תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 20

ע.א. 7256/00 + 7136/00 - דב חייט ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא ואח'

* ע.א. 7256/00 + 7136/00 - דרכי קביעת שיעור הפיצויים בשינוי תב"ע כאשר התכנית המקורית תוקנה והוגדלו אפשרויות הבניה, לאחר מכן אושרה "תכנית פוגעת" בגינה נתבעו פיצויים, וביני לביני, אושרה "תכנית מתקנת" שהרחיבה במקצת את אפשרויות הבנייה. *ניכוי דמי ההיתר למינהל(מחוזי ת"א - ת.א. 97/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם בפסק דין על דרך הפשרה).
א. המערערים הינם בעלי זכויות חכירה לדורות ממינהל מקרקעי ישראל בחמש עשרה חלקות, בכפר סבא, עליהן ניצבים בתיהם. לפי תב"ע שפורסמה ביום 21.8.47, ניתן לבנות בכל חלקה יחידת דיור אחת בגובה שתי קומות לכל היותר ובמימוש %20 משטח החלקה. ביום 18.6.70 פורסמה תוכנית חדשה (להלן: התוכנית הקובעת), אשר התירה לבנות בכל חלקה מבנה בן ארבע קומות על %30 משטח החלקה, או מבנה בן שלוש קומות על %35 משטח החלקה. ארבע עשרה שנים לאחר פרסום התוכנית הקובעת פורסמה תוכנית מתאר חדשה (להלן: התוכנית הפוגעת), שצמצמה את אפשרות הבנייה בכל חלקה לשתי יחידות דיור בנות שתי קומות, במבנה אחד או בשני מבנים, ובלבד שסך כל השטח הבנוי לא יעלה על %70 משטח החלקה. לאחר אישור התוכנית הפוגעת, הגישו המערערים למשיבה תביעה לתשלום פיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ותביעתם נדחתה. בעקבות כך הגישו המערערים תובענה לביהמ"ש המחוזי, ובעוד התביעה תלויה ועומדת, פורסמה ביום 19.6.88 תוכנית מתאר חדשה למקרקעין (להלן: התוכנית המתקנת). תוכנית זו הרחיבה את אפשרויות הבנייה. התכנית המתקנת לא הובאה בחשבון באותו שלב על ידי ביהמ"ש המחוזי, אך בהליכים נוספים שהתקיימו בעניין מקרקעי המערערים, ניתן לה ביטוי בחישוב הנזקים למקרקעי המערערים. על פסה"ד שניתן לראשונה הוגש ערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שקבע את שיעור הפיצויים. שני הצדדים ערערו על פסק הדין והערעורים נתקבלו בחלקם בפס"ד על דרך הפשרה.
ב. לצורך קביעת הפיצויים יש לקחת בחשבון את התכנית המתקנת ולהפחית מדמי הפיצויים הנובעים מהשוואת התכנית הפוגעת בתכנית הקובעת את ההפרש בין התכנית הפוגעת לתכנית המתקנת. לצורך קביעת שיעור הפגיעה - יש לנכות את דמי ההיתר שהיה על המערערים לשלם למינהל בגין התכנית הקובעת. סכום הפיצוי המגיע לכל אחד מהמערערים לאחר הפחתת שווי המבנים, שצריך היה להרוס אילו נשארה על כנה התכנית הקובעת, יתורגם לשקלים ואליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המועד הקובע לעניין שיערוך סכומי הפיצוי המגיעים למערערים הינו ביום כניסת התוכנית הפוגעת לתוקף, דהיינו ביום 15.9.84, ולא מיום פרסום התכנית 30.8.84.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יוסף אהרונסון וגב' מירה גלדשטיין למערערים, עוה"ד גב' בתיה בראף (מליכזון) ומשה גולן למשיבים. 11.11.04).

ע.א. 8021/03 - משה אלישע ואח' נגד יוסף אלישע

פירוש צוואה. דחיית בקשה להגיש ראיות נוספות בערעור(מחוזי ת"א - תיק עז' 2268/98 - הערעור נדחה).

א. בצוואה, שנחתמה ביום 31.5.95, ציווה המנוח הרב יוסף אלישע ז"ל את כל זכויותיו וחובותיו במשק במושב מצליח, לנכדו המשיב. ביום 24.12.97 נפטר המצווה. עוד קודם לעריכת הצוואה, ב-10.8.88 נחתם בין המנוח ורעייתו המנוחה לבין המשיב, הסכם העברה מהמנוחים למשיב של זכויותיהם וחובותיהם במשק, תוך תשלום חובות המעבירים על ידי המשיב. ההסכם לא מומש בשעתו. לאחר שמיעת עדים בהתנגדות המערערים לקיום הצוואה, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי הצוואה נערכה כשורה, ושיקפה את רצונו של המנוח להיטיב עם המשיב, שהסכים ליטול על עצמו את המשך קיום המשק במושב, דבר שהיה חשוב בעיני המנוח. הערעור נדחה.
ב. עם הגשת הערעור ביקשו המערערים לצרף מסמך, שהוא "הסכם משבצת משולש" שנחתם בין המינהל, הסוכנות היהודית והמושב מצליח (להלן: ההסכם המשולש). ההסכם המשולש מסדיר, בין היתר, את החובות והזכויות של חברי האגודה כבני רשות בנחלות, ובכלל זה מתייחס למקרה של פטירת חבר אגודה. טענת המערערים הינה כי נוכח ההסכם המשולש, האמור להסדיר את אופן ירושת הנחלה, בטלה צוואת המנוח, ויש לחלק את הירושה בהתאם לסעיף בהסכם המשולש, המפנה לסעיף 114 לחוק הירושה, באשר לירושת משק חקלאי. לטענת המערערים היה על ביהמ"ש קמא להעלות את נושא ההסכם המשולש ביזמתו. המשיב התנגד לבקשת המערערים. רק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה ביהמ"ש שדן בערעור הבאת ראיה נוספת. כבר נפסק כי "הכלל הוא, שאין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור אם היתה קיימת אפשרות להגישן לפני ביהמ"ש בערכאה הקודמת, ובעל הדין איננו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה". אליבא דכולי עלמא היה ההסכם המשולש קיים כבר בזמן ניהול המשפט בערכאה הראשונה, ולא ניתן כל הסבר מדוע נמנעו המערערים מלהציגו שם. אין לקבל את טענת המערערים כי ביהמ"ש קמא, היה אמור, לבקש ביזמתו את הצגת ההסכם ולצרף את הצדדים לו כמשיבים. אכן, ככלל, ביהמ"ש רשאי להעלות טענות מיוזמתו בסיטואציות מסויימות. הדעת נותנת, כי הדבר ייעשה אך במקרים חריגים. בענייננו, ביהמ"ש לא היה מודע מפי המערערים לנושא מעמד בר הרשות וההסכם המשולש, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
ג. למעלה מן הצורך יצויין כי גם אילו הוגש ההסכם והתקבל כראיה, ספק אם היה בכך בכדי לשנות את תוצאות פסק הדין. המערערים לא הצביעו על הוראה בצוואה הסותרת את תנאי ההסכם. על פניו, ההסכם המשולש קובע בסעיף 20(ה)(1) כי במקרה של פטירת חבר בישוב יועברו זכויותיו, בהיעדר בן/בת זוג, לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ואושר על ידי הסוכנות. באין בן ממשיך כזה, יועברו הזכויות לפי ס' 114 לחוק הירושה. הצוואה דנא מורה למי מבקש המנוח להעביר את זכויותיו וחובותיו בנחלה. רצון המנוח - כפי שציין ביהמ"ש קמא - היה לראות את המשיב כבן ממשיך. נוסח הצוואה ואופן ביצועה מקובלים לכאורה על מינהל.
ד. נותר לדון בשתי הטענות שאינן קשורות בהסכם המשולש. המערערים טענו כי יש לפרש את הצוואה באופן שלא יקפחם. לשיטתם, כל שהתכוון המנוח היה למנות את המשיב כבן ממשיך, ואין להסיק מכך שהתכוון לנשל את המערערים. טענה זו אין לה על מה להישען. אין לקרוא לתוך הצוואה מה שאין בה. אשר לטענה שהמנוח עשה את שעשה בצוואה כי טעה וסבר שאילולא כן יאבד המשק - הצוואה היתה בתוקפה מיום חתימתה ועד לפטירת המנוח, יותר משנתיים לאחר מכן. העובדה שהמערערים, שלפחות חלקם היו מודעים לקיומה, לא עשו מאומה לתיקון הטעות הנטענת, אינה פועלת לטובתם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד בנימין צאירי ואושרי עזרא למערערים, עו"ד עמוס וולפסון למשיב. 10.11.04).

