תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 11

בג"צ 2369/04 + 2363/04 + 2305/04 + 2257/04 - סיעת חד"ש - תע"ל ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17 ואח'

*קביעת מועד הבחירות לכנסת ה-17(העתירה נתקבלה).

א. ראש הממשלה שרון החליט (ביום 5.11.2002), בהסכמת נשיא המדינה, על פיזור הכנסת החמש-עשרה (על פי הוראת סעיף 22 לחוק-יסוד: הממשלה (כנוסחו אז)). לאחר פיזור הכנסת נערכו (ביום 28.1.2003) הבחירות לכנסת ה-16. בחלוף כשנתיים פנו העותרים אל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית (השופטת דורנר), בבקשה לקבוע את המועד לקיום הבחירות לכנסת ה-17. בדיון נבחנה, בין היתר, השאלה מהו המועד לעריכתן של הבחירות לכנסת השבע-עשרה. יו"ר הועדה קבעה כי התשובה לשאלה זו מצויה בהוראת סעיף 36 לחוק-יסוד: הכנסת. על פי הוראה זו הכנסת השש-עשרה תכהן עד לחודש חשון תשס"ח (אוקטובר 2007). כנגד החלטה זו מכוונת העתירה. העתירה נתקבלה.
ב. לאחר שבחן את סעיפי החוק הנוגעים לנושא בהוראות חוק-יסוד: הכנסת וחוק-יסוד: הממשלה, הגיע בג"צ למסקנה כי הבחירות לכנסת ה-17 יהיו בחודש חשון תשס"ז (נובמבר 2006) בכך שונה הדין במקרה שראש הממשלה מחליט על פיזור הכנסת מהדין השורר כאשר הכנסת מחליטה על התפזרותה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אוסאמה סעדי, אליאס חורי, גב' דפנה הולץ-לכנר, אלדד יניב, מלכיאל בלס, גב' עינת גדעוני, איתן הברמן, גב' אנה שניידר וגב' סיגל קוגוט למשיבים. 8.8.04).

בג"צ 6735/04 - אברהם סוכובולסקי ז"ל ואח' נגד השר לענייני בטחון פנים ואח'

*הנסיבות שבהן על המשטרה לעזור לבעלי מקרקעין לפנות מהמקרקעין "פולש טרי"(העתירה נדחתה).

א. העותרים הינם בעלים של מקרקעין הנמצאים בסמוך לכפר עקב בצפון ירושלים (להלן - "המקרקעין"). לעותרים אין גישה למקרקעין מאחר וקיים איסור כניסה למקום זה מטעמי ביטחון. לטענת העותרים, התקשר אליהם ביום 20.6.04 מתווך קרקעות, וסיפר להם כי מספר אנשים עלו על המקרקעין, תפסו בהם חזקה והם מבצעים במקום בניה בלתי חוקית (להלן: "הפולשים"). המתווך לא היה מוכן למסור לעותרים, לדבריהם, כל מידע נוסף על זהות הפולשים או מקום מגוריהם. על רקע זה הגישו העותרים תלונה למשטרה וביקשו את עזרתה בפינוי הפולשים והריסת המבנים שבנו. משלא נענתה המשטרה לבקשתם הגישו העותרים את העתירה בה הם מבססים את הזכות לקבל סיוע מהמשטרה לסילוק הפולשים על סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, אשר מקנה למחזיק במקרקעין זכות להוציא מהמקרקעין את מי שתפס אותם שלא כדין, בתוך 30 יום מיום התפיסה, גם תוך שימוש בכוח במידה סבירה (להלן: הזכות ל"עזרה עצמית"). כמו כן סומכים העותרים עתירתם בהלכה הפסוקה שקבעה כי מחובתה של המשטרה לסייע למחזיק במקרקעין במימוש הזכות לעזרה עצמית. העתירה נדחתה על הסף.
ב. אכן, בפסיקה נקבע כי חובתה של המשטרה לחוש לעזרתו של מחזיק כדין במקרקעין ולסייע בידו לאכוף את זכות העזרה העצמית העומדת לו כאמור. עם זאת, נקבע, שהמשטרה תסייע למבקש בהפעלת זכות העזרה העצמית רק אם יוכח, ברמת שכנוע גבוהה, דבר התקיימותם של התנאים המקימים למבקש זכות לעזרה עצמית מכוח החוק. במקרה שלפנינו, העותרים לא הוכיחו התקיימותם של שניים מהתנאים הנדרשים להקמתה של זכות העזרה העצמית: הם לא הוכיחו החזקה בפועל במקרקעין וכן לא הוכיחו את טריות הפלישה. אשר ליסוד החזקה, יש להבחין בין חזקה בפועל, הכוללת גם יסוד
פיזי של שליטה במקרקעין, לבין הזכות להחזיק, הנובעת מזכות משפטית במקרקעין. לעניין זכות העזרה העצמית, הדין הוא כי "ההכרה בעשיית הדין העצמית ... מצטמצמת למי שמחזיק בפועל וכדין בקרקע שנושל מחזקתו. ... הזכאי להחזיק בקרקע אשר לא החזיק בה בפועל לא יהא רשאי לעשות דין לעצמו". בענייננו, העותרים אינם טוענים שהם החזיקו בפועל במקרקעין בשלב כלשהו לפני מועד הפלישה. הם גם אינם טוענים כי קיימו שליטה מכל סוג שהוא על המקרקעין. העותרים גם לא הוכיחו שהפלישה למקרקעין בוצעה בתוך 30 יום קודם לפנייתם למשטרה.
ג. חובתה של המשטרה לחקור בתלונה המוגשת לה בנסיבות מעין אלה, כוללת גם את בדיקת השאלה של התקיימות התנאים המזכים את מבקש העזרה בהפעלת הזכות של עזרה עצמית. בהקשר זה מעלים העותרים טענות רבות נגד התנהלות המשטרה, הן לגבי הסירוב הראשוני של השוטרים בתחנת שפט לקבל את התלונה והן לגבי הטיפול בתלונה גופה. משכך, נטען, שהמשטרה מנועה מלטעון כי הפלישה אינה טרייה. אולם גם אם נניח שהיה מחדל מצד המשטרה בטיפול בתלונה, במחדל כזה אין כדי להקים לעותרים, גם לא למשטרה, זכות לעשות שימוש בכוח לשם סילוק הפולשים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ג'ובראן, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד גב' מרים שמש ואריה סוכובולסקי לעותרים, עו"ד גב' חני אופק למשיבים. 26.8.04).

בג"צ 2383/04 - לאורה מילוא ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית עתירה לשחרור אשה מצה"ל מטעמי מצפון(העתירה נדחתה).

