ע.פ. 86/04 - אבי כנפו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8080/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1983, החליט לדקור בסכין את המתלונן, כיוון שחש כלפיו טינה עזה על כך שבהיות שניהם תלמידים בבית הספר - שמונה שנים לפני כן - נהג המתלונן להציק לו ולהעליבו ועל פי טענתו התעלל בו. הוא התקשר טלפונית למתלונן, הציג עצמו בשם בדוי והשניים קבעו להיפגש בערב האירוע. המערער יצא למקום הפגישה מצוייד בסכין. בעת פגישתם אמר המערער למתלונן כי הוא מחכה כבר שמונה שנים לרגע זה של נקמה, שלף את הסכין ודקר את המתלונן שתי דקירות בבטנו. המערער טען כי קבע פגישה עם המתלונן כדי לומר לו שיפסוק ללגלג עליו וכי המתלונן המשיך ללגלג עליו וכך התפתחה תגרה והוא שלף את הסכין כדי להתגונן ותוך כדי דחיפות הדדיות ננעצה הסכין במתלונן. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההגנה העצמית, הרשיע את המערער בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 13 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן תשלום של 30 אלף ש"ח פיצויים למתלונן. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענות הערעור כנגד ההרשעה מבוססות בעיקרן על הנסיון לקעקע את ממצאי העובדה ואת קביעות המהימנות של ביהמ"ש קמא. הכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי בעניינו של המערער מנומקת ומפורטת היטב; ביהמ"ש דחה מכל וכל את גירסת המערער והעדיף את גירסת המתלונן, תוך שהוא מביא את נימוקי מסקנתו המבוססים על הראיות ועל הגיונם של דברים. אין בטענות הערעור טעם המצדיק התערבות בהכרעת הדין.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - מדובר במעשה עברייני מתוכנן בקפידה, שבוצע בקור רוח ותוצאותיו היו קשות ופגעו פגיעה חמורה בגופו של המתלונן. במהלך משפטו, גוייס המערער לצה"ל, ואף נקלט בשירות הצבאי. שירות המבחן המליץ להימנע מהטלת עונש מאסר כדי לאפשר למערער את המשך שירותו הצבאי, ועל אף כל אלה החליט ביהמ"ש כי בשל החומרה הרבה של מעשי הדקירות והנסיבות שנלוו להם, יש לדחות את שיקולי השיקום ולהעדיף ענישה משמעותית. בעת הדיון בערעור הוגש תסקיר משלים ממנו עולה כי המערער ממשיך בשירותו הצבאי וכי יש לאפשר את המשך תהליך השיקום של המערער, ולשם כך להמיר את עונש המאסר למאסר שירוצה בעבודות שירות, בתום השירות הצבאי. קביעת האיזון המתחייב בין השיקולים הנוגעים לסיכויי שיקומו של המערער לבין שיקולי הגמול וההרתעה, אינה פשוטה כלל ועיקר. בסופו של הליך השקילה, הוחלט כי צדק ביהמ"ש קמא במסקנתו, לפיה בנסיבות הענין "חומרת מעשיו של המערער ותוצאותיהם מכריעה את הכף". שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך בנסיבות הענין אין הם יכולים לגבור על חובתו של ביהמ"ש להעניש בשל מעשה אלימות קשה ופוגעני. בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו בקירבנו, בהטלת עונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מאיר סויסה למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 10.6.04).
בר"ם 4952/04 - נתן שיטרית נגד דניאל ועקנין, ראש עיריית בית שמש ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על דחיית ערעור בחירות שהוגש לביהמ"ש המחוזי באיחור עקב השביתה בבתי המשפט ותוך המתנה עד תום המועד החוקי להגשת הערעור והבקשה לרשות ערעור(בקשת רשות ערעור בערעור בחירות - הבקשה נדחתה).
א. המבקש התמודד בבחירות לראשות מועצת עיריית בית שמש שנערכו ביום 28.10.03. לפי התוצאות שהתפרסמו ביום 19.11.03, זכה המבקש ב- 7,834 קולות והמשיב זכה
ב- 9,233 קולות. המבקש ביקש להגיש לביהמ"ש המחוזי ערעור בחירות ונתקל בבעיה "טכנית": עקב שביתת עובדי המזכירות בבתי המשפט, שהחלה ביום 19.10.03 והסתיימה ביום 5.1.04, לא יכול היה המבקש, לטענתו, להגיש את ערעורו. משכך, המתין עד לסיום השביתה ואז, 14 יום בדיוק לאחר סיום השביתה, ביום 19.1.04, הגיש את ערעורו. המשיבים ביקשו לסלק את הערעור על הסף, באשר לפי סעיף 72(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), ניתן להגיש ערעור בחירות בתוך 14 ימים מיום פרסום הודעה על תוצאות הבחירות ואילו המבקש את ערעורו חודשיים לאחר פרסום ההודעה. לטענתם, על העותר היה להגיש את ערעורו חרף השביתה. ביהמ"ש קבע כי ערעורו של המבקש לוקה בשיהוי חמור ועל כן יש לדחותו. ביהמ"ש ציין כי על המבקש היה לעמוד על הגשת ערעורו באופן דחוף גם בתקופת השביתה וכשם שפתוחה הדרך להביא הליכים דחופים אחרים בפני שופט בתקופת שביתה, כך היה צריך לפעול גם המבקש. ביהמ"ש הוסיף כי גם לאחר שנסתיימה השביתה (ביום 5.1.04) השהה המבקש את הגשת ערעורו עד ליום האחרון האפשרי, ולשיהוי זה לא הציג המבקש כל הסבר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה ביום 13.5.04 ואילו בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 27.5.04, דהיינו ביום האחרון האפשרי להגשתה בתוך מסגרת הזמן שהוקצבה לכך בסעיף 73(א) לחוק. נראה כי שוב בחר המבקש לנצל עד תום את מסגרת הזמן שהוקצבה לו מבלי שהפנים את המסר הטמון בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. אמנם, בידי המבקש נתונה הרשות להגיש את בקשת רשות הערעור ביום האחרון האפשרי, אך ברי כי ביהמ"ש יבחן את הטעם לשיהוי בהגשת הבקשה. כאמור בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, ערעורי בחירות הם במהותם הליכים הדורשים בירור מהיר ובכך שהמתין המבקש עד לתום השביתה בטרם הגיש את ערעורו יש לראותו כמי ש"ישן על זכויותיו" וטענותיו לוקות בשיהוי מהותי. בנסיבות אלו אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את הערעור על הסף מחמת שיהוי.
(בפני: השופטת בייניש. 13.6.04).
