תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 15

ע.א. 8397/03 - יצחק עמר נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

הפרת חוזה חכירה עם המינהל וביטולו של החוזה ע"י המינהל. קיום הדרישה למתן ארכה לביטול חוזה(מחוזי חיפה - ה.פ. 104/01 - הערעור נדחה).

א. חלקת מקרקעין הוחכרה בשנת 1957 ע"י המינהל, וזכות החכירה בחלקה עברה במשך השנים מיד ליד, עד שהגיעה בשנת 1993 לידי המערער. חלק משטח החלקה היה אדמת בור ועל חלק אחר היה נטוע פרדס. בחוזה החכירה שנחתם בין המינהל למערער נקבע כי החוכר מקבל את הקרקע למטרת נטיעתם, גידולם, החזקתם, עיבודם וניהולם של מטעי פרדסים ואסור לחוכר להשתמש בחלקה לכל מטרה אחרת ללא הסכמת המינהל מראש ובכתב. כמו כן, נאסר על החוכר להעביר, זכות כלשהי במוחכר ללא הסכמת המינהל. בסעיף 17 לחוזה נקבעו ההפרות אשר ישמשו "עילה לביטול החוזה", ובכללן שימוש במוחכר שלא למטרת החוזה והזנחת עיבוד המוחכר וכן העברת זכות החכירה או החזקה, בלא לקבל את הסכמת המחכיר מראש ובכתב. אשר לדרך הביטול של החוזה, נקבע כי על המינהל "לשלוח לחוכר הודעה מוקדמת... בה ידרוש מהחוכר לתקן או להסיר את ההפרה שנגרמה על ידו... אלא אם ההפרה אינה ניתנת עוד לתיקון, כי אז לא יהיה צורך בהודעה כזו".
ב. באוגוסט 1999 חתם המערער על חוזה לפיו הוא העביר את זכויותיו ב- 60 דונם מתוך שטח החלקה, המהווים %85.97 מתוך כלל שטח החלקה, בין היתר, לחברה בשם מלך המגרשים בע"מ. בו בזמן פרסמה מלך המגרשים מודעה בעיתון המזמינה את הציבור לרכוש מתוך שטח החלקה חלקות קרקע חקלאית בשטח של חצי דונם כל אחת. ב- 4 באוקטובר 1999 הבחין נציג המינהל בטרקטור העוקר את הפרדס. ב- 7 באוקטובר 1999, שלח המינהל למערער מכתב, בו הוא נדרש לבטל מיידית כל עיסקה שהתיימר לעשות בחלקה, ולא לעשות בחלקה כל פעולה שאינה חקלאית. ב-31 באוקטובר הודיע המינהל למערער בכתב על ביטול חוזה החכירה בעקבות הפרתו, ולאחר מכן נשלחו עוד מספר מכתבי ביטול. לאחר שחברת מלך המגרשים לא שילמה למערער את התמורה, חתם המערער ביולי 2000 על הסכם למכירת החלקה לחברה קדמת דקל בע"מ, ששילמה לו את מלוא התמורה עבורה. או אז הגיש המינהל תובענה להצהיר על בטלות זכויות החכירה של המערער בחלקה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער הפר את חוזה החכירה, ונעתר לתובענה של המינהל. הערעור נדחה.
ג. טענתו העיקרית של המערער בעניין ההפרה הנוגעת לעקירת הפרדס היתה כי זו נעשתה על-ידי רוכש החלקה ("מלך המגרשים"), שלא על דעתו ובניגוד להסכמתו. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער וקבע כי עקירת הפרדס נעשתה בידיעתו ובהסכמתו. אין מקום להתערב בממצא עובדתי זה. לעניין העברת הזכויות בחלקה בלא לקבל את אישור המינהל מראש, טוען המערער, שבדרך כלל המינהל מסכים לכך שהסכמתו לא תינתן מראש אלא בדיעבד. גם אם נניח, שטענה זו נכונה, הרי שבנסיבותיו של מקרה זה היה על המערער לקבל את הסכמת המינהל מראש. שהרי מטרתו של "מלך המגרשים" ברכישת המגרש, אשר היתה ידועה למערער, היתה לפצל את החלקה ליחידות קטנות ולמכור את חלקות המשנה, מה שחייב אף לעקור את הפרדס. למערער היה ידוע שהמינהל אינו מסכים לשינוי ביעוד הקרקע ולעקירת הפרדס. בנסיבות אלה היה על המערער לקבל את הסכמת המינהל מראש להעברת החכירה, על אחת כמה וכמה, אסור היה למערער ליתן הסכמתו לעקירת הפרדס, מעשה שאין ממנו חזרה והוא מסכל את מטרת החכירה שהייתה לעבד את מטע ההדרים.
ד. יתכן, מבלי לקבוע בנושא זה מסמרות, שקיים קושי בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שהודעות הביטול ששלח המינהל למערער מקיימות את הדרישה החוזית למתן ארכה לקיומו של החוזה, רק בשל כך שבין ההודעות חלפו תקופות ארוכות שבהן המערער היה יכול
לתקן את ההפרות. עם זאת, אין הכרח להיזקק לקונסטרוקציה משפטית זו. כך, ראשית, משום שעקירת הפרדס היתה בגדר הפרה שאינה ניתנת לתיקון, מה שפטר את המינהל, לפי החוזה ממתן אורכה לתיקון ההפרה. מעבר לכך, במכתבו של המינהל לב"כ המערער מיולי 2000 על הביטול היה משום מתן הודעה מוקדמת מספקת לפי תנאי החוזה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד א. בוטח למערער, עו"ד צ. אילוז למשיב. 13.9.04).

בג"צ 7704/02 + ע.א. 9555/02 - זידאן זידאן ואח' נגד ברית פיקוח לקואופרציה... בע"מ ואח'

