עש"ם 2868/04 - אורי שמיאן נגד נציבות שרות המדינה
*הרשעה בעבירות הטרדה מינית של מורות שנעשו ע"י מפקח על בתי ספר במשרד החינוך וחומרת אמצעי המשמעת (הערעור נדחה).
א. המערער הועסק במשרד החינוך, כמפקח על בתי ספר יסודיים באזור הדרום, והואשם כי הטריד מינית שתי מורות שעבדו בבתי ספר באזור זה. על פי האישום הראשון, בעקבות מפגש שערך המערער עם צוות מורי בית הספר היסודי בקיבוץ איילות, סוכם בין המערער לבין אחת המורות, המתלוננת ש.ג., כי יפגשו לשיחה נוספת בנוגע לנושאים שעלו במפגש הכללי. הפגישה נערכה בלובי המלון בו שהה המערער ובמהלכה החמיא המערער ליופיה של המתלוננת, החזיק את ידה וליטף את ירכה על אף מחאותיה, חיבק אותה בניגוד לרצונה וניסה לנשקה על שפתיה אך המתלוננת הסיטה את ראשה והמערער נישק אותה על לחייה. על פי האישום השני, בשלוש הזדמנויות שונות, נפגש המערער עם המתלוננת א.כ., מורה בבית ספר יסודי באילת, בחדרו במלון ובמהלכן של פגישות אלו הטריד אותה מינית. ביחס לאישום הראשון טען המערער כי התנהגותו פורשה באופן שגוי על ידי המתלוננת ש.ג., וכי למעשה התנהגותו היתה נטולת הקשר מיני. עוד טען המערער כי מטרת התלונה נשוא האישום הראשון היתה ליצור עליו לחץ כדי שיימנע מלהמליץ על סגירת בית הספר בקיבוץ איילות. ביחס לאישום השני טען המערער כי בינו לבין המתלוננת א.כ. היו יחסים רומנטיים שנערכו מרצונם החופשי של שני הצדדים. עוד טען כי למערכת היחסים בינו לבין א.כ. לא היה כל קשר למסגרת העבודה. ביה"ד הרשיע את המערער באישום הראשון. ביחס לאישום השני, ביה"ד זיכה את המערער, מחמת הספק, מביצוע הטרדה מינית, אך הרשיע אותו בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. ביה"ד קבע כי, ביחס לשתי המתלוננות, התקיים יסוד של מרות ביחסים שבינן לבין המערער, על אף שלא התקיימו יחסי כפיפות ישירים. בעקבות ההרשעה גזר ביה"ד למערער עונש של פיטורין, פסילה ממילוי תפקידי הוראה למשך 5 שנים ונזיפה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טען נגד העובדה שביה"ד נתן אמון בגרסותיהם של המתלוננות והעדים האחרים. טענות אלה יש לדחות. כלל הוא שאין בימ"ש שלערעור, מתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן ממצאים המבוססים על מהימנות עדים. בענין שבפנינו לא הובא כל טעם המצדיק חריגה מהכלל האמור. אך גם לגופם של דברים יש לדחות את הטענות שהעלה המערער נגד אמינות עדותם של המתלוננות והעדים השונים.
ג. אשר לחומרת אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער - ככלל, אין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב באמצעי המשמעת שנקבעו ע"י ביה"ד ובענייננו לא הראה המערער טעם מיוחד לסטיה מכלל זה. חומרתה של עבירת ההטרדה, הנסיבות של העבירות בהן הורשע המערער, לרבות היותו בעל מעמד בכיר ובעל יכולת השפעה ניכרת, והניצול שניצל את מעמדו והשפעתו, מצדיקים את הרחקתו משירות המדינה. באשר לנסיבותיו האישיות של המערער, הרי שהן עמדו לנגד עיניו של בית הדין, אשר מתוך התחשבות במערער ולנוכח נסיבות ביצוע העבירה, נמנע מלפגוע בזכויותיו הממוניות.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד גב' דפנה זאק-רוזנפלד ופתחי שחאדה למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.7.04).
על"ע 736/04 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד שרה מזרחי עו"ד
*הרשעה בעבירות אתיקה בגין התבטאויות חריגות נגד עורך דין ושופט במסגרת כתבי בי-דין (הערעור נתקבל).