עמ"ם 8607/04 - טלי פחימה נגד מדינת ישראל

מעצר מינהלי נגד אזרחית ישראלית החשודה בסיוע לפעולות טרור. התניית שחרור בערובה של עצור מינהלי בכך שהעצור יממן גורמי שמירה שימנעו ממנו המשך פעילות הטרור(הערר נדחה).

א. המערערת אזרחית ישראל בת 28, נעצרה בחודש מאי 2004, למשך מספר ימים בשל כניסה לעיר ג'נין תוך הפרת צו מפקד כוחות צה"ל באיזור. על פי מידע חסוי, חלה בעת האחרונה הקצנה במעורבותה של המערערת, בפעילות שתכליתה ביצוע מעשי טרור כנגד יעדים ישראליים. המערערת נעצרה ביום 9.8.04 לצרכי חקירה והועברה
למתקן חקירות של השב"כ. מעצרה הוארך מעת לעת לצרכי חקירה מכח חסד"פ. המעצר הפלילי הסתיים ביום 5.9.04, ושר הבטחון הורה על מעצרה המינהלי למשך ארבעה חודשים. הוראה זו ניתנה לאחר שהוברר כי לא ניתן להעמיד את המערערת לדין פלילי מהטעם שהראיות הינן נגדה חסויות. המדינה פנתה לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה כי יאשר את צו המעצר המינהלי בהתאם לסעיף 4 לחוק סמכויות לשעת חירום (מעצרים). במסגרת הדיון בבקשה, נמסר לסניגוריה חומר ראיות גלוי, אולם עיקר הבסיס לצו המעצר שהוצא נשען על חומר חסוי. חומר זה הוצג לעיונו של בית המשפט המחוזי במעמד צד אחד. בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות הגלוי והחסוי שהועמד לעיונו, ואישר את צו המעצר, בשל ודאות קרובה לקיום סכנה לבטחון המדינה הנשקפת מן המערערת. הערר נדחה.
ב. המעצר המינהלי הוא ביסודו מניעתי ולא ענישתי. הוא נועד, בבחינת אמצעי אחרון ובלתי נמנע, להגן על הבטחון, מקום שאמצעים אחרים, פחות קיצוניים אינם יעילים. הליך המעצר המינהלי והביקורת השיפוטית לגביו שלובים לא אחת עם סטייה בולטת מדיני הראיות המקובלים. בענייננו, מעצרה המינהלי של המערערת במתקן כליאה לתקופה המבוקשת בצו, הינו בלתי נמנע, משהראיות נגדה מצביעות על סכנה מוחשית, מיידית, וישירה כי אם תשוחרר, היא עלולה, במידת וודאות קרובה, להיות מעורבת בפעילות הנושאת אופי של טרור. חומר הראיות משקף הקצנה חמורה של הסכנה הנשקפת מהמערערת בתקופת הזמן האחרון, סכנה ממשית וקרובה למימוש כוונותיה של המערערת באם תוצא ממשמורת. חרף הקושי הכרוך בכך לניהול הגנתה של המערערת, סיווגו של החומר כחסוי הוא סיווג מוצדק וענייני, ואין מוצא אחר אלא להותיר את כולו תחת מעטה של סודיות.
ג. השב"כ היה נכון להסכים לחלופת מעצר בית, בתנאי שתובטח שמירה רצופה על המערערת בכל שעות היממה באמצעות גורמי שמירה שיאושרו על ידי שירותי הבטחון, ובתנאי כי עלות השמירה כאמור לא תיפול על שכם המדינה. באי כוחה של המערערת הודיעו כי לא נמצאו מקורות מימון להסדר המוצע, והציעו מצידם חלופת מעצר בית למערערת בבית בני משפחה. ברם, הצעה זו אינה עונה לתנאים החיוניים הנדרשים בנסיבות הענין לצורך החלת חלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' סמדר בן נתן למערערת, עו"ד ענר הלמן למשיבה. 4.11.04).

ע.פ. 9479/03 - סלמאן עאבד נגד מדינת ישראל

הרשעת בעל ברצח אשתו תוך דחיית טענה של שכרות. דחיית בקשה ל"עונש מופחת" בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 321/02 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער היה נשוי במשך 27 שנים, ולבני הזוג נולדו 8 ילדים. לאחר שנים התמכר לשתיית משקאות משכרים, הפסיק לעבוד, יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון, ובעקבות כך נהג המערער במנוחה באלימות מילולית וגופנית. המנוחה נטשה את הבית ושכרה לעצמה דירה בעכו. בתאריך 8.6.02, בשעת לילה מאוחרת, שבו בני הזוג ונפגשו, וגם הפעם לווה המפגש בויכוח ובצעקות רמות, בין היתר, על רקע החלטתה של המנוחה להתגרש. בשעה 00:05 לערך של בוקר המחרת, בהיותם בדירתה של המנוחה בעכו, נטל המערער סכין מטבח ודקר את אשתו 21 דקירות בחלקי גופה השונים, וגרם למותה. המערער טען להגנתו כי המנוחה תקפה אותו עם הסכין, דבר שאילץ אותו להתגונן מפניה. ועוד טען, כי בעת האירוע היה במצב של שכרות, וכן כי לא הוכח יסוד ה"ההכנה". בית המשפט המחוזי בחיפה קבע, כי המערער לא הוכיח כלל את טענת השכרות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי ריבוין של הדקירות, מראה כי בלבו של המערער גמלה
החלטה להמית את המנוחה, והוא עשה זאת מבלי שקדמה לכך התגרות של הקרבן, ולאחר שהכין את עצמו למעשה על ידי נטילת הסכין לידיו. משהרשיעו ברצח גזר ביהמ"ש למערער מאסר עולם. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. אכן, נראה כי בליל האירוע הרבה המערער ללגום משקאות משכרים, אולם עיקר השתיה הסתיימה כחמש שעות לפני דקירתה של המנוחה. אותו לילה בילתה המנוחה עם חברתה העדה מאהא בקרית ביאליק. כאשר הגיעה המנוחה לעכו והמערער פגש בה, פרץ ביניהם ויכוח לוהט. בסמוך לשעה 04.00 באו המערער, בתם של בני הזוג באדרה, וחברה של המנוחה מאהא לביתה של המנוחה. מאהא ובאדרה נכנסו לאחד החדרים לישון, וגם בשלב זה הוסיפו לשמוע את בני הזוג מתווכחים. המנוחה עזבה את המערער ונכנסה לחדרן של באדרה ומאהא. המערער נכנס לחדר בעקבות אשתו, דיבר על ליבה ושידל אותה בדרכי נועם לחזור עמו לסלון הדירה. לפתע שמעו באדרה ומאהא את המנוחה קוראת לעזרה. משהגיעו לסלון הן מצאו את המנוחה פצועה, והמערער עומד ומחזיק את הסכין בידו. מהויכוחים שניהל עם המנוחה ובעיקר מהדרך בה שכנע אותה לחזור עימו לסלון הדירה, לא ניכר היה שלאלכוהול אותו לגם היתה השפעה כלשהי על התנהגותו, אדרבא, כך קובע ביהמ"ש, המערער "שם את היד שלו בליטוף על הכתף שלה ואמר בואי בחוץ אני רוצה לדבר איתך". זו אינה התנהגות המעידה על מי שפעל בהיותו שיכור, ולו גם באופן חלקי. גם התנהגותו לאחר המעשה כשברח מהמקום מצביעה על כך שלא היה שיכור.
ג. גם דינה של טענת המערער לעונש מופחת להדחות. סעיף 300א' לחוק העונשין הסמיך את בית המשפט לגזור למי שהורשע ברצח, עונש קל מעונש החובה של מאסר עולם. אולם, הדבר הותנה, בין היתר, בכך שהנאשם לוקה בהפרעה נפשית חמורה או בליקוי בכושרו השכלי. אין צורך להדרש לבשאלה אם מי שמתגונן בטענת "שכרות" נכנס לגדרו של סעיף 300א' לחוק העונשין, מן הטעם הפשוט כי טענת השכרות לא הוכחה כלל.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד תאופיק אבו אחמד ופאדי אבו אחמד למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 3.11.04).

