תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 23

בג"צ 401/02 + 10043/01 + 9098/01 - ילנה גניס ואח' נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'

*הדרך שבה יש להתמודד עם החלתו למפרע של חוק המבטל הטבות כספיות לזכאי דיור, האם לבטלו כולו או לפרשו כך שכוונת תחולתו למפרע היא רק לגבי אלה שלא הסתמכו עליו(העתירה נתקבלה תוך חילוקי דעות לגבי דרך קבלת העתירה והשלכותיה).
א. חוק הלוואות לדיור מעניק ל"זכאים" - מחוסרי דיור - הטבות כספיות מסויימות. הכנסת קיבלה הצעת חוק פרטית, (תיקון מס' 5), לתיקון חוק ההלוואות, וביום 15.2.2001 נכנס התיקון לתוקף. משכוננה ממשלה חדשה ביום 7.3.2001, נתקבל בכנסת חוק ההסדרים אשר בסעיף 20 שבו הושעה תוקפו של תיקון מס' 5 עד ליום 31.12.2001, (מאז ועד היום נדחתה תחילת התוקף שוב ושוב). לפי הוראת סעיף 20 נקבעה תחילת תוקף הוראת הסעיף למפרע, למיום 15.2.2001, דהיינו, החל ביום תחילתו של תיקון מס' 5. ענייניהם של העותרים מתרכזים באותם שישה שבועות שבין יום פירסומו של תיקון מס' 5 לבין יום פירסומו של סעיף 20. העותרים טוענים כי קיימו במלואם את כל התנאים שנקבעו בתיקון מס' 5 לקבלתן של הטבות כספיות: הם הוכרו כ"זכאים" ורכשו דירות או הרחיבו דירות והסתמכו על התחייבות תיקון מס' 5 להעניק להם מענקי-כסף. על כן הם עותרים להצהיר על בטלותה של הוראת הרטרואקטיוויות ולחייב את המדינה להעניק להם מענקים לפי תיקון מס' 5. העתירה נתקבלה תוך חילוקי דעות לגבי דרך קבלתה והשלכות קבלת העתירה.
ב. השופט חשין: הוראת תיקון מס' 5 אינו מותיר ספק, כי המקיים את התנאים המוקדמים הקבועים בתיקון קונה זכות לקבלת המענקים המפורטים בחוק. מנגד, סעיף 20 מורה כי תיקון מס' 5 לא יחול בתקופה שבין חקיקתו לבין התלייתו. חזקה היא כי פניו של חוק הם פני-עתיד ולא פני-עבר. אלא שחזקה זו ניתנת לסתירה בפירושו של דין חרות פלוני. למיצער בשלושה מקומות ביקש המחוקק להודיע כי פועלה של הוראת סעיף 20 פועל למפרע, למיום תחילתו של תיקון מס' 5. אשר לשאלה על אלו סוגי מקרים שלעבר נתכוונה הוראת סעיף 20 לפרוש עצמה - שני פירושים חלופיים אפשריים: פירוש אחד הוא לקרוא את הוראת סעיף 20 ככתבה וכלשונה, פירוש מילולי, היינו, להקפיא לחלוטין את הוראת תיקון מס' 5 עד שתופשר ביום מן הימים. פירוש חלופי, פירוש תכליתי, לפיו אין להתעלם מכל-וכל מן ההיבט המוסרי והחברתי הכרוך בהפרת ההתחייבות שנטלה המדינה על עצמה. היינו, כי התחולה למפרע של הוראת סעיף 20 לא יועדה לחול על מי שהסתמך על הבטחת המחוקק ושינה מצבו בעליל, אלא על מי שרכש דירה או הרחיב דירה בלא שנתקיים קשר סיבתי בין רכישת הדירה או הרחבת הדירה לבין הבטחת המדינה. המדינה לא בחנה את בקשותיהם של העותרים לגופן. לעניין זה מוסמכת המדינה לקבוע הליכים מסודרים שיאפשרו לעותרים להוכיח את שמוטל עליהם להוכיח. תוך שלושים ימים על המדינה לקבוע את סדר ההליכים, ועל יסוד הנחה שהעותרים ישתפו פעולה עם המדינה - תינתנה החלטות בבקשותיהם של העותרים.
ג. המשנה לנשיא מצא (דעת מיעוט): פירושו של סעיף 20 בנושא הרטרואקטיוויות הינו חד-משמעי. אין כל אפשרות לשונית לצמצמו באופן שיחול רק על חלק מהזכאים למענק לפי תיקון מס' 5. פרשנותו של סעיף כחל רק על מי שלא הסתמך על תיקון מס' 5, מהווה, הלכה למעשה, שינוי של לשון החוק, וככזו היא חורגת מגבולותיה הלגיטימיים של הפעילות הפרשנית. בנסיבות אלה יש לבחון את חוקתיות החלתו הרטרואקטיווית של סעיף 20 על-פי אמות המידה החוקתיות הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. דרך אפשרית אחת היא להכריז על בטלותו של סעיף 20 כולו, באופן מיידי. בנסיבות ענייננו תהא זו ההתערבות הדראסטית ביותר בתוקפו של החוק ובעבודת המחוקק, וכתוצאה מכך, בין היתר, פגיעה משמעותית בתקציב המדינה. דרך אפשרית אחרת היא
שבג"צ יטול על עצמו את תיקונו של החוק הפגום. נקיטת דרך זו לא תפגע אמנם בחלקיו החוקתיים של החוק ותפחית משמעותית את הפגיעה בתקציב המדינה, אך עדיין יהיה בנקיטתה משום התערבות "אגרסיווית" בעשייה החקיקתית. על כן יש לקבל את העתירות ולהכריז כי הוראותיו הרטרואקטיוויות של סעיף 20 בטלות. תוקפה של ההכרזה האמורה יושעה למשך שישה חודשים כדי לאפשר למחוקק לחוקק מחדש הוראות אלו, תוך שיבחין - על-פי פרמטרים שייקבעו בחוק - בין מי שהסתמכו על תיקון מס' 5 לבין אחרים שהתיקון עשוי היה, בעיקרון, לחול עליהם, אך הם לא הסתמכו עליו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד אהוד פרינץ, ראובן דוברוביצר, אמיר זוהר ורנאטו יאראק לעותרים, עוה"ד גב' אורית קורן וגב' דנה בריסקמן למדינה. 22.11.04).

בג"צ 6751/04 - מישל סבג נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'

*סמכות ביה"ד הרבני לדון בתביעת גירושין, או מזונות שלא אגב גירושין, שהוגשה ע"י האשה נגד בעלה, כאשר שני הצדדים אינם אזרחי ישראל או תושביה(העתירה נתקבלה ברוב דעות).

א. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1983 במונקו, בנישואין אזרחיים ודתיים, והתגרשו במונקו ביום 30.5.00 בגירושין אזרחיים. ביום 31.7.03 הגישה המשיבה, ממקום מגוריה במונקו, באמצעות שלוח, תביעה לבית הדין הרבני האיזורי בירושלים לחיוב העותר בגט בצד תביעת מזונות אשה "שלא אגב גירושין". ביום 5.4.04 הגיע העותר לביקור בישראל וביה"ד הרבני הוציא נגדו צו עיכוב יציאה על פי בקשה שהגישה המשיבה. העותר טען כי צו עיכוב היציאה ניתן בהיעדר סמכות, ובית הדין קבע כי יש לו סמכות לדון בענין מזונות האשה, לרבות במזונות מדין "מעוכבת", ואגב כך מוסמך הוא לדון בשאלת הגירושין. העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול, וביה"ד פסק כי בית הדין מוסמך לדון בתביעת מזונות "שלא אגב גירושין" שהגישה המשיבה, מכח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). אשר לטענה כי סעיף 4 מדבר במזונות "שלא אגב גירושין" ואילו כאן מדובר במזונות אגב גירושין - נפסק כי אין מקום לאבחנה כזו. העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים גב' פרוקצ'יה ועדיאל נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין.
ב. השופטת פרוקצ'יה: בני הזוג הינם אזרחים ותושבים של מדינת חוץ. סמכויות בתי הדין הרבניים בישראל בענייני נישואין וגירושין אינן משתרעות על יהודי העולם כולו באשר הם. המחוקק תחם את גבולות הסמכות של בית הדין הרבני בענייני נישואין וגירושין של יהודים לבני זוג שיש להם זיקה אישית וטריטוריאלית לישראל, כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), (להלן - "החוק") לאמור: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה, או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים". די שאחד מבני הזוג אינו מקיים תנאי אחד מהתנאים האמורים, כדי לשלול את סמכותו הייחודית של בית הדין. בענייננו, שני בני הזוג כאחד אינם מקיימים את תנאי האזרחות או התושבות בישראל.
ג. סעיף 4 לחוק הנ"ל קובע: "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות שלא אגב גירושין... לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין". אכן, הלכה פסוקה קודמת קבעה כי סעיף 4 לחוק אינו מחייב התקיימותם של תנאי הסמכות הנדרשים לפי סעיף 1 לחוק. שאלה היא האם נכון נפסקה ההלכה הנ"ל, אולם אין הדבר נדרש במקרה שלפנינו, וזאת משני טעמים: ראשית, תביעת המזונות שהגישה האשה נגד הבעל אינה נכנסת בגידרו של סעיף 4 לחוק, מן הטעם שאין היא תביעת מזונות "שלא אגב גירושין" אלא תביעת מזונות אגב גירושין ותלויה בענין הגירושין
בקשר בל-ינתק; שנית, מדובר בתביעת מזונות שהיא כשלעצמה אינה אמיתית וכנה, אלא כל כולה נועדה להתגבר על מכשולי סמכותו של בית הדין הרבני להכריע בתביעת הגירושין.
ד. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): סרבן גט עלול לעגן את אשתו כל עוד מצוי הוא בין החיים. המשיבה הגישה תביעת מזונות בבית הדין הרבני האזורי, לפי סעיף 4 הנ"ל ובנוסף, תביעה נפרדת לכפיית גט. מכוח תביעה זו הוצא צו עיכוב היציאה. נכון לעת הזאת ובנסיבות דהאידנא, כי, ככל הנראה, הסמכות לעניין הגירושין אינה קיימת, שכן הסמכות חלה על "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה...". שונה הדבר באשר למזונות, והזיקה לסעיף 4 לחוק. ביסוד התביעה דנא מצוי פורמלית נושא המזונות ולא ענין הגירושין, ועל פניה מתעוררת שאלת הכנות, שכן מטרת המשיבה היא קבלת גט ולא מזונות. אמנם רצון המשיבה הוא בגירושין, אך העותר אינו חפץ לשיטתו בגירושין, ועל כן יש לראות זאת לשיטתו שלו כ"שלא אגב גירושין". על כן יש לדחות את העתירה במובן זה שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי לקביעת הערבות לתשלום המזונות, שבהינתנה יוכל העותר לעזוב את הארץ.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, רובינשטיין, עדיאל. עו"ד רנאטו יאראק לעותר, עוה"ד שמעון יעקבי לביה"ד, עו"ד גלעד קורינאלדי לאשה. 29.11.04).

דנ"פ 1397/03 - מדינת ישראל נגד שמעון שבס

*הרשעת עובד מדינה בעבירה של "הפרת אמונים" הנובעת מפעילות תוך "ניגוד עניינים", והיסודות - העובדתי והנפשי - הנדרשים בעבירה של הפרת אמונים(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"פ 347/01 + 332/01 - פסה"ד הקודם שונה ברוב דעות).
א. נגד המשיב (להלן: שבס), מנכ"ל משרד ראש הממשלה מיולי 1992 עד סוף מאי 1995, הוגש כתב אישום, המתייחס לשתי פרשות. באחת, שבס הואשם בניצול מישרתו לצורך קידום עיסקה ביטחונית עם מדינה זרה, מתוך, בין היתר, אינטרס לגרוף רווח ניכר לידיו ולידי חבריו, יוזמי העיסקה. בשל פרשה זו יוחסו לו עבירות של לקיחת שוחד, נסיון ללקיחת שוחד ומירמה והפרת אמונים (להלן: האישום הראשון); בפרשה השניה, הואשם שבס בניצול מישרתו לצורך קידומן של תוכניות בנייה של חברים אחרים בתמורה לטובות הנאה. במסגרת פרשה זו יוחסו לו עבירות של לקיחת שוחד, סחיטה באיומים ומירמה והפרת אמונים (להלן: האישום השלישי). ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שבס באישום הראשון בעבירות מירמה והפרת אמונים ונסיון ללקיחת שוחד, וזיכה אותו מעבירה של לקיחת שוחד. באישום השלישי זיכה ביהמ"ש המחוזי את שבס מעבירת מירמה והפרת אמונים. על הרשעתו בנסיון לקחת שוחד ובעבירת מירמה והפרת אמונים באישום הראשון הגיש שבס ערעור וביהמ"ש העליון קיבל פה-אחד את ערעורו. בעניינה של עבירת המירמה והפרת אמונים נפסק כי לא ניתן להוכיח, מעל לכל ספק סביר, את אשמתו של שבס בעבירה זו, הן משום שלא הוכחה המירמה בהתנהגותו והן משום שלא הוכחה, לחילופין, הפרת אמונים. בכל הנוגע לאישום השלישי, דחה ביהמ"ש העליון ברוב דעות את ערעורה של העותרת והשאיר על כנו את זיכויו של שבס. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא מצא, לקבל את העתירה ולהרשיע את שבס.
ב. הנשיא ברק: סעיף 284 לחוק העונשין קובע לאמור: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו... או הפרת אמונים הפוגע בציבור... דינו - מאסר שלוש שנים". אמון הציבור, טוהר המידות ותקינות פעולת המינהל - כל אחד בנפרד ושלושתם גם יחד - מונחים ביסוד האיסור הפלילי על הפרת אמונים. הפרט ההתנהגותי שעניינו "הפרת אמונים", והפרט הנסיבתי שעניינו מעשה "הפוגע בציבור" - קשורים זה בזה. מצב
של ניגוד עניינים הוא הימצאותו של עובד הציבור במצב בו קיים ניגוד בין האינטרס עליו הוא מופקד לבין אינטרס אחר כלשהו. הפן המחמיר ההופך "ניגוד עניינים" ל"הפרת אמונים" - הוא אותו ניגוד עניינים המביא לפגיעה מהותית באינטרס המוגן על ידי האיסור הפלילי של הפרת אמונים. נמצא, כי ניגוד עניינים מקיים את היסוד העובדתי של "הפרת אמונים" אם ניגוד העניינים פוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, או בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המינהל הציבורי.
ג. הגדרת העבירה של הפרת אמונים בסעיף 284 מתמקדת ביסוד העובדתי של העבירה. אין בה ציון של היסוד הנפשי. בתי המשפט הסיקו את הצורך ביסוד נפשי על בסיס עקרונות כלליים. מאז חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) הכלל הינו כי "אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית". בעבירה שאינה תוצאתית - וזו העבירה של הפרת אמונים - המחשבה הפלילית הנדרשת הינה מודעות. בענייננו, שבס היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה. זהו תפקיד בעל השפעה רבה בתוך שרות המדינה וכלפי הציבור הרחב. בפעולותיו הנזכרות הוא היה נתון בניגוד עניינים חריף ביותר. ניגוד עניינים זה התבטא ביחסי החברות הקרובים והאמיצים עם הקבלנים ובקשר העסקי שהיה לו עימם (לרבות קבלת כספים בטרם נעשה עובד מדינה), ועם בעלי העיסקה הבטחונית. הצטברותם של נתונים אלה יוצרת מתכון בדוק לפגיעה קשה באמון הציבור בשרות המדינה. ניגוד העניינים בו היה מצוי שבס ביסס גם פגיעה מהותית בטוהר המידות של השרות הציבורי. הוא היה מודע, לטיב הפיזי של ניגוד העניינים בו הוא היה מצוי ולנסיבות הפיזיות שעושות ניגוד זה לפוגע בציבור. על כן יש להרשיע את שבס בשני פרטי האישום בדבר הפרת אמונים.
ד. במצב הדברים הרגיל יש לעבור לשלב העונש. בעניין זה הודיע בא כוח המדינה, בדיון בבקשה לדיון נוסף, כי אם המדינה תזכה בעתירה היא מוותרת מראש על עונש מאסר לשבס. עדיין נותרה השאלה מהו העונש - שאינו עונש מאסר - שיש להטיל על שבס. העניין יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיגזור את עונשו של שבס.
ה. המשנה לנשיא מצא (דעת מיעוט): המשנה לנשיא מצא חזר על עמדתו בדיון הקודם ולדעתו יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' נאור. עוה"ד יהושע למברגר ואריה פטר לעותרת, עו"ד מיה פטמן למשיב. 30.11.04).

