תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 17

רע"א 7620/04 - אורי נצר ואח' נגד זהבי כימיקלים בע"מ

*ביטול החלטה על מחיקת כתב הגנה בשל אי גילוי מסמכים כאשר הצו לגילוי מסמכים ניתן בהסכמה ללא פירוט המסמכים, ויש מחלוקת אם נתגלו כל המסמכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבה הגישה שתי תובענות נגד המבקשים. בדיון ביום 2.2.04 הודיעו בעלי הדין לביהמ"ש, כי הגיעו לכלל הסכם דיוני לפיו, בין היתר, יינתן צו גילוי מסמכים הדדי תוך 30 ימים. בא כוח המשיבה הצהיר במהלך הדיון, כי כל אחד מהצדדים יודע אילו מסמכים מבקש הצד האחר. ביהמ"ש נתן תוקף של החלטה להסכם הדיוני. לאחר אישורו של ההסכם הדיוני, שלח כל אחד מבעלי הדין מכתבים לצד שכנגד ובהם פרטו את המסמכים אותם מבקשים הם לקבל. המשיבה העבירה לידי המבקשים מסמכים מסויימים ולטענת המבקשים, המסמכים אשר נמסרו להם אינם אלה אשר התבקשו על ידם. משכך סירבו להמציא למשיבה את המסמכים אשר ברשותם. המשיבה הגישה בקשה למחיקת כתב ההגנה של המבקשים ולמתן פסק דין בהיעדר הגנה, בשל הפרתו הנטענת של צו גילוי המסמכים על ידי המבקשים, ובימ"ש קמא נענה לבקשה, והורה על מחיקת כתב הגנתם של המבקשים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על פי תקנה 122 לתקנות, כאשר הנתבע אינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים, מוסמך ביהמ"ש או הרשם להורות על מחיקת כתב הגנתו של הנתבע או הארכת המועד לקיומו של הצו שהופר. הכלל הוא, כי אין מוחקים כתב הגנה אלא באותם מקרים קיצוניים בהם פעל הנתבע בזדון או שהתנהגותו מגלה זלזול חמור בביהמ"ש. במקרה דנא, ניתנה החלטת הגילוי והעיון על דרך אישור הסכם דיוני בין בעלי הדין. לא צויין אילו מסמכים נדרש כל צד להעביר למשנהו. תחת זאת, הצהירו בעלי הדין כי יודעים הם באילו מסמכים מדובר. לא ניתן אם כן לשלול את טענת המבקשים, לפיה המסמכים אותם קיבלו מן המשיבה אינם אלה עליהם הוסכם. אף אם ראוי לקבוע, כי חובת המבקשים למלא אחר הליכי הגילוי והעיון אינה תלויה בהתנהלותה של המשיבה, הרי בוודאי אין לראות במבקשים כמי שפעלו בזדון או כמי שהתנהגותם מצביעה על זלזול חמור בביהמ"ש. לפיכך, ראוי היה כי ביהמ"ש ייתן למבקשים התראה נוספת טרם שיורה על מחיקתו של כתב ההגנה. בנסיבות המקרה יוחזר התיק לבימ"ש קמא להכריע, לאחר שמיעת טיעוניהם של בעלי הדין בעניין, ביחס לאילו מסמכים יחולו הליכי הגילוי והעיון.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ד. אלון וי. טנא (בן דוד) למבקשים, עוה"ד ג. בן טל וב. ירקוני למשיבה. 5.10.04).

רע"א 6092/04 - י. מזרחי קבלנות... בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

*ביטול החלטת רשמת בקדם משפט לקבל את הסכמת הצדדים לאיחוד הדיון בשתי התביעות עם הודעת צד ג' והפרדה בין הדיון בתביעות לדיון בהודעות צד ג' כדי שהדיון יתנהל באופן יעיל(הבקשה נדחתה).

א. בנק דיסקונט הגיש תביעה נגד מזרחי קבלנות ואחרים. בתביעה זו הוגשו הודעות צד שלישי לרוב. כעבור זמן הגיש הבנק תביעה נוספת נגד מזרחי קבלנות. גם בתביעה זו הוגשו הודעות צד שלישי. בדיון "קדם משפט" ב-11.5.2000 בפני הרשמת הוחלט לקבל את הסכמת הצדדים כי הדיון בשתי התביעות ובהודעות צד שלישי יתקיימו במאוחד. הדיון בתיק הועבר לשופטת גדות ובפתח הדיון שנועד להוכחות, הודיעה השופטת כי "...יהא זה מסובך וכמעט בלתי ניתן לדיון באופן יעיל לנהל את שני התיקים... מאוחד... ובהודעות צד ג'", והציעה להפריד את הדיון בין שתי התביעות ואת התביעות העיקריות מההודעות לצדדים שלישיים. ב"כ כל הצדדים, למעט בא כוח בנק דיסקונט, הביעו התנגדות לאפשרות זו. ביהמ"ש החליט לשמוע את שתי התביעות במאוחד, אך להפריד את הדיון בין התביעות העיקריות להודעות צד שלישי. השופטת קבעה עוד
כי מאחר והסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה על ידי רשמת ביהמ"ש הרי ש"...אינני סבורה כי החלטה דיונית של רשמת יכולה לכבול החלטה דיונית של שופט הדן בתיק ומשום כך איני רואה קושי לשנות החלטה זו" וזאת אף לאור "מבנה הירארכי של ביהמ"ש". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אפילו תתקבל טענת המבקשים כי כתבי התביעה, ההגנה וההודעות לצדדים שלישיים נסובים כולם סביב אותה מערכת עובדתית, ועל אף המגמה לדון בכל ההליכים בעת ובעונה אחת ובמשולב, הרי מתקין התקנות העניק לביהמ"ש או לרשם שיקול-דעת, לאורו ניתן גם לדון בתביעה העיקרית ובתביעה העולה מן ההודעה לצד שלישי, בנפרד. הסיבוך לדעת הערכאה המבררת יש בו כדי להצדיק את הפרדת הדיון בין התובענות העיקריות להודעות לצדדים שלישיים. החשש מהכרעות סותרות - לא בהכרח יכריע את הכף.
ג. המבקשים טוענים כי תקנה 149(א) יש בה כדי לכבול את ביהמ"ש להחלטות קדם המשפט, ובענייננו, להסכמת הצדדים על דרך הדיון המאוחד ניתן תוקף של החלטה. הם מוסיפים וטוענים כי החלטת רשם כמוה כהחלטת ביהמ"ש. אכן, קשה לקבל את ההנמקה הנוגעת ל"מבנה הירארכי של ביהמ"ש". גם שופט שדן בעצמו בקדם משפט, רשאי היה בנסיבות דומות לשנות גם את החלטתו. מדובר כאן "בהחלטה" (מוסכמת) בקדם-משפט. אין מדובר ב"הכרעה" במחלוקת שקדם לה דיון. בכגון דא לערכאה המבררת שיקול דעת רחב ובימ"ש שלערעור אינו נוהג להתערב בשיקול דעת זה.
ה. סוגייה אחרונה עוסקת במשמעות של הסכמת המשיבים אודות סדרי הדין. אכן, בהיעדר שיקולים אחרים הצדדים מושתקים מלטעון כנגד הסכמתם, אך בענייננו, המשיבים לא ביקשו כלל לחזור בהם מהסכמתם. ביהמ"ש הוא שקבע כי יהא זה בלתי סביר לדון במאוחד בתובענות העיקריות ובהודעות לצדדים שלישיים.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד מאיר שריקי, צבי מורג, פנחס יניב ואריה הבר למבקשים, עוה"ד ש. לאלו ואלחנן לי למשיבים. 8.10.04).