ע.פ. 11222/03 - ישראל ישראלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים והפקרה לאחר התאונה. *עליית מדרגה בענישה בעבירות של גרימת מוות והפקרה לאחר תאונה לנוכח ההפקרות המשתוללת בדרכים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40282/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער פגע במכוניתו בשתי הולכות רגל וגרם למותן. השתיים חצו את הרחוב במעבר חציה, משמאל לימין כיוון נסיעת המערער, ועל אף שלרשותו עמד שדה ראיה של כ- 100 מטר וזירת התאונה היתה מוארת, לא הבחין בסכנה במועד והגיב באיחור. המערער לא עצר את רכבו במקום התאונה כדי להגיש עזרה לנפגעות, ולאחר שהוריד את בתו שנסעה עמו, החנה את הרכב בו נהג במקום מרוחק, והנחה את בתו לטעון כי רכבם נגנב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה לאחר פגיעה ושיבוש מהלכי משפט, וגזר לו שש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ההרשעה מבוססת על ממצאים שבעובדה, בהם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. אולם לא הלכה זו בלבד עומדת למכשול למערער, אלא, בעיקר, העובדה כי הרשעתו נשענת על בסיס מוצק. תחשיבים שערך הבוחן ואותם אימץ בית המשפט המחוזי מלמדים, כי לו נתן המערער את דעתו לנעשה בדרך שלפניו, יכול היה למנוע את התאונה בנקל. אולם הוא הבחין במנוחות רק סמוך לפגיעה בהן (ובלשונו, "בשנייה האחרונה"), ובכך למעשה מתמצית אחריותו. באשר להרשעת המערער בעבירת ההפקרה לפי סעיף 64(ב)
לפקודת התעבורה - סעיף זה, בניגוד לסעיף 64(א), עוסק במי שידע כי גרם לפגיעה באדם, ומכאן החובה שקבע המחוקק כי עליו לעצור ולהגיש עזרה לנפגע. בנסיבות אלו חייב המערער לוודא באופן אישי כי גם עזרה רפואית לא תועיל לקורבנותיו, אולם גם את המעט הזה הוא לא עשה, ועל כן העובדה שנלמדה בדיעבד, כי עזרה רפואית לא היתה מצילה את חייהן של המנוחות, אין בה כדי לפטור אותו מאחריות בפלילים.ג. אשר לעונש - אין ספק כי העונש אשר נגזר למערער מהווה עליית מדרגה ביחס לענישה שהיתה נהוגה עד היום. עם זאת, החמרה זו מתבקשת לנוכח ההפקרות המשתוללת בדרכים, וריבוי המקרים בהם נהגים פוגעניים מותירים את קורבנותיהם מוטלים על הדרך, וממהרים להסתלק מהזירה כדי להציל את עורם.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד קובי סודרי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 7.6.04).
בש"פ 4570/04 - מדינת ישראל נגד חיים בן ישי
*הארכה שישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח ונסיון לרצח, כאשר המשפט מתמשך כתוצאה מהחלת "הלכת קינזי"(בקשה שישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם במעורבות במעשי רצח וניסיון לרצח. בכתב האישום נטען כי המשיב לקח חלק בהטמנת מטען נפץ במכוניתו של אשר אילוז בכוונה להתנקש בחייו. פיצוצו של המטען הביא למותו של בנו בן השלוש של אילוז ולפציעתו באורח קשה של אילוז עצמו. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בכל ההחלטות שניתנו בענין מעצרו של המשיב עוברת כחוט השני הקביעה בדבר מסוכנותו. הסיבה כיום לעיכוב במשפטו של המשיב היא שהמדינה מבקשת להעיד עד שמשפטו בגין אותה פרשה מתנהל אף הוא בימים אלו, והלכת "קינזי" - אשר בית המשפט המחוזי סבר כי טעמיה מתקיימים במקרה דנן - מונעת מהמדינה מלהעיד אותו. נראה כי בית המשפט המחוזי עושה מאמץ ניכר לקדם את שמיעתו של התיק של העד, ומקיים ימי דיונים בסמיכות גבוהה. בהתחשב בנסיבות אלו טוענת המדינה כי יש להאריך פעם נוספת את מעצרו של המשיב. הבקשה נתקבלה.
ב. מכלול הנתונים מצביע לכאורה על מסוכנותו של המשיב. אכן, נקודת האיזון בין הזכות לחירות לבין מתן משקל למסוכנות עשויה להשתנות בחלוף הזמן. עם זאת המעשה המיוחס למשיב הוא כה מחריד, עד כי חלוף הזמן אינו מקהה את מסוכנותו אם אכן תעמודנה הראיות שבתיק במבחן ההוכחה הדרוש בפלילים. באשר לטענות בא כוח המשיב בדבר הכרסום בראיות התביעה, הרי שבהליך להארכת מעצר אין בוחנים מחדש את ראיות התביעה, ומקומן של טענות אלה בהליך אחר. מכל מקום, גם לגופם של דברים, אין בהתפתחויות במשפטו של המשיב, כדי לכרסם בשלב זה בראיות לכאורה.
ג. באשר להתמשכות משפטו של המשיב הרי ששוב אנו עומדים בפני אחת מתוצאותיה של הלכת "קינזי". בענין זה יש לשוב ולציין את הקשיים הנובעים מהלכת "קינזי". זאת ועוד, הרציונל של הלכת "קינזי" אינו מחיל אותה על נסיבות בהן עד התביעה אינו מעונין להפליל נאשם, והתביעה נאלצת להשתמש בהודעותיו על פי סעיף 10א לפקודת הראיות. משום מה עד היום לא נתנו בתי המשפט המחוזיים דעתם לאבחנה בנסיבות של תחולת הלכת "קינזי" וכך ככל הנראה קרה גם בעניינו של המשיב.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' נעמי כץ למבקשת, עו"ד גיל גבאי למשיב. 7.6.04).
רע"פ 252/04 - רון שדות ופודי שיווק... בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה - לודים
*הרשעה בעבירה של שימוש במקרקעין בניגוד להיתר הבניה, למרות שכתב האישום ייחס לנאשמים שימוש במקרקעין בניגוד לתכנית המתאר. *התובעים המוסמכים לייצג את רשויות התכנון בפני ביהמ"ש בהליך פלילי(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הואשמו בבית משפט השלום ברמלה בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר כדין, בכך שעשו שימוש בשטחים ביישוב מזור לאחסון מזון לבעלי חיים וכן לצורך משרדיה של המבקשת 2, כאשר שטחים אלה (להלן: המקרקעין), הינם קרקע חקלאית מוכרזת, והשימוש שנעשה בהם על ידי המבקשים עמד בניגוד לתוכנית המתאר. בית משפט השלום הרשיע את המבקשים בעבירה שיוחסה להם, וקבע כי השימוש שביצעו המבקשים במבנים הקיימים במקרקעין חורג מן השימוש למטרות חקלאיות המותר בהם לפי תוכניות המתאר וכן הוא חורג מהיתר הבנייה שהוצא לגביהם לבניית מחסן למטרות חקלאיות. בגזר הדין הוטל על כל אחד מן המבקשים קנס בסך 25,000 ש"ח. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי, וביהמ"ש קיבל את טענת המבקשים וקבע כי משלא הוגשו תוכניות המתאר, לא יכול היה בית משפט השלום לקבוע שהשימוש שנעשה במקרקעין מהווה חריגה מהן. בית המשפט המחוזי אף קיבל את טענת המבקשים כי השימוש לצורכי משרדים שיוחס להם לא הוכח במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי בדין הורשעו המבקשים בשימוש בלא היתר כנדרש, משום שבנסיבות המקרה מהווה השימוש במבנים כמקום אחסון מזון לבעלי חיים חריגה מהשימוש למטרות חקלאיות שהותר בהיתר הבנייה. בית המשפט ציין אמנם כי בעובדות כתב האישום לא יוחס למבקשים שימוש בניגוד להיתר הבנייה אלא רק שימוש בניגוד לתוכניות המתאר, אך בנסיבות המקרה אין פסול בהרשעתם בשל העובדות שלא פורטו בכתב האישום, שכן המבקשים עצמם העלו את הטענה שהשימוש מבוצע בהתאם להיתר בנייה במקרקעין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן ניסוח כתב האישום אינו מניח את הדעת, ולא נכללו בו העובדות שבעטיין הורשעו המבקשים בסופו של יום. יחד עם זאת, אין בכך כדי להביא לזיכויים של המבקשים. הוראת סעיף 184 לחסד"פ מאפשרת לביהמ"ש להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. במקרה שלפנינו ניתנה למבקשים הזדמנות סבירה להתגונן ולהעלות טענות בעניין היות השימוש במקרקעין חורג מהיתר הבנייה, וכן בעניין היות השימוש למטרות מסחריות. באשר לטענה השנייה של המבקשים לפיה אחסון מזון לבעלי חיים מהווה שימוש חקלאי - טענה זו דינה להידחות משהוכח כי מדובר באחסון למטרות מסחריות כחלק מעסק המתנהל במקום.
