עש"ם 7118/04 - דן בן ישראל שילה נגד נציבות שירות המדינה
*חומרת העונש המשמעתי, כולל פיטורין, בעבירת שוחד של עובד בכיר במשרד ממשלתי. *הקלון הנלווה להרשעה בקבלת שוחד, לעניין הרשעה בעבירה משמעתית(הערעור נדחה).
א. במשך השנים 1993-1987 כיהן המערער בתפקיד בכיר במשרד האנרגיה והתשתיות, ובתוקף תפקידו היה הגורם המתווך בין יזמים לבין בעלי המקצוע ומחלקת החשבות והכספים במשרד. בשני פרוייקטים - הקמת חוות טורבינות רוח ברמת הגולן ומתן רישיון לייצור חשמל פרטי ללא מכרז - היתה מעורבת קבוצת יזמים, בהם טיפל המערער. בשל התנהלותו בשני אירועים, לפני יותר מעשור, הורשע המערער בהליכים פליליים בעבירת שוחד ועבירת מרמה. הראשון בהם אירע במהלך שנת 1989 כאשר בהיותו בחופשה פרטית בשוויץ, הוטס המערער לעיירה וילאך שבאוסטריה, שם נמצא מפעל ייצור הטורבינות, של היזמים, והתארח משך שלושה לילות, בבית מלון שבבעלות בעל המפעל, מבלי שהוא משלם עבור שהייתו זו. האירוע השני התרחש במהלך שנת 1992 כאשר המערער, הגיע לעיירה וילאך ושהה במשך חמישה לילות בבית המלון שבבעלות בעל מפעל הטורבינות ועל חשבונו. כן פנה אל היזמים על מנת שיעסיקוהו לאחר סיום שירותו הציבורי וביקש הלוואה בסך 20,000 ש"ח. לאחר הרשעתו בפלילים הועמד המערער לדין משמעתי ובית הדין למשמעת קבע כי המערער הפר את אמון הציבור ופגע בטוהר המידות בשירות הציבורי, וכי דבק קלון במעשי המערער. אמצעי המשמעת שנגזרו למערער הם נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר; פסילה לשירות המדינה עד הגיע המערער לגיל 65. המערער טוען כי מעשיו האמורים אין בהם קלון. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. קשה להעלות על הדעת נסיבות בהן יורשע עובד הציבור בעבירה של שוחד ולא יהיה בכך קלון. אכן, לא נקבע שהמערער סטה מן השורה, אך אין בכך כדי להסיר מהקלון שדבק במעשים שעשה. באשר לדברי המערער כי מעשים כאלה נפוצים הם בשירות הציבור - דווקא אם צודק המערער בטענתו, יש הכרח להצביע בפני עובדי הציבור על כך שכמעשים האלה לא ייעשו וביהמ"ש לא יעבור עליהם לסדר היום בהיותם. כמו כן, יש לדחות את דבריו של המערער כאילו אין הוא נושא משרה בכירה המהווה נסיבה לחומרה. הפרוייקטים בהם עסק וסדרי הגודל של פרוייקטים אלו מסירים כל ספק בדבר "בכירותו" של המערער אף שיש בכירים ממנו. כך גם יש לדחות את טענות המערער כאילו אין קלון במעשיו מאחר וחלק מהאירועים התרחשו כאשר הסתיים כבר העיסוק בעניינם של היזמים. ברור לכל, כי סיום הטיפול בעניין אחד אינו שולל תחילת טיפול בעניין אחר, בעתיד לבוא, וכאשר נותרים קשרי עבודה - אין בטיעון של "הסתיים העיסוק בעניינם" ולא כלום, וודאי אין בו כדי למחות את הקלון ממעשיו של המערער.
ג. אשר לעונש - ככלל אין ביהמ"ש נוטה להתערב באמצעי המשמעת שמטיל בית הדין המשמעתי. מאחר ופסילת המערער לשירות אינה פוגעת בזכויות שנצברו לזכותו ב"חוזה הבכירים" על פיו הועסק, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא אם יש מקום לפיטוריו של המערער. נוכח הקלון שבמעשים אין מקום לשנות ממסקנתו של בית הדין למשמעת לפיה יש לפטר את המערער. ההימנעות מפיטורים של עובד המדינה אשר הורשע בעבירת שוחד צריך שתהיה נדירה ביותר. שהרי, הדעת נותנת כי עובד כזה לא יוכל למלא את תפקידו כראוי לאחר שהורשע בעבירות שוחד.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד יהושע רזניק וינון סרטל למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 14.11.04).
בג"צ 940/04 - עבד אלרחמן אברהים אבו טיר ו-10 אח' נגד המפקד הצבאי באזור יו"ש ואח'
* בג"צ 940/04 - הקמת "גדר ההפרדה" עפ"י סמכות המפקד הצבאי ביו"ש בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי והמשפט הציבורי בישראל. *דחיית עתירה להעתקת תוואי "גדר ההפרדה", כאשר התוואי הוסכם עם תושבי הכפר באיזור והעתקתו תפגע בבעלי קרקעות אחרים. *דחיית עתירה בשל שיהוי אובייק(העתירה נדחתה).
א. העותרים הינם פלסטינים תושבי ישראל. חלקם תושבי הכפר אום-טובא, וחלקם תושבי הכפר צור-באהר, כפרים השוכנים בתחומי העיר ירושלים, והם מחזיקים גם במיבנים ואדמות המשתרעים מעבר לתחום השיפוט של העיר ירושלים, וממזרחה לתוואי הגדר המתוכנן. על פי "התוואי המקורי", כפי שתוכנן בזמנו, רובם המכריע של הבתים והאדמות השייכים לתושבי צור-באהר נותר ממזרח לתוואי. בעתירה קודמת לבג"צ שהגישו 33 מתושבי הכפר, הושג הסדר בין המשיב לבין נציגות הכפר, לשנות את התוואי והסדר זה קיבל תוקף של פסק דין. מכח התוואי המוסכם (להלן - "התוואי החדש") נותרו מרבית הבתים והאדמות של תושבי הכפר ממערב לגדר. אדמותיהם של העותרים נותרו ממזרח לגדר. העותרים טוענים כי הם לא ידעו על ההסדר, והם מבקשים לשנות את התוואי החדש כדי ששטחיהם ימוקמו ממערב לו. לעתירה צורפו משיבים 2 עד 5, תושבי צור-באהר, המתנגדים לתיקון התוואי, בטענה כי התוואי המוצע יפגע באדמותיהם. העתירה נדחתה.
ב. ישראל מחזיקה באיזור יהודה ושומרון בתפיסה לוחמתית, והמפקד הצבאי באיזור מפעיל סמכויות היונקות במשולב מכללי המשפט הבינלאומי וכללי המשפט הציבורי הישראלי. במסגרת זו מוסמך ורשאי המפקד הצבאי להקים גדר ככל שזו נדרשת לצרכי בטחון האיזור. הוא מוסמך לתפוס חזקה במקרקעין להגשמת מטרה זו, ועליו לשקול ולאזן בין צורכי הבטחון וההגנה הצבאית על האיזור, לבין מידת הפגיעה בתושבי המקום ובבעלי זכויות קנין פרטי בכלל זה. עקרון המידתיות מספק אמת מידה המאזנת בין צרכי הצבא והביטחון לבין צרכי האוכלוסיה המקומית. בבחינת האופציות השונות, ישנה חשיבות מיוחדת לקיומה של נציגות הפועלת מטעם תושבי המקום, המציגה כלפי רשויות הבטחון את עמדתם ורצונם הקולקטיבי של התושבים. האינטרסים העשויים להתקיים בינם לבין עצמם.