רע"א 5727/04 - שמעון בן עמי נגד שולמית ברסלב

דחיית בקשה לצרף צד לערעור. כשנעשה ע"י דייר מוגן שינוי בדירה המצדיק תוספת לשכה"ד ניתן לתבוע בתוך תקופת ההתיישנות את התוספת, גם אם מאז ביצוע השינוי חלפה כבר תקופת ההתיישנות(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הוא דייר בשכירות מוגנת מאז שנת 1971 בדירה השייכת כיום למשיבה. ביום 14.2.01, קיבל בית הדין לשכירות את תביעת המשיבה, וקבע כי בעקבות סגירת מרפסות על ידי המבקש עלה מספר החדרים בדירה משלושה לארבעה, ולפיכך יש להעלות את דמי השכירות, על פי הוראת סעיף 51 לחוק הגנת הדייר. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את טענת המבקש, לפיה, שטח מרפסת הסלון הוא 5.6 מ"ר ולפיכך אינו עולה אף כדי חצי חדר, ובהתאם קבע כי הדירה היא בת 3.5 חדרים, ושיש לתקן בהתאם את גובה שכר הדירה. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי העילה להתערבות בקביעת שכר הדירה, היינו סגירת המרפסות בשנת 1972, סגירה העולה - כלשון סעיף 51(ב) לחוק - כדי "שינוי בנתונים העלולים להשפיע על שיעור דמי השכירות", התיישנה. כן נטען כנגד אופן חישוב דמי השכירות וכנגד הוצאות המשפט שנפסקו לטובת המשיבה בהליכים שונים בפרשה זו. הבקשה נדחתה.
ב. המבקש ביקש להמתין בהחלטה זו עד שתוגש בקשה להצטרפות הארגון הארצי היציג להגנת הדייר כמערער, נוכח חשש להשפעה על דיירים אחרים. ברם, אין בדין הוראה המאפשרת צירוף מערערים או מבקשים (כבמקרה דנן). אמנם, ביהמ"ש העליון הרחיב
במידה מסויימת את הגדרתו של "בעל דין" לעניין ערעור והוסיף את מי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך, גם אם אינו צד פורמלי, כבעל זכות לערער. אך אין ענייננו נופל בגדר זה. עם זאת, הדין - תקנה 422 לתקנות סדר הדין - מאפשר צירוף משיב, והמדובר בעניין שבשיקול דעת. ובנסיבות ענייננו, אין מקום לכך. הבעיות שמעורר התיק מוכרות למבקש מקדמת דנא, ההתדיינות בין הצדדים נמשכת מאז 1992, ובכל מקרה התעוררו הבעיות העלולות להטריד את הארגון הנזכר למצער מעת פסק הדין של בית הדין לשכירות. אין מקום לצירוף מאוחר, ואין לקבל את הבקשה להמתין בהחלטה בעניין זה.
ג. לגופה של הבקשה לרשות ערעור - מדובר בתיק שמערכת היחסים בין הצדדים בו מצויה בערכאות מזה שנים רבות ואין מקום להוסיף עליה התדיינויות נוספות לאחר שבית הדין לשכירות נדרש אליה שלוש פעמים, ביהמ"ש המחוזי דן בערעורים שלוש פעמים, והשאלות ביסודן הוכרעו על בסיס ממצאים עובדתיים. ובאשר להתיישנות - התביעה אכן התיישנה לגבי יכולת גביית דמי השכירות לשנים שקדמו לפסיקה הנוכחית, ועל כך אין חולק. ואולם קביעת דמי השכירות אינה זהה לכך והיא מיוסדת על המצב העובדתי של הדירה, שאותו קבעו בתי המשפט בערכאות הקודמות. באחד מגלגולי ההתדיינות בין הצדדים, בתשובה לטענה כי השינוי במושכר נעשה לפני למעלה מעשרים שנה, נאמר כי "גם במצב דברים זה עדיין נתונה לבית הדין לשכירות סמכות לקבוע את דמי השכירות המוגנים בגבולות המירביים על פי אחת החלופות שנקבעו בסעיף 51".

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד סער עמית למבקש. 14.10.04).