* בג"צ 7704/02 + ע.א. 9555/02 - קביעת קבוצות נושים לצורך הצבעה על הצעת הסדר לתשלום חובות כדי למנוע פירוק אגודה שיתופית. *אין לאבחן בין "מפרק" ל"מפרק מפעיל" של אגודה שיתופית בפירוק, לעניין הפסקת הצבירה של פיצויי הלנה. *העדפת הליך שיקום על פני הליך פירוק של(מחוזי ת"א - פש"ר 1553/00 - הערעור נדחה וכן נדחתה עתירה באותו נושא).
א. המשיבה היא אגודה שיתופית שהוקמה בשנת 1934. באגודה מעל 1,200 חברים. ביום 10.11.94, מינה רשם האגודות השיתופיות "מפרק מפעיל" (להלן: המפרק) לאגודה לאחר שנתן צו פירוק נגד האגודה. בשנים 1996-1995 הוגשו לבית-הדין האזורי לעבודה תביעות על-ידי המערערים ועובדים נוספים נגד האגודה. ביה"ד נענה לבקשתו של המפרק לעיכוב ההליכים. לאחר הליכים נוספים, הגיש המפרק הצעה מעודכנת להפעלת האגודה כעסק חי, תוך יציאה מן הפירוק והסדר עם הנושים. הצעת ההסדר עוסקת בהסדרת חובותיה של האגודה כלפי חמש קבוצות של נושים, ובכללם קבוצת נושים של עובדים שהעסקתם נמשכת גם בעת ההסדר וקבוצת עובדים שהעסקתם הופסקה ושאינם מועסקים באגודה במועד ההסדר. הצעת ההסדר הובאה בפני אסיפות הנושים להצבעה ואושרו. קבוצת העובדים שהעסקתם הופסקה וקבוצת העובדים המועסקים בהווה הצביעו יחד באותה אסיפה ואישרו את ההסדר. הסוגיות אליהן נדרש ביהמ"ש המחוזי נגעו לאישור הסדר הנושים עצמו ולעניין זה החיל את ההלכה לפיה משאישרו הנושים את ההסדר ברוב גדול, לא ימהר ביהמ"ש להפעיל את סמכותו ולהתערב בהחלטתם. על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי לאשר את ההסדר, מערערים כעת מספר עובדי האגודה לשעבר, אשר פוטרו לפני או בסמוך לאחר מתן צו הפירוק. כמו-כן, המערער 1 עתר לבג"צ לעניין גובה החוב של האגודה כלפיו וכנגד החלטת רשם האגודות השיתופיות בה אישר את עמדת המפרק.
ב. טענתם העיקרית של המערערים, (להלן גם: קבוצת השלושים), היא כי הקבוצה הינה בעלת מכנה משותף ואינטרסים השונים מאלו של מאה ושלושים העובדים, שהעסקתם נמשכה, ועל כן לא היה מקום לקבצם כקבוצת נושים אחת לצורך אישור ההסדר. עוד טוענים המערערים, כי יש לאבחן בין "מפרק" לבין "מפרק מפעיל". פירוק מפעיל, אינו מביא להפסקת יחסי העבודה, ועל כן שכר העבודה ופיצויי הפיטורין של מפוטרי האגודה לא התיישנו, צברו וימשיכו לצבור פיצויי הלנה עד ליום תשלומם בפועל, בניגוד להחלטת המפרק המפעיל. הערעור נדחה וכן נדחתה העתירה.
ג. מדובר בסוגיות שעיקרן פירוק אגודה שיתופית, וטובות ההלכות העוסקות בפירוק חברות אף לענייננו. המדיניות העקרונית שצריכה להנחות את ביהמ"ש בהליכי פירוק ובאישור הסדר נושים, היא כי יש להעדיף הליך השיקום על פני הליך פירוק. ברית פיקוח אינה עוד אגודה שיתופית מני רבות, אשר בקשות לפירוקן מוגשות חדשות לבקרים לביהמ"ש. האגודה היא מקור פרנסה למאות עובדים וישנם עסקים רבים הקשורים בפעילותה בצורה זו או אחרת. לפעילות האגודה השפעה על מספר רב של גורמים במשק וכמו-כן ההסדר שאושר כבר מצוי בהליכי ביצוע מתקדמים. על ביהמ"ש לבחון את עניינה של האגודה לאור היבטים אלו.
ד. באשר לטענה כי היה מקום להכיר בקבוצת השלושים, כקבוצת נושים נפרדת לצורך אישור ההסדר - לא כל הבדל גורם בהכרח לסיווג הנושים כסוג מיוחד. "קבוצה" לעניין זה תוגדר כמכלול נושים שסדר העדיפויות החוזי שלהם שווה. על המבקש לעצמו מעמד של קבוצה נפרדת להוכיח אינטרס אובייקטיבי שונה באופן ניכר משל "קבוצת האם" ממנה הוא רוצה להתנתק. מחד גיסא, המיון צריך להפריד את קבוצות האינטרסים השונים ולמנוע מצבים של ניגודי עניינים בתוך כל קבוצה. מאידך גיסא, סיווג לקבוצות רבות מדי עלול לפגוע בעיקרון קבלת דעת הרוב, בכך שיאפשר לקבוצות מיעוט להיות מסווגות כקבוצות נפרדות ולהכשיל את אישור ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי בשל מורכבות ההסדר, הופרדו העובדים מקבוצת הנושים בדין קדימה והושמו כקבוצת נושים נפרדת. ואולם, עת הועלתה הטענה, כי ראוי היה לחלק אף קבוצה זו לשתיים, קבע כי אין צורך להכריע בכך, שכן אף אם היתה נעשית חלוקה של קבוצת העובדים לשתי קבוצות משנה, ההסדר היה עובר בשתי הקבוצות ברוב של למעלה מ-%75 מערך הנשייה המיוצג בהצבעה. בכך אין להתערב.
ה. המערערים, טוענים, כאמור, כי מינויו של "מפרק מפעיל" אינו מביא להפסקת יחסי עובד ומעביד ואינו מפסיק את צבירת פיצויי ההלנה על סכומי שכר העבודה ו/או פיצויי הפיטורין שנצברו לפני מינוי המפרק המפעיל ונתבעו כדין לפני שהתיישנו. טיעון זה אין לקבלו. מרגע בו נכנס גוף משפטי לפירוק, מוקפאת מצבת חובותיו. חוק הגנת השכר כפי שתוקן ביטל כליל את החובה לשלם פיצוי הלנת שכר לתקופה שקדמה למתן צו הפירוק בידי ביהמ"ש או בפיקוחו. מפרק אגודה שיתופית, אם כן, אינו חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין התקופה שלפני מתן צו הפירוק. לעניין זה, "מפרק מפעיל", המנהל את עסקי החברה לאחר מתן צו הפירוק, כמוהו כמפרק "רגיל". מטרתן של הוראות החוק, העוסקות בפיצויי הלנה, היא להבטיח ששכר העבודה ישולם במועדו. כל זה במהלך העסקים הרגיל. אולם קיימות נסיבות, כגון הידרדרות במצבה הכלכלי של חברה, אשר בהתקיימן מנוע המפרק מלשלם שכר או פיצויי פיטורין במועדם. אי תשלום במועד לא היה נמנע על-ידי ה"סנקציה" של פיצויי הלנה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד גד כרמי, בני כהן וגרי אביבי למערערים, עוה"ד צוריאל לביא, ישראל בלום, גב' רחל שני-שרפסקי, גב' אורית קורן ועוזי מור למשיבים. 1.9.04).

ע.א. 6365/03 - ביז'אן טיזאבי נגד יומרס (תומס)טיזאבי ואח'