ג. עמדת המשיב היא כי לא יהיה זה נכון לפתור את הפגיעה בעותרים, על דרך יצירת פגיעה בבעלי קרקעות אחרים, הם המשיבים 2 עד 5. אכן, אין לשלול אפשרות כי במסגרת שורת המידתיות, בהתמודדות שבין הפגיעה הצפויה בעותרים, לבין מידת הפגיעה בזכויות המשיבים 2 עד 5, היה מקום לתת משקל רב יותר לפגיעה של הראשונים. אולם, עתירתם של העותרים לשינוי התוואי החדש נגועה בשיהוי רב אשר אינו מצדיק מתן סעד. השיהוי מתבטא לא רק במעבר הזמן אלא גם בהשלכה של מחדל העותרים על זכויות צדדים שלישיים ועל זכויות המשיב, המבקשים לאכוף את הסדר התוואי החדש של הגדר על פי המוסכם, ובמסגרת פסק הדין שנתן לכך תוקף.
ד. השיהוי במשפט הציבורי נבחן בהקשר לשלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי, ומידת הפגיעה הצפויה מהחלת השיהוי על ערכים של שלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותרים; השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי מצב לרעה של הרשות הציבורית או של צדדים שלישיים; היסוד השלישי - עניינו בבחינת מידת ההשפעה של טענת השיהוי על עקרונות הצדק ושלטון החוק, שאם הפגיעה חמורה במיוחד, כי אז היא עשויה להדוף את טענת השיהוי. התנהגותם של העותרים לוקה, בראש ובראשונה, בשיהוי סובייקטיבי. כבר ב-23.9.03 פתחו תושבי הכפר בהליך בבימ"ש השלום לתקיפת התוואי המקורי. נציגות התושבים פנתה לכל התושבים שבתיהם ואדמותיהם נמצאו מזרחה לתוואי המקורי בהצעה כי יצטרפו לפעולות הנציגות לשינוי התוואי. העותרים, סירבו לשתף פעולה עם הנציגות. בנתוני מקרה זה, מחדלם
של העותרים מגיע כדי שיהוי ניכר. אשר לשיהוי האובייקטיבי - הוא אינו מתמצה במשך הזמן שחלף מאז הוחלט בדבר התוואי המקורי ועד להגשת העתירה. היענות לסעד המבוקש בעתירה זו תכרוך פגיעה בצדדים שלישיים ובמשיב כאחד.
ה. נותרת השאלה, אם דחיית העתירה מחמת שיהוי כרוכה בנסיבות מקרה זה בפגיעה מהותית בצדק ובעקרונות שלטון החוק, באופן המצדיק היזקקות לעתירת העותרים לגופה, חרף השיהוי. לשאלה זו יש להשיב בשלילה, הן מתוך ראייה כוללת של האינטרס הציבורי, והן בשים לב לנסיבות העניין הקונקרטי. ראשית, מדובר בעותרים אשר בחרו, מטעמיהם-הם, להקים בתי מגורים ומבנה מלאכה בשטח המצוי בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, במרחק רב מהכפר, ובכך נטלו על עצמם ביודעין סיכון של ניתוק והפרדה; שנית, העותרים אינם מתגוררים במבנים אליהם מתייחסת העתירה; שלישית, מתוכננת נקודת מעבר בגדר במרחק של כמה קילומטרים ממיבני העותרים; רביעית, התוואי המוצע על-ידי העותרים פוגע בבעלי קרקעות אחרים.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נעים ח'ורי לעותר, עו"ד אבי ליכט למפקד הצבאי, עו"ד נאסר גיאת למשיבים האחרים. 24.11.04).
ע.א. 2458/03 - קאפי קדושאי נגד מנהל מס שבח
*ביטול פטור מתשלום מס רכישה שניתן לעולה חדש והזמן הסביר שבו על העולה לנצל את המקרקעין להקמת עסק, עבורו קיבל את הפטור(מחוזי ת"א - ע"ש 18/98 - הערעור נדחה).
א. ביום 1.11.90 רכשה המערערת מגרש ברחובות (להלן - המקרקעין). ביום 14.4.92 הוצאה למערערת שומת מס רכישה בפטור לעולה, כאמור בתקנה 12 לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), לאחר שהגישה תצהיר לפיו רכשה את המקרקעין לצורך הקמת מבנה שישמש לעסק שלה או של קרוביה. ביום 2.1.95 חתמה המערערת על חוזה קומבינציה עם קבלן להקמת מבנה תעשיה על המקרקעין כאשר %50 מן הזכויות במבנה יהיו בבעלותה. בעקבות זאת ביטל המשיב את פטור מס הרכישה שניתן למערערת וחייב אותה במלוא מס הרכישה. לאחר מכן בוטלה עיסקת הקומבינציה, וביום 5.2.97 הגישה המערערת השגה, בה ביקשה, לזכות שוב בפטור ממס הרכישה. המשיב דחה את ההשגה. הפלוגתה שהעמידו הצדדים להכרעתה של ועדת הערר היתה "האם בנסיבות דנן, בהן למעלה משבע שנים מיום הרכישה לא נוצלו המקרקעין להקמת עסק... זכאית העוררת לפטור על-פי תקנה 12(ב)(3)". ועדת הערר הבחינה בין סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), הדן בתיקון שומה, לבין תקנה 28, הדנה בגביית מס שלא נגבה מלכתחילה, וקבעה שהוראת הדין הרלבנטית לענייננו היא תקנה 28 ולא סעיף 85 לחוק. ועדת הערר קבעה כי הודעת המשיב, נופלת במסגרת הזמן הסביר לביטול הפטור. הערעור נדחה.
ב. סעיף 85 נועד למקרים בהם הוברר שמלכתחילה לא היה מקום לשום את המס כפי שנקבע בשומה. זה אינו המצב במקרה שלפנינו. כאן חלה תקנה 28 והשאלה המכרעת לענייננו, נוגעת למשך "הזמן הסביר" שבו על העולה לממש את כוונתו לעשות במקרקעין שימוש למגורים או לעסק. הואיל ומדובר בדרישה של המנהל להשבת סכום הפטור, נטל ההוכחה בדבר קיומם של התנאים המזכים את המנהל בהחזר חלים על המנהל. המערערת טוענת שגביית סכום הפטור לפי תקנה 28 יכול שתעשה על-ידי המשיב רק במועד המכירה של המקרקעין. היא מבססת טענה זו על הנחיות פנימיות שנכללו בקובץ הפרשנות לחוק מס שבח, לפיהן "מוכר, שקיבל בעבר פטור ממס רכישה על-פי תקנה ..12. ולא התמלאו התנאים לפיה קיבל את הפטור - יש לגבות את המס שנפטר ממנו, בעת מכירת אותם מקרקעין". ברם, הנחייה זו, אינה מקימה הסדר שלילי המונע את הגבייה קודם
למועד זה. הנחיה זו משקפת את העובדה שבדרך כלל המנהל יגלה את אי העמידה בתנאי הפטור בעת המכירה. מכאן עדיין אין משתמעת הנחייה כללית האוסרת על גביית סכום הפטור קודם למכירה גם אם אי העמידה בתנאי הפטור התגלתה למשיב שלא בשלב המכירה.
ג. בענייננו, חלפה תקופה של כשבע שנים מאז רכישת הנכס. השיקול של חלוף הזמן לבדו, הגם שהוא שיקול חשוב, אינו בהכרח שיקול מכריע לביטול הפטור. ניתן להביא במניין השיקולים גם נסיבות נוספות. למשל, אם המערערת הקימה על המקרקעין מבנה שנועד לעסק, אך הפעלת העסק התעכבה מסיבות סבירות. אלא שבמקרה שלפנינו המערערת לא טענה דבר בעניין תוכניותיה הנוכחיות לגבי המקרקעין והסיכוי למימושן. לא זו בלבד, אלא שבשנת 1995, כשלוש שנים לאחר מתן הפטור, המערערת זנחה את כוונתה לעשות שימוש במקרקעין, או לפחות במחציתם, לצורך עסק, כאשר מכרה מחצית מהשטח בעיסקת קומבינציה. בנסיבות אלה, המשיב הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח שתנאי הפטור לא התמלאו.