ע.פ. 9777/03 + 9723/03 - שי לבזר נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 9777/03 + 9723/03 - הרשעה בעבירת הריגה כאשר הנאשם הכה את המנוח, מבלי לדעת שהמנוח הוא חולה לב, וכתוצאה מכך לקה המנוח בהתקף לב ונפטר. *הקשר הסיבתי העובדתי הנדרש בין המעשה הגורם להריגה לבין התוצאה. *צפיית התוצאה הקטלנית לצורך הרשעה בעבירת הריגה. *מידת(מחוזי ת"א - ת.פ. 40017/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).
א. ביום 3.1.02 בשעה 15:12 בערך נהג המערער במונית בשדרות שאול המלך בתל-אביב. המנוח, מוריס אמון, נהג באוטובוס של חברת דן מאחורי המונית. המערער עצר את מוניתו בתחנת האוטובוס, והמנוח צפר לו על-מנת שיפנה את מקומו בתחנה. השניים המשיכו בנסיעתם ובעת עצירתם ברמזור אדום יצא המערער מהמונית, ניגש לאוטובוס וצעק על המנוח בשל כך, שלטענתו, המנוח "חתך אותו" בנסיעתו (להלן: האירוע הראשון). משהתחלף האור ברמזור לירוק, נסע המנוח לתחנה הסופית והמערער נסע בעקבותיו. בתחנה הסופית עצר המערער את המונית, עלה לאוטובוס, ניגש למנוח והחל להכותו עד שגרם לו לדמם מראשו. לאחר מכן, גרר את המנוח אל מחוץ לאוטובוס והמשיך להכותו בראשו ובגופו, גם לאחר שנפל על הרצפה (להלן: האירוע השני). שוטרים שהגיעו למקום העבירו את המערער והמנוח לתחנת משטרה. עת החל המנוח במסירת תלונתו חש ברע, פונה באמבולנס ונפטר בסמוך לשעה 40:14 בדרכו לבית-החולים. על-פי ממצאי הנתיחה שלאחר המוות, מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה ישירה מהחבלות שספג, אלא כתוצאה "מכשל לב חריף על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים (של הלב)... ופקקת דם טרייה בעורק הראשי של הלב", ולדעת המומחה מטעם התביעה, "קיימת סבירות גבוהה לקשר סיבתי בין ההתרגשות כתוצאה מהאירוע...לבין מותו [של המנוח] על רקע מחלת לב טרשתית קשה".
ב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה. הוא קיבל את עמדת המומחים כי המנוח נפטר עקב כשל חריף בלב בשל דחק נפשי (סטרס) שאירע בסמוך למוות. השאלה שהתעוררה היתה מה הוביל ליצירת הדחק הנפשי (הסטרס). האם האירוע הראשון
במהלכו צעק המערער על המנוח, או האירוע השני במהלכו תקף המערער את המנוח. בעניין זה העדיף ביהמ"ש קמא את עמדתו של המומחה מטעם התביעה. ביהמ"ש קבע עוד את מודעותו של המערער לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, ועל אף שהמערער לא היה מודע לעובדה שהמנוח סבל מטרשת כאמור, די בכך שצפה את סוג הנזק שאירע והיה ער לאפשרות של גרימת מוות בשל מעשיו האלימים. עוד נפסק כי המערער פעל מתוך אדישות לאפשרות של גרימת מותו של המנוח. בגזר-הדין עמד ביהמ"ש בהרחבה על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, ומנגד על החומרה הרבה הטמונה במעשיו האלימים וגזר לו מאסר בפועל של שש שנים, מאסר על תנאי של שנתיים וכן פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים מיום שחרורו ממאסר. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש, וערעורה של המדינה על קולת העונש נדחו.
ג. סעיף 298 לחוק העונשין קובע: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה...". היסוד העובדתי של עבירת ההריגה כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה - "מעשה או מחדל אסורים", ורכיב תוצאתי - "מותו של אדם". בין שני הרכיבים הללו, נדרש שיתקיים קשר סיבתי עובדתי ("הגורם"). התנהגותו של הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, אולם עליה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שארעה. אשר ליסוד הנפשי של עבירת ההריגה - עם חקיקתו של סעיף 20(א) לחוק העונשין וביטולו של סעיף 299 לחוק, נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית. עוד נדרש להוכיח כי הנאשם פעל מתוך פזיזות, קרי אדישות או קלות-דעת לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. המחלוקת בין הצדדים לפנינו נוגעת לשתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם הוכח כי מעשיו האלימים של המערער היוו סיבה-בלעדיה-אין למותו של המנוח; ושנית, האם המערער צפה את התוצאה הקטלנית בהתאם למבחנים המשפטיים החלים על העניין.
ד. באשר לקיומו של קשר סיבתי עובדתי - שלושת המומחים שהעידו מטעם שני הצדדים הסכימו כי נוכח טרשת העורקים הקשה ממנה סבל המנוח וקריש הדם שהחל להיווצר בליבו, עלול היה המנוח ללקות בהתקף לב אף ללא חשיפה לפעילות מקדימה כדוגמת מצב של דחק נפשי. הם גם הסכימו כי האוטם אירע כתוצאה מדחק נפשי (סטרס) שנוצר עד כשעתיים לפני המוות. לפיכך, יש לדחות את הטענה לפיה מותו של המנוח נגרם עקב מצבו הרפואי ללא קשר לאירועים שהתרחשו בסמוך למוות. השאלה לגביה נחלקו דעות המומחים היתה מה היה האירוע שהוביל ליצירת הדחק הנפשי האם היה זה האירוע הראשון או האירוע השני. הדעת נותנת כי באירוע הראשון לא היה כדי לגרום למנוח דחק נפשי מהסוג שמוביל לכישלון לב: ראשית, ניסיון החיים מלמד כי אירוע מהסוג המתואר אינו כה חריג בכבישי ארצנו, במיוחד עבור נהג אוטובוס מקצועי ומנוסה כמו המנוח; שנית, מהעדויות עולה כי כאשר התחלף האור ברמזור לירוק, המשיך המנוח בנסיעתו כרגיל ולאחר שעצר בתחנה הסופית אף החל בסידור חפציו באופן שיגרתי. מאידך, הדעת נותנת כי האירוע השני היה טראומטי עבור המנוח והיווה סיבה-בלעדיה-אין לדחק הנפשי שהוביל לאוטם בשריר ליבו. יודגש כי בקביעת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות לתוצאה, אין ביהמ"ש מתיימר לקבוע אמת מדעית חד-משמעית ומוחלטת. מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים הינה הוכחה מעבר לספק סביר ולא מעבר לכל ספק. כאן הוכח מעבר לספק סביר קיומו של קשר סיבתי עובדתי כאמור.
ה. אשר לצפיית התוצאה הקטלנית - כאמור, על התביעה להוכיח קיומה של מודעות בפועל מצד הנאשם לאפשרות של גרימת מוות. ניתן להוכיח מודעות זו על-ידי ראיות נסיבתיות על-פי התנהגותו ומעשיו החיצוניים של הנאשם. בחינת מעשיו של המערער
על רקע מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה כי המערער היה ער לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, והוא פעל מתוך אדישות לאפשרות האמורה. המערער בעט במנוח בעיטה חזקה בחזה או בבטן בעוד המנוח שרוע על המדרכה. מרביתם המכריע של עדי הראיה, ציינו את פערי הכוחות המשמעותיים בין המערער, צעיר וחסון בעל ידע וניסיון בקרב מגע, לבין המנוח. מכאן חזקה עובדתית-ראייתית לפיה המערער היה מודע לכך שמעשיו האלימים טמנו בחובם פוטנציאל לגרימת חבלות חמורות שמעצם טיבן עשויות היו לסכן את חייו של המנוח.
ו. המערער לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, ולפיכך לא צפה בפועל שמעשיו האלימים יובילו לדחק נפשי שיגרום לכישלון לב. בכל הנוגע לעבירות-תוצאה שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא מחשבה פלילית, על התביעה להוכיח שהנאשם צפה את האפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה האסורה מבחינת סוגה וטיבה; עם זאת, אין הכרח להוכיח כי הנאשם צפה בפועל את פרטיו של תהליך הגרימה ואת האופן המדוייק בו אירעה התוצאה הלכה למעשה. בשאלת הטלתה של אחריות בפלילים במקרים בהם התוצאה האסורה נגרמה באופן שונה מכפי שאמורה היתה להתרחש, יש הסבורים כי אחריות בפלילים תוטל רק כאשר הנאשם יכול וצריך היה לצפות את דרך התרחשות התוצאה כפי שארעה בפועל לפי מאפייניה העיקריים; מנגד, קיימת הגישה כי כאשר מדובר "בפרשה עובדתית בעלת אופי מלוכד", אין לייחס חשיבות לכך שהתוצאה התרחשה בדרך שונה מכפי שהואשם צפה בפועל. המקרה שלפנינו אינו דורש הכרעה בין הגישות האמורות, מאחר וגם לפי הגישה המקלה עם המערער - גישת "הצפיות הסבירה" - אין להתערב במסקנה המרשיעה. בנסיבות העניין, יכול וצריך היה המערער לצפות כי תקיפה פתאומית, קשה וברוטלית של המנוח שניכר בעין כי הוא מבוגר וחלש ביחס אליו, עלולה לגרום למנוח התקף לב שיוביל למוות. כל זאת, אף בהעדר ידיעה קונקרטית לגבי מצבו הרפואי של המנוח.
ז. שני הצדדים מערערים על מידת העונש. בערעורו כנגד חומרת העונש טען הסניגור כי ביהמ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לעובדה כי מותו של המנוח התרחש בדרך חריגה ולא כתוצאה ישירה מהחבלות הפיזיות שספג מהמערער. עוד טען כי ביהמ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו של המערער. מנגד, ערערה המדינה על קולת העונש. לטענתה, העונש שנגזר אינו הולם את חומרת העבירה בה הורשע, ויש בו כדי להחטיא את מטרות ההרתעה, הגמול וההוקעה. אכן, המעשים בגינם הורשע המערער חמורים הם במיקומם על-פני קשת המעשים הנכללים בעבירת ההריגה. עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, במצבו הרפואי, בעברו הנקי וביתר התוצאות שאירעו לו כתוצאה מהרשעתו, ובשים לב לרמת הענישה המקובלת בעבירת ההריגה, אין מדובר בעונש הסוטה במידה ניכרת מרמת הענישה המקובלת.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד חובב ארצי משיבה, עו"ד עפר ברטל למערער. 12.10.04).

בש"פ 8204/04 - מדינת ישראל נגד מחמוד מחאג'נה ואח'

