רע"ב 6803/04 - דב אנג'ל נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דחיית בקשה להפחתה של שליש מעונש מאסר, מן הנימוק שהשחרור יפגע באמון הצבור במערכת המשפט בשל "יחס בלתי סביר" בין העבירות לבין העונש שישא האסיר(מחוזי ת"א - עע"א 1922/04 - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הוא אזרח ישראלי שבשנת 1972 ירד לארה"ב. במהלך השנים 1994-1997, הוציא המערער במרמה מבנק אמריקאי סכום כולל של כ-115 מיליון דולר. משנחשפו מעשי המרמה שלו, נמלט לישראל. ארה"ב ביקשה מישראל להסגיר את המבקש לידיה, תוך שהתחייבה (כדרישת חוק ההסגרה) להחזירו לנשיאת עונשו בישראל. המבקש הוסגר לארה"ב, הואשם בביצוע עבירה של מרמה כלפי בנק, ומשהודה הורשע ונגזר עליו עונש של 136 חודשי מאסר. כן חוייב לפצות את הבנק המתלונן בסך 87 מיליון דולר, המהווה הפרש בין שלל המרמה לבין הסכום שעלה בידי הבנק להשיב לעצמו. ביום 5.9.02, החזירה ארה"ב את המבקש לנשיאת עונשו בישראל. לבקשת היועץ המשפטי לממשלה ציווה ביהמ"ש המחוזי, כי במקום תקופת המאסר (בת 136 חודשים) שגזר עליו ביהמ"ש בארה"ב, ירצה המבקש 5 שנות מאסר. בקשת היועץ המשפטי התבססה על סעיף 10 לחוק העונשין, כנוסחו במועד שבו הוכרז המבקש בר הסגרה, שלפיו "רשאי היועץ המשפטי לממשלה... לבקש מביהמ"ש שיורה שהעונש שהוטל בחוץ לארץ... יבוצע בישראל, כאילו הוטל העונש בישראל... ובלבד שהעונש הכולל לא יהיה חמור מהעונש המרבי שניתן היה להטיל בשל אותה עבירה לפי דיני העונשין של ישראל". בינתיים תוקן הסעיף לחומרה ובבקשתו ציין היועץ המשפטי, כי מאחר שהסעיף בנוסחו המתוקן מחמיר עם המבקש, יש להחיל על עניינו את הסעיף בנוסח שקדם לתיקון.
ב. משנשא כשני שלישים מתקופת המאסר בת 5 שנים, הובא המבקש לפני ועדת שחרורים, בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. נציג היועהמ"ש, שהתנגד לשחרורו המוקדם של המבקש, סמך את התנגדותו הן על מסוכנותו, והן - ובכך התמקד טעמו העיקרי - על סעיף 10(א) לחוק, המורה לאמור: "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט... משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר... לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של היועהמ"ש וביטל את החלטתה של ועדת השחרורים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. הסניגורים טענו כי הסמכתה של ועדת השחרורים להתחשב בשיקולים שבאינטרס הציבור נגועה באי-חוקתיות. טענה זו יש לדחות. סעיף 10 לחוק, נועד לעגן בחקיקה בלשון מפורשת, עמדה פרשנית של בג"צ שנקבעה בפסק הדין בפרשת שקולניק (בג"צ 89/01, פד"י נ"ה(2) 839). ענייננו אפוא במקרה מיוחד, שבו שאלת חוקתיות תוכנו של דבר-חקיקה נבחנה והוכרעה על-ידי ביהמ"ש טרם בואו לעולם של החוק, וטענות סניגוריו של המבקש לא שכנעו כי יש מקום לשוב ולהרהר בדבר צדקתה של ההכרעה האמורה. עומדות עתה להכרעה רק שאלת פרשנותו של סעיף 10(א) לחוק והשאלה אם החלתו על מקרהו של המבקש היתה כדין.
ד. אין חולקין כי ככלל - מקום שאין מדובר "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות" במשמעות סעיף 10(א) - תגביל ועדת השחרורים את עצמה לבחינת השאלה אם על רקע העבירות שבעטיין נאסר, והתמורות שעברו עליו בתקופת מאסרו, עלול האסיר אם ישוחרר לשוב ולסכן את הציבור. מקרה מיוחד, שבו רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה את הפגיעה החמורה ששחרורו של האסיר יסב לאמון הציבור במערכת המשפט, לאכיפת בחוק ולהרתעת הרבים, הוא "משנוצר יחס בלתי סביר" כאמור בסעיף 10 הנ"ל. במקרהו של המבקש התקיימו התנאים להחלתו של סעיף 10(א). המערער הוציא מן הבנק באמצעות מצגי שווא ודיווחי כזב, סכום עתק של כ-115 מיליון דולר. משנחשפה
מרמתו נמלט לישראל, ומשהוסגר, על תנאי שיוחזר לריצוי עונשו בישראל, הודה המבקש בעבירתו והורשע בדין; אך לא נקף אצבע למלא אחר החיוב שנכלל בגזר-דינו, לפצות את הבנק המתלונן על הנזק האדיר שהסב לו. על המבקש נגזר, כמתחייב מחומרת עבירתו ונסיבות ביצועה, עונש מאסר לתקופה של 136 חודשים. אך שיחק למבקש מזלו, בכך שהכרזתו בר-הסגרה הפכה חלוטה קודם לתיקונו של סעיף 10 לחוק העונשין. רק בשל כך הועמדה תקופת מאסרו על חמש שנים בלבד. בבחינת השאלה אם שחרור המבקש על-תנאי ייצור יחס בלתי סביר בין תקופת המאסר שנגזרה עליו לבין תקופת המאסר שיישא בפועל, יש לקחת בחשבון את העונש שנגזר בארה"ב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גרוניס, עדיאל. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עוה"ד י. וינשטיין וד. אטיה למבקש, עו"ד י. רויטמן למשיבים. 27.9.04).
בג"צ 4918/03 + 4900/03 + 4899/03 + 4885/03 - ארגון מגדלי העופות בישראל... בע"מ ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
* בג"צ 4918/03 + 4900/03 + 4899/03 + 4885/03 - הליך חקיקה מזורז של חוק "התכנית להבראת כלכלת ישראל" שבמסגרתו הוכנסו רפורמות בהסדרת מספר ענפי חקלאות. *גדר ההתערבות והבקורת של בג"צ בהליכי חקיקה. *דחיית טענה של פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק. *אין לחקלאים זכות (העתירה נדחתה).
א. עניינן של ארבע העתירות הוא הליך חקיקתו של פרק יא - פרק החקלאות - לחוק "התכנית להבראת כלכלת ישראל". פרק החקלאות מנהיג רפורמות מבניות בהסדרתם של מספר ענפי חקלאות. העותרים בעתירות השונות הם המועצות החקלאיות של אותם ענפי חקלאות ומגדלים פרטיים בענפים הללו. העותרים מבקשים לבטל את פרק החקלאות כולו, או למצער, סעיפים מסויימים בפרק, הנוגעים להקמתה של מועצת הצמחים ולסמכויותיה. מזה עשרות שנים פועלות בישראל מועצות ייצור חקלאיות בענפי החקלאות השונים, וביניהן המועצות נשוא העתירות. המחוקק העניק סמכויות רגולטוריות רחבות במיוחד למועצות החקלאיות. ביום 29.5.03 התקבל בכנסת, לאחר הליך חקיקה מזורז ביותר, חוק התכנית הכלכלית ופרק החקלאות כלול בו, שקבע, בין היתר, כי מועצת הפירות, מועצת הירקות, מועצת צמחי הנוי והמועצה לשיווק פרי הדר (להלן: המועצות הצמחיות) תאוחדנה למועצה אחת שתיקרא "מועצת הצמחים". ההסדרים שיצר פרק זה שונים מההסדרים שהיו נהוגים במועצות החקלאיות השונות במספר אופנים. העותרים מעלים שורה ארוכה של טענות נגד חוקתיות החוק ופרק החקלאות המצוי בו. העתירה נדחתה.