ע.פ. 6720/04 - מדינת ישראל נגד עסאם זחאיקה

*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה בדקירות סכין "כדי לשרש את תת תרבות הסכין"(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. יום אחד, בשעות הערב, ועל רקע סכסוך קודם שנתגלע בין המשיב לבין אחרים, הגיע המתלונן ועימו ארבעה אחרים לחנות בה עבד המשיב. פרצו חילופי מהלומות בין שני הצדדים, ולאחריהם עזבו המתלונן וחבריו את החנות בעוד המשיב צועק אחריהם כי "יטפל" בהם. כעבור מספר דקות בא המשיב מלווה בשניים אחרים ובידו סכין, החל רודף אחרי המתלונן ומשהשיג אותו אחז המשיב בגרונו ונעץ את הסכין בגבו שלוש פעמים. המתלונן נפגע במרחק של סנטימטר אחד בלבד מאבי העורקים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וגזר לו 18 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. "נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו". הטלת עונשים קלים במקרים כגון דא מחטיאה את המטרה ואת השאיפה לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו. לפיכך יש להחמיר בעונשו של המשיב. בה-בעת, יש לציין כי מעשהו הקשה של המשיב בא לאחר שהמתלונן "התחיל" במריבה.
ג. אשר לבקשת המדינה לחייב את המשיב בתשלום פיצויים למתלונן - ביהמ"ש המחוזי הסביר את אי-חיובו של המשיב בתשלום פיצויים בכך שנערכה סולחה בין הצדדים. ברם, אין לומר כי בענייננו אכן נערכה סולחה, ככתבה וכלשונה. המתלונן זכאי, אמנם, להגיש תביעת לפיצויי נזיקין נגד המשיב, ואולם קורבנות של עבירות פליליות נדרשים אך לעתים רחוקות לתביעות אזרחיות נגד מי שהזיקו להם בביצועה של עבירה פלילית, ונמצא כי העבריין יוצא נקי מחיוב אזרחי. בית-משפט בהליך פלילי מוסמך לחייב מי שהורשע בדינו בתשלום פיצוי בגין נזק או סבל שנשא בו הקורבן, וראוי לו לבית-משפט כי יעשה שימוש בהוראת-חוק זו ויעניק לנפגע פיצוי שזכאי הוא לו על-פי דין אך קרוב לוודאי לא יתבע אותו בבית-משפט אזרחי.
ד. לפיכך, לנוכח נסיבות העניין, ובהתחשב בכלל כי אין ממצים את העונש בערכאת ערעור, יעמוד ענשו של המשיב על ארבע וחצי שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים מאסר בפועל. כן ישלם המשיב למתלונן פיצויים בסך של 20,000 ש"ח.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט חשין. עו"ד אסף רוזנברג למערערת, עו"ד זכריה שנקולבסקי למשיב. 3.11.04).

רע"פ 8583/04 - חילף אברהים נגד מדינת ישראל

מתן פס"ד בעבירת תעבורה שלא בנוכחות הנאשם שהוזמן ולא הופיע למשפט. דחיית בקשה ל"ביטול פס"ד" פלילי שניתן שלא בנוכחות הנאשם, מבלי שהוזמנו הצדדים לדון בבקשה לביטול פסה"ד(הבקשה נדחתה).

א. ביום 20.10.03 הומצאה למבקש הודעה על איסור שימוש ברכב בו נהג, עקב שימשה קידמית מנופצת ורישיון רכב שפג תוקפו. ביום 23.12.03 נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב בניגוד לאמור בהודעה. הוגש נגדו כתב אישום שכלל גם זימון לדיון בבית-המשפט לתעבורה בנצרת. המבקש לא התייצב לדיון, ובית-המשפט גזר לו, שלא בפניו, בין היתר, פסילה בפועל מנהיגה לתקופה של 3 חודשים. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, בטענה כי הודעת איסור השימוש לא ניתנה על-ידי שוטר שהוא בוחן תנועה. כן טען כי פרנסתו באה לו מנהיגת משאית, וכי שלילת הרישיון תביא לפיטוריו ולאובדן מקור פרנסה. המבקש הוסיף גם כי לא הופיע לדיון היות והדו"ח אבד לו. בית-המשפט דחה את הבקשה בלא שהצדדים הופיעו לפניו, בציינו כי הליקויים בגינם הורד הרכב מן הכביש היו ליקויים מהותיים. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר ולביטולה של ההחלטה האחרונה מן הטעם שזו ניתנה בהיעדר הצדדים. בית-המשפט דחה את הבקשה, גם זו הפעם בהיעדר הצדדים. המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי בטענה כי שפיטתו בהיעדרו פגעה בזכות הטיעון שלו ומנעה ממנו את יומו בבית-המשפט. כן שב המבקש וטען כי הודעת איסור השימוש ניתנה שלא כדין. בית-המשפט דחה את ערעור המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הבקשה אינה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או אחרת החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה דיון בערכאה שלישית. אך גם לגופו של עניין יש לדחות את טענות המבקש. סעיף 240 לחסד"פ קובע כי "נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט... יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום". כפועל יוצא, בית-המשפט רשאי לדון את הנאשם שלא בפניו. מכוח הוראת-חוק זו היה בית-המשפט לתעבורה מוסמך לשפוט את המבקש שלא בפניו, בהתאם לשיטה הנהוגה בבתי-המשפט לתעבורה והקרויה "ברירת משפט".
ג. המבקש טוען כי החלטת בית-המשפט בשאלת ביטול פסק-הדין שניתן בהיעדרו צריכה היתה להידון בנוכחותו, ומשלא נעשה כן קופחה הגנתו. טענה כזו כבר נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון בעבר. אכן, אם החליט בית-המשפט לדון בבקשה לביטול פסק-דין ללא נוכחות הצדדים, עליו לפרט בהחלטתו את הנימוקים לדבר. בענייננו פעל בית-המשפט
כדין שעה שהכריע, בהיעדר הצדדים, בבקשת המבקש לביטול פסק-הדין, אף כי טוב היה עושה לו היה מרחיב ומפרט מעט יותר את החלטתו. עם זאת, הדבר לא גרם עיוות דין כלשהו למבקש.
ד. אשר לגופה של ההחלטה שלא לבטל את פסק-הדין: אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט אשר קבע, כי לא נתקיימה בעניינו של המבקש אחת מן העילות לביטול פסק-הדין.

(בפני: השופט חשין. עו"ד רפאל רויטגרונד למבקש, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 2.11.04).

