תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 12

ע.א. 9229/99 - פקיד שומה תל אביב נגד יגאל ליברמן ואח'

*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה, באשר לא נרשם בקופה רושמת תקבול שנועד למלצרית "כדמי שירות"(מחוזי ת"א - עמ"ה 1032/98 - הערעור נתקבל).

א. מבקרים מטעם פקיד השומה סעדו במסבאה ("פאב") שבבעלות המשיבים. בתום הארוחה הוגש להם חשבון, שנכתב בכתב יד ובו צויינו ברשימה אנכית מחיריהן של המנות השונות שהוזמנו - בסך כולל של 90 ש"ח. מתחת לרשימת המנות, לצד הרישום "+%10", הוסף הסכום של 9 ש"ח. הסכום הכולל לתשלום 99 ש"ח, צויין בסוף החשבון והוקף בעיגול. המבקרים שילמו במזומן 99 ש"ח. בקופת בית העסק נרשם תקבול בסך 90 ש"ח בלבד. תשעת השקלים שהיוו דמי שרות, הוכנסו ל"דלי", שבו נהוג היה לרכז את כל דמי השרות שהתקבלו בכל יום. עם תום משמרת הערב, חולק הכסף שהצטבר בדלי בין שתי המלצריות אותן מעסיקים המשיבים באותה משמרת. בהתאם להסדר ההעסקה שהיה נהוג במקום, הובטח לכל אחת מהמלצריות תשלום שלא יפחת מ-200 ש"ח לערב. כאשר דמי השרות שנאספו פחת מ-200 ש"ח השלימו המשיבים את היתרה מכספם. אם הסכום עלה על 200 ש"ח - נותר הסכום העודף בחזקתן של המלצריות. בשל כך שרישום "דמי השרות" לא נרשם בספרים פסל המערער את ספרי המשיבים. אלה ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נתקבל. בפסק דינו הסביר ביהמ"ש המחוזי כי קבלת הערעור מתחייבת, לאור ההלכה בע"א 476/87 פ"ד מד(4) 780, (עניין ספארי הולדינגס). ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה דמי השרות היוו תשלום נפרד שאינו נמנה על תקבולי בית העסק, באשר המלצרית אשר גבתה אותם מהמבקרים ששלח המערער לא שימשה כ"זרועו הארוכה" של בעל העסק. עוד הדגיש ביהמ"ש בהחלטתו כי דמי השרות לא הופקדו בקופת העסק, כי אם ב"דלי" נפרד. הערעור נתקבל.
ב. הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), מטילות על הנישום חובה לערוך "תיעוד פנים" - המוגדר, בהוראה 1 כ"רישום בגין פעולה שנעשתה על ידי הנישום או מטעמו". חובת הרישום חלה רק בקשר ל"תקבול", המוגדר בהוראה כך: "כל סכום במזומן... שקיבל הנישום, במישרין או בעקיפין, במהלך עסקו". השאלה היא אם באים דמי השרות בגדרי הגדרה זו של תקבול - דהיינו, האם הם סכום כסף שקיבל בעל המסעדה במהלך עסקו - שאז חב בעל המסעדה ברישומם. חיובו של בעל המסעדה ברישומם של דמי השרות בפנקסי חשבונותיו, או פטירתו מחובה זו, לא ישפיעו לא על עצם החובה לשלם מס בגין הכנסתו של המלצר, ולא על גובה ההכנסה החייבת במס. השאלה עניינה כל כולה בסוגיית הרישום.
ג. הסוגייה הנדונה התבררה כבר בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. הצדדים ביססו את טענותיהם על הלכות אלה. אלא שאין למצוא בפסקי הדין כללים נוקשים לסיווגם הנכון של דמי השרות. בפסקי הדין נקבעו העקרונות אשר לאורם יש לנסות ולעמוד על מהותו האמיתית של התשלום. אבן הבוחן המרכזית שהוצבה כמדד לקביעה אם דמי השרות הם תקבול בידי בעל העסק, היתה הוולונטריות של התשלום. לפי עיקרון זה, כאשר משלם הלקוח את דמי השרות כחלק מדרישת התשלום המופנה אליו, יחשבו דמי השרות כתקבול של בעל העסק. לעומת זאת, מקום בו הלקוח מותיר את דמי השרות מבלי שהופנתה אליו כל דרישה בעניין, אין לראות בכספים אלה משום תקבול של בעל המסעדה. בנסיבותיו של המקרה שבפנינו, דמי השרות לא באו בגדר תשלום וולונטרי. אמנם, החשבון שהוגש למבקרים כלל את הכיתוב "dedulcni ton ecivres", אשר כשלעצמו עשוי להתפרש כמותיר את עניין דמי השרות לשיקול דעתו של הסועד. אלא שרישום זה, נעדר משמעות אמיתית ככל שהדברים נגעו לחשבון המסויים. לצידו של הכיתוב ננקב בחשבון הסכום הכולל לתשלום, לרבות סכומם המדוייק של דמי השרות. ברי, כי תשלום ששילם לקוח מתוך הבנה כי חובה עליו לשלמו אינו תשלום וולונטרי,
הבא לבטא הוקרה שבבחירה למלצר. בכך די, כדי להפוך במקרה דנן את דמי השרות לתקבול החייב ברישום.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויריב אבן חיים למערער, עו"ד יובל קינן למשיבים. 1.9.04).

רע"א 5285/03 - פנחס כהן נגד חנן בונה

האם פסק שנתן בורר מהווה "פס"ד" או "החלטת ביניים", לצורך הקביעה אם היה מוסמך לתקן את הפסק. תיקון "טעות סופר" ע"י בורר(הבקשה נדחתה).

א. בין המבקש, בעל זכויות בנכס מקרקעין בנתניה, לבין המשיב נקשרו יחסי שכירות ביחס לנכס. עקב הפסקת השכירות ביום 13.6.91, דרש המשיב שתושב לו יתרת דמי השכירות ששולמו מראש עד סוף שנת 1991, וכן הוצאות שהוציא בגין הנכס מעבר לתאריך זה. המבקש חלק על יתרת החוב, והסכסוך נדון בעיקר בבתי הדין הרבניים. בסופו של יום מונה בורר לצורך סיכום החשבונות בין הצדדים. ביום 15.4.02 ניתנה החלטת הבורר בו נקבע כי על המבקש לשלם למשיב 720 דולר. הבורר דחה את טענתו של המבקש כי ביצע תשלום ביום 1.8.99, שכן לא הובאו ראיות מספקות בעניין. בקשת המבקש מבא כוחו דאז של המשיב, עו"ד וינברגר, להציג קבלה המעידה על התשלום הנטען סורבה על ידי המשיב, בטענה שעל הקבלה חל חסיון עורך דין-לקוח. לאחר מתן פסק הבורר המשיכו הצדדים להגיש לבורר בקשות שונות. בין השאר, האריך הבורר למבקש את התקופה בה יוכל להגיש בקשה לתיקון הפסק, ובתוך תקופה זו הגיש המבקש בקשה לתיקון הפסק, וצירף תצלום הקבלה בדבר התשלום הנטען. בעקבות הגשת הקבלה שינה הבורר את החלטתו הראשונה, ונתן ביום 11.8.02 החלטה חדשה, בה נקבע כי על המשיב לשלם למערער סך 4,630 דולר. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההחלטה השניה של הבורר, בטענה כי זו ניתנה בלא סמכות ובית המשפט קיבל את טענתו וקבע כי עם מתן ההחלטה הראשונה - הפסק - פקעה סמכות הבורר, ולפיכך החלטתו השניה ניתנה בלא סמכות, ודינה להיבטל. לגוף הסכסוך ציין בית המשפט כי המבקש נכשל בהוכחת התשלום על ידי אי זימונו לעדות של עורך-הדין וינברגר שהחזיק במסמך. טענתו המרכזית של המבקש היא כי ההחלטה הראשונה של הבורר אינה אלא "החלטת ביניים". טענה נוספת היא, כי התיקון שבוצע נעשה במסגרת סמכות הבורר לפי סעיף 22(א) לחוק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, הלכה היא כי "אם פסק ביניים הוא הפסק שהבורר נתן ובית המשפט אישר, ברור הדבר, שהבורר לא רק רשאי אלא גם חייב להשלים את תפקידו ולהוציא פסק סופי". השאלה האם מדובר בפסק ביניים או בפסק סופי תתברר מתוך עיון בפסק עצמו, ותוך התייחסות לשאלה האם "הפסק מסיים כליל את הדיון בכל העניינים התלויים ועומדים בפני הבורר, או האם נותר עוד נושא כלשהו במסגרת נושא הבוררות, שהבורר טרם אמר בו את מלתו האחרונה". בסוגיית התשלום הנטען הכריע הבורר, על פני הדברים, הכרעה סופית; בראש וראשונה קבע, כי לא הוצגה תשתית ראייתית שתתמוך בטענת המבקש, ולפיכך אין הוא מקזז סכום זה מחובו. מעבר לצורך הוסיף הבורר וקבע כי גם אם בעתיד יוכח התשלום, סעד ההשבה יושג במסגרת הליך הוצאה לפועל, ובמשמע - לא באמצעות תיקון פסק הבורר. המגעים שהיו בין בעלי הדין ועם הבורר לאחר מתן ההחלטה הראשונה, לא היתה בהם גמירת דעת - כביכול - להסמכה מחודשת של הבורר, שתוכל "לרפא" את ההחלטה השניה וליתן לה תוקף של פסק סופי.
ג. סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות קובע את סמכות הבורר לתקן, או להשלים, פסק בוררות, מקום בו "נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה... במספר, בחישוב וכיוצא באלה". השאלה היא תמיד, מהי "טעות סופר" המצדיקה תיקון ע"י הבורר,
או האם השיבוש הינו באמת פליטת קולמוס, תוצר של השמטה מקרית. במקרה שלפנינו פשיטא כי אין מדובר בפליטת קולמוס או בהשמטה. כך שההחלטה השניה ניתנה ללא סמכות.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ש. סגל למבקש, המשיב לעצמו. 2.9.04).

