תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 18

בש"פ 8437/04 - כפיר כהן נגד מדינת ישראל

* בש"פ 8437/04 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד וניסיון לשוד. *פגם בהקראת כתב האישום לאחר שעברו 30 יום מהגשתו, אינו מונע מעצר עד תום ההליכים של הנאשם לאחר שהוקרא כתב האישום, למרות שהנאשם כבר שוחרר בערבות עקב הפגם. *כאשר כתב האישום והזמנה לדין הומצאו לנא(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ונאשמים אחרים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ביום 3.8.04, בארבעה אישומים: שתי עבירות של שוד בחבורה, ושתי עבירות של ניסיון לשוד בחבורה. ביהמ"ש המחוזי, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובדיון בערר טען הסניגור כי העורר היה נתון במעצר לאחר הגשת כתב אישום ובלי שמשפטו החל, תקופה המצטרפת כדי למעלה מ- 30 ימים, ויש לשחררו כמצוות סעיף 60 לחסד"פ. השופטת חיות קיבלה את טענתו והחליטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. למחרת היום, הוקרא לעורר כתב האישום וסמוך לאחר מכן נדונה בקשה חדשה שהגישה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וביהמ"ש נעתר לבקשה.
ב. העורר טוען כי הפגם שנפל באי הקראת כתב האישום באיחור הוא פגם מהותי המשמיט את הקרקע מהיכולת לעצרו מחדש. עוד הוא טוען כי לפי לשונה של תקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, יש למסור לנאשם הודעה על הזמנה למשפט לא פחות מארבעה עשר ימים לפני המועד הקבוע למשפט והוא לא זומן כלל להקראת כתב האישום אלא נודע לו על כך יום לפני מועד ההקראה. לעצומם של דברים טען העורר כי יש לשחררו בשל גילו הצעיר וכן משום שכל המעורבים האחרים בפרשה שוחררו לחלופות מעצר. כנגדו טענה ב"כ המשיבה כי מלכתחילה נקבע מועד הקראתו של כתב האישום ליום 1.9.04 - שהיה היום ה- 30 מאז המעצר - אולם המועד בוטל ביוזמת ביהמ"ש, ומשמעויות הביטול נעלמו משני בעלי הדין. לגישתה, בוצעה ההקראה כדין ובשלב זה רשאי ביהמ"ש לחזור ולשקול את הצורך במעצר, אפילו היה העורר משוחרר באותה שעה. באשר לטענת האפליה, טענה כי ניתן לאבחן בין העורר לבין הנאשמים האחרים, בין היתר, בשל עברו הפלילי וכי אפילו שוחררו הנאשמים האחרים בטעות, אין הדבר מחייב הפעלה אוטומטית של עקרון השוויון. הערר נדחה.
ג. לפי סעיף 95 לחסד"פ ולפי תקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי יש להמציא לנאשם הזמנה בכתב למשפט בצירוף העתק מכתב האישום והודעה על מועד הדיון. אם הוגש כתב האישום מטעם פרקליט מפרקליטות המדינה - שזה המצב בענייננו - יש להמציא את ההזמנה וההודעה לא פחות מארבעה עשר ימים לפני המועד הקבוע למשפט. הוראות אלה באות, בעיקר, לאפשר לנאשם להתכונן למשפטו בעוד מועד. נאמר לא אחת כי "הגישה המתחייבת היא בדיקה עניינית של השאלה אם נפגעו זכויות הנאשם". יתר על כן, "הזכות לקבלת הזמנה במועד הקבוע בתקנה 20א עומדת לנאשם רק פעם אחת, היינו לקראת המועד הראשון... ותקנה 20א כלל אינה חלה על הזמנתו להמשכי הדיון במשפטו". במקרה הנדון נקבע מלכתחילה מועד להקראתו של כתב האישום ליום 1.9.04 ובוטל. לעורר ניתנה, איפוא, בעוד מועד, האפשרות להתכונן למשפט ולהשמעת תגובתו לכתב האישום כך שזכותו המהותית לא נפגעה. מכאן, שהקראת כתב האישום ביום 8.9.04 היתה כדין ובכך נפתח המשפט.
ד. העורר היה נתון במעצר יותר מ- 30 ימים אחרי הגשתו של כתב האישום, ומשפטו לא החל. פגם זה אינו הופך את ההליכים שהיו כשרים בשעתם לחסרי נפקות, כאילו לא היו, ואינו שולל את סמכותו של ביהמ"ש המחוזי - שקמה מחדש עם פתיחתו של המשפט - לחזור ולצוות לעצור את העורר. עם זאת, בדיון בבקשה לעצור מחדש נאשם שהוחזק במעצר שלא כחוק ושוחרר, יינתן, בין יתר השיקולים, משקל ראוי לעובדה שהנאשם היה נתון במעצר בלתי חוקי וכן לעובדה ששוחרר בינתיים ממעצרו. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטת המעצר מיום 8.9.04, נתן משקל לעובדות אלה, אולם סבר כי "הסיכון הממשי הקיים לפגיעה בשלום הציבור גובר על הפגיעה במשיב [העורר] במקרה זה".
מדובר בשתי פרשיות של שוד בחבורה, והעורר מילא תפקיד דומיננטי בכל אחת מן הפרשות. אין ממש בטענת העורר כי הופלה לרעה בהשוואה לנאשמים האחרים ששוחררו מן המעצר. גיליון המרשם הפלילי של העורר מראה, כי למרות גילו הצעיר, עומד לחובתו מספר גדול של הרשעות בעבירות מעבירות שונות. זאת ועוד, אפילו נעשתה קלקלה בעניינו של נאשם אחד אין חובה, מטעם זה בלבד, לחזור ולקלקל בעניינו של נאשם אחר.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ר. פורר לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 18.10.04).

ע.פ. 10323/03 - לוטפי זאהדה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות שוד ודחיית טענה בדבר אחידות הענישה הן בשל ההבחנה בין הנאשמים והן בשל העובדה שענשיהם של האחרים טרם הפכו לחלוטים(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע כי יחד עם אחרים ביצע מעשי שוד, שהחלו בשוד מכוניות תוך איומי נשק והסתיימו כל אחד מהם בשוד של סניף בנק בשכונת א-ראם 3 פעמים ושוד חלפן כספים וכן שוד בית פרטי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. בא-כוח המערער טוען כי נשיאו של בימ"ש קמא, צריך היה לפסול את עצמו מלישב במשפטו של המערער, לאחר שגזר את דינם של שותפיו למעשי העבירה. טענה זו תמוהה, הואיל והעובדה כי הנשיא גזר את עונשם של שניים מבני החבורה, היתה ידועה למערער ובא-כוחו דאז עוד בטרם טענו לעונש. העולה מכך הוא, כי המערער ובא-כוחו דאז בחרו מדעת שלא להעלות טענת פסלות כלשהי, ולטענה זו פנו ככל הנראה רק משנכזבה תקוותם לעונש מתון. התנהגות זו שוללת את זכותו של המערער להעלות טענה של פסלות בשלב זה של ההליכים.
ג. אשר לעילה הנטענת בדבר "אחידות הענישה" הנובעת מהעונשים הקלים יותר שהושתו על שותפיו של המערער - ביהמ"ש קמא נימק מדוע החמיר בעונשו של המערער, ובעיקר הדגיש את מספרם הגדול של מעשי השוד בהם היה מעורב, ואת העובדה שחיי פשע הם עבורו דרך חיים. אין פגם בהנמקה זו. כמו כן, גזרי הדין בעניינם של המעורבים האחרים, טרם הפכו לחלוטים, הואיל והם עתידים לעמוד במבחן הביקורת של ערכאת הערעור, ועל כן אפשר גם שהפער הקיים כיום בענישה יצטמצם. כל אלה מחייבים את המסקנה שעונשו של המערער צריך להיבחן לגופו. העונש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת, ויש בו ביטוי לסלידה מהמעשים מחד, והצורך להגן על הציבור מפני המערער ודומים לו, מאידך.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בינייש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אלי תוסיה-כהן למערער, עו"ד גב' אורלי מוראל למשיבה. 18.10.04).