רע"א 8851/02 - ישראכרט בע"מ ואח' נגד יצחק שלומוביץ וירחמיאל שרון

*קבלת ערעור על החלטה להכיר בתביעה כ"תביעה ייצוגית", כאשר לתובע אין עילת תביעה אישית נגד הנתבעים(מחוזי ת"א - ת.א. 2355/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבים הגישו תביעות נגד החברות המבקשות בטענה שהן מחייבות את לקוחותיהן בגין עסקאות במטבע חוץ שאיננו דולרי בהמרות מיותרות, "המרה משולשת", ללא ידיעתם של הלקוחות. יסוד התביעה בפער הקיים בין החוזה שכרתו החברות עם לקוחותיהם לבין עלון המסופק ללקוחות יחד עם כרטיס האשראי. המבקשים ביקשו לאפשר להם הגשת תביעתם בתובענה ייצוגית. החברות הן תאגיד בנקאי כאמור בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ולאור הוראת סעיף 39(1) לחוק הגנת הצרכן, לא חל חוק הגנת הצרכן על תאגיד בנקאי. גם תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה יכולה לסייע לתובעים. על כן לא איפשר ביהמ"ש למשיבים תובענה ייצוגית בעילה חוזית, אלא על יסוד דיני הבנקאות ביהמ"ש קבע כי עומדת לתובעים עילת תביעה כאמור בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) הקובע: "לא יעשה תאגיד בנקאי... דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח". המשיבים טענו, וטענתם זו
התקבלה, כי גביית מה שכונה "עמלה רכה" במסגרת הנוסחה לחישוב ההמרה המשולשת מהווה הטעייה. ביהמ"ש סבר כי התקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 16ב לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) לאישור התביעה הייצוגית - ואישר אותה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אין פגם בהחלטת ביהמ"ש כי למי שעיין בחוזה ולא בעלון עומדת לכאורה עילת הטעייה. אולם, כלל הוא כי אין אדם יכול להעמיד עצמו תובע ייצוגי אלא אם לו עצמו יש עילת תביעה אישית. לאף אחד משני המשיבים אין עילת תביעה אישית בגין הטעיה: המשיב הראשון, ביצע את כל הרכישות נשוא התביעה לאחר שהובהר לו מהי צורת החישוב בה נוקטות המבקשות; המשיב השני, לא היה מודע לכל נושא שיטת ההמרה עד ששמע על כך מפי המשיב הראשון. שני המשיבים הם רואי חשבון. העיסקה הראשונה נשוא התביעה האישית של שלומוביץ בוצעה, לאחר שכבר ידע בפועל כיצד מחשבות המבקשות את ההמרה. הוא בחר לבצע את שלוש העסקאות נשוא תביעתו האישית בידיעה כיצד מבצעות המשיבות את החישוב. אדם אינו יכול לייצר לעצמו עילת תביעה אישית בגין הטעיה כשלא הוטעה. אשר למשיב שרון: בתצהירו אין הוא מציין שקרא את החוזה או את העלון או אחד מהם. הוא גם איננו מצהיר שהוטעה. קשה שלא להתרשם שהמשיב 1, בשורת ההתכתבויות שניהל עם המשיבות עובר לביצוע שלוש העיסקאות ועובר להגשת תביעתו, "ייצר" לעצמו תובענה ייצוגית וצרף אליה את המשיב 2, תוך שהוא מסב את תשומת לבו של משיב זה, שעשה יותר עיסקאות, לשיטת ההמרה. אין פסול בכך שתובע מבקש להפיק רווח מן התובענה הייצוגית, אך מכאן ועד ייצור מכוון של תובענה ייצוגית בעילה של הטעיה, כשזו לא קיימת בפועל - רב המרחק.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אגמון צבי למערערים, עו"ד בלושטיין גדיאל למשיבים. 29.11.04).

בע"מ 594/04 - האפוטרופוס הכללי נגד פלונית

*אין מצווה יכול להתנות על תחולת הוראת סעיף 137 לחוק הירושה שלפיו חל על הירושה דין מקום מושבו של המוריש(מחוזי י-ם - בר"ע 767/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המנוחה רחל כהן קליין ז"ל נולדה בישראל, והחזיקה באזרחות ישראלית. בד בבד, היתה בידה גם אזרחות הולנדית ובהולנד היה מקום מושבה. היא נפטרה בהולנד כשהיא נשואה ולה שלוש בנות. כשנה ומחצה לפני מותה, בעת ביקור שערכה בישראל, כתבה בכתב ידה צוואה, המתייחס "לכל עזבוני באיזה מין או סוג שהוא בישראל בלבד". היא ציוותה רכושה זה לשתיים מבנותיה - המשיבה ובת נוספת. עם מותה של המנוחה, הגישה המשיבה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה למתן צו לקיום הצוואה. ביהמ"ש ציווה על המשיבה להוכיח את הדין ההולנדי, שכן לפי הוראת סעיף 137 לחוק הירושה חל על הירושה, דין מקום מושבו של המוריש בשעת מותו. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל. ביהמ"ש פסק כי ההתחקות אחר אומד דעתה של המנוחה מובילה למסקנה כי היא התכוונה להחיל על צוואתה את הדין הישראלי. ביהמ"ש קמא סבר כי ההוראה בסעיף 137 אינה הוראה קוגנטית. היועץ המשפטי לממשלה הפעיל את סמכותו מכוח הוראת סעיף 153 לחוק והגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו זו של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אין ספק בכך כי המצווה אינו יכול להתנות על תחולת הוראת סעיף 137 לחוק. במובן זה, אכן מדובר בהוראת חוק קוגנטית. אכן, סעיף 138 קובע כי ירושתם של "נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום המצאם בלבד" תוכפף לדין מקום המצאם, אולם הפרשנות של סעיף 138, משמעה נכסים, אשר שיטת המשפט במקום בו הם נמצאים קובעת כי היא בלבד תחול על ירושתם, תוך כדי שלילת אפשרות תחולתן של שיטות
משפט אחרות, ואילו כלל ברירת הדין של שיטת המשפט הישראלית, הקבוע, כאמור, בסעיף 137 לחוק, אינו מפנה אל הדין הפנימי הישראלי בלבד. לפיכך, נכסים המצויים בישראל יכולים לעבור בירושה גם לפי דין שאינו דין ישראל, ככל שמדובר במנוח אשר מקום מושבו לא היה בישראל בשעת מותו.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר עוד כי עקרונות יסוד בדבר האוטונומיה של המוריש, כבודו וקניינו, מחייבים, שלא להחיל על הירושה את דין מדינת הולנד - אשר פוגע בעקרונות אלה. בדבריו אלה כיוון ביהמ"ש קמא להוראת סעיף 143, אשר לפיה: "...כשחל דין חוץ, אין נזקקים לו במידה שהוא מפלה מטעמי גזע, דת או לאום או סותר את תקנת הציבור בישראל". ברם, ביהמ"ש יפסול את אפשרות החלתו של דין זר רק כאשר אין מנוס מהדבר. בפסיקה קיימת הבחנה בין תקנת הציבור הפנימית, לבין תקנת הציבור החיצונית. רק דין זר הסותר את זו האחרונה - שהיקפה צר בהרבה מהיקפה של תקנת הציבור הפנימית - לא יוחל על ידי בימ"ש ישראלי. במקרה שבפנינו, דין מדינת הולנד - המשריין את זכותם של כל ילדי המוריש - אינו סותר את תקנת הציבור החיצונית שלנו.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גב' ציפורה סולומון למבקש, עו"ד יוסף כהן למשיבה. 29.11.04).