ג. טענתם האחרונה של המבקשים הינה כי הפרקליט מפרקליטות המחוז נעדר היה סמכות לייצג את המשיבה בערעור, בהיעדר הסמכה ספציפית מטעם היועהמ"ש לממשלה. גם בטענה זו אין ממש. סעיף 11 לחסד"פ קובע כי "המאשים במשפט פלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה". סעיף 12 לחסד"פ מגדיר את התובעים המוסמכים לנהל הליך פלילי בשם המדינה, והם, בין היתר, "היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו" ובתוכם "פרקליטי המחוז". סעיף 241(א) לחסד"פ קובע כי "הוראות חוק זה אינן גורעות מסמכותו של אדם המוסמך על-פי חיקוק אחר לחקור בעבירה או לנהל את התביעה". אחת מן ההוראות הספציפיות הללו מצוייה בסעיף 258 לחוק התכנון והבנייה הקובע לאמור: "ועדה מקומית רשאית לפתוח בהליכים... באמצעות עובד שהרשתה לכך... ואולם בהליכים לפי פרק י' ייצג את הועדה מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו לכך". לטענת המבקשים נדרשת על פי סעיף 258 סיפא הנ"ל, המתייחס להליכים פליליים, הסמכה ספציפית מטעם היועץ המשפטי לממשלה לצורך ניהול אותם
הליכים, ובלעדיה, כך לטענתם, אין לנציגי היועץ המשפטי לממשלה הנזכרים בסעיף 11 לחסד"פ סמכות לייצג את התביעה. פרשנות זו אין לקבל: היא אינה עולה מלשון החוק, מההיסטוריה החקיקתית שלו ומתכליתו, והיא אינה מתיישבת עם הפרקטיקה הנוהגת. הסמכות לנהל הליכים פליליים - ובכללם הליכים מכוח חוק התכנון והבנייה - מסורה לתביעה הכללית בלא צורך בהסמכה ספציפית נוספת.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד פרוכטמן למבקשים, עו"ד אבן חיים למשיבה. 9.6.04).
בש"פ 4734/04 - מדינת ישראל נגד פארס טבאג'ה
*הערכאה המוסמכת להאריך מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירה של רצח, כאשר לפני כן נדחתה בקשה להארכת מעצר דומה עקב העובדה שהנאשם ריצה עונש מאסר והבקשה החדשה הוגשה בתום ריצוי המאסר(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירה של רצח ועבירות בנשק. לפי הנטען הגיע המשיב לבית עסק של אדם שהיה בסכסוך עם אחד מחבריו של המשיב, וירה בו למוות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חדשים ביקשה המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים, החל ביום 1.8.03. הבקשה נדחתה באשר המשיב ריצה עונש מאסר. עתה, משעומדת תקופת המאסר להסתיים, מבקשת המדינה לעצור את המשיב למשך 90 ימים לפי סעיף 62 לחסד"פ. ב"כ המשיב טוען כי משהחליט ביהמ"ש העליון שלא להאריך את מעצרו של המשיב, כאמור לעיל, חדל המשיב להיות בגדר נאשם שנתון במעצר ולפיכך אין ביהמ"ש העליון מוסמך לצוות על מעצרו, אלא הסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי, המוסמך לצוות על מעצר נאשם עד תום ההליכים. הבקשה נתקבלה.
ב. באשר לשאלה מי הערכאה המוסמכת לצוות על מעצרו של נאשם, שמשפטו לא הסתיים, בנסיבות כגון דא - לפי שיטתו של בא כוח המשיב יש צורך בהחלטת מעצר חדשה, ע"י הערכאה הדיונית. לפי שיטתו של בא כוח המדינה - הערכאה היחידה המוסמכת לחזור ולהורות על מעצרו של נאשם, שהיה נתון במעצר במשך תקופה של תשעה חודשים ומשפטו לא הסתיים, היא בית המשפט העליון, אפילו חלה הפסקה בין סיומה של תקופת המעצר המקורית לבין הבקשה החדשה. אכן, יש בסוגיה זאת פנים לכאן ולכאן, ולאחר התייחסות לסעיפי החוק השונים (סעיפים 21, 61, ו-62 לחסד"פ) המסקנה היא כי יש לקבל את גישת המדינה.
ג. לגופם של דברים, יש להיעתר לבקשת המדינה לעצור את המשיב מחדש. המשיב הואשם בעבירה של רצח ובעבירות נשק, עבירות המקימות חזקה של מסוכנות. למשיב עבר פלילי מכביד ביותר, לרבות בעבירות אלימות, רכוש, סמים ומין, והוא אף ריצה בעבר מאסרים בפועל. כמו כן הורשע בעבר בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. פרשת התביעה הסתיימה והחלה שמיעת עדי ההגנה. ניתן להניח שסיומו של המשפט צפוי בתקופת ההארכה. במצב דברים זה אין מנוס מכליאתו של המשיב - אחרי שיסיים ביום 1.6.04 את ריצוי עונש המאסר שהוא מרצה עתה - על דרך של מעצר מחדש.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יהושע למברגר למבקשת, עו"ד רונן בנדל למשיב. 1.6.04).
עע"ם 6219/03 - פלונית נגד משרד הבריאות ואח'
*המידע שיש למסור למטופל לפי חוק זכויות החולה ולפי חוק הטיפול בחולי נפש(מחוזי חיפה - עת"מ 701/02 - הערעור נתקבל).
א. במהלך שנת 1999 פנו אנשים שונים לרשויות הרווחה בהביעם חשש למצבה הנפשי של המערערת. מנהל המירפאה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי רמב"ם חשש שמא עלולה המערערת לשלוח יד בנפשה, ועל-כן העביר את הפניה למשיב 2, ד"ר אנוך, הפסיכיאטר
המחוזי בחיפה, והלה החליט לזמן את המערערת לבדיקה רפואית. המערערת באה לפגישה, ולאחר שיחה החליט ד"ר אנוך כי אין מקום לכפות על המערערת טיפול נפשי או אחר. המערערת תוהה מה הביאה לבדיקה, מי היו אלה שדיווחו כי היא לוקה בנפשה, מה מידע רפואי יש בידי ד"ר אנוך על-אודותיה, ומה היתה אבחנתו על-אודות מצבה הנפשי. ד"ר אנוך סירב להיעתר לבקשת המערערת למסור בידה מידע שביקשה. בימ"ש קמא עיין בחומר הרפואי בהסכמת בעלי-הדין, והחליט כי יש לדחות את בקשתה של המערערת. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 35 לחוק הטיפול בחולי נפש קובע לאמור: "...(יא) חולה זכאי לקבל מידע רפואי בקשר למצבו; המידע יימסר לו לפי שיקול דעתו של הרופא". החוק אינו מדריך כיצד יפעיל רופא את שיקול דעתו. שיקול דעתו של הרופא נחזה על-פניו להיותו שיקול-דעת מוחלט, ואולם אם שיקול דעת המכונה מפורשות בדין כשיקול דעת "מוחלט" אין הוא שיקול דעת מוחלט כולי האי, קל וחומר שיקול דעת שאינו מכונה כך. שיקול דעתו של הרופא נתון לביקורת שיפוטית, והיה מקום לבחון שיקול דעת זה לגופו על-פי המיבחנים המקובלים. אלא שחוק הטיפול, שנחקק בשנת 1991, אינו החוק היחיד שלעניין. כחמש שנים לאחריו, בשנת 1996, נחקק חוק זכויות החולה המשליך גם הוא על ענייננו.
