עע"ם 3030/03 - אברהם לב נגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה באר שבע ואח'
*אישור תכנית בניין עיר המשנה יעוד מגרש מסויים. *דחיית טענה של "ניגוד עניינים" בו פעל הממונה על התכנון בעיריה(מחוזי ב"ש - עת"מ 244/02 - הערעור נדחה).
א. המערער ביקש להקים, סמוך לכביש היציאה הדרומית מאשדוד, פרוייקט שיכלול חניון, בתי מלאכה, תחנות תדלוק ואכסניות לנהגי משאיות. הוא ניהל, בין היתר, מו"מ עם קבוצת בוני ערים אשדוד (המשיבה 9; קי.בי.עי), לרכוש ממנה קרקע לצורך הקמת הפרוייקט, וכן שני מגרשים: האחד ברובע ז' באשדוד, שלפי תוכנית בניין עיר החלה עליו יועד להקמת תחנת דלק, והשני ברובע המיוחד של אשדוד, הסמוך לפרוייקט המתוכנן. קודם לביצוע העיסקאות ביקש המערער לברר, אם ניתן יהיה לנייד את הזכות להקמת תחנת הדלק מהמגרש ברובע ז' למגרש ברובע המיוחד. משפנה בעניין זה לראש העירייה, נענה כי העירייה לא תאשר ניוד זכויות בנייה ממגרש אחד למשנהו. לפיכך חזר בו מתוכניתו להקמת הפרוייקט ולא רכש אף אחד מן המגרשים.
ב. כעבור זמן נודע למערער, כי המשיבה 6 (ממר"צ) רכשה מקי.בי.עי את המגרש ברובע ז' וביקשה להקים עליו תחנת דלק. אף שזה היה ייעודו המתוכנן של המגרש, סירבה הוועדה המקומית לתת את היתר הבנייה שנדרש לה, בנימוק, שהאיזור התפתח כאיזור מגורים והקמת תחנת דלק במקום עלולה לסכן את שלום התושבים. ממר"צ הסכימה לוותר על בניית תחנת דלק על המגרש ברובע ז', אם הוועדה המקומית תתיר לה להקים תחנת דלק באזור אחר. במטרה לספק תנאי זה, יזמה הוועדה המקומית תוכנית מפורטת, נשוא הערעור שלפנינו, אשר נועדה לאפשר לממר"צ להקים תחנת דלק במגרש ברובע המיוחד, ואילו ייעודו המתוכנן של המגרש ברובע ז' ישונה, להקמת מבני ציבור. התכנית הועברה לאישורה של הוועדה המחוזית, וזו החליטה על הפקדתה.
ג. המערער הגיש התנגדות לתוכנית, וטען כי הרעיון להקמת תחנת דלק במגרש ברובע המיוחד נהגה על-ידו, וכי התשובה השלילית, שקיבל מראש העירייה ביחס לאפשרות להגשים את תוכניתו, נועדה אך לדחוק את רגליו ולאפשר את העברת היוזמה לממר"צ. המערער טען כי מי מבני משפחתו של אהרון משהשוילי (המשיב 5), הממונה על התכנון בעיריית אשדוד וחבר הוועדה המקומית, נמנה עם בעלי השליטה בממר"צ, והכנת התוכנית וההמלצה לאשרה נגועות בניגוד עניינים. בנוסף קבל המערער על כך שהתוכנית מאפשרת, שלא כדין, ניוד של הזכות להקמת תחנת הדלק מהמגרש ברובע ז' למגרש ברובע המיוחד. הוועדה המחוזית דחתה את התנגדותו ואישרה את התוכנית. כנגד החלטת הוועדה המחוזית הגיש העותר עתירה מינהלית. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה. בפסק-הדין נקבע, כי המערער לא הוכיח את טענתו שמשהשוילי השתתף בישיבות הוועדה המקומית שבהן נדון דבר אישורה של התוכנית. אף את טענת המערער בדבר ניוד זכויות בנייה דחה ביהמ"ש. הערעור נדחה.
ד. באשר לטענה של ניגוד עניינים - אילו הוכיח המערער את טענתו, כי משהשוילי השתתף בדיוני הוועדה המקומית בעניינה של התוכנית, היה מתעורר צורך לשקול אם ועד כמה יש בניגוד העניינים שבו פעל כדי להשפיע על תקפות ההחלטות שנתקבלו בעניינה של התוכנית. אלא שכאמור נקבע כי המערער לא הוכיח כי משהשוילי השתתף בדיוני הוועדה המקומית בתוכנית ובממצא זה אין יסוד להתערב. אשר לטענות בדבר ניוד הזכויות של הקמת בעניין תחנת הדלק - ניודן של זכויות בנייה מאפשר לפצות בעלי מקרקעין שנפגעו מתוכנית, שלא על דרך תשלום ממון. חוק התכנון והבנייה אינו אוסר זאת. עם זאת ככלל, ראוי כי פיצוי עבור פגיעות תכנון ייעשה בתשלום ממון ולא בהקניית זכויות שוות-ערך. אך משחוק התכנון והבנייה אינו מטיל איסור על ניוד זכויות בנייה, אין להטיל איסור גורף כזה בדרך שיפוטית.
ה. המערער הלין על כך שהתוכנית מאפשרת לממר"צ להקים תחנת דלק במקום שבו ביקש הוא עצמו להקימה, אך נסוג מכוונתו על יסוד דברי ראש העירייה. משהסתפק המערער בפנייה אישית לראש העירייה, וכלל לא ניסה לפנות אל מוסדות התכנון בדרכים מקובלות, אין לו להלין אלא על עצמו. אין יסוד לטענתו, כי מה שאמר לו ראש העירייה, נועד אך לדחוק את רגליו במטרה להעביר את היוזמה לביצוע הפרויקט לממר"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, טירקל, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עוה"ד א. שרקון ונ. בראונשטיין למערער, עוה"ד צ. אילוז, א. לוי, ע. טויסטר, ע. לוי וט. ארגמן למשיבים. 14.9.04).
ע.א. 3051/98 - ברוך דרין נגד חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח'
*העילות המצדיקות הגשת תובענה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך. *מהו "הנזק" הנדרש לתובע המבקש להגיש תביעה ייצוגית בעילת תביעה בנזיקין(מחוזי ת"א - ת.א. 1064/97 - המ' 10468/97 - הערעור נדחה).
א. המערער מחזיק במניות של המשיבה (להלן: דסק"ש), שהינה חברה ציבורית הנסחרת בבורסה. דסק"ש החזיקה במניות של חברת יש.אייצ' בע"מ (המשיבה 14); ל-יש.אייצ' חברה-בת, ישקר בע"מ, שהינה חברה פרטית רווחית. ביום 3.8.1997 הודיעה דסק"ש על מכירת כל החזקותיה ב-יש.אייצ' (וכתוצאה מכך גם בישקר) למשיבים 16 ו-17 (להלן: ורטהיימר), שהיו בעלי השליטה ב-יש.אייצ'. בתמורה קיבלה דסק"ש מוורטהיימר, מניות רבות של אי.די.בי. שהיא בעלת השליטה בדסק"ש. לטענת המערער, ביצעו בעלי השליטה בדסק"ש, את העיסקה כדי לזכות בשליטה אפקטיבית ב-אי.די.בי. ובדסק"ש, ולשם כך ויתרו על החזקתה הרווחית ביותר של דסק"ש, מניות ישקר, במחיר נמוך במידה משמעותית מערכן האמיתי. על רקע זה הגיש המערער תביעה המתבססת על שורה של עילות: הפרת הוראות מפקודת החברות ומתקנות ניירות ערך, ביצוע עוולות של הפרת חובה חקוקה, רשלנות וגרם הפרת חוזה; וכן עשיית עושר שלא כדין.
ב. בצמוד לתביעה, הגיש המערער בקשה לאישור תביעתו כתובענה ייצוגית, לפי פרק ט'1 לחוק ניירות ערך, שהיה אז בתוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע שכתב התביעה אינו מגלה עילה אישית העומדת למערער כלפי מי מהמשיבים. לדעתו, היקפה של תובענה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך מוגבל בעקרון "ייחוד העילה", היינו, תובענה המתבססת רק על עילות הקבועות באותו חוק, או על עילות שנקבעו מכוחו (בתקנות). נוכח קביעה זו הורה ביהמ"ש על מחיקתן מכתב התביעה של כל עילות התביעה שאינן מעוגנות בחוק ניירות ערך ונותרו רק העילות הקבועות בתקנות ניגוד עניינים, שהותקנו מכוח חוק ניירות ערך. אלא שהעילות הנטענות מכוח תקנות ניגוד עניינים, קבע, מקנות זכות תביעה ייחודית לחברה ולא לבעלי המניות. הערעור נדחה.