א. בכתבי בי דין שהגישה המשיבה במסגרת הליך שיפוטי, נכללה סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד ביהמ"ש. כלפי עורך-דין (קרוב משפחה) נאמר "ערך וכלל טענות
מהותיות כוזבות וצירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב", ועל ביהמ"ש נכתב: "נראה כי כבוד ביהמ"ש לא קרא את תשובת התובעים"; "קביעות ביהמ"ש בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב"כ המשיבים.... ללא כל אוביקטיביות", "בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו...". המערער ייחס למשיבה סדרת עבירות בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). בית הדין האזורי של הלשכה הרשיע את המשיבה ונוכח ותקה ועברה הנקי, והנסיבות של התדיינויות משפחתיות, הקל בעונשה והטיל עליה נזיפה ותשלום הוצאות בסך 1,000 ש"ח.
ב. ערעורה של המשיבה לביה"ד הארצי נתקבל, תוך הנמקות שונות של חברי ההרכב. אחד מחברי המותב סבר כי הביטויים בהם השתמשה המשיבה היו "נסבלים" אף אם סגנונם לא היה "אופטימלי" ו"יכלה להשתמש בביטויים אשר רמת חומרתם פתוחה"; בהיותה צד להליכים, היתה המשיבה זכאית להעלות טענות אלה. חברה בבית הדין ציינה כי "מדובר בעיקר באמירות מיותרות, רמיזות חסרות טעם", הנמצאות בנקודת הגבול. אב בית הדין סבר כי הדברים שנאמרו כלפי הצד שכנגד היו במסגרת הגבול המותר, "בתחום האפור האפלולי, מאוד מאוד קרוב לגבול האסור, אך עדיין לא מעבר לכך", נוכח היותה של המשיבה בעצמה צד להליך וכך גם בא כוחו של הצד שכנגד. ובאשר לביהמ"ש, הדברים נכתבו, "בסגנון שניתן וצריך היה למתנו" אך היתה זו ביקורת חריפה שלא חרגה מגדר המותר, שהרי גם בבקשות פסילה כלפי שופטים נטען חוסר אוביקטיביות. הערעור נתקבל.
ג. אין שוני בין התנהגות בלתי הולמת של עורך דין בקשר לענין מקצועי לבין התנהגות שאינה קשורה בעבודתו המקצועית. ובאשר למרכיב חופש הביטוי בהקשר זה - כבר נפסק כי כשאנו נמצאים בגרעין הקשה של העיסוק במקצוע עריכת הדין - כגון הופעות בבתי המשפט - על עורך הדין לנהוג באיפוק ובנימוס, ואין הוא יכול לקרוא דרור ללשונו. גם בעת מצוקה שומה על עורך דין להקפיד על מוצא פיו, ואם הוא נכשל בהשמעת דברים שאינם הולמים עורך דין, עליו לתת את הדין על כך. ואשר לעניין פגיעה בשופט - אין מקום לאנלוגיה בין הנושא דנן לבקשות פסילה. הללו כל עניינן הוא הטענה נגד ביהמ"ש, בהליך על פי דין הכולל תגובת השופט, מה שאין כן הטחת דברים בעלמא. על חופש הביטוי, עם כל חשיבותו כעקרון על בחוק הישראלי, מוטלות מגבלות, בחוק הלשכה ובכללי האתיקה, בכל הנוגע להתנהגות עורך הדין במילוי תפקידו.
ד. מדובר בפעילותה של המשיבה בתיק מול בני משפחה אך אין מנוס מהרשעתה בדין המשמעתי. הדברים שנכתבו כלפי עורך הדין המתלונן וכלפי ביהמ"ש חרגו מגבולות המותר בגדרי חוק הלשכה וכללי האתיקה. ובאשר לעונש - נוכח הנסיבות המיוחדות של המשיבה, ותקה, רקעה הנקי ונסיבות התיק דן בית הדין המחוזי בגישתו לקולה, ויפה עשה. התיק יוחזר אליו לגזירת הדין וחזקה שיוציא מתחת ידו, תוך התחשבות בחלוף הזמן, גזר דין ראוי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיבה לעצמה. 5.7.04).
ע.פ. 2840/03 + 2796/03 - ברטי ביבס ואברהם פירו נגד מדינת ישראל
*הרשעת מנהלי עמותה שאירגנה משלחות נוער לחו"ל, בעבירות מרמה וקבלת כספים שלא כדין ודחיית בקשה להסתפק בעבודות שירות ללא הרשעה. *"היסודות הנדרשים להרשעה בעבירות מרמה. *דחיית בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור(מחוזי י-ם - ת.פ. 1001/01 - הערעור נדחה).
