תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 25

בג"צ 3751/03 - יוסי אילן נגד עיריית תל אביב ואח'

*פסילת תוצאות מכרז כאשר אחד מחברי ועדת המכרזים נפגש עם מועמדים ומעוניינים בתוצאות המכרז ולא דיווח על כך לוועדת המכרזים. *כאשר לא נרשם פרוטוקול מישיבת ועדת מכרזים אין עומדת לוועדה חזקת התקינות המינהלית(העתירה נתקבלה).
א. המשיבה פירסמה מיכרז פנימי לאיוש שתי מישרות של מנהל תחנת הצלה בחוף. עובדים מספר הגישו מועמדותם וביניהם העותר והמשיבים 2 ו-3. ועדת המיכרזים מנתה חמישה חברים וביניהם נציג אירגון העובדים ארנון בר-דוד. הוועדה בחרה במשיבים 2 ו-3, והעותר עתר לבית-הדין האזורי לעבודה לבטל את החלטתה. בית-הדין דחה את התביעה, בקבעו כי לא נפלו בהליכי המיכרז פגמים המצדיקים את פסילתם. ערעור שהגיש העותר לבית-הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא. בביה"ד טען העותר, בין היתר, כי בר-דוד נפגש לפני המיכרז עם מיקצת מן המועמדים במיכרז - לא עם העותר - וכן עם נציגי ועד המצילים, וכי ועד המצילים ביקש ממנו לבחור במשיבים 2 ו-3, והוא גיבש את עמדתו לבחור בהם כבר לפני ישיבתה של ועדת המיכרזים. בר-דוד לא דיווח בישיבת הוועדה על פגישותיו עם המועמדים ועם ועד המצילים. בית-הדין לעבודה לא מצא בפגישות אלו כל פגם. העתירה נתקבלה.
ב. ענייננו במיכרז פנימי של עירייה, עליו חלים דיני המיכרזים הרגילים, והעיקר הוא שוויון ההזדמנויות שיש להעניק לכל המועמדים ולכל ההצעות שבמיכרז. עיקר לענייננו הוא בצורך ובהכרח כי חבר ועדת מיכרזים ישקול ויבחן את ההצעות ואת המועמדויות בלב פתוח ובנפש חפצה. חברי ועדה היודעים מראש מה יחליטו - מועלים בתפקידם. אכן, בוועדות מיכרזים, במיכרזים פנימיים לאיוש מישרות, יושבים באורח תדיר אנשים המכירים את המועמדים - לעיתים היכרות רבת-שנים. היכרויות אלו גוררות מטיבעם של דברים התרשמויות קודמות מן המועמדים והערכות וידע על-אודותם. ההלכה הסכינה עם תופעה זו והשלימה עימה. כך נקבע, איפוא, כי היכרות מוקדמת עם מועמדים, הערכה מוקדמת על מועמדים, ואף פגישות עם חברי ועדת מינויים ונסיון להשפיע עליהם - אין בהם בהכרח כדי להביא לפסילתו של מיכרז.
ג. להבטחת תקינות פעילותו של המינהל הציבורי נוצק עקרון השקיפות. על איש המינהל לגלות מה עשה ומה לא עשה, מדוע עשה כך ולא אחרת. טעם הדבר: ההקלות הרבות שההלכה הכירה בהן לעניינם של מיכרזים לאיוש מישרות פנויות. עקרון הדיווח משמיע חובה המוטלת על בעל הסמכות - לענייננו: חבר ועדת המיכרזים - לדווח לוועדת המיכרזים על כל נתונים שיש בהם כדי להשליך על ההחלטה לגופה, כגון, קשרים אישיים או משפחתיים עם המועמדים. היכרות מוקדמת עם מועמדים; פגישות שהיו לו עם מועמדים או עם נציגיהם; על נסיונות שנעשו בידי גורמים שונים להשפיע על החלטת הוועדה. כסידרי המינהל התקינים, חייבת ועדה לרשום פרוטוקול אשר ישקף את עיקרי המידע שהובא לפניה ואת ההחלטות שנתקבלו בעקבות אותו מידע.
ד. טענתו של העותר כי פגישתו של בר דוד עם מועמדים טרם ישיבתה של הוועדה, מהווה פגם שיש כדי לפסול את המיכרז, דינה להידחות. ברבים מן המקרים - אפשר ברובם - מכירים ממילא הכל את הכל, בין במישרין בין בעקיפין, ואיסור על מיפגשים יהא בבחינת גזירה שרוב הציבור אינם יכולין לעמוד בה. נותרה השאלה האם חייב היה בר-דוד לדווח לוועדה על אותן פגישות שהיו לו. בית-הדין לעבודה קבע כי "חשש ממשי למשוא פנים עשוי להתעורר במידה ובר-דוד לא דיווח על פניית המועמדים אליו... ומבלי לגלות כי מדובר בעמדת ועד המצילים". ואולם, כך הוסיף בית-הדין, העותר "לא הוכיח טענתו לפיה בר-דוד לא מסר את הדברים לחברי הוועדה בעת המכרז", שכן לא הציג לפני ביהמ"ש את פרוטוקול הוועדה. בהליך הערעור הוגש פרוטוקול וכמסתבר אין בו דבר מלבד שמות חברי הוועדה, היועצים לוועדה, המועמדים והזוכים. בית-הדין הארצי החליט בכל זאת לדחות את הערעור. אין לקבל מסקנה זו של ביה"ד.
בענייננו נודע להיעדרו של הפרוטוקול מישקל מכריע. כך, למשל, אין יודעים אם דיווח בר-דוד לוועדה על-אודות פגישות שהיו לו עם פלונים ואלמונים - ואם דיווח, מה דיווח - ואין יודעים מה אמרו חברי הוועדה על דיווחים שהיו או שלא היו. באשר לא נרשם פרוטוקול אין עומדת לוועדה חזקת התקינות המינהלית, ובנסיבות אלו הנטל לא על העותר אלא על הוועדה להראות כי פעלה כדין וכשורה.
ה. בית-הדין האזורי פטר עצמו מקביעת מימצאים באשר למה שהתרחש בוועדה, בקבעו כי "קולו של בר-דוד בוועדה מהווה חמישית מכלל הקולות המחליטים". ברם, חבר ועדה שגיבש עמדתו - או חבר ועדה המחזיק בדעה קדומה - יכול להשפיע על חבריו האחרים לוועדה, בין באמירות מפורשות בין באמירות עקיפין; ואם יכול הוא להשפיע, חזקה עליו שינסה להשפיע. המסקנה היא כי נפלו בהליכי הוועדה פגמים אחדים, ובהצטברותם היה כדי לפגום פגם מהותי בהליך המיכרז מעיקרו ובפסק-הדין של בית-הדין לעבודה. על כן יש לבטל את החלטותיה של הוועדה.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. העותר לעצמו, עוה"ד סמו ברכה ודוידוב אמיר למשיבים. 22.12.04).

רע"א 3888/04 - מלכיאל שרבט נגד שלום שרבט ואח'