ג. מאז הוגש הערעור, נזקק כבר ביהמ"ש העליון לשאלת ייחוד העילה, והכריע בה ברע"א 8268/96 (פד"י נ"ה(5) 276 (להלן - פרשת רייכרט). שם, נקבע כי "התובענה הייצוגית לפי חוק ניירות ערך איננה מוגבלת - בעיקרון - אך לעילות תביעה מכוחו של חוק זה, והתובע רשאי לצרף לתובענתו עילות נוספות שמקורן מחוץ לחוק". כיום אף מעוגנים הדברים בחוק החברות (סעיף 207(ב)). יוצא, שטענתו הראשונה של המערער מתקבלת, וממילא מתבטלת מחיקתן של יתר עילות כתב התביעה, אשר מקורן מחוץ לחוק ניירות ערך. השאלה היא אם כן, האם עלה בידי המערער לבסס, בעובדות כתב התביעה שהגיש, עילת-תביעה אישית בגדר דיני ניירות ערך או מחוצה להם. התשובה היא שלילית, על יסוד המצב החוקי בעת הגשת התביעה (טרם חקיקת תיקון חוק החברות).
ד. בגדר דיני ניירות ערך ביקש המערער לבסס את תביעתו על סעיף 52יא לחוק ניירות ערך, המקים אחריות בגין נזקים שנגרמו למחזיק בניירות ערך עקב הפרה של חוק
ניירות ערך או התקנות שהותקנו מכוחו. לטענת המערער, הפרו המשיבים הפרת הוראות רבות בתקנות ניגוד עניינים, שהיו תקפות בעת קרות הארועים. ברם, תנאי חיוני הנו כי נגרם נזק למחזיק בניירות הערך, ויש להראות שהנזק שנגרם לתובע הוא מסוג הנזקים שבשלם נקבעה האחריות ונוצרה העילה. הנזק לו טוען המערער הוא בירידת שווי החזקותיו בדסק"ש עקב מכירת ישקר, אך נזק זה נגרם לחברה, שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד, והזכות להטבת הנזק, ועימה עילת התביעה, מצויות בידי החברה. אכן, אפשר שבעקבות העיסקה נפגע שווי ההחזקות שבידי בעלי המניות מן הציבור, אלא שנזק כזה, הוא נזק משני הנגזר מנזקה של החברה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית על-פי סעיף 52יא לחוק ניירות ערך.
ה. המערער תבע פיצויים בגין נזק שנגרם לבעלי המניות מן הציבור מכוח עוולת הרשלנות. עקרונית, אין מניעה לכך שעל מנהלי החברה - ולעתים אף בעלי מניות השליטה בה - תוטל חובת זהירות מושגית כלפי בעל מניות "רגיל". אך במצב הדברים הרגיל, אין להכיר בחובה מושגית של נושאי משרה בחברה כלפי בעלי מניותיה, אך בשל התנהגותם אשר גרמה לבעל המניות נזק (משני), הנגזר מהנזק (הראשוני) שנגרם לחברה עצמה. ניתן להותיר בצריך עיון את האפשרות, שבנסיבות מיוחדות ביותר תוכר בכל זאת עילת תביעה אישית של בעל מניות כלפי מי שהזיק לחברה, ולו עקב ירידת שווי המניות שבידיו. אך ספק אם הטענות הנטענות כאן ניתן להגדירן כחריגים להלכה הכללית, שכן מדובר בפעולה עסקית של החברה, אשר מצויה בלב מתחם שיקול המוקנה למנהליה.
ו. האם עשויה לקום למערער, ולקבוצה המיוצגת על-ידו, עילת תביעה בנזיקין מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה? - אף כאן התשובה בשלילה. כיסוד מיסודות עילה זו נדרש, שהנזק שנגרם לתובע עקב הפרת החובה החקוקה היה "מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". הנזק (המשני) שנגרם (אם נגרם) למערער, אינו מסוג הנזקים שלשמו נועדו חובות הגילוי והאישור הקבועות בפקודת החברות או בתקנות ניגוד עניינים. אשר לעילות של הפרת חוזה וגרם הפרת חוזה - בענייננו אין מקום להכיר בעילה החוזית כחלק מהתובענה הייצוגית. כדי שתעמוד למערער תביעת פיצויים, עליו להראות שנגרם לו נזק עקב ההפרה. אך, כאמור, הנזק לו טוען המערער הנו אך נגזרת של נזקה המקורי של החברה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד חיים אינדיג ואורי רוזנברג למערער, עוה"ד אמנון גולדנברג, מוטי ארד, חגי דורון, דן אבי יצחק, אמנון עברון וגב' דורית רביב ברסון למשיבים. 9.9.04).
בג"צ 5108/04 - אסמעיל מחמד אבו גודה ועוד 48 ואח' נגד לימור ליבנת שרת החינוך ואח'
*סירוב משרד החינוך להקים גני ילדים בכפרים בדואים "בלתי מוכרים" שנבנו שלא על פי תכניות מתאר, וכאשר אין תכנית מתאר לבינוי גני הילדים(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה בכשלוש מאות ילדים גילאי 4-3 המתגוררים בשני כפרים בדרום הנמנים על קבוצת כפרים בדואים שזכתה לכינוי "כפרים בלתי מוכרים", שנבנו שלא על פי תוכניות מיתאר וללא היתרי בנייה. העותרים מצביעים על כך כי בשני הכפרים אין גני טרום חובה או מסגרות חינוך כלשהן לילדים בגילאי 4-3. המשיבים טוענים כי יישום החוק על ילדים גילאי 4-3 מוגבל בהיקפו ברחבי הארץ. אשר למגזר הבדואי - המדינה הקימה 40 גני ילדים לילדי הבדואים בני השלוש והארבע. הם אף פטורים מתשלום שכר לימוד בשונה ממקומות אחרים בארץ. העתירה נדחתה.
ב. הרחבת חובת החינוך לילדים בני שלוש וארבע נועדה ליתן מענה לצרכי השכבות החלשות כלכלית בחברה הישראלית, ובין השאר גם לצרכי המגזר הבדואי. בכל הנוגע למגזר זה התעורר הקושי לטפל באוכלוסייה המתגוררת ביישובים הבלתי מוכרים. מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך כתבה לעותרים כי במקום שאינו מתוכנן ליישוב אין זה אפשרי משפטית ומעשית להקים מבנים לצרכי חינוך (לרבות מבנים ניידים). עוד נאמר כי תלמידי המקום מוסעים למוסדות חינוך המצויים בסמיכות למקום מגוריהם. אין מקום להתערבות בעמדת משרד החינוך המסרב להקים גני ילדים ללא תוכניות מתאר שיאפשרו את בנייתם. המשיבים הצהירו כי כל ילד בפזורה הבדואית, אשר יהיה מעוניין בכך, יוכל ליהנות מהלימודים כאמור ויימצא לו פתרון הולם במסגרת המרכזים או ביישובי הקבע. נותרה השאלה, האם שירותי חינוך אלה אכן נגישים לילדי העותרים? - העותרים לא מיקדו את טענותיהם בעניין הנגישות לשירותי החינוך הקיימים, וטיעונם בעניין זה היה כללי ולא מפורט. כך שהעותרים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לבסס עילה להתערבות בג"צ בשיקול הדעת המינהלי של המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד מוראן דלאל ומוראד אלסאנע לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 9.9.04).
ע.א. 8269/02 - פקיד שומה חיפה נגד כרמל אולפינים בע"מ
*דרכי חישוב פטור והקלות בשומת מס הכנסה ב"מפעל מעורב" במובן החוק לעידוד השקעות הון(מחוזי חיפה - עמ"ה 182/99 - הערעור נתקבל).