ע.א. 8249/01 - מנהל מס שבח מקרקעין - חדרה נגד צינדורף טל ועופר ואח'

*חיובי מס רכישה ומס שבח ל"בני המקום" של ישוב שהוקצעה להם נחלה ודחיית טענה של מס שבח כי "המלצת בעל נחלה או הישוב" למינהל בדבר ההקצאה מהווה גם הוא אירוע מס. *דחיית "טענה חלופית" שהועלתה רק בערעור(הערעור נדחה).
א. מועצת מינהל מקרקעי ישראל החליטה באוקטובר 1993 כי קליטה להרחבה של ישובים פתוחה ל"בני המקום" ולאחרים, והישוב רשאי להעדיף "בני המקום" היינו "צאצא... של מתיישב... בתנאי שהמתיישב גר במקום...". על פי ההחלטה, נקבעו שיעורי דמי החכירה בשיעורים הנמוכים ממחיר השוק. הישוב "הדר עם" (להלן: הישוב) החליט על הרחבת הישוב עם עדיפות ל"בני המקום". וכי "לכל בעל נחלה מגרש אחד עבור בני משפחתו". המשיב 2, (להלן: גורשטיין), היה בעל נחלה בישוב, אך העבירה בשנת 1993 לבתו ובן זוגה (להלן: ברימר). המשיבים 1 (להלן: צינדורף), הם בתו השנייה של גורשטיין ובן זוגה. ביום 20.7.95 חתמו צינדורף על חוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל ביחס למגרש מגורים בישוב במסגרת תוכנית ההרחבה (להלן: המגרש), ונדרשה לפי החוזה הסכמת הישוב. צינדורף דיווחו על העיסקה למנהל מס שבח מקרקעין ושילמו ביוני 95, לפי שומה עצמית, מס רכישה בסך של 5,667 ?, בהתאם לשווי הרכישה המופחת כאמור. ביום 12.2.97 המציא הישוב למנהל מס שבח רשימה של מקבלי המגרשים במסגרת ההרחבה וצינדורף בכללם. רשויות המס ראו ב"המלצת" או "הפנית" הישוב או המתיישב הותיק, אירוע מס של "מכירת זכות במקרקעין" במשמעות חוק מיסוי מקרקעין, וצינדורף נדרשו (ביום 30.12.98) להגיש הצהרה על רכישתם הזכויות. צינדורף חלקו על דרישה זו ולא מסרו הצהרה. לפיכך הוציא המנהל לצינדורף שומת מס רכישה על סך 39,030 ש"ח, וציין בשומה כי המוכר הוא הישוב. בשלב מאוחר, בעקבות התכתבות עם ב"כ הישוב, צויין גורשטיין כמוכר הזכות לצינדורף והוצאה לגורשטיין שומת מס שבח. על שומות אלה השיגו צינדורף וגורשטיין ומנהל מס שבח דחה את השגתם. ועדת הערר קיבלה את הערר ופסקה כי לא חלה חובת תשלום מס רכישה על צינדורף ולא חלה חובת תשלום מס שבח על גורשטיין, שכן, לא התרחשה כל "מכירת זכות במקרקעין" בין צינדורף וגורשטיין באמצעות "המלצת גורשטיין". הערעור נדחה.
ב. "מכירת זכות במקרקעין" מצמיחה חבות במס רכישה על הרוכש, וחבות במס שבח על המוכר. סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין קובע בהגדרותיו: "'מכירה'... בין בתמורה ובין ללא תמורה - (1) הענקתה של זכות במקרקעין, העברתה... (2) העברתה של זכות לקבל זכות במקרקעין... (3) הענקתה של זכות להורות על הענקה, העברה או הסבה של זכות במקרקעין...". טענת המערער היא, כי גורשטיין, בהמלצתו "מכר זכות במקרקעין" לצינדורף, ברם, חוזה החכירה שחתמו צינדורף עם המינהל דורש את המלצת הישוב ולא את המלצת גורשטיין. צינדורף קיבלו את המגרש משעמדו בקריטריונים של החלטת המינהל, בשל קרבתם לגורשטיין. במובן זה, גורשטיין כאילו המליץ על צינדורף לקבלת המגרש. אולם, המלצה זו, ואף המלצה עצמאית, מפורשת וברורה, איננה מהווה "מכירת זכות במקרקעין". גם אין לומר שגורשטיין העביר לצינדורף "זכות" לקבל "זכות במקרקעין", היינו, העברת זכות חוזית בעלת כוח משפטי מחייב לא די בכל זכות או כל קשר כדי לבוא בגדרי הסעיף. גם גורשטיין עצמו לא היה
בעל זכות לקבל זכות במקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל. נמצא, כי לא מתקיימת "מכירת זכות במקרקעין" על פי החלופות השונות, ואין לחייב את צינדורף במס רכישה ואת גורשטיין במס שבח. חיובו של גורשטיין במס שבח דינו להיפסל מטעם נוסף, והוא, שמס שבח מוטל על השבח, כלומר על עליית הערך, ואילו החיוב שהוטל עליו, היה חיוב על הערך הכלכלי עצמו, המתבטא ביכולת ההמלצה/ההפניה, ולא על עלייה שחלה בערך זה.
ג. אשר לטענתו החילופית של המערער, בדבר הטלת מס רכישה על צינדורף על פי שווי השוק של זכות החכירה שקיבל ממינהל מקרקעי ישראל ולא על פי השווי המופחת שנקבע בחוזה החכירה - טענה זו מועלית בערעור לראשונה. העיסקה אירעה בשנת 95, שולם בגינה מס על פי שומה עצמית, והמערער לא העלה ביחס אליה כל טענה, והיא לא היתה חלק מן ההשגה והערר שהגישו המשיבים, והיא לא נשוא המחלוקת בערעור זה בכלל. אין סדר דין תקין שמצדיק היזקקות לטענה כזו בנסיבות דנן. למסקנה דומה ניתן להגיע גם מטעמים של הליך מס ראוי והתנהגות ראויה והגונה של רשות מס אל מול הנישום. על כן, הטענה נדחית על הסף.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עו"ד אורי ברימר למשיבים. 9.9.04).