ב. החוק הנדון משתייך על-פי מאפייניו ל"משפחת חוק ההסדרים במשק המדינה", המתאפיינים בכך שהם מורכבים ממכלול של נושאים ומשמשים "אמצעי סל" לביצוע חקיקה ותיקוני חקיקה בתחומים רבים ומגוונים. כמו כן מתאפיינים חוקים אלה בהליכי חקיקתם המהירים והחריגים. חוק ההסדרים ודומיו, הפכו לדברי חקיקה מסיביים, העוסקים במספר גדל והולך של נושאים ממגוון רחב של תחומים, ואף בנושאים אשר אינם בעלי זיקה ישירה והכרחית לתקציב. מנגנון חקיקה זה עלול לפגוע באיזון הראוי, על-פי עקרון הפרדת הרשויות, בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בהליך החקיקה.
ג. חרף הביקורת העקרונית כנגד השימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים, הרי במצב החוקי הקיים אין מקום להתערבותו של בג"צ לביטולו של חוק שנחקק או סעיף שנקבע במסגרת חוק ההסדרים עקב הליכי החקיקה המאפיינים חוק זה. סמכותו של בג"צ להפעיל ביקורת שיפוטית על הליכי החקיקה של הכנסת הוכרה בפסיקה עוד לפני שנים. בג"צ הדגיש לא פעם כי ינהג בריסון עצמי ובזהירות בכל הנוגע לביקורת שיפוטית על הליכים פרלמנטריים ועל אחת כמה וכמה כאשר ההליך בו מתבקשת ההתערבות הוא הליך החקיקה עצמו. על ביהמ"ש לבחון בכל מקרה לגופו אם נפל בהליכי החקיקה "פגם היורד לשורש ההליך", אשר יצדיק התערבות שיפוטית. תפקידה של הביקורת השיפוטית על הליך החקיקה הינו להגן מפני פגיעה קשה וניכרת בעקרונות היסוד של הליך החקיקה במשטרנו הפרלמנטרי והחוקתי. לפיכך, יגביל ביהמ"ש את ביקורתו
השיפוטית על הליך החקיקה להגנה על זכותם של חברי הכנסת, להשתתף בהליך החקיקה; אולם, משניתנה לחברי הכנסת במסגרת הליך החקיקה אפשרות מעשית להשתתף בהליך, אלא שהם בחרו שלא לממשה, לא יהיה זה מתפקידו של ביהמ"ש לחייבם לעשות כן. על-פי המצב החוקי הקיים, אין כל מגבלה פורמלית על סמכותה של הכנסת לעשות שימוש בהליכי חקיקה מזורזים שבמסגרתם נדונים כמקשה אחת נושאים רבים ומגוונים ושבמסגרתם נדונה הצעת החוק במלואה בוועדת הכספים.
ד. העותרים טוענים כי הרפורמות במועצות החקלאיות פוגעות שלא כדין בחופש העיסוק של המגדלים, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק. אלא שבבחינת הנושא עולה כי פרק החקלאות והרפורמות שהנהיג במועצות הצמחיות ובמועצת הלול עומדים במבחן התכלית הראוייה, ופגיעתן בחופש העיסוק הינה "במידה שאינה עולה על הנדרש". אשר לטענה בדבר "פגיעה בקניין" - במשך השנים צברו המועצות החקלאיות כספים ונכסים, לרבות זכויות בתאגידים חיצוניים (כגון אגרקסקו והקרן לנזקי טבע). נכסים אלו נצברו, לפחות בחלקם, מתוך כספי היטלים ששולמו על ידי המגדלים. על-פי המצב שקדם לפרק החקלאות, היתה לנציגי המגדלים שליטה, או לפחות השפעה מכרעת, באמצעות הרוב שהיה להם במועצות החקלאיות, על גובה ההיטלים ועל השימוש שנעשה בנכסי המועצות ובכספיהן. פרק החקלאות קבע כי המועצות הצמחיות יחדלו מלפעול ונכסיהן יהיו לקניין המועצה המאוחדת. אין לקבל את טענת העותרים כי עומדת למגדלים זכות קניין בנכסי המועצות. הנכסים הם קניין המועצות, והעובדה שנכסים אלו נצברו, לפחות בחלקם, באמצעות הטלת היטלים על המגדלים אין בה כדי להקנות למגדלים זכות קניין בנכסים אלו. המועצות החקלאיות הן יציר החוק, ולמגדלים אין זכות קנויה כי מבנה המועצות והיקף סמכויותיהן ייוותרו ללא שינוי.
ה. טענה אחרת של העותרים בדבר פגיעה בזכות הקניין של המועצות החקלאיות (שהן מועצות סטטוטוריות) מעלה מספר קשיים, שהעיקרי שבהם, השאלה האם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגן גם על זכויותיהם של תאגידים ציבוריים. מפסיקתו של בג"צ עולה כי תאגיד פרטי יכול להיות בעל זכויות יסוד חוקתיות, למעט זכויות שעל-פי טיבן אינן מתאימות לחול על תאגיד. אולם, ההגנה החוקתית הקיימת על קניינם של תאגידים פרטיים אין בה כדי ללמד בהכרח כי קיימת הגנה חוקתית דומה אף על קניינם של תאגידים ציבוריים כגון המועצות החקלאיות. אולם, ההכרעה בשאלות אלה, כמו גם בשאלה הצרה יותר אם נהנות המועצות החקלאיות מהגנה חוקתית על קניינן, אינה נדרשת במקרה שלפנינו, משום שאף אם נניח שקיימת למועצות זכות קניין חוקתית ואף אם ניתן לסבור כי זכות זו נפגעה במקרה דנן, הרי הפגיעה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה של חוק היסוד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד טומי מנור, שאול פלס, רן בלקין, רונן כהן, דורון דינאי ויעקב נאמן לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 27.9.04).
רע"א 9764/03 + 9025/03 - בנק המזרחי ואח' נגד עו"ד אלברט בן פורת (נאמן בפשיטת רגל) ואח'
*אימתי ניתן לדרוש מבנק שרשומה לזכותו משכנתא, לממש את המשכנתא ולא להשאיר את החוב כשהריבית תופחת ופוגעת בנושים לא מובטחים. *למי שייכת הזכות של "מס שבח מופחת" במכירת "דירת יחיד" בהוצל"פ - לנאמן בפש"ר או לחייב עצמו(מחוזי ת"א - בש"א 20896/02 - ערעורים לאחר קבלת רשות - הערעורים נתקבלו).א. המערערת 2 (להלן: המערערת) ביחד עם בעלה (המשיב 3 - להלן: הבעל) הם בעלים בחלקים שווים בדירת מגוריהם הממושכנת לטובת הבנק, נושה מובטח, במשכנתא שאיננה
מוגבלת בסכום. הבעל הוכרז כפושט רגל (ביום 20.5.01). המשיב שמונה לנאמן בפשיטת הרגל מטעם נושים אחרים, ביקש את הסכמת הבנק להתמנות לכונס הנכסים, על מנת לממש את דירת המגורים. הבנק סירב, והמשיב פנה לביהמ"ש קמא בבקשה ליתן צו המורה לו למכור את דירת המגורים, או לחילופין לפעול לפירוק השיתוף בדירה ומכירת חלקו של הבעל. סוגיה נוספת שעלתה בבימ"ש קמא היא הזכאות לערכה הכספי של זכות החייב לפטור ממס שבח, האם היא חלק מהנכס המוענק לנאמן. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי מלכתחילה אין מקום לכפות על הנושה המובטח, הבנק, למנות את הנאמן כמממש הנכס, ורשאי הבנק למנות גורם מטעמו שיפעל למימושו. עם זאת, אין הבנק זכאי לפעול תוך התעלמות מקיומם של נושים בלתי מובטחים, וזאת מכוח חובת תום הלב. בנסיבות דנן לא פתח הבנק בהליכי מימוש לאורך תקופה ממושכת, הריבית על החוב לבנק תופחת ואוכלת כל חלקה טובה אפשרית. לפיכך, נתן ביהמ"ש אפשרות לנאמן לממש את הנכס. אשר למס שבח, סבר ביהמ"ש, כי הפטור ממס שבח שייך אישית לחייב, ובמקרה דנן שייך אף לאשתו המערערת, ולכן לא נתקבלה בקשת הנאמן בנושא זה. הערעורים לאחר קבלת רשות נתקבלו.