(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יוסי סלוביק למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 22.11.04).
בג"צ 10182/03 - ח.ל. חינוך לשלום בע"מ נגד רשות השידור
*ביטול פסילתו של "תשדיר פרסומת" ברדיו ובטלביזיה, שעניינו הודעה על הפצת מסמך "הסכם ג'נבה" לכל בית בישראל(העתירה נתקבלה).
א. העותרת פועלת לקידום יוזמה של אישי ציבור ופוליטיקאים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. במסגרת יוזמה זו גובש מסמך המכונה "הסכם ז'נבה". היא החליטה להפיץ עותקיו של ההסכם לכל בית בישראל בדיוור ישיר. לקראת תחילת ההפצה הכינה העותרת תשדיר פרסומת לרדיו וזו לשונו: "מיום ראשון תישלח לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה... יחולקו לכל בית בישראל על ידי רשות הדואר. אתם תשפטו בעצמכם". המשיב 2, מנכ"ל רשות השידור, אישר את התשדיר לשידור לאחר שתוקן לפי דרישתו, לאמור: "מיום ראשון אזרחי ישראל מקבלים את הצעת הסכם ז'נבה... אתם תשפטו בעצמכם". לאחר יום אחד של שידור, באו מחאות של מאזינים, והמשיב 2 החליט להפסיק את שידור התשדיר. את פסילת התשדיר ביסס על האיסור הקבוע בסעיף 7 לכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו) (להלן: כללי רשות השידור), לפיו אין לשדר פרסומת בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור. העתירה נתקבלה בכפוף לתיקון בנוסח התשדיר.
ב. סעיף 4 לכללי רשות השידור קובע, בין היתר, כי "פרסומת אסורה לשידור אם, לדעת המנהל הכללי, היא כוללת אחד מאלה: ... תעמולה מפלגתית, או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור". העותרת טוענת כי התשדיר שנפסל כולל מידע על הפצת נוסח ההסכם ותו לא, ועל כן, אין בתשדיר עצמו מבחינת תוכנו או צורתו עניין המעורר מחלוקת. המשיבים טענו כי התשדיר נועד ליצור הד תקשורתי וחשיפה מקסימלית לעניין השנוי במחלוקת פוליטית עמוקה בציבור. בזיון בבג"צ הסכימו העותרים לתקן את נוסח התשדיר, באופן שבמקום המלים "מיום ראשון אזרחי ישראל מקבלים את הצעת הסכם ז'נבה", יבואו המלים "מיום ראשון נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה". כן הושמט המשפט שחתם את התשדיר: "אתם תשפטו בעצמכם". משפט הפתיחה "מיום ראשון אזרחי ישראל מקבלים את הצעת הסכם ז'נבה", יש לו משמעות כפולה. אפשרות אחת היא "קבלה" במובן הפיזי והטכני של המילה; אפשרות שניה היא "קבלה" של ההסכם במובן של הכרה בנכונותו ומשמעות זו נושאת עימה עמדה ערכית חיובית כלפי ההסכם. התיקון לפיו הוחלף במשפט הפתיחה הפועל "לקבל" בפועל "לשלוח" יש בו כדי למחוק מרכיב בעייתי זה מן התשדיר ולהופכו לתשדיר
בעל אופי אינפורמטיבי בלבד. התשדיר כנוסחו המתוקן נעדר מרכיב דומיננטי של ניסיון שכנוע או של התייחסות לגופו של העניין בו עוסק הסכם ז'נבה ואין הוא אלא תשדיר אינפורמטיבי אשר אין להחיל עליו את הוראות האיסור הקבועות בכללי רשות השידור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד דב חנין ונעה שריד לעותר, עוה"ד גב' גיתית שריקי, יאיר עשהאל וגב' ליאת בן מלך למשיבים. 25.11.04).
ע.א. 5183/03 + 4487/03 - דוד קירשנבום, עו"ד נגד בן ציון שיפטן, עו"ד
*פירוש הסכם בין משרדי עורכי דין על חלוקת שכ"ט ביניהם בטיפול בפרוייקטים מסויימים(מחוזי י-ם - ת.א. 1519/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב קיבל הצעה מעו"ד גליק אשר ייצג בעלי המקרקעין, למצוא משקיע לרכישת קרקע כחלק מיוזמה להקמת עיר חדשה ביו"ש. המשיב פנה אל המערער, חברו ושותפו לייזום פרוייקטים בעבר, בהצעה לשיתוף פעולה בחיפוש אחר יזם. דובר כי לאחר שיימצא יזם הוא יעביר לשניהם את כל הטיפול המשפטי הכרוך בעיסקה. השניים סיכמו בכתב את שיעור שכר הטרחה שיבקשו בעיסקה הנרקמת ללא תלות בשאלה מי מביניהם ימצא את היזם. המערער פנה ליזם, יו"ר מועצת מנהלים של חברה, והיזם חתם בשם החברה על זיכרון דברים לרכישת הקרקע. היזם החליט להעסיק את המערער לבדו, והמערער הוא שביצע את העבודות המשפטיות שתמורתן הועברה במלואה למערער. המשיב התרעם על כך והמערער העביר לטיפולו עבודות משפטיות בפרוייקט בניה אחר באשדוד, כשהתמורה תתחלק בין הצדדים באופן הבא: %65 למשיב ו-%35 למערער. המשיב העביר את שכר הטרחה מפרויקט אשדוד למערער כמוסכם, אולם הותיר בידו סכום כקיזוז נגד הכספים שמגיעים לו, לטענתו, כשכר טרחה בפרויקט ביו"ש.
ב. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לחלק משכר הטרחה שקיבל המערער עבור הפרוייקט. המערער הגיש תביעה נגדית לתשלום הסכום מפרויקט אשדוד המעוכב אצל המשיב. ביהמ"ש קיבל את שתי התביעות בקבעו כי בין הצדדים התקיימו יחסים חוזיים. באשר לתביעת המשיב קבע ביהמ"ש כי אין לקבל את טענת המערער שהטיפול בפרוייקט אשדוד היווה תמורה לאי השתתפות של המשיב בפרוטוקול יו"ש וכי נוכח הדרך הארוכה שעשו בעלי הדין יחדיו, יש לחייב את המערער בתשלום בגין סיכול ציפיתו של המשיב לעבוד בפרוייקט. אשר לתביעת המערער - קבע ביהמ"ש כי השותפות בפרוייקט אשדוד צמחה לאור היתרון הכלכלי שהיה לשני הצדדים ממנה. שני הפרוייקטים הם שתי עסקאות נפרדות ועל כן לא ניתן לקזז את חובות הצדדים זה לזה בגינם. ביהמ"ש חייב איפוא את המערער לשלם למשיב 20 אחוז משכה"ט שיקבל בפרוייקט ביו"ש, בניכוי הוצאות, והמשיב חוייב להעביר למערער את הכספים שעיכב בידו. הערעורים נדחו.
ג. העובדות כפי שנקבעו על ידי ביהמ"ש מקימות למשיב זכות לקבל חלק משכר הטרחה שקיבל המערער עבור הטיפול המשפטי שלו בפרויקט ביו"ש, הן מכוח ההסכם והן מכוח הסתמכותו של המשיב על דברי המערער, ובכלל זה שכירת שירותיו של עו"ד נוסף במשרדו במיוחד עבור הפרוייקט. אשר לחלוקה שקבע ביהמ"ש לגבי שכר הטרחה - נראה שחלוקה זו מבטאת איזון ראוי בהתייחס למסכת העובדתית כפי שנקבעה על ידי ביהמ"ש. אשר לפרוייקט הבניה באשדוד - צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעותיו.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' ארבל. עוה"ד זאב דסברג ויעקב רובין למערער, עו"ד אוהד שני למשיב. 24.11.04).