בג"צ 10954/03 - מלי קצב נגד ועדת העררים עפ"י סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה ואח'

*סמכויותיה של "הרשות המאשרת" לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה(העתירה נדחתה).

א. לאחר הפיגוע שאירע ביום 9 באוגוסט 2001 במסעדת "סבארו" בירושלים הובהלה העותרת לבית-חולים ושם אובחנה, בעיקר, כנושאת חרדת-תגובה בעקבות טראומה. כן התלוננה העותרת על ירידה בכושר השמיעה. העותרת שוחררה לביתה לאחר אישפוז של יום, ולאחר מכן קיבלה טיפולים פסיכולוגיים אחדים. במקביל פנתה העותרת למוסד לביטוח לאומי (מל"ל) בבקשה כי יכירו בה כנפגעת פעולת איבה על-פי החוק. בקשתה נדחתה, ובמכתב שנשלח אליה נכתב, בין היתר, כי "הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה לא אישרה את פגיעתך". העותרת עררה על החלטת הדחייה לוועדת עררים, בטוענה (בין השאר) כי בשל פגיעת ההלם יש להכיר בה כנפגעת איבה. במקביל פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בטענה כי הסמכות להידרש לשאלת קיומה של "פגיעה" במובן הרפואי ולשאלת הקשר הסיבתי בין הפיגוע לבין מצבו הרפואי של הנפגע, נתונה למל"ל ואינה נתונה כלל, מעיקרו של דין, לרשות המאשרת. טענות אלו נדחו ע"י היועץ המשפטי, שקבע כי הסמכות של הרשות המאשרת לקבוע אם נשא התובע ב"פגיעת איבה", כוללת מאליה סמכות לקבוע כי התובע נשא ב"פגיעה" - בין גופנית בין נפשית - הנגרמת מפעולת איבה, ולרבות הסמכות לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין הפגיעה. לאחר מכן העלתה העותרת אותן טענות לפני ועדת העררים וזו קבעה כי הרשות המאשרת מוסמכת לברר את מצבו הפיסי והנפשי של הטוען לפגיעה, ולהוסיף ולקבוע בנושא הקשר הסיבתי. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 10 לחוק המל"ל הוא המכונן את הרשות המאשרת. סמכותה של רשות מאשרת היא, לאשר כי "פגיעה שאירעה היא פגיעת איבה", היינו, "פגיעה" מפעולות איבה מסויימות. פירוש ההוראה שעניינה סמכות הרשות המאשרת: ראשית לכל, הרשות חייבת להשתכנע ולקבוע אם ואם לאו נתקיים התנאי של "פעולת איבה" לפי ההגדרה, שנית, שומה על הרשות להחליט אם פלוני התובע נושא ב"פגיעה"; שלישית, עליה לקבוע
אם נתקיים קשר סיבתי בין פעולת איבה לבין אותה פגיעה שנפגע בה אדם: "פגיעה מפעולת איבה וכו'". סמכות זו ניתנת בידיה של הרשות המאשרת בלבד, בידיה - ולא בידי המל"ל. סיכומם של דברים - הסמכות לקבוע כי פלוני נפגע עקב פגיעת איבה, מסורה לרשות המאשרת. סמכות זו מהווה חלק בלתי נפרד מסמכותה של אותה רשות לקבוע כי "פגיעה שאירעה היא פגיעת איבה". כיוצא בכך, סמכותה של הרשות היא לקבוע אם ואם לאו נתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה בפלוני לבין פעולת האיבה.

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' לאה דקל-גרינבלט לעותרת, עוה"ד גב' עירית אלטשולר וגב' יוכי גנסין למשיבים. 2.9.04).

ע.פ. 6141/01 - ג'בארין חליל נגד מדינת ישראל

הרשעה בשלושה מעשי רצח והטלת שלושה מאסרי עולם מצטברים. מדיניות הענישה והצטברות העונשים(מחוזי חיפה - ת.פ. 270/99 - הערעור נדחה).

א. במרץ 1999 זימן המערער את נאיל וסעיד מחמיד - אב ובנו - לביתו שבאום-אל-פחם, תוך כוונה להמיתם. על-מנת לבצע את הרציחות זימן לביתו מבעוד מועד את חברו (להלן: סופיאן), כדי שזה יעזור לו במזימתו וצייד אותו במקל. לאחר דין ודברים בין המערער לבין נאיל וסעיד ולאחר שנאיל דבק בסירובו לרכוש את בית המערער, קרא האחרון לסופיאן, על-מנת שיכה את השניים במקל. סופיאן סירב ומשכך ירה המערער בנאיל וסעיד ורצח אותם. ביום 24.6.99, הסיע המערער את סופיאן ליער ריחן, שם ירה בו ורצח אותו. זאת לאחר שפורסמה הודעה בעיתון המקומי באום אל פחם כי המסייע בחקירת רצח המנוחים יתוגמל בפרס כספי בסך $50,000 והמערער, חשש כי סופיאן יתפתה להסגירו. ביום 11.7.99, נעצר המערער ומרגע מעצרו ועד הכרעת דינו, מסר מספר גרסאות שונות לאירועי הרצח, ובכללן הודאה כיצד רצח את נאיל, סעיד וסופיאן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 3 מאסרי עולם שירוצו במצטבר. בערעורו טוען המערער כי היה על ביהמ"ש לקבוע כי רציחתם של נאיל וסעיד, מהווים "מעשה אחד" ועל-כן עונשי מאסר העולם המצטברים שהוטלו עליו ירוצו בחופף, וכן גם את רצח סופיאן, יש לראות כחלק מהמעשה עברייני הראשון המצדיק את חפיפת העונשים. המדינה, לעומתו טוענות כי המערער הורשע ברצח שלושה בני אדם. משכך, הצו המוסרי וערך חיי האדם מחייבים להטיל מאסר עולם נפרד ועצמאי בגין כל קורבן שאת חייו נטל. עוד טוען בא-כוח המדינה, כי מדובר בשלושה מעשי רצח נפרדים ועצמאיים ולא ב"אותו מעשה", כאמור בסעיף 186 לחסד"פ. הערעור נדחה.
ב. סעיף 186 לחסד"פ קובע כי ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן הוכחה, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת "בשל אותו מעשה". המושג "אותו מעשה" אין לפרשו כמסב עצמו אך-ורק על המעשה הפיזי שעשה הנאשם. כאשר באים לבחון אירוע כגון דא, יש להתייחס למבחן הצורני-העובדתי ולמבחן המהותי-מוסרי. המבחן הצורני-עובדתי מתייחס לאירוע הפלילי, כלומר, האם מדובר בפעולות נפרדות העוקבות אומנם זו-את-זו, אך ניתן לפצל ביניהן למרות ביצוען ברצף. המבחן המהותי-מוסרי עניינו מהות האינטרס של קרבן העבירה ועל-פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים. במקרה דנן, יש לראות את רצף ההתרחשויות כאוסף של אירועים נפרדים, אשר יש להטיל על כל אחד מהם עונש נפרד.
ג. אשר לשאלת מדיניות הענישה והצטברויות הענשים - סעיף 45(א) לחסד"פ קובע, כי מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה ביהמ"ש שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. ההחלטה בדבר חפיפה או הצטברות עונשים היא רלבנטית אף אם אין נפנים לשאלת הקציבה של העונש. כל הרשעה בעבירה נפרדת עומדת על רגליה היא. גזירת עונשי
מאסר חופפים על מספר מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מזעור של הזוועה. קיומו של נוהג הקציבה של עונש מאסר עולם חובה מחדד את תחושת אי ההתאמה שבין מספר רציחות לבין עונש חופף אחד. מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים גם למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד סעיד חדאד למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.8.9.04).