*המקרים בהם קיימת הצדקה להיזקק לפקודת בזיון ביהמ"ש כדי לאכוף ביצוע פס"ד אזרחי שאישר הסכם פשרה(מחוזי נצרת - פש"ר 25/93 [בש"א 1325/04] - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. האחים שרבט נתונים בסכסוך רב שנים הנוגע לענייני רכוש. בתחילת שנת 1993 עתר המערער, במסגרת תיק פשיטת רגל, לפרוק חברה המשותפת לו ולאחיו וכן בבקשה למתן סעד להסרת קיפוח. ביום 1.4.93 הושג הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע כי על המשיבים לשלם למערער את שווי חלקו בחברת האחים שרבט (להלן: החברה) וכן את שווי זכויותיו בתאגידים אחרים של המשיבים. בסעיף 4 לפסק-הדין נקבע כדלקמן: "המומחים [שיתמנו לפי הסכם הפשרה] יקבעו את השווי על ידי בדיקת ספרי החברה וכל מסמך או חומר שימצאו לנחוץ לצורך כך, והצדדים יעמידו לרשות המומחים את החומר שיבקשו כאמור...". ביום 4.7.02 הגיש המערער בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש (להלן: פקודת הבזיון), בה נטען כי המשיבים מסרבים להמציא את המסמכים המבוקשים על-פי סעיף 4 לפסק-הדין. בהחלטתו מיום 1.10.02 הורה ביהמ"ש כי המומחים יפגשו ויחליטו מהם המסמכים שעל בעלי הדין להעמיד לרשותם. משלא קיימו המשיבים את הוראת ביהמ"ש, ביקש המערער פעם נוספת לכוף על המשיבים לקיים את פסק הדין וליתן החלטה בבקשה לביזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש קבע, כי המשיבים פעלו בחוסר תם לב, וכי בנסיבות העניין, אין ספק שקיימת הצדקה להפעיל את פקודת הביזיון. יחד עם זאת, הפנה בהחלטתו לפסיקת ביהמ"ש העליון לפיה אין להיזקק להליכי ביזיון אם קיימת דרך אחרת לביצוע הצו השיפוטי, ובענייננו ניתן להיעזר בתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת סנקציה כנגד מי שהפר צו למתן פרטים נוספים, על דרך של מחיקת כתב טענותיו ומתן פסק דין. על בסיס האמור נדחתה בקשת המערער. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ההליך על פי פקודת הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו - קנס או מאסר - עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. במהלך השנים התגבשו בפסיקה עקרונות מנחים באשר לאכיפתו של צו שיפוטי באמצעות סעיף 6 לפקודה. כדי להשתמש בהליך זה - פסק הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד משמעי. אין אוכפים מכוח פקודת הביזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים
יותר מפירוש אחד. יתכנו מקרים, גם אם הם אינם שכיחים, בהם ניתן לאכוף בהליך של ביזיון פסק דין שהושג בדרך של פשרה. לסיכום - אכן, מדיניות שיפוטית ראויה דורשת לתת צווים אלה במשורה. יחד עם זאת, לשיקולים האמורים צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף - שיקול הצדק, דהיינו, אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר והן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק הדין.
ג. בענייננו, השאלה היא האם פסק-הדין המאשר את הסכם הפשרה ניתן לאכיפה בהליכים לפי פקודת הבזיון, ובמיוחד האם צו ביהמ"ש ברור ובהיר די הצורך. ביהמ"ש המחוזי הבהיר בהחלטתו באופן חד משמעי מה מחייב הסדר הפשרה ומה משמעו של סעיף 4 להסדר. צווי ביהמ"ש והחלטותיו ברורים הם וראוי היה לקיימם מזה זמן רב. המשיבים התעלמו פעם אחר פעם מהתחייבותם על פי פסק הדין ומהוראות ביהמ"ש בעניינם. הגיעה העת לקיים את פסק הדין בהליך מהיר ויעיל ולהפעיל לצורך כך את מנגנון האכיפה לפי פקודת הביזיון. ביהמ"ש המחוזי הפנה את הצדדים, כאמור, להוראת תקנה 122 לתקנות. לפי סעיף זה, לביהמ"ש שיקול דעת אם למחוק את התביעה או את כתב ההגנה או אם להאריך את המועד לקיום הצו שהופר. ברם, תקנה 122 עניינה בהליך המתנהל בפני ביהמ"ש, מקום שבעלי הדין הגישו לביהמ"ש את כתבי טענותיהם ופנו בבקשה לשאלונים ולגילוי מסמכים. בענייננו, מדובר בביצוע פסק דין על פי הסדר פשרה ולא בהליך מתנהל. בהיעדר הליך אזרחי תלוי ועומד ובהיעדר כתבי טענות, אין כל אפשרות להפנות את הצדדים להליך אזרחי ואין כל אפשרות להפעיל את הסנקציות הקבועות בתקנה 122 לתקנות. יודגש כי לא בנקל ייעשה שימוש במנגנון האכיפה שבפקודת הבזיון מקום שמדובר בפסק דין הנותן תוקף להסדר פשרה בין הצדדים. אך במקרה דנן, הפעלת מנגנון האכיפה הקבוע בפקודת הבזיון הינה הדרך היעילה וההולמת את נסיבותיו הקיצוניות של המקרה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל. החלטה השופטת ארבל. עוה"ד י. נחושתן וי. אלתר חמו למבקש, עוה"ד י. עזיאל ור. נבון למשיבים. 14.12.04).

ע.א. 6269/04 - עו"ד שכיב קובטי ואח' נגד חג' חבובה

*קבלת ערעור על סירוב פסילה, כאשר עוה"ד הנתבע בתיק, מייצג בתיק אחר תובע בתובענה שהוגשה נגד אמה של השופטת הדנה בתיק שבו מבקשים את פסילתה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר, בה נתבע תשלום חוב בגין ציוד רפואי שסיפק, לטענתו, למנוח דיאב מזאווי. החוב נתבע ממערער 1, עורך-דינו של המנוח, אשר התחייב, כך נטען, לשלם את החוב, וכן מעיזבונו של המנוח ומיורשיו. לאחר הליכים שונים הגיע התיק לדיון בפני השופטת נדאף. עובר לשמיעת עדויות כלשהן, חיווה ביהמ"ש את דעתו, בפני באי כח הצדדים, כי על פניו, סיכויי ההגנה קלושים ועדיף להגיע לפשרה. ביהמ"ש אף הציע נוסח פשרה והמערערים סירבו לה. משכך, החל ביהמ"ש בשמיעת ההוכחות. זמן קצר לאחר מכן ביקשו המערערים את פסילת ביהמ"ש. הם טענו כי יש בדברים שנאמרו על-ידי ביהמ"ש עובר לשמיעת ההוכחות משום הבעת דעה מוקדמת המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עוד טענו כי המערער מייצג את דודתה של השופטת בתביעה נגד אמה של השופטת, וכי בכוונתו לזמן את השופטת למתן עדות במידה וניסיונות הפשרה לא יצלחו וגם בכך נימוק לפסילת השופטת. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה על אתר. בנימוקי הדחייה צוין כי הבקשה נגועה בשיהוי ניכר. לגופו של עניין, קבעה השופטת כי אין בהצעת הפשרה שהציעה משום נקיטת
עמדה סופית בשאלה כלשהי בכל הנוגע למחלוקת בתיק. באשר לתובענה האחרת שמנהל המערער, הרי שאין בה, קבעה, כדי להשפיע, שכן תפקידו של המערער מסתכם בייצוג צד אחד, וממילא הגיעו שם הצדדים לפשרה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, בקשת הפסילה לוקה בשיהוי ניכר. אולם, שיהוי כשלעצמו אינו מונע העלאתה של טענת פסלות, אלא משליך על משקלה. אין ממש בבקשת הפסלות בגין הצעת הפשרה שהוצעה על-ידי ביהמ"ש. בהצעת הפשרה אין משום הבעת דעה על התביעה וסיכוייה, ואפילו ניסיון לשכנוע הצדדים למשפט להסכים להצעת הפשרה, אינה מבססת עילה לפסילתו של השופט היושב בדין. שונה הוא המצב בכל האמור לתובענה האחרת בא מייצג המערער את דודתה של השופטת, נגד אמה של השופטת. אכן, המערער אך מייצג ואיננו בעל דין בעצמו, אך הוא משמש כבעל דין בתביעה נשוא ערעור זה. במצב דברים זה, בו בעל דין מנהל הליך אחר, כעורך-דין, נגד אמה של השופטת, נוצר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, ומן הראוי הוא להעביר את הדיון לשופט אחר, בשל חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. בנושא דנן יש גם לתת משקל מסוים לעקרון של מראית פני הצדק. אמנם, נקבע כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת "מראית פני הצדק", לכל מקרה בו מועלה טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שכן אז ירוקנו מתוכן ההלכות בדבר פסלות שופט. אולם, במקרה זה השיקולים בדבר מראית פני הצדק מצטרפים גם לנסיבות הקונקרטיות, המעוררות חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שכיב קובטי למערערים, עו"ד גרי אביבי למשיב. 22.12.04).