א. המערער פירו כיהן כמנהלה הכללי של עמותת "מרכז התרבות לעמים" (להלן: העמותה). המערער ביבס כיהן כסגנו. מטרת העמותה הינה, בין היתר, ארגון משלחות נוער לחו"ל ואירוח משלחות נוער מחו"ל בישראל. העמותה מתקיימת מתמיכתם של גופים
שונים. כתב האישום נגד המערערים כולל מעשים, שעיקרם קבלת דבר במרמה, גיוס כספים שלא כדין ושימוש בהם לצרכים פרטיים, רישום כוזב במסמכי תאגיד וכיו"ב עבירות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בחלק מן העבירות ודן את פירו לעונש של 360 שעות שירות לתועלת הציבור, וכן קנס אותו בסך 5,000 ש"ח. ביטון נדון לביצוע 150 שעות שירות לתועלת הציבור ובנוסף הוטל עליו עונש מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך שנתיים. הערעורים נדחו.
ב. בגדר האישום הראשון הואשמו המערערים בכך כי במהלך שנת 99' אורגנה על-ידי העמותה משלחת של בני נוער להונגריה. המערערים הודיעו להנהלת החשבונות של העמותה, כי העמותה היא שתשא בעלות כרטיסי הטיסה, וכי המשלחת מונה כארבעים חברים. בהתאם לפרטים אלה, העבירה העמותה למשרד הנסיעות כ-15 אלף דולר. בפועל, נסעו להונגריה 20 תלמידים ו-3 מלווים בלבד. כמעט כל התלמידים הפקידו בידי ביטון סכומים הנעים בין 400 לבין 450 דולר, כשהוסבר להם כי הסכום נועד בעיקרו לכיסוי עלות כרטיסי הטיסה. בגדר האישום השני הואשם פירו בכך כי במשרד הנסיעות נוצרה יתרת זכות של 6,130 דולר לפחות, לטובת העמותה, שכן מספר המשתתפים בפועל בנסיעה היה פחות ממה שצויין בתחילה ויתרת זכות זו שימשה לו לצורך כיסוי נסיעות פרטיות לחוץ לארץ. עוד הורשעו המערערים בעבירות בגין מעשים נוספים. המערערים טוענים נגד ממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אך בימ"ש שלערעור אינו מתערב בממצאי מהימנות של הערכאת אשר שמעה והתרשמה מן העדויות, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, ואין זה המצב בענייננו.
ג. כאמור, העמותה נשאה בעלות כרטיסי הטיסה של חברי המשלחת, ובמקביל נדרשו גם התלמידים לשלם עבורם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אפילו נניח, כי הכספים שימשו לבסוף את הנוסעים, אין בכך כדי לשלול את התגבשות דבר העבירה. המערערים טוענים כי משקבע ביהמ"ש המחוזי כי הכספים אשר נלקחו מן התלמידים שימשו בסופו של דבר את התלמידים עצמם, הרי לא התקיים יסוד ה"קבלה" שנדרש בעבירת קבלת דבר במרמה בה הם הורשעו. טענה זו אין לקבלה. לעניינה של "קבלת דבר" אין נפקא מינה אם הבעלות ב"דבר" עברה למקבל אם לאו; אם ה"דבר" נתקבל בשביל עושה מעשה העבירה או בשביל אחר; ואם הדבר נתקבל ע"י עושה מעשה העבירה או ע"י אחר. כמו כן, יסודות העוולה מתקיימים בין אם נגרם נזק ממוני לקורבן ובין אם לאו; ובין אם היתה תועלת ממונית לנאשם ובין אם לאו. גם אם בסופו של דבר שימשו הכספים את צרכי המשלחת, הרי מטרתם היתה להשיג יתרון למערערים. כוונה להחזיר בעתיד את ה"דבר", בענייננו להשתמש בכספים לצרכי התלמידים בלבד, אינה שוללת קיומה של "כוונת מרמה", שזו באה לידי ביטוי בעצם הידיעה בדבר הכזב בטענה, שמכוחה הונע המרומה ליתן את הדבר.
ד. ביטון טוען, שעל-מנת להרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה, היה על המדינה להוכיח, שאלמלא מצג השווא לא היו התלמידים משלמים את ששילמו. טענה זו אין לקבלה. הקשר הסיבתי בין המרמה ותוצאותיה ברור. התשלום נעשה על יסוד הסברים שניתנו להורים בהנחיית המערערים, לפיהם הסכום ששולם נועד, בין היתר, עבור רכישת כרטיסי טיסה. לפיכך, ההרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה - בדין יסודה.