ע.א. 7809/01 - מסד חברה... להלוואות וחסכונות בע"מ ואח' נגד הסוכנות היהודית

*פיצויים בעד הפקעת מקרקעין או בעד אבדן דמי חכירה ושיעור הפיצויים(מחוזי ת"א - 2163/79 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המשיבה, (להלן: הסוכנות), הפקיעה (בשנת 1965), בהרשאת שר האוצר, 13 דונם קרקע בהוד השרון והחזיקה בהם ממועד זה. המערערות (להלן: החברות) תבעו (בשנת 1979) פיצויים בעד הפקעת המקרקעין ובעד אובדן דמי חכירה, בהתאם לסעיפים 12 ו-13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור). ביהמ"ש המחוזי דחה טענת התיישנות שהעלתה הסוכנות, ופסק פיצויים בסך 37,145 ? בעד הפקעת המקרקעין על פי סעיף 12 לפקודה. מאידך דחה את התביעה לתשלום פיצויים בעד אובדן דמי חכירה על פי סעיף 13 לפקודה, שכן, לדעתו, מנגנון הפיצוי שנקבע בסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור, (להלן: החוק), בא במקום המנגנון של סעיף 13 לפקודה. בערעור על פסק דין זה, קבע ביהמ"ש העליון כי לחברות עומדת זכות בחירה בין המנגנון של סעיף 13 לפקודה ובין המנגנון של החוק, והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ב. בתחילת הדיון המחודש בחרו החברות בפיצוי בעד אובדן דמי חכירה על פי סעיף 13 לפקודה. בעלי הדין הגישו חוות דעת שמאיות ביחס לסכום דמי החכירה. ביהמ"ש המחוזי מינה שמאי כמומחה מטעמו. משהודיע השמאי כי אין בסיס נתונים לקביעת דמי החכירה שניתן היה לקבל בעד המקרקעין, החליט ביהמ"ש כי דמי החכירה יחושבו על פי תשואה בשיעור מסויים משווי המקרקעין. עוד קבע ביהמ"ש בהחלטת הביניים, כי הפיצוי בעד דמי חכירה ישולם עד 15.1.89 משום שבמועד זה שולם הפיצוי בעד הפקעת המקרקעין על פי פסק הדין הראשון. השמאי הגיש את חוות דעתו בה קבע את שווי המקרקעין ואת שיעור התשואה. בהתאם לחוות דעת זו, קבע ביהמ"ש המחוזי את הפיצויים בעד אובדן דמי החכירה. ביהמ"ש קבע כי פיצויים אלה אינם נושאים הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת, בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 2405/91 + 2912/93 פ"ד נא(5) 23 (להלן: פרשת הורוביץ). החברות טוענות, כי טעה ביהמ"ש המחוזי משאימץ את שווי המקרקעין על פי חוות דעת השמאי שעשה ממוצע בלבד בין הערכות השמאים משני הצדדים ללא כל הסבר. הן הוסיפו, כי פיצוי זה מגיע להן עד שנת 2001 שבה שולם הפיצוי בעד אובדן דמי חכירה, ולא, כפי שנקבע בהחלטת הביניים, עד יום 15.1.89 בלבד, שבו שולם להן הפיצוי בעד הפקעת המקרקעין. לבסוף, הן טענו, כי טעה ביהמ"ש המחוזי משלא פסק הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הריבית על סכום הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה. בערעור שכנגד טענה הסוכנות כי התביעה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לדמי חכירה. כן היא טענה, כי טעה ביהמ"ש בקביעת שיעור הפיצוי. הערעורים נדחו.
ג. טענת ההתיישנות שהעלתה הסוכנות נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי בפסק הדין הראשון ולא הועלתה שוב בביהמ"ש העליון בהליך הקודם. מטעם זה, היא נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי בהחלטת הביניים. הסוכנות טענה כי ההתיישנות שהיא מעלה כעת, עניינה בהתיישנות הפיצוי בעד אובדן דמי חכירה ולא בהתיישנות הפיצוי בעד הפקעת המקרקעין שנידונה בפסק הדין המחוזי הראשון. אין לקבל טענה זו.
לא הוכח כי טענת ההתיישנות שנדחתה בפסק הדין הראשון התייחסה רק להתיישנות הפיצוי בעד הפקעת המקרקעין. ואם אכן טענת ההתיישנות המועלית עתה שונה, הרי שהיא מועלית לראשונה בערעור ודי בטעם זה כדי לדחותה. אשר לשיעור הפיצוי ודרך השומה - שיטת התשואה כשיטת שומה, אומצה נוכח העדר יכולת ההשוואה. הטענות כנגד שומתו של המומחה הן טענות שבימ"ש שלערעור איננו מתערב בהן, אלא, במקרים חריגים שאין המקרה דנן. טענות הסוכנות והחברות כנגד השומה, נדחות, איפוא.
ד. אשר לפיצוי בגין אובדן דמי חכירה - האם, יש לשלם את הפיצוי עד מועד תשלום אובדן דמי החכירה, או עד מועד תשלום הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין - לשונו של סעיף 13 לפקודה ותכליתו מובילים בבירור למסקנה כי הפיצוי בעד אובדן דמי החכירה הוא עד מועד תשלום הפיצויים בגין הפקעת המקרקעין. סעיף זה ביקש לפצות את בעל המקרקעין בגין אובדן יכולת השימוש שלו במקרקעין המופקעים, עד מועד "מכירתם" לרשות המפקיעה באמצעות קבלת פיצויי ההפקעה. עם קבלת פיצויי ההפקעה, עוברת זכות השימוש המלאה לרשות המפקיעה, ואין הצדקה להמשיך ולפצות את הבעלים המקורי בעד אובדן יכולת השימוש שלו במקרקעין המופקעים.
ה. האם הפיצויים בגין אובדן דמי חכירה על פי סעיף 13 לפקודה, נושאים הפרשי הצמדה וריבית - בהלכת הורוביץ נקבע מפורשות כי חוק הריבית איננו חל על תשלום פיצויים בגין אובדן דמי חכירה על פי סעיף 13 לפקודה. אמנם, ראוי הוא כי פיצוי יינתן בערכים ריאליים, אך, הפקודה והוראות אחרות בדיני ההפקעה, כפי שפורשו בפסיקה מזה שנים רבות, אינן מאמצות את עיקרון הפיצוי הריאלי באופן מלא. המצב מחייב בחינה מחודשת ומקיפה של כל הסוגיה. עניין זה הוא עניין למחוקק לדון בו בשלב זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד משה שוב וגב' מיריה דונין-שוב למערערות, עוה"ד דוד בסון וגלעד הס למשיבה. 9.9.04).

ע.פ. 7926/00 - דיפני אברהם נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להטיל "עונש מופחת" בעבירת רצח, בנימוק של "סיבות נפשיות"(מחוזי ת"א - ת.פ. 4121/98 - הערעור נדחה).