ג. סעיף 18 של חוק זכויות החולה קובע כי "מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי... על אף הוראות... רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי ... אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל... החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע יודיע מיד על החלטתו לועדת האתיקה... ועדת האתיקה רשאית לאשר את החלטת המטפל, לבטלה או לשנותה". חוק זכויות החולה מפרט הן בזכותו של חולה לקבל מידע על-אודות מצבו הרפואי הן בסייגים השלובים באותה זכות. שיקול סיכונו של הזולת מהווה שיקול ראוי שלא למסור מידע לחולה על-פי חוק הטיפול בחולי נפש. לא כן הוא דברו של חוק זכויות החולה, ששיקול סיכונו של הזולת אינו שיקול ראוי לאי-מסירת מידע למטופל על-אודות מצבו הרפואי.
ד. לפי חוק זכויות החולה, החלטתו של רופא שלא למסור מידע למטופל אמורה לעבור ביקורתה של ועדת אתיקה, האמורה לבחון החלטתו של רופא שלא למסור מידע לחולה. תכלית ההסדרים בשני החוקים אותה תכלית היא, אך אין זהות בין ההסדרים עצמם. חוק זכויות החולה גובר, לכאורה, בהיותו חוק מאוחר לחוק הטיפול, והרי הכלל הוא כי חוק מאוחר גובר על חוק שקדם לו, ואולם רק לכאורה כך, שכן חוק הטיפול הוא חוק ספציפי ביחס לחוק זכויות החולה, וחוק מאוחר כללי אינו גובר על חוק מיוחד שקדם לו. לשני כללי פרשנות אלה קיים כלל פרשנות נוסף ולפיו על ביהמ"ש לעשות כמיטבו כדי ליישב בין שני חוקים הנדמים לכאורה כשני חוקים שאינם מתיישבים זה-עם-זה. בענייננו, ד"ר אנוך סירב להיעתר למערערת, וכהוראת סעיף 18 לחוק זכויות החולה עליו להודיע לוועדת האתיקה על החלטתו, לצרף לידיעתה של הוועדה את המידע שלא נמסר למערערת, ואת נימוקיו לאי מסירתו של אותו מידע. משנקבע כי זכותה של המערערת עומדת לה שוועדת האתיקה תיזקק לעניינה, המסקנה היא כי עתירתה לביהמ"ש לעניינים מינהליים היתה עתירה טרם זמנה - עתירה מוקדמת - שכן טרם מוצו כל ההליכים המינהליים הקבועים בדין, ותחילה יש לבדוק את עניינה בוועדת האתיקה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, חשין, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. המערערת לעצמה, עו"ד דני חורין למשיבים. 16.6.04).
ע.פ. 4046/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין ואלימות במשפחה על יסוד עדות המתלוננים. *חומרת העונש בעבירות מין ואלימות במשפחה(מחוזי ת"א - ת.פ. 272/95 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות מין ואלימות אותן ביצע לאורך שנים בילדיה של אשתו מנישואיה הראשונים, וכן בעבירה של הטרדת עד, בכך שאיים על אשתו לבל תספר על מעשיו. ההרשעה התבססה על עדויותיהן של הבנות בהן נתן ביהמ"ש אמון מלא. ביהמ"ש התייחס לכך שהבת ס.מ. לא סיפרה מיד על המעשים שביצע בה המערער, ואף הכחישה תחילה כי בוצעו בה מעשים מיניים עת נחקרה במשטרה, בעקבות תלונתה של הבת ש.מ.. ביהמ"ש קיבל בהקשר זה את הסבריה של ס.מ., לפיהם פחדה מפני המערער וחששה לגורל אמה, אשת המערער, בקובעו כי הסברים אלה סבירים בעיניו. בגין העבירות האמורות גזר ביהמ"ש למערער 24 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע כי ביהמ"ש רשאי לבסס הרשעה על עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד שינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה. למידת ההנמקה לא נקבע שיעור, אך עליה להיות ממשית. תמיכות ראייתיות לגירסתו של הנפגע, המצטרפות לרושם המהימן שהותירה עדותו, יש בהן כדי לספק את דרישת ההנמקה. בענייננו מצא ביהמ"ש אותות של אמת למכביר בעדותן של ש.מ. וס.מ., והכלל הוא כי ערכאת הערעור, אשר לא שמעה את העדים ולא התרשמה מהם באופן ישיר, לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. כלל זה נכון במיוחד בקרבן של עבירות מין. במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר. לפיכך, דין טענותיו של המערער להידחות ככל שהן נוגעות לממצאי העובדה והמהימנות של בימ"ש קמא.
ג. אשר למידת העונש - אכן, העונש שנגזר על המערער אינו מן הקלים, אך עונש זה הוא תוצאה של המעשים המזעזעים אותם ביצע. המערער ניצל את התא המשפחתי אליו הצטרף והפך את הבית שאמור היה להיות מסגרת תומכת ומגוננת עבור בני-המשפחה, ובייחוד עבור הילדות הרכות בשנים, למקום מסוייט בו חוו הילדות פעם אחר פעם פגיעות קשות בגופן ובנפשן. המערער אף ניצל באופן שפל את הרקע המשפחתי הקשה של הילדות, ואת חששן כי יבולע להן ולאימן אם יתלוננו על מעשיו, על מנת להתמיד במעשים נפשעים אלה לאורך זמן. בנסיבות אלה, העונש שנגזר על המערער גוזר לו כמידת מעשיו והוא הולם וראוי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אבירם בורוכוב למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 22.4.04).
ע.פ. 7990/03 + 7740/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 7990/03 + 7740/03 - הרשעה בביצוע מעשים מגונים ומעשה סדום במשפחה. *דחיית טענת "הגנה מן הצדק" כאשר בהליך קודם הורשע הנאשם באותן עבירות מין ולקראת מתן גזה"ד התברר כי כתב האישום הוגש ללא אישור היועהמ"ש כנדרש, והמשפט נפתח מחדש. *חומרת העונש בעבירות מין (מחוזי י-ם - ת.פ. 5026/02 - ערעור על ההרשעה וערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום באחייניתו, במהלך השנים 1988-1990, בהיות המתלוננת כבת 9-11 שנים. ביהמ"ש גזר על המערער 60 חודשי מאסר, מתוכם 48 חודשים בפועל. המערער מלין הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין
ואילו המדינה מערערת על קולת העונש. עניין נוסף, שהועלה על-ידי בא-כוח המערער נוגע להחלטתו של ביהמ"ש המחוזי שדחה טענת סף של המערער בדבר קיומה של הגנה מן הצדק. הערעורים נדחו.