בג"צ 8186/03 - קרן החינוך למען בתי ספר תל"י נגד משרד החינוך

*קבלת טענה של הפלייה בהקצבת כספים בין בתי ספר שבהם קיימת תפילה בבוקר(העתירה נתקבלה ברוב דעות).

א. משרד החינוך החליט להעניק לבתי-ספר ממלכתיים-דתיים תוספת תקציב הואיל ו"מתקיימת בהם תפילה על-פי תוכנית הלימודים המחייבת". בה-בעת, סירב המשרד להעניק אותה תוספת תקציב לבתי-ספר ממלכתיים תל"י - תיגבור לימודי יהדות - הגם שאף הם מקיימים תפילה יומית, במסגרת תוכנית חינוכית ייחודית משותפת למשרד החינוך ולעותרת. (קרן תל"י). לא כל בתי-הספר של תל"י מחייבים את התלמידים להשתתף בתפילה. בחלקם מניחים לתלמידים לבחור אם להשתתף בתפילה. בשנת 2003 החליט משרד החינוך להפסיק את העברת התקציבים לבתי ספר תל"י. אותה שנה הוחל בישום דו"ח ועדת שושני שהמליץ על שינוי שיטת תיקצוב בתי-הספר, היינו, בין היתר, ביטול התקציבים ששימשו למימון "פעילויות סל" למיניהן - בהן תוכנית תל"י. בצד המלצתה המרכזית הוסיפה ועדת שושני המלצה מישנית ל"תוספת תקצוב למגזרים מיוחדים", שהוכרו "בשונותם הרלבנטית לעניין קביעת תוכנית הלימודים שלהם (למשל, שעות תפילה כחלק מחייב של תוכנית הלימודים בבתי-הספר הדתיים)". תל"י טוענת כי דו"ח ועדת שושני, המליץ על מתן תוספת תקציב מקום שבו מתקיימת תפילה "כחלק מחייב של תוכנית הלימודים בבתי-הספר הדתיים", ותנאי זה מתקיים בבתי-ספר תל"י. על טענות אלו משיבה המדינה כי דו"ח ועדת שושני המליץ על הכרה ב"מגזרים מיוחדים" - בהם בתי-ספר דתיים המקיימים תפילה כחלק מחייב של תוכנית הלימודים - אך כוונתו היתה למיגזרים מיוחדים שהוכרו בחוק. בתי-ספר תל"י, להבדילם מבתי-הספר של החינוך הממלכתי-דתי, אין הם מיגזר מיוחד במערכת החינוך. העתירה נתקבלה ברוב דעות נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
ב. השופט חשין: המלצתה של ועדת שושני, לא ביקשה לייחד את הדוגמא שבחריג, לחינוך הממלכתי-דתי. ואולם גם בהנחה כי ועדת שושני כיוונה דבריה לחינוך הממלכתי-דתי - הרי יש בכך מעשה הפליה קשה, באשר אין הבדלים של-ממש בין תפילתו
של ילד ממלכתי-דתי לבין תפילתו של ילד תל"י. במקרה מעין זה היתה החלטתה של ועדת שושני ניגעת בפסול של-מהות ולא היה מקום לקבל את ההמלצה. אלא, שועדת שושני דיברה בחריג נורמטיווי - לא בחריג פרסונלי - ומשהמליצה כפי שהמליצה, חלה המלצתה גם על תוכנית תל"י.
ג. אשר לטענת המדינה כי קיום תפילה בחינוך תל"י אינו מחוייב על-פי ציווי של משרד החינוך - ניתן להחיל את המלצתה של ועדת שושני בנקל על תוכנית תל"י שעובדה בצוותא חדא על-ידי משרד החינוך ואנשי תל"י, והיא תוכנית המחייבת מוסדית את בתי-הספר שהוסכם עליהם. ואם בכך אין די, הרי במיסמך הקרוי "קווים מנחים למדיניות החינוך הממלכתי-דתי" ובחוק חינוך חובה אין כל מקור שבדין, כטענת המדינה, כי תפילה היא חלק בלתי-נפרד מתוכנית הלימודים המחייבת בבתי-ספר ממלכתיים-דתיים. טוענת המדינה, כי אם יחרגו ממיסגרת המלצת החריג כפשוטה - דהיינו: אם יכירו בחינוך תל"י להיותו "מיגזר מיוחד" הזכאי לתוספות תקציב - כי-אז עלול להיפרץ הסכר והמלצות ועדת שושני תישטפנה ותתמוססנה. ברם, שיקולי-תקציב, אין בהם עצמם כדי להצדיק פגיעה בשוויון. משעה שהחליט המשרד להכיר במיגזר פלוני כ"מיגזר מיוחד", חייב הוא לנהוג בשוויון בין כל בתי-הספר המקיימים אותם תנאים מוקדמים המזכים בכרטיס כניסה למחנהו של אותו מיגזר.
ד. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): מדיניות משרד החינוך, על פיה אין העותרת זכאית לתקציב נוסף בגין שעות תפילה בבתי הספר הנימנים על רשת תל"י, הינה מדיניות תקינה העונה לאמות המידה המותוות במשפט הציבורי ואין להתערב בה ולשנותה. עיקרה של מדיניות תוספת התקציב מתמקד בקיומה של אבחנה בין פעילות חינוכית ייחודית במסגרת תכנית למודים המחייבת את בית הספר מכח הוראת משרד החינוך, לעומת פעילות ייחודית - גם אם דומה או זהה לה בתוכנה - המונהגת במוסד חינוך מכח בחירה וכענין אופציונלי. הפלייה פסולה משמעותה יחס שונה אל שווים, ויחס בלתי שווה ובלתי הוגן למי שראויים לאותו יחס. לגבי מוסד ממלכתי-דתי נקבע בחוק החינוך כי "תיקבע תכנית מתכניות ההשלמה למוסד חינוך ממלכתי-דתי". תכנית השלמה לבית ספר ממלכתי-דתי משמעה תוכנית "שתכלול למודי תורה שבכתב ובעל פה, ותכוון לאורח חיים דתי, לרבות נוהג והווי דתי בין כתלי המוסד". תכנית היסוד ותכניות ההשלמה שמשרד החינוך קובע לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים הם בבחינת "תכנית למודים מחייבת", ותוספת התקציב ניתנת לפעילות מיוחדת במגזר מיוחד הנדרשת מכח תכנית הלמודים המחייבת. התוספת לא תינתן לפעילות מיוחדת, אפילו היא דומה או זהה לקודמתה, כאשר אינה מתחייבת מכח הוראת משרד החינוך, גם אם היא מתאשרת על ידיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד י. עשהאל וגב' נ. בן אור לעותרת, עו"ד ד. זילבר למשיב. 2.12.04).

על"ע 7877/03 + 7437/03 - עו"ד עמיר גשרי נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א

*החמרה בעונש משמעתי בעבירה של מעילה בכספי לקוח(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - ערעור המערער נדחה וערעור המשיב על קולת העונש נתקבל).