ה. המערערים מבקשים, לחילופין, כי ביהמ"ש העליון ישתמש בסמכותו לפי סעיף 71א לחוק העונשין, יבטל את הרשעתם וייתן צו שירות ללא הרשעה. גם בקשה זו יש לדחות. האינטרס הציבורי בהרשעת המערערים הינו חזק ומהותי וסוג העבירות המיוחס להם מצריך הרתעת הרבים באופן בולט ומשמעותי. אין מדובר במעידה חד
פעמית, אלא בשורת מעשים המאופיינים בשימוש לרעה בסמכויות ובהטעיית אחרים. מדובר בהפרה של אמון הציבור והשגת טובות הנאה באמצעות ניצול המעמד. שימוש בכלי של אי הרשעה אינו מתקבל על הדעת, בנסיבות העניין.
ו. במסגרת הערעור, ביקש פירו להרשות לו להגיש ראיות נוספות. הלכה היא, כי הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג. בימ"ש שלערעור רשאי, אם הוא סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, שעיקרה מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות. אולם על המבקש לשכנע על שום מה לא גילה את הראייה, כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה וכן לשכנע כי יש בכוחה של הראייה החדשה, אם תתקבל, לשנות באורח מהותי את הממצאים או המסקנות שבפסק הדין. בענייננו, הראיות הנוספות שמבקש המערער להגיש אינן בעלות משקל סגולי, שיש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד ראובן בר חיים ועמי קובו למערערים, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 5.7.04).
עע"ם 655/04 + 6575/03 + 5431/03 - אופטינט ניהול משולב אימג'ינג בע"מ ואח' נגד "אל על" נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח'
*פסילת תוצאות מכרז, כאשר בדיקת ההצעות נעשתה לפי אמות מידת שונות מאלה שנקבעו בהצעת המכרז.37
(הערעורים נתקבלו).
א. במכרז שפורסם על-ידי חברת "אל על" הוזמנו הצעות למתן שירותי סריקה של כרטיסי טיסה ושירותים נלווים. עם המשתתפות במכרז נמנו החברות אופטינט; סופר אימאג'; וגיאודע. הצעתה של סופר אימאג' נפסלה בנימוק כי אינה עומדת בתנאי סף האיכות שפורטו במכרז. לאחר בחינת יתר ההצעות הכריזה ועדת המכרזים על הצעתה של אופטינט כעל ההצעה הזוכה במכרז. משתתפות אחרות הגישו עתירות מינהליות נגד ההחלטה לזכות את אופטינט. ביהמ"ש המחוזי (השופטת קובו) קבע כי בהליך בדיקתן של ההצעות נפל פגם המחייב את ביטול החלטתה של ועדת המכרזים. עם זאת סבר כי בידי אל-על לשקול את האפשרות לקיים הליך מסוג BEST& ,FINALשבגדרו תיבחר ההצעה הזוכה; מבלי לערוך מכרז חדש. גם בהליך BEST& ,FINALשננקט על-ידי אל-על, הוכרזה הצעתה של אופטינט כזוכה במכרז. ביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר (השופט טל), ביטל את החלטתה של ועדת המכרזים והכריז על ההצעה של חברת גיאודע כעל ההצעה הזוכה במכרז. הערעורים נתקבלו.