*זכות עכבון" בזכויות במקרקעין ואימתי ניתן לראות את הזכות במקרקעין כ"מוחזקת" בידי מי שמבקש את "זכות העכבון"(מחוזי ת"א - ה.פ. 1018/00 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. בין בני משפחת טיזאבי, המערער והמשיבים, ארבעה במספר, לבין משפחת קרמנשצ'י, התגלע סכסוך בגין הזכויות בנכס מקרקעין בתל אביב, ובחברת אולמי שושנים בע"מ. ביום 22.6.92 פנה המערער, בשמו ובשם בני משפחתו (ששניים מהם הלכו לעולמם מאז), לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה, להורות על מינוי כונס נכסים לצורך העברת %30 מההון הרשום של חברת אולמי שושנים ומהזכויות בנכס המקרקעין לתובעים. ביום 17.2.93 ניתן פסק דין המקבל את הבקשה והמורה, בין היתר, על מינוי עו"ד שנער ככונס נכסים לשם העברת הזכויות כאמור. ביום 20.2.00 נחתמה לבקשת המערער פסיקתא, לפיה מונה עו"ד שנער ככונס נכסים על הזכויות לשם השלמת העברתן "לשמו של המבקש, עבור עצמו ועבור משפחתו". בעקבות זאת נרשמו הערות אזהרה על החלקות הרלבנטיות בשמו של המערער, ובשם כונס הנכסים (בשעתו) עו"ד לי. (כיום מכהנים ככונסי נכסים באי כח הצדדים עוה"ד הר זהב ודמארי). המשיבים, פנו לביהמ"ש
המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי, שלפיו ייקבע כי לכל אחד מהם זכות ל-6 אחוז מהזכויות במקרקעין וכי כך יתבצע רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. המערער התנגד לכך וביקש להחיל על נכס המקרקעין עכבון לפי סעיף 12 לחוק השליחות, בגין חוב שחייבים לו המשיבים, בכך שכאשר פעל כשליחם לצורך השגת הזכויות הנדונות, הוציא למעלה משישה מיליון ש"ח מכיסו, לפרעון חובות שרבצו על הנכס בו מדובר ועל חברת אולמי שושנים. ביהמ"ש קיבל את תביעת המשיבים, והעניק להם את הסעד ההצהרתי המבוקש, בקבעו כי "אין תביעתו של המשיב מעניקה לו זכות עיכבון". הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין.
ב. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): סעיף 12 לחוק השליחות, קובע כי "תהא לשלוח זכות עיכבון על נכסי השולח עקב השליחות... כדי תשלום שכרו וסכומים אחרים המגיעים לו מן השולח עקב השליחות". לפי חוק המטלטלין זכות העיכבון חלה הן על זכויות במטלטלין והן על זכויות במקרקעין. התפיסה הבסיסית בדיני העכבונות היא "שהעכבונות שבחקיקה האזרחית החדשה טעונים החזקה פיסית של הנושה המעכב בנכס המעוכב". זכויות במקרקעין שהן פחותות מבעלות והמבוססות על פסק דין חלוט של בימ"ש, יכולות להיחשב כנכס לצורך העיכבון. לענייננו שלנו, ניתן לכאורה לראות בזכות לרישום במרשם המקרקעין של אותם חלקים להם זכאים המשיבים, כ"נכס מעוכב". החזקה אמנם אינה "פיסית", אך היא החזקה שבפסק הדין המגולם בפסיקתא. עם זאת, קיים קושי בכך שהמדובר בפעולה של כונס נכסים. קיומם של כונסי נכסים, ובמיוחד כשאחד מהם בא מכוח המשיבים, מקשה על ראיית הנכס לעת הזאת כ"נכס מוחזק". מאחר שעקרונית נראה שכאשר מדובר בפסק דין חלוט שסופו רישום, יתכן עיכבון לקראת ביצוע הרישום, אך העובדות טעונות בירור, דין הערעור להתקבל, כך שהתיק יוחזר אל ביהמ"ש קמא לבירור נושא העיכבון.
ג. המשנה לנשיא מצא: השאלות העקרוניות בדיני העיכבון אינן טעונות הכרעה במסגרת ההליך שלפנינו. בפסיקתה מיום 20.2.2000, נקבע, בין היתר, כי כונס הנכסים יעביר %30 מהמקרקעין נשוא המחלוקת "לשמו של [המערער], עבור עצמו ועבור משפחתו". הוראה זו טרם בוצעה, ומקרקעי המריבה עודם רשומים על שם חברה. יוצא כי לעת הזאת אין למערער זכויות רשומות כלשהן במקרקעין. כן אין חולק כי המערער עצמו אינו מחזיק פיזית, ואף אינו מקיים בידו שליטה אפקטיווית אחרת במקרקעין או בחלק מהם. בכל זאת מתייחס המערער בטיעוניו אל המקרקעין כאל נכס ש"מוחזק על-ידו". אותה "החזקה" היא לטענתו "באמצעות כונס הנכסים מטעמו". ברם, מעת שהתמנה כונס הנכסים לתפקידו, איננו עוד "מטעמו" של המערער, אלא "מטעמו" של ביהמ"ש ומשמש כזרועו הארוכה. כך הם הדברים ביתר שאת מעת שהכונס אשר מונה מטעמו של המערער אינו מכהן עוד ככונס יחיד, אלא חולק את המינוי עם בא-כוחם של המשיבים.
ד. גם בהנחה כי המערער אמנם "מחזיק" בזכויות במקרקעין באמצעות כונס הנכסים "מטעמו", וכי עומדת לו זכות עיכבון מכוח "החזקתו", אין בכך כדי להשפיע על תוצאות ההליך הנוכחי. בהמרצת הפתיחה נשוא הערעור, התבקש פס"ד הצהרתי שיקבע, בין היתר, "כי לכל אחד מן [המשיבים] %6 מסך כלל הזכויות במקרקעין. כי בעת רישום הזכויות, עליו לרשום... [ש]על שמו של כל אחד מן [המשיבים] %6 מכלל הזכויות במקרקעין". הענקתו של הסעד למשיבים לא תפגע בזכות העיכבון שהמערער טוען לקיומה. אם אמנם בידי המערער זכות עיכבון שאותה הוא מממש בדרך של סעד עצמי מכוח "החזקתו", כי אז בידו לגרום לכונס הנכסים לעכב את רישום הזכויות המבוקש, גם לאחר קבלת הסעד ההצהרתי. מאידך, אם אין בידי המערער זכות עיכבון
כיום - כפי שנראים פני הדברים - כי אז ודאי שאין לו זכות למנוע את רישומן של זכויות המשפחה על-פי חלוקתן הנכונה. בשאלת העיכבון ניתן יהיה לדון, לפי הצורך, במסגרת התובענה הכספית הנפרדת שהגיש המערער נגד המשיבים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' נאור, רובינשטיין. עוה"ד בעז בן צור וארי הר-זהב למערערים, עו"ד אילן דמארי למשיבים. 12.9.04).

ע.א. 9117/03 - יהודה זהר ואח' נגד נגלאא ברדויל ואח'

*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים בה נפגעה תושבת רצועת עזה בתוך הרצועה ע"י רכב ישראלי. *בסיס חישוב הפסדי השתכרות בעתיד לתושבת רצועת עזה שנפגעה בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2560/89 - ערעור וערעור נגדי הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה, ילידת 1994, נפגעה בתאונת דרכים בעת שהיתה בת שלוש שנים, בעיירה חאן-יונס שברצועת עזה, שם היא מתגוררת. רכב של משמר הגבול, בו נהג המערער, פגע בה. עקב התאונה נקטעה רגלה השמאלית של המשיבה מתחת לברך, ונקבעה לה נכות צמיתה של 55 אחוז. אחת השאלות שבמחלוקת היתה האם יש לחשב את הפיצויים לפי עלות שיפוי הנזק במקום מגוריה של המשיבה, רצועת עזה, או לפי עלות השיפוי במדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לשלול על הסף אפשרות של קבלת טיפולים ושל רכישת מוצרים בישראל והביא זאת בחשבון הפיצוי. ביהמ"ש פסק למערערת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד על דרך האומדן והעמידו על סכום של 500,000 ש"ח, בקבעו את שיעור הפסד ההשתכרות כשיעור נכותה הרפואית. כן פסק ביהמ"ש פיצויים בראשי נזק נוספים. המערערים, הנהג הפוגע והמדינה מלינים על הפיצוי, הגבוה לטעמם, שנפסק. בין היתר, הם טוענים כי ביהמ"ש שגה משלא פסק את הפיצויים בשים לב לגובה השכר הממוצע ברצועת עזה ולעלויות הסיעוד שם. המשיבים, בערעור שכנגד, מלינים אף הם על סכום הפיצויים שפסק ביהמ"ש. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אלא בראש הנזק המתייחס לפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות. שכר הבסיס לחישוב שערך ביהמ"ש בראש נזק זה עומד על כ- 4,000 ש"ח. המשיבים אינם טוענים כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק הישראלי. הם סבורים, עם זאת, כי אין מקום לפסוק פיצוי לפי השכר הממוצע ברצועת עזה כיום. לטענתם יש להביא בחשבון את האפשרות כי במהלך השנים שכר זה יעלה כאשר המצב הבטחוני ישתפר וכן את האפשרות שהמשיבה תעבור להתגורר בישראל. אלא שגם אם מביאים בחשבון אפשרויות אלו, נראה כי ביהמ"ש הפריז בסכום הפיצוי שפסק בגין הפסדי השתכרות, שהוא סכום העולה על שילוש השכר הממוצע ברצועת עזה. לפיכך יופחת הסכום שנפסק בסכום של 250,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גב' רות ערן למערערים, עו"ד דוד אלדור למשיבים. 12.9.04).

בג"צ 10673/03 - משה מרגלית ואח' נגד יד-ושם רשות הזכרון לשואה ולגבורה ואח'

*הענקת הכרה כחסיד אומות העולם לתושב אוקראיני וגדר התערבות בג"צ בהחלטת "יד ושם" להעניק הכרה כזו(העתירה נדחתה).