א. המערער ייצג את המתלונן, עולה חדש מברית המועצות, בתביעת נזיקין בגין תאונת עבודה שנגרמה לו. במסגרת טיפולו בתיק הגיע המערער להסדר לפיו שילמה הנתבעת סכום של 155,000 ש"ח. המערער העביר למתלונן 120,000 ש"ח בלבד בשיק בנקאי. 5,000 ש"ח נוספים נטל, לטענתו, כשכר טרחה. גורלם של 30,000 הש"ח הנוספים
הוא שעומד במרכזו של ההליך שהתנהל במוסדותיה המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. ביום 25.12.00 הוגשה קובלנה נגד המערער. בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו לאחר שדחה את גירסתו לפיה הוא העביר למתלונן 30,000 ש"ח ונטל לעצמו 5,000 ש"ח שכר טרחתו. עם הרשעתו נגזר למערער עונש של שמונה שנות השעיה, מהן שלוש שנות השעיה בפועל, תשלום פיצוי למתלונן בסך 25,000 ש"ח והוצאות לשכה בסך 5,000 ש"ח. הוועד המחוזי הגיש ערעור על קולת העונש לבית הדין הארצי והמערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו וקיבל את ערעורו על חומרת העונש והעמידו על 4 שנות השעיה, מתוכן שנתיים השעיה בפועל. כן הוגדל סכום הפיצויים למתלונן ב- 5,000 ש"ח. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, וערעור הלשכה על קולת העונש נתקבל.
ב. סוגיה חדשה שהועלתה ע"י המערער הינה האם ההחלטה על הגשת הערעור מטעם הלשכה התקבלה על ידי הגוף המוסמך להחליט כן - הוועד המחוזי. לוועד המחוזי עומדת חזקת התקינות החלה לגבי מעשי הרשות. חזקה זו לא הופרכה ולא ניתן לקבוע שהחלטת הוועד המחוזי לגבי הערעור לא התקבלה כדין. מעבר לאמור, הפגם שדבק לטענת המערער בערעור הוועד המחוזי נרפא מששב הוועד המחוזי, ואישר את ההחלטה להגיש את הערעור כשהחלטה זו נתקבלה לכל הדעות כדין. לגופה של ההרשעה - בית הדין הארצי בחן את הראיות שהוגשה האמין למתלונן וקיבל את גירסתו. בממצאים עובדתיים ובממצאים שבמהימנות אשר נקבעו אין להתערב.
ג. אשר למידת העונש - המערער טוען כי לא ניתנה לו האפשרות לטעון לעונש בבית הדין הארצי. טענה זו אין לקבל. הטיעון לעונש התנהל, כמקובל, בערכאה הדיונית, בבית הדין המחוזי. טיעונים אלה עמדו אף בפני ערכאת הערעור וכן הובאו בפניה ראיות נוספות שיש להן חשיבות בעת ההכרעה בערעור על העונש. די בכל אלה כאשר עסקינן בערכאת ערעור. אשר לערעור הנגדי על קולת העונש - היותו של עורך הדין חלק ממערכת המשפט מחייבת אותו לגלות בהתנהגותו רמה מקצועית ואתית שיהלמו את מקצועו ואת האמון שהלקוח והציבור נותנים בו. נסיבות המעשה דנן חמורות ביותר. לכך יש להוסיף את עברו המכביד של המערער. אין זו לו ההרשעה הראשונה בעבירות אתיות שעניינן הפרת חובת הנאמנות ללקוח ואין זה לו עונש ההשעיה הראשון, ובכל זאת חוזר הוא לסורו תחת שיקפיד בקלה כבחמורה. לאור האמור, יש לקבל את ערעורו של הוועד המחוזי על קולת העונש. יחד עם זאת, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור למצות הדין עם נאשם, וכלל זה יפה הוא הן להליך פלילי והן להליך משמעתי. בנסיבות העניין ניתן יהא להסתפק בהשבת עונש ההשעיה שגזר בית הדין המחוזי על כנו, כאשר יתר רכיבי העונש שהוטל על ידי בית הדין הארצי יוותרו על מכונם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא א. מצא, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד אביגדור פלדמן ורון דרור למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 1.12.04).

בג"צ 11269/03 - אימאן כמאל, עו"ד נגד שר המשפטים ואח'

*ניגוד עניינים של חבר המועצה הארצית של לשכת עוה"ד שהשתתף בהצבעה על בחירת נציגים לוועדת מינויים לקאדים, כאשר בתו היא אחת המועמדות לבחירה ופסילת הבחירה וקיום בחירה מחודשת(העתירה נדחתה).

א. סעיף 11 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזים, קובע, כי אחד מתשעת חברי וועדת המינויים לקאדים של בתי הדין הדתיים הדרוזים יהא עורך דין שייבחר על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. ביום 12.12.02 קיימה המועצה הארצית של הלשכה ישיבה לבחירת נציגי הלשכה לוועדות המינויים למשרות השיפוטיות השונות. בישיבה זו השתתפו 41 חברי המועצה הארצית, לרבות עו"ד זכי כמאל, אביה של העותרת. על תפקיד נציג הלשכה התחרו שני מועמדים: העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב).
בהצבעה נבחרה העותרת כאשר אביה של העותרת השתתף בהצבעה. המשיב עתר לבג"צ לבטל את מינויה של העותרת, בטענה כי בהליך בחירתה של העותרת נפל פגם מהותי של ניגוד עניינים בשל השתתפותו של אביה בהצבעה. בתשובתה לצו על תנאי היתה עמדת המועצה הארצית כי אין פסול בהליך בחירתה של העותרת, משום שכפי שיכול חבר המועצה הארצית להצביע בעד עצמו, כך רשאי הוא להצביע בעד חברו, שותפו או בן-משפחתו. ביני לביני, נבחרה מועצה ארצית חדשה, וזו החליטה בדעת רוב לערוך בחירות חוזרות. המועצה קבעה כי: "הצבעה של חבר מועצה בעד מי שאינו חבר מועצה, שהוא קרוב מדרגה ראשונה, או שותף עסקי על בסיס קבוע, נגועה בניגוד עניינים... השתתפותו של עו"ד זכי כמאל בבחירות בהן נבחרה בתו... עומדת בניגוד לעיקרון של איסור ניגוד עניינים ולכן היא פסולה...". בעקבות החלטה זו פנתה העותרת לבג"צ עתירת העותרת נדחתה.
ב. הכלל הוא כי רשות מינהלית מוסמכת לבטל את החלטותיה ולשנותן אף ללא הסמכה מפורשת לכך בחוק שמכוחו נתקבלה ההחלטה המקורית. כלל זה יפה גם לעניין החלטתה של המועצה הארצית על קיום בחירות חוזרות במקרה דנן. הכלל של "ניגוד עניינים" חל גם על המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין במילוי תפקידיה על פי דין. אין בהיותה של המועצה גוף בעל אופי פוליטי-סיעתי כדי לפטור אותה מתחולתו של הכלל בדבר ניגוד עניינים. הכלל האוסר ניגוד עניינים מעוגן בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. החלטת המועצה בדבר האיסור על קיומו של ניגוד עניינים בבחירת נציגיה לוועדות מינויים, אינה אלא החלטה המצהירה על המצב המשפטי הקיים, והכלל בדבר ניגוד עניינים חל על המועצה הארצית אף בעת שנבחרה העותרת. משכך, דינה של טענת בא-כוח העותרת בדבר החלה רטרואקטיבית של הכלל על העותרת להידחות. נותר איפוא, לבחון האם הופר הכלל בדבר "ניגוד עניינים" בהליך בחירתה של העותרת לוועדת המינויים והאם הפרה זו מהווה פגם המחייב קיומן של בחירות חוזרות.
ג. בישיבה שקיימה המועצה הארצית בה נבחרה העותרת לוועדת המינויים השתתף אביה, ואף נטל חלק בשתי הצבעות בהן נבחרה היא בסופו של דבר לתפקיד. ההצבעות היו חשאיות, אך מבחינת הנתונים האובייקטיבים, ועל סמך שיקולים המבוססים על ניסיון החיים והשכל הישר, ברי כי אבי העותרת היה מצוי במצב המעורר חשש ממשי לניגוד עניינים. אף אם תתקבל העמדה כי חבר המועצה הארצית רשאי להצביע בעד עצמו או בעד חבר מועצה אחר כשקיימת קירבה אישית ביניהם, אין חבר הגוף הבוחר רשאי גם להצביע בעד מועמד שהינו קרוב משפחתו מדרגה ראשונה אשר אינו חבר הגוף הבוחר. הפרתו המובהקת של כלל זה במקרה דנן מהווה פגם חמור, מן הפגמים שחומרתם מחייבת, ככלל, לערוך בחירות חוזרות.
ד. אשר לטענת בא-כוח העותרת, לפיה שיקולי המועצה בעריכת הבחירות החוזרות לא היו שיקולים ענייניים אלא שיקולים פוליטיים - אכן, שיקוליו של גוף המורכב מסיעות פוליטיות, עשויים להיות גם שיקולים סיעתיים-פוליטיים. עם זאת, לשכת עורכי הדין היא גוף ציבורי-מקצועי המייצג ציבור משפטנים. ככזו, היא נאמן הציבור בכלל ונאמן ציבור עורכי הדין בפרט. שיקולים משפטיים-מקצועיים רלוונטיים הם שיקולים שעל הלשכה להביא בגדר שיקוליה. בכל הנוגע למילוי תפקידיה הסטטוטוריים, על שיקולים מקצועיים אלה להיות השיקולים הדומיננטיים. במקרה דנן, אין לומר כי קיים יסוד לטענת בא-כוח העותרת בדבר שיקולים זרים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, עדיאל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד זכי כמאל לעותרת, עוה"ד ענר הלמן ורנאטו יאראק למשיבים. 8.12.04).