ב. בתנאי המכרז נקבע, כי הערכתן של ההצעות תתבסס על "%50 איכות ו-%50 מחיר", וכי הצעות שתעמודנה בתנאי סף האיכות לפי הפירוט שנכלל במכרז, תיבחנה לעניין גובה המחיר, באופן שכל הצעה תשוקלל על-פי אמות-מידה של איכות ומחיר לכדי ציון משוקלל אחד. עוד נאמר, כי לפי הצורך ועל-פי שיקול-דעתה תהא אל-על רשאית להזמין מציעים שהצעותיהם תזכינה לציון משוקלל דומה לניהול משא-ומתן, במסגרת הליך BEST& .FINALברם, החלטתה הראשונה של ועדת המכרזים התבססה על בדיקת ההצעות, לפי אמות-מידה חדשות שהוצעו לוועדת המכרזים (לאחר הגשת ההצעות ולפני פתיחתן), על-ידי גוף מקצועי שמונה לכך. בעתירות שהוגשו נגד החלטתה של ועדת המכרזים נטען, בין היתר, כי הוועדה לא היתה רשאית לבסס את בדיקת ההצעות על קריטריונים שונים מאלה שנקבעו על-ידה בתנאי המכרז. השופטת קובו קיבלה טענה זו וקבעה, כי יש לפסול את החלטתה של ועדת המכרזים. קביעה זו נכונה היא. מאידך, לא היה מקום לקיים הליך מסוג BEST& . FINALהזכות לקיים הליך כזה, שמטרתו להשיג הצעות משופרות, אמנם נשמרה לאל-על במסגרת תנאי המכרז. אך קיומו של
הליך כאמור נועד רק למקרה שבו לקו הגמר של התחרות במכרז מגיעים מספר מציעים, שהצעותיהם נמצאו זהות או דומות. ההליך האמור לא נועד להחליף את הליך המכרז. מכל מקום, נקיטת ההליך האמור אינה יאה למקרים שבהם נפל פגם, אם במכרז ואם (כמו בענייננו) בהליך בחירתה של ההצעה הזוכה.
ג. המסקנה היא כי היה מקום לבחור בין שתי הכרעות חלופיות: האחת, ביטול המכרז וחיובה של אל-על לפרסם מכרז חדש; והשנייה, חיובה של ועדת המכרזים לשוב ולבדוק את ההצעות בהתבסס על אמות-המידה שפורסמו בתנאי המכרז, תוך התעלמות מן הקריטריונים שהוצעו לה, לאחר פרסום המכרז, על-ידי הגוף המקצועי. בעניין זה אין מנוס מביטולו של המכרז ומחיובה של אל-על לפרסם מכרז חדש. ראשית, הקריטריונים הנוספים שהוצעו לוועדת המכרזים על-ידי הגוף המקצועי, אכן משכללים את הליך הבחירה ומשפרים את סיכוייה של הוועדה לבחור בהצעה הטובה ביותר; ושנית, לנוכח העובדה שמאז פרסומו של המכרז חלף זמן לא מבוטל, ניתן להניח - וכך גם עלה מטיעוני הצדדים - כי גם הנסיבות ששררו בעת פרסומו שוב אינן כשהיו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיא מצא. 6.7.04).
ע.א. 5258/98 - פלונית נגד פלוני ואח'
*פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין, כאשר אחד מבני הזוג, או שניהם, נשואים לאחרים(מחוזי ת"א - ע.א. 166/96 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המערערת הכירה את המשיב במסגרת עבודה משותפת, כאשר היא היתה רווקה צעירה והמשיב גבר נשוי ואב לילדים. בין השניים נוצרה מערכת יחסים אינטימיים שנמשכו מספר שנים. המערערת התחתנה (בשנת 1977) ומרבית תקופת הנישואין חיתה בנפרד מבעלה וקיימה עם המשיב יחסים הדוקים. המשיב פרנס את המערערת, החזיק במפתח דירתה והגיע לשם מדי יום ביומו. הוא עודד את המערערת להתגרש, והבטיח לה שלאחר גירושיה יתגרש גם הוא ויתחתן אתה. המשיב לא התגרש - והקשר בין השניים נמשך. לאחר גירושיה הרתה המערערת למשיב, בפעם החמישית, ובניגוד לארבעת הפעמים הקודמות בהן ביצעה הפלה, ביקשה הפעם לקיים את ההריון. על רקע זה חזר בו המשיב מהסכמתו לשאתה לאשה. בשלב זה נותק סופית הקשר בין המשיב למערערת.
ב. המערערת הגישה תביעה בעילה חוזית של הפרת הבטחת נישואין וגרימת אובדן סיכויים להינשא, עוגמת נפש וכד'. בית משפט השלום פסק למערערת פיצוי של 35,000 ש"ח. ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי נתקבל ברוב דעות, תוך קביעה כי חוזה שנכרת בין שני בני זוג נשואים, שמטרתו הפרת הנישואין של כל אחד מהם על מנת להינשא זה לזו, הינו חוזה הנוגד את תקנת הציבור. שופטת המיעוט סברה שאין מקום לאבחן הבטחה של גבר נשוי מהבטחתו של גבר פנוי לעניין קיומה של עילת תביעה בגין הפרת הבטחה להינשא. כנגד פסק הדין ניתנה רשות ערעור "לענין תקפה המשפטי של הבטחה לנישואין שניתנה לאשה על-ידי גבר נשוי". היועץ המשפטי הצטרף להליך ולדעתו, יש להשאיר על כנה את העילה החוזית של הפרת הבטחת נישואין, אם כי במתכונת מצומצמת, בגידרה יינתן פיצוי רק בגין נזקים מיוחדים וממוניים שנגרמו לניזוק כתוצאה מהסתמכות על ההסכם. נזקים לא ממוניים, כגון נזק נפשי ועוגמת נפש, לא יוכרו בדרך כלל במסגרת התביעה החוזית. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת פרוקצ'יה נגד דעתו החולקת של השופט ריבלין.