א. המערער ואשתו המנוחה חיו בנפרד והמנוחה ביקשה להתגרש. באחד הימים התקשר למקום עבודתה של האשה וסיכם איתה שתאסוף אותו ברכבה כדי להסדיר עניינים כספיים. המנוחה אספה את המערער וכאשר עצרה את רכבה כדי להורידו מהרכב, רצח אותה בדקירות סכין שהכין מבעוד מועד. המערער אושפז במחלקה פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, ובחוות דעת שהתייחסה לטענה שהמערער "אינו מסוגל לעמוד לדין מאחר ואינו אחראי למעשיו", נקבע כי לא אובחנה מחלת נפש. כמו כן הוגשה חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי ד"ר קליאן, לעניין אחריות מופחתת לפי סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, כי "בשום שלב, לפני או אחרי ביצוע המעשים המיוחסים לנבדק [המערער], לא הוגבלה יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו". מטעם המערער הוגשו חוות דעת בדבר מצבו הנפשי בזמן הרצח וסמוך לפניו. לטענת באת כוח המערער מחוות הדעת האמורות עולה כי יכולתו של המערער להבין את המעשה, את הפסול שבו ולהימנע מעשייתו הוגבלה במידה ניכרת, ולפיכך יש להחיל את סעיף 300א'. ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות דעתו של ד"ר קליאן, קבע כי לא הוכח שהפרעת האישיות, שהמערער לוקה בה, היא "הפרעה נפשית חמורה" כאמור בסעיף 300א, וגזר עליו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. סעיף 300א נותן לביהמ"ש שיקול דעת להפחית מעונשו של מורשע ברצח בלי לגרוע מאחריותו הפלילית. פסיקת בתי המשפט החמירה בבחינת התנאים שנקבעו בסעיף 300א. נקבע כי סעיף זה "בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי-שפיות
הדעת כהגדרתו בסעיף 34ח; אלה שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי-שפויים". הגישה המחמירה באה לידי ביטוי גם בקביעת נטלי ההוכחה. כך נפסק כי נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולתו וכי יש צורך לשכנע את ביהמ"ש ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות.
ג. בענייננו, אין חולק כי המערער לוקה בהפרעת אישיות. השאלה העומדת להכרעה היא אם הפרעת אישיות זאת באה בגדר תחולתו של סעיף 300א. מחד גיסא, במשך 17 שנים, לסירוגין, פקד המערער את מערכות הטיפול הפסיכולוגיות-פסיכיאטריות בסביבתו ואובחן כסובל מחרדות, דיכאונות ואי שקט על בסיס חשדות במנוחה. לכך מצטרפות נסיבות הרצח המעידות לכאורה על חוסר הגיון בפעולותיו של המערער ו"אוטומטיות" מכאנית כמעט, כמו ביצוע הרצח לאור יום, לעיני עוברים ושבים בליבה של שכונת מגורים. מאידך גיסא, תומך חומר הראיות גם בגישה ההפוכה. אין ללמוד בהכרח מכך שטופל בתרופות אנטי פסיכוטיות על מצבו בשעת המעשה. לכך מצטרפות הודיותיו של המערער מהן עולה שהרצח תוכנן בפירוט כבר בערב שלפני ביצועו, וכי יש לראות את נסיבות הרצח כמעידות על תכנון קר רוח. אכן, ניתן להשקיף על נסיבות המעשה ועל נסיבותיו של המערער מזוויות ראייה שונות ובאספקלריות שונות. לא די בספקות העולים מתוך הנסיבות. אפילו מאויינות כפות המאזניים של הראיות נאשם המבקש להקל ממשקלו הכבד של עונש מאסר עולם על רצח, עליו להביא ראיות שיש בהן כדי לשכנע ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות. המערער לא היטה את הכף כנדרש.
ד. באת כוח המערער העלתה - לראשונה בדיון בערעור - טענה כי לא ניתנה למערער אפשרות להיפגש עם עורך דינו במהלך חקירתו הראשונה במשטרה ונגרם לו נזק ראייתי בשל השיהוי בהבאתו לבדיקה פסיכיאטרית מקיפה. האיחור בהעלאת טענות אלה די בו כדי לדחותן וזאת משום שאינן עולות מן התשתית העובדתית שנקבעה בערכאה הראשונה. אולם יש לדחותן גם לעצומן. העיכוב שחל בפגישתו של המערער עם בא כוחו נמשך שעות ספורות בלבד ולא היה בו כדי לפגוע בהגנתו. אשר לאיחור בבדיקה הפסיכיאטרית - בדיון שהתנהל כשבוע אחרי מעצרו של המערער הסתפק ב"כ המערער בבדיקה שמטרתה לקבוע האם המערער כשיר לעמוד לדין.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' חגית לרנאו למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 9.9.04).

בג"צ 2725/02 - שירותי בריאות כללית נגד מדינת ישראל ואח'

חיוב המדינה בתשלום מלוא הוצאות אישפוזים פסיכיאטריים, לפי הסדר חוזי עם "בריאות כללית" שהושג בתובענה קודמת. דחיית טענה של גריעה בתקציב המשחררת את המדינה מהתחייבות חוזית(העתירה נתקבלה).

א. העותרת מספקת שירותי רפואה למבוטחים על-ידה, ובכללם, שירותי אשפוז ואשפוז יום פסיכיאטריים ושירותים אמבולטוריים בתחום הפסיכיאטריה הניתנים על ידה בבתי חולים כלליים, על-פי התעריפים הקבועים בצווים. על המשיבים מוטלת החובה לממן את השירותים האמורים. המשיבים כופרים בחובתם לממן את מלוא העלויות הכרוכות במתן שירותים אלה. המחלוקות העיקריות הן: האם במקרה דנן התחייב משרד הבריאות, קרי המדינה, לשאת במלוא המימון של שירותי האשפוז הפסיכיאטריים בבתי החולים הכלליים, על-פי דין או על-פי ההסדר שנעשה בין הצדדים? האם גריעה בתקציב המדינה מהווה טעם הפוטר את המדינה ממילוי חובתה במלואה לשאת בכל מימון השירותים האמורים?
ב. ביום 14.12.99 הגישה העותרת לביהמ"ש המחוזי בת"א המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו מימון שירותי אשפוז פסיכיאטריים בבתי החולים הכללים על-פי
חוק הבריאות הינו באחריות משרד הבריאות. במסגרת התביעה הושג סיכום שלפיו "המדינה מקבלת על עצמה, החל מיום 1.7.02, לשאת בכל העלויות של אשפוז חולים במחלקות הפסיכיאטריות, לסוגיהן ולמיניהן, בבתי החולים הכלליים ברחבי המדינה"..., והתביעה נמחקה. ביום 18.4.01 פנתה העותרת אל משרד הבריאות בבקשת מידע לגבי תקציב משרד הבריאות למימון השירותים הפסיכיאטריים. משרד הבריאות הודיע לעותרת, כי בשל גריעה בתקציב, נותר בידיו תקציב לחלוקה בסכום הנמוך ב- %20 מהסכום המקורי שיועד להקצאה. עיקר טענת העותרת בעתירתה, כי הודעתו של משרד הבריאות מהווה קביעה חד צדדית, אשר אינה מעוגנת בדין. לטענת העותרת, על המשיבים מוטלת חובה מהותית לממן באופן מלא את השירותים הפסיכיאטריים ואין הם יכולים להישמע בטענה של טעמי תקציב כמצדיקה את אי-מילוי חובה זו. העתירה נתקבלה.
ג. תושבי המדינה זכאים לקבלת שירותי בריאות המנויים בחוק הבריאות, וזכותם זו עומדת להם כלפי קופות החולים בהן הם חברים. החובה למימונם של אותם שירותים מוטלת על המדינה. במקרה דנן, הצדדים הגיעו להסדר חוזי ביניהם בעניין זה, שבגינו הסכימה העותרת למחוק את המרצת הפתיחה שהגישה לחיוב המדינה במימון השירותים האמורים על-פי דין. ההסדר החוזי בהתדיינות הקודמת, קובע במפורש כי המדינה מקבלת על עצמה לשאת "בכל העלויות" של אשפוז חולים במחלקות הפסיכיאטריות, "לסוגיהן ולמיניהן". להסדר זה מתווסף מכתבו של המשנה למנכ"ל משרד הבריאות אל מנהלי בתי החולים הכלליים, בו צויין במפורש, כי "החל מ- 1.7.2000 משרדנו אחראי לאישור ומימון האשפוז....". לשון ההסדר מנוסחת באופן מפורש, וממנה עולה, כי כוונת הצדדים היתה כי מלוא האחריות והמימון יועבר למשרד הבריאות.
ד. האם גריעה בתקציב מהווה טעם המצדיק לפטור את המדינה, אף חלקית, מחובתה לתשלום מלוא העלויות הכספיות? - לפי סעיף 3 לחוק יסודות התקציב, רשאית הממשלה להוציא בשנת כספים פלונית רק את הסכום הנקוב כהוצאה בחוק התקציב השנתי לאותה שנה. הלכה היא, כי חוק המטיל חובה מהותית על המדינה - לשלם כסף לפלוני או לפלונים, חובה המוגדרת מבחינת היקפה וכמותה - חייבת היא המדינה לקיים את החובה במלואה ולא תישמע מפיה טענה כי טעמי-תקציב מונעים אותה מעמוד בנטל. כאשר התחייבה המדינה לשלם את מלוא העלויות הכרוכות במתן שירותי האשפוז האמורים, לא תישמע מפיה טענה, כי טעמי-תקציב מונעים ממנה מעמוד בחובתה זו. משהגיעו המשיבים והעותרת להסדר כאמור, עליהם לכבדו ולפעול על-פיו. יחד עם זאת, ברור כי לגבי העתיד רשאים יהיו המשיבים, אם ירצו, שלא לבצע התקשרויות חוזיות נוספות עם העותרת, אם לא יגיעו ביניהם להסכמה לגבי התעריף.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד יהודה בן מאיר וחנן פרידמן לעותר, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 8.9.04).