בג"צ 8192/04 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ראש הממשלה ואח'

*דחיית עתירה להורות שהשר לבטחון פנים, שהשעה את עצמו מתפקידו לאחר שהחלה נגדו חקירה שלילית, לא יחזור לתפקיד גם אם יימצא חף מפשע. *דחיית עתירה שגוף חוץ משטרתי ינהל חקירה פלילית נגד השר לבטחון פנים שהשעה את עצמו כאשר החלה החקירה נגדו(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. בעקבות דו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה (באוגוסט 2004), על אודות מינויים פוליטיים ומינויים בלתי-תקינים אחרים שנעשו במשרד לאיכות הסביבה בתקופה שבה עמד המשיב 2 (השר הנגבי - להלן: המשיב) בראשות המשרד, הורה היועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב. במועד החלטתו של היועץ המשפטי כיהן המשיב בתפקיד השר לביטחון הפנים והוא הודיע כי הוא משעה את עצמו מתפקידו. סמוך לאחר מכן (ביום 5.9.04) החליטה הממשלה, כי המשיב "יחדל לכהן כשר לביטחון הפנים ויכהן כשר בלי תיק". כן החליטה כי "שר התיירות גדעון עזרא ימלא את מקומו של השר לביטחון הפנים, בנוסף על תפקידו כשר התיירות". העותרים מבקשים להורות לראש הממשלה לפטר את המשיב מתפקידו כשר לביטחון הפנים, ולהורות כי אף בתום החקירה - תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה - יהיה המשיב מנוע מלהתמנות לכהונת השר לביטחון הפנים, אלא לאחר "תקופת צינון" של כחמש שנים או תקופה אחרת שתקבע. לחלופין ביקשה העותרת שיינתן צו להוציא את חקירת המשיב מידי יחידותיה הסדירות של המשטרה. ולהפקידה בידי גופי חקירה חיצוניים. העתירה נדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא מצא והשופטים טירקל, ריבלין ופרוקצ'יה, נגד דעתם החולקת של השופטים חשין גב' בייניש ולוי.
ב. המשנה לנשיא מצא: דין העתירה, על שני ראשיה, להידחות. לא מן הנמנע, אמנם, שניהול החקירה כלפי מי שעד לאחרונה כיהן - ואשר בתום חקירתו מבקש לשוב ולכהן - בתפקיד השר לביטחון הפנים, יציב את חוקריו במצב המעורר חשש לניגוד עניינים. כן אפשר, שהחשש מפני ניגוד עניינים על רקע חקירה עתידית אמור להדאיג יותר מאשר חשש לניגוד עניינים על רקע חקירה שהיא נחלת העבר. אלא שהדרכים שהוצעו על-ידי העותרת להתרת הקושי האמור, אינן ראויות להתקבל. בקשתה העיקרית, כי יש לפסול את המשיב מלשוב לכהונת השר לביטחון הפנים גם אם החקירה שתקויים נגדו תנקה אותו מן החשדות, מציגה אמצעי שהוא בעליל בלתי-מידתי ועל-כן גם בלתי ראוי; ואילו בקשתה החלופית, להוציא את חקירת המשיב מידי המשטרה ולהפקידה בידי גורמי-חקירה חיצוניים, אינה מציגה חלופה מעשית שניתן לשוקלה ברצינות. היועץ המשפטי ופרקליט המדינה הציגו עמדה ברורה, והיא, כי הגוף המקצועי הראוי והמתאים ביותר לניהול החקירה הוא משטרת ישראל, בעוד שהפקדת החקירה בידי גורם אחר זולתה תלקה בחסרונות קשים, תשבש את סדרי המינהל התקין ואף אפשר שלא תשכיל להביא לחקר האמת. טענות באי-כוח העותרת אין בהן כדי לשכנע כי בעמדה זו יש מקום להתערב.
ג. השופט חשין (דעת מיעוט): חילוקי הדעות בין בעלי-הדין נסבים כל-כולם על נושא ניגוד העניינים. הכל מסכימים כי השר הנגבי אינו יכול להמשיך ולכהן כשר לביטחון פנים כל עוד מתנהלת חקירת המשטרה. הטעם שנתנו הוא כי יש בכך כדי
לפגוע באמון הציבור בחקירה ובחוקרים. ברם, כנדרש מדוקטרינת ניגוד העניינים, עיקר הוא לא בפגיעה באמון הציבור בחקירה ובחוקרים, אלא בחשש של פגיעה בחקירה עצמה, ואך כנגזר מכך - בפגיעה באמון הציבור. מערכת העובדות מגלה מערכת שניגעה באפשרות ממשית של ניגוד עניינים, שיש בו כדי לפסול את פעילות החקירה של המשטרה. עתה יש לעשות אחת מן השתיים: או להוציא את החקירה מידי המשטרה - כהצעתו הראשונה של המפכ"ל - או, לחלופין, ליצור מנגנון שיבטיח כי השר הנגבי לא יחזור לכהונת השר לביטחון פנים תקופת-שנים מסויימת. מקובלת עמדת היועץ המשפטי כי טעמים-שבמעשה מחייבים כי המשטרה תנהל את החקירה. על כן הפיתרון הראוי יהיה בהרחקתו של השר הנגבי מן המשטרה, על דרך מניעתו מכהן כשר לביטחון פנים תקופת שנים שיהיה בה כדי להקהות את עוקץ האפשרות הממשית לניגוד עניינים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עוה"ד ב. כלב וא. שרגא לעותרת, עוה"ד א. קורן, א. אברבנאל ונ. סולטאנים למשיבים השונים, עוה"ד י. וינרוט וג. גונטובניק למשיב 2. 1.11.04).

בע"מ 8098/04 - פלונית נגד פלונים

*תחולת חוק ההתיישנות על תביעת פיצויים של אשה נגד אחיה בשל התעללות מינית ואונס שאירעו לפני עשרות שנים. *הקשר שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף ההתיישנות (סעיף 89) בפקודת הנזיקין(מחוזי ת"א - תמ"ש 29150/97 - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת, כיום בת 59, הגישה ב-1997 תביעת נזיקין נגד אחיה, בגין התעללות מינית, לרבות אונס, שביצע בה, לטענתה, בהיותה ילדה בין הגילים שמונה עד שמונה עשרה (בשנים 1954-1964 לערך). התביעה הוגשה גם נגד האם שלא מנעה זאת. לטענת המבקשת, רק בסוף 1996, בהיותה כבת 51, יכלה לחשוף את סיפורה ואת פרטי סבלה בפני בני המשפחה. המשיבים טענו להתיישנות, וכן הכחישו את המיוחס להם. התביעה נדחתה מחמת התיישנות. המבקשת עירערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. חוק ההתיישנות קובע בסעיף 6 כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 8 לחוק קובע את החריג, ולפיו במקרה שנעלמו מן התובע, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנען, העובדות שביסוד עילת התביעה - יחל מירוץ ההתישנות משנודעו לו עובדות אלה. בתחום הנזיקין, קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין כי "לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: ... היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". בתי המשפט נדרשו לשאלה, האם הסעיף בפקודת הנזיקין הוא סעיף עצמאי, או שמא בא אך להשלים את חוק ההתיישנות ככל שהדבר נוגע לתביעות בנזיקין. נפסקה הלכה, כי אין הסעיף קובע תקופות התיישנות עצמאיות, אלא בא להשלים את הוראות חוק ההתיישנות, קרי - נקבע בו מתי נולדה עילת התובענה ביחס לעילות הנזיקין. סעיף 8 לחוק כולל, גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי. בעבירות מין מצוייה בצריך עיון השאלה כיצד לנהוג במקרה בו יוכח כי הקרבן הדחיק את האירועים המכאיבים עד כדי כך שלא זכר את התקיימותם, והאם אפשר לומר כי עילת התביעה התגבשה אך בעת שבקרבן התעוררו הזכרונות לכדי תמונה כוללת באשר לאירוע, אם על ידי טיפול פסיכולוגי ואם בדרך אחרת.
ג. מן הכלל אל הפרט: בסופו של יום, אין בידי המשפט המצוי - הדין כנתינתו - ולוא גם בפרשנות במבט רחב, כדי להושיע את המבקשת, ולעניין זה צדקו הערכאות הקודמות בהכרעותיהן. שני בתי המשפט קבעו כעניין שבעובדה כי המבקשת היתה מודעת
במשך השנים לטענות המפורטות בתביעתה. בנסיבות המשפטיות המועד הרלבנטי של המודעות, שכממצא עובדתי מפורט על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה, נקבע שנים רבות אחורנית, ולמצער מ-1986. אין מקרה זה יכול איפוא להתגבר, על חלוף הזמן.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דוד קולקר למבקשת, עו"ד אריאלה ריטר למשיבים. 4.11.04).