ב. לפי סעיף 13 לחוק המשכון, החייב וכל מי שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו, יכול לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב, אף אם יש קביעה אחרת בהסכם המשכון. גם הנאמן רשאי לפדות את הערובה בתשלום שוויה, ובמקרה של חילוקי דעות באשר לשוויה, רשאי הוא לדרוש הוצאת הנכס למכירה. האם חייב הבנק לנקוט בהליכי אכיפה? לפי סעיף 16(א) לחוק המשכון "לא קויים החיוב במועדו, רשאי הנושה לממש את המשכון", רשאי ולא חייב. הגישה עד כה היתה, כי "בעל שיעבוד אינו חייב לנקוט בהליכים לאכיפתם. אין החייב זכאי לאלץ את הנושה המובטח לממש שיעבוד". זאת אף - כבענייננו - כאשר ריבית גבוהה ממשיכה להצטבר על החיוב. האם יכול הבנק להשתהות עד אין קץ מתוך נוחותו, ולא לממש את הנכס? ביהמ"ש קמא התמודד עם שאלה זו באמצעות התפיסה של תום הלב. במישור העיוני צדק ביהמ"ש באשר לצורך לתת ביטוי לעקרון תום הלב. ככל שמשתהה מימושו של נכס והדברים חורגים מגבולות סבירים ומשליכים על תום הלב, יוכל ביהמ"ש להתערב בכך. במקרה דנן, מצהיר הבנק שבדעתו לעשות למימוש הנכס ללא השתהות נוספת. לכך מצטרפת העובדה, שאין חולק עליה, שהיקף נשייתו של הבנק עולה על ערך הדירה בה מדובר. לכן מבחינה זו, שהיא במישור הפרקטי בראש וראשונה, יש מקום לקבל את הערעור ולאפשר לבנק לממש את דירת המגורים, תוך זמן קצוב של שישה חודשים. משכך מתקבלת גם ערעורה של האשה כנגד הליכי פשיטת רגל נגדה.
ג. אשר ל"מעמד" הפטור ממס שבח - אילו היה מדובר בנאמן המוכר את הדירה, כי אז לפי סעיף 3 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), מכירת זכות במקרקעין על ידי נאמן דינה כמכירה על ידי האדם עצמו, והנאמן יכול לברור בין עילות הפטור ממס העומדות לרשותו של החייב. לפיכך, הכלל המשפטי בכגון זה צריך להיות שגם מכירה של דירת מגורים המוחזקת על ידי נאמן תהיה פטורה ממס אם הנכס הוא יחיד. ואולם, משהוכרע, כאמור, כי המכירה תיעשה על ידי הבנק, שונים פני הדברים לכאורה. אין הבנק בא בנעלי החייב כנאמן, והזכות לפטור שייכת לחייב עצמו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד שפרבר וחגי כהנא לבנק, עו"ד נתן רסקין לאשה, עו"ד שוקי שועלי לנאמן. 13.10.04).
רע"א 5222/04 - ד"ר דוד פישר נגד רו"ח צבי יוכמן ואח'
*ההבחנה בין ביצוע פס"ד ע"י מינוי כונס נכסים בהליך הפירוק לבין ביצוע ע"י ההוצל"פ. *דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד להכרעה בערעור (הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע מתנהל הליך פירוק של ס. דנהיל... בע"מ (בפירוק) (להלן - החברה). במסגרת הליך הפירוק, ביקש המשיב (להלן - המפרק) לחייב את המבקש באופן אישי בכל חובות החברה. המבקש מתגורר דרך קבע בחו"ל וכנראה שמרבית נכסיו נמצאים מחוץ לישראל. ביום 15.5.02 קיבל ביהמ"ש שעל הפירוק את הבקשה האמורה, והמבקש חוייב לשלם לקופת הפירוק סך של 112.560 מיליון דולר (להלן - פסה"ד). המבקש ערער על פסה"ד וערעורו תלוי ועומד. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצועו של פסה"ד עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, אולם קבע כי הכספים אשר ייגבו מן המבקש לא יועברו לנושים עד למתן פסה"ד בערעור. ביום 19.1.04 הגיש המפרק לביהמ"ש בקשה למינוי כונס נכסים על נכסיו של המבקש, לצורך ביצועו של פסה"ד. ביהמ"ש נענה לבקשה, ובהסתמכו על תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, מינה כונס נכסים על כלל נכסי החייב (להלן - הכונס). בהחלטתו קבע כי מימוש הנכסים יהיה כפוף לאישורו. כן חייב ביהמ"ש את הכונס לחתום על כתב ערובה בסך של 200,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור על מינוי הכונס נדחתה.
דרך המלך לביצועו של פס"ד הינה נקיטת הליכים באמצעות מערכת ההוצאה לפועל. עם זאת, קיימים מקרים יוצאי דופן אשר לגביהם ישקול ביהמ"ש למנות כונס נכסים על נכסיו של החייב מכוח תקנה 388(א)(1) לתקנות, שיפעל לביצוע פסה"ד, ובכך לשמש חלופה להליכי ההוצל"פ הרגילים. בניגוד לראש ההוצל"פ, אשר מוסמך כאמור למנות כונס נכסים אך על נכס מסויים של החייב, רשאי ביהמ"ש למנות כונס נכסים על כלל נכסי החייב. ביהמ"ש רשאי להיענות לבקשה לצו כינוס, וממילא אף לבקשה להמצאת התראת פשיטת רגל, גם כאשר תלוי ועומד ערעור על פסה"ד עליו מבוססת הבקשה. אין סיבה שלא יחול אותו כלל לענין מינוי כונס נכסים על כלל נכסיו של חייב מחוץ לדיני פשיטת הרגל. היותו של פסה"ד נתון לערעור מהווה שיקול חשוב בין יתר השיקולים אותם על ביהמ"ש להביא בחשבון במסגרת החלטתו בעניין מינוי כונס נכסים כאמור. המקרה שלפנינו, על נסיבותיו הייחודיות, הינו אחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם אכן ראוי כי ביהמ"ש ימנה כונס נכסים על כלל נכסיו של המבקש שלא בגדר הליכי פשיטת רגל. הסכום אותו חייב המבקש על פי פסה"ד הינו סכום גבוה ביותר, אשר יקשה לגבותו באמצעות מערכת ההוצל"פ. כמו כן, מרבית נכסיו של המבקש מצויים מחוץ לגבולותיה של המדינה, ויש צורך לאתרם. אף המבקש עצמו איננו מתגורר בישראל דרך קבע. במקרה כגון דא, לא ניתן יהיה לגבות את הסכום הפסוק באמצעות נקיטת הליכי ההוצאה לפועל הרגילים.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד י. גרוס, א. בר צבי, נ. תל צור וא. לשם למבקש. 28.9.04).
בר"ם 8355/04 + 8352/04 - מי נתניה בע"מ ומילגם... בע"מ נגד מ.ג.ע.ר... בע"מ
* בר"ם 8355/04 + 8352/04 - "פגם מהותי" במכרז כאשר הוספה הסתייגות שלפיה לא ניתן יהיה לפרוע את הערבות הבנקאית אם הדרישה לפרעון נשלחה בפקס. *מתן סעד זמני נגד ביצוע מכרז שיש בו פגם בערבות הבנקאית. *דחיית טענה של "מעשה עשוי" במכרז שיש בו כדי למנוע סעד זמני נגד (הבקשות נדחו). מי-נתניה, תאגיד שהוקם מכח חוק תאגידי מים וביוב, ערכה מכרז למתן שירותי גביה של חיובי מים וביוב בנתניה. למכרז הוגשו שתי הצעות. האחת של המשיבה והשניה של מילגם. מי-נתניה בחרה בהצעתה של מילגם וכנגד החלטה זו הגישה המשיבה עתירה לביהמ"ש המינהלי בת"א ועימה הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני נגד ביצוע ומימוש ההתקשרות בין מי-נתניה למילגם. טענתה העיקרית של המשיבה היתה שנוסח הערבות שצרפה מילגם להצעתה היה שונה באופן מהותי מהנוסח שנקבע
במסמכי המכרז בכך שהוספה בה הסתייגות השוללת את חובת הבנק לפרוע את הערבות אם הדרישה לפרעון נשלחה בפקסימיליה. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבה וסבר כי לנוכח טענה זו בדבר פגם בערבות סיכויי העתירה טובים ויש מקום ליתן סעד זמני. בבקשות לרשות ערעור טענו המבקשות, בין היתר, כי מדובר ב"מעשה עשוי" וכי מבחינת מאזן הנוחות אין ליתן סעד זמני למשיבה. הבקשות נדחו.