ע.א. 686/02 - עמותת בעלי ודיירי קרית וולפסון ואח' נגד קריית וולפסון חברה... בע"מ ואח'

* ע.א. 686/02 - זכויות "חכירה לדורות" אין לראותן כזכויות בעלות. "ברישום בית משותף יש לצרף הסכמת הבעלים של הבית שדירותיו הוחכרו לדורות. *דחיית טענה של "השתק פלגותא", כאשר התנהל דיון קודם בבימ"ש, ונטען כי מדובר ב"צד קרוב" לצד באותו דיון. *העברת מניות בחברה(מחוזי י-ם - ה.פ. 519/98 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בנייתה של שכונת וולפסון בירושלים הושלמה בשנת 1991. המערערים 2-8 ורבים אחרים חתמו עם המשיבות 3-6 (להלן - המוכרות) חוזים לרכישת זכויות חכירה לדורות בדירות בקריה (להלן - חוזי החכירה). יחד עם החתימה על חוזה החכירה, חתם כל אחד מרוכשי הדירות, על חוזה עם המשיבה (להלן - חברת השירותים) למתן שירותי אחזקה (להלן: חוזה השירותים). ביום 30.7.96 העבירו בעלי המניות של חברת השירותים 70 אחוזים ממניותיהם לידי חברת נורון. המערערת היא עמותה המיוצגת ע"י עורך
דין ד"ר מרדכי ורטהיימר, שהוא אחד מרוכשי הדירות בקריה. בעבר ניהלה נגדו חברת השירותים הליכים משפטיים בגין אי תשלום חובות. תביעותיהם של המערערים מופנות נגד המוכרות ונגד חברת השירותים.
ב. לדברי המערערים, זכויות הרוכשים בדירות שקולות לזכויות בעלות מלאה. לפיכך, לגישתם, זכאים הם לרשום את הדירות ואת הרכוש המשותף כבית משותף בבעלותם. עוד ביקשו המערערים, כי ביהמ"ש יצהיר שהוראות חוזי החכירה וחוזי השירותים, בעיקר בכל הנוגע לסמכויותיה של חברת השירותים, סותרות את דיני בתים משותפים. כמו כן, לטענת המערערים, הפרה חברת השירותים מספר סעיפים של חוזה השירותים. בין היתר, בכך שגבתה מהרוכשים, בנוסף לרווח בשיעור 12 אחוזים מסך הוצאותיה, כמצויין בחוזה, גם מע"מ, ובכך שהעבירה את זכויותיה לנורון מבלי לקבל את הסכמתם המוקדמת בכתב של רוב הרוכשים המחזיקים ב-75 אחוזים לפחות מכל שטח המבנים בקריה (להלן: הרוב הקובע). לבסוף, לגירסת המערערים על ביהמ"ש להכריז על בטלותן של תניות מסוימות בחוזה השירותים, בהיותן תניות מקפחות על פי הוראותיו של חוק החוזים האחידים. ביהמ"ש קמא דחה את טענות המערערים וקבע בין היתר כי: זכויות הרוכשים הינן זכויות חכירה לדורות, להבדיל מזכות בעלות מלאה; מאחר שרישום הדירות כבית משותף מחייב הליך סבוך ומורכב של פרצלציה, אין מקום להצהיר על זכות הרוכשים לרישום בית משותף; העברת מניותיה של חברת השירותים לנורון אינה מחייבת קבלת הסכמתם של הרוב הקובע של בעלי הדירות; אף אם חוזה השירותים מהווה חוזה אחיד, הרי השאלה אם יש "תנאים מקפחים" בחוזה השירותים הוכרעה בהליכים הקודמים שניהלה חברת השירותים נגד ורטהיימר, המהווה "צד קרוב" של המערערים. הערעור נדחה בעיקרו.
ג. בשטר החכירה נרשמה לזכות הרוכשים חכירה לתקופה של 999 שנים בדירה ובחלק היחסי ברכוש המשותף בבניין. אין זכות החכירה עולה כדי זכות בעלות. אכן, סעיף 9(א) לשטר החכירה, מורה כי "הואיל והחכרת המוחכר... הינה לדורות ובידי המחכיר נשארת הבעלות הערטילאית בלבד במוחכר, מוצהר בזאת... שהמחכיר לא ישא בנזק כלשהו אשר ייגרם בנכס...", אך סעיף זה לא נועד להסדיר את זכויותיהם הקנייניות של הרוכשים בקריה. סעיף 5 לחוזה החכירה מותיר במפורש בידי המוכרות את שיקול הדעת הבלבדי בעניין אופן רישום הזכויות בדירות על שם הרוכשים - בדרך של חכירה לדורות או על ידי רישומן כבית משותף, ואלה העדיפו את החלופה של החכרת הדירות לתקופה של 999 שנים, תחת רישומן כבית משותף. תנאי לרישום בית שדירותיו הוחכרו, כ"בית משותף" הינו כי המחכיר יסכים אף הוא לכך. כל עוד המוכרות לא נתנו את הסכמתן לרישום הקריה כבית משותף, הרי שאין בסמכותו של המפקח לבצע רישום זה.
ד. אשר לטענת המערערים כי חברת השירותים הפרה את סעיף 11 לחוזה השירותים בכך שגבתה מהם, בנוסף לדמי ניהול בשיעור 12 אחוזים מסך הוצאותיה, גם מע"מ - ביהמ"ש קמא לא הכריע בשאלה האם יש לפרש את חוזי השירותים כך שמטילים הם על הרוכשים חובת תשלום מע"מ בגין דמי הניהול. על כן תוחזר סוגיה זו לביהמ"ש המחוזי לשם הכרעה. אשר להעברת זכויות לנורון מבלי לקבל על כך הסכמה מוקדמת של הרוב כנדרש בחוזה השירותים - אין לראות בהעברת מניותיה של חברת השירותים לנורון משום העברה של הזכויות וההתחייבויות של חברת השירותים. לפי כלל האישיות המשפטית הנפרדת, הידוע בדיני החברות, חברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה, ושינוי בבעלי המניות אין בו כדי לשנות את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה.
ה. לדברי המערערים, כאמור, חוזי החכירה וחוזי השירותים מהווים חוזים אחידים וכוללים מספר תניות מקפחות. ביהמ"ש המחוזי קבע אמנם כי שני החוזים מהווים חוזים אחידים, אך לא דן לגופו של עניין בנושא התניות המקפחות, זאת, בשל קיומו של השתק פלוגתא לאור הליכים קודמים בהם היו מעורבים חברת השירותים וורטהיימר. התשובה לשאלה האם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות בה נטל חלק "צד קרוב" אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שיכול צד זר להליך הקודם להפיק מפסק הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך. לטענה בדבר קירבת המערערים בהליך שלפנינו לורטהיימר, פנים לכאן ולכאן. מכל מקום לא ניתן לקבוע כי פסק הדין בהתדיינות עם ורטהיימר הכריע בשאלות זהות לאלו שהועלו בהליך דנא. לפיכך, אין צורך בהכרעה לגבי סוגיית קיומו של מעשה בית דין. מן הראוי להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי, על מנת שיכריע בסוגיית קיומן של תניות מקפחות בחוזי החכירה ובחוזי השירותים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מרדכי ורטהיימר למערערים, עוה"ד יורם ארן, יובל גרייבסקי ויונתן שיף למשיבים. 20.9.04).

ע.א. 10537/03 - מדינת ישראל נגד יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ ואח'

*אגרת ביהמ"ש יש לשלם לפי סכום התביעה המקורי, גם אם סכום התביעה הוקטן לקראת התחלת הדיון בתיק והצורך לשלם את המחצית השניה של האגרה(מחוזי ת"א - בש"א 10810/03 - הערעור נתקבל).