בג"צ 5931/04 - חגי מזורסקי ואח' נגד מדינת ישראל - משרד החינוך ואח'

*חובת הרשות המינהלית לפעול במהירות בקבלת החלטות. *פתיחת כיתות אקסטרניות בבית ספר חקלאי פנימייתי והמשך הלימודים בהן וכאשר משרד החינוך לא קיבל במועד החלטה לחזור בו מאישור פתיחת הכיתות ובינתיים בוצעה ההרשמה(העתירה נתקבלה).
א. בית-הספר המקיף מאיר שפיה (המשיב 2) הוא בית-ספר חקלאי פנימייתי (להלן: בית הספר), עד לסיומה של שנת הלימודים תשס"ג למדו בו רק חניכי הפנימייה. לקראת שנת הלימודים תשס"ד החליט בית-הספר לפתוח שתי כיתות ז' אקסטרניות, שבמסגרתן ייקלטו גם תלמידים חיצוניים מיישובי הסביבה. החלטה זו אושרה ע"י מפקחת מטעם משרד החינוך. בהסתמך על אישור זה החל בית-הספר בקליטת תלמידים מיישובי הסביבה - אור-עקיבא, זכרון-יעקב וחריש-קציר. בשלב מסויים התברר כי רשויות החינוך המקומיות של אור-עקיבא ושל זכרון-יעקב מתנגדות למעבר תלמידים לבית-הספר שפיה. בעקבות זאת אסר מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך על בית-הספר להמשיך בקליטת התלמידים, והורה לבטל את רישומם של התלמידים שכבר נרשמו. כנגד החלטה זו עתרו הורי התלמידים, ביום 18.9.2003, לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה, ובו ביום נתן ביהמ"ש במעמד צד אחד, צו זמני אשר מנע את הוצאת התלמידים מבית-הספר. לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע מועד לדיון בעתירה המינהלית, קיימה מנכ"לית משרד החינוך דיון בהשתתפות נציגי בית-הספר, וסיכמה, בין היתר, כי אין לה התנגדות למעבר התלמידים לבית-הספר שפיה, אם יהיו לכך אישורים בכתב של "הרשויות המקומיות השולחות". המנכ"לית קבעה עוד, כי "לקראת שנה"ל תשס"ה יתקיים דיון עקרוני... שבו ייבדק המירקם האזורי של ביה"ס".
ב. משהדיון העקרוני בדבר מעמדו האזורי של בית-הספר בושש להתקיים, החל בית-הספר להיערך, על דעת עצמו, לקראת פתיחת כיתות ז' אקסטרניות חדשות גם בשנת הלימודים תשס"ה. נתקיימו הליכים משפטיים שונים ובסופו של דבר הגיע הנושא לדיון בבג"צ. לאחר הגשת העתירה הסכימה המדינה כי ילדי עותרים שבשנת הלימודים תשס"ד למדו בבית הספר בכיתות ז', במסגרת התוכנית האמורה, ימשיכו את הלימודים גם בשנות הלימודים הבאות. נותר למעשה עניינם של הילדים שבשנת הלימודים תשס"ד סיימו את לימודיהם בכיתות ו', ובקשותיהם להירשם ללימודים בכיתות ז' בבית-הספר בשנת תשס"ה ואושרו (או תאושרנה) על-ידי ועדת המעברים. ביחס לתלמידים אלה ניתן צו מוחלט המורה למשיבה לאשר את לימודיהם בבית-הספר שפיה בשנת הלימודים תשס"ה וכן בשנות הלימודים הבאות.
ג. באשר לפתיחת כיתות ז' אקסטרניות בבית-הספר בשנת הלימודים תשס"ה - העותרים זכאים לכך בשל האיחור הניכר שבו פירסמה מנכ"לית משרד החינוך את החלטתה שכנגדה הופנתה העתירה. חובתה של הרשות המינהלית לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין. הסעד השגרתי, שביהמ"ש עשוי להעניק למי שנפגע מהפרת חובתה של הרשות לפעול בעניינו במהירות הראויה, הוא מתן צו המורה לרשות לפעול בתוך פרק זמן קצוב. ואולם, לא פעם הסעד השגרתי אינו סעד מספק. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרים בלתי-שגרתיים יינתן גם סעד בלתי- שגרתי. בענייננו, משרד החינוך הפר את חובתו לפעול בעניינם של העותרים ושל בית-הספר במהירות הראויה. תחילה השתהה בקיום הדיון העקרוני שהבטיח ומשחזר בו מהבטחתו לקיים את הדיון השתהה במתן הודעה על כך. המדובר בשיהוי כבד, שבנסיבות העניין פגע בעותרים. לתיקון הפגיעה שנגרמה לעותרים די בהחלטה נקודתית שתפתור באופן ישיר ומיידי את עניינם; קרי: הבטחת פתיחתן של כיתות ז' אקסטרניות בבית-הספר בשנת הלימודים תשס"ה, וכן הבטחת המשך לימודיהם של התלמידים החיצוניים שייקלטו בכיתות אלו, במסגרת תוכנית מופת, גם בשנות הלימודים הבאות. אכן, בעצם פתיחתן של הכיתות
האקסטרניות בשנת הלימודים תשס"ה אין כדי לייתר את הצורך באישור הרשויות המקומיות השולחות (קרי: ועדות המעברים הפועלות מטעמן של הרשויות) להעברתו של כל אחד מן התלמידים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עו"ד מ. עזורה לעותרים, עוה"ד ד. בריסקמן למשרד החינוך, עו"ד ע. מיכלין לביה"ס, עו"ד א. גיצלטר לעמותה, עוה"ד א. גורה וי. ברזילי לעיריות. 8.12.04).

עע"ם 7582/03 - מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נגד לידיה רבוח ואח'