ע.א. 2846/03 - ריצ'ארד ב. אלדרמן, עו"ד נגד דן ארליך
* ע.א. 2846/03 - מבחן הסעד ולא מהות הסכסוך לעניין קביעת הסמכות העניינית של ביהמ"ש בתחום האזרחי. *"ענייני משפחה" לצורך קביעת סמכות ביהמ"ש לענייני משפחה. *סמכות בימ"ש בישראל לדון בתביעה כספית של מנהל עזבון נגד תושב ישראל, שעניינה רכוש של תושבת ארה"ב שנפטרה (מחוזי ת"א - ת.א. 2786/89 - הערעור נתקבל).
א. גב' הרטה הלל ז"ל (להלן - המנוחה), אזרחית ותושבת ארצות הברית, נפטרה שם בשנת 1997, והותירה צוואה שנחתמה בארצות הברית ביום 27.7.93 (להלן - הצוואה האמריקאית). המנוחה השאירה במותה נכסים בארצות הברית ובשוויץ. בית משפט במדינת ניו-יורק הוציא צו לקיום הצוואה האמריקאית ולמינויו של המערער כמנהל עיזבונה של המנוחה. המשיב, תושב ישראל, הוא נכדו של אחי בעלה של המנוחה, שנפטר לפניה. בכתב התביעה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בת"א, נטען כי המנוחה היתה בעלת חשבון בנק בשוויץ, כי בעת פטירתה היה בחשבון סכום של כ-1.3 מיליון דולר, וכי לאחר מותה של המנוחה עשה המשיב, שלא כדין, שימוש בייפוי כח שניתן לו על ידי המנוחה ומשך מן החשבון את כל הסכום שהיה בו. המשיב טען כי משיכת הכספים נעשתה כדין מכוח צוואה נוספת, מאוחרת יותר, שהותירה המנוחה, ומתייחסת ספציפית אך ורק לכספים בחשבון הבנק בשוויץ. שמו של המשיב נקוב בצוואה זו כמנהל עיזבון יחיד, והוא זכאי לקבל 40 אחוזים מן הכספים ואילו היתרה אמורה לעבור לגופים אחרים. בנוסף, טען המשיב כי לביהמ"ש המחוזי אין סמכות לדון בתובענה, שכן לפי סעיף 136 לחוק הירושה, ש"בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל". לגירסתו של המשיב, מאחר שמקום מושבה של המנוחה לא היה בישראל ומכיוון שלא הניחה נכסים בישראל, הרי שלבתי המשפט בארץ אין סמכות דיון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה בציינו כי המערער לא הוכיח שהמשיכה נעשתה על פי ייפוי כוח, ומשום שהמחלוקת מתמקדת בתוקפה של הצוואה השוויצרית, הרי מדובר בעניין של ירושה. הערעור נתקבל.
ב. מדובר בתביעה שהסעד המבוקש בה הינו סעד כספי. המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, הינו מבחן הסעד ולא מהות הסכסוך. על פי מבחן הסעד נדרש ביהמ"ש לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב בתביעה נקבע אם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך. מנקודת מבט של סמכות עניינית מצויה התובענה שהגיש המערער בסמכותו של בית המשפט המחוזי. אף על פי כן, נותרת על כנה השאלה האם אכן מדובר בתובענה כספית או שמא עסקינן בעניין של ירושה. אם נמצא כי התובענה עוסקת בירושתה של המנוחה תהיה נכונה המסקנה שלבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות מבחינה בינלאומית לדון בה. תשובה לשאלה אם מדובר בדיון בירושתה של המנוחה מחייבת תהליך של מיון וסיווג. העובדה שעסקינן בתביעה של מנהל עיזבון, אינה הופכת בהכרח את העניין לזה של "ירושה". אך אין מדובר בתביעה שעניינה צוואה או ירושה, אלא תביעה כספית וזו בסמכותו של ביהמ"ש.
ג. אשר לשאלה אם הסמכות היא לביהמ"ש לענייני משפחה - סעיף 1(2) לחוק הירושה קובע שבגדר "עניני משפחה" תבוא "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". ההליך שהוגש על ידי המערער הינו, אמנם, תובענה אזרחית שאחד הצדדים לה הוא עיזבון המנוחה, אך אין די בכך על מנת להכניס את המקרה תחת כנפי האמור בסעיף 1(2). הטעם פשוט: המשיב אינו בן-משפחתה של המנוחה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד דוד ארנסט למערער, עו"ד יצחק יונגר למשיב. 29.11.04).
רע"פ 332/02 - יצחק מרדכי נגד מדינת ישראל
*הנסיבות העשויות להצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית בהרשעה פלילית. *דחיית בקשה לרשות ערעור(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הועמד לדין לפני בימ"ש השלום בירושלים, באשמת ביצוען של עבירות מין בגופן של שלוש נשים, והורשע בשתי עבירות ובכללן בעבירה של מעשים מגונים במתלוננת המכונה נ'. המבקש התגונן במהלך משפטו, בין היתר, בטענה כי מעשיו לא חרגו מניסיון חיזור. בימ"ש השלום לא נתן אמון בהסבריו של המבקש, והכף הוכרעה לחובת המבקש רק לאחר שביהמ"ש מצא כי עדותה של נ' נתמכת בראיות נוספות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור, ובאשר לאישום המתייחס למתלוננת נ' נתקבל סמוך למועד הדיון בבקשה, מכתב מעו"ד, אליו צורף מכתב שעל פי הנטען נכתב ונחתם על ידי נ'. מכתב זה מוען לשופטים, ובו היא כותבת בין היתר: "... היום במחשבה לאחור, המפגש בביתו של מר מרדכי היה לדעתי ידידותי ולא מעבר לכך... כיום בדיעבד, יתכן מאד שמפגשי עם מר מרדכי היה מפגש שלא פורש נכון מצידי". הפרקליטות נתבקשה להורות על חקירת הפרשה ומשזו הסתיימה נקרא בימ"ש השלום לזמן את הצדדים, לדון במכתבה של נ' וראיות נוספות. לאחר ברור חזר בימ"ש השלום וקבע כי הרשעת המבקש תישאר על כנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בראש ובראשונה אין מקום להרשות ערעור נוסף לאור ההלכה הנוהגת, לפיה רשות ערעור ערכאה שלישית אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. עם זאת, את המקרה הנוכחי מייחד המכתב ששיגרה נ' לביהמ"ש. מסמך זה הוא בבחינת ראייה חדשה, וגם אם הוא עורר מלכתחילה תהיות, עשיית הצדק מחייבת בחינתו באופן דקדקני כדי שלא תצא מתחת ידי ביהמ"ש תוצאה שגויה. משהדבר נעשה, הן בדרך של חקירה על ידי משטרת ישראל, וגם לאחר בחינת הסוגיה כולה על ידי בימ"ש השלום, המסקנה היא כי המבקש לא הצליח להצביע על עילה כלשהי אשר תצדיק את מתן הסעד לו הוא עותר. מהחלטתו של בימ"ש השלום ומההליכים הנוספים שהתקיימו בפניו עולה מסקנה מרכזית אחת - נ' לא חזרה בה כלל מגירסתה המפלילה כנגד המבקש, והמכתב ששיגרה לביהמ"ש מבטא בעיקר צער על הסבל שנגרם למבקש כתוצאה מהמשפט שהתנהל נגדו והרשעתו בדין, על כל השלכותיה במישור הציבורי והפרטי.