א. ביום 7.1.1996 הגישו המשיבים תובענה כספית בסכום של 25,000,000 ש"ח נגד המשיב הפורמאלי (להלן - הבנק). במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה, התברר כי המשיבים לא שילמו את המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש, כנדרש לפי תקנה 8(א)(2) לתקנות ביהמ"ש (אגרות). בתגובה הודיעו המשיבים כי מכיוון שאין ידם משגת לשלם את המחצית השנייה של האגרה, הם מעמידים את תביעתם על מחצית מסכום התביעה המקורי, וביקשו להכיר בכך שהמחצית הראשונה של האגרה ששולמה, מהווה את מלוא האגרה המתחייבת בעקבות הקטנת התביעה. הבנק השאיר את ההכרעה לשיקול דעת ביהמ"ש ועמדת המדינה לא נשמעה בדיון. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבים. ביום 26.12.02 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 2623/02 פ"ד נז(1) 717 (להלן - הלכת סיס), לפיו, מקום בו מתוקן כתב תביעה באופן המפחית את סכום התביעה, תשולם האגרה לפי סכום התביעה ביום הגשתה ולא על פי הסכום המוקטן. ביום 29.5.03 הגיש הבנק בקשה לעיון חוזר באשר לסכום האגרה שעל המשיבים לשלם, לאור הלכת סיס. עמדת המדינה, שנתבקשה להגיב, היתה כי יש לחייב את המשיבים בתשלום המחצית השנייה של האגרה לפי סכום התביעה המקורי. ביהמ"ש דחה את הבקשה לעיון חוזר והותיר את החלטתו הראשונה על כנה.
ב. טענתם המרכזית של המשיבים היא כי ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש הינה פסק דין, מכיוון שהיא סיימה את הדיון בעניין האגרה, פסק דין זה הפך לחלוט, ולא ניתן לעקוף זאת על ידי הגשת בקשה לעיון חוזר. המשיבים מוסיפים, כי המדינה אינה יכולה להיבנות מכך שלא היתה צד לדיון לפני ההחלטה הראשונה, מכיוון שעל גזברות ביהמ"ש מוטל היה לעקוב אחר גביית האגרה במסגרת ההליך. עוד טוענים המשיבים כי הבקשה לעיון חוזר הוגשה בשיהוי רב - כשנה לאחר ההחלטה הראשונה וכחצי שנה לאחר שניתנה הלכת סיס - ולפיכך מושתקים המערערת והבנק מלעמוד על תשלום מלוא האגרה. מאידך, טוענים המערערת והבנק, כי שגה בימ"ש קמא משנמנע מלהחיל את הלכת סיס על המקרה שבפניו בדונו בבקשה לעיון חוזר ואף התעלם ממנה כליל בהחלטתו. הערעור נתקבל.
ג. לא אחת עלתה לדיון השאלה העיקרי באשר לתשלום מהו הבסיס לחישוב האגרה כאשר התובע מקטין את הסכום הנתבע לעומת הסכום המקורי. בטרם ניתן פסק הדין בעניין סיס, התאפיינה פסיקת הערכאות קמא בנושא זה, בחוסר אחידות. הסוגיה הוכרעה לבסוף על ידי ביהמ"ש העליון בעניין סיס, היינו, כאמור, כי האגרה אשר חייב התובע לשלם מחושבת לפי סכום התביעה ביום הגשתה. הגשתה של תביעה בסכום מופרז יכולה לנבוע משיקול קר ומניפולטיבי של תובע, המעריך כי תביעה בסכום גדול תטיל אימה על הנתבע, ותביא ללחץ פסיכולוגי עליו. יתכן שהתובע מקווה כי סכום התביעה, אף שמופרז הוא וחסר בסיס, ישמש כנקודת מוצא למשא ומתן לפשרה או אף להצעת פשרה מצידו של ביהמ"ש, ואם יתברר לו, קודם למועד בו עליו לשלם את המחצית השנייה של האגרה, כי הסכום המופרז לא השיג את מטרתו, יוכל לעתור להקטנת סכום התביעה למסגרת הסבירה ולקבל חזרה את "השקעתו".
ד. המשיבים טוענים, כאמור, כי לא היה כל מקום לעיון חוזר בהחלטתו הראשונה של ביהמ"ש, בהיותה פסק דין חלוט. אכן, באופן עקרוני, החלטה שיפוטית בענייני אגרת ביהמ"ש נחשבת לפסק דין, ואולם, במקרה דנא המדינה כלל לא היתה צד לדיון בנושא האגרה לפני מתן ההחלטה הראשונה. אכן, מי שמעלה את הטענה כי שולמה אגרה בחסר הינו, דרך כלל, הנתבע או המשיב. ברם, אגרות ביהמ"ש נגבות בעד השירות שהמדינה מספקת לבעל הדין והמדינה היא שנפגעת כתוצאה מכך שבעל דין אינו משלם את האגרה שעליו לשלמה על פי הדין. לא ניתן לומר כי המדינה כבולה להחלטתו הראשונה של ביהמ"ש ללא אפשרות להשיג עליה, שהרי לא היה לה יומה בפני ביהמ"ש. אין זה סביר לחייב את הגורמים העוסקים בגביית האגרה לעקוב באופן מדוקדק אחר כל ההחלטות המתקבלות בנושא זה. אין לקבל את טענת המשיבים כי יישום הלכת סיס על עניינם התלוי ועומד זה מכבר יפגע באינטרס הציפיות שלהם, שכן גם קודם שניתנה הלכת סיס היו פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים, וכאשר המשיבים כלכלו את צעדיהם בעת שהגישו את תביעתם הם לא יכלו להסתמך על כך שהאגרה תתעדכן במידה שיפחיתו את סכום התביעה. אשר לעניין השיהוי - אין לבוא בטענות אל המערערת על כך שמעורבותה בהליך החלה רק כשנה לאחר מתן ההחלטה הראשונה, מכיוון שכאמור, היא לא זומנה כלל לדיון שהביא להחלטה הראשונה.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ת. בר אשר צבן למערערת, עוה"ד ס. אליאס, ח. ויינשטיין, י. ליבוביץ וא. קליין למשיבים. 6.9.04).

על"ע 1919/02 ואח' - עו"ד דוד מילשטיין נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א