א. הוועדה לציון חסידי אומות העולם, שליד מוסד יד ושם (הוועדה), החליטה בנובמבר 1995 להכיר במשיב 3, סטפן וורמצ'וק (המשיב) - אוקראיני, לא יהודי, היושב בישראל - כחסיד אומות העולם, ודחתה את השגות העותרים, ניצולי שואה מיוצאי חבל ווהלין שבאוקראינה, על צדקת ההחלטה. ההליך נפתח בעקבות בקשה שהוגשה ל"יד ושם" על-ידי המשיב. הוא צירף לבקשתו מסמכים שונים לאימות טענותיו. בטרם תובא לפני מליאת הוועדה, נבדקה הבקשה, כמקובל, על-ידי ועדת משנה ומומחים לדבר.
לבסוף, החליטה הוועדה להכיר באימו של המשיב ובמשיב עצמו כחסידי אומות העולם. לעת קבלת ההחלטה לא נמצאה לפני הוועדה עדות ישירה על אודות חלקם של המשיב ואימו בהצלתו. אך משעיינה במסמכים שהוצגו על-ידי המשיב, ולאחר שבדקה ונוכחה כי גירסתו מתיישבת עם הרקע ההיסטורי המוכר, שוכנעה הוועדה, כי מתחילת שנת 1942 ועד לאמצע שנת 1943 פעלו אימו של המשיב (ילידת 1909) והמשיב עצמו (יליד מארס 1934) כאנשי-קשר ומודיעים של גדוד הפרטיזנים "קונישצ'וק". במהלך התקופה האמורה הסתירו במרתף ביתם בלודמיר שבויי מלחמה נמלטים ופליטים מן הגטו היהודי, ומדי פעם - כאשר מספר המסתתרים בביתם הגיע לעשרה בערך - הובילו את קבוצת הניצולים אל היערות, שם הצטרפו לגדוד הפרטיזנים או מצאו מחסה במחנה האזרחי שליד הגדוד. בדרך זו ניצלו מכליה עשרות יהודים. ביוני 1943 - סיפר המשיב בבקשתו - נתפסו, הוא ואימו, על-ידי אנשי ס.ס., אשר עינו אותם ושלחו אותם למחנה הריכוז מאטהאוזן. העתירה נדחתה.
ב. אילו נהג ביהמ"ש בעתירה על-פי הכללים הרגילים אפשר וניתן היה לדחותה בפסק-דין קצר סמוך לאחר שמיעת הטענות. רק משום אופייה הטעון של הסוגיה, ולנוכח התרשמות ביהמ"ש מגודל המאמץ החומרי והרגשי שהשקיעו העותרים בניסיונם לבסס את עמדתם, הוחלט לחזור ולעיין בכל החומר שהוגש בטרם הכרעה בעתירה. בג"צ חזר איפוא ועיין בכל החומר וכן שב ושקל את טענות העותרים, ומסקנתו החד-משמעית היא, כי העתירה אינה מקימה עילה להתערבות ביהמ"ש בהחלטותיה של הוועדה. בעיקרון, החלטות הוועדה אינן חסינות מביקורת שיפוטית. עם זאת ברי, כי רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות-דופן, עשויה להימצא עילה להתערבות ביהמ"ש בהחלטותיה של הוועדה: ראשית, בשל אופי הסוגיות המובאות להכרעת הוועדה; ושנית, לנוכח רוחב שיקול הדעת הנתון לוועדה מכוח היותה גוף ציבורי-מקצועי המורכב מנציגים מקרב הציבור וממומחים לדבר. מן הראיות שהונחו לפני הוועדה בעניינו של המשיב, ומטיעוניהם המפורטים של פרקליטי הצדדים, נקל להתרשם כי הוועדה הכריעה בסוגיה היסטורית עלומה. הכרעה כזאת, היאה לוועדה מקצועית שזה תפקידה, אינה מתאימה לביקורתו של בג"צ. אין לקבל את טענת העותרים כי ההכרעה שאליה הגיעה הוועדה היא כה מרוחקת ומנותקת ממיתחם ההכרעות הסבירות האפשריות, עד כי אין לביהמ"ש מנוס מפני ההתערבות בה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, א. לוי, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עו"ד נ.ד. דוד לעותרים, עוה"ד נ. שמרון ונ. קובובסקי ליד ושם, עוה"ד ש. אבני וע. דרור בירון לוורמצ'יק. 14.9.04).

ע.א. 3163/03 - מוחמד טהא (חלאילה) ואח' נגד סהר חברה לביטוח בע"מ

*שיעורי פיצויים לנפגע ברשלנות רפואית. *דרך התשלום של שכ"ט עו"ד כאשר נקבע תשלום עתי לנפגע עד הגיעו לגיל 18 וניתן להוון את שכה"ט(מחוזי חיפה - ת.א. 1327/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. ביום 30.3.1998 היו המערערים 2 ו- 3 מעורבים בתאונת דרכים. המערערת 2, שהיתה בהיריון, נפגעה בתאונה. ביום 4.4.1998, היא ילדה את המערער 1 (להלן: המערער) טרם זמנו, בניתוח קיסרי. מומחה רפואי בתחום נוירולוגית ילדים קבע כי עקב התאונה נפגעה זרימת הדם והחמצן למוחו של המערער והוא סובל מפיגור התפתחותי פסיכו-מוטורי ניכר; חוסר יכולת לתקשר עם סביבתו; שיתוק ספסטי של ארבע גפיים; ראייה פגומה באופן קשה; ירידת שמיעה בשתי האוזניים ופרכוסים שאינם ניתנים לשליטה באמצעות תרופות. בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי הפיצוי למערער ייפסק על דרך של פיצוי עיתי וכי בית המשפט יתן את פסק דינו בהתייחס לתקופה שעד הגיע המערער לגיל 18 שנים בלבד. בית המשפט קבע כי המערער
יקבל את הטיפול לו הוא זקוק בביתו, מהוריו וממטפלים תושבי כפרו. כן נקבע כי חלק מהטיפולים וההשגחה להם זקוק המערער ניתנים לו במסגרת החינוך המיוחד - בגן ילדים בו הוא שוהה. בהתחשב בכל אלה, פסק בית המשפט למערער פיצוי בגין עזרת הזולת, לעתיד, סך של 12,000 ש"ח לחודש, כשסכום זה כולל גם פיצוי בגין שימוש מוגבר ברכב המשפחתי, רכישת טיטולים, וכיו"ב. עוד קבע בית המשפט כי הפיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד ישולם בתשלומים עיתיים מדי חצי שנה, כשלכל תשלום יתווסף שכר טרחת עורך דין ומע"מ. בגין עזרת הזולת בעבר פסק בית המשפט למערערים פיצוי בסך 530,000 ש"ח בהתבסס על הוצאה של 10,000 ש"ח לחודש. הערעור נתקבל בחלקו וערעור נגדי נדחה.
ב. אשר לפיצוי בגין עזרת הזולת - פיצוי בסך 12,000 ש"ח לחודש נראה נמוך, במבט ראשון, בהתחשב בנכותו הקשה של המערער ובמדדים שנקבעו בפסיקה ביחס להיקף העזרה הדרושה לנכים קשים. אך פיצוי זה נפסק כתוספת לתגמולים שמקבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי ולטיפול שניתן לו במסגרת החינוך המיוחד. בנסיבות אלה, הסכום שנפסק הולם את צרכיו של המערער. בדומה, אין לשנות גם מהפיצוי שנפסק בגין עזרת הזולת בעבר. לעומת זאת, יש מקום להתערב בראש הנזק של הוצאות ניידות. בית המשפט לא פסק למערער הוצאות בגין רכישת רכב והסתפק בפסיקת פיצוי בגין שימוש מוגבר ברכב המשפחתי ורכישת מתקנים שיאפשרו את הסעתו של המערער ברכב המשפחתי. ברם, המומחה בתחום זה, סבר כי לכשיתבגר המערער ומשקלו יעלה על 36 ק"ג ויהיה נתון בכיסא גלגלים "נכון יהיה להסיעו ברכב ואן יציג לנכים מסוגו...". יש להניח כי המערער יגיע למשקל של 36 קילוגרם עוד בטרם יגיע לגיל 18 שנים. הוא יזדקק להסעות לטיפולים ולביקורת רפואית ולצורך זה יידרש לו רכב מתאים. לאור כל אלה היה מקום לפסוק לו פיצוי בגין רכישת רכב מתאים כבר בשלב זה, והתיק יוחזר לביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנדרש.
ג. גם את קביעתו של בית המשפט באשר לאופן תשלום שכ"ט עו"ד ראוי לשנות. ברגיל אין מקום להתלות את תשלום שכר הטרחה בתשלומים העיתיים המשולמים לתובעים. שלא כמו במרבית המקרים בהם ניתן הפיצוי על דרך תשלומים עיתיים, במקרה זה אין קושי להוון את שכר הטרחה, הואיל ובית המשפט גדר את התקופה במסגרתה ישולמו התשלומים העיתיים. לפיכך, יש לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כך ששכר הטרחה שנפסק, יהוון וישולם בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי. בגובה שכר הטרחה אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גב' שושנה ברוידה למערערים, עו"ד חיים דוד חיות למשיבה. 26.9.04).