ג. יתירה מכך, מהחלטתו של בימ"ש השלום עולה, כי ספק רב הוא אם נ' היתה יוזמת את כתיבת מכתבה לביהמ"ש, לולא הנידוי החברתי ממנו סבלו נ' ובעלה, ומכבש הלחצים שהופעל עליה במטרה לאלתר ראיה אשר עשויה להביא לתפנית בהליכים המשפטיים המתקיימים לפני ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: חשין, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יאיר גולן, משה שחל, רם כספי ונבות תל צור למבקש, עו"ד אלי אברבנאל למשיבה. 18.11.04).
עע"ם 9312/04 - דבוריה סטאר חב' לדלק בע"מ ואח' נגד סונול ישראל בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור, של צו ביניים האוסר הפעלת תחנת דלק, כאשר נטען שהפעלתה כרוכה בסכנת חיים (הבקשה נדחתה).
למשיבים 14-3 (להלן: סרחאן) חלקת מקרקעין בגליל, אשר גובלת בצדו של כביש צפונית לכפר עילבון ולצומת דיר חנא ודרומית לכפר מע'אר. חברת בת של סונול, קיימה מגעים בעבר עם סרחאן בכדי להקים תחנת דלק בחלקה, ואף הוצא היתר בנייה (קודם) לשם מטרה זו. בשלב מסויים החליטה סונול שאין לה ענין בחלקה. לאחר מכן, התקשרו המבקשות עם סרחאן בכדי להקים תחנת דלק בחלקה. הוצא
היתר בניה חדש והתחנה נבנתה. המבקשות התחילו להפעיל את התחנה אף שלא היה בידן טופס איכלוס כדין. סונול, שיש לה תחנת דלק בקרבת מקום, הגישה עתירה מינהלית נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי (המשיבה מס' 2) אשר הוציאה את היתר הבניה, נגד המבקשות ונגד סרחאן בה עתרה לצווים המבטלים את היתר הבניה והמורים על סגירת התחנה. נטען בעתירה, כי היתר הבניה הוצא על בסיס זיופים שביצעו סרחאן והמבקשות במסמכים, אשר הובילו לכך שלא הוכנס בהיתר תנאי שהתנה מע"צ (המשיבה 15) לאישורו - ביטול צומת הנמצא עשרות מטרים דרומית לחלקה (להלן - הצומת הדרומי). נטען כי ההיתר נוגד את תמ"א 18 וכי הפעלת התחנה, ללא ביטול הצומת הדרומי, מהווה סכנת חיים. ביום 20.7.2004 הוציא ביהמ"ש לענינים מינהליים צו ביניים האוסר על הפעלת התחנה. ביום 15.9.2004 נתן ביהמ"ש פס"ד בו הורה על ביטול היתר הבנייה, על איסור הפעלת תחנת הדלק ועל החזרת הדיון בבקשה להיתר בניה לוועדה המקומית, אשר תשקול, בין היתר, את עמדת מע"צ. בחלוף יותר מחודש ימים ממתן פסה"ד, הוגשה לביהמ"ש העליון בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה.
מע"צ, המוחזקת כנטולת פניות ביריבות בין סונול לבין המבקשות ובעלי החלקה, רואה בהפעלת התחנה סכנת חיים. מול סכנת החיים הנטענת, עומדים נזקיהן הכספיים הנטענים של המבקשות. אין צורך להיכנס לשאלה אם הכלל של אי עיכוב ביצוע פסקי דין כספיים חל בעיכוב ביצוע פסקי דין מינהליים. אף מבלי להיזקק לכלל כאמור, הרי הנזק הכספי הנטען בבקשה זו אינו נזק בלתי הפיך. מאידך, אין צורך להכביר מילים לגבי הנזק הבלתי הפיך - חלילה - העלול להיגרם בתאונת דרכים עקב עיכוב ביצוע פסק הדין. אף אם יעוכב ביצוע פסק הדין, אסור להפעיל את התחנה ללא טופס איכלוס. למעלה מן הצורך יצויין, כי קצב הטיפול של המבקשות בעניינן לא הוסיף לטענותיהן בענין הנזק החמור הצפוי להן מאי עיכוב ביצוע פסק הדין. שכן, המבקשות לא ביקשו לערער על צו הביניים שהוצא כשלושה חודשים לפני הבקשה דנא ע"י ביהמ"ש קמא, לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע עד הגשת הערעור - אשר אף הוא הוגש במועד האחרון על-פי דין - ואף ניצלו את כל הזמן שנקצב, לבקשתן, לתשובתן לתגובות לבקשה.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד אסף הראל ויוסף פרוכטמן למבקשות, עוה"ד גדעון שפק ורם פרגן לסונול, עו"ד צביקה כוחן לוועדה המקומית, עו"ד גב' קרן מרץ לסרחאן, עו"ד ציון אילוז למע"צ. 16.11.04).
רע"א 8452/04 - יעקב גולדשטיין, עו"ד נגד יצחק בן שושן ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על פס"ד שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (הבקשה נדחתה).
המבקש ייצג את המשיבים בעיסקת מקרקעין. התעורר סכסוך בין הצדדים שהגיע לערכאות וביהמ"ש חייב את המבקש בתשלום שנתבע ע"י המשיבים. המבקש ערער על פסק דינו של בימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי, והוצע לצדדים להסמיך את ביהמ"ש לפסוק על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. הצדדים הסכימו לכך ועל פי פסק הדין חוייב המבקש לשלם למשיבים חלק מסכום התביעה, כ-40 אלף ש"ח. בפסק הדין נקבע, כי באם לא יסולק חיוב המבקש במועד שנקבע, ייחשב הערעור כנדחה ופסק דינו של בימ"ש השלום יעמוד על כנו. לטענת המבקש ניתן פסה"ד בחוסר סמכות, שכן, על פי הנטען, הצדדים לא הסמיכו את ביהמ"ש לקבוע "סנקציה", לפיה אי תשלום במועד הקבוע בפסה"ד יביא לדחיית הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, פסק דין על דרך הפשרה שניתן בחוסר סמכות עשוי להקים עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק הדין. עם זאת, התכלית העומדת בבסיס הוראת סעיף 79א
לחוק הנה, בראש ובראשונה, לסייע לביהמ"ש לפעול לסיום הסכסוך המשפטי המובא בפניו באופן היעיל ביותר. מקום בו סבור ביהמ"ש שתכלית זו תושג בצורה טובה יותר באם יותנה תוקפו של פסק הדין בסילוק חובו של המבקש עד למועד מסויים, אין בתנאי כדי לפגום בהסכמת הצדדים ולא בפסק הדין שניתן על פיה. הדברים נכונים ביתר שאת במקרה דנן בו נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת המבקש וקבע את מועד התשלום בו חוייב למועד המאוחר בחמישה חודשים מיום מתן פסק הדין. כמו כן, המבקש הגיש את הבקשה דנא כשנה לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. אף מטעם זה דין הבקשה איפוא להידחות.
(בפני: השופטת ארבל. המבקש לעצמו, עו"ד חגאג אריה למשיבים. 11.11.04).
ע.פ. 3547/04 - מקסים מון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נכנס למועדון חברים "בינגו" בתל-אביב, סמוך לשעה 5 לפנות בוקר, כשהוא מחזיק שטר מזוייף של מאה דולר, והציע לנוכחים במועדון לפרוט לו את השטר, אך סורב. באותו מועד נכח במועדון המנוח, אזרח ניגריה. במטרה למנוע מן המערער למכור דולרים מזוייפים במועדון, אחז המנוח במערער והוציאו בכוח מן המועדון לרחוב. בין המערער למנוח הוחלפו מספר מהלומות, והמערער שאחז בידו סכין דקר את המנוח מספר דקירות וגרם למותו. המערער הואשם בעבירה של רצח ובמסגרת הסדר טיעון תוקן כתב האישום להריגה, והוא הודה, ונדון ל - 16 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אף שהעונש אינו קל, חומרתו הולמת את חומרתו המופלגת של המעשה. מדובר בעבירה חמורה מאוד אשר בעטייה קופחו חיי אדם, כאשר הרקע למעשה היה תיגרה בשל עניין פעוט. מקרי אלימות קשים הפכו להיות לתופעה נפוצה מאוד בחברתנו בשנים האחרונות, ושומה על בתי-המשפט לנקוט מדיניות ענישה מחמירה, על-מנת לעמוד בפרץ ולהילחם בתופעה חמורה ומדאיגה זו.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד עופר בן נתן למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 3.11.04).