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים של חברים בתנועה האיסלמית הנאשמים בשורה של עבירות בטחוניות(בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבים, חברים בתנועה האיסלמית, ושלוש אגודות שבאמצעותן פעלו, הואשמו בשורה של עבירות בטחוניות, כולל חברות בארגון טרוריסטי, תמיכה בארגון טרוריסטי, הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור. לאחדים מן המשיבים מיוחסות גם עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, מסירת ידיעות לאויב וקשירת קשר למסירת ידיעות לאויב וכד'. לפי הנטען בכתב האישום, העבירו המשיבים כספים משלוחות של ארגון
החמא"ס שמחוץ לישראל, למימון הפעילות של מוסדות התנועה האיסלמית בישראל ושל אגודות צדקה של ארגון החמא"ס ביהודה, שומרון וחבל עזה. במסגרת פעילותם קיימו אחדים מן המשיבים מגעים עם פעילים של ארגון החמא"ס, לרבות אנשי הזרוע הצבאית של הארגון. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים הוארכה תקופת המעצר פעמיים מעבר ל-9 חדשים ועתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. הבקשה נתקבלה.
ב. בלב טענותיהם של באי כוח המשיבים נגד הארכת המעצר, עומדת הטענה כי מאז פתיחתו של המשפט נתכרסמה תשתית הראיות נגד המשיבים ולפיכך יש לשחררם מן המעצר. טענה זאת אין מקומה בדיון זה, לפני הערכאה הדיונית במסגרת בקשה לעיון חוזר בה יוכל גם לבקש כי ביהמ"ש ישקול את התמשכות המשפט, שכן לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, רשאי עצור לפנות לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר, בין היתר, משום ש"עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". לעניין עיון חוזר מחמת כרסום בראיות, יודגש כי "לא מקובלת עלי הגישה שלפיה יש להצביע על שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה... שיש בו כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם, באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו". אכן, לא די, בדרך כלל, בשינוי של מה בכך או בהתערערות כלשהי של מכלול הראיות, כדי לבטל החלטת המעצר. עם זאת, יש מקום לשחרר נאשם שמלכתחילה נעצר על פי ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, אם התקעקע מכלול הראיות כך שלא ניתן היה מלכתחילה לצוות על מעצרו של הנאשם על פיו.
ג. נותרה השאלה אם מתקיימות כאן נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכה שלישית של תקופת המעצר. החלטות קודמות שניתנו בעניין המעצר אינן כובלות את שיקול דעתו של ביהמ"ש בבואו לדון בהארכת תקופת המעצר, אך רשאי הוא להביא בחשבון את שיקולי קודמיו בהחלטותיהם שניתנו אחרי בחינה ובדיקה של חומר הראיות שהיה לנגד עיניהם. מראיות לכאוריות אלה עולה מסוכנותם הרבה של המשיבים המצדיקה, למרות הקושי שבכך, הארכה נוספת של תקופת המעצר. אשר להתמשכותם של ההליכים - בירורו של המשפט מתנהל כראוי ורק בשל מורכבותו של הבירור, המספר הגדול של העדים ואורכן של החקירות, מתעכב סיומו של המשפט. ביהמ"ש המחוזי ובאי כוח בעלי הדין עושים כל שבכוחם כדי לסיים את המשפט במהרה. כך או כך, מכריעה את הכף מסוכנותם של המשיבים ואין מנוס מלהיעתר לבקשתה של המדינה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד דודי זכריה למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, חוסיין אבו חוסיין וריאד אניס למשיבים. 13.10.04).

בג"צ 8676/00 - אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נגד עיריית רעננה ואח'

*חוקיותה של החלטת עיריה שהקימה פארק שעשועים בשטחה המוניציפלי, לדרוש דמי כניסה בשבתות וחגים, ממבקרים שאינם תושבי העיר(העתירה נדחתה).

א. המשיבה הקימה פארק עירוני בשטחה המוניציפלי של רעננה, על גבול רעננה-הרצליה. העירייה השקיעה בהקמת הפארק סכום של כ-41 מיליון ש"ח. סכום ההשקעה מומן כולו מקופת העירייה ללא סיוע ציבורי מאחרים. עלות האחזקה השוטפת של הפארק עומדת על כ-3.5 מיליון ש"ח בשנה. את הפרק פוקדים מבקרים רבים, מרעננה ומחוץ לה. מספר המבקרים הרב גרם, בייחוד בימי שבת, ללחץ ולצפיפות בפארק, ועקב כך נמנעו רבים מתושבי רעננה, שלהם יועד הפארק מלכתחילה ואשר מימנו את הקמתו, מלבקר בפארק בימי שבת. ביום 1.6.00 קיבלה מועצת העיר רעננה החלטה לגבות תשלום עבור
הכניסה לפארק, בימי שבת וחג. תושבי העיר רעננה ואורחיהם פטורים, על-פי ההחלטה, מתשלום דמי כניסה. העותרת, עתרה לבג"צ בטענה שהעירייה לא היתה רשאית לגדר את שטח הפארק ולגבות תשלום עבור הכניסה אליו. ביום 19.12.00 החליט בג"צ לבקש את התייחסות היועהמ"ש לממשלה לנושא. בעקבות זאת הקים מנכ"ל משרד הפנים ועדה בינמשרדית, שדנה בסוגייה של גביית תשלום בפארקים עירוניים, והיועהמ"ש הגיש לביהמ"ש את הדו"ח המסכם של הוועדה, והבהיר כי ההמלצות מקובלות עליו. העתירה נדחתה.
ב. לטענת העותרת הפארק העירוני מצוי בשטח המוגדר על-פי התכנית החלה במקום, כשטח ציבורי פתוח. ברם, העיון בתכניות החלות על האיזור מעלה כי אף לא באחת מהן מוגדר השטח הרלוונטי כשטח ציבורי פתוח. מכל מקום, אין כל אחיזה בחוק או בתכניות המתאר לטענה ששטח ציבורי פתוח מחייב קיומה של נגישות חופשית אל השטח. בהגדרתו של שטח כ"שטח ציבורי פתוח", אין כדי ללמד על השימושים הפרטניים המותרים או האסורים באותו מקום. שימושים אלה צריך שייקבעו בתקנון התכנית. כך לגבי שני רכיביו של המונח: "ציבורי" ו"פתוח".
ג. הגבלת הכניסה לפארק, פוגעת, לטענת העותרת, גם בקניינו של הציבור. על-פי האמור בתגובת העיריה, הבעלות בפארק נמצאת בידה, ולא בבעלות המדינה. המשיבה רואה עצמה כנאמן של תושבי רעננה בלבד שעבורם היא הקימה את הפארק. העובדה שמדובר בקניין ציבורי שבנאמנות העירייה, אין משמעה שלכל יחיד ויחיד בציבור זכות קניין בפארק, ודאי לא במובן זה, שלכל אחד מיחידי הציבור קמה זכות לעשות בפארק שימוש ללא תשלום. אין לקבל גם את הטענה בדבר פגיעה, בנסיבות כאלה, בזכות הקניין לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מבחינת העירייה, הנאמנות הציבורית הקמה מכוח החזקתה בקניין ציבורי מחייבת אותה "כגוף נבחר, המשמש כנאמן הציבור בכל פעולותיו ... להפעיל את סמכותה מתוך דאגה לאינטרס הציבורי". חובה זו - לדאוג לאינטרס הציבורי - עולה בקנה אחד עם גביית דמי כניסה לרכוש הציבורי כדי לעשות בהם שימוש לשם החזקתו של רכוש זה.
ד. ההבחנה, לעניין גביית דמי הכניסה, בין מבקרים שהם תושבי רעננה למבקרים שאינם תושבי העיר, גם היא אינה בגדר הפרה של הנאמנות הציבורית ושל עקרון השוויון. זאת, משום שהקניין הציבורי במקרה שלפנינו הוא קניינם של תושבי רעננה כאשר עיריית רעננה מופקדת, בראש ובראשונה, על טובתם וצרכיהם של התושבים שבתחומה. גם טענת העותרת המתבססת על הזכות לחופש התנועה יש לדחות. אין מדובר כאן בפגיעה של ממש בחופש התנועה. אפילו נניח שהעיריה פגעה בחופש התנועה, עוצמתה של פגיעה זו היא נמוכה ביותר וניתן למצוא לה צידוק בהגנה על אינטרסים אחרים, בכלל זה, הצורך במציאת מקורות מימון להחזקה השוטפת של הפארק וההגנה על זכותם של בני העיר רעננה להיכנס לפארק וליהנות מהביקור בו, זכות אשר עומדת להם בהיותם אלה אשר מימנו את הקמת הפארק והחזקתו.
ה. לעצם סמכותה של עיריית רעננה לגבות דמי כניסה לפארק, צודקים המשיבים שיש להבחין בין תשלום שהוא מס או אגרה לבין תשלום שהוא מחיר. לצורך גביית תשלום מהסוג הראשון יש צורך בהסמכה בדין. במקרה השני, קיימת סמכות עזר לגבות תשלום עבור שירות שאין חובה לספקו. גביית מחיר תמורת שירות אינה מחייבת קיומה של הסמכה מפורשת בחוק, והיא נתונה לעירייה כסמכות עזר לשם ביצוע העניינים נושא הסמכות העיקרית.
ו. השאלה המרכזית במקרה שלפנינו עניינה בסבירות החלטתה של עיריית רעננה לגבות דמי כניסה לפארק, ולא בעצם סמכותה לעשות כן. העיון בדו"ח הוועדה שמונתה כאמור,
מעלה שהוועדה הביאה במסקנותיה את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין, גם אלה שעליהם אמונה העותרת. מסקנותיה, משקפות איזון סביר בין כלל האינטרסים הנוגעים לעניין. משכך נעשה, בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו הוא, גם אם קיימים פתרונות אחרים, בהם כאלה שעליהם מצביעה העותרת, כמו גביית תשלום בגין כל אטרקציה בנפרד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד אלי בן ארי ועמית ברכה לעותרת, עוה"ד רענן הר זהב ויחיאל שמיר למשיבה, עו"ד גב' דנה בריסקמן ליועהמ"ש. 19.10.04).