בערבות שצורפה להצעה נפל פגם ועל פני הדברים נראה כי פגם זה הינו פגם מהותי. בנסיבות אלו אין לומר כי סיכויי העתירה נמוכים עד כדי כך שאין ליתן לה סעד זמני. אשר לטענת "מעשה עשוי", שכן החוזה כבר נחתם ולכאורה החלה מילגם כבר לפעול בהתאם למימוש ההתקשרות - אכן, החלטת ועדת המכרזים התקבלה ביום 6.7.04 ולאחריה החלה מי-נתניה לקדם את התקשרותה עם חברת מילגם. דא עקא, שלמשיבה נמסרה ההודעה על תוצאת המכרז רק ביום 25.7.04 - לאחר שכבר נחתם החוזה בין המבקשות. בנסיבות אלו, משנמנעה מי-נתניה להודיע במועד למשיבה על תוצאת המכרז, ובהיעדר שיהוי כלשהו מצידה של המשיבה, אין מקום לקבל טענת "מעשה עשוי" מצידה של מי-נתניה.
(בפני: השופטת בייניש. 28.9.04).
בש"א 7398/04 - רונן טל נגד נדיה זנברג ואח'
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון, כאשר הוגשה תביעה בחיפה, שם יתנהלו ההליכים ללא עיכוב, ומאזן הנוחות אינו מצביע על העדפת ביהמ"ש בת"א. *טענה שעניינה "תניית שיפוט" אין מקומה בדיון על העברת מקום דיון על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה). המשיבות הגישו נגד המשיבה הפורמלית (חברת הביטוח איילון) ונגד המבקש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח חיים שהוציאה חברת הביטוח למורישן של המשיבות. התביעה הוגשה לבימ"ש השלום בחיפה והתיק נקבע לישיבת קדם משפט בחודש דצמבר 2004. המבקש טוען כי על פי מירב הזיקות המנויות בתקנה 3א לתקנות סדר הדין האזרחי, ובשים לב לתניית שיפוט המופיעה בפוליסה, היה על המשיבות להגיש את תביעתן לאחד מבתי-המשפט במחוז המרכז או במחוז ת"א. לטענתו, התביעה הוגשה בבימ"ש השלום בחיפה אך בשל נוחותם של ב"כ המשיבות, אשר משרדם מצוי בחיפה. הבקשה נדחתה.
העילה המרכזית להעברת ענין למקום אחר, על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, היא מאזן הנוחות של הצדדים להליך. אין די בכך שכפות המאזניים נוטות לצד זה או אחר, אלא הדיון יועבר רק אם הכף נוטה במובהק לכיוון ההעברה. אמנם ישנן זיקות רבות הקושרות את הסכסוך לאזור המרכז, אך אין לומר כי מאזן הנוחות מצדיק להעביר את מקום הדיון לת"א. ההליכים נפתחו בבימ"ש מוסמך, אשר נערך לדון בעניין במהירות וביעילות. בימ"ש השלום בת"א הינו עמוס והמבקש לא הראה כי ניהול הדיון בחיפה יקשה עליו באופן מיוחד. אשר לשאלת הסמכות לדון בתביעה נוכח תניית השיפוט שבחוזה הביטוח - כבר נפסק כי אין הליך העברת מקום דיון על פי סעיף 78 לחוק עוסק בהסדרת הסמכות לגופה.
(בפני: המשנה לנשיא מצא. עו"ד ד. בצלאל למבקש, עו"ד א. שמיר למשיבים. 26.9.04).
דנג"צ 7469/04 - אלי מימון-כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דחיית עתירה להורות ליועהמ"ש לממשלה לבקש הסגרתו לישראל של העותר הנאשם ברצח בתאילנד שם הוא צפוי לעונש מוות. *הנסיבות המצדיקות "דיון נוסף" (העתירה נדחה).
העותר נעצר בבנקוק, בירת תאילנד, בחשד כי רצח את גרושתו ואם ילדיו. הוא הועמד לדין בתאילנד באשמת רצח. על רקע זה, פנה בא-כוחו של העותר ליועהמ"ש בבקשה כי יפעל להעברת העותר לישראל ולהעמדתו לדין כאן, וזאת משני טעמים עיקריים: לפי הדין התאילנדי צפוי העותר לעונש מוות באם יורשע; סדרי הדין בתאילנד אינם מבטיחים לעותר משפט הוגן. בין ישראל לתאילנד אין הסכם הסגרה, ולפיכך בקשתו של בא-כוח העותר לא נסמכה על הסכם בין מדינתי.
בקשתו של בא-כוח העותר נענתה בסירוב, באשר לפי המדיניות הנקוטה על-ידי היועהמ"ש, ככלל, על הנאשם להישפט במקום ביצוע העבירה. עם זאת, צויין כי אם העותר יורשע בתאילנד ודינו ייגזר למיתה, תבקש עבורו ישראל חנינה. כנגד ההחלטה האמורה הגיש העותר עתירה לבג"צ ועתירתו נדחתה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
לשם עריכתו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, נדרש כי ההלכה שנקבעה תעמוד בסתירה להלכה קודמת, או שיהיו בה חשיבות, קושי או חידוש המצדיקים עריכתו של דיון נוסף. בפסק-הדין נשוא העתירה אין משום סתירה להלכה קודמת. ההכרעה בעניינו של העותר הושתתה על עקרונות כלליים וידועים של דיני הסגרה ושל אכיפת הדין הפלילי - עקרונות שנדונו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון בעבר. גם אם ניתן לקבל כי בפסק-הדין נקבעה הלכה שיש בה מידה של חידוש בהתחשב בכך שנדונה במסגרתו לראשונה בקשה של אדם להעבירו ממדינת-חוץ לישראל כאשר הוא צפוי לעונש מוות באם יורשע במדינה הזרה, אין בכך כדי להקים עילה לדיון נוסף. אין די בכך שיש בהלכה שנפסקה משום חידוש. יש להשתכנע כי החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה, הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש.
(בפני: השופטת בייניש. 28.9.04).
בג"צ 7960/04 - מחמד מוסא אלראזי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל חבל עזה
*דחיית בקשה להתיר יציאתם של צעירים מרצועת עזה ללמוד באוניברסיטת בית לחם (העתירה נדחתה).
עשרת העותרים הם צעירים תושבי עזה, שנרשמו לחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת בית-לחם. המשיב דחה את בקשתם להתיר את יציאתם מאזור חבל עזה לאזור יהודה והשומרון. את החלטתו סמך המשיב על הערכת גורמי הביטחון כי ביציאתם מאזורם לצורך לימודיהם בבית-לחם - גלומים סיכונים לביטחון המדינה ולביטחון האזורים. הערכת גורמי הביטחון היא כי די ב"פרופיל הסיכון" שאליו משתייכים העותרים כדי להקים יסוד לחשש כי ארגוני הטרור הפועלים באזור חבל עזה ינצלו את יציאתם לבית-לחם לביצוע פיגועים בשטחי ישראל ובאזור יו"ש. בדיון סגור בפני בג"צ מסרו נציגי שירות הביטחון הכללי הסברים מפורטים למהות "פרופיל הסיכון" (הקבוצתי) שאליו משתייכים העותרים ולטעמי הערכתם המקצועית כי התרת יציאתם מאזור חבל עזה תהפוך אותם, בדרגת הסתברות לא מבוטלת, לכלי שרת בידי ארגוני הטרור לביצוע פעילות רצחנית כלפי אזרחי ישראל. העתירה נדחתה.
בנסיבות הקשות השוררות לעת הזאת אין להתערב בהחלטת המשיב. ניתן להניח כי לפחות חלק מן העותרים ביקשו לצאת לבית לחם במטרה ללמוד שם, ולא לשום מטרה אחרת. עם זאת, בהתרת יציאתם מאזור חבל עזה כרוך סיכון מהותי לביטחון הציבור בישראל ובאזורים. בתשובה לשאלת בג"צ הבהיר בא-כוח המדינה כי בכפוף לבדיקה פרטנית וקביעת התנאים לכך, אין למשיב התנגדות עקרונית ליציאת העותרים, או מי מהם שיהיה מעוניין בכך, ללימודים אקדמיים בחו"ל, לרבות ירדן או מצרים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד א. עיראקי לעותרים, עו"ד ה. רייכמן למשיב. 29.9.04).