ע.א. 898/03 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד גניה חזן ואריה חזן

דרכי פרשנות חוזים - פרשנות לשון החוזה ואומד דעת הצדדים. פרשנותו של מסמך בנקאי שנוסח ע"י היועצים המשפטיים של הבנק(מחוזי ת"א - ה.פ. 1228/00 - הערעור נדחה).

א. ביום 30.12.1997, העמיד בנק לאומי לרשותו של עמי חזן, בנם של המשיבים, הלוואה בסך 13 מיליון ש"ח. ההלוואה נועדה להיפרע בעשרה תשלומים שנתיים שווים החל ביום 30.12.1998. המשיבים ערבו להלוואה בסכום של 1.9 מליון ש"ח לערך. שאר הבטחונות הועמדו על ידי הלווה עצמו וחברה שבבעלותו. להבטחת ערבותם חתמו המשיבים על "כתב קיזוז מיוחד", שהוכן על ידי הבנק, בו מתחייבים הערבים שלא לבצע כל שינוי בפקדונותיהם בבנק, והוא מאפשר לבנק לבצע כל פעולה שנדרשת לו לצורך קיזוז סכום הערבות מכספי הפקדונות. בתקופה שבין נטילת ההלוואה ליום 26.10.1998 שונו פעמיים פרטי הפקדונות, ומדי פעם חתמו מחדש על "כתב קיזוז מיוחד". ביום 26.10.1998 ביקשו המשיבים לשנות שוב את הפקדונות שישמשו כבטחונות, והתנו את חתימתם על "כתב קיזוז מיוחד", במתן התחייבות של הבנק לפיה: "סכומים שיופקדו ויקטינו חוב בחשבון... עמי חזן, יקטינו במקביל את סכום התבססות הבנק על כתבי הקיזוז שבנדון בסכום שהופקד". סלע המחלוקת בין הצדדים הוא פירוש המילים "שיופקדו ויקטינו חוב". המשיבים טוענים כי כל הפקדה של כסף במשמע, כפי שאירע כאן שכסף מחשבונות "משועבדים" הוא שהופקד. מנגד טוען הבנק כי הפקדה משמעה ממקורות חיצוניים. המו"מ סביב כתיבת התחייבות הבנק נמשך מספר שעות, בו התייעצו במחלקה המשפטית של הבנק, ובסופו נמסר למשיבים מכתב ההתחייבות. ביום 30.12.1999 חל מועדו של תשלום הפירעון השני, חשבונו של עמי חזן חוייב בסכום של 1.9 מליון ש"ח לערך, וביום 3.1.2000 העבירה החברה את מלוא הסכום לחשבונו של עמי חזן. ביום 12.4.2000 פנה בא כוח המשיבים לבנק וביקש לשחרר בטחונות בהתאם לסכום שהופקד בחשבונו של עמי חזן. הבנק סרב וטען כי כיון שתשלום הפירעון בוצע מתוך כספי בטחונות של החברה, לא חלה ההתחייבות שנתן לערבים.
ב. המשיבים פנו לביהמ"ש וביהמ"ש קיבל את עמדת המשיבים במלואה, בקבעו כי לשון המכתב ברורה וחד משמעית, ואינה טעונה פרשנות כלל. נקבע עוד, כי במכתב, שנוסח בקפידה על ידי היועצים המשפטיים של הבנק, אין לקרוא הגבלה כנטען ע"י הבנק לתוך לשונו הברורה של המכתב. בהמשך נקבע, כי אף אם תתקבל טענת המערער כי יש להתייחס לנסיבות כריתת החוזה, ולא רק ללשונו, אין סיבה להניח שכוונת הצדדים היתה מוגבלת אך ורק להפקדת כספים ממקורות "חיצוניים" לבטחונות. הערעור נדחה.
ג. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". עידן שיטת "שני השלבים" בפרשנות חוזה, פרשנות הלשון ורק אחרי כן אומד דעת הצדדים, נשתנה בחילופי העיתים, ותחתיו בא עידן הפרשנות התכליתית. אף אם ביהמ"ש קמא הלך בדרך פרשנית שכיום נסללו תחתיה דרכים מתחדשות, מכל מקום עיגן את מסקנתו הפרשנית הן בגוף המכתב נשוא המחלוקת, והן בניתוח רוחו ונסיבות יצירתו. לכן גם אם ניתן לחלוק על הקביעה, הגורפת משהו, לפיה "לשון הכתוב ברורה, לדעתי, ומובנת ואין כלל צורך לפרשה ולבחון לשם כך את אומד דעתם
של הצדדים...", בפועל ניתח ביהמ"ש קמא הן את נסיבות התיק הן את כוונת הצדדים שמעבר ללשון הכתוב.
ד. בא כוח המערער טען, כי ביהמ"ש קמא הכריע את הדין על סמך עדות יחידה של המשיבה, גב' חזן. לשיטתו, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, המחייבת לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות הנמקה מפורטת. אין בטיעון זה ממש. עדותה של המשיבה שימשה שיקול פרשני אחד מני רבים. ביהמ"ש קבע כעובדה כי שני הצדדים התכוונו להחיל את ההתחייבות באשר להפקדת כסף מכל מקור שהוא. נושא זה יש לבחון במישור האובייקטיבי, לפי פרשנות לשון החוזה ולפי שאר הנסיבות. אכן, כלל הוא כי בבואו לפרש חוזה ישקול ביהמ"ש אם הפרשנות המובאת בפניו "עומדת במבחן ההגיון המסחרי, ואם אין היא מביאה לתוצאה אבסורדית". קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים, הנתמכת בכך שהמערער הוא שניסח את כל המסמכים; אינה מביאה לתוצאה אבסורדית או בלתי הגיונית מבחינה כלכלית, והיא מצויה במתחם הסביר של מו"מ בין מלווה לערב, אף אם ניתן לחשוב ולפרש אחרת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גב' ליאת עיני-נצר למערער, עו"ד מרדכי גלוסקה וגב' מירית נגר למשיבים. 8.11.04).