א. העותרת היא "יוצאת צבא" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק שירות בטחון (להלן: "החוק"). סמוך למועד גיוסה, ביקשה לפטור אותה משירות בטחון מטעמי מצפון. את בקשתה השתיתה על סעיף 39 לחוק בטענה כי מצפונה אינו מתיר לה לשרת בצבא כובש, לאמר "לא אוכל לשתף פעולה עם צבא הכיבוש של מדינת ישראל... הכיבוש סותר את האידיאולוגיה ההומנית-מוסרית שלי...". העותרת זומנה לועדת הפטור מטעמי מצפון וטענה בפניה כי במידה שצה"ל יצא משטחי יהודה, שומרון וחבל עזה היא תהיה מוכנה לשרת במסגרתו. ועדת הפטור דחתה את בקשת העותרת לפטור בהטעימה: "הוועדה לא שוכנעה כי טעמים שבמצפון מונעים ממנה מלשרת בצה"ל. הסיבה הינה הימצאות צה"ל בשטחים". ביום 22.2.04 התייצבה העותרת לתחילת שירותה הצבאי וסרבה להתחייל. עקב כך, נשפטה בדין משמעתי ונדונה ל-14 ימי מחבוש אשר נסתיימו ביום 5.3.04. עם סיום ריצוי עונשה, התייצבה שוב בבסיס קליטה ומיון ונשפטה פעם נוספת למחבוש בגין סירוב פקודה דומה. תחילת ריצוי העונש נדחתה עד להכרעה בעתירה. העותרת טוענת כי על עניינה חל סעיף 39 לחוק, המקנה לאשה, יוצאת צבא, פטור מחובת שירות מטעמי מצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי, ומשהוכחו טעמי מצפון כאמור, מוקנה לאשה פטור משירות מכח הדין, ואין הדבר נתון לשיקול דעת רשויות הצבא. בכך שונה דינה של אשה יוצאת צבא מדינו של גבר, שעניינו מוסדר בסעיף 36 לחוק, ואשר לגביו הוקנתה לשר הבטחון סמכות שבשיקול דעת לקבוע מתי ובאלו נסיבות ניתן לפטור יוצא צבא משירות חובה, ובכלל זה, גם מטעמים של סרבנות מצפון. העתירה נדחתה.
ב. החוק דן בפטור משירות צבאי בשני הקשרים: סעיף 36 לחוק מסדיר סמכות כללית של שר הבטחון לפטור יוצא צבא משירות חובה, וזו לשונו: "שר הבטחון רשאי בצו... או מטעמים אחרים - (1) לפטור יוצא-צבא משירות סדיר...". פטור משירות צבאי בגין טעמים שבמצפון נופל לגדר המושג "טעמים אחרים". (להלן - "סמכות פטור כללית"), סעיף 39(ג) לחוק, המתייחסת ליוצא צבא אשה, וזו לשון ההוראה: "...(ג) יוצא-צבא אשה, שהוכיחה... כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי
מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות". ("להלן - "פטור מיוחד"). הוראת הפטור המיוחד מעגנת בתוכה שני תנאים עיקריים: האחד - קיומם של טעמים שבמצפון הנוגעים לשירות בצבא; השני - הטעמים האלה מונעים בעדה מלשרת שירות בטחון.
ג. מזה עשרות שנים, בהפעילה את סמכות הפטור משירות צבאי על פי סעיף 36 לחוק, נוקטת הרשות המוסמכת באבחנה בין סרבנות מצפון כללית לסרבנות שירות סלקטיבית. מדיניות הפטור מכירה באפשרות לפטור אדם משירות מטעמי סרבנות מצפון כללית. היא אינה מעניקה פטור במצבים של סרבנות סלקטיבית. האיזון שערך שר הבטחון על פיו אין כיום מקום למתן פטור משירות צבאי לסרבנות מצפון סלקטיבית הוא איזון העומד במבחן הסבירות והמידתיות. סמכות שר הבטחון על פי סעיף 36 לחוק לפטור אדם מחובת שירות בצה"ל אינה מבחינה בין גבר לאשה. המדיניות הננקטת בהפעלת סמכות הפטור מטעמי מצפון תהא דומה, אם לא זהה, בשני המצבים, בלא שתהא אבחנה מהותית ביניהם.
ד. "טעמי מצפון" המצדיקים פטור משירות לנשים על פי סעיף 39 הם טעמים שונים בטיבם מאלה שעליהם משתרעת סמכות הפטור על פי סעיף 36, שאם לא כן היתה חלה חפיפה בין ההוראות שאין להניח כי המחוקק התכוון לה. הפטור משירות צבאי הנתון לאשה על פי סעיף 39 מטעמי מצפון או על רקע הווי משפחתי דתי, נועד ביסודו להכיר ולכבד את מניעותן של נשים מלשרת במסגרת הצבא על רקע תפיסות דת, מנהגים ומסורות עדתיות אליהן הן משתייכות. פטור "מטעמי מצפון" בהקשר המיוחד של הוראה זו קשור קשר הדוק עם טעמים שבהכרה דתית, מסורתית או מינהגית - עדתית, המונעים מאשה מלשרת שירות בטחון באשר הוא שירות בטחון. הפטור לאשה על פי סעיף 39 מתאפיין בהיותו מיוחד לאשה באשר היא אשה. טעמי הסרבנות של העותרת נעוצים, על פי טיבם, באידיאולוגיה חברתית-פוליטית, המתנה את שירותה הצבאי בהתקיימות תנאים מסויימים של נסיגה מהשטחים המוחזקים ושינוי מדיניות הממשלה בהקשר זה. טעמי התנגדות אלה נושאים מאפיינים מובהקים של מרי אזרחי במסר הציבורי הכלול בהם ביחס לשינוי המדיניות ויישום השינוי באופי פעילותו של הצבא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גבי לסקי וגב' סמדר בן נתן לעותרת, עו"ד רויטמן יובל למשיבים. 9.8.04).

בג"צ 5766/04 + 5765/04 + 5675/04 - התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח'