א. למשיבה (להלן: החברה) "מפעל מעורב", במובן החוק לעידוד השקעות הון (להלן: החוק), מאחר שיש לה השקעות רגילות והשקעות מאושרות על פי החוק, במסלולי הטבות שונים. ההשקעות המאושרות זוכות, בין היתר, בהטבות מס, החל מהשנה הראשונה שבה יש לחברה "הכנסה חייבת" במס. בשנת המס 1996 נוצרה לחברה לראשונה "הכנסה חייבת". בדו"ח המס שהגישה לשנה זו היא ייחסה את "ההכנסה החייבת" לפי סעיף 74 לחוק, להשקעותיה השונות (הרגילה והמאושרת) בהתאם ליחס הנכסים בכל השקעה, כאמור בסעיף 74. לאחר הייחוס האמור, קיזזה החברה את הפסדי העבר שנצטברו עד שנת 1995, מן ההכנסה החייבת שיוחסה לפעילות הרגילה בלבד. פקיד השומה סבר כי יש לקזז את הפסדי העבר מן ההכנסה החייבת הכוללת בטרם תיוחס להשקעות השונות, כך שהקיזוז יהיה בעצם מכל ההשקעות באופן יחסי, ולא מההשקעה הרגילה בלבד. משהשגת החברה על כך נדחתה, היא ערערה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי מיקד את הדיון בשאלת פרשנות המונח "הכנסה חייבת" בסעיף 74 לחוק. הוא קבע כי, כעיקרון, יש לפרש מונח זה כמשמעותו בפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), דהיינו, "הכנסה לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים שהותרו ממנה לפי כל דין". אולם, הוא הוסיף כי יש הצדקה למודיפיקציה במשמעות המונח לצורך סעיף 74 לחוק, כך שהוא לא יכלול קיזוז הפסדים מן העבר. הערעור נתקבל.
ב. השאלה אם "הכנסה חייבת" בסעיף 74 היא לפני קיזוז הפסד מן העבר, או שהיא אחרי קיזוז הפסד מן העבר, היא שאלה פרשנית. הכלל המנחה הוא כי חוק מס, כמו כל חוק אחר, יש לפרש על-פי התכלית המונחת בבסיסו. מבחינת לשון הסעיף, המונח "הכנסה חייבת" סובל הן את פרשנות פקיד השומה, כי הוא כולל קיזוז הפסדים מן העבר והן את פרשנות החברה כי אין הוא כולל קיזוז כאמור. אך תכליתו של סעיף 74 היא להבטיח מתן ההטבות על פי החוק לחלק המאושר בלבד, ובהתאם למסלול האישור ב"מפעל מעורב" שיש בו פעילות מאושרת ופעילות בלתי מאושרת. כדי להגשים תכלית זו, קבע המחוקק, כי יש לייחס את ההכנסה החייבת במפעל המעורב בין החלקים השונים בהתאם ליחס הנכסים בין כל חלק וחלק. כדי להגשים את התכלית האמורה יש לפרש
את המונח "הכנסה חייבת" כך שהפסדים מן העבר, שנוצרו בטרם הפך המפעל להיות "מפעל מעורב", הם הפסדים שיש לקזזם מן הפעילות שקדמה ל "מפעל המעורב", ואילו הפסדים מן העבר, שנוצרו "במפעל המעורב", הם הפסדים של "המפעל המעורב", ויש לייחסם לכל פעילות "המפעל המעורב", בהתאם לשיטת הייחוס הקבועה בסעיף 74 לחוק. תכלית החוק מובילה למסקנה כי יש לקזזם גם כנגד ההכנסה הרגילה וגם כנגד ההכנסה המוטבת.
(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד קמיל עטילה וגב' לאה מרגלית למערער, עו"ד יוסי דולן למשיבה. 1.9.04).
בג"צ 5578/02 - רחל מנור ואח' נגד שר האוצר ואח'
*חוקיות סעיף בחוק התכנית הכלכלית, המאריך את הקפאת עדכון קצבאות הזיקנה. *הפגיעה בזכות החוקתית לקניין הנובעת מהקפאת עדכון קצבאות זיקנה וחוקיותה כאשר היא נעשית בחוק ההולם את ערכיה של המדינה(העתירה נדחתה).
א. חוק הביטוח הלאומי קובע תשלום קיצבת זיקנה בשיעור %16 מהשכר הממוצע. ביום 5.6.2002 נחקק חוק התכנית הכלכלית. סעיף 2 לחוק זה מאריך את תקופת ההקפאה של עדכון קיצבאות הזיקנה ביחס לשכר הממוצע במשק גם לשנת 2003, לאחר ההקפאה לגבי שנת 2002. סעיף 10(א) לחוק התכנית הכלכלית, שנחקק כהוראת שעה, הפחית את קיצבת הזקנה בשיעור של ארבעה אחוזים. בעתירתם טוענים העותרים, כי סעיפים 2 ו-10(א) אינם חוקתיים שכן הם פוגעים בזכותם של זכאי קיצבת הזיקנה לכבוד ולקניין בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, קיצבת הזיקנה המקוצצת פוגעת בזכותם החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד, ובזכות הקניין המשתרעת, לטענתם, על זכאותם לקבל את הקיצבאות הממומנות, בחלקן, מכיסם. לבסוף, טוענים העותרים כי הקיצוץ פוגע בזכות החוקתית לביטחון סוציאלי. המשיב טוען בתגובתו כי הבטחתה של רמת קיום מינימאלית מוגשמת באמצעות גימלת הבטחת הכנסה הניתנת על פי קריטריונים כלכליים. כך שהקיצוץ אינו פוגע בזכות החוקתית לכבוד. באשר לפגיעה בזכות לקניין - טוען המשיב כי מדובר בפגיעה זניחה שאין בה כדי להביא לביטולו של חוק תכנית החירום הכלכלית. העתירה נדחתה.
ב. חוק תכנית החירום הכלכלית מפחית אמנם הקיצבה בשיעור של %4, אך קיצוץ זה לא יפגע בזכאי לגימלת הבטחת הכנסה. העותרים אינם מבחינים בעתירתם בין מי שזכאי לגימלת הבטחת הכנסה בנוסף לקיצבת הזיקנה לבין זקן הזכאי לקיצבת זיקנה בלבד. בכך, למעשה, נשמטת טענתם כנגד חוקתיות הקיצוץ. אשר לטענת העותרים כי הקיצוץ פוגע בזכות לביטחון סוציאלי כזכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - טענת העותרים מעוררת את שאלת מעמדה הנורמטיבי והיקפה של הזכות לביטחון סוציאלי. טוענים העותרים לזכות חוקתית לביטחון סוציאלי שתוכנה מצומצם להבטחת תנאי מחייה בסיסיים בלבד כחלק מההגנה החוקתית על כבוד האדם. ההכרה בזכות החוקתית לביטחון סוציאלי בהיקף זה אינה מעוררת קושי. היא זהה לזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד שהוכרה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. אולם, הפגיעה הנטענת נובעת - אם נובעת - כתוצאה מאי עמידה בתנאים לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. העותרים לא טענו כנגד אי זכאותם לגימלת הבטחת הכנסה וממילא לא נבחן העניין במקרה שלפנינו. אשר על כן, אין מקום לפסוק בסוגיה זו.
ג. צודקים העותרים בטענתם לעניין הפגיעה בזכות החוקתית לקניין. הזכאי לקיצבת הזיקנה שילם במשך מרבית שנות חייו תשלומים שיועדו לצורך קבלת קיצבת הזיקנה. יחד עם זאת, הפגיעה בזכות נעשתה בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (בהתאם לסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).
התכלית היא ראוייה שכן מגמתה הינה מניעתו של משבר כלכלי חמור. פגיעתם של הסעיפים הרלבנטיים לענייננו בזכות הקניין אינה במידה העולה על הנדרש. המסקנה היא כי הוראות חוק תוכנית החירום הכלכלית, המפחיתות את קיצבת הזקנה, פוגעות בזכות הקניין, אך פגיעה זו היא כדין, שכן היא ממלאת את הוראותיה של פסקת ההגבלה.
ד. פסה"ד הדוחה את העתירה ניתן ע"י הנשיא ברק. הסכימו לו השופטים גרוניס וריבלין תוך הסתייגות מהבעת עמדה בשאלה האם קיצבת זקנה באה בגדרה של זכות הקניין שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הואיל והחוק נשוא העתירה מקיים ממילא את הדרישות שבסעיף 8 לחוק היסוד, אין השאלה הנזכרת טעונה הכרעה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. עו"ד גב' עינת אלבין לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל וגב' חני אופק למשיב. 9.9.04).