ב. הטענה בדבר הגנה מן הצדק, התייחסה לכך שבאותה פרשה הוגש בעבר כתב-אישום נגד המערער ואף ניתנה בה הכרעת-דין מרשיעה על-ידי מותב אחר (להלן: ההליך הראשון). אלא שבשלב הטיעונים לעונש, התברר כי כתב-האישום הוגש ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה, אשר נדרש במקרה הנדון על-פי סעיף 354 לחוק העונשין. לפיכך, קבע המותב אשר דן בהליך הראשון, כי כתב-האישום וההליכים שהתנהלו על-פיו, לרבות הכרעת-הדין, בטלים. סמוך לאחר מכן, חזרה התביעה והגישה את כתב-האישום, בצירוף אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה. בהליך השני העלה בא-כוח המערער את הטענה בדבר קיומה של הגנה מן הצדק, בכך שהעמדתו לדין בשנית בגין אותה פרשה, גורמת לו עוול בלתי נסבל ופוגעת בכבודו ובחרותו, בין היתר, נוכח עינוי הדין הנובע ממחדלה של התביעה לצרף את אישור היועץ המשפטי בהליך הראשון. בדחותו טענה זו קבע בימ"ש קמא, כי משנדרש היועץ המשפטי למתן האישור לצורך הגשת כתב-האישום בשנית, הפעיל בעניין זה שיקול דעת מאוזן וראוי. אין להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בימ"ש קמא בדחותו את טענת הסף בדבר הגנה מן הצדק. במקרה שלפנינו לא הגיעו הדברים לכלל התנהגות "בלתי נסבלת", "שערורייתית" או התנהגות העולה כדי "התעמרות" מצד התביעה, עד כי ראוי לחסום בגין כך את ההליך הנוסף שהגישה התביעה באותה הפרשה. כמו-כן, במקרה זה ועל אף עינוי הדין שנגרם למערער, גובר האינטרס הציבורי הקיים בהעמדתו של המערער לדין על המעשים המיניים החמורים שיוחסו לו, אשר נעשו בילדה רכה בשנים, שהיא גם אחייניתו.
ג. אשר להכרעת-הדין - בא-כוח המערער טען שביהמ"ש לא ייחס משמעות ראויה לסתירות מהותיות שנתגלו בעדות המתלוננת. טענות אלה, דינן להידחות. בימ"ש קמא ביסס את ההרשעה על עדותה של המתלוננת, ממנה התרשם כ"עדות כנה ורגישה", המתאפיינת באותות אמת למכביר. חיזוק לעדותה מצא ביהמ"ש, בין היתר, בעימות שנערך בין המתלוננת לבין המערער, עימות שבו היתה המתלוננת נתונה בסערת רגשות קשה ואילו המערער גיחך באי נוחות ולא היתה בפיו תשובה כלשהי לדברים שהטיחה בו המתלוננת. סיכומו של דבר, מדובר בהרשעה המבוססת על ממצאי מהימנות מובהקים והמעוגנת כדבעי בחומר הראיות שהוצג.
ד. אשר למידת העונש - גזר-דינו של בימ"ש קמא מאזן באופן ראוי והולם את מכלול הנסיבות ואת שיקולי הענישה הצריכים לעניין, קרי את חומרת המעשים ואת הצורך להוקיעם ולהרתיע את היחיד ואת הרבים, ומנגד - את עינוי הדין הממשי שנגרם למערער, עד שהורשע ונגזר דינו. על כן אין להתערב בעונש שהושת.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מנחם בלום למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 17.12.03).
ע.פ. 9599/03 - מוחמד מזאריב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת הריגה בתאונת דרכים, כאשר הנאשם נפצע גם הוא באותה תאונה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בשל גרימתה של תאונת-דרכים קשה, בה נספו שני צעירים ושלושה אחרים - בכללם המערער עצמו - נחבלו באופן קשה, הורשע המערער בעבירת הריגה אגב נהיגת כלי-רכב, בנהיגה במהירות מופרזת, בנהיגה במהירות בלתי-סבירה ובסטייה מנתיב נסיעה. בגדר הסדר טיעון ביקשה התביעה עונש מאסר בפועל עד שמונה-עשר חודשים ופסילת רישיון הנהיגה לתקופה שלא תעלה על חמש-עשרה שנים. שירות המבחן המליץ להסתפק
בתקופת מאסר בפועל שיהיה בידי המערער לרצותה בעבודת שירות. ביהמ"ש גזר על המערער שמונה-עשר חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי, וכן פסל אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך עשר שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. בבוקר יום 9.3.02 בשעה 10:05 לערך נהג המערער מכונית פרטית - בה הסיע את ארבעת חבריו מכיוון עכו לכיוון חיפה. הכביש במקום זה הוא דרך עירונית דו-מסלולית. כל אחד מהמסלולים נחלק לשלושה נתיבי נסיעה, ובין המסלולים מבדיל שטח הפרדה בנוי. מהירות הנסיעה המרבית המותרת, בקטע האמור, היא 70 קמ"ש. המערער נהג בנתיב המרכזי. בשלב מסויים הוא סטה לנתיב השמאלי לעקיפת רכב, בתוך כך פגע באבן שפה, סטה בחדות ימינה לעבר שוליו הימניים של הכביש, והתנגש בעוצמה בעץ אקליפטוס. עובר לתאונה נהג המערער במהירות שלא פחתה מ-115 קמ"ש; זאת למרות שבשעת האירוע שרר במקום ערפל כבד שהגביל את שדה הראייה לכ-30 מטרים בלבד. במועד אירוע התאונה היה המערער כבן עשרים. אף שאת רישיון הנהיגה שלו קיבל זמן לא רב לפני האירוע, הספיק לצבור שתי הרשעות קודמות בעבירות תנועה. בשל הפגיעה הגופנית שספג הוא סובל ממגבלות; ותוצאתה הטרגית של התאונה, שבה גרם למות שניים מחבריו, קלעה אותו גם למשבר נפשי.
ג. הסניגור טען כי חרף חומרת האירוע ותוצאותיו האיומות, היה על ביהמ"ש המחוזי להעדיף את שיקולי שיקומו של המערער על פני שיקולי הענשתו ולהסתפק בהטלת מאסר בעבודת שירות, כהמלצת שירות המבחן. אלא שבצדק קבע ביהמ"ש המחוזי, כי בענישת הגורמים לתאונות קשות מן הסוג שגרם המערער מוטל על ביהמ"ש ליתן ביטוי לחומרת התוצאות וכן לשיקול ההרתעה של נהגים אחרים. עונש המאסר שהושת על המערער איננו ממצה עמו את הדין. אילו עמד ביהמ"ש להענישו כמידת חומרת התנהגותו ותוצאותיה, כי אז היה ראוי למאסר לתקופה ארוכה מזו שנגזרה עליו. אלא שעונשו של המערער נקבע על יסוד בקשת התביעה במסגרת הסדר טיעון, שמעיקרה הביא בחשבון גם את העובדה שהמערער עצמו נפצע כתוצאה מן התאונה באורח קשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 1.6.04).