ע.א. 3559/02 - מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ ואריה צארום נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח'

*רישום השם "טוטו" כסימן מסחרי והפרתו של הסימן. *אימתי מתקיימת העוולה של גניבת עין. *פיצויים לפי חוק העוולות המסחריות, בעוולה של גניבת עין ובעוולה של הפרת חובה חקוקה. *אחריות אישית בנזיקין של מנהל חברה(מחוזי י-ם - ת.א. 2409/00 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת, (להלן: המועדון), הנה חברה פרטית אשר פיתחה, לטענתה, שיטות להגדלת סיכויי הזכייה בהגרלות מזל שונות הנערכות בארץ ובחו"ל, לרבות בהגרלות הטוטו המאורגנות ע"י המועצה להסדר ההימורים בספורט (להלן: המועצה). הטפסים הנשלחים ע"י המערערת נשלחים בשם כל החברים בה. המועדון פעל במשלוח טפסי הטוטו בישראל וכן בניחוש משחקים של הטוטו הספרדי. המועצה הינה תאגיד סטאטוטורי, שהוענק לו מונופול בשוק ארגון ההימורים על משחקי ספורט בישראל, מכוח החוק להסדר ההימורים בספורט. המועצה רשמה כסימן מסחרי את השם "טוטו". לבית המשפט
המחוזי הגישו הצדדים שתי תביעות. המועדון עתר, בין היתר, למתן צו מניעה נגד המועצה אשר יאסור עליה להפריע בכל דרך שהיא לפעילותו, והמועצה הגישה תביעה נגד המועדון ונגד צארום, בה עתרה, בין היתר, לאסור על השימוש בשם "טוטו" ולתשלום פיצוי כספי בגין נזקיה. כן עתרה המועצה לצו מניעה שיאסור על פעילות המועדון במסגרת הטוטו הספרדי. בהחלטת ביניים קבע ביהמ"ש המחוזי כי פעילות המועדון במסגרת הטוטו הישראלי הנה חוקית. מאידך, קבע, כי בפעילות המועדון במסגרת הטוטו הספרדי יש משום "ארגון" הימור, כמשמעותו בסעיף 225 לחוק העונשין, ולפיכך פעילות זו איננה חוקית. ביהמ"ש מצא כי נגרם נזק למועצה כתוצאה מהעברת כספים אשר היו מיועדים להשקעה בהימורים בטוטו הישראלי, לטוטו הספרדי. לפיכך מתקיימת העוולה של הפרת חובה חקוקה, כאמור בסעיף 63 לפקודת הנזיקין.
ב. באשר לזכותו של המועדון לעשות שימוש בכינוי "טוטו" כחלק משמו - ביהמ"ש קבע כי המועדון הפר את הסימן המסחרי בשימוש שהוא עושה בשם "מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ". ביהמ"ש קבע עוד כי אין עומדת למועדון הגנת "שימוש אמת" הקבועה בסעיף 47 לפקודת סימני המסחר. אשר לקיומה של עוולת גניבת עין על-פי חוק עוולות מסחריות, קבע ביהמ"ש כי הוכחו התנאים המצטברים לקיומה של העוולה. בגין העוולות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין חוייבו המערערים בתשלום פיצויים למועצה בסכום של 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, במסגרת הפיצוי המירבי הקבוע בחוק העוולות המסחריות. בגין הפרת חובה חוקית בפעילות המועדון במסגרת הטוטו הספרדי "עוולה של הפרת חובה חקוקה", חוייבו המערערים בפיצויים בסך של 198,000 ש"ח למועצה. ביהמ"ש חייב הדדית את המועדון ואת צארום, כבעל המניות היחיד בו וכמי שנטל חלק פעיל במעשי ההפרה של המועדון, בתשלום הפיצויים. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. המערערים משיגים על קביעתו של ביהמ"ש כי השם "טוטו" בדין נרשם כסימן מסחר כמשמעותו בפקודת סימני המסחר. סעיף 64 לפקודת סימני המסחר קובע כי רישומו של סימן המסחר מהווה ראיה לתוקפו, ולכן על הטוען אחרת, נטל השכנוע כי הסימן לא היה ראוי מלכתחילה להירשם ככזה. המערערים לא הרימו נטל זה. אכן, על-מנת שניתן יהיה לרשום סימן מסחר, נדרש כי עובר לרישום ירכוש הסימן אופי מבחין אשר יבדיל אותו מטובין או שירות המסופקים על-ידי אחרים. ההגנה על שמות מסחריים איננה אחידה, והיא תלויה בסיווגו של השם לאחת מארבע קטגוריות שהוכרו בפסיקה: שמות גנריים, שמות תיאוריים, שמות מרמזים ושמות שרירותיים.
ד. בענייננו טענו המערערים, כי השם "טוטו" הנו שם תיאורי או גנרי המשמש את כל העוסקים בתחום ההימורים בספורט ולפיכך מלכתחילה לא היה מקום לרשמו בפנקס סימני המסחר. בבחינת קיומו של אופי מבחין לסימן גנרי, נדרש בעל הסימן להוכיח, כי השם רכש משמעות שנייה במהלך השימוש בו, משמעות אשר יוצרת זיקה בלעדית בין השם לבעליו ומקנה לו הגנה משפטית. בעניין שלפנינו, הניחה המועצה תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס רכישת אופי מבחין לשם "טוטו". על כן בדין נרשם כסימן מסחר.
ה. ההגנה הניתנת לסימן המסחר מכוח הפקודה היא רחבה ביותר. כך, ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. בנסיבות שלפנינו השם המפר דומה לסימן הרשום ואינו זהה לו. בנסיבות של דמיון, נדרש ביהמ"ש לעמוד על המידה בה עלול השם המפר להטעות את ציבור הצרכנים. השוני הלשוני והגראפי בשם, עליו מצביעים המערערים, אין בו כדי לשלול את קיומו של יסוד הדמיון, כאמור בהגדרת ההפרה בסעיף 1 לפקודה.
ו. אחת מטענותיהם החלופיות של המערערים היא כי שגה ביהמ"ש עת קבע כי השימוש שעושה המועדון בשם "טוטו", איננו חוסה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 47 לפקודה, המאפשרת עשיית שימוש בסימן מסחר רשום כאשר יש בו כדי להגדיר באופן "אמיתי" את מהות הטובין או השירות המסופקים ע"י אחר. השאלה היא, האם השם "טוטו זהב" מגדיר באופן אמיתי את מהות השירות אותו מספק המועדון. ביהמ"ש השיב על שאלה זו בשלילה ודי בכך כדי לשלול את ההגנה הקבועה בסעיף 47 לפקודה.
ז. אשר לחיוב המערערים בגין העוולה של גניבת עין - עוולה זו נועדה להגן על המוניטין של מי שמוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. הנטל הוא אפוא על המועצה להוכיח שניים: ראשית, כי רכשה מוניטין בתחום פועלה - היינו כי הציבור מזהה את הטובין והשירותים שהיא מספקת עמה בלבד; ושנית, כי השימוש שעושה המועדון בשם "טוטו" עלול להיחשב בטעות כשירות שיש לו קשר עם המועצה. היא עמדה בחובתה זו.
ח. באשר לפסיקת הפיצויים - חוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק, ועוולת גניבת העין בגדרן. סכום הפיצויים בסך 100,000 ש"ח שפסק בית המשפט קמא, אף כי הוא הסכום המרבי הקבוע לעניין פיצויים ללא הוכחת נזק בשל עוולת גניבת עין, אינו מופרז בנסיבות העניין. מאידך, באשר לפיצויים בגין הפרת חובה חקוקה - בית המשפט קמא קבע כי יש לראות בפעילותו של המועדון בכל הנוגע לטוטו הספרדי "ארגון" הימור, האסור על-פי סעיף 225 לחוק העונשין. ארגון ההימור, כך נקבע, פוגע במונופול הסטאטוטורי של המועצה בשוק ההימורים, הספורט בישראל ועל כן מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה, כאמור בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, המעניקה למועצה זכות לפיצויים. בעניין זה יש לקבל את הערעור. אין לומר כי ההוראות הנדונות בחוק העונשין ובחוק ההימורים נועדו לטובתה או להגנתה של המועצה, במשמעותו של התנאי הקבוע בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. מאחר ואין מטרתו של ההיתר ביסוס מעמדה הכלכלי של המועצה כמונופול, אין מתקיים התנאי הראשון להתהוותה של עוולת הפרת חובה חקוקה, לפיו החיקוק נועד לטובת המועצה ולהגנתה. בהתאם, גם התנאי השני להתגבשות העוולה, לפיו הנזק הוא מסוגו של זה אליו נתכוון החיקוק, איננו מתקיים בענייננו.
ט. לסיום, טענו המערערים, אם כי בשפה רפה, כי לא היה מקום לחייב את המערער 2, צארום, כבעל המניות במועדון, לשלם למשיבות פיצויים, שכן לא הוכחו עילות הרמת המסך הקבועות בדין. מאחר והמערערים לא פירטו או נימקו טענתם זו, אין להידרש לה. מכל מקום, אין כאן עניין של הרמת מסך, כפי שטוענים המערערים, אלא בהטלת אחריות אישית על צארום כמנהל יחיד בחברה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד נרדה בן צבי ובנימין ברליין למערערים, עו"ד אסף פוזנר למשיבות. 26.9.04).