בג"צ 226/04 - נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נגד הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו ואח'
*ביטול פסילתה של פרסומת בערוצים המסחריים ע"י הרשות השניה, שנומקה בכך שיש בפרסומת פגיעה ברגשות הציבור(העתירה נתקבלה).
א. העותרת היא חברה המשווקת מוצרי מזון שונים, ובכללם ארוחת אטריות להכנה מהירה, המכונה "מג'יק נודלס". המשיבה (להלן: הרשות), תפקידה קיום שידורים ופיקוח עליהם בהתאם להוראות החוק. המשיבה 4 (להלן - "המועצה") היא הגוף העומד בראש הרשות. המשיב 2 הוא מנהלה הכללי של הרשות. לו הסמכות לאשר או לפסול תשדירי פרסומת בערוצי הטלוויזיה שניתן להם זיכיון מטעם הרשות. ביום 24.12.2003 החלו ערוצי הטלוויזיה, "ערוץ 2" ו"ערוץ 10", לשדר תשדיר פרסומת שהפיקה העותרת למוצר "מג'יק נודלס". בפרסומת נראה גבר, המגולם בידי שחקן, כשהוא מנסה להניח ידו על כתפה של אישה תאילנדית. להפתעתו, האישה אינה נענית לו ומכה אותו אפיים ארצה. הגבר שואל, באנגלית שבורה, "מה עשיתי?". אז נשמע קול קריינית, האומרת: "תרגע, נודל'ה, לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך ארבע דקות, אבל מג'יק נודלס כן". הפרסומת שודרה בשני הערוצים משך שישה ימים. ביום 29.12.2003 הודיעה הרשות לערוצים ולעותרת, כי "ועדת אד הוק פרסומות" החליטה לאסור על שידור הפרסומת. ההחלטה נומקה בכך, שבאמירה "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך ארבע דקות" יש "משום פגיעה ברגשות הציבור, בטעם הטוב ובכבוד האישה". העותרת הגישה ערר על החלטה זו למועצה והערר נדחה. העתירה נתקבלה.
ב. חוק הרשות השניה מסמיך את המועצה לפגוע, באמצעות קביעת כללי האתיקה ואכיפתם, בחופש הביטוי המסחרי, הנכלל בזכות החוקתית המוגנת לחופש ביטוי. יחד עם זאת, הביטוי המסחרי אינו נמצא בלב מעגלי ההגנה החוקתית על חופש הביטוי. לכן, למשל, בנסיבות של פגיעה חמורה ומשמעותית ברגשות, ניתן להתיר הגבלה של הביטוי המסחרי, מקום שבו לא היתה מותרת הגבלת ביטוי פוליטי. במגוון סוגי הביטוי המסחרי, דומה שקיימת הצדקה מיוחדת להטלת מגבלות על תשדיר הפרסומת בטלוויזיה המסחרית. זהו כלי זמין לשימוש בידי כל מפרסם, הוא נגיש לצפייה בפני ציבור עצום ורב של צרכני הערוצים, ובנסיבות אלה, קם החשש מפני ניצול לרעה של "משאב" זה, באמצעות פרסום מזיק, מטעה, בלתי הוגן או בלתי מוסרי. חשש זה מצדיק קביעת כללים שיגבילו את "חירות הפרסומת". אולם אף על פגיעה כזו לעמוד בתנאיה של פיסקת ההגבלה החוקתית.
ג. בענייננו, האמירה "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך ארבע דקות", בהקשר בו היא מופיעה בפרסומת, אינה פוגעת בטעם הטוב במידה המצדיקה את פסילת הפרסומת.
באיזון התועלת שבפסילת הפרסומת, אל מול העלות שבשלילת חופש הביטוי המסחרי של העותרת, ידה של האחרונה על העליונה. גם אם הביטויים אינם ערבים לאוזנו של אדם זה או אחר, עדיין קשה לראות בהם פגיעה קרובה לוודאי, אף לא פגיעה חמורה ומשמעותית, ברגשות הציבור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ארז הרכבי לעותרת, עוה"ד יאיר עשהאל וגב' ליאת בנמלך למשיבים.1.9.04).
ע.פ. 7381/02 + 7198/02 + 2022/02 + 1859/02 - מוחמד ואמיר רחאל נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 7381/02 + 7198/02 + 2022/02 + 1859/02 - הרשעה בעבירות של הברחת כמויות של סמים מלבנון ומידת העונש. *דחיית בקשה להגיש ראיות נוספות בערעור.*"מחדלי חקירה" של המשטרה והשפעתם על תוצאות המשפט. *עונש פסילה בעבירות סמים גם כאשר שימוש ברכב אינו מהווה נסיבה מ(מחוזי נצרת - ת.פ. 1116/01 - ערעורים וערעורים שכנגד - הערעורים נדחו).
א. ביום 28.4.01 זיהה תצפיתן של צה"ל העברה של חבילות חשודות מלבנון לישראל. בחיפוש שנערך הוברר כי מדובר בחבילות סמים אשר הוכנסו לתוך תיק במקום מחבוא באזור הגבול. ביום 8.5.01, סמוך לשעה שתיים לפנות בוקר, הגיעו שני אנשים למקום המחבוא. כשראו השוטרים שאחד מהאנשים (אמיר) מתכופף לתיק ומרימו זינקו השוטרים מהמארב והוא נתפס בידם. האדם השני הצליח להימלט. כשעה לאחר מכן נתפס מוחמד בקירבת מקום. על יסוד עובדות אלו הואשמו אמיר ומוחמד בעבירות סמים. בנוסף הואשם מוחמד, בשל הימלטותו מזירת הארוע ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואמיר הואשם, גם בהפרת אמונים, בהיותו בעת הארוע גשש בשירות צבא קבע. בישיבת ההוכחות השניה ביקש אמיר לחזור בו מכפירתו ולהודות באשמה ומשכך הופרד הדיון והוא הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. ביהמ"ש גזר עליו עונש של שבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי, קנס בסך של 15,000 ש"ח ובנוסף פסל אותו מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 3 שנים מתום ריצוי המאסר בפועל. מוחמד דבק בכפירתו וביהמ"ש המחוזי סבר כי הוכחה מעורבותו של בכל הקשור לארועי היום שבו נתפסו המערערים, אך לא הוכחה מעורבותו בעיסקת הסמים בתקופה שקדמה ליום זה. לפיכך, הרשיע ביהמ"ש את מוחמד בעבירות הסמים השונות אך זיכה אותו מעבירת יבוא הסמים, וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי. כמו כן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. בנוסף הטיל ביהמ"ש על מוחמד קנס בגובה של 20,000 ש"ח ופסל אותו מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 3 שנים מתום ריצוי עונש המאסר בפועל. בעניינו של אמיר הוגשו ערעור וערעור שכנגד על מידת העונש. מוחמד מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. ביהמ"ש המחוזי שקל את הראיות וקבע כי הן מוכיחות מעבר לספק סביר את מעורבותו של מוחמד בעיסקת הסמים וכי קיבוצן ביחד אינו מותיר מקום לכל אפשרות מסתברת אחרת. בניתוח זה של הראיות והמסקנה העולה מהן אין להתערב. לאחר שהוגשו הערעורים לביהמ"ש העליון הגיש סניגורו של מוחמד הודעה לביהמ"ש העליון בה נטען כי לאחר שניתן פסק הדין הובאה לידיעתו, במסגרת תיק אחר, ידיעה מודיעינית, לפיה, באזור בו נתפסו אמיר ומוחמד נמצאו באותה עת שני אנשים נוספים, המוכרים למשטרה כקשורים לסחר בסמים. על פי הידיעה, נמלטו השניים - האחים מזאריב - מהאיזור לאחר שמוחמד נתפס. ידיעה מודיעינית זו לא הועברה לרשות ההגנה בעת המשפט בביהמ"ש המחוזי. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי ולבקשת הסניגור זומנו והאחים מזאריב לעדות. עדויותיהם לא תרמו לבירור העובדות הרלוונטיות במאומה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין בהן כדי לשנות מהכרעת דינו. גם אם נפל פגם בכך שהידיעה המודיעינית לא נכללה מלכתחילה
בחומר החקירה שהובא לידיעת הסניגוריה הרי בנסיבות הענין, לא היה באי מסירתה של הידיעה במועד לידי בא כוח המערער כדי לפגוע בזכותו של המערער להתגונן בפני האישום או לפגוע בדרך כלשהי בהגנתו.