ע.א. 10944/02 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד אלברט ושושי אוחנה ואח'

*בקשה להבהרת פס"ד יכול להגיש ראש ההוצל"פ ואם בעל דין סבור שפסה"ד אינו ברור, עליו לשכנע בכך את יו"ר ההוצל"פ שיבקש הבהרה. *דחיית בקשה ל"תיקון טעות" בפס"ד, כאשר ה"טעות" הנטענת היא מהותית(בקשה להבהרת פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב חייב את המערערת לפצות את המשיבים עבור הפרות של חוזי מכר דירות שנעשו בינה לבין המשיבים וכן חייב אותה לשלם להם שכר טרחת עורך דין. המערערת שילמה למשיבים את סכומי הפיצויים ואת שכר טרחת עורך הדין. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון, ובפסק דינו שניתן ביום 1.3.04, נפסק כי הערעור והערעור שכנגד מתקבלים באופן חלקי. ביום 25.7.04 הגישו המשיבים מס' 1 "בקשה להבהרת החלטה של ביהמ"ש העליון" אם לפי פסק דינו, שביטל חלק מחיוביה של המערערת, עליהם להחזיר למערערת, מלבד סכומי הפיצויים ששילמה להם, גם את שכר טרחת עורך הדין. בתגובתה לבקשה טענה באת כוח המערערת כי "בקשת המשיבים
להבהרה ו/או להשלמת פסק הדין שבערעור באה מכוחו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט" (להלן - "החוק") ולפיו רשאי ביהמ"ש לתקן את פסק דינו תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתו, ויש לדחות את הבקשה מחמת הגשתה באיחור. הבקשה נדחתה.
ב. לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ניתנה הסמכות לבקש הבהרה לראש ההוצאה לפועל - ולא לבעל הדין המבקש הבהרה. בעל דין הסבור שיש בפסק הדין דבר הטעון הבהרה עליו לשכנע בכך את ראש ההוצאה לפועל ורק אם גם הוא יהיה סבור כך, יהיה רשאי לפנות לביהמ"ש בדרך הקבועה בחוק. בקשת ההבהרה לא הוגשה כך ודינה להידחות מטעם זה.
ג. יתר על כן, אפילו רואים את הבקשה כבקשה לתיקון טעות בפסק דין לפי סעיף 81 לחוק, כפי שסברה באת כוח המערערת, דינה להידחות. הפתח שפתח סעיף 81 לחוק לתיקונו של פסק דין הוא צר והוגבל בשני דברים: הזמן להגשת הבקשה הוא עשרים ואחד ימים מיום מתן פסק הדין; ביהמ"ש הוסמך לתקן רק "טעות", שהוגדרה כ"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס" וכיוצא באלה. היינו, תיקוני טעויות שאינן מהותיות ואינן נוגעות לכוונתו של ביהמ"ש, שאותן ניתן לתקן רק על דרך של ערעור. מאז ניתן פסק הדין ועד הגשת הבקשה חלפו כחמישה חודשים ולפיכך לא ניתן להיעתר לה. אולם, אפילו ניתן היה לראות בנסיבות שתוארו לעיל "טעם מיוחד" להארכת המועד, אין להיעתר לבקשה מטעם נוסף, שהוא העיקר. עניין החזרת שכר טרחת עורך הדין הוא מהותי והכרעתו מצריכה שיקול דעת; אין כאן תיקון של השמטה מקרית. השאלה האם על המשיבים מס' 1 להחזיר למערערת, מלבד סכומי הפיצויים, גם את שכר טרחת עורך הדין, יתברר בבימ"ש השלום בגדר תביעה שהגישה המערערת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' תמר ורטהיים למערערת, המשיבים לעצמם. 13.10.04).

ע.א. 1056/03 + 867/03 - אריה נדב, יונה נדב ויעל נדב - נגד עו"ד חנה מנוסביץ-פלינר, ואח'

*פירוש הסכם(מחוזי ת"א - בש"א 17701/02 + תיק פש"ר 735/97 - הערעורים נתקבלו).

א. ביום 1.11.1964, התקשרו החייב טוביה נדב, (להלן: החייב) ואחיו אריה נדב, בהסכם מכר (להלן: ההסכם) על-פיו מכר החייב לאחיו מחצית מזכויותיו בדירה בתל-אביב תמורת 25,000 ל"י, ששולמו במעמד החתימה על ההסכם. בהסכם, התחייבו הצדדים כי הדירה תועבר במרשם המקרקעין על שם נשותיהם. חרף אותה התחייבות, הדירה נרשמה ביום 5.5.1966 על שמו של החייב בלבד. ביום 19.9.1989 הוטל על זכותו של החייב בדירה עיקול. כשנתיים לאחר הטלת העיקול וכעשרים וחמש שנים מיום רישום הדירה על שם החייב, רשם האח בפנקס המקרקעין הערת אזהרה לגבי זכויותיו בדירה. זמן מה לאחר מכן, בשלהי 1993, הגישו האח ואשתו יונה לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד החייב לאכיפת ההסכם, ולמתן הצהרה כי זכויותיה של יונה עדיפות על פני העיקול. בטרם הוכרעה תובענה זו הגישה אשת החייב, יעל, לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה להצהיר על זכותה להירשם כבעלת מחצית הזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף, וביהמ"ש פסק כי יעל זכאית למחצית הזכויות בדירה. ביום 29.7.1998, טרם העברת הזכויות בדירה על שמה של יעל מכוח פסק הדין, קיבל ביהמ"ש המחוזי את התובענה של האח ואשתו והורה על אכיפת ההסכם, כך שעל החייב לרשום מחצית מהזכויות בדירה על שמה של יונה. בפסק הדין אף נקבע, כי זכויותיה של יונה עדיפות על פני העיקול. בין לבין, החייב פשט את הרגל. ביום 9.6.1998 ניתן
נגדו צו כינוס נכסים וביום 9.3.1999 מונתה נאמנה על נכסיו. זמן מה לאחר מכן, ביום 6.9.1999, הועברו מחצית זכויות הבעלות בדירה ליעל ונרשמו על שמה בפנקס המקרקעין.

ב. בפני ביהמ"ש המחוזי ביקשה הנאמנה על נכסי פושט הרגל, שבינתיים הוחלפה על-ידי הנאמן הנוכחי, כי ינתן צו לפיו יעבירו החייב ורעייתו יעל כל אחד מחצית מזכויותיו בדירה ליונה כך שלאחר העברת הזכויות תהא הדירה רשומה על שם יונה (חצי), יעל (רבע) והחייב (רבע). יעל טענה שמכוח ההסכם משנת 1964 מחצית הזכויות בדירה שייכות לה. אשר לחלקה של יונה בדירה, נחלקו ביניהם הצדדים לגבי הדרך בה תתבצע ההעברה. בעוד שהנאמנה ביקשה שהחייב ואשתו יעבירו לשמה של יונה, כל אחד, רבע מהדירה, יונה ואריה נדב טענו שעל החייב לבדו להעביר את מחצית הזכות בדירה הרשומה על שמו במלואה ליעל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתה של הנאמנה, וקבע שיש לרשום את מחצית הזכויות בדירה על שמה של יונה, רבע על שם החייב ורבע נוסף על שמה של יעל. על כך מערערת יעל. אריה ויונה טוענים כי על הנאמן להעביר לשמה של יונה את מחצית הדירה הרשומה כיום על שם החייב, ואין לפצל את ההעברה בין החייב ואשתו. הם טוענים שאין מדובר במחלוקת עיונית, שכן מבחינה מעשית, החלטתו של ביהמ"ש חושפת את יונה לסיכונים משמעותיים אשר יכול ואף יסכלו את עצם רישום הזכות על שמה. הערעורים נתקבלו.