*גדר ההתערבות של בג"צ בהחלטות היועהמ"ש להגיש או לא להגיש אישום פלילי. *האחריות המיוחדת המוטלת על היועהמ"ש כשהוא בא להחליט אם להגיש אישום פלילי נגד ראש הממשלהנגד היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ואריאל שרון ראש הממשלה ואח'
(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. בתחילת פברואר 2004 נכנס לתפקידו היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. סמוך לאחר מכן קיים היועץ המשפטי דיונים בפרשת החשדות שהיוו נושא לחקירה נגד ראש הממשלה שרון ובנו גלעד. לקראת הדיונים העבירה פרקליטת המדינה ליועץ המשפטי את חוות-הדעת שהוכנה על-ידי פרקליטות מחוז המרכז, בה נסקרו מסקנותיו של צוות הפרקליטים, שאין להגיש אישום נגד שרון. עם זאת ציינה הפרקליטה כי מאז עריכת חוות-הדעת (בדצמבר 2003) קיימה הפרקליטות דיונים נוספים, שבהם נשקלה מחדש ההמלצה לסגור את התיק נגד שרון מחוסר ראיות מספיקות. ביום 28.3.2004 הגישה פרקליטת המדינה ליועץ המשפטי חוות-דעת מפורטת, ובה המלצתה להעמיד לדין את שרון, ועימו את גלעד, באשמת לקיחת שוחד מאפל. ביום 15.6.2004 החליט היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין את שרון ואת גלעד, בשל היעדר ראיות מספיקות.
ב. עניינן העיקרי והמשותף של העתירות הוא כי ביהמ"ש יורה ליועץ המשפטי להגיש כתב-אישום נגד שרון, בעבירה של לקיחת שוחד, ונגד גלעד, אם בעבירה של לקיחת שוחד (כמבצע בצוותא של העבירה עם שרון), אם בעבירת תיווך בשוחד ואם בעבירת סיוע ללקיחת שוחד. בכל העתירות נתבקש בג"צ להורות ליועץ המשפטי לפרסם את חוות-הדעת הסופית שהוגשה לו על-ידי פרקליטת המדינה, לרבות טיוטת כתב האישום שצורפה לחוות-הדעת האמורה, וכן לחשוף לפני העותרים חומר ראיות נוסף. לתגובה מטעם היועץ המשפטי צורפו העתקים מחוות-דעתה הסופית של פרקליטת המדינה, וכן מטיוטת כתב-האישום שצורפה לחוות-דעתה האמורה. מן האמור בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה, עלה כי במצורף לחוות-דעת זו העבירה לעיון היועץ המשפטי, מסמך נוסף שתואר על-ידה כ"סיכום פרקליטות מרכז ובו מכלול הראיות עליהן מתבססת עמדתנו". פרקליטי העותרים טענו, כי מן הדין לחייב את היועץ המשפטי לגלות גם מסמך זה. העתירה נדחתה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט חשין שהציע להוציא צו על תנאי, לדיון נרחב בנושא.
ג. המשנה לנשיא מצא: ככלל, אין ביהמ"ש נוטה להתערב בהחלטות היועץ המשפטי בנושאי העמדה לדין. אף שגם החלטות אלו אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית, הרי רק במקרים נדירים, ורק כאשר החלטת היועץ המשפטי לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי, עשוי יהיה בג"צ להתערב בה. במישור המעשי יש להבחין בין החלטה "שגויה" של היועץ המשפטי להגיש כתב-אישום לבין החלטתו ה"שגויה" להימנע מלהגיש כתב-אישום. הבחנה נדרשת נוספת היא בין החלטת היועץ המשפטי, להימנע מהגשת כתב-אישום מן הטעם שאין בקיום המשפט "עניין לציבור", לבין החלטתו להימנע מהגשת כתב-אישום בשל היעדר ראיות מספיקות. בביקורת קביעתו של היועץ המשפטי, כי הראיות המצויות אינן מספיקות להגשת כתב-אישום, ינהג ביהמ"ש מידת ריסון כפולה ומכופלת. גם מקום בו תימצא לבג"צ עילה לבחון את דיות חומר הראיות, הרי ככלל יימנע מבדיקה מפורטת של חומר הראיות הגולמי - משל היה "יועץ משפטי על" - אלא יסתפק בבחינת תהליך קבלת ההחלטה. החלטה הנוגעת לשאלת דיות הראיות מבוססת על הערכה עובדתית ומשפטית, ולא מן הנמנע שגורמים מקצועיים שכישוריהם זהים יגבשו, לגבי אותו עניין, הערכות שונות, כמו ההחלטות הנוגדות של פרקליטת המדינה לשעבר ושל היועץ המשפטי. התפלגותן של דעות והערכות לא בהכרח גורעת ממשקלה של אף אחת מן הדעות וההערכות החלוקות.
ד. הסמכות להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה יוחדה - על-פי סעיף 17(ג) לחוק-יסוד: הממשלה - ליועץ המשפטי לבדו. ייחוד הסמכות מטיל על היועץ המשפטי אחריות כבדה, לבדוק ולהיווכח בקיומה של עילה מוצדקת ומבוססת להגשת כתב-אישום. עליו לבדוק ולהיווכח כי לחשד לביצוע עבירה בידי ראש הממשלה מצויות בידו ראיות מספיקות, באופן שהגשת כתב-האישום תקים אפשרות סבירה להרשעה. מבחן האפשרות הסבירה להרשעה מורה, כי בבואו להחליט אם הראיות המצויות בידו מספיקות להגשת כתב-אישום, אין תובע יוצא ידי חובתו בבדיקת השאלה אם יש בראיות משום "ראיה לכאורה" לאשמת הנאשם, אלא עליו לבחון ולשקול אם הראיות מקימות אפשרות סבירה שביהמ"ש אכן ירשיע את הנאשם. נימוקיו של היועץ המשפטי עומדים במבחן זה. בשאלה אם יש ראיות מספיקות להעמדתו על ראש ממשלה לדין יש להחליט, כמו ביחס לכל אזרח, על-פי מבחן האפשרות הסבירה להרשעה. ואולם העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה
דרמטית על המדיניות הנוהגת לפחות בחלק מתחומי העשייה הפוליטית והציבורית, וממילא גם על מצבם של אנשים רבים מקרב הציבור. מטעם זה נדרש היועץ המשפטי לנקיטת מהלכי בדיקה מיוחדים ולמידות של זהירות והקפדה מוגברות בגיבוש החלטתו.
ה. המסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת היועץ המשפטי, שלא להעמיד לדין את שרון, פוטרת מן הצורך להידרש לסבירות החלטתו שלא להעמיד לדין את גלעד.
ו. השופט חשין (דעת מיעוט): בענייננו נתגלעו חילוקי-דעות חריפים בין פרקליטת המדינה וצוות פרקליטים שלידה לבין היועץ המשפטי לממשלה וצוות פרקליטים שלידו. הלכה היא כי אך לעיתים נדירות וחריגות יתערב בג"צ בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין, או שלא להעמיד לדין, את פלוני. ואם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן מקום שהמדובר בקיומן או בהיעדרן של ראיות לביצועה של עבירה ולקיומו של סיכוי סביר שבימ"ש ישוכנע באשמתו של נאשם. בענייננו נוכחים בזירה שני יסודות נוספים, המחזקים את עקרון אי-ההתערבות. יסוד אחד נסוב על אישיותו של הנחקר, הלא הוא ראש הממשלה. היסוד השני עניינו בבעל הסמכות לחתום על כתב אישום נגד ראש הממשלה. דין הוא - כי כתב אישום נגד ראש הממשלה יוגש לבימ"ש בידי היועץ המשפטי לממשלה. עם זאת יש מקום להוציא צו על תנאי. בצירוף הסיכום של פרקליטות המרכז לחוות-דעתה, עשתה פרקליטת המדינה אותו סיכום להיותו חלק בלתי נפרד מחוות-דעתה. וכך, משצירף היועץ המשפטי לתגובתו לביהמ"ש העתק חוות-דעתה של פרקליטת המדינה, היה עליו לצרף גם את מצורפי חוות-הדעת במקורה, קרא, את סיכום פרקליטות המרכז. מהם ניתן אולי ללמוד יותר על מכלול הנושאים העומדים לדיון. מן הראוי לזכות את העותרים בצו על-תנאי כבקשתם. הנושא ראוי לעיון מעמיק לאחר הוצאתו של צו על-תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין, טירקל, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. 19.8.04).

רע"א 9629/03 + ע.א. 9225/03 - עו"ד נביל מטר נגד עו"ד חסן עבאדי (הנאמן) ואח'

*ע.א. 9225/03 - דחיית בקשה של עו"ד שטיפל בענייניו של מי שפשט את הרגל, לעכב הליכי ביצוע הסכם בין הנושים לחלוקת דיבידנד, בנימוק שצריך תחילה לשלם לו את שכר טרחתו והוצאות שהוציא בטיפול בתיק(מחוזי חיפה - בש"א 15898/02 - ערעור ובקשה חילופית לרשות ערעור - הוחלט שיש צורך בקבלת רשות ערעור והבקשה נדחתה).
א. המבקש טיפל בהליכי פשיטת הרגל של עיסאם אנטואן (להלן: החייב). לאחר שהגיעו החייב, כונס הנכסים הרשמי והנושים להסכם פשרה, שאושר בביהמ"ש, מונה המשיב כנאמן לביצוע ההסדר. בין לבין הלך החייב לעולמו אך המבקש הוסיף לטפל בשמו ובשם עזבונו בעניינים שונים הקשורים לתיק פשיטת הרגל ובכללם מכירת דירת המגורים של החייב. ביום 10.4.2002 הורה ביהמ"ש למבקש להעביר לנאמן את הכספים שנותרו בידו לאחר מכירת הדירה ותשלום משכנתא שנטל החייב. כן נקבע כי עם העברת הכספים הם יחולקו בין הנושים בהתאם להסכם הפשרה. בהמשך לכך, פנה הנאמן לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות באשר לאופן חלוקת הדיבידנד. רק בשלב מאוחר זה פנה המבקש לביהמ"ש בבקשה לעכב את הליכי ביצוע הסכם הפשרה עד שתוכרע שאלת מעמדו כנושה של החייב. לטענתו, הינו זכאי לכספים מתוך הדיבידנד בגין השירותים שהעניק לחייב ולעיזבונו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב הליכי מימוש הסכם הפשרה - ככל שהליכים אלה נוגעים לנושים בזכות קדימה. ביהמ"ש קבע כי גם אם יניח כי המבקש זכאי לכספים מתוך הדיבידנד, אין הוא תובע שחל עליו דין קדימה ולפיכך אין
מקום לעכב את חלוקת הכספים לנושים בדין קדימה, המשיבות 3,4. המבקש הגיש ערעור וגם בקשת רשות ערעור תוך שהוא מדגיש כי בקשת רשות הערעור הוגשה רק למען הזהירות, שכן לדעתו יש לו זכות ערעור. הוחלט כי יש צורך בבקשת רשות ערעור והבקשה נדחתה.
ב. הוראת סעיף 182(ג) לפקודת פשיטת הרגל, קובעת כי זכות ערעור נתונה למערער על "צו בפשיטת רגל". המונח "צו בפשיטת רגל" מתייחס לצווים הניתנים על ידי ביהמ"ש בעת שהוא מפעיל את סמכותו המיוחדת כבימ"ש של פשיטת רגל. החלטות בעלות אופי דיוני, והחלטות ביניים הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף שניתנו במהלכו של הליך בענייני פשיטת רגל, אינן מהוות צווים בפשיטת רגל. לפיכך אין לראות בהחלטת ביהמ"ש קמא "צו בפשיטת רגל". ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בשאלת זכותו של המבקש לקבל חלק מן הדיבידנד, אלא קיבל החלטת ביניים בלבד לגבי עיכוב חלוקת הכספים עד להכרעה האמורה. לפיכך, דין ערעורו של המבקש להידחות על הסף, ויש לדון בבקשת רשות הערעור בלבד.
ג. המבקש אינו חולק על מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי החוב כלפיו - בהנחה כי אכן קיים חוב כזה - אינו חוב בדין קדימה, אלא שלטענתו החוב כלפי המשיבות 3 ו- 4 מעולם לא הוכר כחוב בדין קדימה. הוא מציין כי חלוקת הדיבידנד למשיבות 3 ו-4 תגרום לו נזק רב משום שלא ניתן יהיה להשיב את הכספים שיימסרו לידיהן. לחלופין, סבור המבקש כי חובו הינו חוב הקודם לזכויות הנושים בעלי החובות בדין קדימה, שכן מדובר למעשה בהוצאות הליכי הכינוס שיש לשלמן בטרם משולם כל תשלום אחר. דין הבקשה להידחות. ראשית, נראה כי השאלה הפכה לשאלה אקדמית הואיל וכבר חולקו הכספים למשיבות 3 ו-4. כמו כן, מסתבר כי בינתיים נדחתה תביעת החוב שהגיש המבקש לנאמן אף היא, בשל שהוגשה באיחור. גם לגופו של עניין, אין בקשתו של המבקש מגלה עילה למתן רשות ערעור.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. עו"ד מטר נביל למערער, המשיב 1 לעצמו, עו"ד ר. שני שרפסקי למשיב 2, עוה"ד ו. מטר וב. סאבא למשיבות 4-3. 30.8.04).