בג"צ 5304/02 - ארגון נפגעי ואלמנות נפגעי תאונות עבודה בישראל נגד מדינת ישראל

*אין לראות פגיעה חוקתית בזכויות נפגעי תאונות עבודה, בהוראת שעה להפחית 4 אחוז מהקיצבה. *הפחתת שיעור הקיצבה לנפגעי תאונות עבודה, לעומת נכים לפי חוקים אחרים, אין בה פגיעה בשוויון בין קבוצות, לנוכח השוני בין הקבוצות(העתירה נדחתה).
א. חוק הביטוח הלאומי קובע תשלום קצבה לנפגעי תאונות עבודה בשיעור המושפע מדרגת הנכות ומשכרו של הנפגע עובר לתאונה (להלן: הקצבה). ביום 5.6.2002 נחקק חוק התכנית הכלכלית ובו סעיף 10, שנחקק כהוראת שעה, המפחית את הקיצבה בשיעור של ארבעה אחוזים. העותר, ארגון יציג בהתאם לסעיף 148 לחוק הביטוח הלאומי, מאגד כ- 23 אלף נכי תאונות עבודה בדרגות נכות שונות וכן אלמנות של נפגעי תאונות עבודה. לטענתו, הפחתת הקצבה אינה חוקתית, כיוון שהיא פוגעת בזכות החוקתית לשוויון של חבריו. פגיעה זו מתבטאת בהפליה שיוצרת ההפחתה בין נכי צה"ל, נכי רדיפות הנאצים, נפגעי פעולות איבה ונכים אחרים עליהם לא חלה ההפחתה, לבין נכים נפגעי תאונות עבודה. עוד טוען העותר, כי הפחתת הקיצבה פוגעת בזכות החוקתית לקניין של חבריו. ביום 29.12.02 התקבל חוק ההסדרים במשק המדינה, ובו סעיף שביטל את הפחתת הקצבה לנכי תאונות עבודה. לפיכך צמצם העותר את העתירה לתקופה של ששת החודשים שבין חקיקת חוק תוכנית החירום לבין חקיקתו של חוק ההסדרים. העתירה נדחתה.
ב. שתי קבוצות של חיקוקים מסדירות את זכאותם של נכים לקצבאות ותגמולים: קצבאות נכות המוסדרות במסגרת חוק הביטוח הלאומי - על קבוצה זו נמנים, בין השאר, נכי תאונות עבודה ללא צורך בהוכחת מצב כלכלי באמצעות מבחן הכנסות או אמצעים; קצבת הנכות הכללית, כגון נכי צה"ל, נכי רדיפות הנאצים ונפגעי פעולות איבה, שבה הקיצבה משתלמת בהתאם לאובדן כושר השתכרותו של הזכאי ומתחשבת, על כן, ב"נזקקות הכלכלית" של הנפגע. הבחנה בין קבוצות המבוססת על שוני רלבנטי אינה מהווה, כשלעצמה, הפליה. ההבחנה בין נכי תאונות עבודה לבין הנכים המשתייכים לקבוצה השנייה נעשית על רקע תחושת החובה המוסרית של החברה הישראלית כלפי לוחמיה ומגיניה (נכי צה"ל), קרבנות תוקפיה (נכי פעולות האיבה) ונפגעי צורריה (נכי רדיפות הנאצים). מדינת ישראל רשאית לפרוע את חובה המוסרי כלפי אוכלוסיות שנטלו חלק בתקומתה ובהגנתה וכלפי אוכלוסיות שנפגעו אך בשל השתייכותם הלאומית. חובה מוסרית זו היא בבחינת שוני רלבנטי, שיש בו כדי להצדיק, בנסיבות המקרה, את ההבחנה בין קיצבת נכי עבודה לבין התמלוגים המשתלמים במסגרת הקבוצה השנייה.
ג. גם ההבחנה בין נכי תאונות עבודה לבין קבוצת הנכות השיורית בחוק ביטוח לאומי מוצדקת בנסיבות העניין. קצבת הנכות הכללית נמוכה משמעותית, בממוצע, מקצבת נכי עבודה, יחסית לאחוזי הנכות. המשיבים אף רואים בקיצבת הנכות הכללית "קצבת קיום" המחושבת, כאמור, על בסיס אובדן כושר עבודה. המחוקק נמנע, על
רקע זה, מהפחתת קצבת הנכות הכללית. הפחתה בשיעור של ארבעה אחוזים בקצבת נכי עבודה אינה יורדת אל מתחת לאותו סכום המהווה קצבת קיום. לעומת זאת, הפחתה זהה בקצבת הנכות הכללית עלולה למנוע את אותה קצבת קיום, כטענת המשיבים, הנחוצה לזכאיה עקב אובדן כושר עבודתם.
ד. אשר לטענתו של העותר בעניין הפגיעה בזכות החוקתית לקניין של נכי תאונות עבודה - לא הוברר הבסיס המשפטי להכרה בזכאות לקצבה כזכות חוקתית לקניין. מכל מקום, בשים לב לנסיבות המקרה, ההפחתה בקצבה אינה כזו המגיעה כדי פגיעה מהותית בזכות החוקתית לקניין, אפילו היתה זכות זו חלה על הזכאות לקצבה. מדובר בפגיעה שאינה מצדיקה את בחינת מידתיות ההפחתה, כאמור בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ישראל שדה לעותר, עוה"ד גב' אסנת מנדל וגב' עירית אלטשולר למשיבים. 20.10.04).

בג"צ 7075/04 - פלונית נגד פלוני וביה"ד הרבני

*הזיקה הנדרשת בין בני זוג יהודים אזרחי מדינות חוץ לבין מדינת ישראל לצורך הענקת סמכות לביה"ד הרבני לדון בנושא גירושיהם(העתירה נדחתה).