דנ"א 4813/04 - אריאל מקדונלד נגד אלוניאל בע"מ ואח'

*פסיקת הלכה, ואפילו היא חדשה וקשה, אין בה די כדי להורות על דיון נוסף, כאשר ההלכה שנפסקה מגבילה עצמה לעובדות המקרה ולמקרים הדומים למקרה שבו נפסקה ההלכה(העתירה לדיון נוסף נדחתה).

א. בין העותר, (להלן: אריאל), לבין המשיבה, זכיינית רשת המזון מקדונלד'ס, נתגלע סכסוך שמקורו מאבק פירסומות בין מקדונלד'ס לבין רשת המזון המתחרה "ברגר קינג". תחילתו של הסכסוך בסירטון פירסום של ברגר-קינג בכיכובו של אריאל. בסירטון זה כונה אריאל בשם משפחתו - מקדונלד - הדומה לשמה של מקדונלד'ס, ובסיומו אומר אריאל את המשפט "תקשיבו למקדונלד - רק ברגר קינג". מקדונלד'ס הגיבה בתשדיר פירסומת משלה, ובו צוטטו דברים שנכתבו בראיון שערך אריאל עם אחד העיתונים כי "הוא [אריאל] אוכל מקדונלד'ס" ואף "מעדיף מקדונלד'ס". בעקבות פירסומת זו נפסק מסע הפירסום של ברגר-קינג ובוטל חוזה הפירסום שהיה בין אריאל לבין ברגר-קינג. אריאל סבר כי מקדונלד'ס אסורה היתה לעשות שימוש פירסומי - ללא רשותו - בשמו ובדברים שאמר בראיון עיתונאי, ועל כן תבע אותה בטענה כי השימוש שעשתה מקדונלד'ס בשמו ללא רשותו פגע בזכותו לפרטיות, הזיק למוניטין שלו, גרם להפרת חוזה הפירסום בינו לבין ברגר-קינג, והניב למקדונלד'ס עושר ולא במשפט. מקדונלד'ס הגיבה בתביעה-שכנגד, בה טענה כי שימוש שנעשה בשם "מקדונלד" בסירטון פירסום הוא שימוש אסור בסימן המסחר הרשום "מקדונלד'ס". ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעתו של אריאל ודחה את תביעתה של מקדונלד'ס. בערעור לביהמ"ש העליון נדחתה תביעתו של אריאל, נתקבלה תביעתה של מקדונלד'ס, ואריאל חויב בתשלום פיצוי למקדונלד'ס. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. צודק העותר כי התנאים שנקבעו בהוראת סעיף 30 לחוק בתי-המשפט, לקיומו של דיון נוסף מתקיימים בענייננו בחלקם הגדול: ביהמ"ש העליון אכן פסק הלכות משפטיות - הן בעניין השימוש בסימני מסחר הן בעניין הגנת הפרטיות, הן בעניין עשיית עושר ולא במשפט - והלכות אלו הלכות חשובות הן ובחלקן אף קשות. אלא שפסיקתה של הלכה, ואפילו היא חדשה וקשה, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק ביהמ"ש העליון בשלושה (ולעיתים במותב רחב יותר) ופסיקתו היא סוף פסוק. בוודאי כך מקום שאותה הלכה שנפסקה קשורה בטבורה בעובדות המקרה ומגבילה עצמה למקרים הדומים (יחסית) למקרה שהכריע בו. אכן, ביהמ"ש חידש הלכות בדיני
סימני מסחר ובדיני הגנת הפרטיות, החורגות מגידרי המקרה המסויים ואפשר אף שישפיעו על מקרים אחרים שנסיבותיהם שונות. ואולם לעת הזו אין לדעת כיצד תיושמנה ההלכות במקרים אחרים (אם יתעוררו)? מה יהא היקף השפעתן? מה תהיינה השלכותיהן? ואפשר אף שהמחוקק יסדיר את הסוגיות בכלי חקיקה מתאימים. בנסיבות אלו, מוטב להותיר את בחינת ההלכות לעת מצוא, למקרים הבאים בהם תתעוררנה סוגיות דומות.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד יוסף גייר ומיכל פליישר למערער, עוה"ד מיכאל שחור ואלינור רוזן למשיבות. 29.11.04).

בש"פ 10344/04 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר פלדמן ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של סחר בבני אדם והבאת אדם לעיסוק בזנות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

נגד המשיבים הוגשו כתבי אישום בהם הואשמו בעבירות של סחר בבני אדם והבאת אדם לידי עיסוק בזנות. על פי הנטען עסקו המשיבים בקניה ומכירה של נשים שהוברחו לארץ באופן בלתי חוקי לשם העסקתן בזנות. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה הארכת מעצרם של שלושת המשיבים ב - 90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה. פעולת הסחר היא לכשעצמה חמורה ובענייננו קיימת חומרה יתירה העולה מן האופן בו התייחסו המשיבים לנשים אותן קנו ומכרו והעבירות שלכאורה ביצעו כלפיהן תוך פגיעה בגופן ובכבודן. בדרך כלל, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר בעבירות אלה, שכן את הסחר בנשים ניתן לבצע גם מתוך הבית, ועל כן, על מנת להבטיח את הפסקת הפעילות העבריינית ושרשרת הסחר, יש להטיל מעצר מאחורי סורג ובריח. באשר לטענה בדבר הכרסום שחל בראיות כנגד המשיבים - ההליך דנא אינו ההליך המתאים לבירור טענות מסוג זה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רחל מטר למבקשת, עוה"ד אלכס כהן, ויוחאי שלף למשיבים. 18.11.04).