בג"צ 351/04 - מלון פלס בע"מ נגד הרבנות הראשית, המועצה הדתית נתניה ואח'

*הצדקת סירובה של הרבנות בנתניה לתת הכשר למלון שהשכיר שטח הצמוד לו לשימושה של מסעדה שאינה נתונה להשגחת הרבנות(העתירה נדחתה).

א. העותרת היא חברה שבבעלותה מלון "פלס" בנתניה. המלון החזיק משך שנים תעודת הכשר מטעם הרבנות בנתניה. רבים מלקוחותיו היו יהודים שומרי מסורת. בחודש אפריל 2003 השכירה העותרת שטח הצמוד למבנה המלון, לשימושה של מסעדה שאינה נתונה להשגחת הרבנות. לפיכך החליטה מחלקת הכשרות ברבנות, שלא לחדש את תעודת הכשרות למלון. העותרת פנתה למשיבות וציינה, כי אין קשר בין מטבח המסעדה למטבח
המלון, וכי הכניסה למסעדה נפרדת מהכניסה למלון. כן התחייבה להציב שלטים ברורים בכניסות למלון ולמסעדה, בהם יובהר כי המסעדה אינה קשורה למלון וכי היא אינה נתונה להשגחת הרבנות. מחלקת הכשרות סירבה לשנות את החלטתה. העתירה נדחתה.
ב. החלטת המשיבות נתקבלה במסגרת הפעלת סמכותן לפי חוק איסור הונאה. גבולותיה של סמכות ההענקה והשלילה של תעודות הכשר לבתי אוכל מתוחמת בגבולות המשפט המינהלי. תכלית חוק ההונאה היא מניעת הונאה הבאה מהצגת מזון ככשר בעוד שהלכה למעשה הוא אינו כשר. את גבול שיקוליהן של המשיבות, בהחלטה אם להעניק תעודת הכשר, תוחם, ראשית לכל, חוק איסור הונאה עצמו, הקובע בסעיף 11: "במתן תעודת הכשר, יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". סמכותן של המשיבות מוגבלת, איפוא, להתחשבות אך באותו "גרעין קשה", המונח בלב דיני הכשרות ההלכתיים. אותו "גרעין קשה" אינו מגביל את המשיבות לתת דעתן רק לחשש ההונאה בבית האוכל המבקש את תעודת ההכשר. הן רשאיות לכלול בשיקול דעתן אף קיום חשש להונאה בכשרות בבית אוכל אחר, שאינו נתון להשגחתן - חשש שינבע מעצם מתן תעודת ההכשר לבית האוכל הראשון.
ג. מתגובות המשיבות עולה בבירור, כי השיקולים שהביאו להחלטתן לשלול מן המלון את תעודת ההכשר היו שיקולים ענייניים וחוקיים. החשש היחיד שנדון אצל כל הגורמים שהיו מעורבים בעניין היה חשש להטעיית לקוחות, שיסיקו מתעודת ההכשר של המלון כי גם המזון המוגש במסעדה - כשר הוא. כן עלה בהתדיינויות החשש כי אוכל או כלים מן המסעדה יגיעו לתוך מבנה המלון, וכך יפגעו אף בכשרות המזון המוגש בו. אלה הם מסוג השיקולים אותם רשאית הרשות הרבנית לשקול.
ד. באשר לשאלה אם החשש האמור הוא חשש סביר - המשיבות ערכו בדיקות מפורטות באזור המלון והמסעדה. הן מצאו שקיים קשר חזק ביותר בין שני המקומות - הן בתודעת בני המקום, המכירים את המסעדה כחלק אינטגראלי מהמלון; והן מבחינה פיזית, נוכח מיקומה של המסעדה, קיומן של דלת ומעלית המאפשרות מעבר בין שני חלקי המבנה, וצמידותן של הכניסות לשני המקומות. נתונים רבים אלה עשויים לעורר חשש סביר להטעיית לקוחות. שיקול הדעת המתחשב בחשש זה הוא, אפוא, שיקול דעת סביר וחוקי.
ה. העותרת טוענת כי בעודה שוללת מן העותרת תעודת הכשר, מעניקה המשיבה תעודות הכשר למלונות אחרים, המצויים במצב דומה. לטענה זו לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, ודי בכך כדי לדחותה. יתירה מזאת, המשיבות מבהירות שתעודות הכשר הוענקו למלונות אחרים, רק משהובטח שבמסעדות הסמוכות להם - על אף שאין להן תעודת הכשר - מוגש מזון כשר. אבחנה זו מניחה את הדעת, שהעותרת אינה סובלת מיחס מפלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שלמה רוזנווסר לעותרת, עוה"ד ערן פלס וגב' חני אופק למשיבים. 27.9.04).