בש"פ 7046/04 - תומר אזולאי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה, הימלטות משוטרים ופגיעה במכוניות משטרה שרדפו אחריו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשני אישומים. על-פי עובדות כתב האישום הראשון, נהג העורר ברכב ללא רשות בעליו, ללא שהיה לו רשיון נהיגה ובשעה שהיה פסול מלקבל רשיון נהיגה. משנתבקש העורר לעצור, באשר שוחח בטלפון נייד, החל לנסוע במהירות כאשר הרכב המשטרתי דוהר בעקבותיו. תוך כדי הימלטות, התנגש ופגע בשלושה רכבי משטרה שרדפו אחריו וניסו לחסום את דרכו, וכך הצליח להימלט מפני השוטרים. על-פי עובדות האישום השני, שוב נהג העורר ברכב בלא רישיון נהיגה, ובעת שפסול היה מלקבל רישיון נהיגה, וכאשר נתבקש על-ידי ניידת משטרה לעצור, הגביר את מהירותו ונמלט. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בב"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לעורר מיוחסות עבירות חמורות ומסוכנות, כאשר הדגש הינו על הנהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה בשעת פסילה, עניין שיש לראותו בחומרה רבה, במיוחד לאור העובדה שהעבירות בוצעו על-ידי העורר בהיותו מבצע עונש בעבודות שירות. בעבר ניתנה לעורר הזדמנות לבחון מחדש את מעשיו ואת המשך דרכו, בתקווה שישכיל להירתע ממעשיו, אשר יש בהם כדי לסכן את בטחון הציבור וחיי האדם הסובבים אותו. אולם, הוא לא הפיק את הלקח המתאים. מכאן כי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, בשל מסוכנתו, שעדיין שרירה ועומדת, ואשר לא הופרכה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אורי בר נתן לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 18.8.04).

רע"א 5777/04 - עדיאל מרנץ ואח' נגד גרציאלה רודריגז ואח'

*דחיית טענה של ריבית מופרזת בהלוואה דולרית, חוץ בנקאית (הבקשה נדחתה).

הסכסוך בין הצדדים עניינו הלוואה שניתנה על ידי המשיבים למבקשים ב-1991 והסכם נוסף לגביה נחתם ב-1997. ההלוואה ניתנה במטבע חוץ ונשאה ריבית שנתית של %24. הטענה שעליה נסבה בפועל הבקשה הנוכחית לרשות ערעור עניינה כי ריבית בשיעור %24 על הלוואה במטבע חוץ היא ריבית מופרזת על פי דין. טענה זו נדחתה על ידי הרשם, בנימוק כי לא הונחה תשתית לה ולפיכך לא נתן רשות להתגונן בגינה. בימ"ש השלום ציין, כי הסייג שבסעיף 15 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, חל באשר להלוואה בה עסקינן, כך שהחוק אינו חל בענייננו. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור, היא חוות דעת באשר לסכומה של ההלוואה ביחס לשיעור הריבית החוקי, וקבע כי כאשר מדובר בהלוואה צמודת מטבע חוץ ולא צמודת מדד, אין צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלית), חל, וכן עולים סכומי ההלוואה הספציפית על הסכום הרלבנטי בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. המבקשים טוענים כי מדובר בריבית מופרזת, ולפיכך חל עליה חוק הריבית, ולא חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, מדובר בגלגול שלישי של התיק במספר הערכאות וגלגול רביעי שלו במספר המותבים, ואף אם הנושא המשפטי לגופו יש בו עניין לא מעט, אין המקרה הספציפי, על פי תשתיתו, מצדיק מתן רשות ערעור. ולגופם של דברים - מדובר בהלוואה חוץ-בנקאית שיש לבדקה מלכתחילה במשקפי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות. סעיף 15 לחוק זה קובע סייגים לתחולה, ובין השאר כי הגבלות הריבית לא יחולו על הלוואה העולה על 25,000 ש"ח. ההלוואה בה עסקינן היתה בסכומים גבוהים משמעותית מזה ודי בכך כדי להוציא את ההלוואה דנן מתחולת החוק. אשר לטענת המבקשים כי חוק הריבית, חל במקרה דנן - טענה זו יש לדחות. ההלוואה בענייננו שהיא במט"ח אינה באה תחת כנפי ההגבלות של חוק הריבית.

(בפני: השופט רובינשטיין. המבקשים לעצמם. 30.8.04).

בש"פ 1883/04 - עו"ד צבי ריש נגד מדינת ישראל

*גובה שכה"ט לעו"ד שמונה ע"י ביהמ"ש, עבור הופעותיו בביהמ"ש העליון בעררים על מעצר מינהלי, כשכ"ט בהליכי ערר על מעצר פלילי (ערעור על החלטת רשם בעניין שכ"ט - הערעור נדחה).