ג. ביהמ"ש המחוזי קבע שיעל אינה יכולה לבסס את זכותה בדירה על הסכם 64' וזאת משני טעמים: הטעם האחד הוא "... כי הרעיה מעולם לא הגישה תביעה לאכיפת החוזה"; הטעם האחר הוא שכאשר תבעה את זכויותיה בדירה "לא עשתה זאת על-פי זכותה החוזית, אלא לפי הלכות השיתוף בין בני זוג. בכך דומה כי גילתה... את אומד דעתה, כי אין החוזה מחייב". שני הטעמים אין לקבלם. אשר לטעם הראשון, בהנחה שהסכם 64' הקנה ליעל זכות מהותית בדירה, אין סיבה המונעת ממנה העלאת טענה לקיומה של אותה זכות, רק משום שלא תבעה את אכיפתה בעבר. גם בעובדה שאת תביעתה בפני ביהמ"ש לענייני משפחה השתיתה יעל על חזקת השיתוף ולא על הסכם 64', אין לראות בה גילוי אומד דעתה כי אותו הסכם אינו מקנה לה זכות בדירה.
ד. לעניין פרשנותו של הסכם 64' - הנחת המוצא של הצדדים היתה שהסכם זה הקנה ליעל זכויות בדירה, חרף העובדה כי זו לא היתה צד לאותו הסכם. ביהמ"ש המחוזי פסק, "מעבר לנדרש", כי מחצית הדירה שנותרה לאחר מכירת המחצית האחרת לאריה ויונה נועדה להיות בבעלות משותפת של יעל ובעלה החייב. לא היתה בפני ביהמ"ש המחוזי תשתית ראייתית המבססת מסקנה זו. מלשון ההסכם עולה ששני האחים ביקשו להעביר את הדירה כולה על שם נשותיהם. הואיל וזכותה של יונה נרכשה מכוח הסכם 64' שנערך קודם לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, קמה לה מכוח אותו הסכם זכות מעין קניינית (קניין מן היושר) ולא זכות אובליגטורית בלבד.

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד ניצן גוטליב לאריה ויונה נדב. עוה"ד גב' ענת וקלסבאום ודן מסיקה ליעל נדב, עו"ד גב' טובה פריש לכונס הנכסים הרשמי. 12.10.04).

בג"צ 5261/04 ואח' - עו"ד נפתלי גור אריה ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*חוקיות הודעת ראש הממשלה לשרים על פיטוריהם בשל התנגדותם לתכנית ההתנתקות, מן הבחינה הפרוצדורלית והבחינה המהותית(העתירות נדחו).

א. ראש הממשלה, אריאל שרון, החליט להביא לאישור הממשלה "תכנית התנתקות", לפינוי ישובים ברצועת עזה ומספר ישובים בשומרון. דיון בעניין נקבע ליום ראשון, 6.4.2004. ביום שישי, 4.4.2004, שלח ראש הממשלה מכתבים בדבר העברה מכהונה לשרי האיחוד הלאומי, אביגדור ליברמן ובני אלון, מכח סמכותו לפי סעיף 22(ב)
לחוק-יסוד: הממשלה, הקובע כי "ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה על כוונתו לעשות כן, להעביר שר מכהונתו; כהונתו של שר נפסקת כעבור 48 שעות לאחר שכתב ההעברה מכהונה נמסר לידיו". נימוקי ההחלטה היו הודעת שני השרים כי הם מתנגדים באופן נחרץ ל"תכנית ההתנתקות" ויפעלו ככל יכולתם למנוע את אישורה בממשלה. עם חתימת מכתבי ההעברה מן הכהונה הודע טלפונית לחברי הממשלה על ההחלטה. המכתב לשר התחבורה נמסר על ידי שליח בבוקרו של אותו היום. לשר התיירות הודיע ראש הממשלה על העברתו מן הכהונה בשיחה טלפונית ביניהם. המאמצים שנעשו על מנת למסור לידי שר התיירות את כתב ההעברה עלו בתוהו. לבסוף הוחלט כי די בנסיבות במשלוח ההודעה בפקס ובאמצעות שליח לביתו וללשכתו של שר התיירות בצירוף הודעה טלפונית.
ב. נגד משלוח מכתבי הפיטורין הוגשו חמש עתירות בהן בעתירות הועלו שתי טענות עיקריות: האחת פרוצדוראלית בעיקרה לפיה על פיה הליך ההעברה מן הכהונה לא היה כדין נוכח הוראותיו של סעיף 22(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. זאת, הן בשל העובדה שפרק הזמן של 48 השעות הנדרשות עד לכניסה המיועדת של המכתבים לתוקף כלל גם את שעות השבת; הן נוכח אי ההמצאה של המכתב לידיו של שר התיירות עצמו; והן בשל כך שההודעה לשרי הממשלה על החלטת הפיטורין נמסרה טלפונית. הטענה השניה היתה כי אין ראש הממשלה מוסמך להעביר שר מכהונתו בשל עמדה מדינית פוליטית בה אוחז אותו שר, המנוגדת לעמדתו או לתכניתו של ראש הממשלה. בייחוד כך נוכח העובדה כי החלטת ממשלה טרם נתקבלה בנושא. העתירות נדחו.
ג. הנשיא ברק: ניתן לראות בנסיבות המקרה את שר התיירות כמי שכתב ההעברה מכהונה "נמסר לידיו", כמשמעותו בחוק-יסוד: הממשלה. את דרישת המסירה "לידיו" של השר המועבר מכהונתו יש לפרש לא רק "ככתבה וכלשונה" אלא גם "כתכליתה", שעניינה הבהירות והוודאות וקציבה ברורה של 48 שעות מרגע המסירה ועד לכניסת ההעברה מתפקיד לתוקף. בנסיבות בהן הודע לשר על העברתו מן התפקיד טלפונית, ולנוכח המאמצים שלא צלחו למצוא אותו, ניתן לראות את כתב ההעברה מהכהונה כאילו נמסר "כדין".
ד. אשר לטענה כי במסגרת 48 שעות אלו אין להביא בחשבון את יום השבת - טענה זו אין לקבל. הטענה האחרונה - בהיבט הפרוצדוראלי, היתה כי ההודעה לממשלה על ההעברה מן הכהונה לא נמסרה לשרי הממשלה כדין. אין ממש בטענה זו. אין בלשון הסעיף ולא בתכליתו דרישה כי ההודעה תימסר בכתב דווקא או על ידי ראש הממשלה עצמו. אין עיגון גם לטענה לפיה ההודעה חייבת להימסר לממשלה להבדיל משריה הספציפיים ודווקא בישיבת ממשלה.