ע.פ. 895/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*זיכוי מעבירות מין של בעל באשתו, כאשר עדות המתלוננת מעוררת תהיות ותמיהות המעוררות ספק סביר באשמת המערער. *התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הראשונה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 956/01 - הערעור נתקבל).
א. בכתב אישום שהוגש נגד המערער נאמר כי ביום 18.5.2000, במהלך ויכוח שהתפתח בינו לבין רעייתו (להלן: המתלוננת) בדבר גירושיהם, איים המערער על המתלוננת כי יהרוג אותה, תקף אותה ובעל אותה שלא בהסכמתה ואף ביצע בה מעשה סדום על
אף תחנוניה כי יחדל ממעשיו. בתשובתו לכתב האישום הודה המערער בכך שדחף את המתלוננת, אך הכחיש את שאר המעשים שיוחסו לו. כמו כן טען כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא על מנת לסלול את הדרך להגשמת קשר רומנטי שהיא מקיימת עם תושב טג'יקיסטאן, בשם מחמוד, שהיה אהבת נעוריה, והיא שמרה על קשר עמו גם לאחר נישואיה למערער ועלייתה ארצה. בעקבות ביקור בטג'יקיסטאן, כך הוסיף המערער וטען, החליטה המתלוננת להיפרד ממנו ולהינשא למחמוד ועם שובה מן הביקור שוחחה עמו על האפשרות להתגרש. המתלוננת דרשה כי המערער יעזוב את ביתם המשותף, המערער סירב, ולטענתו כתוצאה מכך התפתח בינו ובין המתלוננת מאבק פיסי במהלכו דחף אותה בידה ובצווארה. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסתו של המערער, האמין לעדות המתלוננת, והרשיע אותו בעבירות של אינוס, מעשה סדום ותקיפה. הערעור נתקבל.
ב. הלכה מושרשת היא כי בדרך כלל לא יתערב בימ"ש שלערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אולם, ייתכנו מקרים שבהם יידרש בימ"ש שלערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בימ"ש קמא וזאת אם נראה כי זה האחרון "שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר". המקרה שבפנינו הוא, אחד מאותם מקרים שבהם מן הראוי לשוב ולבחון את חומר הראיות שהוצג, ובדיקה מחודשת זו מוליכה אל המסקנה כי התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהמערער ביצע כלפי המתלוננת את עבירות המין שיוחסו לו בכתב האישום.
ג. הראייה המרכזית עליה ביסס בימ"ש קמא את הרשעתו של המערער בעבירות המין היא עדות המתלוננת. דא עקא, עדות זו מעוררת תהיות וקשיים לא מבוטלים ככל שהדבר נוגע לעבירות המין. המתלוננת טענה כי במהלך המאבק בינה לבין המערער קיבלה "מכה בראש מפינה בחדר השינה" וכי כתוצאה מכך איבדה את הכרתה. אולם, במכתב השחרור של המתלוננת מבית החולים נסקרו כל החבלות שנמצאו על גופה ולא תוארה בו כל חבלה בחלק האחורי של ראשה. לכך מצטרפת העובדה שהמתלוננת ניסתה לאורך כל עדותה להסתיר את אופי הקשר שבינה לבין מחמוד. בעייתיות זו בעדות המתלוננת, לא קיבלה ביטוי הולם בפסק דינו של בימ"ש קמא. במהלך עדותה נאלצה המתלוננת לחשוף טיפין טיפין את קשריה עם מחמוד, ידיד נעוריה. היא התעקשה להגדיר את הקשר בינה ובין מחמוד באותה עת כקשר "שטחי", אך גירסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהתבררה בהמשך עדותה ולפיה כחודשיים לפני אירוע האונס הנטען הזמינה המתלוננת, כאזרחית ישראל, את מחמוד להתארח אצלה והגדירה אותו כ"חבר המשפחה". בהתבסס על הזמנה זו פנה מחמוד באותה עת לסוכנות בבקשה לקבל אשרת תייר, אך סורב. או אז נסעה המתלוננת לביקור בארץ הולדתה, שם נפגשה עם מחמוד, ועם חזרתה ארצה דרשה מן המערער כי יתגרשו וכי יעזוב את הבית. רק שחקירה הנגדית כך התברר במפתיע כי נישאה למחמוד בטג'יקיסטאן כארבעה חודשים לאחר גירושיה מן המערער. עובדות אלה פוגמות מאוד במהימנות גירסתה של המתלוננת ומעוררות ספק סביר שמא כטענת המערער אכן בדתה את מעשה האינוס שיוחס לו, על מנת לזרז את הפירוד ביניהם ולהרחיקו מן הבית. לפיכך הוחלט להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בעבירת התקיפה, בה הודה, ובעבירת האיומים. לעומת זאת, זוכה המערער מעבירות האינוס ומעשה הסדום שבהן הורשע, והדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיגזור את דינו בהתאם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד גב' רחל תורן ואהרון שטיין למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 13.9.04).

בש"פ 8429/04 + 8383/04 - פוואז אבו זקיקה וסאבר טביש נגד מדינת ישראל

*דחיית ערר וקבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים. *סתירת "החזקה" של החזקה בסמים שנמצאו ברכב בו נסע הנאשם יחד עם אחר שנהג ברכב (עררים על מעצר עד תום ההליכים - עררו של העורר הראשון נדחה ושל העורר השני נתקבל). העוררים נעצרו במכוניתו של העורר הראשון, כשבמכונית נמצאו 100 גרם הרואין. בכתב אישום שהוגש נגד השניים הם הואשמו בעבירת סמים נטען גם כי העורר הראשון הסיע את העורר השני למרות שידע שהוא תושב האזור ושוהה בישראל שלא כדין. בית המשפט המחוזי בבאר שבע ציווה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. באת כוח העורר הראשון טענה כי תיתכן אפשרות שהכנסתו של הסם למקום המסתור במכונית נעשתה בידי אדם אחר. לעניין העבירה הנוספת טענה כי העורר לא ידע שהעורר השני הוא שוהה בלתי חוקי בישראל. בא כוח העורר השני טען כי עורר זה נסע במכוניתו של העורר הראשון על מנת לעבוד איתו בבניין בישוב להבים, ונסיעה זו אינה מלמדת שהסם היה בחזקתו. עררו של העורר הראשון נדחה ושל העורר השני נתקבל.
הכרעת השאלה אם סם מסוכן שנמצא בחזקתו הפיסית או המשפטית של אדם, כמשמעות הדברים בפקודת הסמים המסוכנים, מושתתת בעיקרה על ניתוח העובדות, נסיון החיים וההגיון. כדי לבסס הרשעה על התביעה להוכיח כי התקיימו שני הרכיבים של העבירה: המעשה הפלילי שהוא ההחזקה בסם; המחשבה הפלילית שהיא הידיעה על החזקת הסם. מכלול הממצאים יכול להקים חזקה שבעובדה לפיה מי שהחזיק בסם גם ידע שהוא מחזיק בסם. משקמה חזקה כזו, רשאי הנאשם לסתור אותה; אולם, מתן הסברים שאינם אמינים, עלול דווקא לחזק את משקל הראיות היוצרות את החזקה שבעובדה. המצאות ההרואין במכוניתו של העורר הראשון, בזמן שנהג בה, מקימות חזקה שבעובדה לפיה החזיק בסם וגם ידע שהוא מחזיק בסם. משקמה החזקה היה עליו לסותרה, אולם הוא לא עשה כן. מכאן עילת המעצר. הסכנה הנשקפת לציבור מן העורר הראשון בשל החזקת כמות כה גדולה של סם כזה מטה את הכף נגד שחרורו לחלופה, למרות נסיבותיו האישיות. לא כך דינו של העורר השני. מן העובדה שהעורר הראשון הסיע אותו במכוניתו בזמן שהסם נמצא בה לא עולה בהכרח המסקנה כי הסם היה גם בהחזקתו של העורר השני, שגם הסביר את נוכחותו במכונית בכך שהעורר הראשון הסיע אותו על מנת לעבוד איתו בבניין בישוב להבים. לפיכך, דינו להשתחרר מן המעצר.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' א. בר ציון לעורר הראשון, עוה"ד נ. אליגון ונ. פוגל לעורר השני, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 28.9.04).

רע"פ 7863/04 - עוואוודה לבנין בע"מ ומחמד עוואוודה נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש. הרשעת "אורגן" של חברה בעבירות מס של החברה. *עבירות בעלות "יסוד שלילי" (הבקשה נדחתה).

המבקשת 1 (להלן: החברה) פעלה בשנים 1994-1996 כחברה קבלנית לעבודות בניין. המבקש 2 (להלן: המבקש) היה בעל מניות עיקרי בחברה ומנהלה הפעיל. השניים הורשעו בבית-משפט השלום בנצרת בעבירות מספר: אי הגשת דו"ח תקופתי במועד; ניכוי ביודעין של מס תשומות בלא שהיו לגביו חשבוניות מס ועבירות מרמה. המבקש הורשע בעבירות אלו, מכוח אחריות מנהלים. סכומי החשבוניות הכוזבות הגיעו למיליוני שקלים. בית-המשפט גזר על החברה תשלום קנס בסך 500,000 ש"ח. על המבקש נגזרו שנה מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי בנצרת על ההרשעה ועל חומרת העונש והערעור נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של המבקשים והמצדיקה דיון בערכאה שלישית. גם לגופו של עניין יש לדחות את טענות המבקשים. אשר לטענה בדבר אחריותו של המבקש כאורגן של החברה: תורת האורגנים
מאפשרת להטיל "אחריות אופקית" על אורגן, שמשמעותה, הטלת אחריות הן על התאגיד הן על האורגן. אשר לטענה כי היסוד הנפשי של המבקש לא הוכח כדבעי: בית-משפט קמא קבע כי ענייננו בעבירות בעלות "יסוד שלילי", וכי כמות ההוכחה הנדרשת מן התביעה הינה "זעירה למדי". וכך, משעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא ראיות לסתור, עשויה אותה מידה "זעירה" של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד. אלא שבית-המשפט לא דק פורתא בסווגו את כל העבירות בהן הורשעו המבקשים כעבירות המכילות "יסוד שלילי". כוונתו היתה, ככל הנראה, לכך שהמדובר בעבירות אשר העובדות לגביהן מצויות בידיעתם המיוחדת של המבקשים. אכן, בית-משפט קמא עירב מין-בשאינו-מינו, אלא שהמבקשים לא יצאו נפגעים מכך, שכן הדין לגבי שני סוגי העבירות - מבחינת עוצמת ההוכחה הנדרשת מן התביעה - חד הוא.