עע"ם 9738/04 - המועצה להשכלה גבוהה נגד עמותת שחר - אגודה לקידום החינוך בישראל
*סעד ביניים נגד החלטה לחשוף פרוטוקולים, כאשר הנזק מביצוע ההחלטה לא יהיה בר תיקון אם יתקבל הערעור על ההחלטה (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הבקשה נתקבלה).
המשיבה הגישה למבקשת, (להלן: המועצה), בקשה למתן רישיון לקיים לימודים פרה-קליניים, בשלוחה של אוניברסיטת גדנסק (פולין) אותה ביקשה המשיבה להקים באשקלון. ועדת המשנה של המועצה לענייני שלוחות המליצה למועצה ליתן למשיבה רישיון זמני ומותנה, אך המלצתה נדחתה על ידי מליאת המועצה. המשיבה הגישה תובענה נגד ההחלטה ובמסגרתה ביקשה, כסעד ביניים, כי ביהמ"ש יורה למועצה לחשוף פרוטוקולים שונים, וביהמ"ש לעניינים מינהליים נעתר לבקשה. על החלטה זו הגישה המועצה ערעור, ובמסגרתו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. הבקשה נתקבלה.
אין להתעלם מכך כי מסירת המסמכים לידי המשיבה תסכל את הערעור הקיים. הנזק אשר עשוי להיגרם למועצה מדחיית הבקשה הינו בלתי הפיך, ולא יהא בר תיקון אם תזכה בערעורה, ועל כן הוא עולה על הנזק הצפוי למשיבה מקבלת הבקשה.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד גב' דנה בריסקמן למבקשת, עוה"ד רענן הר זהב ויחיאל שמיר למשיבה. 7.11.04).
בש"א 8155/04 - עידית אליטוביץ', עו"ד ואח' נגד ניסן כספי, עו"ד ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד דיון בין תובענות שונות (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה לבימ"ש השלום בהרצליה התנגדויות לבקשת המשיבים מס' 1 ו- 3 לביצוע שטרות על-סך מאות אלפי שקלים. ההתנגדויות נתקבלו, ושני התיקים אוחדו ועומדים כעת ערב דיון. בד בבד הגיש המשיב 1 תביעה לבימ"ש השלום בירושלים נגד המבקשים והמשיבה 2. בקשת המבקשים היא לאחד את הדיון בתובענות, כך שתימנע סתירה אפשרית בין פסיקות בתי המשפט השונים באשר למשמעותו של אותו תשלום. הבקשה נדחתה.
מטרתה של הסמכות לאיחוד דיון לפי תקנה 7 לתקנות סהד"א היא מניעת כפילות הדיון בנושא אחד. בענייננו, המסכתות העובדתיות העומדות ביסוד כל אחת מן התובענות הן שונות ונפרדות. הן כורכות צדדים זרים וחיובים אחרים שנבעו ממקורות שונים. בירור משותף של התובענות - גם אם יקל על המבקשת, צפוי להכביד על ניהול ההליך ועל יתר הצדדים המעורבים. אמת, בשתי התובענות עשויה להתברר משמעותו של תשלום שלפי הנטען הועבר מן המבקשת למשיב 1, אולם זאת בהקשרים שונים ולמטרות אחרות. אין הצדקה לגרור את יתר הצדדים לבירור מאוחד של שאלה זו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' עידית אליטוביץ' למבקשים, עוה"ד אמנון עמיקם, עוזי לוי וצח באשי למשיבים. 8.11.04).
בש"א 9224/04 - אמנון ברומברג נגד לורד קיטש (רשת קשת) בע"מ
*היענות לבקשה לאיחוד דיון והעברתו מירושלים לת"א (בקשה לאיחוד דיון והעברתו מירושלים לת"א - הבקשה נתקבלה).
המשיבה מצויה בהסדר נושים. החל בשנת 1998 היה המבקש בעל זיכיון בלעדי מטעמה של המשיבה לשיווק מוצריה באזור רמת גן, גבעתיים ובני-ברק. בשנת 2003 הגיעו המבקש והנאמן, להסכם בדבר המשך היחסים בין הצדדים (להלן: "ההסכם"). לטענת המבקש, הפרה המשיבה את ההסכם לאחר תקופה קצרה של קיום. לטענת המשיבה, חזר בו המבקש מן ההסכמות שהושגו. המבקש הגיש ביום 25.1.2004 תביעת פיצויים נגד המשיבה לבימ"ש השלום בת"א. בתגובה, ביקשה המשיבה לדחות את התביעה על הסף מטעמים שונים, בהם חוסר סמכות מקומית. לחלופין ביקשה כי התביעה תועבר לבימ"ש השלום בירושלים, שהוא לשיטתה בעל הסמכות המקומית לדון בה ובקשתה נדחתה. במסגרת קדם המשפט בבימ"ש השלום בת"א ציין ב"כ המשיבה, כי בכוונתה להגיש תביעה משלה נגד המשיב, וביהמ"ש המליץ למשיבה להגיש אף את תביעתה באותו בימ"ש, כדי שניתן יהיה לאחד הדיונים ולדון במחלוקות במשותף. למרות זאת, הגישה המשיבה את תביעת הפיצויים שלה נגד המשיב לבימ"ש השלום בירושלים. המבקש הגיש המבקש בקשה להעברת הדיון בתביעה מירושלים לת"א. הבקשה נתקבלה.
ראוי לשתי התובענות להתברר יחדיו, שכן הן עוסקות ב"נושא אחד". שתיהן מעמתות את אותם הצדדים סביב מסכת עובדתית וראייתית זהה לצורך הענקת סעדים כספיים מקבילים. השאלה היחידה היא, איפוא, איזה הוא ביהמ"ש בו נכון לאחד את הדיון בתובענות. התשובה לכך היא בימ"ש השלום בתל-אביב. בבימ"ש זה התנהל כבר דיון מקדמי בתובענה ונתקיימו הליכי הגילוי הראשוניים, בעוד ההליך בירושלים מצוי אך בראשיתו. מאזן הנוחות אינו נוטה במידה של ממש לצד זה או אחר. אף זיקות המקרה לא הובררו כל צרכן. אולם, משהחל הדיון בבימ"ש השלום בתל-אביב, ומשנקבע כי הוא מוסמך לדון בפרשה, ראוי לאחד את הדיון שם.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ז. קורוליק למבקש, עו"ד נ. שור למשיבה. 11.11.04).
רע"א 7796/04 - לילי ארז נגד מדינת ישראל - משרד הבטחון
*עיכוב ביצוע של פינוי דירה (הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל).