ג. סניגורו של מוחמד עמד על מחדלי חקירה של ראיות שונות ולטענתו בדיקה של ראיות אלו היתה מוכיחה את המצאותו של אדם אחר בזירה ביחד עם אמיר והיתה מביאה לזיכויו של מוחמד. בהקשר זה טען הסניגור לתחולתה של "דוקטרינת הנזק הראייתי", המוכרת מהמשפט האזרחי, ולפיה יש להניח כי הראיות שלא נבדקו היו פועלות לטובת מוחמד. ברם, עיון במסכת הראיות מעלה כי מחדלי חקירה אלה אין בהם כדי לשנות מתוצאות המשפט. טענה אחרת בערעור נגעה לסעיף העבירה בו הורשע מוחמד. לטענת סניגורו, על פי ההלכה הקיימת (ע.פ. 4938/94 פ"ד נ(5) 181 - הלכת שמרלינג), לא היה מקום להרשיע את מוחמד בביצוע "עיסקה אחרת" בסם לפי סעיף 13 לפקודת הסמים אלא בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין. זאת, משום שעל פי קביעתו של ביהמ"ש קמא, מוחמד תכנן עם אמיר לקחת את הסמים אך לא היה לו חלק בעיסקה עצמה. טענה זו יש בה ממש ובא כוח המדינה, הודיע כי אינו מתנגד לקבלת הערעור בנקודה זו ולהמרת ההרשעה בעבירה של ביצוע "עיסקה אחרת" בהרשעה בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע.
ד. באשר למידת העונש - ביחס לאמיר ציין ביהמ"ש, כי מתקיימות לזכותו נסיבות אישיות מקלות וכן עומדת לזכותו העובדה כי מדובר בהרשעתו הראשונה. עם זאת, סבר כי יש להחמיר בעונשו לנוכח הפרת האמון שהתלוותה למעשיו, בהיותו גשש בשירות צה"ל בגזרה. באשר למוחמד - למרות שאמיר הורשע למעשה בעבירות חמורות מאלו שמוחמד הורשע בהן, קבע ביהמ"ש כי ראוי לגזור על מוחמד עונש חמור יותר, שכן לחובתו עומדות הרשעות קודמות הקשורות בסמים. באשר לעונש שהוטל על אמיר הרי שנראה כי חרף העבירות החמורות בהן הורשע מוצדק היה להקל בעונשו במידת מה באופן יחסי למוחמד שכן אמיר הודה מיד בעבירות שיוחסו לו, הן במשטרה והן במשפט, ובכך הוכיח את כנות חרטתו וחסך זמן שיפוטי. לכך יש להוסיף את עברו הנקי. באשר לעונש שהוטל על מוחמד - העבירות בהן הורשע הן עבירות חמורות כשלעצמן אשר פגיעתן בציבור קשה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד ביותר ובמיוחד את הרשעותיו הקודמות בעבירות סמים. מכאן, שהיה מקום להחמיר עימו ולהטיל עליו עונש חמור יותר מזה שהוטל על אמיר. באשר לעונש הפסילה שהוטל על מוחמד על אף שבמקרה דנן שימוש ברכב אינו מהווה נסיבה מנסיבות העבירות - סעיף 37א לפקודת הסמים, המקנה לביהמ"ש סמכות להטיל עונשי פסילה על מי שמורשע בעבירות סמים, אינו קובע שהשימוש ברכב צריך להיות נסיבה מנסיבות העבירה כתנאי לפסילה.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד גב' תמר אולמן לאמיר, עו"ד אביגדור פלדמן למוחמד, עוה"ד אורי כרמל ושלווה לוין למדינה. 8.9.04).
ע.א.1744/01 + 1643/01 - אייל לוי ואח' נגד ירון גברי ואח'
* ע.א. 1744/01 + 1643/01 - שיעור הפיצויים בתאונת דרכים. *חלוקת האחריות ותשלומי הפיצויים בין שני מפגעים בשתי תאונות דרכים שגרמו לנזקיו של אותו תובע. *פיצוי בגין תקופה שבה היה הנפגע אמור לשרת בצה"ל. *פסיקת ריבית עבור סכום של הפסד השתכרות בעבר, כאשר גובה הפי(מחוזי ת"א - ת.א. 1441/93 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיב (להלן - גברי), יליד 20.2.74, נפגע בשתי תאונות דרכים שונות. התאונה הראשונה ארעה ביום 14.12.90, עת רכב על אופנוע אשר היה נהוג בידי המערער (להלן: הנהג הראשון). התאונה השנייה התרחשה ביום 28.8.92, עת נסע גברי ברכב בו נהג המערער בערעור השני (להלן - הנהג השני). גברי הגיש תובענה בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לו בשתי התאונות. לצורך קביעת דרגת נכותו של גברי, מינה ביהמ"ש המחוזי ארבעה מומחים רפואיים, שקבעו את שעורי הנכות בתחום הנוירוכירורגיה,
האורתופדיה, הפה והלסת, האף, האוזן והגרון. בכל אחת מהנכויות קבעו המומחים את החלוקה בין התאונה הראשונה לשניה. בפסק דינו קבע ביהמ"ש את שיעור הנזק הכולל אשר נגרם לגברי. כן פסק את שיעורי הנכות התפקודית ואת שיעורי הפיצויים בפריטי הנזק השונים. בפריט של הפסד השתכרות פסק ביהמ"ש לעבר, ביחס לתקופה של 60 החודשים שמהגיעו של גברי לגיל 21 ועד למועד הגשתם של הסיכומים בתובענה, ולעתיד, עד למועד הגיעו של גברי לגיל 65. ביהמ"ש אימץ את חוות דעתם של שלושה מן המומחים אף לעניין חלוקת הנכויות בין שתי התאונות. הסוגיה העיקרית עימה התמודד ביהמ"ש נגעה לחלוקתה של הנכות הנוירולוגית. באשר המומחה חיווה דעתו כי קיים קושי ממשי לקבוע איזה שיעור מתוך הנזק הנוירולוגי הכולל נגרם על ידי כל אחת משתי התאונות. עם זאת קבע ביהמ"ש כי יש לייחס %5 לתאונה הראשונה, ואילו את ה-%25 הנותרים בתחום זה יש לייחס לתאונה השנייה. חלוקת הנזקים בין שתי התאונות התבססה על היחס בין הנכות הרלוונטית שנגרמה בתאונה האחת לבין זו שנגרמה בתאונה השנייה. בערעורים ובערעורים שכנגד הועלו טענות בשני מישורים שונים. מערערי התאונה הראשונה ומערערי התאונה השנייה משיגים על האופן שבו קבע בימ"ש קמא את נזקיו של גברי וכן על שיעור הנזק אשר יוחס לכל אחד מהם. כל המערערים והמערערים הנגדיים מעלים השגות ביחס לגובה הפיצויים אשר נפסקו. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. לטענת מערערי התאונה הראשונה השיטה שנקט ביהמ"ש המחוזי, כמוסבר לעיל, הינה שגויה. לגישתם, לא היה מקום לקבוע את הנזק הכולל ולאחר מכן לחלקו בין שתי התאונות. תחת זאת, היה על ביהמ"ש לקבוע את נזקו של גברי מכל אחת מן התאונות בנפרד. ברם, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, יש הגיון בהחלטתו של בימ"ש קמא לקבוע תחילה את הנזק הכולל ולאחר מכן לחלקו בין שתי התאונות, פרט לראש הנזק של כאב וסבל שיש לייחס לכל תאונה את ימי האשפוז של אותה תאונה. באשר לשאלה אילו מן הנכויות נגרמו בעקבות התאונה הראשונה ואילו נגרמו בעקבות התאונה השנייה, אימץ ביהמ"ש, כאמור את חוות הדעת הרפואיות, פרט לנושא הנכות הנוירולוגית. צודקים מערערי התאונה הראשונה כי לא היה מקום לייחס חלק כלשהו מן הנכות הנוירולוגית לתאונה הראשונה, שכן, לאחר התרחשותה לא נצפה אצל גברי כל סיבוך בתחום הנוירולוגי. עפ"י חוות הדעת, הנכות היחידה אותה יש לייחס לתאונה הראשונה הינה הנכות האורטופדית. משכך, יש צורך לחשב מחדש את החלוקה של ראשי הנזק בין שתי התאונות.