רע"א 9182/00 - עזבון דייפני רומיה נגד בנק טפחות לישראל בע"מ

*צירוף משכון זכויות קונה בדירה לכתבי התחייבות של המוכר לרשום משכנתא לטובת בנק יחד עם רישום הדירה על שם הקונה, אינו מקנה לבנק זכות לממש במישרין את המשכון על הדירה(מחוזי חיפה - בר"ע 342/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור הערעור נתקבל).
א. המנוחה רומיה דייפני ז"ל (להלן: המנוחה), שנפטרה במהלך הדיון בערעור, היתה החוכרת הרשומה של מחצית דירה בקרית אתא, כשהמחצית השניה היתה רשומה על שם בעלה. הבעל נפטר בפברואר 1992 ועזבונו, כולל מחצית הדירה, עבר לבנו, אברהם דייפני. בפברואר 1994 נחתם חוזה בין המנוחה לבין בנה וכלתה (להלן: הקונים), בו התחייבה המנוחה למכור את כל זכויותיה בדירה לקונים, תמורת סכום של $32,000. הקונים רשמו בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובתם. המשיב, (להלן: הבנק), הלווה לקונים כסף לשם רכישת הדירה וכבטוחה מישכנו הקונים את כל זכויותיהם בדירה לטובת הבנק, כולל הזכות שרכשו כאמור. לדרישת הבנק, חתמה המנוחה על כתבי התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק, במועד שבו תועבר זכות החכירה שלה לידי הקונים. על סמך כתבי התחייבות אלו, נרשמו לטובת הבנק הערות אזהרה. זכויותיה של המנוחה בדירה לא נרשמו על שם הקונים במרשם המקרקעין עד היום. הקונים לא עמדו בתנאי החזרי ההלוואות לבנק, והבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון הרשום. לבקשתו של הבנק הורה ראש ההוצאה לפועל למנות כונסת נכסים, ואף הורה על פינוי הדירה. המנוחה פנתה לביהמ"ש המחוזי, ולאחר שניתנה לה רשות ערעור על החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, דחה ביהמ"ש את ערעורה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לאחר שביהמ"ש המחוזי נתן את פסק דינו, ניתנו מספר פסקי דין של ביהמ"ש העליון שהתייחסו לשאלת הנפקות המשפטית של צירוף משכון זכויות הקונה בדירה לכתבי התחייבות עליהם חתום המוכר, היינו, אם צירוף זה מקנה לבנק זכות לרדת במישרין לדירה. בפסק הדין בר"ע 8792/00 (פד"י נ"ו(5) 593 - להלן: הלכת שטיינמץ) נקבע כי צירופו של כתב התחייבות מטעם המוכר יחד עם משכון על זכויותיו של הקונה אינו מביא לתוצאה של קיום משכנתא על הנכס הנדון. נקבע, כי במצב דברים שכזה עומדות לבנק מספר דרכי פעולה אפשריות: מימוש המשכון בדרכי המימוש הרגילות,
קרי מכירת הזכויות החוזיות עצמן למרבה במחיר; מימוש הזכויות החוזיות כלפי המוכר עצמו, קרי, הבנק יכול להיכנס לנעליהם של הקונים ולתבוע מהמוכר לעמוד בהתחייבויות ההדדיות לפי הסכם המכר; יריבות ישירה בין המוכר לבין הבנק, לפי כתב ההתחייבות של המוכר כלפי הבנק. באשר לנפקותו של ביטול חוזה המכר בין המוכר לבין הקונה נקבע בהלכת שטיינמץ כי מקום בו בוטל הסכם המכר כדין מצטמצמת זכותו של הבנק, בעקבות זכותם של הקונים, לזכות להשבה בלבד.
ג. הבנק טוען כי הלכת שטיינמץ אינה חלה על מקרה זה. לדעתו יש להבחין בין מצב בו בוטל הסכם המכר בין המוכר לקונה, לבין מקרה, כמקרה דנן, בו לטענת הבנק לא בוטל הסכם המכר ועל כן לא חלה הלכת שטיינמץ. הבנק מוסיף וטוען, לחלופין, כי הערות האזהרה שנרשמו לטובתו על זכויותיה של המנוחה בדירה מקנות לו זכות קניינית או מעין קניינית בנכס, זכות, שמהווה, לטענתו, בטוחה שניתנת למימוש. ניסיונותיו של הבנק להבחין בין עניין זה לבין עניין שטיינמץ אינם משכנעים. ההלכה שנקבעה בעניין שטיינמץ לא הותנתה בביטולו של חוזה המכר בין המוכר לקונה. קביעתו של ביהמ"ש בעניין שטיינמץ, היתה, כי מקום בו בוטל כדין ההסכם בין המוכר והקונה מצטמצמת זכותו של הבנק להשבה בלבד. מכך אין ללמוד כי מקום בו ההסכם שריר וקיים עומדת לבנק האפשרות לרדת לדירה במישרין. קיומו של הסכם המכר אינו הופך את המשכון על הזכות החוזית. לפיכך, ההתחייבות והמשכון על זכויות הקונים בהם מחזיק הבנק אינם מקנים לו זכות לממש בהוצאה לפועל את חלקה של הדירה, הרשומה על שם המנוחה, מבלי לנקוט בהליכים נוספים.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד וולר פנחס למבקש, עוה"ד ברלינר תמר, ישראל קנטור, עידו טוייג וגב' כרמית נעמן. 18.11.04).

בג"צ 6539/03 - ליאורה גולדמן נגד משרד הפנים ואח'

*החלטת שר הפנים שלא לרשום בתעודות הזהות את פרטי "הלאום".315
(העתירה נדחתה).

חוק מרשם האוכלוסין, מחייב תושבים שמלאו להם 16 שנה לקבל תעודת זהות. סעיף 2 לחוק קובע ש"תעודת זהות תכיל את פרטי הרישום שיקבע שר הפנים באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת". עובר להחלטתו של שר הפנים בענייננו, לשונה של תקנה 2(א) לתקנות המירשם, קבעה, בין יתר הפרטים שיירשמו, גם את פרט "הלאום". בשל משבר קואליציוני הוחלט למחוק את פרט הלאום שבתעודת הזהות. העותרת, יהודיה תושבת ישראל, החזיקה בתעודת זהות שהונפקה לה על-פי נוסחן הקודם של התקנות, ורישום פרט הלאום שבתעודה היה "יהודיה". העותרת החליפה את תעודתה בתעודה חדשה, ובה תחת הסעיף: "לאום", מופיעות שמונה כוכביות (********) במקום המילה 'יהודיה'. עתירתה של העותרת היא כי בית-המשפט יורה. לרשום בתעודת הזהות שלה, בפרט הלאום, כי יהודיה היא. העתירה נדחתה.
אין חובה על שר פנים ועל ועדת החוקה להורות על רישומם של פרטים אלה ואלה - בהם פרט הלאום - בתעודות הזהות. תעודת זהות כשמה - אמורה לשמש מיסמך-של-זיהוי. בבוא שר הפנים להחליט אלו פרטים ייכללו ואלו פרטים לא ייכללו בתעודת זהות, שומה עליו לשוות נגד עיניו את תכלית הזיהוי. משפועל שר הפנים בגדרים אלה של החוק, קשה לומר כי פעל בניגוד לחוק או בהיעדר סבירות. העותרת טוענת כי יותר משבאה תעודת הזהות לשמש לזיהויו של המחזיק בה, ייעודה הוא להעיד על זהות המחזיק בה כי הוא יהודי. טענה זו לאו טענה היא, ולו משום שלפי חוק המירשם, רישום פרט הלאום, לא יהווה ראייה לכאורה לנכונות הרישום. כמו כן, לא כל תושבי ישראל יהודים הם, ולא כל לאום - הלאום היהודי הוא. לכן לא ניתן לטעון כי יהדותה של המדינה מחייבת את רישום פרט הלאום.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' חיות. החלטה - השופט חשין. עו"ד יעקב רובין לעותרת, עו"ד גב' עינת גולומב למשיבים. 4.11.04).

בג"צ 7736/04 + 7177/04 - דן רוזן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית עתירה נגד מינויו של ערן שנדר לפרקליט המדינה ודחיית טענה נגד תקינות דיון הועדה שהמליצה על המינוי (העתירה נדחתה).

נגד העותר ובת זוגו, מפקדת תחנת המשטרה בנהריה בתקופה הרלבנטית (להלן: בת הזוג), נפתחה חקירה של המחלקה לחקירות שוטרים, בחשד כי קיבלו במרמה כספים מאדם שסבל ממחלת נפש. במהלך החקירה פנה העותר (ביום 9.8.99) במכתב לראש המחלקה לחקירות שוטרים, הוא המשיב 4, ערן שנדר, (להלן: המשיב), וטען, כי אופן ניהול החקירה נגדו ונגד בת זוגו עולה כדי ביצוען של עבירות פליליות. בתגובתו מסר המשיב, כי אינו יכול להתייחס לטענותיו, בשל החקירה המתנהלת נגדו. העותר פנה במכתב ליועץ המשפטי לממשלה בו חזר על טענותיו. היועץ המשפטי לממשלה השיב כי לאחר בירור הטענות עם המשיב הגיע למסקנה שאין מקום להתערבותו. עם סיום החקירה המליץ המשיב על העמדת השניים לדין. בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה את העותר ובת זוגו מכל האישומים שיוחסו להם, והעיר כי "נראה כי חוקרי מח"ש סונוורו מההזדמנות לחקור תלונה כנגד קצינה בכירה כי אחרת קשה להסביר כיצד זה התעלמו מעובדות פשוטות וברורות". בין לבין, פעלה הוועדה לאיתור מועמדים למשרת פרקליט המדינה (להלן: הוועדה), והמליצה על המשיב לתפקיד פרקליט המדינה. בבקשתו טוען העותר, כי התנהלותו של המשיב במשפט שלו ובת זוגו מהווה עבירה פלילית. הוא תוקף את תקינות המלצת הוועדה. העתירה נדחתה.
פסק הדין בעניינם של העותר ובת זוגו, שניתן עובר להחלטת הוועדה, כלל אינו מייחס למשיב התנהלות שיש בה כדי להקים חשד למעשים פליליים. מכאן גם שאינו מהווה פרט עובדתי רלבנטי לגיבוש החלטת הוועדה אשר מצדיק את התערבות בג"צ בהחלטתה. על כן, יש לדחות את הטענה לפיה החלטת הוועדה לא התבססה על תשתית עובדתית מספקת. אכן, שינוי נסיבות עשוי, באופן עקרוני, לחייב שקילה מחדש של החלטה מינהלית שהתקבלה על בסיס העובדות עובר לשינוי. אך במקרה שלפנינו לא הצביע העותר על נסיבות שיש בהן כדי להצדיק שקילתה של ההחלטה מחדש. אף דין טענתו של העותר, לפיה החלטת הוועדה בלתי סבירה באופן קיצוני, דינה להידחות. החלטתה מנומקת על בסיס החומר העובדתי שהונח לפניה אודות המועמדים השונים ועל רקע דרישות התפקיד. משלא נפל פגם בעבודת הוועדה אין עילה להתערבות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, הגב' חיות, עדיאל. החלטה - הנשיא ברק. העותרים - לעצמם, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 3.11.04).