א. יציאתה של העותרת מן הארץ עוכבה בצו בית הדין הרבני האזורי בתל אביב שחייב את העותרת לקבל גט מבעלה המשיב. הצדדים - אזרחי גרמניה - נישאו בארץ בשנת 1974, והתגוררו בה שנים. הצדדים נפרדו לפני חמש שנים, והתגרשו בגירושין אזרחיים בגרמניה. העותרת דרה כיום בארצות הברית, המשיב - שהקים קשר זוגי עם אשה אחרת ומקשר זה נולדה בת - שב לדור בארץ. בביה"ד הרבני עלה נושא הסמכות, והוא קבע, כי עוצמת הזיקות בין הצדדים לישראל, דיה כדי להקנות לבית הדין סמכות. בית הדין נסמך על פסק דין חג'ג', בג"ץ 1480/01 (פ"ד נה(5) 214), בו נקבע כי "עוצמתה של הזיקה בין בעלי הדין לבין ישראל - זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית הדין הרבני - תיגזר בנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך - הדוחק לעיתים - לעזור למי שנותר ומושיע אין לו". בא כוח העותרת טען כי אין לעותרת כל זיקה לישראל, והציע ערבויות לשובה לדיונים. היועץ המשפטי לשיפוט רבני ציין את הקשיים בביצוע פסק דין של חיוב לגט בחו"ל ואת הנדירות שבה ניתן גט באמצעות שליח או ניתן היתר נישואין לבעל בלא גט. העתירה נדחתה.
ב. השופט רובינשטיין: לשאלה "מה זיקה היתה לה לאשה לישראל לעת הגשתה של תביעת הגירושין בידי האיש, מה אמיץ היה הקשר שלה לישראל, והאם די היה באותו קשר כדי לקיים את תנאי הסמכות שלפיו היתה היא 'בישראל'" (פסק דין חג'ג'), השיב בית הדין הרבני האזורי בפסק דינו - כאמור - באלה: "הצדדים התחתנו בישראל. כל תקופת חיי בני הזוג תחת קורת גג אחת הם חיו בישראל. לאשה רכוש רב בישראל ... היא המשיכה לקיים הליכים משפטיים בישראל". לכך ניתן להוסיף את גידול הילדים בישראל בשנות המגורים המשותפים. די באלה לביסוס הזיקה הנדרשת. העותרת טענה גם באשר למידתיות העיכוב, ובאשר לזכות היסוד של חופש התנועה הנשלל ממנה. לעניין חופש התנועה מחוץ לישראל, אכן זו זכות יסוד (סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו), אך ככל זכות אין היא מוחלטת, וייתכנו הגבלות לה. ובאשר למידתיות, בסופו של דבר המפתח מצוי בידי העותרת עצמה - מילוי אחר פסקי הדין של בתי הדין הרבניים.
ג. השופטת נאור: סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, קובע כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". לא היתה מחלוקת כי בני הזוג הינם יהודים, אשר נמצאים
פיזית בישראל. בענין חג'ג' היו בני הזוג יהודים אזרחי ישראל, אך האישה לא נכחה פיזית בישראל במהלך הדיונים בפני בית הדין הרבני. בענייננו, בני הזוג אינם אזרחי ישראל, אך הם נכחו פיזית בישראל במהלך הדיון בפני בית הדין הרבני. השאלה הינה, האם בני הזוג הינם "אזרחיה או תושביה" של מדינת ישראל. בני הזוג אינם אזרחי ישראל. לפיכך, נותרה החלופה של "תושביה". בני הזוג וילדיהם היו תקופה לא קצרה תושבי ישראל. השאלה הצריכה לפנים היא, אם איבדה האישה את תושבותה הישראלית. הנסיבות שצויינו בדבר זיקת בני הזוג לישראל מקיימות את התנאי של "תושבות". אין לומר כי מגוריה של האישה בארה"ב כיום כבר ניתקו את קשר ה"תושבות" לישראל. תנאי ה"תושבות" הוא תנאי פרסונלי, ולא תנאי טריטוריאלי. יסודותיו מתגבשים באופן מהותי, ולא באופן טכני.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גב' נאור, רובינשטיין. עוה"ד אריה צ'רטוק ורונן סיבון לעותרת, עוה"ד גב' טליה לימור שקולניק למשיב, עו"ד שמעון יעקובי לביה"ד הרבני. 18.10.04).

בש"א 2824/04 - אכטמן חברה להנדסה בע"מ נגד אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק)

*ביטול החלטת רשם על חילוט ערבון כאשר המערער שערבונו חולט זכה בערעור ואילו המערער שהפסיד בערעור וחוייב בהוצאות לא הפקיד ערבון (ערעור על החלטת רשם בדבר חילוט ערבון - הערעור נתקבל).

בפסק-דין של בית המשפט העליון ברע"א 2565/00 מ .ש. קידוחי הצפון בע"מ נגד א. אבגל טכנולוגיה בע"מ בפירוק זמני, נדחה ערעורה של ש.ש. שירותי מנוף בע"מ, (להלן: המערערת 2), והיא חוייבה לשלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. במסגרת אותו פסק דין, נתקבל ערעורה של אכטמן חברה להנדסה בע"מ (להלן: המערערת 1), ופסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניינה התבטל, והמשיבה חוייבה לשלם לה שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. הואיל וההוצאות לא שולמו, בידי מי מהצדדים, ביקשה המשיבה לחלט את העירבון שהופקד במסגרת ההליך ולהעבירו לידיה. דא עקא, שהעירבון, על-פי נוסחו, הופקד על-ידי המערערת 1 בלבד, ואילו המערערת 2 לא הפקידה עירבון. הרשם קיבל את בקשת המשיבה לחילוט העירבון. לסברתו, הדרישה להפקדת עירבון בתיק הופנתה לשתי המערערות כאחת, ואם סברו שהעירבון מופקד בשם המערערת 1 בלבד, היה עליהן להודיע על-כך לבית המשפט באופן מיידי. משלא עשו כן, יצרו הן מצג, לפיו ערבות הן יחדיו להוצאות. אשר יכול ויושתו על מי מהן, ועל כן הן מושתקות מלטעון כי העירבון הופקד על-ידי המערערת 1 בלבד. הערעור נתקבל.
הערבות הבנקאית הופקדה מטעם המערערת 1 בלבד. אין המערערות בבחינת אישיות משפטית אחת, ומשכך, מוטלת החובה להפקיד עירבון על כל אחת מהן - בנפרד. בנוסף, אין בכתב הערבות כדי ללמד על כוונת המערערת 1 לערוב גם להוצאותיה של המערערת 2. אדרבא - לשון כתב הערבות, כפשוטה, מעידה על כך שהמערערת 1 - היא לבדה - ערבה להוצאות המשיבה מכוח מסמך זה. המשיבה סבורה, כי בהתנהלות המערערות יש משום היתממות. יתכן כי כך הדבר, אולם בכך לא סגי, על מנת לחייב את המערערת 1 - דווקא זו שעשתה, על פניו, את המוטל עליה, הפקידה עירבון כנדרש ואף ערעורה התקבל - לשאת בהוצאות המשיבה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מוני עזורה למערערת, עו"ד עודד מור למשיבה. 17.10.04).

רע"א 3676/04 - גאולה עצמון נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*הענקת סעד זמני נגד פינוי מדירת מגורים בהליכי הוצל"פ כאשר מאזן הנוחות מחייב לברר את הערעור לגופו לפני פעולות בלתי הפיכות של פינוי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת ובעלה ניהלו חשבון בנק משותף אצל המשיב. לאחר שנוצרה בחשבון יתרת חוב גבוהה, הגיש הבנק נגד
המבקשת תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן ובה טענה כי הבנק ביצע פעולות בחשבון המשותף ללא הסכמתה, כי החשבון הפך מפרטי לעסקי ללא ידיעתה, וכי נעשו בו פעולות נוספות על סמך כתב שעבוד בו זוייפה חתימתה על ידי בעלה. הבקשה למתן רשות להתגונן נדחתה, בנימוק כי אין משמעות לטענת הזיוף, שכן, בטופס פתיחת חשבון הבנק של המבקשת ובעלה, צויין כי כל אחד מהם יהא רשאי לפעול בחשבון לחוד. מכאן שהבנק רשאי היה להסתפק בחתימתו של הבעל בלבד הן כדי להפוך את החשבון מפרטי לעסקי והן כדי להעביר ממנו כספים. על כן, תביעת הבנק התקבלה, והמבקשת חוייבה לשלם לבנק את החוב שהצטבר בחשבון. המשיב מונה ככונס נכסים ופתח בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת לפינויה מביתה. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. במקביל הגישה בבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בקשתה לעיכוב ביצוע בבית משפט השלום נדחתה והיא עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ערר זה נדחה מטעמי סיכוייו הקלושים של הערעור לגופו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מדובר בהליכים המכוונים לפנות את המבקשת מדירתה. הוצאת אדם מביתו היא גזירה קשה, דרך כלל, ועל אחת כמה וכמה לאשה מבוגרת שאינה כבר בקו הבריאות. מנגד, עומד הבנק, גוף כלכלי-עיסקי איתן, אשר המתנה נוספת עד להכרעה שיפוטית בערעור אינה מהווה פגיעה ממשית ובלתי הפיכה מבחינתו. מעבר לכך קשה לאמץ בצורה גורפת את ההנחה של בית המשפט המחוזי לפיה סיכויי הערעור קלושים. אין להוציא מכלל אפשרות, כי גם אם נכונה נקודת המוצא לפיה בחשבון משותף רשאי, דרך כלל, כל שותף לפעול גם בלא שיתופו של השותף האחר, אפשר וכלל זה אינו חל בכל מקרה, למשל מקום שנעשות בחשבון פעולות החורגות מניהול עניינים שוטף ושגרתי על ידי שותף אחד, שאז עשוייה להידרש עירנות מיוחדת מצד הבנק ובדיקה האם הן נעשות בידיעה ובהסכמה של השותף האחר. במכלול השיקולים האמורים, ובהתחשב בעקרונות מאזן הנוחות, ראוי לברר את הערעור לגופו בטרם תיעשנה פעולות בלתי הפיכות של פינוי המבקשת מדירתה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המבקשת לעצמה, עו"ד ישראל אהרוני למשיב. 17.10.04).