המערער מונה על ידי נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב לשמש כבא-כוחם של מוסטפא דיראני והשיח' כרים עובייד. מינויו, שהחל בשנת 1996 לגבי דיראני ובשנת 1998 לגבי עובייד, נמשך עד לשחרורם ביום 5.2.2004. שכר טרחתו של המערער נפסק בכל אחד מההליכים בנפרד. בין היתר, ייצג המערער את דיראני ועובייד בפני ביהמ"ש העליון בערר בו הלינו על החלטה שניתנה במסגרת עיון תקופתי במעצרם המינהלי. לאחר סיומו של הליך זה, הגיש המערער בקשה לפסיקת שכר טרחתו, בסכום כולל של 9,812 ש"ח, והרשם קבע כי המערער זכאי לשכר טרחה בסך 2,118 ש"ח בלבד. הרשם קבע כי יש לחשב את שכר הטרחה בהיקש מהאמור בתקנות סדר הדין הפלילי, ומהאמור בתקנות הסנגוריה הציבורית (שכר טרחה לסנגורים ציבוריים). לגופו של עניין, סבר הרשם כי יש לפסוק את שכר טרחתו של המערער בהתאם להוראות העוסקות בערעור על מעצרים ולא אלו העוסקות בערעורים פליליים, כטענת המערער. כמו כן, סבר הרשם כי המערער אינו זכאי לתוספת מאמץ בשיעור של %100 על שהשקיע בניהול ההליך ופסק לו תוספת של %30 בלבד. הערעור נדחה.
העיקרון המנחה בקביעת שכר הטרחה לו זכאי עורך דין הינו היקף ואופי העבודה הנדרשים לטיפול בהליך המשפטי הרלוונטי - קרי, טרחתו של עורך הדין. ברי, כי הדמיון שבין הליכי ערעור על מעצר מינהלי לבין הליכי ערעור על מעצר פלילי
- מבחינת היקף העבודה המשפטית הנדרשת בשני סוגי ההליכים הללו - רב מהדמיון שבין הליכי ערעור על מעצר מינהלי לבין טיפול בערעור פלילי. טענותיו של המערער באשר לאופיו המיוחד של הדיון, אופי הנובע, בין היתר, מזהותם של לקוחותיו - יכולות, לכל היותר, לבוא בחשבון במסגרת בחינת זכאותו של המערער לתוספת שכר טרחה בגין המאמץ שהשקיע. במקרה זה סבר הרשם כי המערער לא זכאי לתוספת מאמץ מעל ל- %30 ובקביעה עובדתית זו אין עילה להתערב.

(בפני: השופט ריבלין. המערער לעצמו, עו"ד ת. בר אשר - צבן למשיבה. 30.8.04).

רע"א 4620/04 - דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נגד איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

*נפילה ופציעה כתוצאה מהחלקה של שמן בתחנת תדלוק, כאשר הנהג יצא מהרכב וצעד לעבר מנוע המכונית, אינה מהווה תאונת דרכים כהגדרת בחלק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

ביום 12.2.1997, נכנס המשיב 2 (להלן: המשיב) לתחנת דלק שבבעלות המבקשת, כדי למלא דלק ברכבו. לאחר שהחנה את הרכב, פתח המשיב את מכסה המנוע (באמצעות ידית הנמצאת בתוך הרכב), יצא מהרכב והלך לכיוון המנוע. בדרכו החליק, נפל, ונפצע. הוא הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקיו נגד המבקשת ונגד המשיבות 1 ו-2 שהן מבטחות הרכב. בתביעתו טען כי צעד לכיוון מכסה המנוע כדי למלא מים ברדיאטור. המשיב סבר כי פגיעתו אינה נופלת לגדרה של הגדרת תאונת דרכים שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובעמדה זו צידדו גם המשיבות. המבקשת סברה, כי אירוע זה נופל לגדרה של ההגדרה בהיותו "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כאשר השימוש ברכב מנועי במקרה זה הינו "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב...". לחלופין, היא טוענת כי הנזק נגרם למשיב בזמן שירד מרכבו. בימ"ש השלום קיבל את עמדתה של המבקשת. המשיבות ערערו לביהמ"ש המחוזי, והוא קיבל את הערעור וקבע כי האירוע אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסכסוך שבין הצדדים אינו מעלה שאלה משפטית כללית שתצדיק דיון שלישי. למעלה מן הנדרש יצויין כי האירוע, אכן, אינו נופל לגדר הגדרתה של תאונת דרכים בחוק הפיצויים. גם בהנחה שהמשיב נפגע עת שעסק ב"טיפול דרך" ברכבו, לא קיים קשר סיבתי משפטי בין פגיעתו לבין השימוש שעשה ברכב. המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי כזה הינו מבחן הסיכון. אדם היוצא מרכבו לשם "טיפול דרך" חושף עצמו לסיכונים שונים שבראשם הסיכון כי ייפגע מרכב חולף, אך הסיכון שיחליק על כתם שמן וייפול אינו אחד מהם. גם את טענתה החלופית של המבקשת לגבי פגיעה כתוצאה מירידה מהרכב יש לדחות. בנסיבות המקרה, לא ניתן לראות בנפילתו של המשיב חלק אינטגרלי מהירידה מהרכב, שכן, נפילתו אירעה בעת שכבר הלך מן המכונית והלאה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. שיבובסקי למבקשת. 30.8.04).

רע"א 8818/03 - שיכון ובינוי מימון בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

*החלטת לפי חוק ההסדרים במשק המהווה "פסק חלקי" לעניין הגשת ערעור "מיידי" ולא לחכות לפסק הסופי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב 2, רמות מושב עובדים... בע"מ (להלן: המושב), והמשיבה 5, רמות קיט ושות' 1981 (להלן: השותפות), מהווים שניהם "גורם חקלאי" כמשמעותו בחוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי. קיימת מחלוקת בשאלה לטובת מי יש לזקוף את רווחיו של כפר הנופש שמחזיקה ומפעילה השותפות. בשנת 1989, הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעה לסילוק יד ממקרקעי כפר הנופש, כנגד המושב והשותפות, בבימ"ש השלום בקצרין. לאחר שנחקק חוק ההסדרים, התנהל הליך זה במקביל לבירור חובותיהם של המושב ושל השותפות בפני המשקם, לפי הוראות
חוק ההסדרים. בפסק משקם, שניתן ביום 6.11.2000, נקבע, בין היתר, כושר ההחזר של השותפות, מתוך הנחה כי השותפות זכאית להכנסותיו של כפר הנופש. ההליך בקצרין הסתיים בפשרה, במסגרתה הסכימו הצדדים כי זכות החכירה במקרקעי כפר הנופש תרשם על שם המושב. בעקבות זאת פנה כונס הנכסים של המושב למשקם, ביוני 2002, בבקשה כי יביא בחשבון כושר ההחזר של המושב את ההכנסות מכפר הנופש. ביום 4.9.2002 דחה המשקם בקשה זו, וביום 19.11.2002 קבע את כושר ההחזר של המושב, מבלי להביא בחשבון את ההכנסות מכפר הנופש. המשיב הגיש לביהמ"ש המרצת פתיחה בה ביקש לבטל את החלטותיו של המשקם. המבקשת, אחת מנושי השותפות, ביקשה כי תסולק המרצת הפתיחה על הסף, הואיל והוגשה לאחר שחלף המועד להגשתה, באשר היה על הבנק להגיש את תובענתו תוך 45 ימים ממתן ההחלטה בעניין כושר ההחזר של השותפות, ולכל הפחות תוך 45 יום מהמועד שנדחתה בקשת כונס הנכסים של המושב (יום 4.9.2002). ביהמ"ש קמא קבע כי ההחלטה בעניין כושר ההחזר של השותפות הינה החלטת ביניים בתיק המושב, ולפיכך, יש למנות את המועד להגשת התובענה ממתן פסק המשקם הסופי בעניין כושר ההחזר של המושב מיום 19.11.2002. משכך, לא איחר הבנק את המועד להגשת התובענה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
עיון בהחלטת המשקם מיום 4.9.2002 מלמד כי ראה בהחלטתו מיום 6.11.2000 פסק סופי בעניין ייחוס רווחיו של כפר הנופש. המשקם אף מציין כי הצדדים לאותו עניין פעלו בהתאם להחלטה זו החל מהיום שבו ניתנה ושב ומדגיש כי אין מקום לשנות ממנה. בכך הסתיים הדיון בשאלת ייחוס ההכנסות מכפר הנופש, ובפסק המשקם שניתן ביום 19.11.2002 לא נדונה כלל שאלה זו. משכך, יש לראות בהחלטת המשקם מיום 4.9.2002, פסק ביניים שעל המשיב היה להלין עליו תוך המועד שנקבע לכך בדין. הואיל ולא עשה כן, איחר המשיב את המועד, והוא אינו יכול לעורר מחלוקת זו מחדש במסגרת בקשה לביטול פסק המשקם מיום 19.11.2002.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד עופר צור למבקשת, עו"ד ח. מורגנשטיין למשיב. 30.8.04).