*חברת עמידר אינה יכולה ליטול חזקה בדירה מדיירת שנטשה את הדירה, אלא אחרי קבלת צו שיפוטי. *זכאות דיירת בדירה של חברת עמידר לרכוש את הדירה במסגרת מבצע לדיירי הדיור הציבורי, כאשר הדיירת נטשה את הדירה עקב אישפוזה הממושך בעקבות תאונת דרכים(מחוזי י-ם - עת"מ 937/03 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (ילידת 1922) ובעלה המנוח, חתמו בשנת 1963 על הסכם לשכירת דירה מעמידר, לתקופה של שנה. ההסכם לא חודש, אך בפועל המשיכו בני הזוג להתגורר בדירה ושילמו את דמי השכירות. באוקטובר 98 נפגעה המשיבה בתאונת דרכים. מאז היא נמצאת במחלקה סיעודית בבית אבות. בשנת 2000 הוצעה לדיירי הדיור הציבורי, במסגרת "מבצעים" ממשלתיים, אפשרות לרכוש דירות ציבוריות. בני משפחתה של המשיבה פנו בשמה לעמידר וביקשו לרכוש את הדירה, אך נענו בשלילה. בנובמבר 2002 שלחה עמידר למשיבה הודעה על סיום יחסי השכירות, ודרישה לפנות את הדירה. המשיבה פנתה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בבקשה להצהיר כי היא זכאית לרכוש את הדירה, על פי התנאים שנקבעו במבצעים של משרד הבינוי והשיכון. ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבה. הערעור נתקבל.
ב. עמידר אינה זכאית ליטול את החזקה מהמשיבה בשום מקרה, בלא צו שיפוטי. ההודעה ששלחה עמידר למשיבה בדבר כוונתה ליטול את החזקה, הודעה שלא כדין היא. שיטת המשפט אינה מתירה עשיית דין עצמי כזו. אכן, המסקנה המשפטית, כדלהלן, היא שהמשיבה אינה זכאית לרכוש את הדירה. ואולם, אין פירוש הדברים שלעמידר עומדת זכות לפנות את המשיבה (או ליתר דיוק את מטלטליה) בלא צו. השאלה אם יש לעמידר זכות לפינוי של דייר המתגורר תקופה ארוכה בבית אבות מצריכה בירור נפרד, בו יש לבחון, בלא קשר למבצעי רכישת הדירות, מה הם הקריטריונים הקיימים או הראויים לפינוי דייר בדיור הציבורי, השוהה תקופה ארוכה בבית אבות. עד שיקויים דיון משפטי כאמור, אין לפנות את המערערת מהדירה.
ג. אשר לשאלת זכותה של המשיבה לרכוש את הדירה - חוק הדיור הציבורי התקבל בכנסת ביום 19.10.1998, אך במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה, נדחתה תחילתו של החוק מדי שנה ועד כה לא נכנס לתוקף. כיוון שכך לא רכשה המשיבה (כמו שלא רכשו אחרים) כל זכות לקנות את הדירה במסגרת חוק הדיור הציבורי. את זכויותיה (או העדרן) יש לבחון על פי "מבצעים" של משרד הבינוי והשיכון. ביום 3.4.2000, למעלה משנה לאחר שהמשיבה נפצעה בתאונת דרכים ולא שבה לביתה, יצאו משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון ב"מבצע קנה ביתך". סעיף 2 לתנאי המבצע קובע ש"זכאי" רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר. הביטוי "זכאי" מוגדר כך: "'זכאי'... ובלבד שהתגורר בדירה... תקופה של שתים עשרה שנים שלמות ורצופות לפחות, מהן לפחות 7 שנים רצופות לפני היום הקובע...", (1.1.2000). סעיף 6 למבצע קובע כי אם "נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי (לאחר התאריך הקובע), רשאי הדייר הממשיך לרכוש את הדירה הציבורית על פי הכללים בנוהל זה...". "דייר ממשיך" מוגדר כ-"בן זוג של זכאי... וכן ילדו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי... תקופה של שלוש שנים לפחות...". אין חולק על כך כי אף אחד מילדיה של המשיבה לא התגורר עמה, כך שאין הם או מי מהם יכולים ליהנות מהזכויות של "דייר ממשיך".
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה עומדת בתנאי המבצע אותם מנה, והתמקד בשאלה אם המשיבה "נטשה" את דירתה. על שאלה זו השיב בשלילה, וציין כי לדברי המשיבה בכוונתה לשוב לדירה ברגע שתוכל, לאחר סידור התאמות הדיור הנדרשות. המערערת טוענת כי תנאי המגורים הוא תנאי פיזי ודי בכך שאין הוא מתמלא, כדי לשלול את האפשרות, שהדייר ירכוש את הדירה - בין אם "נטש" את הדירה ובין אם לאו. אין לקבל טענה זו. יש לבחון את כל נסיבות הענין, מבחנים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחת. ניתן לומר כי משך ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע יכול להצביע על ניתוק הזיקה של מגורים בקביעות. לא היה מקום להטיל על המערערת או עמידר להוכיח כי המשיבה לא תוכל לשוב לביתה. העובדות הנוגעות לענין מצב בריאותה של המשיבה והאפשרות שתוכל לגור בדירה, מצויות כולן בידי המשיבה וילדיה. אך אפילו נקבל שהנטל הוא על המערערת - חלוף הזמן הנו אינדיקציה חזקה לכך שאין סיכוי של ממש, כי המשיבה תשוב אי פעם לדירה. נוכח חלוף הזמן צריכה היתה המשיבה להראות שיש סיכוי ממשי שעם הזמן תוכל לשוב לדירה.
ה. נראה כי האפשרות שהמשיבה תחזור לביתה היא, במקרה הטוב, משאלת לב גרידא של ילדיה. הקרב ה"אמיתי" בין בעלי הדין הוא הקרב על הירושה העתידית. ילדיה של המשיבה אינם דיירים ממשיכים. רק אם תוכל אמם לרכוש את הדירה ולהעבירה לבעלותה, יוכלו הילדים, בבוא היום, לזכות בדירה בדרך של ירושה. אלמלא נפגעה אמם בתאונה יכולה היתה לרכוש את הדירה בתנאי המבצע, ולהורישה לילדיה. ואולם, מול אינטרס מובן זה ניצב האינטרס של תור הממתינים לדיור ציבורי. פרשנות "נדיבה" של תנאי המבצע היא, בסופו של יום, על חשבון מי שנזקקים לדיור הציבורי.

(בפני השופטים: חשין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד גב' ענר הלמן וגב' אסנת מנדל למערערת, עו"ד אורי לומברוזו למשיבה, עו"ד עופר נתנאל לעמידר. 1.12.04).

רע"פ 5584/03 - מאיר ועליזה פינטו נגד עיריית חיפה ואח'

*צו הריסה לבנייה בלתי חוקית, כולל לא רק "הריסת" בנייה, אלא גם בנייה הנדרשת להשבת המצב לקדמותו(מחוזי חיפה - ת.פ. 2630/01 + 2291/01 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).

א. המבקשים הם בעליה של דירה בחיפה שמוצמד לה מחסן בקומת המסד שמתחתיה. בשנת 1997 החלו מבצעים פעולות בנייה ללא היתר בנייה במחסן, פתחו פתח בריצפת דירתם ובנו גרם מדרגות של כשלושה מטרים המוביל מן הדירה למחסן; קירותיו החיצוניים של המחסן - אשר עד אותה עת היו במעבה האדמה - נחשפו באמצעות חפירה סביבם ונפתחו בהם פתחים לחלונות. ביום 10.8.97 הוציא ראש עיריית חיפה צו הריסה מינהלי לבנייה שנבנתה ללא היתר. הנושא הגיע לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה, בו טענו המבקשים כי הוראת סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה מסמיכה יושב-ראש של ועדה מקומית לצוות על הריסה, פירוק או סילוק של בנייה בלתי-חוקית, בעוד אשר בענייננו נדרשות לשם ביצוע הצו לא אך פעולות הריסה אלא גם פעולות בנייה, היינו, אטימת פיתחי החלונות שבקירות המחסן, סגירת הפתח אשר נפער בריצפת הדירה וכיסוי קירות המחסן באדמה. לטענתו, צו הריסה כזה הוצא בהיעדר סמכות ושלא-כדין. ביהמ"ש לעניינים מקומיים נענה לטענה, בקבעו כי מילות הסעיף 238א: "ייהרס, יפורק או יסולק", על-פי פירושן הטבעי, אינן כוללות סמכות להורות על בנייה. בערעור לביהמ"ש המחוזי, נקבע כי צו ההריסה הוצא בסמכות מלאה, לרבות אותם חלקים בו המצריכים ביצוע פעולות בנייה. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. אכן, בלשון היומיום, משמעותם של הפעלים להרוס, לפרק ולסלק היא המשמעות לה טוענים המבקשים. אלא ששני טעמים עיקריים הם לדחיית טענתם של המבקשים:
ראשית, עניינו של החוק הוא בכך שלסופו של הליך תיעלם כלא-היתה הבנייה החורגת. הריסת בנייה, פירוק בנייה וסילוק בנייה פירושם הוא - להלכה ולמעשה - השבת המצב לקדמתו; שנית, הציווי "יסולק" אינו מורה, בהכרח, על פעולת הריסה (במשמעותו המצומצמת של המושג). כך, למשל, סילוקו של מיכשול או של אבן-נגף מעל דרך - כבור אשר נכרה באמצעה של דרך הומה אדם - ייעשה על-דרך של מילוי הבור באדמה או באמצעות גידורו לבל יתקרבו אליו. לשון סעיף 238א עשוייה להתפרש כציווי על בניה, כשם שעשויה היא שלא להכיל ציווי על בנייה, אלא שתכליתה של הוראת סעיף 238א לחוק, לבער את תופעת הבנייה הבלתי-חוקית, שהפכה למכת-מדינה. לו קיבל ביהמ"ש את פירושם של המבקשים לתחומיו של צו ההריסה המינהלי, כי-אז סיכל במו-ידיו את תכליתו והשמיט מידה של הרשות המוסמכת כלי יעיל וראוי למלחמה בבנייה הבלתי-חוקית.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עו"ד עודד רומנו למבקשים, עו"ד מיכאל קרשן למשיבים. 1.12.04).