ה. ההוראה בסעיף 22(ב) מעניקה סמכות לראש הממשלה להעביר שר מכהונתו. אין היא מפרטת מהו גדר שיקול הדעת שיש לראש הממשלה בהחלטה מעין זו. ראש הממשלה הוא חלק מן הרשות המינהלית, והעקרונות החלים על הרשות המינהלית ועובדיה חלים גם על ראש הממשלה. מכאן שככל איש ציבור, שיקול דעתו אינו מוחלט. אם תהא החלטת ראש הממשלה להעביר שר מכהונתו בלתי סבירה באופן קיצוני - או החלטה שלא להעביר שר מכהונתה תהיה בלתי סבירה באופן קיצוני - היא תהא החלטה שלא כדין, וביהמ"ש יפעיל את סמכותו לביקורת שיפוטית. ראש הממשלה מוסמך להעביר שר מכהונתו רק אם הוא משוכנע כי יש בכך כדי לקדם את יכולת הממשלה לתפקד כראוי כרשות המבצעת של המדינה ולהגשים את יעדי המדיניות הניצבים בפניה. משמונה שר, כל שכן משזכה מינוי זה לאמון הכנסת או לאישורה, לא ניתן להעבירו מתפקידו בשל דבר של מה בכך.
ו. האם יכול ראש הממשלה להעביר שר מכהונתו בשל עמדותיו המדיניות והתנגדותו למהלך מדיני שמוביל ראש הממשלה? התשובה היא חיובית, אם בנסיבות העניין שוכנע ראש הממשלה כי היה בהעברה מן הכהונה - בשל העמדות המדיניות של אותו שר והשוני בינן ובין עמדות הממשלה - כדי לקדם את יכולת הממשלה לתפקד כראוי כרשות המבצעת של המדינה ולהגשים את יעדי המדיניות הניצבים בפניה. אין ראש הממשלה כבול בקווי היסוד של הממשלה שעה שהוא בא לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 22(ב) לחוק-יסוד: הממשלה
ז. אשר להיקף התערבותו של בג"צ בהחלטת ראש הממשלה - הפעלת סמכותו של ראש הממשלה נעשתה משיקולים מדיניים פוליטיים מובהקים. בנסיבות אלו, ההעברה מהכהונה נופלת לגדרים של שיקולים שעיקרם קידום יכולת הממשלה לתפקד כראוי כרשות המבצעת של המדינה ולהגשים את יעדי המדיניות הניצבים בפניה תוך שמירה על אמון הציבור בממשלה.
ח. השופט חשין: לעת העברתו של שר מכהונתו יהיו שיקוליו של ראש הממשלה, בעיקרם, שיקולים של מדיניות ופוליטיקה. שיקול דעתו של ראש הממשלה "אינו מוחלט", ואולם, קשה לצייר דוגמה שבמעשה העברת שר מכהונתו יחרוג שיקול דעתו של ראש הממשלה מן המותר. מלבד שיקולים שמקורם בשחיתות, או שיקולים הגובלים בשחיתות, ק'שה לתאר שיקולים שאינם לעניין. אשר לפיקוח ביהמ"ש על העברת שר מכהונתו - כיוון שסמכותו של ראש הממשלה בהעברת שר חובקת-עולם היא, עוצמת פיקוחו של ביהמ"ש עוצמה קטנה היא. ענייננו עתה הוא במקום שראש הממשלה, הוא עצמו, מבקש להעביר שר מכהונתו; ובהקשר זה קשה למצוא שיקול שיימלט מכוח הכבידה של סמכות ראש הממשלה.
ט. השופט לוי: אכן, סמכותו של ראש הממשלה להעביר שר מכהונתו, "סמכות חובקת עולם היא", ומכך נגזר, ביחס הפוך, היקפה של סמכות הביקורת של בג"צ. עמדותיהם של שני השרים שפוטרו ביחס לנסיגה משטחים המוחזקים בידי ישראל ופינוי ישובים יהודיים, היתה ידועה לראש הממשלה מיום הקמתה של ממשלתו. השקפתו החדשה של ראש הממשלה היא השקפתו-שלו, כל עוד לא אימצה אותה הממשלה. כאן נזנחו כליל המטרות אותן נועד להשיג תיקון מס' 3 לחוק יסוד: הממשלה, (קרי, התמודדות עם שרים ממרים ועם "סיעות קטנות סחטניות"). נעשה שימוש באותו תיקון למטרות אשר ספק אם יוזמיו של התיקון העלו על דעתם. אך הסמכות שבסעיף 22(ב) לחוק יסוד: הממשלה, רחבה היא עד למאוד, ואת החסר במלאכתו של המחוקק - הגדרת גבולותיה של הסמכות - לא יוכל ביהמ"ש למלא בפסיקתו.
י. השופט טירקל: השאלה שהועמדה להכרעה היא אם החלטתו של ראש הממשלה לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 22 ולהעביר מכהונתם שניים משרי הממשלה המתנגדים לתוכנית שהוא מבקש לקדם, על מנת להשיג רוב בהצבעה בממשלה, היא כדין. התשובה לשאלה היא: כדין, אך לא כדת; לאמור, לפי לשון הסעיף, מוסמך היה ראש הממשלה לעשות כן, ואף על פי כן ראוי היה שלא יעשה כן.
יא. השופטת פרוקצ'יה: פרשנות הנשיא ברק מרחיבה את סמכות ראש הממשלה לפטר שר גם על בסיס דעה פוליטית שהוא מביע בתום לב בנושא של מדיניות, מקום שהיא עומדת בניגוד לקו שראש הממשלה מבקש לקדם. לסמכות כזו אין אח ורע בגופים קולגיאליים אחרים והיא אינה מתיישבת עם הליך קבלת ההחלטות המקובל בהם. היא גם אינה מקובלת ואינה ראויה בעבודתה השוטפת, השגרתית של הממשלה. במקרה שלפנינו, ביקש ראש הממשלה לקדם תכנית מדינית שהוא מייחס לה משמעות הרת גורל בחיי החברה והמדינה.
האמצעי שננקט לקידומה בדרך של פיטורי השרים המתנגדים לא חרג במקרה זה מאמת המידה הקיצונית הנדרשת לצורך הפעלת סמכות הפיטורין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין, טירקל, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עוה"ד נפתלי גור אריה, עקיבא נוף, שבתאי סמינה ובן ציון גיספא ןלמערערים, עוה"ד גב' אסנת מנדל וענר הלמן למשיבים. 26.10.04).