רע"א 8722/03 - וולקן מצברים בע"מ נגד מנהל המכס, מס קניה ומע"מ - חיפה

*כאשר קיימת בין הנישום לבין פקיד שומה מחלוקת בשני נושאים - באחד מחלוקת פנקסית ובאחר מחלוקת חוץ פנקסית, סדר הבאת הראיות יהיה לפי המחלוקת החוץ פנקסית, היינו הנישום יתחיל בהבאת הראיות (הבקשה נדחתה).

המבקשת עוסקת בייצור מצברים לרכב, החייבים במס קניה בשיעור של %25 מ"המחיר הסיטונאי". בכדי לקבוע את סכום מס הקניה, על היצרן להוסיף למחיר שבו הוא מוכר את הטובין לסיטונאי את הפער שבין מחיר זה למחיר בו מוכר הסיטונאי את הטובין. בין המבקשת לבין המשיב נתגלעה מחלוקת באשר לסיווג שלושה מתוך לקוחותיה של המבקשת, שהמשיב סיווגם כסיטונאים ואילו המבקשת טוענת שהינם יצרנים או בתי מלאכה, כהגדרתם בחוק מס הקניה, ולכן יש לקבוע את שיעור המס על בסיס המחיר שבו מוכר היצרן את המוצר, ולא על בסיס המחיר הסיטונאי. המשיב דחה את הודעת השומה שהגישה המבקשת והוציא לה שומה על פי מיטב השפיטה. המבקשת השיגה על שומת המס לפי מיטב השפיטה, ובמסגרת זו טענה, לחילופין, כי גם אם הלקוחות האמורים הינם סיטונאים, המחיר הסיטונאי שקבע המשיב לצורך השומה הינו שגוי. משנדחו השגותיה, הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי. בביהמ"ש המחוזי, הגישה המערערת שתי בקשות. בבקשה הראשונה, טענה כי על פי הוראת סעיף 83(ד) לחוק מס ערך מוסף יש להורות למשיב לפתוח בהבאת הראיות בערעור. בבקשתה השנייה עתרה המבקשת לגילוי ולעיון במסמכים המצויים ברשותו של המשיב, הנוגעים למחיר הסיטונאי בו מוכרים יבואני רכב שונים מצברים למוסכים. באשר לסדר הבאת הראיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי קיימות שתי מחלוקות עיקריות בין הצדדים: אם שלושת הלקוחות האמורים
הינם סיטונאים או יצרנים ובתי מלאכה; קביעת המחיר הסיטונאי. ביהמ"ש קבע כי לצורך הקביעה אם הלקוחות הינם סיטונאים יש לברר נתונים שאינם מצויים בספרי החשבונות של המבקשת, כך שזו מחלוקת לבר-פנקסית שסעיף 83(ד) אינו חל עליה, ולפיכך על המבקשת לפתוח בהבאת הראיות. ביחס לגובה המחיר הסיטונאי, קבע ביהמ"ש כי הינה מחלוקת פנקסית, אך עניין זה אינו משנה את סדר הבאת הראיות. אשר לבקשות לגילוי מסמכים, קבע ביהמ"ש כי המשיב העביר למבקשת מידע לעניין זה על דרך של ריכוז נתונים, וסבר כי בשלב הנוכחי אין לחייב את המשיב לגלות את המסמכים עצמם מפאת החשש לפגיעה בפרטיותם של נישומים אחרים. מנגד, לעניין בקשה שהעלה המשיב לגילוי מסמכים, דחה ביהמ"ש המחוזי את טענתה של המבקשת לפיה חובת הגילוי החלה על הנישום מסתיימת בשלב ההשגה ואין לאפשר למשיב לתבוע גילוי מסמכים בשלב הערעור. ביהמ"ש ציין כי הליך הערעור על החלטות בהשגות על שומת מס קניה הינו כהליך תביעה בערכאה ראשונה ועל כן יש להביא בפני ביהמ"ש את כל המסמכים הרלוונטיים לבירור המחלוקת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הנתונים הדרושים להכרעה בשאלת אופיים של הלקוחות כסיטונאים או יצרנים ובתי מלאכה אינם מצויים בפנקסיה של המבקשת ובדין קבע ביהמ"ש כי המחלוקת בענין זה אינה פינקסית. אשר לסדר הבאת הראיות - ככלל, מקום בו לא נפסלו הספרים והמדובר במחלוקת פנקסית יפתח פקיד השומה בהוכחותיו. ביהמ"ש קמא סבר כי די בכך שנטל הבאת הראיה מוטל על המבקשת במחלוקת אחת כדי שזו תפתח בהבאת הראיות בערעור כולו. לעמדה זו יש תימוכין בפסיקה, ובנסיבות העניין אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש קמא. אשר להחלטותיו של ביהמ"ש קמא לעניין גילוי ועיון במסמכים - קביעתו של ביהמ"ש ביחס לבקשתה של המבקשת הוגבלה לשלב הנוכחי של הדיון. אם בהמשך הדיון יתברר כי קיים צורך בגילוי המסמכים שהמבקשת עותרת לגלותם תוכל היא לשוב ולפנות בבקשתה. אשר להחלטת ביהמ"ש להיענות לבקשת המשיב לגילוי מסמכים של המבקשת. למסמכים אלה חשיבות לצורך הבירור העובדתי בפני ביהמ"ש קמא ואין למנוע את גילויים למשיב.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' לאה (לוי) הלחמי למבקשת, עו"ד א. פרסקי למשיב. 30.8.04).

דנג"צ 10926/03 + 10492/03 + 10480/03 - יצחק בוסידן ואח' נגד מוחמד בכרי ואח'

*דחיית עתירה לדיון נוסף בפס"ד המתיר את הצגת הסרט "ג'נין-ג'נין" (העתירות נדחו).

בעקבות התקפות טרור רצחניות שביצעו מחבלים פלסטינים כלפי אזרחים ישראליים, שהגיעו לשיאן בפיגוע התאבדות רב-נפגעים במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר תשס"ב, יצא צה"ל למבצע "חומת מגן", שנועד לפגוע בתשתיות הטרור, במחנה הפליטים בג'נין, שהיווה מרכז להכנת פיגועים ולגיוס מתאבדים. זמן קצר לאחר שוך הקרבות נכנס המשיב עם צוות צילום למחנה הפליטים. הוא צילם את תושבי המחנה על רקע ההריסות וראיין כמה מהם על אודות האירועים שהתרחשו במקום. את ראיונותיו המצולמים ערך, בשילוב עם צילומים נוספים - ומכלל החומר הפיק, בשיתופם של גורמים פלסטיניים, את הסרט "ג'נין, ג'נין". המועצה לביקורת סרטים (להלן: המועצה) החליטה, ברוב דעות, שלא להתיר את הסרט להקרנה. כנגד החלטת המועצה עתרו המשיבים לבג"צ ועתירתם נתקבלה. העתירה לקיום דיון נוסף נדחתה.
אכן, נושא הדיון הוא טעון ורגיש עד מאוד. רגישותו עולה מכל שורה בטענות העותרים, המלאות בכאב, זעם וחרדה כנים ומובנים. ברם, תנאי הכרחי (ואף לא מספיק) למתן רשות לקיומו של דיון נוסף, בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתיהמ"ש,
הוא כי בפסה"ד נקבעה הלכה. בענייננו תנאי זה איננו מתקיים. רובן המכריע של טענות העותרים כוונו נגד התוצאה שאליה הגיע פסק-הדין ואינן מצביעות על הלכה משפטית כלשהי שנקבעה בו. גם העיון בפסה"ד מעלה, כי רובו ככולו מבוסס על הלכות מיוסדות היטב של בימ"ש זה, שאותן הוא אך יישם על נסיבות המקרה הנוכחי. על כן דין העתירה להידחות.