ג. צודק גברי בטענתו כי שגה ביהמ"ש משלא פסק לו פיצוי כלשהו בגין התקופה שבה אמור היה לשרת בצה"ל, קרי - בתקופה מהגיעו לגיל 18 ועד הגיעו לגיל 21. ניזוק אשר צפוי היה להתגייס לצה"ל אלמלא אירע המקרה בו איבד את מלוא כושר השתכרותו, זכאי לפיצוי בשיעור של %70 מהשכר הממוצע במשק. אין מדובר בפיצוי בגין הפסד השתכרות, אלא פיצוי הניזוק עבור הפסד הוצאות המחייה - דיור, מזון וביגוד - בהן היה הצבא נושא לו היה הניזוק מתגייס. גובהו הראוי של הפיצוי במקרה כזה הינו ההפרש בין מלוא הוצאות המחיה בתקופה האמורה, היינו %70 מהשכר הממוצע המשק, לבין משכורתו הצפויה באותה תקופה. הפיצוי יועמד על סכום גלובלי של 80,000 ש"ח ליום פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. פסק דינו של בימ"ש קמא ניתן ביום 14.1.01, כ - 11 חודשים לאחר המועד בו הוגשו סיכומיו של גברי. בימ"ש קמא פסק לגברי פיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר עבור תקופה של 60 חודשים, היינו, מהגיעו לגיל 21 שנים ועד הגיעו לגיל 26 שנים, כאשר הגיש את סיכומיו. הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד נקבע ממועד
הגשת הסיכומים. לאחר מתן פסק הדין, ביקש גברי תיקון טעות סופר, בין היתר, בכך שהפיצוי עבור התקופה שמיום הגשת הסיכומים ועד ליום מתן פסה"ד (להלן - תקופת הביניים), יחושב במסגרת הפסד ההשתכרות לעבר ולא במסגרת הפסד ההשתכרות לעתיד. בהחלטה בבקשת התיקון, אכן הפחית ביהמ"ש את הפסד ההשתכרות בעתיד, בקבעו את חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד מיום מתן פסה"ד. אך ביהמ"ש לא הגדיל את סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר, בתקופת הביניים, וזאת בהיעדר ראיות או מידע ביחס לתקופה זו. התוצאה תהיה כי תובע לא יזכה לפיצוי עבור הפסד ההשתכרות שנגרם לו במהלך תקופת הביניים. על כן, בהיעדר נסיבות מיוחדות יחושב הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר ביחס לתקופה שמסתיימת ביום מתן פסה"ד.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחר שסכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר חושב על פי השכר הממוצע במשק כערכו ערב מתן פסה"ד, אין מקום לפסיקת ריבית או הצמדה בגין ראש נזק זה. אכן, משנקבע סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר על בסיס השכר הממוצע במשק כערכו בסמוך למתן פסה"ד, אין עוד מקום לפסיקתם של הפרשי הצמדה ביחס לסכום זה. אולם, אין בכך כדי לייתר את הצורך בפסיקת ריבית ביחס לסכום האמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד י. מנדה וא. סילש לנהג הראשון והמבטח שלו, עו"ד א. זוהר לנהג השני והמבטחים שלו, עו"ד מ. גלעד לגברי. 12.9.04).
ע.א. 9318/03 - יצחק שובל נגד גרי אלכסנדר בע"מ
*שיהוי וזניחת פנייה לבוררות המהווה ויתור על הסכם בוררות. *ניתן לבטל הסכם בוררות גם אם ניתן לו תוקף של פסק דין. *אימתי חוזה מהווה "חוזה לטובת אדם שלישי"(מחוזי ת"א - ה.פ. 1334/02 - הערעור נדחה).
א. בינואר 1987 התקשר המערער בהסכם קומבינציה עם המשיבה, בעלת מקרקעין. בשנת 1992 הגישה המשיבה תובענה לביטול הסכם הקומבינציה בשל הפרתו. בעוד התובענה תלויה ועומדת, מונה ביום 11.6.1992 כונס נכסים למערער במסגרת הליך הוצאה לפועל שניהלה המשיבה נגד המערער. ביום 30.6.1993 נחתם הסכם פשרה בין כונס הנכסים לבין המשיבה, וההסכם קיבל תוקף של פסק דין. בהסכם התחייבה המשיבה להשיב למערער את כל השקעותיו בבנייה, וכונס הנכסים התחייב למחוק מהמקרקעין את כל הערות האזהרה וכל רישום אחר שנרשמו לטובת המערער. בהמשך נקבע בהסכם כי כל התביעות הכספיות ההדדיות תועברנה להכרעה בוררות של בורר יחיד שזהותו תיקבע על ידי הצדדים בתוך ארבעה-עשר יום, ובהיעדר הסכמה תיקבע זהות הבורר ע"י ביהמ"ש המחוזי. על מנת להבטיח את תשלום חובה של המשיבה, במידה והבורר יטיל עליה תשלום כלשהו, רשמה המשיבה משכנתא שניה, ללא הגבלת סכום, על הקרקע. בהתאם לקביעת שמאים העבירה המשיבה לכונס הנכסים את שווי השקעותיו של המערער בבניין, אך לא נעשתה כל פעולה לקידום הליך הבוררות. משחלפו שלוש שנים פנתה המשיבה לכונס הנכסים בבקשה לבטל את המשכנתא, ובעקבות פניה זו הגיש המערער לביהמ"ש בקשה למינוי בורר. ביום 20.11.1996 מינה ביהמ"ש בוררת למרות התנגדות המשיבה. ביום 12.12.1996 פנתה המשיבה לבוררת, אך המערער לא שיתף פעולה. ביום 27.11.2002 פנתה המשיבה לביהמ"ש בבקשה לשחררה מהמשכנתא. רק בעקבות הגשת התובענה פנה המערער לבוררת. ביהמ"ש קבע כי המערער זנח את הפניה לבוררות וויתר, למעשה, על הליך הבוררות. הערעור נדחה.
ב. נוכח החשיבות שהעניקו המחוקק והפסיקה להתנהלות המהירה והיעילה של הליכי הבוררות, צדק ביהמ"ש בהכרעתו כי שיהוי ארוך כל כך בניהול הליך הבוררות מ-1993 עד 1996 ואחר כך שוב עד 2002, ובסך הכל מבחינה מהותית תשע שנים, יש בו בכדי
לסכל את מטרת ההליך, ולפיכך יש לראות בו חתירה תחת הסכם הבוררות, המביאה לביטולו. הוראת סעיף 41 לחוק החוזים הינה כי "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה". קשייו הכלכליים של המערער, יכלו להוות שיקול בבוא ביהמ"ש לדון בגדרי ההשתהות של הצדדים להסכם. אילו היה מתעכב הליך הבוררות חודשים, ואולי אף חודשים ארוכים, היתה יכולה להישמע הטענה כי קשיים כלכליים הם שהביאו להתנהלות זו, ולפיכך אין לראות בה משום זניחת ההסכם. ברם, לא כך הוא מקום בו נזנח ההליך משך שנים ארוכות.
ג. המערער טוען, כי משניתן תוקף של פסק דין להסכמה בין הצדדים, מנועים הם לבטל בעצמם תניה מתניותיו, ולפיכך אין בכוחם לבטל את תניית הבוררות. אין לקבל טענה זו. כבר נפסק, כי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ממזג בתוכו שתי תכונות, זו של הסכם וזו של פסק דין. כפילות זו משליכה, בין היתר, על אופן ביטולו של הסכם כזה, שחלות עליו הן דרישות דיני החוזים, והן דרישות דיוניות הנוגעות למעמדו כפסק דין. ברם, במקרה שלפנינו אין מדובר בביטול תניית הבוררות מעיקרא, אלא בטענה שערוץ זה נזנח על ידי הצדדים. יש לקרוא מכללא - לתוך ההסכם, ובודאי כאשר נכלל בו לוח זמנים מלכתחילה, את התניה כי הבוררות תתרחש בתוך פרק זמן סביר. העובדה שהצדדים ביקשו להעניק להסכם תוקף של פסק דין אינה מבטלת תניה מכללא זו.