רע"א 8646/04 - טרייה כרים נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*דחיית בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד כ-14 שנה לפני הגשת הבקשה וההנחה שביהמ"ש שנתן את פסה"ד ווידא שהמבקשת קיבלה הזמנה כדין לדיון (הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה בחודש יולי 1987 תביעה נגד המשיבים בביהמ"ש המחוזי בנצרת, בה טענה לזכויות במקרקעין, הרשומים על שם המשיבים. הדיון בתיק נקבע בפני השופט אסא ז"ל ליום 6.3.89. ביום 12.1.89 פנה בא כוחה דאז של המבקשת לביהמ"ש בבקשה לשחררו מייצוגה, מכיוון שלא הגיבה לפניותיו. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשתו, אך מועד הדיון בתיק נשאר כשהיה. בסופו של דבר נדחתה התביעה, בהיעדר התייצבותה של המבקשת לדיון. פסק הדין ניתן ביום 22.5.89. המבקשת טוענת, כי נודע לה על פסק הדין רק בחודש ינואר 2003, בעקבות פניית עורך דין מטעמה למינהל מקרקעי ישראל. לאחר שנודע לה על פסק הדין, שניתן בעדרה, הגישה בקשה לביטולו. ביהמ"ש דחה את הבקשה - והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, אם המבקשת לא הוזמנה כדין לדיונים בעניינה, היה מקום לבטל את פסק הדין, על בסיס העיקרון של ביטול "מתוך חובת הצדק". בהיעדר המצאה כדין של ההזמנה לדיון, יש לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ואין צורך לבחון את נסיבות המקרה לגופו או את סיכויי ההצלחה בתביעה של בעל הדין שלא הוזמן. במקרה דנא תיק ביהמ"ש בוער לאור חלוף השנים. החזקה העובדתית במקרה מעין זה הינה שבעל הדין הוזמן כדין לדיון וכי בית המשפט ווידא זאת, כאשר החליט לתת את פסק הדין בהיעדרו
של בעל הדין. לפיכך הנטל להוכיח את היעדר ההזמנה כדין מוטל על בעל הדין הטוען זאת. המבקשת לא הצליחה לעמוד בנטל זה, שכן בטענה סתמית לפיה לא הוזמנה לדיון, אין די בכדי להפריך את החזקה אמורה. אמנם, במקרה כגון דא, שבו התיק המקורי בוער, יקשה על בעל הדין להוכיח את טענתו, אולם מנגד עומדים האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד בסופיות הדיון, לאור פרק הזמן שחלף מאז סיום ההליכים. השתהותה של המבקשת בבירור מצב התביעה, שהוגשה על ידה, במשך 14 שנה, פועלת לרעתה. טענתה, לפיה המתינה בסבלנות במשך פרק הזמן האמור עד להכרעה בעניינה, איננה סבירה כלל ועיקר. לא ניתן לקבל ברצינות טענה של תובע כי במשך 14 שנים המתין בשקט ובחוסר מעש לשמוע מעורך דינו מה גורל התביעה שהגישו.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד מ. אברהים למבקשת. 21.11.04).

רע"פ 10422/04 - מונתאסר דלייכי נגד מדינת ישראל

*שיטת השקילה של חבילת סמים, עם האריזה, כדי לקבוע אם מדובר בסם שלא לצריכה עצמית (הבקשה נדחה).

ביום 15.4.2004 הורשע המבקש בבימ"ש השלום בקריות בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לאחר שנתפס ברכב שבו נהג צרור קנאבוס ארוז בחבילה, שמשקלה ברוטו - כולל האריזה - היה 2,950 גרם. התביעה לא הציגה ראיות לגבי משקלו נטו של הסם. בית משפט השלום קבע כי בהיעדר יכולת לעמוד על משקלו המדוייק של הסם, הרי כל שניתן לקבוע הוא כי המבקש החזיק סם שלא לצריכה עצמית, בכמות שאינה ידועה העשוייה להיות פחותה מן הכמות שנטענה. מסיבה זו הקל בעונשו של המבקש, וגזר לו ששה חודשי מאסר על-תנאי בלבד, וכן קנס ופסילה מנהיגה. המשיבה ערערה לבית-המשפט המחוזי בחיפה על קולת העונש. ערעורה נתקבל לאחר שנקבע כי די בהודאתו של המבקש בעובדותיו של כתב האישום, לרבות בהחזקה של סם במשקל 2,950 גרם ברוטו, כדי להביא להרשעתו ולענישתו בהתאם לכמות הסם שבהחזקתה הודה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אפילו היה משקל האריזה - של דעתו אינו עולה על 20 אחוזים ממשקלה הכולל של החבילה - מופחת מן המשקל הכולל, עדיין היה המבקש אשם בהחזקתו של סם בכמות גדולה, דבר המצדיק ענישה מחמירה. לאור זאת הוסיף בית המשפט המחוזי לעונש שנגזר 10 חודשי מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשה נטען כי שיטת השקילה הנהוגה עלולה להביא לתוצאה בלתי הוגנת, שכן משקל האריזה שבה נעטף הסם עשוי לעלות על 20 אחוזים מן המשקל של החבילה שנתפסה, ואף אין לדעת אם לא הכילה דברים אחרים מלבד הסם כמו, למשל, גושי אדמה שנותרו צמודים לשורשי הקנאבוס "או אבנים שסוחר סמים שאינו ישר (כך!) שתל בחבילה שמכר לנאשם, כדי להקטין את תכולת הסם שבה". ברם, שיטת השקילה שנוקטת המשטרה, אף אם עשויה היא לעורר קשיים, לא היא הניצבת במרכזה של הבקשה. פקודת הסמים קובעת איסור כללי על החזקתו של סם, בכלל, ושאינו לצריכה עצמית, בפרט. מכאן, שדי בכך שנחה דעתו של בית-המשפט, על-בסיס הראיות שהוצגו בפניו, כי כמות הסם היתה גדולה דיה כדי לקבוע שהיא לא נועדה לצריכה עצמית. אכן, לכמות הסם אותה החזיק נאשם, סביר כי תהיה השלכה על מידת העונש. אולם, בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, בו ברור כי הכמות בה החזיק המבקש עולה לאין שיעור על הכמות שהוכרה בתוספת השניה לפקודה ככזו שנועדה לשימוש עצמי (15 גרם), הנתון בדבר משקלו-נטו של הסם שנתפס הופך להיות שולי.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ארז גוטמן למבקש. 21.11.04).

בש"פ 10423/04 - מדינת ישראל נגד אהרון בן דוד ספאשווילי

*ביטול שחרור בערובה באישום של רצח, כשהנאשם טוען שביצע את המעשה תוך "הגנה עצמית" (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

גניבות חוזרות של זוגות אופניים שהמשיב הוא בעליהם, העלו את חשדו על קבוצת נערים יוצאי אתיופיה כמבצעיהן של הגניבות. בעת שפגש אותם, פנה אליהם בשפה בוטה ואף הכה אותם. בהמשך, הגיע למקום בנו של המשיב, דוד ספיר, ועל פי גירסת המשיבה, בעוד המשיב מחזיק את אחד מבני החבורה (קטלה טייצו להלן: המנוח), ניגש אליו הבן ודקר אותו פעמים אחדות וגרם למותו. השניים הואשמו בעבירה של רצח והמדינה עתרה למעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו, ציין כי "נראה על פניו... המשיבים פעלו להגנה עצמית ובשלב מסויים היו חייבים להפסיק... האירוע חרג מעבר לכל פרופורציה...". לנוכח עמדה זו, החליט לבדוק חלופת מעצר, ולבסוף החליט, ביחס למשיב, כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
לא ברור על מה מתבסס ממצאה של השופטת קמא בדבר הגנה עצמית מכוחה פעלו המשיב ובנו, לפחות בשלבו הראשון של האירוע. גם לא ברור על מה מתבססת המסקנה בכל הנוגע לחלקו של המשיב בפרשה, והסכנה הנשקפת ממנו לציבור. אין ספק כי מי שהחל בעימות הוא המשיב ולא אחר. זה האחרון מצטייר כאדם מהיר חימה, אשר לא מהסס להתעמת עם אחרים אפילו על עניינים פעוטים, ומכאן הסכנה הנשקפת ממנו לציבור. אחד הנוכחים אף סיפר בחקירתו כי לאחר הקטטה שמע את המשיב אומר: "היום הרגתי אתיופי אחד מחר אני אהרוג את כולם". על כן אין לאפשר לו בשלב זה להתהלך חופשי, ויש לעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 19.11.04).

רע"פ 7917/04 - דניאל בסרגליק נגד מדינת ישראל

*ערכאת ערעור מוסמכת להתערב בממצאים עובדתיים והתערבות כזו אינה מצדיקה ערעור לערכאה שלישית (הבקשה נדחתה).