ע.פ. 470/04 - נדז'דה רשטיניאק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש של נערה שהתעללה בנערה אחרת, תקפה אותה ולקחה את כספה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המתלוננת רבה עם נערה אחרת, ובעקבות המריבה הורו המערערת ונאשמת נוספת למתלוננת לכרוע ברך בפני הנערה ולבקש את סליחתה. המתלוננת עשתה זאת; לאחר-מכן, הורו השתיים למתלוננת לעלות לגבעה המוסתרת מעיני עוברי אורח ושם החלו לתקוף אותה, גנבו ממנה את כספה, החזיקו מצית בוער בסמוך לידיה, כיבו סיגריות בוערות על שתי ידיה, החלו לשרוף את קצוות שערה והפשיטו אותה מבגדיה. השתיים הורו למתלוננת לאכול מיני עלים וצמחים שונים שהיו במקום וכן טבק אותו הן הוציאו מסיגריה. עוד ציוו עליה להכניס לפיה סיגריה בוערת ולבלוע אותה. ביהמ"ש הרשיע את המערערת בעבירות שונות המתייחסות למעשים שביצעה וגזר לה חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. על הנאשמת הנוספת, גזר ביהמ"ש עונש של שתי שנות מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרתו של העונש הולמת את חומרתם המופלגת של המעשים בהם הורשעה המערערת. אכן, על הנאשמת הנוספת הוטל עונש קל יותר מזה שהוטל על המערערת. אך אין כאן חריגה מעקרון אחידות הענישה, בין היתר, נוכח העובדה, כי הנאשמת נוספת היתה קטינה ביום ביצוע העבירה ובית-המשפט המחוזי החליט לתת משקל יתר לאינטרס השיקומי על-פני מיצוי הדין עם אותה נאשמת. מקרי אלימות קשים המבוצעים על-ידי בני-נוער וצעירים, דוגמת המקרה שלפנינו, הפכו להיות לתופעה נפוצה מאוד ושומה על בתי-המשפט לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, על-מנת להילחם בתופעה חמורה ומדאיגה זו. העונש שהוטל על המערערת מאזן היטב את שיקולי הענישה הראויה במקרה שלפנינו והולם את הנסיבות.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, גב' חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אברהם דואני למערערת, עו"ד עמית מררי למשיבה. 24.11.04).

ע.א. 8743/04 - משה בר נר נגד אשר רוט, עו"ד ואח'

*בערעור אזרחי על סירוב פסילת שופט האגרה אינה כבערעור, אלא לפי פריט של "עתירה" או "בקשה" לביהמ"ש העליון (בקשה לפטור מאגרה ולחלופין לאגרה פחותה - הבקשה החלופית נתקבלה).

בין הצדדים מתבררת תובענה בבימ"ש השלום בחיפה. התובענה נקבעה מלכתחילה לדיון בפני אחד השופטים והועברה עקב טעמים מינהליים לשופט פיש. עם פתיחת הדיון ביקש המבקש מביהמ"ש כי יפסול עצמו מלישב בדין. טענתו היתה כי טרם מינויו של השופט פיש,
עסק הוא בעריכת דין ובמסגרת זו נטל חלק פעיל בשורה של הליכים משפטיים שכוונו בין היתר נגד המבקש. בהחלטתו דחה השופט את בקשת הפסילה. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו. יחד עם ערעורו הגיש בקשה לפטור מאגרה, בנימוק שמדובר בהחלטה מינהלית שהערעור עליה פטור מאגרה. לחילופין ביקש כי שיעור האגרה יהיה זה הנגבה בעתירות או בקשות אחרות המוגשות בפני ביהמ"ש ולא זה הנגבה בגין ערעור אזרחי. המדינה, סברה כי אין מקום להפחתת האגרה בערעורי פסלות שכן יש לראות ערעור פסלות ככל ערעור אחר. הבקשה החלופית נתקבלה.
המבקש למעשה כי שאלת הפסלות וערעור הפסלות הם למעשה עניין מינהלי פנימי של מערכת בתי המשפט שלא עליו לשאת באגרה בגינו. לפי תקנה 20(25) פטור מאגרה יכול וינתן בגין הליכים שהמאפיין אותם הוא היותם "במסגרת מינהל ביהמ"ש בקשר להליך ששולמה אגרה בגינו". אמת, לשאלה אם יכול השופט לשבת בדין יש היבט מינהלי במובן זה ששיבוץ השופטים לתיקים בהם ידונו הנו עניין מינהלי, אולם בסופו של יום אין לקרוא תקנה זו כמאפשרת פטור מאגרה בכל עניין שיש בו היבט מינהלי מסויים. על כן יש לדחות את הבקשה לפטור מאגרה. אשר לבקשה החלופית כי קביעת שיעור האגרה תהיה לפי פריט 2(א) לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, הקובעת שיעור מופחת של אגרה בסך של 825 ש"ח, מקום בו המדובר ב"הגשת בקשה או עתירה בביהמ"ש העליון... (למעט עתירה לביהמ"ש הגבוה לצדק)" - השאלה הפרשנית היא אם נכון הוא לראות בערעור פסלות שופט משום "עתירה או בקשה" כאמור ולא "ערעור". התשובה היא כי ראוי לראות בערעור הפסלות הליך מיוחד הדומה ל"בקשה או עתירה" ולא לראות בו ערעור רגיל.

(בפני: הרשם מרזל. המערער לעצמו, עו"ד גב' מיכל שרביט למדינה. 20.12.04).

בש"פ 9894/04 - דוד בן שימול ודוד אפללו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה ושוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בעבירות סחיטה ושוד. לפי כתב האישום, שכר המתלונן שתי פיצוציות - האחת מאחד בשם סבג והשנייה מאחד בשם בן גיגי, ומשלא הצליח לשלם את חובו, החלו העוררים ובן גיגי לסחטו ואיימו עליו בדקירה ובמכות אם לא ישלם את חובותיו. עוד נטען כי העוררים ובן גיגי היכו את המתלונן ונטלו מהקופה בפיצוציה 1,500 ש"ח. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את העוררים ואת בן גיגי עד תום ההליכים. בית המשפט קמא הורה על מעצרם של העוררים כמבוקש. באשר לבן גיגי, ציין בית המשפט כי מעדותו של המתלונן עולה שבן גיגי היה ככלי שרת בידי העוררים וכי באירוע ניסה להפריד בין הניצים ולהרגיע את הרוחות. על כן הורה על שחרורו בערובה. עררם של העוררים נדחה.
בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם. אכן, בן גיגי שוחרר, על אף המעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום, אך בכך אין כדי להכריע את הכף לטובת שחרורם של העוררים. בן גיגי היה ככלי שרת בידי העוררים ומעורבותו באירועים נשוא כתב האישום היתה פחותה. עוד יצויין כי המסוכנות הנשקפת מן העוררים נלמדת גם מעברם הפלילי המכביד. בנסיבות אלה, לא ניתן להגשים את תכלית המעצר ולהפיג את מסוכנותם הרבה של העוררים על ידי חלופת מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אבי חימי לעוררים, עו"ד שאול כהן למשיבה. 28.11.04).