ד. לטענת המערער, ההסכם שנחתם בין כונס הנכסים והמשיבה, אינו אלא "חוזה לטובת אדם שלישי" [המערער] ולפיכך "הופכת זכות המוטב לזכות משוריינת, חסינה בפני שינוי או ביטול על-ידי הצדדים". ספק אם המערער הוא "מוטב" כהגדרתו בסעיף 34 לחוק החוזים, קרי גורם שלישי שלטובתו נכרת ההסכם, וזאת הן כיוון שכונס הנכסים שכרת את ההסכם נכנס בנעליו, והן משום שניתנה לו בהסכם גופו האפשרות לנהל בעצמו את הבוררות. אשר לטענתו של המערער כי סעיפי הבוררות בהסכם היו, מבחינתו, עיקר ההסכם, ולפיכך מדובר בסעיפים יסודיים, שלא ניתן להפרידם ולבטלם בפני עצמם - סעיף 19 לחוק החוזים מעניק את הברירה לבטל את החוזה כולו או את התניה לגביה התגבשה עילת הביטול בלבד לצד שהיה זכאי לבטל את החוזה, ובמקרה דנן הרי זו המשיבה ולא המערער.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גבריאל קראוס למערער, עו"ד גב' נאוה מורי למשיבה. 12.9.04).
ע.א. 3755/03 - שמעון בן חמו נגד טנא נגד (שיווק) 1981 בע"מ ואח'
*דחיית טענה של סוכן הפצת טובין של חברה כי הסכם שותפות בין החברה לחברה אחרת בו מקבלת השותפות לידיה את ההתקשרויות עם הסוכנים מהווה חוזה לטובת צד שלישי(מחוזי ת"א - ת.א. 1601/99 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בשנת 1976, החל התובע מפיץ מוצרי גלידות של מחלבות טנא נגה/טנא ניר. במועד מאוחר יותר קיבל בלעדיות בהפצת המוצרים באיזור אשדוד-יבנה. בהסכם שנחתם בשנת 1996 הוקמה שותפות בין תנובה לבין אוסם וכן טנא נגה, ולשיטת המערער נטלה עליה השותפות את מלוא ההתחייבויות שבהן נשאו המשיבות האחרות עד אז, לרבות בעניין סוכנים ומחלקים. לאחר הגשת התביעה של המערער נגד השותפות, תנובה אוסם וטנא נגה, באה סדרת הליכים של בקשה לסילוק על הסף בטענה של חוסר עילה. בתשובתו העלה המערער את הטיעונים שבבסיס ערעורו הנוכחי: כי הסכם השותפות הוא חוזה לטובת צד ג' לפי סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי); כי המדובר בתחרות תוך עיסקאות נוגדות במטלטלין, שלפי סעיף 12 לחוק המיטלטלין, זכות המערער כראשון בזמן, עדיפה - ולכן לו הבכורה בהפצת מוצרי הגלידות של טנא נגה ותנובה; כי יש להרים את מסך ההתאגדות של נגה גלידות ולהעמיד את המערער מול תנובה וטנא נגה. עילת החוזה לטובת צד ג' נדחתה, וכן עילת סעיף 12 לחוק המיטלטלין
- תחרות הזכויות. באשר להרמת המסך - טענה זו הוגדרה כקלושה. נותרה העילה, לפיה השותפות קיבלה על עצמה את מערכת ההסכמים עם המערער, וביהמ"ש השאיר עילה זו על כנה, אם גם תוך פקפוק. הערעור מופנה נגד ההחלטה לדחות על הסף את שלוש העילות הנזכרות. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. באשר לטענה בדבר היותו של הסכם השותפות "זכות לטובת צד שלישי" - לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן: המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות כזו". זכות המוטב היא הזכות לדרוש את קיום החיוב והיא נוצרת עם כריתת החוזה. התנאי הוא, כי משתמעת הכוונה להעניק לצד השלישי זכות ולהטיל במקביל לכך חובה על בעלי החוזה. בחוזה השותפות צויין כי השותפות תקבל לידיה "את הפעילות העיסקית של המוכרים במוצרי הגלידה, לרבות ההתקשרויות עם הסוכנים והמחלקים...". לפנינו התחייבות בין הצדדים לחוזה - תנובה ואוסם - שנגזרת ממנה היא ביצוע ההתחייבות כלפי הסוכנים והמחלקים, ועל פני הדברים אין מדובר בהתחייבות שהיא עצמה מכוונת למתן זכות לצד השלישי. ואולם, בסעיף אחר מאמצת השותפות - בין השאר - את כל ההתחייבויות הקבועות בחוזה המייסדים, לרבות בעניין העסקת סוכנים ומחלקים. דא עקא, שחוזה המייסדים לא הוגש. נוכח אי הידיעה לגבי היקפו של הסעיף האמור והעומד מאחוריו נראה, תוך התלבטות רבה, כי יש מקום לקבל את הערעור בנקודה זו, ולאפשר למערער לטעון בעילת התחייבות לטובת צד שלישי.
ג. אשר להסתמכותו של המערער על סעיף 12 לחוק המטלטלין - סעיף 12 אינו תואם את ענייננו, לא מבחינת תכלית הסעיף ולא מבחינת הסיטואציה הספציפית. אשר לעילה של הרמת מסך - אין כל סיכוי להרמת מסך במקרה דנן. הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג. היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". כך שיש מקרים שבהם יורם מסך. אין העניין דנא אחד מהם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אביחי נ' ורדי ואיתן פישמן למערער, עוה"ד גב' תמר גולן, עודד ערמוני ורן רוטמן למשיבים. 12.9.04).
רע"א 4096/04 - שלמה בוטח נגד מדינת ישראל ואח'
*ביטול חיוב להפקיד ערבון בערעור על חילוט רכוש בהליך אזרחי לפי חוק הלבנת הון באשר מדובר למעשה בערעור פלילי שאין לדרוש בו הפקדת ערבון (בקשה לביטול חיוב בהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
ההליך בו מדובר הינו לפי חוק איסור הלבנת הון. תחילתו בבקשה לחילוט כספים, שהוגשה ע"י המדינה לביהמ"ש המחוזי בהליך אזרחי, לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, הקובע כי בימ"ש מחוזי רשאי לצוות על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי. בהמשך נאמר כי על החלטת ביהמ"ש לפי סעיף זה ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי. לאחר שביהמ"ש הורה על חילוט לפי בקשת המדינה, הגיש המבקש ערעור וטענתו היא כי מדובר בערעור פלילי ואין הוא חייב להפקיד ערבון. על כן ביקש לבטל את חיובו בערבון. הבקשה נתקבלה.
בפסיקה אומצה הגישה, לפיה לא התווית - אזרחי או פלילי - היא הקובעת בעת סיווגה של פעולה משפטית כפעולה עונשית, כי אם טיבה ותכליתה של הפעולה המשפטית בה מדובר. בהליכים פליליים אין חובה להפקיד עירבון. בענייננו, מדובר בהליך אשר תוצאתו היא שלילת רכוש. תוצאה זו היא בעלת אופי עונשי, שכן אין מדובר בהטבת נזק, ואין בחוק איסור הלבנת הון דרישה לקשר כלשהו בין הנזק שנגרם לבין היקף החילוט. זאת ועוד, מסעיף 22 לחוק עולה כי החילוט עשוי להוות, במידה
לא מבוטלת, תחליף לענישה פלילית, שכן הוא מוגבל לנסיבות שבהן לא ניתן להגיש כתב אישום בשל העובדה שמבצע העבירה אינו ניתן לאיתור, או שהרכוש התגלה לאחר ההרשעה. בהחלטת הערכאה הקודמת לא היה חיוב בהוצאות, חרף דחיית הבקשה. ניתן להעריך שהסיכוי כי יושת על יוזם ההליך חיוב בהוצאות בסופו הינו נמוך, במידה המצדיקה להימנע מהטלת חובה להפקיד ערבון בהליך זה.
(בפני: הרשם שחם. 7.9.04).