(בפני: השופט חשין. 27.9.04).

רע"א 6188/04 - אלינוער רבין נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שרונים"

*שומת מס השבחה בשינוי מקרקעין מיעוד חקלאי ליעוד מגורים, כאשר התכנית המקורית של יעוד חקלאי כבר עברה תיקון בתכנית מיתאר ארצית ל"שטח עירוני בנוי" (הבקשה נדחתה).

המבקשת היא הבעלים של חלק בחלקת מקרקעין בתחום התכנוני של המשיבה עליהם חלה תכנית בניין עיר (להלן: התכנית המשביחה), אשר קיבלה תוקף ב- 26.7.99 ושינתה את יעודם של המקרקעין מיעוד חקלאי ליעוד מגורים. קודם להחלת התכנית המשביחה, חלה תכנית (להלן: התכנית המקורית) שפורסמה למתן תוקף ב-17.10.92, אשר ייעדה את המקרקעין לחקלאות, אך בין תחולת התכנית המקורית לתחולת התכנית המשביחה הוחלה ביום 11.2.93 תכנית מתאר ארצית (להלן: תמ"א 31), שלפיה נקבעו המקרקעין כשטח עירוני בנוי. בעקבות פרסומה של התכנית המשביחה דרשה המשיבה מהמערערת תשלום היטל השבחה של 4,735 מליון ש"ח בהתאם לשומה שהוגשה על ידי שמאי הוועדה. המערערת הגישה שומה משלה, שלפיה אמורה היתה לחוב ב-935,000 ש"ח בלבד. בעקבות חילוקי הדעות בין השמאים, מונתה "שמאית מכריעה" לפי חוק התכנון והבניה, שקבעה כי גובה היטל ההשבחה הוא 3,230 מליון ש"ח. בית משפט השלום, קיבל את ערעורה של המבקשת וקבע כי בחישוב היטל ההשבחה היה על השמאית להשוות את שווי המקרקעין לאחר תחולת התכנית המשביחה לשווים לפי תמ"א 31, שהיא "המצב הקודם" הרלבנטי, ולא התכנית המקורית. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע כי אמנם אין להתעלם מקיומה של תמ"א 31 במסגרת שומת השבחת המקרקעין, אך "נקודת המוצא לחישוב הערך צריכה להיות בהתאם לתכנית המקומית המקורית שחלה על המקרקעין, ובמסגרת השומה יש להתחשב גם בדברים שאירעו בדרך, ובכלל זה בציפיות שבאו בעקבות תכנית המתאר". בית המשפט המחוזי קבע, כי השמאית המכריעה, אכן התחשבה בתמ"א 31 במסגרת שומתה, גם אם לא ייחסה לה משקל מכריע, ועל כן לא היתה עילה להתערב בשומה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
יש אמנם עניין משפטי בסוגיה של מעמדה של תכנית מתאר ארצית בהליכי תכנון, אך המקרה הספציפי אינו מצדיק, על פי עובדותיו, דיון בגלגול שלישי. במקרה דנן, כפי שצויין, לא היתה התעלמות מן התמ"א אלא ניתן לה משקל (שלדעת המבקשת אין בו די, אך הדבר מצוי, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, בתחום השמאות). מעבר לכך, ההגיון וההגינות מחייבים כי המתחם שבמסגרתו תיבחן ההשבחה יהא ריאלי, קרי מחד גיסא לא יובא בחשבון ערך "היסטורי" בלבד, שאין לו ממשות כלכלית, ומאידך גיסא לא תהא הסתמכות מוחלטת על תכנית שעודנה במישור כולל, ארצי, שלא פורט, ועל ציפיות לפיה. אכן, לא היה מקום שלא להביא בחשבון - כגישתו של בית
משפט השלום - את השווי המקורי, ועם זאת לא היה מקום לראות את תכנית המתאר הארצית כאין וכאפס, כפי שאולי סברה המשיבה, אלא לשקללה לתוך המאזן. ממילא אין מקום לרשות ערעור ולדיון שלישי-רביעי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד משה ליפקה וגב' אתי רחמני פלוטנו למבקשת, עו"ד אורן מילר למשיבה. 26.9.04).

ע.פ. 4429/04 - סמיון דושקר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של סחר בנשים לזנות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בב"ש בשלשה אישומים. בראשון ובשני נטען, כי בשנת 2001 הוא "קנה" אשה (להלן: "סווטלנה") שהובאה ממולדביה לישראל על ידי אחר, ולדימיר בוריסוב (להלן: "בוריסוב"), במטרה להעסיקה בזנות. המערער ואחרים מטעמו נהגו להסיע את סווטלנה למכון בתל-אביב שם העניקה שרותי מין, והיא חוייבה לשלם למערער מתוך האתנן סכום של 700 ש"ח בכל יום. כאשר יצאה סווטלנה מהדירה בה שוכנה ללא רשותו של המערער, ו"לא עבדה בתפוקה מספקת" הוא נהג לתקוף אותה. האישום השלישי עוסק באישה נוספת ("אירנה"), שגם אותה "קנה" המערער והעסיקה בזנות. במהלך עבודתה במכון הכירה אירנה אדם אשר ביצע שיפוצים באותו מקום, וזה ביקש לקנות את חרותה מידיו של המערער לאחר שהתאהב בה. בתמורה, ועל פי דרישת המערער, שילם אותו אדם סכום של 4000 דולר, ובנוסף לכך הוא ויתר על השכר לו היה זכאי עבור השיפוצים, בשווי של 14,000 ש"ח. המערער הורשע בעבירות של תקיפה, סרסרות למעשי זנות וכליאת שווא ולאחר ערעור לביהמ"ש הורשע גם בעבירות של סחר בבני אדם לעסוק בזנות והבאת אדם לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. משהוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי נגזרו למערער 8 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס של 20,000 ש"ח, וכן חוייב לפצות את כל אחת מהנשים שהעסיק בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער קנה נשים כאילו היתה זו סחורה עוברת לסוחר. תופעה זו היא מן העבירות המכוערות והבזויות ביותר בספר החוקים. המחוקק קצב לצידן של עבירות אלה עונשי מאסר ממושכים. דא עקא, נדרש זמן עד שלתודעתם של גורמי התביעה ובתי המשפט חדרה אותה חומרה, ורף הענישה הועלה במידה ניכרת. יש ממש בטענת בא-כוחו של המערער, לפיה רמת הענישה שהיתה מקובלת בשנים 2001-2002 היתה נמוכה מזו שהיתה נהוגה בעת שניתן גזר הדין נושא הערעור. אולם, לעבריין אין זכות קנוייה שלא ימוצה עמו הדין שעה שהנסיבות יחייבו זאת. הדברים נכונים במיוחד במערער שניהל את משפטו מתחילתו ועד סופו, ועל כן הוא גם לא יכול היה ליהנות מפירותיו של הסכם טיעון עליו חתם בשלב מוקדם יותר בוריסוב. אולם לא רק בכך יש כדי להסביר את הפער בעונשיהם של השניים, הואיל ובנוסף לעבירת הסחר בבני אדם לה היה שותף גם בוריסוב, הורשע המערער בעבירה נוספת מאותו סוג, וכן בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, כליאת שווא ותקיפה, עבירות אשר לוו בהתעמרות והשפלה של המתלוננות. באשר לנסיבותיו האישיות של המערער, גם בהן אין עילה להקלה בעונש מעבר לזו בה הוא זכה.