רע"פ 4334/04 - דן אורן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת על יסוד מדידת מד מהירות לייזר (ממל"ז) וקיומה של החזקה בדבר אמינות הממל"ז, למרות ש"חזקת האמינות" נקבעה ע"י ביהמ"ש העליון רק לאחר ההרשעה הנדונה(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע ביום 27.12.98 בביהמ"ש לתעבורה בנהיגה במהירות של 130 קמ"ש. מהירות הנסיעה שעליה התבססה ההרשעה, נמדדה באמצעות מד מהירות לייזר (להלן: ממל"ז) ממרחק של כ-140 מטר מרכבו. ביהמ"ש לתעבורה דחה את טענת המבקש כנגד אמינותו של הממל"ז. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי והגביל את ערעורו לשאלה אם קיימת חזקה שבעובדה בדבר אמינות הממל"ז. הדיון בערעור עוכב עד למתן פסק-דין מנחה בסוגיה זו בביהמ"ש העליון. פסק-הדין המנחה ניתן ביום 10.11.03, בע"פ 4682/01 (פ"ד נח(1) 304 להלן: פס"ד לוי). נקבע בו, בין היתר, כי בעבר אמנם לא היה בסיס איתן לקביעת בתי-המשפט כאילו נוצרה חזקה שבעובדה בדבר אמינות הממל"ז; ואולם כיום, בעקבות פסיקה וניסויים רבים שהצטברו בינתיים, ניתן להסתמך על אמינותו ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, בכפוף למספר סייגים שפורטו בפסה"ד. בעקבות מתן פסק-הדין בפרשת לוי התחדש הדיון בערעורו של המבקש בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש החליט לדחות את הערעור. נימוקו היה כי ביהמ"ש לתעבורה הסתמך בפסק-דינו על ההלכה הפסוקה כפי שהיתה באותה עת, ולכן אין לומר כי שגה אף שבדיעבד אנו יודעים כי הלכה זו לא היתה מבוססת דיה לעת ההיא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. העובדה שהערכאה הראשונה פסקה על-פי מה שנתפס כהלכה תקפה באותו מועד, אינה מחסנת את פסק-דינה מפני התערבות של ערכאת הערעור על יסוד הלכה אחרת שהתחדשה בינתיים. אך, מאידך, גם אין לומר כי התערבות כזו תיעשה תמיד. השאלה בכל מקרה נתון תהיה אם יש להבין את ההלכה החדשה כפועלת באופן רטרואקטיווי. משמעות הלכת לוי היא כי מדידות מהירות שנעשו בהתאם לכללים שהותוו בפסה"ד הן מדידות אמינות. כל עוד המדידות מקיימות את הכללים הללו, אין חשיבות לשאלה אם הן נערכו קודם למתן פס"ד לוי או לאחר מכן. אף אין כל טעם ענייני שלא להחיל הלכה זו על תיקים התלויים ועומדים בערכאות הערעור ואשר מקיימים את תנאיה של ההלכה. דין זה יפה גם לענייננו, שבו המדידה בוצעה בהתאם לכללים שנקבעו בפרשת לוי.
(בפני: המשנה לנשיא מצא. עו"ד ש. מחרז למבקש. 3.6.04).
בש"פ 3943/04 - אלהאם חדיד נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים של אשה ששכרה רוצח שכיר כדי לנקום במי שרצח את בנה וכאשר הרצח שתכננה לא בוצע (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה כי פנתה לאחד אוסאמה ווהבי בבקשה כי ינקום את רצח בנה, על ידי רציחתו של החשוד ברצח הבן, עקיל חסון. העוררת ביקשה לרכוש באמצעות ווהבי אקדח לצורך ביצוע הרצח, וכן קשרה עמו ועם אדם נוסף קשר לרצוח את אחיו של החשוד ברצח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים בשל חשד כבד למסוכנותה וקבע כי חלופת מעצר אינה יכולה לשמש מענה לחשש כי שחרורה עלול ללבות יצרי נקמה ולסכן חיי אדם. בתסקיר מעצר מסויימת בהודעה, יש בה כדי לענות על מסוכנותה של העוררת ולשמש מסגרת נאותה להחזקתה מחוץ לכלא עד לסיום משפטה. הערר נתקבל.
עבירות שמקורן בלהט יצרים בלתי נשלט מעלות חשש מובנה להישנות מעשים דומים כאשר מושא הנקמה קיים, ולפיכך קשה לומר בנסיבות אלה כי שחרורה של העוררת בחלופת מעצר הינו נטול סכנה. יחד עם זאת, ישנם גורמים שונים הממתנים את הסיכון במקרה זה. ראשית, חלף זמן ניכר מאז המעשים המיוחסים לעוררת ועד שנעצרה, ובתקופת ביניים זו לא פעלה להוציא מן הכח אל הפועל את כוונתה הפלילית; בינתיים חלפה עוד תקופה יחסית ארוכה, והדבר עשוי לשמש גורם הממתן, במידה מסויימת, את הפגיעה הרגשית, ולהקטין את המוטיבציה ליזום מעשי נקמה פליליים. שנית, וגם אם אין לייחס לכך משקל מכריע, הושגה סולחה בין המשפחות הניצות וגם לכך עשויה להיות השפעה מרגיעה. ואחרון - שירות המבחן כגורם מקצועי בדק את חלופת המעצר המוצעת ומצא כי חלופה זו היא הולמת ומתאימה. באיזון הכולל בין הערך המבקש לצמצם את הפגיעה בחירות האישית של הנאשמת לבין הצורך בהגנת הציבור ושמירה על בטחונו, גובר במקרה זה הערך הראשון, גם אם חלופת המעצר המוצעת אינה מסירה לחלוטין את החשש מפני מסוכנותה של העוררת.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' תמר אולמן לעוררת, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 31.5.04).
ע.א. 1747/04 - אנואר אלפי ואח' נגד יעקב לב
*המועדים להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור על פס"ד שניתן לכאורה במעמד צד אחד ושהוגשה לגביו בקשת ביטול למרות שבדיעבד נקבע כי פסה"ד לא ניתן במעמד צד אחד (הערעור הוגש בזכות ואין למחקו).
הערעור מופנה, על פי פיסקת המבוא שלו, כנגד שתי החלטות של ביהמ"ש המחוזי. האחת, בה נמחקה תובענה של המערערים על הסף, (להלן: "פסק הדין"), והשנייה בה נדחתה בקשה לביטול פסק הדין, (להלן: "ההחלטה"). אין חולק, כי על פסק הדין נתונה, בעיקרון, הזכות לערער. לעומת זאת, ההחלטה בבקשה לביטול אינה נתונה לערעור בזכות, כי אם לערעור ברשות בלבד.
הערעור מופנה כנגד שתי ההחלטות. בעת הגשת הערעור חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול. יוצא מכך, כי הן בהיעדר זכות להגשת ערעור בקשר להחלטה זו, והן בשל חלוף המועד כאמור, לא יכול ההליך הערעורי לעמוד ככל שהוא מופנה כנגד ההחלטה בבקשה לביטול, כשהיא לעצמה. עם זאת, אם עומדת למערערים הזכות לערער על פסק הדין, אין מניעה כי יכרכו בערעורם גם טענות כנגד ההחלטה המאוחרת. לפיכך, גורלו של הערעור תלוי בשאלה האם בעת הגשת הערעור, עמדה למערערים הזכות להגיש ערעור על פסק הדין. התשובה היא כי הערעור הוגש בזכות ואין למחקו.
תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת, כי "(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד... שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה ..201. יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול". תקנה זו נועדה לפתור קושי שעמד בפני בעלי דין שניתנה בעניינם החלטה במעמד צד אחד, לעניין דרכי התקיפה של החלטה מעין זו - בקשה לביטול או ערעור. במקרה דנא, נקבע בדיעבד על ידי בימ"ש קמא, כי פסק הדין לא היה החלטה במעמד צד אחד. עם זאת, קביעה זו שנוייה במחלוקת בהליך דנא, ועל כן אינה חלוטה. השאלה היא, האם במצב זה חל התנאי הקבוע בתקנה 398א, לפיו הוגשה לערכאה הדיונית "בקשת ביטול לפי תקנה 201". דרישה זו סובלת פירוש צר, לפיו חלה התקנה רק על הליכים בהם אין מחלוקת כי ההחלטה שהותקפה היתה החלטה שניתנה במעמד צד אחד, וגם ניתן לפרש דרישה זו כקובעת, כי ההסדר חל גם מקום בו הוגשה בתום לב בקשה לביטול לפי תקנה 201, גם אם בדיעבד נקבע כי תקנה 201 אינה חלה על המקרה בעיקרה. כפי שנקבע בע.א. 9119/01 [סביר נ"ט 41 - תקליטור סביר] יש לקבל את הפירוש הרחב יותר.
(בפני: הרשם שחם. 30.5.04).