ב-1968 הושכרה דירה על ידי המדינה לויקטור ארז, נכה צה"ל, שהיה נשוי למבקשת. לויקטור ניתנה זכות מגורים בדירה תמורת שכר דירה סימלי. ב-1978 התגרשו בני הזוג, והמבקשת נשארה לגור בדירה. לאורך השנים, שכר הדירה הסמלי בגין השימוש בדירה שולם על ידי ויקטור אף שלא התגורר בדירה, והוא לא קיבל סיוע נוסף לצורך דיור. ביום 27.4.99 הגישה המדינה בבימ"ש השלום תביעת פינוי נגד המבקשת ותביעתה נתקבלה. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי וביקשה עיכוב ביצוע פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין עילה לעכב את ביצוע פסק הדין, אולם לאור הסכמת המדינה, הורה לעכב את ביצוע הפינוי בכפוף להפקדת ערבות על סך 100,000 ש"ח אותם לא היתה המבקשת מסוגלת לשלם. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
מדובר במקרה שנסיבותיו מיוחדות במינן, המתאפיינות בבעייה אנושית המצריכה מענה. המדינה עצמה הסכימה בבימ"ש קמא כי ינתן צו עיכוב פינוי לתקופת הערעור, אף כי התנתה זאת בערובה כספית בסכום גדול, שנהיר כי אין ידה של המבקשת משגת לשלמו. גם עתה הסכימה המדינה למתן אורכה לפינוי של 3 חודשים בלא תנאי, כדי שבמהלכה תוכל המבקשת למצות אפשרויות להשגת הסדר לקבלת סיוע לדיור ממשרד הבינוי והשיכון. מדובר במבקשת שהיא אשה חולה ונכה בשיעור %100 ואינה מועסקת עקב נכותה, ולטענתה אין ידה משגת לשלם שכר דירה מלא אשר יתחייב ממעבר לדירה אחרת בשכירות. היא מתגוררת בדירה נשוא המחלוקת 35 שנים. אין ידה משגת גם ליתן ערובה כספית בהיקף ניכר כתנאי לעיכוב הפינוי. בנסיבות מיוחדות אלה, מאזן הנוחות מצדיק את עיכוב פינוייה מהדירה עד להכרעה בערעור בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מ. צמיר למבקשת, עו"ד מ. שרביט למשיבה. 10.11.04).
בש"פ 9673/04 - סלימאן אבו אלקיעאן נגד מדינת ישראל
*פסילת רשיון נהיגה "עד תום ההליכים" נפסקת כעבור 6 חדשים, כשאין הוראה מפורשת כי הפסילה תמשך גם מעבר לתקופה של 6 חדשים (הערר נתקבל).
בעקבות מעורבותו של העורר בתאונת דרכים בה נהרגו שני אנשים, הורה בית המשפט המחוזי ביום 8.3.04, "על פסילת רשיונו... עד לתום ההליכים התלויים ועומדים נגדו". בחלוף שישה חודשים פנה העורר למזכירות בית המשפט בבקשה כי יומצא לו אישור בדבר סיום הפסילה, לפי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה. המשיבה התנגדה וציינה בתגובתה כי בקשת המדינה היתה "לפסול את המבקש ל-6 חודשים ואף מעבר לכך". בית המשפט החליט כי "החלטתו הקודמת שהרשיון ייפסל עד לתום ההליכים, משמעה שהפסילה תעמוד בעינה אף מעבר ל-6 חודשים". הערר נתקבל.
סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה קובע: "עברו ששה חודשים מיום שנפסל בעל רשיון... ולא ניתן פסק-דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל - בטלה הפסילה, אם לא הורה בית משפט הוראה אחרת". "הוראה אחרת" כמשמעותה בסעיף 50(ב), אינה יכולה להילמד, במשתמע, מהוראה בדבר פסילה עד לתום ההליכים, והיא חייבת להיקבע במפורש. קביעתו של ביהמ"ש קמא כי החלטתו המקורית בדבר פסילת הרשיון עד לתום ההליכים משמעה כי "הפסילה תעמוד בעינה אף מעבר ל-6 חודשים" אינה תואמת הלכה זו ועל כן דינה להתבטל. עם זאת, המשיבה יכולה להגיש בקשה נוספת לפסילת רשיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים, אף בחלוף תקופת ששת החודשים הסטטוטורית.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד יעקב חודורוב לעורר, עו"ד שאול כהן למשיבה. 14.11.04).
בג"צ 9672/04 - ח"כ רן כהן נגד ראש המועצה האיזורית מטה בנימין ואח'
*כאשר עתירה לבג"צ הפכה לתיאורטית לא ידון בה בג"צ אף אם מדובר בשאלות עקרוניות (העתירה נדחתה).
המשיבים 1-14 החליטו להשבית את מערכת החינוך במועצות האזוריות והמקומיות ביו"ש ביום 26.10.04 ולהסיע את התלמידים בהסעות מאורגנות לירושלים, כדי להשתתף בהפגנה נגד תכנית ההינתקות. העתירה למנוע את ההשבתה הוגשה ביום 25.10.04 ובמסגרתה התבקש צו ביניים למנוע את ההשבתה אשר תוכננה להתבצע למחרת היום. לדברי העותר, נודע לו על כוונת המשיבים לעשות כן כבר ביום 21.10.04, אך העתירה הוגשה כאמור, רק ביום 25.10.04. באותו יום נדחתה הבקשה לצו ביניים, בשל המועד המאוחר בה הוגשה. לאחר מתן ההחלטה, שב העותר וביקש כי תינתן הכרעה עקרונית בעתירה. הוא מציין שהעתירה נסבה לא רק על ההשבתה המתוכננת ליום 26.10.04 אלא גם להשבתה שתקום מטעמים פוליטיים ב"כל מועד אחר". העתירה נדחתה על הסף.
התפקיד העיקרי המוטל על בג"צ הוא הכרעה בסכסוכים המעוגנים בתשתית עובדתית קונקרטית. בג"צ אינו נוהג לדון בעתירות אשר השאלות שעולות בהן הן תיאורטיות, אף אם מדובר בשאלות משפטיות עקרוניות.
(בפני: השופט עדיאל. 3.11.04).
ע.פ. 9764/02 + 9621/02 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירות של אלימות במשפחה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המתלוננת, שהיתה אישתו של המשיב. היתה נתונה במשטר של מעשי אלימות שהנהיג המשיב כלפיה. המשיב הועמד לדין ועדותה של המתלוננת אשר היתה אמינה על ביהמ"ש חשפה מסכת של מעשי אלימות קשה ואיומים. בגזר דינו עמד ביהמ"ש על חומרת המעשים, על ההשפלה שהשפיל המשיב את אשתו, על הפגיעות שפגע בה ומידת האדנות שנהג בה. כן נתן דעתו לתופעת האלימות כלפי נשים, תופעה שיש בה כדי לסכן את חייהן. בשל כל אלה גזר עליו 5 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ותשלום פיצויים בסך 7000 ש"ח למתלוננת. הוגשו ערעורים של המשיב ושל המדינה על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
במהלך 5 שנות נישואין הפיל המשיב חיתתו על אשתו. מעשה אחד מבין אלה אשר הורשע בהם המערער, היה השלכתה של האשה מבעד לחלון הקומה השניה, ואך בדרך נס ניצלה. התופעה של אלימות כלפי נשים אשר במקרים רבים אף מסתיימת במעשי רצח, מחייבת תגובה מחמירה ומרתיעה. מדובר באדם אלים ומסוכן אשר איים על חיי אשתו וכמעט עלה בידו לבצע את זממו. בנסיבות אלה יש לתת ביטוי עונשי הולם לחומרת המעשים, והרתעה של עבריינים בכוח. על כן, יש להחמיר בעונש המאסר בפועל ולהעמידו על 7 שנים. תקופת המאסר על תנאי תופחת ותועמד על 18 חודשי מאסר על תנאי. הקנס שהושת על המשיב יבוטל.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד לירון מלכה למשיב. 3.11.04).