רע"א 6828/04 - עו"ד דויד מרטין ואח' נגד ארנולד פוליטנסקי ואח'
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שלא להיעתר לבקשת שני צדדים בדיון לדחות את מועד הדיון כדי להמשיך בהליכי גישור (בקשה בהסכמה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
הצדדים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה בהסכמה לדחיית דיון וביהמ"ש לא נעתר לה. ביהמ"ש ציין, בדחותו את הערעור, כי הערעור נקבע לדיון מכבר ונדחה לבקשת הצדדים, בטענה כי הם מצויים בהליך גישור. בא כוח המערער לא הגיש עיקרי טיעון ותיק מוצגים. רק בבוקר הדיון
הוגשו בקשות דחיה באמצעות פקסימיליה. על כן נדחתה הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בין הצדדים מתנהל סכסוך רחב היקף בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ובו מעורבים צדדים רבים וסכומי כסף גדולים, והשלכותיו הן גם על תיקים נוספים. הוסכם בין הצדדים לנסות לפתור את הסכסוך כולו בהליך גישור, ובינתיים כל הדיונים בהליכים למיניהם יידחו עד למיצויו של הליך הגישור. הבקשה לדחייה הוגשה בהסכמה מתוך הנחה שכשם שביהמ"ש דחה בעבר את הדיון בערעור, כן יעשה גם הפעם. ביהמ"ש קמא התרעם, ובצדק, על המועד שבו הוגשה בקשת הדחיה ועל אי הגשתם של עיקרי טיעון. מטבע הדברים, מסורה דחייה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בתיק, ולא בנקל תתערב ערכאת ערעור בהחלטתו. גם בקשת דחייה צריכה להיות מוגשת במועדה, כדי שלא יהא בה ריח של זלזול בביהמ"ש. עם זאת, מו"מ לפשרה הוא שיקול לדחייה, והדברים חלים גם על גישורים במסגרת הליך שיפוטי, על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט. יש לעודד גישורים ואף לשקול להיענות לדחיית דיונים בשעה שהם מתנהלים. שאלה טובה היא, עד מתי יידחו הליכים מפני הגישור. היא תידון בכל מקרה לגופו. הואיל והליך הגישור בענייננו בעיצומו, והואיל ולכל הצדדים עניין בהמשכו מזה ובשמירת זכויותיהם מזה, דחיית הערעור על ידי ביהמ"ש המחוזי במקרה זה חמורה מדי, ולפיכך מתקבל הערעור.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רון אבן-ארי למבקשים. 14.9.04).
בר"ם 7646/04 - מרגלית ש.א. רכב בע"מ נגד משרד התחבורה ואח'
*בעל דין שטיעוניו נתמכים, לכאורה, בהלכה הפסוקה, אינו בעל דין ש"סיכוייו נמוכים" ויש להיעתר לבקשתו לסעד זמני כדי שלא לסכל את האפשרות שיזכה בעתירתו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב ערך מכרז לקבלת רישיונות להפעלת קווי שירות לתחבורה ציבורית בעיר מודיעין. מדובר במכרז בהיקף כספי ניכר ביותר אשר המורכבות בו היתה רבה והוא נערך במספר שלבים. המבקשת הגישה הצעתה למכרז וכך גם המשיבות 4-2 (להלן: הזוכה). המבקשת והזוכה עמדו בהצלחה בשלב הראשון של המכרז וניגשו לשלב השני והמכריע. לאחר שהתפרסמו תוצאות המכרז התברר למבקשת כי הערבות שצרפה הזוכה היתה קצרה ב- 14 ימים מהתקופה שנדרשה במכרז, ולטענתה מדובר בפגם מהותי היורד לשורש ההצעה וצריך לפסול את הצעת הזוכה. היא ביקשה לבטל את זכייתה של הזוכה ובמסגרת עתירתה ביקשה סעד זמני נגד ביצוע המכרז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ליתן סעד זמני במקרה זה. ביהמ"ש היה ער להלכה שלפיה, בדרך כלל, ערבות אשר הינה לתקופה קצרה יותר מהנדרש הינה ערבות שנפל בה פגם מהותי, אך חרף זאת קבע כי בנסיבות המקרה אין הפגם בערבות מביא בהכרח לפסילת ההצעה. על יסוד האמור קבע ביהמ"ש כי סיכויי עתירתה של המבקשת - הגם שאינם קלושים - אינם גבוהים. בנוסף, בחן ביהמ"ש גם את מאזן הנוחות וקבע כי נוטה הוא לצידם של המשיבים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מבלי להביע דעה לגופו של ענין ניתן לומר כי בעל דין שטיעוניו נתמכים, לכאורה, בהלכה פסוקה, אינו בעל דין שסיכוייו נמוכים ועל כן אין לסכל את האפשרות שאותו בעל דין יזכה בסופו של יום בעתירה כולה. במקרה כזה, בו מצד אחד קיימת הלכה ברורה ומצד שני סבור ביהמ"ש כי יש מקום לחרוג מההלכה, מן הראוי ליתן סעד זמני עד לסיום בירור יסודי של כל הטענות.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ש. הרציג ור. ברק למבקש, עו"ד י. חג'ג' ואח' למשיבים 4-2. 14.9.04).
ע.פ. 5741/04 - ד"ר ולדימיר יקירביץ' נגד מדינת ישראל
*סירוב לעכב עונש מאסר עד לערעור, הן בשל חומרת העבירות, הן בהתחשב באורך תקופת המאסר והן לנוכח סיכויי הערעור הנמוכים (ערעור על סירוב ביהמ"ש המחוזי לעכב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הערעור נדחה).
המערער הוא רופא קרדיולוג. החל בשנת 1980 עבד במחלקה לניתוחי לב שבבית החולים "איכילוב" בתל-אביב, ובשנים 1990-1996 אף שימש כמנהל המחלקה. במקביל, ניהל - באישור וברשות - פרקטיקה פרטית. הוא הורשע בשורה של עבירות בשני צירים מרכזיים: ציר העבירות הממוניות, ועיקרו בכספים שנטל - לעתים בעושק, לעתים באיום, לעתים במרמה - מחולים שאושפזו בבית החולים "איכילוב", בתמורה לכך שהוא עצמו ינתחם; ציר הפזיזות הרפואית, ועניינו מעשים שעשה או חדל מעשותם בפזיזות פלילית במהלך ניתוחים שביצע בחולי "איכילוב", ואשר גרמו אף למות שתיים מן החולות. ביהמ"ש המחוזי גזר לו 7 שנים מאסר בפועל ותשלום קנס של 200,000 ש"ח. בקשתו בביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לערעור נדחתה. הערעור על דחיית הבקשה נדחה.
הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה עיכוב ביצוע גזר-דין אלא בנסיבות שתצדקנה זאת. השיקולים לעניין זה הם חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון; קיומו של ערעור בדבר חומרת העונש, ועוד. עניינו של המערער אינו מקרה מן המניין ואף המערער אינו אדם מן השורה שהורשע בדינו. אין זה מעשה שבכל יום שרופא - כל רופא, ובוודאי רופא בכיר במעמדו - מורשע בעבירות כה קשות הקשורות בעבודתו. אך עניינו של המערער, למרות ייחודו, אינו מצדיק עיכוב ביצוע עונש מאסר. זאת הן בשל חומרת העבירות, הן בהתחשב באורך תקופת המאסר שנגזרה והן, וזה עיקר, לנוכח סיכויי הערעור הנמוכים.
(בפני: השופט חשין. 12.9.04).