ע.פ. 30/04 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של תקיפת ילד ע"י אביו (הערעור נדחה).
המערער הוא אביו של הקטין המתלונן, יליד 1988. בפברואר 2003, בהיות המתלונן תלמיד בבית ספר תיכון באשקלון, הורחק מבית הספר, אולם חרף זאת התייצב ללימודים. המערער נקרא לקחת את הנער הביתה. כאשר סירב הנער לבקשת המערער ללכת עמו, תקף את הקטין והיכה אותו בראשו, הפילו ארצה, ובעודו שוכב על הרצפה בעט בו בראשו ובבטנו, ודרך עליו ברגליו ללא הרף. כתוצאה מתקיפה אלימה זו, נחבל הקטין, איבד את הכרתו, ואושפז בבית החולים למשך יומיים. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע גזר למערער 9 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וצו מבחן ל-18 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בערעורו, טוען האב כי הארוע נשוא ההרשעה אינו משקף את התנהגותו דרך כלל, בהיותו אב מסור ודואג ל-9 ילדיו ומשפחתו. הוא הבין מיד את חומרת מעשיו ומתחרט עליהם וטוען כי עבר כברת דרך ארוכה מאז אותו ארוע והוא מצוי כיום בנתיב שיקומי מועיל. על כן הוא מבקש להסתפק במאסר בעבודות שירות. ברם, חרף חשיבותו הרבה של המסלול השיקומי ונכונותו של המערער להשתלב בו, לא ניתן להמיר את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בענישה חלופית. הצורך להגן על קטינים חסרי ישע מפני מבוגרים הפוגעים בהם פגיעות אלימות מחייב מסר עונשי חד משמעי. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר הפוגע הינו בן משפחה של קרבן האלימות. חומרת יתר מתלווה למעשהו של המערער, על רקע העובדה כי לחובתו הרשעה קודמת, אף היא באלימות כלפי קטין. המערער ומשפחתו הינם עולים מאתיופיה שהגיעו לישראל במבצע שלמה.
סביר להניח כי הם חוו ועדיין חווים חבלי קליטה והשתלבות בחברה הישראלית. אולם אין בכל אלה כדי לשמש גורם מקל כלשהו בכל הקשור לאיסורים המוחלטים הנוהגים בחברה שלנו באשר לשימוש באלימות בכלל, ובפגיעה בקטינים וחסרי ישע בפרט.
(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' נגה שביט למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 30.3.04).
בש"פ 4930/04 - נביל שקיראת נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של העסקה שלא כדין של שוהים שהייה בלתי חוקית בישראל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל. על פי הנטען, העסיק העורר בעבודות בניה שלושה תושבים זרים, שאינם רשאים לעבוד בישראל. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום בירושלים להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע כי אדם המסייע באופן חוזר ונשנה לשהייה בלתי-חוקית של תושבי האזור בישראל, מעיד על היותו מסוכן לביטחון הציבור באופן הדורש את מעצרו עד תום ההליכים. נוכח העובדה כי לעורר הרשעה קודמת בעבירה דומה וכי העבירה המיוחסת לו בכתב האישום בוצעה לכאורה בעוד המאסר המותנה תלוי ועומד, קבע בימ"ש השלום כי אין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את עררו של העורר. הערר נתקבל.
אכן, עבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, עשויות להקים, בנסיבות מסויימות, עילת מעצר בשל החשש של סכנה לבטחון הציבור מפני חדירתם של מפגעים מאזור יהודה שומרון ועזה לישראל. כך נקבע לעניין העבירה של הסעת תושבי האזור השוהים שלא כדין בישראל, ויתכן שבנסיבות הולמות תקום גם עילה בגין עבירה של העסקתם של תושבים אלה שלא כדין. עם זאת, אין קמה עילה זו של מסוכנות בכל מקרה של העסקת עובדים זרים, ועל ביהמ"ש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה דנן, לעורר אמנם הרשעה אחת קודמת בעבירה דומה, אך ניתן להשיג את תכלית המעצר אם ישוחרר העורר בתנאים משמעותיים אשר ימנעו ממנו לבצע עבירות נוספות. העורר העסיק את הפועלים, על פי הנטען, במסגרת עבודתו כקבלן בניין, ואחד הנימוקים העיקריים שסיפק לכך (במסגרת חלק מהודעותיו) היא כי עלות העסקתם נמוכה משמעותית מהעסקת פועלים ישראלים. על כן, ניתן להגשים את תכלית המעצר על ידי הרחקתו של העורר מן האפשרות להעסיק שוהים בלתי חוקיים באתרי בנייה, על ידי השארתו במעצר בית מוחלט, ועל ידי קביעת ערובות מתאימות שיהא בהן להקטין את התמריץ הכלכלי להעסיק שוהים בלתי חוקיים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלי כץ לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 3.6.04).
ע.א. 3207/04 - ישראל פרי ואח' נגד ציפורה להב ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה המאפשרת לנתבעים בהליך אזרחי לעיין בתיק פלילי המתנהל נגד התובעים (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הבקשה נדחתה בעיקרה).
המבקשים הם נאשמים בתיק פלילי, שעניינו חשד כי רימו אלפי אנשים מבוגרים (להלן - "לקוחות") במסגרת הסדרת תוכנית פנסיה מערב-גרמנית. לפי כתב האישום, פעלו הנאשמים, בין היתר, באמצעות חברת BGAאשר בבעלות פרי. בנוסף להליך הפלילי, הוגשו מספר תביעות אזרחיות של המבקשים נגד לקוחות שונים בענין הסדרת הפנסיה. במסגרת ההליכים האזרחיים ביקשו הנתבעים לעיין בתיק הפלילי של המבקשים וביהמ"ש נעתר לבקשה. על כך ערערו המבקשים ובקשתם היא לעכב את ההחלטה. הבקשה נדחתה בעיקרה.
אכן אי מתן הסעד של עיכוב ביצוע עשוי לסכל את ערעורם של הנאשמים. אך יש לזכור כי הלקוחות עלולים להינזק נזק של ממש אם יינתנו פסקי דין חלוטים בתביעות
האזרחיות המתנהלות נגדם, מבלי שיעיינו בכל החומר שנקבע על ידי ביהמ"ש כרלוונטי להגנתם. לכך יש להוסיף, כי מאה ועשרה צדדים שלישיים נוספים, שאף הם צדדים לתיקים אזרחיים בענין הפרשה, ביקשו עיון בתיק הפלילי ובקשתם נתקבלה תוך עיכוב העיון עד הכרעה בבקשה דנא. גדר הספיקות הוא זה: יותר ממאה צדדים לתיקים אזרחיים עלולים להינזק על ידי עיכוב ביצוע עד הכרעה בערעור הנוכחי, אך אי מתן עיכוב ביצוע יסכל, לכאורה, את הערעור. נבחנה האפשרות של השהייה, בהסכמה, של התביעות האזרחיות עד ההכרעה בערעור, אך הנאשמים דחו אפשרות זו. הנאשמים מבקשים להינות מכל העולמות: גם לעכב את ביצועו של פסק הדין בעניין העיון, וגם להמשיך בהליכים האזרחיים, כל זאת כשביהמ"ש המחוזי קבע כי המסמכים רלוונטיים להליכים האמורים. בנסיבות אלה עיכוב ביצוע יינתן בצורה מצומצמת. בתנאים ובהגבלות שונות.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד מיכאל קירש ודרור ארד- אילון למבקשים, עוה"ד שי צנג, גיל גרשוני, שמעון דולן, מיכן רוזן עוזר וגלעד סוקולובר למשיבים. 6.6.04).