ע.פ. 2410/04 - מדינת ישראל נגד סלמאן אבולקיעאן
*החמרה בעונש בעבירה של אי ציות לשוטר ונהיגה שהיתה כרוכה בסיכון חיי אדם (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב לא ציית להוראות שוטרים לעצור את הרכב בו נהג באיזור הנגב, ובעקבות כך התפתח מרדף במהלכו נמלט המשיב תוך נהיגה שהיה כרוך בה סיכון לחיי אדם. בשלב כלשהו, כאשר המשיב עצר את הרכב, זינקו לעברו שני שוטרים שניסו ללכוד אותו, אולם המשיב החל בנסיעה תוך שהוא
גורר עימו את השוטרים, שאחד מהם נחבל לאחר שאחד מגלגלי הרכב פגע בו. המשיב הודה והורשע וביהמ"ש המחוזי גזר לו 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. הוא נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באיזור הנגב. רמת הענישה הנהוגה כיום אין בה די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם. למשיב גם 36 הרשעותיו בעבירות תעבורה. בהתחשב בכך שאין בימ"ש שלערעור נוהג למצות את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד העונש על 4 שנים מאסר בפועל ותקופת הפסילה תהיה ל-6 שנים מיום שחרורו של המשיב מהכלא.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד ערן אביטל למשיב. 11.11.04).
בש"א 9428/04 + 8959/04 - הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'
*היענות לבקשה להעברת מקום דיון ולאיחוד דיון (בקשות להעברת מקום דיון ולאיחוד דיון - הבקשות נתקבלו).
במוסך אלון בנתניה ארעה פריצה במהלכה נגרם נזק רב ונגנבו כלי-רכב ונכסים נוספים. בעקבות הפריצה, הוגשו כמה תביעות לבתי משפט שונים: תביעת המוסך נגד המבטחת ("הדר") ונגד החברה שסיפקה לו שירותי התרעה ("עמישב"), הוגשה בנתניה; תביעה בסדר דין מהיר של חברת הביטוח אליהו, אשר ביטחה מכונית אשר נגנבה מן המוסך, נגד המוסך ונגד חברת הדר, הוגשה בת"א; תביעה בסדר דין מהיר של בעלי רכב שנגנב מן המוסך בעת הפריצה, הוגשה בפתח תקוה. הדר הגישה בקשה להעברת הדיון מבימ"ש השלום בת"א לבימ"ש השלום בנתניה ולאיחודו שם עם הדיון בתיק שהוגש שם. גם בעל המוסך ביקש העברת הדיונים מבימ"ש השלום בת"א ומבימ"ש השלום בפ"ת לבימ"ש השלום בנתניה, ולאיחודם עם התיק בנתניה. הבקשות נתקבלו.
בבסיסן, עוסקות שלוש התובענות בנושא אחד. הבסיס העובדתי לשלושתן הוא זהה - ארוע הפריצה למוסך. כך גם השאלה המשפטית העיקרית - שאלת אחריותו של המוסך לכלל הנזקים שנגרמו, וכנגזר מכך (או באופן עצמאי) שאלת אחריותן של הדר ועמישב. שאלות אלה יעמדו בבסיס כל הכרעה בתביעות השונות. אמת, שניים מן ההליכים נפתחו בסדר דין מהיר, אשר לרוב מבטיח הליך מהיר ויעיל יותר. אולם, שלוש התביעות קשורות במידה כזו, שיעילותו הכללית של ההליך המאוחד גוברת על יעילותם הנקודתית של ההליכים הבודדים.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד רונן פלג וקורין יצחקי למבקשים, עוה"ד עודד גיל, א. בירון וחיים בלנק למשיבים. 15.11.04).
עע"ם 10064/04 - מרגלית ש.א. רכב בע"מ נגד מדינת ישראל משרד התחבורה ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד בדבר זכייה במכרז, כאשר היה פגם בערבות הבנקאית שהוגשה, בכך שמועדה היה קצר מהנדרש (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
במכרז של משרד התחבורה לקבלת רישיונות להפעלת קווי שירות לתחבורה ציבורית בעיר מודיעין, השתתפו מספר חברות וביניהן המבקשת והמשיבות 4-2. משרד התחבורה החליט כי המשיבות 4-2 הן הזוכות
במכרז. כנגד החלטה זו הגישה המבקשת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי ובד בבד עם עתירתה הגישה גם בקשה לסעד זמני, ובקשתה נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. בינתיים דחה ביהמ"ש המחוזי את עתירת המבקשת וזו הגישה ערעור לביהמ"ש העליון. יחד עם הערעור ביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נתקבלה.
למעשה אין זו "בקשה לעיכוב ביצוע" אלא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שכן אי אפשר לעכב את ביצועה של עתירה שנדחתה. לגופו של עניין - המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לפגמים אשר נפלו, לטענת המבקשת, בערבות שצרפו המשיבות 4-2 להצעתן בשלב השני של המכרז. אחד הפגמים היה בכך שהערבות היתה לתקופה קצרה מזו שנדרשה במכרז. בית המשפט המחוזי קבע כי הפגמים שנפלו בערבות לא פגעו בשיוויון בין המציעים הפוטנציאלים ולא היה בהם כדי לתת למשיבות 4-2 יתרון כלשהו על פני שאר המשתתפים במכרז. טענותיה של המבקשת נתמכות, לכאורה, בהלכה שלפיה פגם מסוג של ערבות לתקופה הקצרה מהנדרש הינו בדרך כלל פגם מהותי המביא לפסילת ההצעה. על כן ראוי לאפשר למבקשת להביא את טענותיה בפני ערכאת הערעור מבלי שייסתם הגולל על סיכויי זכייתה במכרז, גם אם בסופו של יום יידחה ערעורה. בנוסף לכך, גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. היא החברה המפעילה את מערך התחבורה הציבורית במודיעין והחברה הזוכה במכרז אמורה להתחיל לפעול החל מיום 1.1.05. בנסיבות הענין, יהיה באי מתן הסעד המבוקש כדי לשנות מהסטטוס קוו הקיים בענין זה.
(בפני: השופטת בייניש. 9.11.04).
בש"פ 10179/04 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה של אב שהואשם בעבירות מין ואינוס בבתו הקטינה, למרות שבני המשפחה כבר מסרו עדויותיהם בביהמ"ש (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי מאז שהיתה בתו בת 12 ועד שמלאו לה 16 לערך, נהג לבצע בה עבירות מין ואינוס. כן הואשם בעבירות של התעללות בקטין, ותקיפת בני משפחה, לנוכח מעשים של אלימות פיזית ונפשית שביצע בשני בניו ובאשתו. המדינה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש קמא קבע כי ישנן ראיות לכאורה, אך ניתן להבטיח את מטרת המעצר בחלופת מעצר. ביהמ"ש העליון קיבל את עררה של המדינה (בש"פ 4514/04 [סביר ס"ג - 333]) והורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. כעבור זמן הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר ובית המשפט קבע כי לאחר שהעידו בני משפחתו של המשיב הוסר החשש כי שחרורו יפעיל על המתלוננת לחץ נפשי שיפגע ביכולתה להעיד, והורה על שחרורו של המשיב למעצר בית. הערר נתקבל.
האישומים מייחסים למשיב מעשים חמורים ביותר של אינוס וביצוע מעשים מגונים בבתו בהיותה קטינה, וכן מערכת יחסים משפחתית מעוותת, בה שולטים האלימות והאיומים מצד האב כלפי אשתו ושני בניו. המעשים המיוחסים למשיב אינם בגדר מעידה חד פעמית. מספרם הגדול של המעשים הללו והשנים הרבות במהלכן נמשכו, מלמדים על מסוכנותו הרבה. כוחות הנפש הנדרשים מבת המעידה על מעשים חמורים כל כך שביצע בה אביה, על רקע טענת האיומים שאיים עליה בעבר, מחייב מתן הגנה למתלוננת ולמשפחתה גם לאחר שאלה סיימו עדותם. באיזון בין הדאגה לשלומם הנפשי והפיזי של בני משפחתו של המשיב לבין זכותו של המשיב לחירות, בנסיבות ענין זה, יש לתת משקל רב יותר להגנה על המשפחה מפניו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עוה"ד גב' מיכל יוגב ומיכאל זילברשמיד למשיב. 14.11.04).