בית משפט השלום הרשיע את המבקש ושתי חברות שבבעלותו, על פי הודאתם, באי-הגשת 46 דו"חות תקופתיים במועד למע"מ. לקראת הדיון בגזה"ד, כעבור מספר חדשים, ביטל ביהמ"ש את הרשעת המבקש. הוא נימק זאת, בין היתר, בכך שמטבלת השוואה שהוגשה מטעם רואה החשבון של המבקש, עולה כי סכומי הפיגורים בתשלום המע"מ הם "בזיקה ישירה" לסכומי פיגורים של משרדי הממשלה, שהיו אמורים להיות משולמים לחברות המבקש, וקשיי הנזילות של המבקש מקורם בהפרת התחייבויות מצד המדינה. בית המשפט אימץ במסגרת "מבחן ללא הרשעה" את המלצת תסקיר שרות המבחן תוך שהוא גוזר על המבקש 100 שעות שירות לציבור וקנס בסך 7,500 ש"ח. בערעור לבית המשפט המחוזי נקבע בדעת הרוב הטבלה שהוגשה, אשר אומצה בבית משפט השלום כממצא עובדתי מהימן, "אינה מספקת את מכלול הנתונים" כדי להגיע למסקנה אליה הגיע בית משפט השלום. לכן, קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור המדינה בחלקו והרשיע את המבקש. עם זאת, לאור שיקולים מקלים, ובראשם הבעת מורת רוח מהתנהגות המדינה, שלא עמדה בהתחייבויותיה כלפי המבקש, קבע בית המשפט כי לא יוטל עונש מאסר על תנאי, כדרישת המדינה, אלא קנס בלבד בסך 7,500 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי רשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת. העובדה שהנישום הסתבך בבעיות כלכליות מאחר שהמדינה, כמזמינת עבודה אצלו, לא שילמה לו את תמורת העבודה בזמן ובכך הביאה לאי-יכולתו לעמוד בתשלום המס במועד, אינה מצדיקה דיון בערכאה שלישית. החוק קובע כי על כל חייב במס להגיש את דו"חותיו התקופתיים במועד, ואם יש לו עילה
מוצדקת לדחיית המועד, רשאי הוא לפנות לרשויות המס בבקשה לדחיית מועד להגשת דו"ח תקופתי. המבקש טען עוד, כי טעה בית המשפט המחוזי כשהתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום. דין טענה זו להידחות. ערכאת הערעור מוסמכת להתערב במסקנות שהוסקו מממצאים עובדתיים כאשר היא סבורה שהסקת מסקנות אלה אינה מתחייבת בנסיבות העניין שלפניו. במקרה שלפנינו, בכל הקשור לטבלה שהוגשה, אין יתרון מובנה לבית משפט השלום, שכן מדובר בהתרשמות ממסמך כתוב, ולא בהתרשמות ממהימנות של עדות על פה.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד שמואל קליין למבקש. 14.11.04).

ע.א. 10002/02 - דבורה אורלי נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'

*חיובים בחשבון לקוח בבנק שנעשו אגב סטיות מנוהלי הבנק, אין לבטלם אם לא דבק פסול מהותי בפעולה (הערעור נדחה).

בשנת 1993 הוקמה המשיבה 4, חברת דובינסקי, והמערערת היתה שותפה בה. בדצמבר 1994 נוצר קרע בין השותפים והיא חדלה לפעול. במהלך פעילותה, צברה החברה חובות לבנק, וב-1995 הגיש הבנק תביעה כספית על סך של כ-1.2 מליון ש"ח נגד המערערת ואחרים, לפי כתבי ערבויות החתומים על ידיהם. כל הנתבעים הגיעו להסכמי פשרה עם הבנק פרט למערערת. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הבנק. בערעורה, טוענת המערערת כי בית המשפט העריך הערכה שגויה את הראיות שהובאו בפניו. כן נטען, כי טעה בית המשפט כאשר קבע מצד אחד, שהבנק חרג מנוהלי החתימה, ומצד שני קבע כי החוב הנתבע על ידי הבנק הוא נכון, ולא ראה לקזז משיעור החוב שנתבע על ידי הבנק את אותם חיובים שנעשו בסתירה לנוהלים. הערעור נדחה.
מדובר בערעור שעיקרו עובדתי, בו מבקשת המערערת להשיג על קביעות שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. דין טענות הערעור בשאלות עובדתיות להידחות. כן יש לדחות את טענת המערערת, לפיה שגה בית המשפט בכך שלא קיזז מהחוב אותם סכומים שחוייבו בחשבון תוך חריגה מנוהלי הבנק. אכן, על מוסד בנקאי להקפיד הקפדה יתירה בביצוע הנוהלים החלים עליו. בהפרת הכללים עשוי הבנק לפעול בסטייה מעקרונות מינהל בנקאי תקין. אולם, לביטול חיובים בחשבון לקוח מקום שנעשו אגב סטייה מנוהלים, נדרש להראות כי דבק פסול מהותי בפעולה שנעשתה וכי החיוב בחשבון בוצע שלא מטעמו של הלקוח או למטרה הזרה לעניינו. בענייננו קבע בית המשפט כי חיובי החשבון נעשו כולם מטעמה של החברה, לצרכיה ולקידום ענייניה, וכי מי שפעל מטעמה היה בעל תפקיד בחברה, עמד בקשר יומיומי עם הבנק, ומודע לכל מהלך ממהלכיו. במצב דברים זה, סטייה מנוהלי הבנק שלא השפיעה באורח מהותי על משיכות הכספים שבוצעו בחשבון, אינה צריכה להשפיע על גובה החוב הנתבע על ידי הבנק.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אילן אורלי למערערת, עו"ד גדעון שרויאר למשיב. 17.10.04).

בש"פ 9859/04 - מדינת ישראל נגד אריק אבישר

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סחיטה ותקיפה תוך גביית חובות עבור נושים שונים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב עסק במתן הלוואות בריבית, שלא באמצעות מוסד פיננסי, וכן בגביית חובות עבור נושים שונים. נטען בכתב האישום כי גרם חבלות למי שעבד עבורו בגביית הכספים, כי חלק מהלקוחות שנתנו שיקים למשיב כדי לקבל הלוואה לא קיבלו הלוואה תמורתם ובעקבות איומי המשיב נאלצו לפרוע את השיקים. עוד נטען כי המשיב נהג
לסחוט כספים באיומים מאישה שהיתה עמו בקשר רומנטי. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. משתמו 9 חדשים למעצר ביקשה המדינה הארכת מעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
המעשים החמורים המיוחסים למשיב מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. מחומר הראיות מצטיירת תמונה של אדם שהפיל חיתתו על כל הסובבים אותו, הן באמצעות איומים והן באמצעות תקיפות אכזריות. כבר נאמר כי בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם. דברים אלו יפים במיוחד במקרה דנן, בו נטען כי הסחיטה באיומים לוותה גם בהפעלת כוח פיזי. בנסיבות אלה, לא ניתן להגשים את תכלית המעצר ולהפיג את מסוכנותו הרבה של המשיב על ידי חלופת מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רחל מטר למבקשת, עו"ד גב' עטרה שיינברגר למשיב. 18.11.04).

ע.א. 1547/03 - גיל מיכאלוביץ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*קביעת הפסד השתכרות על פי אומדן בסכום גלובלי (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).