(בפני: המשנה לנשיא מצא. עוה"ד א. בומבך, י. רונן, א. רובינשטיין, ע. ארבל, ד. זילבר וי. כספי לעותרים, עו"ד א. פלדמן למשיבים. 30.8.04).

רע"א 2854/04 - דוד אלימלך נגד בנק אוצר החייל בע"מ

*משהוגשה בקשה לביטול פס"ד והבקשה נדחתה יש למנות את 45 הימים להגשת ערעור על פסה"ד מיום מתן ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול פסה"ד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביום 28.4.98, תבע המשיב את המבקש בסדר דין מקוצר. ביום 14.6.98 הגיש המבקש בקשה למחיקה על הסף ולמחיקת כותרת בתביעה. ביום 16.6.02 דחה הרשם את בקשת המחיקה ונתן פסק דין לטובת המשיב, בהיעדר בקשת רשות להתגונן, ובהיעדר בקשה להארכת מועד. ביום 26.6.02 הגיש המבקש לרשם בקשה לביטול פסק הדין, על פי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביום 30.7.02 נתן הרשם החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין. המבקש הגיש ביום 3.10.02 ערעור לביהמ"ש המחוזי על פסק דינו של הרשם. ביהמ"ש קבע כי משהוגש ערעור על פסק הדין כאמור (תחת ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול) יש למנות את המועד לערעור מיום מתן פסק הדין נשוא הערעור - קרי: מיום 16.6.02. לאור זאת, קבע כי בעת הגשת הערעור המועד להגשתו חלף, ודחה אותו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המבקש טוען כי משהגיש בקשה לביטול פסק הדין הרי שנוכח הוראות תקנה 398א לתקנות סדר הדין, יש למנות את 45 הימים העומדים לשם הגשת ערעור, מיום ההחלטה בבקשת הביטול ולא מיום מתן פסק הדין, ומכאן שלא היה מקום לדחות את הערעור בשל איחור בהגשתו. צודק המבקש בטענתו. תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין קובעת: "המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני... שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול". מהוראות התקנה עולה כי המועד להגשת ערעור על פסק דין שהוגשה לגביו בקשת ביטול יימנה מיום מתן ההחלטה השניה, הוא מועד ההחלטה בבקשת הביטול, ולא ממועד מתן פסק הדין נשוא בקשת הביטול. המבקש בענייננו אכן פעל במסגרת הוראות תקנה 398א, כאמור. יוצא, איפוא, כי יש למנות את 45 הימים העומדים לשם ערעור על פסק דינו של הרשם מיום ההחלטה בבקשת הביטול.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ש. קופמן למבקש, עו"ד א. כהן למשיב. 15.8.04).

רע"פ 7405/04 - האני שוויקי נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

*דחיית בקשה לעכב ביצוע צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).

ביום 9.10.03 הוציא המשיב, מכוח סמכותו לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, צו הריסה מינהלי כנגד מבנה חד-קומתי שהקים המבקש, ללא היתר כדין, בשכונת בית חנינה בירושלים. המבקש הגיש לביהמ"ש לעניינים מקומיים בקשה לבטל או להתלות את צו ההריסה. ביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי חל שינוי דרסטי ומהותי במצב התכנוני, שבקשתו לשינוי יעוד החלקה התקבלה ומטרת התכנית המוצעת היא הכשרת הבניה. עוד טוען הוא, כי סיכויו לקבל היתר בניה ולהכשיר את הבניה בדיעבד,
טובים מאוד. מנגד, טוען המשיב כי לא התקבלה כל תכנית חדשה, שיש בה כדי לשנות את המצב התכנוני שחל על החלקה. הבקשה נדחתה.
בקשתו של המבקש לרשות ערעור אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו הספציפי של המבקש ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בערכאה שלישית. אך דין הבקשה להידחות גם לגופה. תכליתו של צו הריסה מינהלי הוא סילוק בניה בלתי חוקית, "על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות". צו הריסה מינהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה. משום כך, משניתן צו הריסה כדין, נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע. כפי שמתברר, אין מדובר בענייננו בתוכנית מתאר מאושרת, ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי. מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכוייו אינם ידועים; ואפילו תאושר תוכנית המתאר עשוייה הבקשה להיתר בנייה להמשך מספר חדשים. להיתר בניה, וגם הליך זה דרכו להימשך מספר חודשים. אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המינהלי אשר נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מונעם תאבת למבקש, עו"ד גב' נורית הדס למשיב. 23.8.04).

בש"א 5028/04 - אמנון ותמרה מטטוף נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פינוי דירת מגורים ע"י ההוצל"פ עד לאחר הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פינוי דירה ע"י הוצל"פ - הבקשה נתקבלה).

המבקשים קיבלו הלוואה מהמשיב (להלן: הבנק) - לצורך רכישת בית למגורים. בהסכם ההלוואה התחייבו המבקשים כי לכשניתן יהיה לרשום את הבית בלשכת רישום המקרקעין, יחתמו על שטר משכנתא שיכלול הוראות בדבר אי תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיפים 38(ג) ו- 39(ב) לחוק ההוצל"פ. להבטחת פירעון ההלוואה, נרשם לטובת הבנק משכון על זכויותיהם של המבקשים בבית. משלא עמדו המבקשים בהתחייבויותיהם, נקט הבנק בהליכים למימוש המשכון בלשכת ההוצל"פ. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א המרצה להצהיר כי אין לפנותם מהבית. לאחר הליכים שונים נדחתה בקשתם. המבקשים הגישו ערעור באיחור וביקשו הארכת מועד להגשת הערעור. יחד עם זאת הגישו את הבקשה דנא בה הם עותרים למתן צו מניעה זמני לעיכוב פינויים מביתם. לטענתם, מדובר בבית מגוריהם היחיד ששוויו עולה בהרבה על חובם לבנק, כך שהבית יכול לשמש כערובה למימוש, באם יידחה ערעורם. הבקשה נתקבלה.
הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסה"ד. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסה"ד, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש. באשר לעניינם של המבקשים, אף אם סיכויי הערעור מאוזנים, הרי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע הליכי פינוי המבקשים מביתם לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב הפינוי, ידם של המבקשים על העליונה. שכן, הבית נשוא הבקשה הינו בית-המגורים היחיד של המבקשים והנזק הכלכלי העלול להיגרם להם עם פינויים מן הבית, בשלב זה, ניתן להטבה ע"י פיצוי כספי למשיבים.

(בפני: השופט ג'ובראן. 17.8.04).