בש"א 7596/04 - נינה בורלשקוב נגד עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת דיור

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

בפסק דין שניתן ביום 28.5.02 נתקבלה תובענה שהוגשה ע"י המשיבה נגד המבקשת, בהמשך לפסקי דין קודמים באותו עניין, ובה נתבקשו סעדים של סילוק יד המבקשת והריסת קיר שבנתה. המחלוקת שהתעוררה בפני בית המשפט המחוזי היתה מי הבעלים בשטח שבמחלוקת, האם המשיבה, או שמא המבקשת, אשר טענה כי היא בעלת זכות בשיעור של 1/24 מן הרכוש, שכן העיסקה בין הצדדים היא עיסקת נאמנות. הואיל ובפסקי דין קודמים נפסק כדעת המשיבה, פסק כך גם בית המשפט המחוזי. בעקבות פסק הדין, פנתה המבקשת ללשכת הסיוע המשפטי, במטרה להגיש ערעור. בקשתה נדחתה בשל היעדר סיכוי משפטי. בינתיים, ביום 31.7.03, קיבל ביהמ"ש העליון ערעור על אחד מפסקי הדין ששימשו תשתית לפסק הדין שניתן בעניינה של המבקשת, וקבע כי העיסקה בין הצדדים היא, כנטען על ידי המבקשת, עיסקת נאמנות. בעקבות פסיקה זו פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי ביום 11.8.03, וביקשה לבטל את פסק הדין. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 10.12.03, ובעקבות זאת
שבה המבקשת ופנתה ביום 1.1.04 ללשכת לסיוע משפטי, והפעם נענתה בחיוב. בקשתה היא להאריך את המועד להגשת ערעור. הבקשה נתקבלה.
מתן הארכה המבוקשת טעון טעם מיוחד. מצד אחד, המבקשת פעלה במהירות ולא השתהתה בפניותיה לבתי המשפט. האדנים עליהם נשען פסק הדין שדחה את טענתה של המבקשת התערערו, במידה המניחה יסוד לחשוב כי סיכוייו של ערעור מטעמה הינם ממשיים. בפסיקה כבר הוכר דבר קיומו של טעם מיוחד במצב של עיכוב בהסדרת הייצוג מקום בו בעל דין מעוניין בייצוג משפטי, וזכאי לייצוג כזה מאת הלשכה לסיוע משפטי. מאידך, פסק דינה של הערכאה הקודמת עמד במשך כשנתיים, בלא שניתנה למשיבה אינדיקציה של ממש לכך שהמבקשת אינה משלימה עימו. המשיבה היתה רשאית, אפוא, לפתח ציפיה, כי לא תוטרד עוד בהליך ערעורי בעניין זה. בסופו של חשבון, יש להיעתר לבקשת הארכה. ביהמ"ש העליון פסק בפסק דין המתייחס לאותה התקשרות עצמה פסיקה הנוגדת את זו של בית המשפט המחוזי בעניין דנא, וגם אם אין הפסיקה האמורה מהווה מעשה בית דין בין הצדדים, יש לה תוקף מחייב כנגד המשיבה. עולה מפסיקה זו, כי קיימת אפשרות ממשית כי התוצאה שניתנה בהליך זה תשתנה.

(בפני: הרשם שחם. 4.10.04).

ע.א. 8090/03 - אמיר גורן נגד אפרים ברגיל פלטיאל ואח'

*חילוט חלקי של ערבון שהופקד במתן צו מניעה זמני המונע בנייה,כאשר פסה"ד הסופי טרם ניתן אך ביהמ"ש צמצם את צו המניעה ובינתיים נגרם נזק לנתבע בחלקו של הצו שבוטל (בקשה לחילוט ערבות - הבקשה נתקבלה בחלקה).

ביום 29.4.04, ניתן צו זמני לבקשת המערער, המונע בנייה על ידי המשיבים. מתן הצו הותנה בערבות להבטחת כל נזק שעלול להיגרם למשיבים. ביום 21.5.04 ניתנה על ידי בית המשפט החלטה המצמצמת את צו המניעה. בעקבות ההחלטה לצמצם את הצו הזמני הוגשה בקשה לחילוט הערבות הבנקאית שהופקדה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם פקע הצו הזמני שניתן על ידי בית המשפט, אם לאו. עיקרה של מחלוקת זו מתמקד בטענת המערער, לפיה, לאמיתו של דבר לא דחה בית המשפט את הערעור שהוגש, ומכאן כי הצו הזמני שניתן עומד, עדיין, על כנו. הבקשה נתקבלה בחלקה.
דרישת הפיצוי של המשיבים מבוססת על נזקים שנגרמו בין המועד בו ניתן הצו הזמני המקורי (29.4.04), לבין המועד בו החליט בית המשפט על צמצום הצו הזמני האמור (21.5.04). על כן אין נפקא מינה אם נדחה הערעור אם לאו. תקנה 371(א) לתקנות קובעת, כי "חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם". חרף זאת, נקבע בפסיקה כי לבית המשפט נתון שיקול דעת בחילוט הערבון, וכי "...על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק". המערער טוען כי לא הוכחה במידה הנדרשת טענת המשיבים כי שכרו קבלן לבצע את עבודות הבנייה ושהשבתתו עקב הצו הזמני, גרם להם נזק. מעיון בנספחים לבקשת החילוט, בהם מצוייה ההתקשרות האמורה, עולה כי אין יסוד לטענה שלא הוכח קשר חוזי בין המשיבים לבין הקבלן. לבקשת החילוט צורפה דרישתו של הקבלן לקבלת פיצוי בגין ימי בטלה. אין יסוד לקבוע כי עצם בקשה זו אינה סבירה, או כי היא נוגדת את תנאי ההתקשרות בין הצדדים. אין למצוא, על כן, בעצם התשלום כל פגם. שונה המצב בגין ראש נזק של פיצוי בגין נזקים כלליים. ההוצאות המשפטיות הנטענות בשל הוצאת הצו לא הוכחו אפילו בראשית ראיה, למרות שמדובר, לכאורה, בעניין בעל היבט ממוני ברור, אשר לא אמור להיות קושי להוכיחו. אשר לנזק הנטען של עוגמת נפש, הרי שיש להניח כי עצירת העבודה לתקופה של שבועיים גרמה לעוגמת נפש ניכרת למשיבים.

(בפני: הרשם שחם. 10.10.04).