המערער, יליד שנת 1967, נפגע בתאונת דרכים ביוני 1994 בהיותו בן 27 שנים. הוא סבל מפגיעת ראש חמורה ונקבע כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעורים שונים בשל פגיעות שונות, באוזן, באבדן חוש הריח, זיהום, נויורולגיה וכיוצ"ב. נכותו הרפואית המשוקללת של המערער הועמדה על שיעור של %61.9, אולם פגיעתו התפקודית, כך נקבע, מגיעה לכדי 38 אחוז בלבד. המערער תבע פיצוי בגין הפסדי השתכרות החל בשנת 1998. בית המשפט בחן אלו מהנכויות גורמות גם לפגיעה תפקודית וקבע כי אין יחס ישר בין הפגיעה התפקודית המשוקללת לבין הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער. על כן בחן בית המשפט את הפסדי השתכרותו של המערער בפועל וקבע את שיעור הפיצויים עד למועד פסה"ד. את הפסדי השכר בעתיד פסק בית המשפט לפי אומדן גלובלי. המערער והמשיבות מלינים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענותיו של המערער, רובן ככולן, מופנות כנגד הפיצוי שנפסק לו בגין הפסדי השתכרות בעתיד. הוא טוען כי משקבע בית המשפט כי קיימת לו פגיעה תפקודית בשיעור משוקלל של %38 היה עליו לפסוק את הפיצויים בגין הפסדי השתכרות בעתיד בהתאם לקביעה זו ולא לפי אומדן גלובלי. המשיבות מצידן טוענות, בערעור שכנגד שהגישו, כי בית המשפט טעה בהעמידו את פגיעתו התפקודית של המערער על שיעור של %38. הערעורים נדחו.
לאחר שבדק בית המשפט את שיעור הפגיעה התפקודית הנובעת מכל אחת מהנכויות מהן סובל המערער, אל מול יכולת ההשתכרות של המערער בפועל, כפי שבאה לכלל ביטוי בשנים שמאז התאונה, קבע ביהמ"ש היעדר התאמה בין השקלול האריתמטי של הפגיעות התפקודיות שנקבעו לבין כושר העבודה בפועל של המערער. בנסיבות אלה, אין פגם בהחלטת בית-המשפט לאמוד את הפסדי ההשתכרות בסכום גלובלי. הפיצוי שנפסק מעוגן בממצאיו של בית המשפט והינו מסתבר בנסיבות העניין.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אבי אלבינצר למערער, עו"ד אהוד שטיין למשיבות. 18.11.04).

ע.א. 4607/03 - מיכאל מוזיקנט נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ

*שיעור של פיצויים בתאונת דרכים (הפסד משכורת).

*ניכוי תשלום המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים שנפסקו בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו). המערער, יליד 15.11.1940, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.12.1993, בהיותו בן 53 שנים. בתביעת פיצויים שהגיש הועמדה נכותו הרפואית המשוקללת על %39.89. ביהמ"ש קבע כי אין די בנתונים
שהגיש המערער על הפסדי ההשתכרות כדי לחשב באופן אקטוארי את נזקיו, ועל כן פסק לו פיצוי גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, בסך 450,000 ש"ח. ביהמ"ש הניח כי אלמלא התאונה היה המערער ממשיך לעבוד עד הגיעו לגיל 65 שנים וקבע כי יש להעריך את הגריעה מכושר השתכרותו בשיעור של %40. שני הצדדים העלו טענות שונות נגד פסיקת ביהמ"ש המחוזי. כל ההשגות נדחו פרט להשגה אחת של המערער והתיק הוחזר לביהמ"ש שיתייחס לנושא זה.
אין מקום להתערב בקביעתו של ביהמ"ש קמא באשר לשיעור הגריעה מכושר השתכרותו של המערער. אין גם לשנות ממסקנתו של ביהמ"ש לגבי הפיצוי בגין הפסדי השכר שנפסק למערער. מאידך, המוסד לביטוח לאומי קבע למערער נכות בשיעור %10 בגין כאבי גב תחתון ונכות בשיעור %10 בגין פגיעה בצווארו. נכויות אלה לא נכללו בנכויות שנקבעו למערער בביהמ"ש קמא. בהסתמך על כך, טוען המערער כי יש להקטין את ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. המשיבה סבורה לעומתו כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו של ביהמ"ש הואיל וגם הנכויות הנוספות נובעות מהתאונה. המשיבה תצדק בטענתה אם אכן יתברר כי גם הנכויות הנוספות הינן תוצאת התאונה. במקרה כזה לא נפל כל פגם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ויש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי כולם על-אף שיעור הנכות השונה שנקבע במוסד לביטוח לאומי. מאידך, אם הנכויות הנוספות אינן תוצאת התאונה, הרי שהדין עם המערער ויש לנכות רק את החלק היחסי של הגמלאות שיש לייחסו לנכות שנגרמה בתאונה. נושא זה לא נדון ולא הוכרע על ידי ביהמ"ש המחוזי. במצב דברים זה יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על-מנת שיקבע אם יש לייחס את הנכויות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי כולן לתאונת הדרכים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד בן ציון גל למערער, עו"ד גב' רבקה לוין למשיבה. 24.11.04).

ע.פ. 4085/04 - מרדכי אסרף נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של יבוא 42 ק"ג קוקאין לישראל, כאשר הפער בעונש בין המערער לבין נאשמים אחרים באותה עבירה אינו מידתי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער קשר עם אחרים לייבא כ - 42 ק"ג קוקאין מוונצואלה לישראל במטרה לסחור בו. אותה עת הועסק המערער במחלקת מטענים בנמל התעופה בן-גוריון, ותפקידו בקשר הסמים היה להוציא את הסם שיגיע לישראל ממקום אחסונו, ולהעבירו לבית-דגן. בתאריך 19.10.02 הגיע הסם לנתב"ג כשהוא ארוז בשני גלילי מתכת. המערער הדביק על הגלילים מדבקות הנושאות פרטי זיהוי בדויים. בשעות אחה"צ של אותו יום העמיס את אריזות הסם על מכוניתו של אחד הקושרים, והשניים הסיעוהו לבית-דגן. בכתב האישום בשל מעשה זה, נטען כי המערער היה מעורב בקשר דומה שנרקם בחודש יוני 2002. גם אז היה תפקידו להוציא את הסם מנמל התעופה. המערער הודה והורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (2 עבירות) וייבוא סם מסוכן לישראל. בסופו של יום גזר ביהמ"ש למערער עשר שנים וחצי מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על-תנאי, וקנס בסך 80,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בתי המשפט פסקו וחזרו ופסקו כי על מעשים מן הסוג שהמערער חטא בהם נכון לגזור עונשי מאסר ממושכים וכואבים, ומנקודת השקפה זו, אין בעונש שנגזר למערער פן של חומרה. לפיכך, ולו עונשו של המערער היה ניצב לבדו, לא היה מקום להתערב בו כלל. ואולם, לא נשמר כאן היחס הראוי בין עונשו של המערער לעונשים שנגזרו לשותפיו, ובמובן זה עונשו של המערער אינו מידתי. אכן, תפקידו של המערער בקשר היווה חוליה מרכזית וחשובה שבלעדיה היו הקושרים מתקשים לבצע את זממם. יתירה
מכך, המערער היה שותף לקשר קודם לייבא סם מסוכן. אולם, על אף כל אלה הפער שבין עונשו של המערער לאלה שהושתו על שותפיו גדול יתר על המידה. מטעם זה בלבד יועמד עונש המאסר בו ישא המערער על 9 שנים, והקנס על סכום של 50,000 ש"ח או מאסר תמורתו למשך 7 חודשים. המאסר על-תנאי שנגזר יישאר על כנו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אלדד יניב, ישראל אסל וגיא בוסי למערער, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 25.10.04).

רע"פ 10730/03 - אילן יצחק נגד מדינת ישראל

*הריסת מבנה שנבנה ללא היתר (הבקשה נדחתה).