רע"פ 10282/04 - ד"ר משה וינברג נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת תעבורה על יסוד צילומי מצלמה ברמזורים (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה בתל-אביב בכניסה לצומת ברמזור אדום. בתום הליכים שנמשכו קרוב לארבע שנים, קבע בית-המשפט כי שני צילומי רכבו של המבקש, אשר צולמו במצלמת-רמזור, קבילים ומהווים ראייה לביצוע העבירה. המבקש הורשע והוטל עליו קנס בסך 5,000 ש"ח. המבקש עירער לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב וערעורו נדחה. בבקשתו לרשות ערעור טוען המבקש, כי שתי התמונות שהציגה התביעה כראייה אינן קבילות הואיל ואין הן מקיימות אחר דרישת תקנה 166(ג) לתקנות התעבורה. הבקשה נדחתה.
סעיף 27א לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. קובע כי צילום שנעשה "במצלמה... יהיה ראיה קבילה בכל הליך משפטי". לפי תקנה 166(ג) לתקנות התעבורה נדרש כי "בצילום של המצלמה יופיעו... מספר הרישום של הרכב המצולם... תאריך וזמן הצילום... מקום הימצא הרכב... מהירות הנסיעה של הרכב המצולם...". המבקש סבור כי דרישות התקנה הן מצטברות, והואיל ובענייננו לא צויינה בצילומים מהירות הנסיעה של המבקש אין לקבל את הצילומים כראייה. טענה זו יש לדחות. אין כל הגיון, שדרישת ציון המהירות בצילומים תהיה הכרחית לצורך קביעת אחריותו של נהג העובר את קו העצירה בצומת, ברמזור אדום. נהג יכול לעבור באור אדום במהירות גבוהה או במהירות אטית ואין בה, במהירות, כשלעצמה כדי לקשור אותו לעבירה, גם אם יש בה, לעתים, כדי להבהיר או להסביר את הנסיבות.

(בפני: השופט חשין. 29.11.04).

ע.פ. 9908/04 - נעים נסראלדין נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בגין רצח, עד לשמיעת הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).

כנגד המבקש ואדם נוסף הוגש כתב אישום אשר בו יוחסה למבקש עבירה של רצח בכוונת תחילה ולאדם הנוסף יוחסה עבירה של הריגה, במסגרת קטטה שפרצה בכפר כסרא בין משפחות יריבות. ביהמ"ש זיכה את המבקש מאשמת רצח, הרשיעו בעבירת הריגה וגזר לו 10 שנות מאסר, מתוכן 8 לריצוי בפועל. על פסה"ד הוגש ערעור ובמסגרתו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. הבקשה נדחתה.
באשר לסיכויי הערעור - בא כוח המבקש פרט את טענות הערעור וגם אם לכאורה, על פני הדברים, נראה כי אין מדובר בטענות מופרכות לחלוטין, הרי מדובר בטענות אשר מופנות רובן ככולן כנגד ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי על סמך התרשמותו מהעדים, אשר בדרך כלל לא יהיה בהן כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור. בנסיבות אלו, אין לומר כי טענות בא כוח המבקש בענין סיכויי הערעור מצדיקות מתן עיכוב ביצוע. המבקש שוחרר אמנם למעצר בית לאחר שהיה עצור במשך תשעה חודשים, אך כעת הוכרע דינו והופרכה חזקת החפות. הרשעתו בעבירה כה חמורה מחייבת תחילת ביצוע מיידי של העונש.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עו"ד שאול כהן למשיבה. 24.11.04).

ע.א. 10450/03 + 10214/03 - פז גז 1993 בע"מ ואח' נגד שמואל ארד וד"ר עובד חזן ואח'

*אחריות בנזיקין עקב התלקחות גז תוך כדי העתקת צינורות גז ע"י טכנאי של חברת גז. *התערבות בפסיקת הוצאות ע"י בימ"ש שלערעור והגדלת הסכום שנפסק (הערעורים נדחו והערעור הנגדי של חזן על מיעוט הוצאות שנפסקו לטובתו - נתקבל). טכנאי גז, (להלן: חודדה), ביצע עבודה של העתקת צנרת גז בחלל הנמצא מתחת לבניין בירושלים. הגז התלקח וכתוצאה מכך נגרמו לחודדה כוויות קשות. הוא הגיש תביעה
לפיצויים נגד שלוש חברות גז ונגד אדם בשם שמואל ארד (להלן - ארד). חברת הגז שלחה הודעת צד שלישי למשיב חזן, הוא הדייר בבניין אשר הזמין את ביצוע העבודה. בית המשפט המחוזי קבע, כי חברת הגז אחראית לנזקיו של חודדה בשיעור של %65 וכי אשמו התורם של חודדה מגיע ל-%35. עוד נקבע, כי לארד יש אחריות מסויימת למה שארע, אך אין לחייבו משום שהוצג בכתב התביעה כנתבע פורמלי, וחברת הגז לא שלחה לו הודעת צד שלישי. עוד נקבע, כי לא מוטלת אחריות כלשהי על חזן ולפיכך יש לדחות את הודעת צד שלישי שנשלחה לו. חברת הגז חוייבה לשלם לחזן הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח. בשלב הבא של המשפט אמור בית המשפט המחוזי לדון בסוגיית הנזק. חברת הגז הגישה ערעור בו נטען כי מוטלת אחריות אף על ארד. חזן הגיש ערעור בו השיג על שיעורן של ההוצאות שנפסקו לזכותו. הערעור נגד ארד נדחה וערעורו של חזן על מיעוט הוצאות שנפסקו לטובתו נתקבל.
חברת הגז טוענת, כי אף שלא שלחה הודעת צד שלישי לארד, הרי ניתן היה לחלק את האחריות בינה לבינו מכוח סעיף 84 לפקודת הנזיקין. מתברר, כי ארד תואר בכתב התביעה המקורי ובכתב התביעה המתוקן כנתבע פורמלי. נוסף לכך, ובכך העיקר, בכתב התביעה המתוקן אין כל טיעון המייחס רשלנות כלשהי לארד. בנסיבות אלה, אין עילה לחייב את ארד לשאת בנזקי התובע ולקבוע חלוקה כלשהי בינו לבין חברת הגז. אשר להוצאות המשפט - אכן, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בסוגיה של הוצאות משפט. ברם, מקרה זה הינו חריג. מדובר בתביעת נזיקין בעלת ערך כספי לא קטן. לאחר דיון ארוך קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הודעת הצד השלישי נגד חזן. סכום ההוצאות בו חוייבה חברת הגז כלפי חזן הינו נמוך במידה ניכרת מן הסכום שראוי היה לפסקו. לפיכך, יועמד הסכום לטובתו על 30,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. 25.11.04).

בש"פ 10118/04 - נזמי ג'באלי נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נהיגה בזמן פסילה מינהלית מנהיגה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר נעצר בביקורת שגרתית כשהוא נוהג תחת פסילה מינהלית, ללא רישיון נהיגה תקף, ללא תעודת ביטוח, וכן ללא מלווה כנדרש ממנו בהיותו נהג חדש. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים, בציינה כי לעורר 11 הרשעות קודמות בתעבורה, רובן בגין נהיגה ללא רישיון תקף, תלויים כנגדו שני עונשי מאסר על תנאי שהינם בני הפעלה, וכי בנוסף לעבירות בתחום התעבורה יש לעורר עבר פלילי מכביד בתחום עבירות הרכוש ובתחום הסמים. בית המשפט לתעבורה קיבל את טענת המשיבה בדבר מסוכנות העורר, אך מצא כי ניתן להסתפק במעצר בית בבית אחותו של העורר. בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר. הערר נתקבל.
אכן, בימים אלו, כשנגע תאונות הדרכים משתולל וגובה קורבנות רבים, חובה על בתי המשפט לסייע במאבק למניעת המסוכנות הנשקפת מנהגים עבריינים, בין השאר באמצעות הרחקתם מהכביש. יחד עם זאת, משקיימת בשלב זה של ההליכים, דרך שבה ניתן להרחיק את הנהג המסוכן מהכביש מבלי שישהה בכלא, יש לעשות מאמץ להעדפת דרך זו. עם זאת אין לקבל את חלופת המעצר שהוצעה בביהמ"ש לתעבורה. שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית בו מתגוררים בני משפחתו של העורר, לרבות חמשת ילדיה הקטינים של האחות שנקבעה כאחראית עליו, נראה על פניו בעייתי. שכן העורר הורשע בעבר במספר עבירות סמים. לפיכך, עניינו של העורר יוחזר לביהמ"ש המחוזי אשר, לאחר קבלת תסקיר מעצר, יבחן את החלופה שיציע העורר.