בג"צ 7976/04 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד הרשות לשירותים ציבוריים חשמל ואח'
*דחיית בקשתה של חברת החשמל שלא להחיל עליה "תקן חשבונאות" לעניין הדוחו"ת הכספיים של החברה (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה בהחלתו על חברת החשמל, של תקן חשבונאות 12 שנקבע על-ידי המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות, אשר הורה על הפסקת ההתאמה של דו"חות כספיים ומעבר לדיווח נומינלי (להלן - "תקן 12"). בהקשר זה מבקשת חברת החשמל להורות לרשות לשירותים ציבוריים - חשמל (להלן - "רשות החשמל") להעלות את מחיר החשמל ולבסס את תעריפי החשמל, על עלויות החברה כשהן מותאמות לשיטת הדיווח הנומינלית המתחייבת מתקן 12. לחלופין מבקשת החברה להורות לשרי האוצר והתשתיות לעשות שימוש בסמכותם לפי סעיף 17(ב) לחוק משק החשמל שלא להחיל עליה תקן זה. העתירה נדחתה.
המחלוקת בין הצדדים נפלה בשורה של נושאים כלכליים ומקצועיים, בכללם: ההיבטים החשבונאיים הנוגעים להחלת תקן 12 על העותרת; השלכות הרוחב שיהיו להחרגתה של העותרת לבדה מתקן זה, שעה ששחקנים אחרים במשק, בכללם חברות תשתית גדולות אחרות ובמיוחד גופים חדשים המתכוננים לפעול בתחום החשמל לא ייהנו מאותה החרגה; ההשפעה שתהא לפטור כזה בתחום פיתוח משק החשמל; ההשלכה שתהא נודעת להחלתו של תקן 12 על העותרת מבחינת יכולת גיוס ההון שלה; והזיקה שבין החלת התקן לבין תעריפי החשמל. כל הנושאים שבמחלקות הם נושאים מקצועיים מובהקים, וגם אם יכול שתיפולנה לגביהם מחלוקות בין מומחים, הרי המשיבים בחנו את בקשותיה של העותרת מקרוב והגיעו למסקנות שהגיעו על יסוד שיקולים ענייניים, מקצועיים,
בגדר סמכותם ובמתחם הסבירות הפתוח בפניהם. משכך, לא יתערב בג"צ בשיקול הדעת המופקד על-פי דין בידן של הרשויות ולא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יהושע חורש לעותרת, עוה"ד גב' אורית קורן וגב' דניאלה גורני למשיבים. 12.9.04).
רע"א 6275/04 - דוד גאון ויואל הרצוג נגד כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (בפירוק)
* רע"א 6275/04 - דחיית בקשה לעכב הליכי גבייה שמבצע כונס הנכסים הרשמי נגד מי שהיו חברים בדירקטוריון בנק צפון אמריקה וחוייבו בתשלום פיצויים לבנק. *הסכם פשרה שנחתם עם אחד החייבים, אינו משחרר מחיובם את החייבים האחרים כאשר ברור מההסכם, אם גם לא נאמר במפורש, כי (הבקשה נדחתה). המבקשים כיהנו כחברים בדירקטוריון בנק צפון אמריקה. בעקבות קריסתו של הבנק, נתבעו הדירקטורים על ידי מפרק הבנק לתשלום פיצויים. בשנת 1993 ניתן בביהמ"ש המחוזי בירושלים פסק הדין המחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום סכום של כ-160 מיליון דולר. בעקבות ערעור שהגישו המבקשים, הושג בשנת 1995 הסכם פשרה בינם לבין המפרק. ההסכם קבע את סכומי הכסף שיידרשו המבקשים לשלם למפרק במספר תרחישים שונים. משלא עמדו המבקשים בתנאי ההסכם, פתח נגדם המפרק בהליכי גבייה בשווייץ, מקום מושבם. במהלך השנים נחתמו הסכמי פשרה גם עם דירקטורים אחרים. אחד מאותם דירקטורים היה ג'ו נקש (להלן - נקש), עימו חתם המפרק על הסכם פשרה בשנת 1998. בהסכם זה נאמר, כי עם ביצועו יהיו הצדדים משוחררים מכל חיוביהם ההדדיים. בניגוד להסכמים שנחתמו עם כל יתר הדירקטורים, לרבות המבקשים, בהסכם עם נקש לא נכללה תנייה לפיה המפרק אינו מנוע מלנקוט הליכי גבייה נגד החייבים האחרים. ההסכם אושר על ידי ביהמ"ש המחוזי. בשנת 2001 הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב תובענה לסעד הצהרתי, בה טענו כי לאור ההסכם בין המפרק לנקש הופטרו אף הם מחובם. תביעתם הסתמכה על הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), לפיה, כאשר הופטר אחד החייבים מן החיוב על ידי הנושה, מופטרים גם החייבים האחרים, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת. ביום 16.3.04 הגישו המבקשים בקשה לצוות על המשיב לעכב לאלתר את כל הליכי הגבייה שהוא נוקט נגדם עד למתן פסק דין בתובענה. בימ"ש קמא דחה את הבקשה. הוא נימק זאת, בין היתר, בכך שסיכויי ההצלחה של המבקשים בתביעתם נמוכים, בציינו כי ההסכם עם נקש נועד להסדיר את גביית החוב ממנו בלבד ללא השפעה על החייבים האחרים, וזאת לנוכח האמור בבקשה שהגיש המפרק לביהמ"ש המחוזי לאישור ההסכם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדק ביהמ"ש המחוזי באשר לסיכויי התובענה. תוקפו של הסכם הפשרה שחתם המפרק עם נקש היה כפוף לאישור ביהמ"ש. פרשנותו של הסכם שנחתם על ידי המפרק ואושר על ידי ביהמ"ש אינה יכולה להיות מנותקת מן ההליכים לאישורו. במקרה שבפנינו, כל השיקולים שהניעו את המפרק להגיע עם נקש לפשרה, המפורטים בבקשה לאישור ההסכם שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, נוגעים לסיכויים לגבות את החוב מנקש עצמו ולהוצאות הכרוכות בכך. בדיון שהתקיים בפני ביהמ"ש עובר לאישור ההסכם אף נאמר, כי ההסכם אינו משליך לגבי טענות שבין החייבים לבין עצמם וכי נקש מודע ומסכים לכך. הן בהסכם עצמו, הן בבקשה לאישורו והן בדיון שהתקיים בביהמ"ש לא נאמר דבר ממנו משתמע, כי אף חובם של החייבים האחרים בתיק מצטמצם לכדי הסכום אותו אמור נקש לשלם לפי ההסכם. הדעת נותנת שאילו היתה כוונת ההסכם כפי שטוענים המבקשים, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש בנוסח ההסכם, בבקשה לאישורו, בדיון בפני ביהמ"ש
או בהחלטה המאשרת את ההסכם, ולא היא. לפיכך, במקרה דנא מתקיים לכאורה התנאי הקבוע בסעיף 55(ג) סיפא לחוק החוזים, לפיו הפטר שניתן לאחד החייבים לא יחול לגבי החייבים האחרים כאשר משתמעת כוונה כזו מן ההפטר.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד מ. שחור וס. דדון למבקשים, עו"ד ס. אליאס למשיב. 26.9.04).
בג"צ 7938/04 - אמנה - תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח'
*צו הפסקת עבודה בהאחזות "גבעת אסף" כאשר לא ניתן ע"י הרשויות היתר בניה, בנימוק שהעותרים לא הוכיחו זכות קניינית בקרקע (העתירה נדחתה).
העותרת הנה תנועה הפועלת להקמת יישובים. בין היתר, היא פועלת להקמת שכונה חדשה בשם "גבעת אסף" בסמוך לכביש הגישה ליישוב בית אל. ההחזקה במקרקעין עליהם עתידה לקום השכונה נמסרה לעותרת על-ידי "הקרן שליד מדרשת ישראל" (להלן - הקרן). הקרן ניהלה את המגעים לרכישת המקרקעין מול הבעלים הפלסטיניים, ומשהסתיימו מגעים אלה, ביקשה לרשום את זכויותיה במקרקעין. לאחר דין ודברים עם קמ"ט רישום המקרקעין (להלן - הקמ"ט), לא נרשמה הקרן כבעלים של המקרקעין, עקב חששו של הקמ"ט כי המסמכים שהגישה הקרן מזויפים. במקביל לדיון בעניין הרישום, החלה העותרת בעבודות להכשרת המקרקעין להצבת מבנים לקראת בנייתה של השכונה החדשה. בהתאם לסעיף 38 לחוק תכנון ערים כפרים ובניינים (להלן: החוק הירדני) הוצאו צו להפסקת העבודות וזימון לדיון בוועדת המשנה לפיקוח על הבנייה (להלן - הוועדה). בדיון החליטה הוועדה כי צו הפסקת העבודות יעמוד בתוקפו, ויצטרף אליו צו הריסה. לצד הליכים אלו הוציא אלוף פיקוד המרכז צו המכריז על גבעת אסף כשטח מתוחם. בהתאם לסעיף 10 לצו, הגישו העותרת והקרן השגות, שנדחו. העתירה נדחתה.