בש"פ 8746/04 - ויקטור פלד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה שעניינן הוצאת מליוני שקלים ע"י מתן שיקים דחויים ללא כיסוי לספקים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה, הכולל 5 אישומים בעבירות של קבלת דבר במרמה בין השנים 2004-2001, בעיסקאות שביצע באמצעות חברות קש עם ספקים שונים לצורך קבלת סחורות בכמויות ובערך רב. תמורת הסחורות ניתנו שיקים דחויים ללא כיסוי, ואז הפסיק העורר את פעילות החברות ואנשי הקש שפעלו עבורו נעלמו. במעשי המרמה האמורים, קיבל העורר סחורות בשווי של כ- 2.6 מליון ש"ח. עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בקבעו כי באשר לארבעת סעיפי האישום הראשונים, המשיבה עצמה שחררה את העורר ביוני 2003 כאשר היה ברשותה מלוא חומר הראיות הרלבנטי, ולגבי האישום החמישי, אין תשתית ראייתית מספקת למעצר עד תום ההליכים. עוד הוסיף כי משלא נתבקש מעצר המעורבים האחרים בפרשה נשוא האישום החמישי, עיקרון השוויון מטה את כף המאזניים לטובת שחרור העורר. המדינה עררה לבית המשפט המחוזי, וביהמ"ש קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
תנאי קיומן של ראיות לכאורה מתמלא ביחס לאישומים כולם. מספרם הרב ומשקלם המצטבר של עבירות הרכוש החמורות המיוחסות לעורר בכתב האישום, כמו גם היקפם הכספי הגדול של מעשי המרמה אשר נעשו כענין שבשיטה לאורך שנים רבות, תוך התארגנות בשיתוף עם גורמים נוספים, מעמידים עילת מעצר עד תום ההליכים. אשר לטענת ההפלייה בין העורר לבין המעורבים האחרים - מחומר הראיות עולה כי העורר הוא בעל המעורבות הדומיננטית והוא הכח המוביל והמנהיג בעיסקאות המרמה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' תמי אולמן לעורר, עו"ד שאול כהן למשיבה. 2.11.04).

בש"פ 9883/04 - מדינת ישראל נגד דוד שטרנברג

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של פריצה למחשבי בנק ואתר אינטרנט של בנק וגניבת כספים. *טענות של כרסום בראיות יש להעלות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר ולא בדיון על הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב ואדם נוסף הואשמו בעבירות רבות של חדירה לחומר מחשב וגניבת כספים ע"י ביצוע פעולות תוך פריצה למחשב סניף הדואר "הוד הכרמל" וכן נסיון לפרוץ לאתר האינטרנט של בנק ירושלים. עם כתב האישום לבית-משפט השלום בחיפה ביקשה המדינה לעצור את המשיב ושותפו עד תום ההליכים. בימ"ש השלום נעתר לבקשה. עתה מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. לטענתה קיים חשש ממשי כי אם ישוחרר המשיב לחלופת מעצר, הוא ישוב לבצע עבירות מהסוג בהן הוא מואשם ובכך יסכל את תכלית המעצר. למשיב 5 הרשעות קודמות בתחום עבירות המרמה והזיוף והדבר מוכיח כי אם תינתן לו האפשרות, ימשיך לבצע עבירות בתחום בו הפגין מיומנות ותחכום כה גבוהים. עוד ציינה המדינה כי בתיק אחר שבו נשפט המשיב על עבירה של זיוף וגניבה בידי עובד הוא נמנע מלהתייצב לדיונים במשך יותר משנתיים והנסיונות לאתרו לא צלחו, עד שהוכרז כ"עבריין נמלט". הבקשה נתקבלה.
טענותיה של הסניגורית בדבר הכרסום שחל לכאורה בחומר הראיות אין מקומן בהליך דנא, אלא בדרך של הגשת בקשה לעיון חוזר. לגופה של בקשת המדינה - נראה כי אכן, המשיב מסוגל לבצע עבירות נוספות בתחום המחשבים מביתו "בלחיצת כפתור", ועל כן שחרורו לחלופת מעצר עלול לסכל את תכלית המעצר. על אף האמור, ניתן היה להמנע מלהאריך את המעצר בשל המסוכנות בלבד, אלמלא החשש הכבד מפני הימלטותו של המשיב מן הדין. לפיכך יש לקבל את הבקשה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' מאיה חדד למבקשת, עו"ד אלון נשר למשיב. 5.11.04).

רע"א 9374/04 - אי.אנד.ג'י... בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*דחיית טענה של "הסכם מכללא" עם בנק לכבד שיקים מעבר למסגרת אשראי החריגה ו"הגבלת חשבון" הבנק בעקבות אי כיבוד השיקים (הבקשה נדחתה).

בראשית חודש אוגוסט 2002 סרב המשיב לפרוע מספר שיקים שנמשכו מחשבונה של המבקשת, ובעקבות סרוב זה הוגבל החשבון. המבקשת פנתה לבימ"ש השלום בבקשה שיבטל את הבאת השיקים במניין, בהתאם לסעיף 10(3) לחוק, המתייחס למקרה בו "ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק". המבקשת טענה כי בינה לבין המשיב נוצר הסכם מכללא, לפיו מאפשר המשיב למבקשת לחרוג ממסגרת האשראי, לרבות ממסגרת אשראי החריגה. המשיב הכחיש את קיומו של ההסכם מכללא הנטען. בימ"ש השלום דחה את בקשת המבקשת תוך שהוא דוחה את הטענה בדבר הסכם מכללא. כן נקבע שהמבקשת היתה מודעת להשלכות האפשריות של החריגה ממסגרת האשראי, ופעלה לצמצומה, ולפיכך לא היה לה "יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק", כדרישת החוק. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טרונייתה של המבקש אינה עומדת במבחני הפסיקה באשר לדיון בגלגול שלישי. ועוד, מדובר במכת מדינה של שיקים ללא כיסוי, שאין מנוס ממאבק בה. אכן, כדי להגן על הצרכן והלקוח יש צורך בחיזוק מתמיד של הפיקוח על הבנקים באמצעות חקיקה ופיקוח בפועל, ובהגנת בתי המשפט בהמשך לכך. אך בכל עת, ובוודאי בתקופות של כלכלה במצוקה, מחובתו של הבנק להקפיד כי מסגרת האשראי תכובד, גם לטובת הציבור. האינטרס בשמירת מסגרת אשראי ובאי חריגה הימנה אינו של הלקוח הלווה בלבד, אלא של כלל הציבור הנזקק לאשראי, כדי שלא ייווצר מצב של "נעילת דלת בפני לווים". בדומה, בקרה ראויה על האשראי הבנקאי היא אינטרס ציבורי, ובסופו של דבר, לא רק שבכך נשמרת הדלת להלוואות מהינעל, אלא גם נשמרת קופת הציבור הנקראת מדי פעם לכסות גירעונות לא מבוקרים שנוצרו בעקבות הפקרות באשראי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דן כוכבי למבקשת. 11.11.04).