ע.א. 8133/03 - עודד יצחק נגד לוטם שיווק בע"מ ושלומי גרנוב

*חיוב בנזיקין בתאונת עבודה, בשל אי נקיטת אמצעי זהירות סבירים. *אחריות אישית של מנהל בחברה, בתביעת נזיקין בתאונת עבודה, כאשר המנהל היה גם "מנהל עבודה". *"חיוב ביחד ולחוד" של חברה ומנהלה בתביעת נזיקין בה חוייב המנהל אישית(מחוזי נצרת - ע.א. 1203 - הערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב 2 (להלן: המשיב) הינו מנהל ובעל מניות עיקרי במשיבה 1 (להלן: המשיבה). בעקבות פגישה בין המערער למשיב, החל המערער, בינואר 1992, לעבוד במשתלה השייכת למשיבה. הוא קיבל תדרוך והוראות מהמשיב, אשר אף סיפק לו כלי עבודה ופיקח על עבודתו. ביום 14.3.92 הובאו למשתלה שתילי אבוקדו והדר. המערער והמשיב סידרו את השתילים בשורות בחצר והניחו צינורות השקיה. למחרת היום ביקש המשיב את המערער לחבר טפטפות לעציץ של כל שתיל. כחצי שעה לאחר תחילת העבודה התכופף המערער לעבר אחד השתילים כדי להניח בו טפטפת, ואז חדר מוט תיל שתמך בשתיל אל תוך עינו, ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של %25. המערער ידע שמצוי מוט בתוך השתילים אך לא ייחס לכך חשיבות. למערער לא ניתנו משקפי מגן ולא נאמר לו כי עליו לעבוד איתם. בימ"ש השלום קיבל את גירסת המשיב לפיה עבודת סידור הטפטפות לא היתה חדשה למערער, אולם הוא קיבל גם את גירסתו של המערער לפיה לא קיבל הסברים או הדגמות מיוחדים לגבי עבודה זו. בימ"ש השלום דחה את התביעה האישית נגד המשיב. מנגד, קיבל בימ"ש השלום את התביעה נגד המשיבה וקבע כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה. יחד עם זאת קבע, כי יש לייחס למערער רשלנות תורמת של %30. המשיבה חוייבה לפצות את המערער על נזקיו. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי על כך שנדחתה תביעתו נגד המשיב, והמשיבים הגישו ערעור שכנגד. ביהמ"ש המחוזי החליט פה אחד לדחות את ערעור המשיבים. בערעורו של המערער נחלקו הדעות: דעת המיעוט סברה, כי אין לראות במשיב כמי שהתאונה אירעה כתוצאה ממעשיו או ממחדליו אלא עקב מחדליה של המשיבה, ולכן אין לחייבו אישית כאורגן של החברה. דעת הרוב קיבלה חלקית את הערעור וקבעה כי יש לקבל את התביעה האישית נגד המשיב ולחייבו ב- %50 מהפיצויים למערער. המערער טוען כי היה על ביהמ"ש לקבוע שהמשיבים נושאים בנזק שנפסק ביחד ולחוד, וטענתם המרכזית של המשיבים היא כי לא היה מקום כלל לחייב את המשיב באחריות אישית כלפי המערער. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ב. גזירת אחריותו הנזיקית של התאגיד מפעולותיו של אורגן או נושא משרה בתאגיד אינה מונעת הטלת אחריות נזיקית על אותו אורגן או נושא משרה עצמו. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו. העובד זכאי למקום עבודה בטוח. על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן. מכאן, כי אם פעולותיו של המשיב מילאו אחר היסודות של עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין, הוא ישא באחריות אישית כלפי המערער.
ג. האם מתקיימת בענייננו חובת זהירות מושגית? - היותו של המשיב מנהל העבודה במקום יש בה כדי להקים חובת זהירות מושגית כלפי המערער. על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו. באשר לקיום חובת
הזהירות הקונקרטית והאם חב המשיב חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער? התשובה על כך היא בחיוב. המשיב היה האחראי היחיד, למעשה, מבחינתו של המערער, על עבודתו. ממנו הוא קיבל את הוראות העבודה, ממנו קיבל הסברים על העבודה והוא אשר סיפק לו כלי עבודה. המערער היה בלתי מיומן בעבודות שבהן עסק ולא היה מודע לסכנות הטמונות בעבודה זו ולאמצעי הזהירות והבטיחות שיש וניתן לנקוט בהם. המשיב יכול היה לצפות את הנזק שעלול להיגרם למערער. הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים. במקום בו ניתן להתגונן מפני פגיעת נזק גוף באמצעים פשוטים כגון סימון המוטות, חבישת משקפי מגן, הדרכה והקפדה על כללי עבודה נכונים, אין לומר כי הסיכונים שנלקחו היו סבירים. כך שקיימת בענייננו הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית של המשיב כלפי המערער. צדק גם ביהמ"ש שפסק אשם תורם של המערער.
ד. המשיבים העלו טענה חלופית כי יש לבצע ניכוי רעיוני של תשלומי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) מסכום הפיצויים שנפסק. הלכה היא כי על נפגע תאונת עבודה לפנות למל"ל לקבלת הגמלאות המגיעות לו, ואם לא פנה הניזוק למיצוי זכויותיו, רשאי ביהמ"ש להעריך את גובה הגמלאות להן היה זכאי הניזוק ולנכות סכום זה מהפיצויים. עם זאת, חובתו של הנפגע למצות את זכויותיו מול המל"ל צריכה להיעשות בסבירות ובתום לב. אם פעל כך, אין דורשים ממנו שימשיך ויתדיין עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה. במקרה שבפנינו נקבעו למערער על-ידי ועדה רפואית של המל"ל 19 אחוזי נכות צמיתה, בעוד שמומחה שמונה על-ידי ביהמ"ש קבע לו 25 אחוזי נכות. בימ"ש השלום קיבל את גירסתו של המערער לפיה הוא החל לפעול על מנת שתוכר החמרה במצבו, אך מומחה לרפואה תעסוקתית קבע כי מצבו לא החמיר כלל ולפיכך חדל המערער מניסיונו זה. במצב דברים זה, המערער פעל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו ולא ניתן לדרוש ממנו להמשיך ולהתדיין עם המל"ל ולכן אף אין לבצע ניכוי רעיוני.
ה. צודק המערער בטענתו כי היה על ביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיבים בנזק שנפסק ביחד ולחוד. ההלכה הנוהגת בדין הישראלי, מסווגת את המקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד לשלושה: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. את המעוולים משני הסוגים הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהסוג השלישי מחוייבים בנזק שגרם כל אחד בנפרד. במקרה שבפנינו מדובר בשני מעוולים בנפרד. חובתו של התאגיד וחובתו של העובד חובות שונות הן, אשר גרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ויש לחייב את המשיבים בפיצויים שנפסקו ביחד ולחוד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד גב' דנה עופר למערער, עו"ד אפרים ארנון למשיבים. 27.10.04).

ע.א. 5692/04 - מוסך המרכבה (חולון 1992) בע"מ נגד מנשה אלינובק ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, שנומקה באמירות ביקורתיות של השופט ואין חשש למשוא פנים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בבימ"ש השלום בתל-אביב מתנהלת תובענה של המשיבים נגד המערערת לתשלום דמי שכירות בגין נכס בחולון שהושכר למערערת. הנכס נמסר למשיבים מעיריית חולון עד לשנת 1997. בשנת 1998 השכירו המשיבים את המבנה למערערת, להקמת מוסך. המערערת הגישה בקשה לעיריית חולון לקבלת רישיון עסק. בתשובה הודע למערערת כי השטח שייך לעירייה, ולפיכך לא תוכל לקבל רישיון. בעקבות הודעה זו הפסיקה המערערת את תשלום דמי השכירות, והצדדים הודיעו זה לזו על ביטול ההסכמים שביניהם. המשיבים הגישו תביעה נגד המערערת לתשלום דמי
שכירות, דמי אחזקה וכן לסילוק ידה מהנכס. המערערת הגישה בקשת רשות להתגונן וביהמ"ש נעתר לבקשה רק לעניין סכום דמי השכירות. באחת הישיבות הישיבות הבאות הציע ביהמ"ש כי הצדדים יגיעו לפשרה על תשלום דמי השכירות. פשרה כאמור לא הושגה. לאחר חילופי ייצוג אצל המערערת, הגישה זו בקשה לתיקון כתב הגנה וביהמ"ש דחה את הבקשה. עם מתן ההחלטה ביקשה המערערת את פסילת ביהמ"ש. המערערת טענה כי לאור נימוקי דחיית בקשתה לתיקון כתב ההגנה, יהיה המשך הדיון בבחינת "משחק מכור". וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
הערעור אינו ניסוב על החלטת הביניים, אלא על גישת ביהמ"ש המשתמעת מתוכן החלטותיו. גישה שמלמדת, לדעת המערערת, כי ננעל שיקול דעתו של ביהמ"ש ו"המשחק מכור". לטענתה, ביהמ"ש כבר הכריע למעשה בתיק, תוך שהוא מציין כי התנהלותה של המערערת חסרת תום לב ונועדה אך "לדחות את הקץ". משמע, "שהקץ" כבר ידוע לביהמ"ש. ברם, החלטת ביהמ"ש שלא לאפשר למערערת תיקון כתב הגנה, אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הדרך להתמודד עם החלטות מעין אלה היא בערכאת ערעור. כמו כן, אין בהצעתו הראשונית של ביהמ"ש להגיע להסכמה כדי להצביע על גיבוש דעה מוגמרת לגבי תוצאות התביעה, במיוחד כאשר מועד העלאת ההצעה קדם לשמיעת ההוכחות. הלכה היא, כי ביהמ"ש רשאי להביע את דעתו על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה, לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי, ואין בה כדי לפסלו מלהמשיך בדיון. אף הביקורת על אופן התנהלות המערערת אינה מגלה עילת פסילה. אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו. אכן, האמירה כי התנהלות המערערת חסרת תום לב וכי היא נוקטת בסחבת, היא אמירה ביקורתית, אך אין היא חריפה במידה כזו המקימה חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. לוי למערערת, עו"ד ב. גליק למשיבים. 21.10.04).

רע"א 7361/04 - ח'וטבא עפיף סלים נגד ביטוח ישיר חב' לביטוח בע"מ

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד כספי, שעניינו החלטת בימ"ש כי הנתבע זכאי לקבל לידיו ערבות בנקאית שהפקיד התובע ותביעתו נדחתה (הבקשה נדחתה).