הלכה היא כי "רשות תכנון אינה ניגשת לבחינת בקשה לקבלת היתר, בטרם הבהיר המבקש את זכותו בקרקע, שאם לא כן היא עלולה להיקלע למצב בו היא מתירה בנייה תוך הסגת גבולו של הבעלים". יש להפריד איפוא בין הטענה במישור הקנייני לפיה יש לעותרת זכות קניינית בקרקע, לבין היעדרו של היתר בנייה הנדרש במישור התכנוני. גם אם יש לעותרת זכות קניינית בקרקע, הרי שאין הדבר מזכה אותה בבנייה ללא היתר בנייה כנדרש. די בכך כדי לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, עדיאל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד דוד רותם לעותרת, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 27.9.04).
רע"פ 7513/04 - איפרגן חביב נגד מדינת ישראל
*הטלת עונש מאסר בגין העסקת תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הרשיע את המבקש על פי הודאתו בשש עבירות של העסקת תושב זר, שאינו רשאי לעבוד בישראל (סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל) וגזר את דינו לששה חודשי מאסר בפועל, וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים. כן הוטל על המבקש מאסר על תנאי של ששה חודשים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטען כי בימ"ש השלום לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, לתסקיר המבחן ולעובדה שהודה במיוחס לו ונטל אחריות על מעשיו. כן טען כי לא היה מקום להאשים אותו בשש העסקות נפרדות אלא בהעסקה אחת בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והותיר את גזר דינו של בימ"ש השלום על כנו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש מתאר בבקשתו את נסיבותיו האישיות כמי שמגיל צעיר התדרדר לסמים קשים וצבר לחובתו עבירות רבות, ואילו מאז שחרורו האחרון בשנת 1996 לא עבר עבירה פלילית, למעט עבירות ההעסקה בהן הורשע. עוד הוא מציין כי נגמל מסמים וכי
מפרנס הוא ששה ילדים. לדידו, האינטרס הציבורי במקרהו מחייב הימנעות מהטלת מאסר. ברם, שתי ערכאות כבר שקלו את מכלול השיקולים ויישמו אותם על עניינו של המבקש, כך שאין מקום כי ביהמ"ש העליון יבחן את הסוגייה בפעם השלישית ובנסיבות המקרה אין מדובר בשאלה בעלת חשיבות כללית או עקרונית החורגת מגבולות התיק הנדון. המבקש טוען כי ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי הנימוקים יינתנו למחרת במזכירות ביהמ"ש, ולמעשה הגיעו הנימוקים בדואר לבא-כוחו כעבור 12 יום. לדידו של המבקש דרך זו מנוגדת לחוק, וכן הליכת ביהמ"ש בדרך של פירוש נימוקים שלא בצמוד למתן פסק הדין הביאה לעיוות דין מהותי, כאשר נשכחו מביהמ"ש טיעוניו המרכזיים ועובדות המקרה. ברם, נימוקי פסק הדין אכן ניתנו בנפרד מפסק הדין, אך נושאים הם את התאריך 30.6.2004. משמע, ניתנו הם עוד באותו יום בו ניתן פסק הדין. המבקש טוען עוד כי לא אמר את דברו האחרון ובו תחינתו האישית שלא יושב אל מאחורי סורג ובריח לאחר שנים של גמילה מסם והתרחקות מעולם הפשע. בא-כוח המבקש אינו טוען כי הודיע לביהמ"ש שהנאשם מבקש לומר מילה אחרונה, וביהמ"ש מנע זאת ממנו. מה לו, איפוא, כי ילין?
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אלי כץ למבקש, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 26.9.04).
בע"מ 5939/04 - פלוני נגד פלונית
*הכרה בדירת מגורים כדירה משותפת של בני הזוג, לאחר שלושים שנות נישואיו, במסגרת הלכת שיתוף בנכסים, גם אם נרכשה ע"י הבעל לפני הנשואין (הבקשה נדחתה).
בין בני הזוג התנהלו דיונים רכושיים בביהמ"ש לענייני משפחה ועל פסק דינו הוגשו ערעורים לביהמ"ש המחוזי בו נדחה ערעור המבקש. שתי הערכאות פסקו במכלול העניינים הרכושיים שבין הצדדים, והבקשה דנא מוסבת על שני נכסים, דירת מגורים של בני הזוג ברמת גן ונכס נוסף בהרצליה, שהיו רשומים על שמו של המבקש. בעלי הדין נישאו בשנת 1966, כך שחלה עליהם הלכת שיתוף הנכסים ואין הם באים בגדרו של חוק יחסי ממון בין בני זוג. באשר לדירת המגורים, טען המבקש כי רכש אותה כולה ושילם תמורתה לפני הנישואין, בעוד שהמשיבה טענה כי הדירה נרכשה מהלוואה ושולמה בכספים משותפים. ביהמ"ש לענייני משפחה סבר כי בעניין דירת המגורים נחוצה כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף, והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה נפל עיקר המעמסה על אחד מבני הזוג, והמבקש לא הרים את הנטל לסתור את חזקת השיתוף שנוצרה. באשר לנכס בהרצליה, לא שיכנע המבקש את ביהמ"ש כי הוא נרכש מכספיו, והודה כי דמי השכירות נכנסו לחשבון משותף. לפיכך, נכלל גם נכס זה בין המשאבים המשותפים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הנכס בהרצליה נרכש במהלך הנישואין, ואף כי נרשם על שם המערער, לא הוכיח המערער ולא שיכנע את ביהמ"ש המחוזי, כי נרכש מממונו שלו בלבד בלא כוונת שיתוף. ממילא אין לתת לגביו רשות ערעור. באשר לדירת המגורים ומעמדה בהסדרים הממוניים בין בני זוג - מטוטלת הפסיקה נעה לאורך השנים, תוך מגמה כללית של ייחוס משקל לחיים משותפים רבי שנים בין בני זוג כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מהם אף לפני הנישואין. עם זאת, יש בפסיקה גוונים באשר לדגשים ביישומה של מגמה זו. הכל יסכימו, למצער, כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה. במקרה דנן שקלו הערכאות קמא את כלל הנסיבות, והגיעו למסקנה, כי גם אם, כנטען על ידי המבקש, נרכשה הדירה על ידיו, היתה דירה זו לבית המשפחה - שחיה בה כמשפחה - לאורך שלושים שנה. אף אם לא היו חיי הנישואין בהרמוניה תדירה, מכל מקום הדירה נרכשה לקראת הנישואין, בני הזוג הביאו לעולם ארבעה ילדים וגידלום, הם הכניסו שינויים - קטנים או גדולים - בדירה, ובשנים שקדמו לפירוד אף קיימו חשבון עובר ושב
משותף, וכן רכשו גם נכסים משותפים. כל אלה דיים להצביע על כך, שאין מקום למתן רשות ערעור במקרה זה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ד. שרם למבקש. 8.9.04).
בג"צ 8313/03 - התנועה להגינות שלטונית ואח' נגד שרת החינוך התרבות והספורט ואח'
*קיום משחק כדורגל בינלאומי בליל ראש השנה, כאשר את המועד קבע האיגוד האירופי לכדורגל (העתירה נדחתה).
האיגוד האירופי לכדורגל (UEFA) קבע, במסגרת ליגת האלופות, את יום 15 בספטמבר בערב (ליל ראש השנה) למשחקה של קבוצת מכבי תל-אביב נגד קבוצת ביירן מינכן באיצטדיון רמת-גן. העותרים מתקוממים על כך שבישראל נקבע משחק כדורגל בינלאומי דווקא בליל ראש השנה. עתירתם היא לאסור על ההתאחדות לכדורגל בישראל לקיים את משחק הכדורגל המתוכנן, ולאסור על משטרת ישראל להעמיד שוטרים בתפקיד ובשכר לשמירה בעת משחק הכדורגל המתוכנן. העתירה נדחתה.