לפני כארבעים שנה נבנה ללא היתר בתל-אביב מבנה בן שלוש קומות ועל גגו של המבנה נבנה מחסן. המבקש השתחרר מהכלא בשנת 1998 לאחר סיום ריצוי עונש מאסר ממושך, ואביו, המתגורר בבנין, הציע לו למגורים את המחסן. במקום המחסן בנה המבקש בשנת 1999 את המבנה נשוא הדיון. תחילה הוצא צו הריסה מינהלי שעוכב מספר פעמים ובסופו של דבר נפתח הליך פלילי. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי מדובר בבנייה הטעונה היתר, והורה על הריסת המבנה תוך 12 חודשים. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה שמדובר ב"שיפוץ" בלבד ולא בבניה המצריכה היתר. בבקשת רשות הערעור נטען כי מדובר ב"החלפת ישן בחדש בלבד", וכי בעקבות עיגונה של זכות הקניין כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לבחון מחדש את מערכת השיקולים המשפיעה על ההחלטה להימנע מצו הריסה. עוד נטען כי העירייה מושתקת מלטעון לחוקיות השיפוץ במחסן לאחר שלא נקטה כל פעולה להריסתו משך ארבעים שנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 145 (2) לחוק התכנון והבניה קובע כי: "הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה; ...", טעונה היתר. העובדה שהוחלף ישן בחדש אינה פוטרת את המבקש מהשגת היתר, מה עוד שבענייננו היתה גם תוספת בניה. כאשר מדובר בהריסה מינהלית הנעשית מכוחו של סעיף 212, על המדינה להוכיח כי בנסיבות הענין יש הצדקה לצו הריסה. כאשר מדובר, כמו בענייננו, בצו לאחר הרשעה כאמור בסעיף 205 לחוק, חלה נקודת המוצא ולפיה, בדרך-כלל, מבנה שנבנה ללא היתר דינו להיהרס. אילו היה מדובר במבנה שלא ניתן להרסו, אלא לפי סעיף 212 לחוק, ונעשה בו שיפוץ של מה בכך, היה חל הכלל של "זוטי דברים", המונע את ההריסה. אך כאן המבנה הקודם נהרס (אף אם לא כליל) ונבנה במקומו מבנה אחר. זכות הקנין אינה מצדיקה בניה ללא היתר. אין להכיר בחריג לפיו מצב סוציאלי קשה של הבונה "יצדיק" אי מתן צו הריסה.

(בפני השופטים: א. לוי, גב' נאור, עדיאל. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יורם סגיזקס ואורי דייגי למבקש, עוה"ד חובב ארצי ואיתי לוי למשיבה. 18.11.04).

רע"א 6895/04 - ד"ר וליד עבד אלהאדי עיאד ואח' נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'

*צו מניעה זמני נגד ביצוע עיסקה במקרקעין ע"י רשויות המדינה,כאשר הוגשה תביעה למתן הצהרה כי אין מדובר ב"נכס נפקד" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

ביום 24.7.03 הוציא המשיב תעודה מכוח סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, לפיה נכס מקרקעין בכפר אבו-דיס, שהיה שייך למורישם של המבקשים, הינו נכס נפקד ועל כן מוקנה הוא למשיב. ביום 18.3.04 הודיע המשיב 2 (משרד הבטחון - להלן: המשרד) למבקשים על כוונתו לחכור מן המשיב חלק מן הנכס לצרכים ביטחוניים. במועד מאוחר יותר תפסו כוחות הביטחון חזקה בנכס. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפסק דין הצהרתי
כי הנכס אינו נכס נפקד, או לחלופין, אם הנכס נפקד, כי המשיב מחוייב לשחררו. בד בבד הגישו בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על המשיבים להעביר זכויות בנכס ולתפוס בו חזקה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
העברת זכויות בנכס עלולה לסכל את ביצועו של פסק הדין, אם בסופו של דבר יפסוק בית המשפט המחוזי לטובת המבקשים. משכך, יש מקום לאסור על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה בנכס, עד למתן פסק הדין. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לבקשה למתן צו האוסר על המשיבים לתפוס חזקה בנכס ולעשות בו שימוש. הנכס היה נטוש בעת שנתפס, ואף בשנים שקדמו לתפיסתו לא נעשה בו כל שימוש. למבקשים לא ייגרם נזק משמעותי כתוצאה מהמשך המצב הקיים בו מוחזק הנכס על ידי כוחות הביטחון. מנגד, המשיבים עמדו על החשיבות הרבה הטמונה בהחזקת הנכס לצרכים ביטחוניים, שעניינם מניעת חדירת מחבלים לתחומי ישראל, אשר נובעת ממיקומו הטופוגרפי של הנכס. לנוכח השיקול הביטחוני האמור אין לאסור על המשיבים להוסיף ולהחזיק בנכס.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ש. לקר למבקשים, עו"ד מ. גולן למשיבים. 16.11.04).

ע.א. 10450/03 + 10214/03 - פז גז 1993 בע"מ ואח' נגד שמואל ארד וד"ר עובד חזן ואח'

*דחיית תביעה כאשר בכתב התביעה צויין הנתבע כ"נתבע פורמלי". *התערבות ביהמ"ש העליון בפסיקת הוצאות כאשר הסכום שנפסק נמוך במידה ניכרת מן הסכום שראוי היה לפסוק (הערעורים נדחו והערעור הנגדי של חזן על מיעוט הוצאות שנפסקו לטובתו - נתקבל). טכנאי גז, (להלן: חודדה), ביצע עבודה של העתקת צנרת גז בחלל הנמצא מתחת לבניין בירושלים. הגז התלקח וכתוצאה מכך נגרמו לחודדה כוויות קשות. הוא הגיש תביעה לפיצויים נגד שלוש חברות גז ונגד אדם בשם שמואל ארד (להלן - ארד). חברת הגז שלחה הודעת צד שלישי למשיב חזן, הוא הדייר בבניין אשר הזמין את ביצוע העבודה. בית המשפט המחוזי קבע, כי חברת הגז אחראית לנזקיו של חודדה בשיעור של %65 וכי אשמו התורם של חודדה מגיע ל-%35. עוד נקבע, כי לארד יש אחריות מסויימת למה שארע, אך אין לחייבו משום שהוצג בכתב התביעה כנתבע פורמלי, וחברת הגז לא שלחה לו הודעת צד שלישי. עוד נקבע, כי לא מוטלת אחריות כלשהי על חזן ולפיכך יש לדחות את הודעת צד שלישי שנשלחה לו. חברת הגז חוייבה לשלם לחזן הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח. בשלב הבא של המשפט אמור בית המשפט המחוזי לדון בסוגיית הנזק. חברת הגז הגישה ערעור בו נטען כי מוטלת אחריות אף על ארד. חזן הגיש ערעור בו השיג על שיעורן של ההוצאות שנפסקו לזכותו. הערעור נגד ארד נדחה וערעורו של חזן על מיעוט הוצאות שנפסקו לטובתו נתקבל.
חברת הגז טוענת, כי אף שלא שלחה הודעת צד שלישי לארד, הרי ניתן היה לחלק את האחריות בינה לבינו מכוח סעיף 84 לפקודת הנזיקין. מתברר, כי ארד תואר בכתב התביעה המקורי ובכתב התביעה המתוקן כנתבע פורמלי. נוסף לכך, ובכך העיקר, בכתב התביעה המתוקן אין כל טיעון המייחס רשלנות כלשהי לארד. בנסיבות אלה, אין עילה לחייב את ארד לשאת בנזקי התובע ולקבוע חלוקה כלשהי בינו לבין חברת הגז. אשר להוצאות המשפט - אכן, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בסוגיה של הוצאות משפט. ברם, מקרה זה הינו חריג. מדובר בתביעת נזיקין בעלת ערך כספי לא קטן. לאחר דיון ארוך קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הודעת הצד השלישי נגד חזן. סכום ההוצאות בו חוייבה חברת הגז כלפי חזן הינו נמוך במידה ניכרת מן הסכום שראוי היה לפסקו. לפיכך, יועמד הסכום לטובתו על 30,000 ש"ח.