ביום 12.2.04 קיבל בימ"ש השלום בעכו את תובענתה של המשיבה והצהיר, בין היתר, כי המשיבה זכאית לקבל לידיה ערבות בנקאית שהפקיד המבקש בביהמ"ש, שערכה הנומינלי עומד על 100,000 ש"ח. בקשה שהגיש המבקש לבימ"ש השלום לביטול פסק הדין מהטעם שניתן מבלי שהוגשו סיכומי המבקש נדחתה. המבקש ערער על פסק הדין בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה והגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בחלקה, אך לעניין מימוש הערבות הבנקאית אישר את החלטת בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הינו כי אין לעכב ביצועו של פסק דין שעניינו חיוב כספי, אלא בנסיבות חריגות שעיקרן בשאלות האם למבקש סיכויים טובים בערעור והאם יהא זה מן הנמנע או קשה ביותר להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעור, או שביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למבקש נזק שאינו ניתן לתיקון. טענתו המרכזית של המבקש היא כי מימוש הערבות יביא לקריסת העסק שבבעלותו. הכלל בעניין זה הינו, כי השלכות ביצועו של פסק דין על מצבו הכלכלי של חייב אין בהן, כשהן לעצמן, כדי לעכב את הביצוע. יחד עם זאת, תיתכנה נסיבות יוצאות דופן, בעלות חומרה מיוחדת, בהן יהא ביהמ"ש נכון לעכב ביצועו של פסק דין כספי. כך למשל, כאשר ביצוע פסק דין כספי עלול להוביל להתמוטטות כלכלית של החייב. אולם, בהעלאת הטענה בלבד לא די, ועל החייב לעמוד במספר תנאים: עליו להניח תשתית עובדתית מבוססת דיה באשר לנזקים שייגרמו לו ובאשר לאפשרות תיקונם; עליו לשכנע את ביהמ"ש כי סיכויי
ערעורו טובים הם; על ביהמ"ש להביא במניין שיקוליו את הפגיעה העלולה להיגרם לזוכה אם יעוכב ביצוע פסק הדין. במקרה דנן, לא עלה בידו של המבקש לעמוד בתנאי הראשון. תנאי זה הוא, בבחינת דרישת סף שבלעדיה אין להידרש לבחינת שני התנאים הנוספים. מדובר בטענה שאינה נסמכת על מסמכים שיכול היה המבקש להמציא, דוגמת מסמכים מהבנק שיעידו על מצבו הכלכלי, ונעדרת היא את הפירוט העובדתי המינימלי הנדרש באשר למצבו הכלכלי הנוכחי ובאשר להיקף הנזקים שעשויים להיגרם לו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. אבוליל למבקש, עו"ד אהוד שטיין למשיבה. 14.10.04).

בש"פ 8935/04 - יהודה אוחיון נגד מדינת ישראל

*דרישה לקבל חומר חקירה שהוצאה לגביו תעודת חסיון יש להגיש במסגרת עתירה לגילוי ראיה ולא במסגרת בקשה לעיון בחומר חקירה (הערר נדחה).

המבקש הואשם בביצוע רצח של 3 אנשים ביום 23.9.01 בחוף "שלדג" שבכינרת. ביום 15.4.04 הגיש המבקש, במסגרת התיק העיקרי, בקשה לעיון והעתקת חומר חקירה, לפי סעיף 74 (ב) לחסד"פ. המבקש ביקש לעיין במסמכים המצויים בתיק פלילי המתנהל כנגד אחר, בעניין רצח אייל שטרית ז"ל, אשר אירע ביום 10.11.01 בטבריה וכן ביקש לקבל רשימה מפורטת של החומר המצוי בתיק חקירה זה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מסמכים מסויימים אכן מהווים חומר חקירה רלוונטי לתיק של המערער ויש לאפשר לו עיון בו. ביהמ"ש עיכב את ביצוע החלטתו, והתיר למדינה לפעול להוצאת תעודת חסיון בענין אותו חומר. בעקבות זאת הוגשה תעודת חסיון של השר לביטחון פנים. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה נוספת כי ביהמ"ש יחייב את המשיבה במתן תיאור באופן כולל - פרפרזות - על אותו חומר. המדינה השיבה כי למעשה אין מדובר בבקשה לחומר חקירה אלא בעתירה כנגד תעודת החסיון ועל כן אם רוצה ההגנה לתקוף את התעודה, עליה לפנות להרכב השומע את התיק. ביהמ"ש המחוזי החליט כי הדין עם המדינה ודחה את בקשת המבקש. הערר נדחה.
סעיף 78 לחסד"פ קובע, כי הוראות סעיף 74, שדן בעיון בחומר חקירה, אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין. מכאן, שהזכות לקבל חומר חקירה אינה חלה על חומר שגילויו נאסר מכוחה של תעודת חסיון. תקיפת תעודת חסיון יכולה להיעשות רק במסגרת עתירה לגילוי ראיה, לפי סעיף 46 לפקודת הראיות.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד יובל זמר לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 21.10.04).

רע"א 9046/04 - זוהיר פרח נגד עזבון חביב עלימי ואח'

*מעשה בי"ד בטענת "פורום לא נאות" שנדחתה כבר בעבר למרות שהתובע, שלא ביקש בדיון הקודם את הכתובת הנכונה, לא הצליח להשיג את כתובת הנתבעת ב"פורום הנאות" ובינתיים התיישנה התביעה באותו פורום (הבקשה נדחתה).

בשנת 1987 נעשתה עיסקה אשר הובילה לכך שב- 1991 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בביהמ"ש המחוזי בנצרת. ביהמ"ש הורה ב- 14.12.1994 על מחיקת התביעה לאחר שהמשיבים הוכיחו טענת "פורום לא נאות". המבקש לא דרש מהמשיבה להצהיר מהי כתובתה, כדי שיוכל לאתרה ולהזמינה לדין ולברר את התביעה גופה ב"פורום הנאות". כמו כן לא ביקש שהמשיבה תצהיר כי לא תטען טענת התיישנות ב"פורום הנאות". בהמשך הדברים החל המבקש בחיפוש אחר "הפורום הנאות". תביעה שהוגשה במדינת טקסס - ארה"ב נמחקה, מחוסר סמכות מאחר שהמשיבה מתגוררת במדינת ארקנס. גם נסיונותיו לאתר את המשיבה בארקנסו, העלו חרס. לפיכך, שב המבקש ל"פורום ישראלי" והגיש תביעה חדשה לבימ"ש השלום בנצרת. ביהמ"ש דחה את התביעה לאור קיומו של "מעשה בית דין" לעניין הטענה בדבר "פורום בלתי נאות". ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי דרכו לערכאות נחסמה בשל חוסר תום לב של המשיבה, שהתחמקה מלהתדיין עמו, ובינתיים התביעה בארקנסו התיישנה. הבקשה נדחתה.
העובדה שלא עלה בידי המבקש לאתר את כתובתה של המשיבה אין בה, כשלעצמה, עילה לקבוע כי עתה הפך הפורום הישראלי לפורום נאות. הכשל נובע מסיבוב ההתדיינות הראשון. כשהועלתה הטענה בדבר פורום לא נאות יכול היה המבקש לדרוש שהמשיבה תצהיר מהו הפורום הנאות ומהי הכתובת למסירת כתבי בית דין. עוד יכול היה לבקש להתנות את מחיקת התביעה בשל פורום לא נאות בויתור של המשיבה על טענת התיישנות בפורום "הנאות". אילו היה מוכח שהמשיבה הטעתה את המבקש לגבי כתובתה ובאופן זה התיישנה התביעה בארקנסו היה מקום לעיין מחדש בשאלת הפורום הנאות.

(בפני: השופטת נאור. 20.10.04).

בע"מ 6475/04 - פלונית נגד פלונים

*ויתור על זכות נותן מתנה (בענייננו מתנת מקרקעין) לחזור בו מהמתנה אינו צריך להיות מפורש ויכול הוא להיות במשתמע אבל שלא יהא משתמע לשני פנים (הבקשה נדחתה).