אין לבוא בטענות אל המשיבים על כך שתחרות כדורגל בינלאומית נקבעה "דווקא בערב ראש השנה", ולו מן הטעם שאת מועד התחרות קבע האיגוד האירופי לכדורגל ולא אף אחת מהרשויות בישראל. יתר-על-כן, הרשויות עשו כמיטבן כדי לשנות את מועד המשחק ולא עלתה בידן. הקושי שהמשיבים עמדו בפניו היה איפוא לקיים את המשחק במועדו וכסידרו, או שלא להתייצב למשחק ולשאת בתוצאות, בהן אובדן כספי כבד ולא פחות מכך אובדן מעמד בזירה הבינלאומית. אין להתאחדות סמכות כלשהי על-פי דין אשר בג"צ יוכל לצוות אותה כי תעשה או כי לא תעשה כך או אחרת. אין לה גם סמכות לצוות את קבוצת מכבי תל-אביב כי לא תקיים את משחק הכדורגל המיועד. אשר לעתירה להוציא צו האוסר על משטרת ישראל להעמיד שוטרים לשמירה במשחק הכדורגל - בהנחה כי משחק הכדורגל יתקיים כסידרו, יהא זה חוסר אחריות מצד ביהמ"ש לאסור על המשטרה להעמיד שוטרים בשכר לשמירה על המשחק. תפקידם של השוטרים - תפקיד הוא של שמירה על הסדר הטוב ועל ביטחון הנוכחים בקהל, ואין לראות במילוי חובה אלמנטרית זו שבמדינה מתוקנת נטילת חסות כביכול על המשחק.
(בפני השופטים: חשין, גב' נאור, גב' חיות. עוה"ד גב' דינה זילבר, משה אביב ויוחאי הורוביץ למשיבים. 13.9.04).
ע.א. 9048/01 - "אריה" חב' לביטוח בע"מ ואח' נגד מכלוף רחל ואח'
*ביטול כפל פיצוי לשארים, הן בגין הפסדי תמיכה והן בגין אבדן תמיכות עתידיות 254
(הערעור נתקבל בחלקו).
המנוח, יליד 1965, נהרג בתאונת דרכים בדצמבר 98. תאונת הדרכים הוכרה גם כתאונת עבודה. המשיבות, אלמנתו של המנוח, ילידת 67, ובתו, ילידת 1994, הגישו תביעה לפיצוי בגין נזקיהן כתלויות. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבות פיצוי בגין הפסדי התלות, ובנוסף פסק למשיבה 2 פיצוי בסך של 150,000 ש"ח בגין אובדן תמיכות עתידיות ולמשיבה 1 פיצוי באותו סכום בגין אובדן שירותי בן זוג. המערערות סבורות כי טעה ביהמ"ש משפסק למשיבות פיצוי בגין "אובדן תמיכות עתידיות" מעבר ובנוסף לפיצוי בגין הפסדי התמיכה לפי שיטת הידות. המערערות מלינות גם על קביעתו של ביהמ"ש כי אלמלא התאונה היה המנוח משתכר 8,000 ש"ח בחודש ועל קביעתו כי האלמנה צפויה לפרוש מעבודתה בגיל 60 שנים ולא בגיל 65 שנים, כמקובל. הערעור נתקבל בחלקו.
צודקות המערערות בטענתן כי שגה ביהמ"ש בכך שפסק למשיבות פיצוי בגין אובדן תמיכות עתידיות, מעבר לפיצוי שנפסק בגין הפסדי התמיכה. בכך אכן העניק ביהמ"ש למשיבות פיצוי כפל, בגין נזק שקיבלו שיפוי מלא עבורו במסגרת חישוב הפיצוי בגין הפסדי התמיכה. לפיכך, יש להפחית מסכום הפיצוי שנפסק למשיבות, סך של 150,000 ש"ח. בשאר קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי אין עילה להתערב.
(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שמואל ילניק למערערים, עו"ד אליעזר פלדה למשיבים. 8.9.04).
רע"א 3277/04 - פרופ' יונה זומריס ואח' נגד דן וייס ואח'
*צו מניעה זמני האוסר על צד לדיונים בישראל, להשתתף בתביעה באותו נושא בארה"ב, לאחר שהצדדים הגיעו קודם לכן להסדר דיוני בביהמ"ש בישראל (הבקשה נדחתה).
בין המבקשים למשיבים נתגלעה מחלוקת לגבי הזכויות בפיתוח רפואי מסויים בתחום הקטטרים (להלן - הפיתוח), כאשר כל אחד מהצדדים טוען כי הפיתוח הוא פרי עמלו. על הפיתוח נרשם פטנט בארצות הברית על ידי המשיב (להלן - הפטנט). ביום 4.3.03 הגישו המבקשים 1-3 לביהמ"ש המחוזי כתב תביעה נגד המשיבים, בו עתרו, בין היתר, לצו מניעה האוסר על המשיבים לעשות כל שימוש מסחרי בפיתוח, ולצו המורה להם להעביר לבעלות המבקשים את הפטנט. ביום 7.4.03 נתן בימ"ש קמא תוקף של החלטה להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים. מטרת ההסדר, לפי לשונו, להבטיח את קיום פסק הדין לכשיינתן. בגדרו של ההסדר סוכם כי בעלי הדין ישתפו פעולה בהכנת התיק. ביום 19.5.03 הגישו המשיבים תביעה שכנגד, אשר במסגרתה התבקש צו המונע מן המבקשים לעשות שימוש בפיתוח. ביום 9.2.04 הגישה חברה זרה תובענה נגד המשיב לביהמ"ש הפדראלי של מדינת ניו-יורק, בה תבעה, בין היתר, סעד הצהרתי לפיו הפטנט שרשם המשיב בטל. הפירוט העובדתי שנכלל באותה תביעה התייחס לסכסוך שבין המבקשים והמשיבים ביחס לזכויות בפיתוח. ביום 31.3.04 נתן בימ"ש קמא, לבקשת המשיבים, צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לקחת כל חלק, בין במישרין ובין בעקיפין, בהליך המשפטי האמור המתנהל בארצות הברית עד למתן פסק הדין בישראל (להלן - הצו החוסם). הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים טוענים כי בימ"ש קמא התעלם מן ההלכה, לפיה רק בנסיבות חריגות במיוחד יינתן צו החוסם את זכות הגישה של אדם לערכאות זרות. כמו כן, גורסים המבקשים כי רק ביהמ"ש האמריקאי מוסמך ליתן הצהרה בדבר תוקפו של פטנט שנרשם בארצות הברית, ועל כן הפנייה אליו מוצדקת והיא אינה יוצרת כפילות הליכים. המבקשים הם השולטים בחברה הזרה והם העומדים, למעשה, מאחורי התביעה שהוגשה בארה"ב. אף בהנחה שההליך הזר הוגש על ידי המבקשים עצמם, יתכן כי יש יסוד לטענה, שהיתה הצדקה עניינית לפתוח בארצות הברית בהליך נוסף על זה המתנהל בישראל, לשם קבלת סעד אותו ביהמ"ש הישראלי אינו מוסמך להעניק. יתר על כן, לאחרונה נפסק כי מן הראוי לעשות שימוש זהיר ביותר בסמכות למתן צו חוסם. ואולם במקרה דנא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות מתן צו חוסם, והטעם העיקרי לכך הוא ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים. אכן, ההסדר אינו אוסר על המבקשים באופן מפורש ליזום הליך משפטי בארצות הברית בנוגע לפטנט שנרשם שם. ברם, ניתן לומר כי הפעולה שנקטו המבקשים נוגדת את רוחו של ההסדר. ההסדר נועד לשמר את מצב הזכויות בפטנט ולמנוע שינוי בו שלא על דעת שני הצדדים, עד שתושג הכרעה בישראל בעניין הזכויות. תכלית זו אינה עולה בקנה אחד עם פתיחת הליך מקביל בארצות הברית בו יידון תוקף הפטנט.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ח. ארליך למבקשים, עו"ד כ. אבי-יצחק למשיבים. 5.9.04).