בש"פ 8793/04 - מדינת ישראל נגד יעקב קקון ואח'

*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים בשורה של עבירות רצח ונסיונות לרצח (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים, יחד עם אחרים, הואשמו ביום 9.1.03 בשורה של עבירות רצח, נסיון לרצח ועבירות בנשק ונעצרו עד תום ההליכים. אחד הנאשמים היה דוד אטיאס ובאוקטובר 2003 חתמה אתו המדינה הסכם עד מדינה. בעקבות שיתוף הפעולה של אטיאס, הוגש כתב אישום חדש בו הואשמו בהזמנת רציחתם של שניים נוספים וכן במספר עבירות נילוות. ב-11.12.03 תיקנה המדינה את כתב האישום השני, והוסיפה אישום נוסף בגין רצח נוסף. מהלך ניהול המשפט נתקל בקשיים מרובים, ומסיבות שונות הוא לא נכנס להילוך מתקדם עד היום. ב-13.6.04 הוחל בפרשת ההוכחות, ומאז נוהלו מספר ישיבות לשמיעת עדי התביעה, כאשר שתי ישיבות מתוכננות בוטלו לבקשת המשיבים. כיום, מתוכננות ישיבות נוספות לחודש אוקטובר ותחילת נובמבר 2004, ולאחר מכן מתוכננים דיונים בכל יום א' ו-ה' בשבוע, עד לסיום המשפט. בתום 9 חדשים למעצר הוארכו המעצרים 4 פעמים לתקופות של 90 יום ועתה מתבקשת הארכה נוספת. הבקשה נתקבלה.
מדובר בהליך משפטי מורכב ומסובך במיוחד. מטבע הדברים, ניהולו של משפט שמעורבים בו מספר ניכר של נאשמים, העוסק בפרשיות רבות, מצריך זמן דיוני רב, ומיגבלת תשעת החודשים הקבועה בחוק אינה מתיישבת עמו. יתר על כן, בענייננו גם ארעו תהפוכות שונות במערך התביעה עקב הסכם עד המדינה עם אטיאס והמהלכים הנוספים שהתבקשו מכך מבחינת הוספת נאשמים ואישומים. לכך מתווסף העומס הרב המוטל על הערכאה הדיונית הדנה בענין, המקשה על ניהול אינטנסיבי יותר של המשפט, וכן גם אילוצים דיוניים שמקורם במשיבים עצמם. שחרורם של המשיבים בטרם סיום המשפט צופן סיכון ישיר ומיידי לשלום הציבור ובטחונו ולסיכוי להשלים את ניהול המשפט בהכרעת דין בלא שיבוש ובלא שמי מן המשיבים ימלט מאימת הדין. אין מנוס מהשארת המשיבים במעצר לתקופה נוספת, לצורך המשך הדיון המשפטי, כדי להבטיח את שלום הציבור והמשך ניהול המשפט בלא שיבוש.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עוה"ד דוד יפתח, אסי בוחבוט, אביעד רייפר ורועי קרן למשיבים. 20.10.04).

ע.פ. 3131/04 + 2982/04 - מדינת ישראל נגד יהונתן פיטימשווילי ושמואל כליליאן

*החמרה בעונש בעבירות של שוד ושיבוש מהלכי משפט (ערעורים על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).

סוכן-מוכר סיגריות בא בבוקרו של יום לצורך עסקיו לחנות פלונית באשדוד. עוד הסוכן נמצא במכוניתו, קפצו עליו הנאשמים, לראשם כובעי גרב וידיהם עטויות כפפות גומי. כליליאן התיישב במושב הנהג, פיטימשווילי דחף את הסוכן לחלקו האחורי של הרכב, חבש על ראשו של הסוכן כובע גרב, אזק את ידיו מאחורי גבו, ובאיומי דמוי-אקדח שהצמיד לראשו, נטל ממנו את מפתחות הרכב, מכשיר איתורן ומכשיר פלאפון, קיבל ממנו באיומים את הקוד המשמש להנעת הרכב, ולאחר מכן החל כליליאן נוהג ברכב. השלושה הגיעו לחוף הים, ובהיתקע הרכב בחול, פרקו המשיבים את הסיגריות מן הרכב, יצרו קשר עם אדם שלישי ואותו שלישי הגיע למקום בג'יפ. הסוכן ניצל הזדמנות, לחץ על לחצן המצוקה שהיה מותקן ברכב, ולאחר מספר שניות התקשרו מחברת איתורן למכשיר הפלאפון של הסוכן. פיטימשווילי הורה לסוכן להשיב שהכל בסדר, והסוכן הודיע כי "הכל פיקס". לאחר מכן הוזעקו למקום כוחות משטרה, הנאשמים נמלטו ונעצרו בסמוך לאחר מכן. כאשר שהו במעצר תיאמו ביניהם גירסאות כיצד למלט את השלישי מן הפרשה. הם הואשמו בעבירות של שוד ושיבוש מהלכי משפט, הודו והורשעו. ביהמ"ש
המחוזי בבאר שבע גזר להם שנה מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלונן. לטענת המדינה העונש שהוטל על הנאשמים הוא קל ביותר. מנגד ערער כליליאן על חומרת העונש. ערעורו של כליליאן נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
מעשה השוד היה קשה עד למאוד, מעשה שהאדישות לזולת והזלזול בזולת מחלחלים בו למתחילה ועד סוף. אותה שעה אחת (לערך) שהסוכן היה נתון בו באיומי מוות היתה כנצח בעיניו, ונקל לשער כי יישא את חוויית הקורבן עד יום אחרון, בין ביום בין בלילה. בימ"ש קמא נפל לשגגה באיזון השיקולים המושכים לצדדים, בהטילו על הנאשמים עונש הלוקה בהיעדר מידתיות בולטת ביחס לעונש שהיה ראוי לגזור עליהם. בהתחשב בכך שביהמ"ש אינו ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, לא ימוצה הדין עם המשיבים. העונשים יועמדו על מאסר של 5 שנים, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופט חשין. עו"ד אורי כרמל למערערת, עוה"ד יאיר לחן ויצחק ניניו למשיבים. 11.10.04).

מ"ח 6223/04 - אריה גולדין נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה למשפט חוזר כאשר הנימוקים לבקשה מהווים למעשה השגות ערעוריות - (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בשורה של עבירות מרמה ונדון ל- 12 שנות מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על-תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן שנתיים. על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש העליון, ומשנדחה, הוגשה הבקשה הנוכחית. בבקשתו הביע המבקש את הדעה כי בהרשעתו כרוך עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. השגותיו של המבקש מופנות כנגד מסקנתן של שתי הערכאות בדבר קיומו של היסוד הנפשי בעבירות. המבקש טען, כי הממצא באשר למודעותו אשר נקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי ואושר על ידי ביהמ"ש העליון, מבוסס על טעויות רבות, שכל אחת לבדה וכולן במצטבר, מקימות את העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק לקיומו של משפט חוזר. נטען, כי לטעויות המהותיות התווספו כשלים בחקירה, כמו פגיעה בזכותו של המבקש לשמור על שתיקה, וכן התעלמותה של המשטרה ממעורבים אחרים בפרשה, או כאלה שהיו עשויים לסייע בחקר האמת. כן הפנה לראיות נוספות שאת הגשתן מנעה ממנו ערכאת הערעור. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
הדיון בבקשה לקיומו של משפט חוזר אינו בגדר הביקורת השגרתית שמופעלת על פסק דינה של הערכאה הדיונית. לפיכך, אין די בטענות ערעור בלבד, אפילו טענות שיש בהן אינדיקציה לחפות, כדי לקיים את הנטענת. הסיבה לכך היא שטענות אשר הועלו במסגרת המשפט והערעור כבר נבחנו ונבדקו, כל אחת בפני עצמה וכולן כמכלול, על ידי שתי ערכאות, ואין מקום לשוב ולדוש בהן. המבקש מנה לא פחות מ-18 טענות אשר לטעמו בכל אחת מהן כרוך "עיוות דין". אולם בחינתן של טענות אלו מעלה, כי מדובר בהשגות "ערעוריות" מובהקות, אשר לא נעלמו מעיניו של ביהמ"ש העליון, ומפאת חשיבותן הן נדונו בהרחבה בפסק דינו. גם בטענתו של המבקש בדבר קיומן של ראיות חדשות התומכות בגירסת חפותו אין ממש. הראיות עליהן הצביע המבקש זכו להתייחסותו של ביהמ"ש לגופן, למרות שלא הוגשו.