המבקשת, חמותה של המשיבה 1 וסבתו של המשיב 2, רשומה כבעלים של חנות בנתניה. ביום 27.11.83 חתמה המבקשת על תצהיר, לפיו היא מעבירה ללא תמורה את זכויותיה בחנות לשלושת בניה, ומוותרת "ויתור סופי" על זכויותיה בחנות לטובתם. כן נחתם טופס הצהרה למס שבח מקרקעין (מש"ח) אליה צורף תצהיר. התהליך לא נסתיים ברישום בספר המקרקעין. אחד הבנים, בעלה של המשיבה 1 ואביו של המשיב 2, נפטר ביום 2.12.1996. לימים נתגלעו סכסוכים בתוך המשפחה, והמבקשת הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה לביטול המתנה. בדיון קיבלו הצדדים עליהם הסדר דיוני שלפיו: "נוכח מערכת עובדות בסיסית מוסכמת... לפיה החל תהליך של מתנה מצידה של התובעת, הוגשו מש"חים... והעיסקה לא הסתיימה ברישום... לטענת התובעת ... סירובה ... משמעותו חזרה מההתחייבות ליתן מתנה... וצריך להכריז על המתנה כבטלה... מאידך, טוען... כי המצב ... על פי הוראות הדין והפסיקה, מונע אפשרות של התובעת לחזור בה מהמתנה...". מכוח ההסדר לא נשמעו ראיות ולא נחקרו עדים, והוגשו סיכומים בכתב. ביהמ"ש לענייני משפחה נעתר לתביעת המבקשת, וקבע שכיוון שעסקינן במתנת מקרקעין הדורשת רישום על פי סעיף 7 לחוק המקרקעין אליו מפנה סעיף 6 לחוק המתנה, וכיוון שהעיסקה לא נסתיימה ברישום, יכולה המבקשת לבטלה. למעלה מן הצורך - כהגדרתו - נדרש ביהמ"ש לשאלה האם עומדת למבקשת זכות ביטול מכוח סעיף 5(ב) לחוק המתנה, שלפיו רשאי הנותן לחזור בו ממתנה, אלא אם כן ויתר בכתב על רשות זו. ביהמ"ש קבע, כי לא ניתן להסתמך על התצהירים שצורפו למש"חים (להלן: התצהירים), בהם מוכח, לכאורה, שהמבקשת מחלה על זכותה לחזור בה מהמתנה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים, וקבע כי בהסכמתם של הצדדים, במסגרת ההסדר הדיוני, לקבל את המש"חים כעובדה מוסכמת, כלולה גם הסכמתם לקבל את התצהירים שצורפו למש"חים. באשר לאפשרות החזרה מההתחייבות על פי סעיף 5(ב)לחוק המתנה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי על פי נוסח האמור בתצהיר המבקשת ("אני מוותרת ויתור סופי על זכויותי בחנות לטובת בני הנ"ל"), ויתרה המבקשת על זכותה לחזור בה מהתחייבותה ליתן מתנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענות המבקשת, אינן עומדות בתנאים שנקבעו לעניין מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם לגופם של דברים, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. משהסכימו הצדדים לקבלת המש"חים כעובדה שאינה שנויה במחלוקת, הסכימו גם לקבלת התצהירים המצורפים אליהם. גם קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי בתצהירים שצורפו למש"ח ויתרה על זכותה לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה, נכונה היא. אמנם לסייג האמור בסעיף 5(ב) בדבר
ויתור על זכות החזרה יש ליתן פירוש דווקני, כך שלא יהא משתמע לשתי פנים. אך הויתור (הברור) על זכות החזרה אינו צריך להיות מפורש ויכול הוא להיות משתמע. במקרה דנן עולה מן התצהיר במפורש ויתורה של המבקשת על זכותה לחזור מהתחייבותה ליתן את החנות במתנה, שבא בנוסח של "ויתור סופי".

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מוטי ימין למבקשת. 18.10.04).

ע.פ. 6564/04 - קרן סטויה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש, מאסר בפועל, בעבירת שוחד של אחראית במשטרת הגבולות שאישרה, שלא כדין, לעובדים זרים באניות הימורים באילת, רשות כניסה לישראל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת הועסקה כבקרית ואחראית משמרת במשטרת הגבולות באילת. בשלושה-עשר מקרים הטביעה בדרכוניהם של עובדים זרים, שהועסקו כ"דילרים" באניית הימורים שעגנה בנמל אילת, חותמות שהעניקו לדילרים אשרות כניסה לישראל שלא כדין, וזאת תמורת שוחד. על מעשים אלה הורשעה בעבירה של לקיחת שוחד וכן בשלוש-עשרה עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בהסדר טיעון בין התביעה לבין המערערת, התבקש בית-המשפט המחוזי לגזור עליה עונש מאסר בפועל, שלא יפחת משני חודשים ולא יעלה על שמונה חודשים. בית-המשפט המחוזי גזר על המערערת שבעה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על-תנאי. בערעור נטען כי המערערת נכשלה בביצוע העבירות בתקופה שבה היתה נתונה במשבר, בשל חובות כספיים שהתקשתה להיחלץ מהם, ולאחר שמפעיליה של ספינת ההימורים עמדו על חולשתה וניצלו אותה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הלכה רווחת ומיוסדת היא, כי עובד ציבור הלוקח שוחד תמורת פעולה הקשורה בתפקידו, אחת דינו להיענש במאסר ממשי. חריגה מן הכלל הזה מותרת רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן; ובמקרה שלפנינו נסיבות כאלה אינן מתקיימות. המערערת שירתה כפקידה במשטרת הגבולות במשך כארבע שנים. ללא ספק, היתה מודעת היטב לחומרה הרבה הטמונה בהתרת כניסתם לישראל של זרים בלתי מורשים. גם בהנחה שהיא פותתה לעבור את העבירות בעת שהיתה שקועה בחובות כספיים, אין כדי להוות נסיבה מקלה. עובדי ציבור אמורים להתמודד עם פיתויים מן הסוג הזה, ולא להיגרר אחריהם. הסניגור הטעים, כי אינו מבקש אלא הפחתה של חודש אחד מתקופת המאסר, תוך מתן אפשרות למערערת לרצות את עונשה בעבודת שירות. קצינת המבחן סבורה כי יש לאפשר למערערת להיזקק לטיפול שיקומי בפיקוח שירות המבחן. אולם, השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה מחייב להעניש על ביצוען זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, א. לוי. עוה"ד צ. אמיר וא. רוזנטל למערערת, עו"ד א. מוראל למשיבה. 18.10.04).

בש"פ 9081/04 - וצ'סלב סלבנוב נגד מדינת ישראל

*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה, שהנהג גרם לתאונה בה נהרגו 2 אנשים (הערר נדחה).

ביום 6.8.04 לפנות בוקר נהג העורר במשאיתו כאשר רכב מאזדה שנסע לפניו נעצר בנתיב הימני ואף החל בנסיעה לאחור לאחר שהחמיץ את הפניה למחלף. העורר בלם בלימת חרום, ירד ממשאיתו ופתח עם נהג המאזדה בחילופי דברים שהתמשכו כ - 5 עד 10 דקות, כשהוא חוסם את נתיב הנסיעה בו עמד. באותה עת הגיע למקום רכב יונדאי והתנגש במשאיתו של העורר. שני נוסעי היונדאי נהרגו. קצין משטרה פסל פסילה מינהלית את רשיון הנהיגה של העורר ובתי המשפט קמא אישרו את הפסילה. לטענת העורר, רשלנותו של נהג היונדאי היתה הגורם העיקרי לתאונה,
שכן זה התנגש במשאית בעודה עומדת. עוד הוא טוען שגם נהג המאזדה תרם ברשלנותו לתאונה, בכך שעצר את רכבו באופן פתאומי ואף נסע לאחור כדי לחזור לפנייה למחלף. הערר נדחה.
עצירת המשאית בהיותה על הנתיב הימני הפריעה לזרימת התנועה וסיכנה את הנוסעים בכביש, מה שלכאורה גרם בסופו של דבר לתאונה הנוראה ולקיפוח חיי אדם. העובדה שלהתרשלותו של העורר חברה התרשלותם של נהגים אחרים אינה ממעטת מחומרת מעשיו, בהיותו, לכאורה, אחד הגורמים שהביאו לגרימת התאונה. על פי סעיף 47 לפקודת התעבורה, קצין משטרה מוסמך לפסול נהג מלהחזיק ברישיון נהיגה, כאשר זה גרם לתאונת דרכים ויש לקצין יסוד להניח כי יוגש נגדו כתב אישום. משמדובר בתאונה בה נהרג אדם, סמכות הפסילה היא סמכות שבחובה.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד שלומי בר לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 18.10.04).