רע"א 4744/04 - יהודה ושמחה שורץ נגד מיסטר מאני ישראל בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פינוי דירת מגורים בהליכי הוצאה לפועל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים נטלו הלוואה מבנק לצורך מימון בניית ביתם, לא עמדו בפרעון ההלוואה ולאחר הליכים שונים פנו אל המשיבה, חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, וביום 25.1.99 נחתם הסכם הלוואה, במסגרתו לוו המבקשים 142,000 ש"ח. זכויות המבקשים בבית המגורים של המערערים שועבדו לטובת המשיבה. המבקשים לא עמדו בתשלומים ובסוף שנת 2000 פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון על זכויות המבקשים בדירה ומונה כונס נכסים. נגד המבקשים הוצא צו פינוי, והם הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה, בה ביקשו צו האוסר על המשיבה לפנותם מן הבית עד לבירור חשבון החוב. לאחר מו"מ חתמו המבקשים עם המשיבה על הסכם פשרה בו הודו בקיומו של חוב על סך 880,600 ש"ח, והוסכם כי המבקשים ישלמו 650,000 ש"ח בתוך שלושים יום לסילוק מלא של החוב. המבקשים לא צלחו בגיוס הסכום האמור, והליכי ההוצאה לפועל חודשו. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי תובענה חדשה וכן בקשה לעיכוב הליכי הפינוי. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכי הפינוי עד לתום הדיון בתובענתם, בקובעו כי סיכויי המבקשים להצליח בה - אפסיים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
העובדה שהמבקשים חייבים סכום כלשהו למשיבה איננה שנוייה במחלוקת. על כן, נראה שגם אם יתקבלו טענותיהם, ישפיע הדבר, על גובה החוב בלבד ולא על עצם קיומו. בכל מקרה יידרשו המבקשים להחזיר, לכל הפחות, את קרן ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מסויימים. עם זאת, נוכח הספק שמעוררים המבקשים באשר לגובה החוב, והעובדה שמדובר בדירת מגורים, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. פינוי המבקשים מדירתם יהא בלתי הפיך אם תימכר הדירה לגורם שלישי. אם בסופו של יום יתקבלו טענות המבקשים באשר לגובה חובם, יוקטן חובם למבקשת באופן משמעותי, וייתכן כי אז יוכלו המבקשים לעמוד בפרעונו, תוך השארת דירתם בידם. עם זאת, כיוון שכאמור עובדת קיומו של חוב כלשהו כלפי המשיבה איננה נתונה במחלוקת, יעוכבו הליכי הפינוי, תוך התניית הדבר בהפקדת סכום כסף של 160,000 ש"ח, סכום המשקף את קרן ההלוואה בתוספת מסויימת.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ע. טרייסטר ול. איצקוביץ למבקשים, עו"ד מ. סגל-גולן למשיבה. 15.6.04).
בש"פ 5300/04 - מדינת ישראל נגד אבי תקווה
*דחיית בקשה להארכה חמישית של מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות של סחר בבני אדם וסרסרות למעשי זנות, כאשר גם בתקופת ההארכה המבוקשת לא יסתיים המשפט (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה). המשיב הואשם בעבירות של סחר בבני אדם וסרסרות למעשי זנות, בכך שבחודש יוני 2002 מכר לסוכנת משטרתית אישה לשם העסקתה בזנות. באישום נוסף נטען, כי בחודש ספטמבר 2002 נסע המשיב לרוסיה, שם שכנע 8 נשים להגיע לארץ כדי לעסוק בזנות. הנשים הוברחו לישראל דרך הגבול עם מצרים, ושבע מהן מכר המשיב לאחרים לצורך העסקתן בזנות, ואילו את השמינית העסיק בעצמו בבית בושת אותו ניהל בחיפה. כתב האישום הוגש בחודש נובמבר 2002, וביהמ"ש הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. שמיעתן של הראיות החלה בחודש פברואר 2003, ומאז עתרה המדינה ארבע פעמים להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחסד"פ. שמיעתן של ראיות התביעה הסתיימה בחודש דצמבר 2003 ובעקבותיה החלה פרשת ההגנה. המשיב ביקש להעיד מטעמו מעורב אחר בפרשה (לאוניד בורשטיין), אולם לא ניתן היה להעיד אותו, מאחר ומשפטו-שלו טרם הסתיים. בתאריך 7.6.04 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של בורשטיין, ונקבע כי פרשת ההגנה במשפטו של המשיב תסתיים ביום 12.7.04. יש להניח כי במהלך תקופת המעצר המבוקשת לא יסתיים משפטו של המשיב. המדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 יום נוספים. הבקשה נדחתה.
העבירות אשר יוחסו למשיב נמנות על העבירות היותר חמורות בהן נאבקת החברה בישראל בשנים האחרונות, וקיים חשש שאם יינתן לו להתהלך חופשי הוא יחזור לחיי פשע. אולם, אותו חשש בדבר מסוכנותו, עוצמתו הולכת ופוחתת ככל שמתארכת תקופת המעצר, ולעיתים מגיע השלב בו גוברת ידה של זכות הנאשם לחרות. עניינו של המשיב הגיע לשלב שבו אין עוד מקום להורות על הארכת מעצרו. לפיכך, יוארך מעצרו של המשיב ב-30 ימים נוספים, אולם, הוא יהיה רשאי להציע לבית המשפט המחוזי חלופות מעצר, שאם אחת מהן תמצא ראויה, ישוחרר מיד.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד חוסאם ביסאן למשיב. 11.6.04).
ע.א. 6424/03 - בית הארחה כפר גלעדי ואח' נגד כנרת חברה לבנין ופיתוח
*ביטול פס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש על דרך של פשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, כאשר נפלה טעות בחישובים שהביאו לפסיקה האמורה (הערעור נתקבל).
בעלי הדין הסכימו כי ביהמ"ש המחוזי יפסוק בסכסוך כספי שנתגלע ביניהם על דרך של פשרה, כסמכותו בסעיף 79א לחוק בתי המשפט. בהסכמה זו צויין כי ביהמ"ש יכריע בסכסוך על-סמך חומר הראיות שבתיק ועל-סמך חוו"ד של מומחה הנדסי שמונה בידי ביהמ"ש לבדיקת "[ה]שאלות ההנדסיות כפי שאלה יגובשו ע"י ב"כ הצדדים". ביהמ"ש חייב את המערערים לשלם למשיבה 1,014,172 ש"ח, כשהוא מציין את החישובים לפיהם הגיע לסכום זה. המערערים טוענים כי נפלו בפסה"ד שגיאות חישוב שהביאו לפסיקה של סכום גבוה בהרבה מהסכום הנכון. הערעור נתקבל. על-פני הדברים ובהתחשב בהנמקתו של ביהמ"ש ולחומר הראיות שהוצג, יש ממש בטענות המערערים על-אודות טעות שנפלה בפסה"ד ביישום ובחישוב. בנסיבות יוצאות דופן אלו, ואף שמדובר בערעור על פס"ד שניתן בדרך הפשרה, מתקיים טעם טוב לקבלת הערעור. יחד-עם-זאת, אין אפשרות להכריע בערעור במחלוקת שבין הצדדים. שהרי בימ"ש קמא פסק על-דרך הפשרה, ובנסיבות העניין - ובהיעדר הנמקה מלאה בפסה"ד - קשה לומר בוודאות כיצד היה פוסק ביהמ"ש אלמלא הטעות. על-כן יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, לשמיעת טענות הצדדים שלאחריהן ינמק את החלטתו ויסביר מדוע פוסק הוא סכום שהוא פוסק.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. עו"ד שי בייזר למערערים, עו"ד גבריאל הנר למשיבים. 24.6.04).