רע"א 10266/04 - יצחק הרשקוביץ נגד חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח'

*האיזון בין עקרון פומביות הדיון ובין האיסור לפרסם דבר על עניין פלילי שיש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט (בקשה לסעד זמני - בבקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי למנוע את פרסומה של כתבה במסגרת תכנית "אולפן שישי" של הערוץ השני. על פי הנטען, אמורה הכתבה לעסוק, בין היתר, בדרך האחזקה והטיפול בכבישים על ידי מע"צ. המבקש משמש כמהנדס מחוז הצפון ומחוז תל-אביב של מע"צ, והוא אחד משורה של נאשמים שהובאו לדין בעקבות תאונה קטלנית שהתרחשה באזור הצפון בשעות הבוקר של יום 9.10.99, וגרמה למותם של 17 נוסעים, ולפציעתם של עשרות אחרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. על כך הוגשה בקשה לרשות ערעור ובמסגרתה הוגשה בקשה לסעד ביניים נגד הפרסום. הבקשה נדחתה.
הבסיס הנורמטיבי עליו סמך המבקש את בקשתו, הוא סעיף 71 לחוק בתי המשפט שלפיו: "לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבימ"ש במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו...". סעיף זה, שנועד למנוע השפעה על מהלכו של המשפט הפלילי ותוצאתו, מהווה סייג לעקרון המנחה בדבר פומביות הדיון. חשיבותו של עקרון פומביות הדיון מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בחקירה אודות חברות ציבוריות ודרך התנהלותם של בעלי תפקיד בכירים בהן. כדרכם של סייגים לתחולתם של עקרונות חוקתיים, גם את האמור בסעיף 71 לחוק בתי המשפט יש לפרש בזהירות רבה ועל דרך הצמצום, והאיסור יהיה תקף רק מקום שההשפעה על ההליך הפלילי אינה ערטילאית, אלא ברמה של "קרוב לודאי". השפעה מסוג זה אינה צפויה במקרה הנוכחי. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתייחסת למעשה לשני מסמכים אותם מתכוונים המשיבים להציג בכתבה. על פי השקפת המבקש שידור הכתבה בכלל, והצגתם של שני המסמכים האמורים בפרט, מהווים למעשה מעין "משפט שדה" שעתיד להיערך בכלי התקשורת, חרף העובדה שבאותה שעה ממש, מתנהל ההליך הפלילי במקום בביהמ"ש. ברם, המסמכים כבר הובאו לידיעתן של ערכאות נוספות ופורסמו בעיתונות בעבר. בהצגתם של המסמכים פעם נוספת בכתבה לא כרוכה פגיעה נוספת כלשהי, וגם החשש מפני השפעה על ביהמ"ש או עדים, היא טענה שאינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד שרון מאירי למבקש, עו"ד ישגב נקדימון למשיבים. 12.11.04).

דנג"צ 7802/04 - לאורה מילוא ואח' נגד שר הבטחון ואח'

* דנג"צ 7802/04- דחיית בקשה של אשה להשתחרר משירות צבאי בשל "טעמים שבמצפון" שעניינם אי רצון לשרת "בצבא כיבוש" בשטחים. *ההבחנה בין "סרבני מצפון מלאים" לבין "סרבני מצפון סלקטיביים". *ההבחנה בין בקשה של אשה לשחרור משרות צבאי בשל טעמי מצפון שבמנהגי דת, מסורת (העתירה נדחתה). העותרת, אזרחית ישראל כבת שמונה-עשרה, מסרבת להתגייס לצה"ל,
ונימוקה כי "טעמים שבמצפון" מונעים ממנה משרת ב"צבא הכיבוש של מדינת ישראל" השוהה ביו"ש ובעזה. העותרת ביקשה פטור מן השירות הצבאי בקשותיה נידחו בהסתמך על ההלכה הנוהגת ולפיה פטור מטעמי מצפון יכול שיינתן אך ורק ל"סרבנים מלאים" - קרא: למתנגדים לשירות הצבאי באשר שירות צבאי הוא - ולא ל"סרבנים סלקטיביים" - המתנגדים לשירות ממניעים אידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים. העותרת עתרה לבג"ץ בטענה כי היא זכאית לפטור משירות ביטחון מכוחה של הוראת סעיף 39 לחוק שירות בטחון, המקנה פטור משירות ל"אישה שהוכיחה ... כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון...". העותרת לא כפרה בכך כי "סרבנות סלקטיבית" אינה מוליכה לפטור משירות צבאי, אך לטענתה תופשת הבחנה זו רק לעניינם של גברים הזוכים לפטור כוחו של סעיף 36 לחוק ואין לה תוקף לעניינן של נשים הזוכות לפטור מכוח סעיף 39 לחוק המדבר מפורשות בפטור בשל "טעמים שבמצפון". ביהמ"ש העליון דחה את טענות העותרת וקבע כי עקרון השוויון מחייב הנהגת שוויון בין גברים לבין נשים במתן פטור משירות צבאי. אשר לפטור משירות ביטחון הניתן לאישה מ"טעמים שבמצפון" כהוראת סעיף 39, פטור זה נועד רק לטעמי מצפון שמקורם במינהגי דת, במסורת או בהווי משפחתי המונעים מאישה, באשר היא אישה, משרת שירות צבאי. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, פסק דינו של ביהמ"ש העליון קובע הלכה חדשה וחשובה. אלא שחידוש הילכתי לא יצדיק קיומו של ד"נ, אלא במקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים. ההלכה שנפסקה אינה סותרת הילכות עבר וגם אין ההלכה שנפסקה מצדיקה מבחינת היקפה והשפעתה קיומו של דיון נוסף. עניין כעניינה של העותרת - עניין נדיר וחריג הוא עד-מאוד, וזו לה הפעם הראשונה בה נדרש ביהמ"ש לסוגיה הנדונה. זאת ועוד, וזה העיקר, קיומו של דיון נוסף - ואפילו תשונה ההלכה שנפסקה - לא יהיה בו כדי לסייע לעותרת. טעם הדבר: גם אם נחלוק על מסקנת ביהמ"ש כי המושג "טעמים שבמצפון" בהוראת סעיף 39 מצמצם עצמו לטעמי מצפון שמקורם בדת, במסורת ובהווי משפחתי או עדתי, קרוב מאוד להניח כי הבחנות שנעשו לעניינו של סעיף 36 לחוק - בין "מצפון כולל" לבין "מצפון סלקטיבי" - יוחלו וייושמו אף על הוראת סעיף 39.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד גב' סמדר בן נתן, גבי לסקי ויוסי וולפסון לעותרים, עו"ד גב' עינב גולומב למשיבים. 7.11.04).

בש"פ 8880/04 - בוריס קולודנקר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בן זוגה, למרות המלצת שרות המבחן לשחרור הנאשם לחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשורה של עבירות אלימות חמורות נגד בת זוגו, במהלך השנים 2003 ו-2004, הן בתקופות בהן עדיין גר עם המתלוננת והן בתקופה בה גרו בנפרד. בתסקיר מעצר המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר ממעצר לבית אחותו בבאר שבע, ושילובו בקבוצה טיפולית לגמילה מאלכוהול. זאת למרות שבתסקיר המעצר גופו מצויין כי "להערכתנו, קיימת רמת מסוכנות גבוהה להישנות התנהגות בעייתית ופוגענית". ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אופי העבירות המיוחסות לעורר, ריבויין והמשכיותן על פני תקופה ארוכה מצביעים על מסוכנות ממשית של העורר כלפי המתלוננת ובמידה מסויימת גם כלפי בני משפחה אחרים. היות העורר נתון להשפעת אלכוהול מגבירה באופן ניכר את הסכנה הנשקפת מפניו. ריבוי מעשי האלימות המיוחסים לעורר, המגיעים לשיאם בפגיעה בצנורות גז בדירת המתלוננת וחשש להרעלת המתלוננת אינם מותירים מירווח כלשהו שבגדרו ניתן לתת אימון בחלופת מעצר אשר תאיין את הסכנה.