ע.פ. 7850/04 - מדינת ישראל נגד מופיד חטאר וראיף חזראן

*מידת העונש בעבירות סמים. *דחיית ערעור על קולת העונש בעברת סמים, כאשר לפני הגשת הערעור דנה ועדת השחרורים בשחרור מוקדם של הנאשם ונציג התביעה הסכים לשחרור והנאשם שוחרר בינתיים (ערעור על קולת העונשים - הערעור נגד מופיד נתקבל ונגד ראיף נדחה). שני המשיבים הורשעו על יסוד הודיותיהם, בשורת עבירות שהיו כרוכות בעיסקה של רכישת סם מסוג חשיש במשקל של כשלושים קילוגרם. מופיד הורשע באחזקת הסם ובשורה של עבירות נלוות, ואילו ראיף הורשע בסיוע לאחזקת הסם האמור ובעבירות נוספות. בית-המשפט המחוזי גזר על מופיד שלושה עשר חודשי מאסר בפועל, עשרים וארבעה חודשי מאסר על-תנאי וכן עונשים של שלילת רשיון נהיגה וקנס. על ראיף נגזרו שבעה חודשי מאסר בפועל, שנים עשר חודשי מאסר על-תנאי וקנס. הערעור על קולת העונש נגד מופיד נתקבל ונגד ראיף נדחה.
ביהמ"ש המחוזי גזר עונשי מאסר בפועל לתקופות קצרות בהרבה מרמת הענישה המקובלת והמחייבת. היה מקום לקבל את ערעור המדינה ולגזור על כל אחד מן המשיבים עונש מאסר חמור במידה ניכרת לעומת זה שהוטל עליו על-ידי הערכאה הראשונה. אלא שראיף שוחרר בתום שני שלישים מתקופת מאסרו הקצרה, לאחר שבא-כוח המדינה תמך בוועדת השחרורים בשחרורו המוקדם מן המאסר. באת-כוח המדינה התקשתה להסביר כיצד קרה, כי ימים ספורים לפני המועד שהגישה את ערעורה, התייצב בא-כוחה לפני ועדת השחרורים והמליץ לשחרר את ראיף שחרור מוקדם. תמיכת המדינה בשחרורו, אף שללא ספק היתה פרי טעות, יצרה אצל ראיף ציפייה מוצדקת, כי המדינה לא תערער על קולת-עונשו, ובנסיבות אלה אין מקום לגזור על ראיף את עונש המאסר הראוי לו ולהחזירו לכלא. מאידך, המשיב מופיד עודנו מרצה את מאסרו ולגביו דין הערעור להתקבל. עם זאת בקביעת עונשו אין מנוס מהתחשבות בעובדה שערעור המדינה לגבי ראיף אינו מתקבל. לכן, יוטל על מופיד עונש קל יותר מזה שהיה מקום להטיל עליו, וענשו יועמד על שלושים חדשים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, א. לוי. עו"ד א. מוראל למערערת, עו"ד פ. באסל למשיבים. 18.10.04).

ע.פ. 8092/04 - ישראל חביב נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר בפועל עד לערעור בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער והסיכוי שיחזור לדרך הישר (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש, יליד 1971, הורשע, על פי הודייתו בגדר הסדר טיעון, בארבעה מעשי עבירה של סחר בסם מסוג קנבוס. כן הורשע בעבירות של החזקת סכין שלא כדין, זיוף, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי בירושלים
גזר על המבקש מאסר לתקופה של 48 חודשים, מתוכם 40 חודשים לריצוי בפועל, וכן קנס בסך 30,000 ש"ח. המבקש ערער על גזר הדין ובגדר הערעור מבקש הוא לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. טעמה העיקרי של בקשת המבקש הוא שהוא מטופל מזה שנה ושלושה חודשים בקהילה טיפולית לנפגעי סמים "משמר לחיים" והוא מבקש להוסיף ולשהות בקהילה עד תום הטיפול כדי למצות את תהליך הגמילה מסמים. העובד הסוציאלי הבהיר כי חל שינוי באישיותו של המבקש במהלך התקופה שהוא שוהה בקהילה, ויש סיכויים טובים שייצא ממעגל העבריינות. לדבריו, התהליך הטיפולי המורכב והממושך, יסתיים כעבור תקופה נוספת של 6 חודשים. הבקשה נתקבלה.
למבקש 50 הרשעות קודמות בעבירות רכוש וסמים מאז מלאו לו 14 שנים. נראה לכאורה כי הסיכויים שערכאת הערעור תבטל את עונש המאסר, או תקל בעונש במידה ניכרת, אינם גדולים; ובמצב דברים כזה, דינה של בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין להידחות. אולם, המשפט הפלילי עניינו חייו של אדם, ואף חייהם של הסובבים אותו, ולפעמים חובה על ביהמ"ש לחרוג מגדרם של כללים מקובלים. למבקש - שהוא כבן 34 שנים - נפתחו עתה, ככל הנראה בפעם הראשונה בחייו, שערי תשובה. אחרי שנות ילדות ונערות שבמהלכן לא זכה בחינוך ובתמיכה אוהבת הגיע למסגרת תומכת שהוא נענה לה. אחרי תקופה של שנה ושלושה חודשים של התקדמות, יש יסוד לתקוה. אם יידחה ביצוע גזר הדין, יתכן שבינתיים יעלה המבקש על דרך הישר. אז ייצא, כמובן, המבקש עצמו נשכר, אך גם החברה תצא נשכרת; ואולי גם תמצא בכך ערכאת הערעור טעם טוב להקלה בעונשו. לפיכך, יעוכב ביצוע גזר הדין, לרבות הקנס שהוטל, למשך תקופה של 6 חודשים, על מנת שהמבקש יוסיף לשהות בקהילה הטיפולית שבה הוא שוהה ויסיים את התהליך הטיפולי.

(בפני: השופט טירקל. המבקש לעצמו, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 19.10.04).

בג"צ 7876/04 + 7837/04 - לילא בורגאל ואח' נגד שרות בתי הסוהר ואח'

*מניעת מצרכי מזון מסויימים (מלחים ואבקת חלב) מאסירים שפתחו בשביתת רעב מאורגנת בניגוד לתקנות בתי הסהר ומבקשים לספק להם רק אותם מצרכים שהם מוכנים לצרוך (העתירות נדחו).

ביום 15.8.04 פתחו אסירים ביטחוניים המוחזקים בבתי סוהר שונים בשביתת רעב מאורגנת. שביתה זו, על-פי הודעת האסירים, כללה הימנעות מאכילה, אך לא משתייה ומצריכת מלח. עם תחילת השביתה, הוציאו הסוהרים מתאיהם של שובתי הרעב מצרכי מזון, ביניהם מלחים ואבקת חלב. העתירות הן כי שירות בתי הסהר יספק לאסירים מלח ואבקת חלב. העתירה נדחתה.
גם אם נניח ששביתת רעב היא בגדר אמצעי לגיטימי להבעת דעות ולמימוש הזכות לחופש הביטוי, נטילת חלק בשביתה כזאת אינה נמנית על הזכויות המוקנות לאדם בעת שהוא כלוא בבית הסוהר. שביתת רעב, על שני יסודותיה, הרעב והשביתה, פוגעת בניהול התקין של בית הסוהר. הסירוב לאכול, כשלעצמו, הנו בגדר עבירת בית הסוהר. בענייננו אין מדובר ב"סתם" סירוב לאכול, אלא בסירוב שהוא ביטוי של מחאה מאורגנת בדרך של שביתה. שביתה מאורגנת גם היא אינה מתיישבת עם קיום הסדר והמשמעת בבית הסוהר. לפיכך, אין לקבל את טענת העותרים בדבר פגיעה בזכותם לחופש ביטוי. המשיב היה רשאי, לפי תקנות בתי הסוהר, לשלול טובות הנאה מהאסירים שובתי הרעב. בצעדים שהמשיב נקט לא היה כדי לפגוע בבריאותם של האסירים או לפגוע בזכויות יסוד שלהם.