בש"פ 7625/04 - מינג'ל זקות נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה ונסיון לפגוע בשוטרים תוך כדי נהיגה כדי להמלט (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נהג ברכב לכיוון דימונה ולא ציית לשוטר שסימן לו לעצור. באותו שלב, כך על-פי כתב-האישום, סטה העורר לעבר השוטר בפתאומיות במטרה לפגוע בו. לאחר מכן חלף העורר בין שני כלי רכב משטרתיים אשר ביקשו לחסום את הכביש ולעצרו, תוך שהוא נוסע במהירות של כ-170 קמ"ש. השוטרים דלקו אחריו והעורר המשיך בנסיעתו המסוכנת והפרועה אל תוך מתחם פחונים באזור צומת נבטים, תוך שהוא מתמרן בין הפחונים ומסכן את הולכי הרגל שהיו במקום. בגין המעשים המיוחסים לו כמפורט לעיל, מואשם העורר בשתי עבירות של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר, במעשי פזיזות ורשלנות ובנהיגה ללא חגורת בטיחות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ודחה את החלופה למעצר שהוצעה. כחודש לאחר מכן הגיש העורר בקשה לעיון חוזר והציע חלופת מעצר חדשה, אך ביהמ"ש דחה גם בקשה זו. שוב הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, ואף בקשה זו נדחתה. הערר נדחה.
באזור שבו בוצעו העבירות המיוחסות לעורר התפתח מנהג מגונה של מרדפים שאותם מנהלים תושבי המקום עם המשטרה והדברים עולים מתוך תשובותיו של העורר בחקירתו. כאשר נשאל כיצד זה עבר במהירות כזו ליד מקום מיושב ובסמוך להולכי רגל השיב: "...לא שמתי לב כמה אנשים היום בחוץ אבל כשהם רואים מרדף כולם יוצאים בשביל לראות את המרדף. ש. איך אתה יודע שאם יש מרדף אז כולם יוצאים לראות את המרדף? ת. אנחנו כל הבדואים אוהבים לראות מרדפים זה הכיף שלנו בגלל זה אמרתי לך כך". נוכח דברי העורר בחקירה, כאמור, אין מדובר באירוע מקרי חד פעמי אלא באירועים חוזרים של מרדפים, שעל-פי טענת העורר מפיקים מהם תושבי האזור הנאה. בנסיבות אלה, לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר בדרך של חלופת מעצר באותו אזור שבו התקיים המרדף המסוכן. יחד עם זאת, נוכח גילו הצעיר של העורר ונוכח עברו הנקי לא מן הנמנע הוא כי בימ"ש קמא ישוב וישקול בחיוב חלופת מעצר, ככל שתוצע כזו, בעיר אחרת והרחק מ"זירת המרדפים".

(בפני: השופטת חיות. עו"ד עלי אלקרנאוי לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 23.8.04).

עש"ם 1404/04 - שלומית עובד נגד נציבות שירות המדינה

*פסיקת הוצאות הגנה לנאשמת בהליך משמעתי שזוכתה בשל פגמים בהליך האישום בכך שהקובלנה הוגשה בחוסר סמכות ותקלות אחרות (הערעור נתקבל בחלקו).

המערערת הועסקה בהנהלת בתיהמ"ש כמזכירה בביה"ד האזורי לעבודה. ביום 7.6.01 הוגשה תובענה נגד המערערת לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בה נטען כי סירבה למלא את הוראות הממונים עליה בנוגע להתייצבות לעבודה בימי שני אחה"צ במקום בימי שני בבוקר. לאחר שהובאו ראיות הצדדים, אך בטרם הוגשו הסיכומים, הועלתה ע"י המערערת טענה כי הקובלנה הוגשה בחוסר סמכות ועל כן היא בטלה וכך גם התובענה שהוגשה על יסוד הקובלנה. ביה"ד קיבל את טענת המערערת וביטל את התובענה. כמו כן קבע ביה"ד כי בנסיבות הענין חלה התיישנות על עבירות המשמעת נשוא התובענה. לאחר ביטול התובענה, הגישה המערערת לביה"ד בקשה לפסיקת הוצאות הגנה וביה"ד דחה את הבקשה. ערעור זה מופנה כנגד 3 החלטות של ביה"ד ובכללן עניין ההוצאות. הערעור על אי פסיקת הוצאות נתקבל.
בהליך שהתנהל התרחשו מספר תקלות תמוהות מצד המשיבה הגם שנראה כי אלו נגרמו בתום לב. בין השאר, יש לציין את העובדה כי ההליך המשמעתי כולו נבע מפעולה שנעשתה בחוסר סמכות וכן כי מהעדויות שנשמעו בפני ביה"ד עולה כי יתכן והיה מקום לחקור את הארועים שהביאו להגשת התובענה בצורה טובה יותר טרם הגשת התובענה.
בנסיבות אלו, ראוי להיעתר לבקשת המערערת לפסיקת הוצאות הגנה. באשר לגובה ההוצאות - לצורך אומדנן ניתן להתחשב, בין היתר, בסכומים הקבועים בתוספת לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), בשינויים המחוייבים. בנסיבותיו של המקרה יש לפסוק למערערת הוצאות הגנה בהתאם לסכומים המרביים הקבועים באותן תקנות ביחס לבימ"ש השלום.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד רענן מזרחי למערערת, עו"ד עמית מררי למשיבה. 17.8.04).

רע"פ 7194/04 - ד"ר יחיאל קמחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחניית רכב במקום מוסדר ללא תשלום אגרת חנייה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירה של החניית רכב במקום מוסדר ללא תשלום אגרת החניה. בביהמ"ש לא היתה שנויה במחלוקת העובדה, כי המבקש החנה את רכבו בשעה 00:02 לפנות בוקר באזור מגורים, במקום ובשעה שלא ניתן לרכוש כרטיס חניה וללא מכשיר המאפשר תשלום, אלא החל מהשעה 00:08 בבוקר. בשעה 00:11, כאשר יצא לרכבו, מצא עליו דו"ח לברירת קנס שנרשם בשעה 58:9. המבקש סבר, כי משלא קיימה העירייה את חובתה להתקין מכשיר אוטומאטי שיאפשר לו לשלם מראש עבור חניה משעה 00:08, במקום להטריח אותו כאזרח להשכים קום כדי לבצע את התשלום הנדרש, נפגעו זכויותיו מעבר לסביר ומעבר להכרח, וראוי היה לבטל את הדו"ח, כפי שביקש בפנייתו. על פסה"ד ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. לטענתו, חייבת העיריה להתחשב בשעות השינה של האזרחים ואין זה סביר, כי המכשיר ימנה את תקופת החנייה אך ורק מרגע התשלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
למבקש היתה אפשרות לבצע את התשלום, בשעה 00:02, באמצעות הנחת כרטיס חניה "כלל ארצי" בחלון דלת רכבו, אותו היה רוכש ומכין מראש, בו היה "מגרד" את השעה 00:08. כמו-כן, למבקש היתה אפשרות נוספת בכך, שהיה מתעורר בשעה 00:08 ומשלשל את הכסף במדחן. משבחר המבקש שלא לעשות כן, ואף לא שילם את דמי החניה בשעה 00:08 בבוקר,.אין למבקש להלין אלא על עצמו.

(בפני: השופט ג'ובראן. המבקש לעצמו, עו"ד דן בטיט למשיבה. 22.8.04).

(ע.פ. 6341/04 - אודליה הראש נגד מדינת ישראל-משטרת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש של פסילה מנהיגה, עד לשמיעת הערעור (הערעור נדחה).

העוררת הורשעה בבימ"ש לתעבורה בעבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה, בכך שניסתה לעקוף רכב חונה בלא הצלחה, פגעה בו והתהפכה עם רכבה. כתוצאה מהתאונה, נחבלה העוררת וניזוקו כלי הרכב. בימ"ש לתעבורה גזר על העוררת קנס בסך 1,000 ש"ח ופסל את רשיון הנהיגה שלה לתקופה של 10 חודשים בפועל, בנוסף לפסילה על תנאי. במקביל להגשת ערעור, הגישה העוררת לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע גזה"ד שהוטל עליה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בין היתר בנימוק כי סיכויי הערעור אינם גבוהים או ממשיים. הערר נדחה.
אין להקיש מההלכות הנוגעות לעיכוב ביצוע עונש מאסר על בקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילה מנהיגה, גם אם עד לברור הערעור תשא העוררת את מלוא עונש הפסילה. עיכוב ביצוע של עונש מאסר נועד למנוע את הפגיעה הצפויה בנאשם שיזוכה ע"י ערכאת הערעור לאחר שירצה את עונשו. משמדובר בפסילת רשיון נהיגה הפגיעה הצפויה בנאשם עקב חלוף תקופת הפסילה בטרם יישמע ערעורו קטנה לאין ערוך מזו שתיגרם עקב חלוף תקופת המאסר קודם לשמיעת הערעור. מנגד, הפגיעה בציבור אשר עשויה להיגרם עקב נהיגת רכב ע"י נהג שהוחלט לשלול את רשיונו, לפחות באותם מקרים בהם השלילה מוטלת על רקע הרשעה בנהיגה המסכנת את הציבור.