* על"ע 1919/02 - הרשעה בשורה של עבירות אתיקה. *החמרה בעונש של השעייה בגין ביצוע שורה של עבירות אתיקה. *ניתן להרשיע עו"ד בעבירות אתיקה גם כשהוא מבצע אותן כצד להסכם ולא כעורך דין. *ראוי שעו"ד לא יקבל על עצמו לבצע שירות מקצועי עבור הצד השני שעושה אותו עיסקה (ערעורים וערעורים שכנגד - הערעורים נדחו והערעורים שכנגד על קולת העונש נתקבל).
א. המערער עמד לדין משמעתי, על-פי סדרה בת שש קובלנות שהוגשו נגדו. בית-הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה הרשיע את המערער בכל עבירות המשמעת שיוחסו לו, ובית-הדין המשמעתי הארצי אישר את ההרשעות ונגזר דינו. בכל שש הפרשיות הגישו המערער והוועד המחוזי ערעורים לביהמ"ש העליון. ערעוריו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחו וערעורי הלשכה על קולת העונשים נתקבלו.
ב. באחד המקרים מכרו המערער ורעייתו למתלוננת את זכויותיהם בדירה פלונית. עם כריתת החוזה שילמה המתלוננת על חשבון התמורה כ- 120,000 דולר. את יתרת המחיר, כ-20,000 דולר, התחייבה לשלם בעת העברת הזכויות בדירה על שמה. דא
עקא שזכויות אלה היו משועבדות לטובת בנק וכן נרשמו לגביהן הערות אזהרה לטובת פקיד השומה. המתלוננת לא יכלה, איפוא, לקבל הלוואה מבנק למשכנתאות ולשלם את יתרת המחיר, ומשלא שילמה את יתרת המחיר לא העביר לה המערער את הזכויות בדירה. יצויין כי המתלוננת שאלה את המערער (עוד בשלב ההתקשרות) אם אינה נזקקת לעורך-דין משלה והמערער השיב לה כי בהיותו עורך-דין יטפל בעניינה באמונה. לבסוף התלוננה עליו המערערת לפני מוסדות הלשכה. בשל התנהגותו בפרשה זו הורשע המערער ונדון ל-6 חדשי השעייה בפועל וקנס בסך 3,000 ש"ח. בערעורו טען המערער, בין היתר, כי משפעל במסגרת עיסקה פרטית לא חלו עליו החובות החלות על עורך-דין כלפי לקוחו. בטענה זו אין ממש. ככלל, ראוי לעורך-דין שלא לקבל על עצמו לבצע שירות מקצועי גם בעבור מי שהתקשר בעיסקה עם לקוחו, לא-כל-שכן, כשמדובר בעיסקה שהוא עצמו צד לה. אך אם הוא נוטל על עצמו לבצע שירות מקצועי כזה, האחר שהתקשר בעיסקה הופך בכך ללקוחו. אשר לעונש - המערער הפר, באורח בוטה, את חובתו האתית. מטיעונו עולה שכלל אינו מבין, וממילא הריהו נעדר יכולת להפנים, את חומרת כישלונו. בהתחשב בהרשעותיו הקודמות בעבירות משמעת, וממעורבותו בפרשיות נוספות, יש להחמיר בעונש בגין עבירה זו.
ג. במקרה נוסף קיבל המערער על עצמו, בשנת 1983, את הטיפול ברישום זכויות המתלונן בדירת מגורים אותה רכש המתלונן מעיזבון אישה שנפטרה. המתלונן שילם למערער את מלוא שכרו. ביצוע הרישום חייב את המערער להתגבר על מכשולים פורמליים מסויימים. משהודיע המערער לבית-הדין המחוזי, בקובלנה שהוגשה נגד, כי הוא עומד לסיים את הטיפול בהעברה, עיכב בית-הדין את הדיון. אלא שגם לנוכח הקובלנה המרחפת מעל לראשו חדל המערער מלעשות את המוטל עליו. בהרשיעו את המערער התחשב ביה"ד בעובדה, שהמערער בכל זאת עשה פעולות כלשהן לקידום הטיפול בעניינו של המתלונן, והחליט להסתפק בשנת השעייה על תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח. בית-הדין הארצי דחה את הערעורים שהוגשו לו בתיק זה. בעת הדיון בערעור לביהמ"ש העליון כשלוש שנים וחצי לאחר סיום הדיון בבית-הדין המחוזי, המערער טרם עשה את הנדרש לרישום זכויותיו של המתלונן בדירה. אשר לעונש - גם במקרה זה יש מקום להחמיר בעונש.
ד. הערעור הנוסף מתייחס לנושא זה: ביום 5.1.1996 חתמו המתלוננים, לקוחותיו של המערער, על חוזה לרכישת דירה. במעמד זה הפקידו בידי המערער שיק בנקאי בסך 156,700 ש"ח, על-מנת שיפקידו בחשבון נאמנות לטובת המוכרים עד להשלמת העיסקה. משחלפו כמה שנים והעיסקה לא הושלמה, ביקשו המתלוננים מהמערער דו"ח על מצב פיקדונם. המערער לא השיב לבקשתם ואף אישור על כך שהפקיד את השיק בחשבון נאמנות לא היה בידו. לאחר שהמתלוננים פנו למשטרה המציא להם מסמך המעיד כי ביום 3.7.2000 הפקיד 163,500 ש"ח בחשבון נאמנות הנושא ריבית בשיעור %6 לשנה. הוגשה נגדו תלונה ובעקבותיה קובלנה, והמערער התגונן בטענה, כי הפקיד את השיק בחשבון פיקדון נפרד. משלא היה בידו להציג תיעוד המאשר את טענתו, הרשיעו בית-הדין המחוזי בעבירות שיוחסו לו. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער שישה חודשי השעיה בפועל ושנת השעיה על-תנאי למשך שנתיים. בית-הדין הארצי דחה את ערעורי שני הצדדים. יש לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו. נראה כי מי שמכרו למתלוננים את דירתם כבר קיבלו מידי המערער את המגיע להם מסכום הפיקדון. אך בכך לא נרפא הפגם האתי החמור שדבק במחדליו של המערער להפקיד את השיק בחשבון נאמנות, לשמור כראוי על ערכו של הפיקדון ולספק למתלוננים נתונים מלאים כדרישתם. השאלה היחידה
שנותרה להכרעה היא אם העונש המשמעתי שנגזר עליו נותן ביטוי ראוי לחומרה הרבה שאפיינה את התנהגותו. גם לשאלה זו יש להשיב בשלילה. בשלוש הפרשיות האחרות כבר נדחה הערעור במועד מוקדם יותר.
ה. מן האמור עולה כי יש לדחות את ערעוריו ומאידך כי יש לקבל את ערעורי הוועד המחוזי על קולת העונשים. חומרת עבירותיו והיותו בעל עבר משמעתי לקוי הצדיקו לגזור עליו תקופת השעיה בפועל ארוכה, אך בקביעת תקופת ההשעיה שתיגזר עליו הנחה ביהמ"ש את עצמו על-פי העיקרון שלפיו אין ממצים עם נאשם את הדין בערעור. על-כן נגזרו על המערער - בשל כל שלוש הפרשיות כמכלול אחד - עונש השעיה בפועל לתקופה בת חמש שנים. עונשי הקנסות והחיובים בהוצאות שהוטלו על המערער נותרים על כנם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, והשופטים גב' ארבל וג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא מצא. המערער לעצמו, עו"ד ע. ויצמן למשיב. 20.9.04).

בג"צ 5853/04 - "אמנה" תנועת ההתיישבות של גוש אמונים ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

דחיית עתירה נגד פינוי מאחז בלתי חוקי. הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית (העתירה נדחתה).

המינהל האזרחי ביהודה ושומרון איתר (בחודש יולי 2002) ראשיתה של בנייה ללא היתר בסמוך ליישוב עלי (להלן: המאחז). המשיבים 2-1 (ראש הממשלה ושר הבטחון - להלן: המשיבים) החליטו לפעול לפינוי מאחזים שהוקמו ללא היתר. לאחר שנציגי העותרים נפגשו עם המשיבים הוחלט (ביום 27.10.02) להוציא את המאחז מרשימת המאחזים המיועדים לפינוי מיידי. בין לבין נערך הליך של סקר לגבי שטח המאחז, במסגרתו נבדק המעמד המשפטי של שטח זה. הליך זה לא הושלם עד ליום הגשת העתירה. בעקבות התפתחויות אלה החלו העותרות 2-1 בבניית קבע בתחומי המאחז. כן התיישבו בו העותרים 13-3. המשיב 3, (מפקד כוחות צה"ל ביו"ש להלן: המשיב) הכריז על המאחז כשטח מתוחם. הכרזה זו קובעת, בין היתר, כי בתום 8 ימים ממועד ההכרזה יחול איסור להיכנס ולשהות בשטח המתוחם. העותרים השיגו על הכרזתו של המשיב, וטענו כי פעלו מכוח התחייבות שלטונית שלא לפנות את המאחז. ההשגה נדחתה והעותרים פנו לבג"צ. העותרים טוענים בעתירתם, כי הכרזת המשיב על המאחז כשטח מתוחם מפרה התחייבות שלטונית שלא לפנות את המאחז, ולכן דינה להתבטל. המשיבים טוענים כי לא ניתנה התחייבות שלא לפנות את המאחז ואף אילו ניתנה ההתחייבות כזו, הרי שקיים צידוק חוקי להשתחררות ממנה. העתירה נדחתה.
הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. בעתירה שלפנינו, המשיבים החליטו להוציא את המאחז מרשימת המאחזים שיש לפנותם באופן מיידי. החלטה זו, כשלעצמה, אין משמעה התחייבות שלטונית להימנע מפינויו של המאחז. החלטת המשיבים לקדם הליכי תכנון שמטרתם היא הקמת התיישבות חוקית בשטח המאחז, נעשתה כחלק משיקולי המדיניות של המשיב 2 ולא כחלק מהסכם או הבטחה שניתנה למי מבין העותרים. מטעמים אלה - ולאור העובדה כי מבני המאחז נבנו ללא תוכנית מתאר ומבלי לקבל היתרי בנייה כדין - אין עילה להתערב בשיקול הדעת של המשיב בכל הקשור בהכרזת המאחז כשטח מתוחם ובפינויו.