רע"ב 4581/04 - יוסף שרקיה נגד שירות בתי הסוהר
*שלילת זכותו של אסיר לחופשות עקב החשש לשלומם של בת זוגו וקרוביו שאותם תקף בעבר (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע באוגוסט 2001 בעבירות של איומים ותקיפת קטין שהינו בן-דודו וגרימת חבלה של ממש כלפי בת-זוגו. בגין עבירות אלה נדון למאסר של 6 חודשים בעבודות שירות. החל ביום 15.4.02 מרצה המבקש עונש מאסר בן 36 חודשים בגין עבירות בנשק. הוועדה להערכת מסוכנות בבית הסוהר צלמון דנה בעניינו של המבקש, והחליטה להתיר את יציאתו לחופשה בכפוף למספר תנאים וסייגים, ובכללם איסור על המצאותו בבית אשתו וילדיו. ביום 2.10.03 הוחלט, בשל התנהגותו השלילית של המבקש בכלא, על העברתו לכלא אוהלי קידר. בתקופה זו נשללה זכותו לחופשות עקב מידע שלילי בענין התנהגותו. ביום 13.1.04 דנה הוועדה לאלימות במשפחה בעניינו של המבקש הן בהקשר לשחרורו המוקדם והן בענין יציאתו לחופשות. הוועדה המליצה שלא לאפשר יציאת המבקש לחופשות. בעקבות המלצת הוועדה, נשללה כליל זכותו של המבקש לחופשות. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי כנגד החלטה זו. ביהמ"ש דחה את עתירתו ועל כן הגיש בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
כלל הוא כי מתן חופשה לאסיר הינו ענין המצוי בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת, וביהמ"ש לא יתערב בשיקול דעתה אלא אם נפל בו פגם המצדיק התערבות שיפוטית. משמצאו הגורמים המקצועיים, כי מסוכנותו של המבקש היא ברמה כזו שאינה מאפשרת את יציאתו לחופשות, אין מקום להתערב בהערכה זו ולשנותה. הנוהל לפיו מעגנת הועדה את החלטתה בחומר המובא בפניה, הכולל, בין היתר, חוות-דעת עובדים סוציאליים, חוות-דעת פסיכיאטרית וכן כל חומר בכתב שאותו מוצא האסיר לנכון להביא בפניה, כבר הוכר בעבר כנוהל תקין וביהמ"ש לא ראה מקום להתערב בו.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ויסאם נבואני לעותר, עו"ד הרן רייכמן למשיב. 2.9.04).
רע"א 7682/04 - נכסי ורדה בע"מ ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ למימוש נכסים ובכללם דירת מגורים, כאשר לרשות החייב דירת מגורים נוספת (הבקשה נדחתה).
במסגרת עיסקה מסויימת מושכנו נכסים שונים לטובת הבנק המשיב ולאחר הליכים משפטיים נפתחו תיקי הוצל"פ ובכללם מימוש הנכסים. המבקשים הגישו תובענה נגד הבנק ובין יתר הסעדים שביקשו עתרו לסגירת תיקי ההוצל"פ שנפתחו נגדם. במסגרת התביעה ביקשו המבקשים צו מניעה זמני אשר ימנע מן הבנק להמשיך בהליכי ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הוא ציין כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק, שכן, הנכסים שהבנק מבקש לממשם אינן משמשים למגורי המבקשים, ועל כן הנזק שייגרם להם מדחיית הבקשה הוא כספי בלבד והבנק לא יתקשה לפצותם בגינו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש קמא שגה, אמנם, בקבעו כי דירת פנטהאוז שעומדת למימוש בהוצל"פ אינה משמשת למגורי המבקשים. ברם, הם לא ייוותרו ללא קורת גג באם יפונו, שכן בבעלותם נכס מקרקעין נוסף בו יוכלו להתגורר. עובדה זו נטענה על ידי הבנק בתצהיר שהוגש מטעמו לבימ"ש קמא בתגובה לבקשת הסעד הזמני. בהיעדר התייחסות לנקודה זו בתצהירי
המבקשים, לא נסתרה טענת הבנק. מדובר, איפוא, בנזק כספי אשר הבנק יוכל לפצות את המבקשים בגינו אם בסופו של דבר ייפסק בתיק העיקרי לחובתו.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ע. בן-גל, ב. וולנרמן למבקשים. 1.9.04).
ע.פ. 803/04 + 10967/03 - מדינת ישראל נגד אירנה שטראשנצב
*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה, ע"י המשיבה, שאחיה נהרג כשוטר באזור התעשיה ארז, והיא ניסתה לדרוס ברכבה בשתי הזדמנויות עובדים פלשתינאים (ערעור על קולת העונש וערעור נגדי - הערעור על קולת העונש נתקבל). המשיבה, אשר אחיה נהרג בעת ששירת כשוטר מג"ב באזור התעשייה ארז, נהגה ברכבה באזור הזה, ותוך כדי נסיעה הסיטה את רכבה, בשתי הזדמנויות שונות, לעבר קבוצת פועלים פלשתינאים. בפעם השנייה - פגעה באחד הפועלים, אשר נחבל בראשו. לאחר האירוע, כשנאמר לה כי פגעה בפועל פלשתינאי היא הגיבה "הלוואי שימות, הלוואי שימות", וכן "חבל שלא הרגתי עוד ערבי". המשיבה הואשמה בעבירות של ניסיון לרצח ושל חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבה בעבירה של גרימת חבלה חמורה ובמעשי פזיזות ורשלנות וגזר את דינה לעשרה חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי. ערעור המשיבה על הרשעתה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
בערעור המשיבה על הרשעתה אין ממש. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון החלטתו את עייפותה ושכרותה של המשיבה עת התייחס ליסוד הנפשי. אשר לערעור על קולת העונש - המשיבה הינה גרושה ואם לשתי קטינות והיא חוותה טרגדיה משפחתית ממשית. חשוב מכך, המשיבה ריצתה בינתיים את עונשה במלואו ושוחררה לביתה כבר לפני כ - 7 חודשים. ברגיל, בנסיבות שכאלה לא היה מקום להתערב בעונש ולהחמיר בדין בדרך של הוראה על החזרת המשיבה לבין כותלי בית-האסורים. אולם, בשל הנסיבות החמורות של המקרה ומחמת התוצאה הקשה - גרימת חבלה חמורה לאדם, זהו מקרה חריג שבו יש לנהוג כך. לפיכך, יועמד עונש המאסר בפועל על שנתיים.
(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, עדיאל. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גב' רחל מטר למערערת, עו"ד רחמים עזריה למשיבה. 1.9.04).
ע.פ. 1367/04 - משה אלמשלי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת מין בקטין לאחר יצירת קשר באמצעות "צ'ט" באינטרנט (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער יצר קשר באמצעות "צ'ט" באינטרנט עם קטין - המתלונן - שהיה בן 14 פחות שבועיים אך הציג עצמו כנער בן 15 שנים. המערער, כבן 35, הציג עצמו כבן 25-26. במהלך ההתכתבות בין השניים הוסכם כי ייפגשו "להתמזמז ולהתנשק", והמערער הוסיף וציין כי אפשר יהיה גם "אקט מיני". השניים נפגשו והביאו האחד את השני לפורקן מיני בלא שהיתה חדירה. בגזר-דינו עמד בימ"ש קמא על חומרת מעשהו של המערער, וגזר לו 7 חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
שירות המבחן הודיע בערעור כי הוחל בטיפול במערער - טיפול הניתן לעברייני מין - וכי שליחתו לבית-האסורים תיקטע את הטיפול ותוריד לטימיון מאמצים שהושקעו בטיפול, והמליץ כי ייגזר עליו עונש מאסר בעבודות שירות והעמדתו לפיקוח שירות המבחן. למרות ההיסוסים הוחלט כי ראוי בנסיבותיו של העניין להקל בעונשו של המערער. בייחוד בהתחשב בטיפול בקבוצה שהמערער עובר בימים אלה. לכך יש להוסיף כי המערער הינו אדם נורמטיווי המפרנס את עצמו בכבוד ואין הוא נושא אחרי גבו כל עבר פלילי. לפיכך יועמד העונש על ששה חדשי מאסר בעבודות שירות.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ג'ובראן. עו"ד אשר אוחיון למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 1.9.04).