ג. הנשיא ברק: באשר להסכם נישואים בין פנויים - ההכרה בתוקפה החוזי של הבטחה להינשא אינה נקייה מספיקות. המשפט הישראלי קובע כי "ההבטחה לנישואין היא... חוזה מחייב". עקרונית, אין דבר בהסכמים להינשא, ככאלה, המונע החלתם של דיני
החוזים על היחסים בין בני הזוג. השאלה האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה.
ד. באשר להסכם נישואין עם אדם נשוי והאם הוא נוגד את תקנת הציבור - בפסיקה בשנות הששים נפסק כי תוקפו של ההסכם מותנה בשאלה אם בעת כריתתו יחסי הנישואין של המבטיח עם בן הזוג האחר היו מעורערים מיסודם אם לאו. מאז שנות הששים חל שינוי ניכר בתפיסתו של הציבור את המוסר ואת תקנת הציבור. במהלך השנים השתנו התפיסות החברתיות ביחס לסיום קשר הנישואין ולתופעת הגירושין. ישנה הכרה בכך שגירושין הפכו חלק ממציאות החיים. כמו כן, ההגנה על מוסד הנישואין לא תבוא בדרך של הקרבת זכויותיו של קרבן להפרת הבטחת נישואין. גם החובה לעמוד בדיבור ולקיים הבטחה מעוגנת בתקנת הציבור. המסקנה היא כי הסכם להינשא, אשר אחד הצדדים לו הוא אדם נשוי, אינו בטל בהיותו נוגד את תקנת הציבור. למעלה מן הנדרש יצויין, כי אפילו ההסכם להינשא בטל מכוח סעיף 30 לחוק החוזים, הרי הקביעה כי הסכם מנוגד לתקנת הציבור אינה פוטרת את בית המשפט מבדיקת הסעדים העומדים לתובע במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, ואם החוזה אינו ניתן לאכיפה, מוסמך בית המשפט להטיל פיצויים. בענייננו, נסיבות העניין מצביעות כולן על כך שלשני הצדדים היתה כוונה ליצור יחס משפטי-חוזי, והמערערת זכאית לפיצויים בגין הנזקים הממוניים והלא-ממוניים שנגרמו לה עקב הפרת החוזה.
ה. השופט ריבלין (דעת מיעוט): מסכים כי הבטחת נישואין אינה בטלה מחמת פגיעתה בתקנת הציבור, גם אם ניתנה על ידי אדם נשוי, אפילו לא היה קשר נישואיו מעורער עד היסוד. מאידך, באשר לתקפה של עילת הפרת הבטחת הנישואין - עילת תביעה כזו מעוררת רתיעה במשפט המודרני. נראה, כי לחברה עניין בכך שנישואין שכאלה - אשר דומה כי גורלם נחרץ מראש לכישלון - לא יקרמו עור וגידים. הקושי המרכזי שבעילת התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין טמון בניסיון לכפות את דיני החוזים על סיטואציה שספק אם הם ערוכים לטפל בה. קושי זה מטיל ספק בעצם טיבה של הבטחת הנישואין כחוזה. בשלה השעה לביטולה של העילה החוזית כפי שהיא מוכרת אצלנו כיום. זאת, תוך הבטחת אפשרות תביעה, שאינה תלוייה באשם, בגין נזקים רכושיים שנגרמו בעקבות הפרת הבטחת הנישואין. נזקים אלה עשויים לכלול נזקי הסתמכות או הוצאות שהוצאו להכנת הנישואין, כמו גם מתנות שניתנו לקראת הנישואין. יתכן גם כי ראוי לשקול את האפשרות לאמץ את השיטה, לפיה יוענק הפיצוי, בגין הפרת הבטחת הנישואין, אם בכלל, במישור הנזיקי. דא עקא, ביטול של העילה החוזית, לאור עיגונה המוצק בפסיקה, צריך שיבוא בחקיקה. כפתרון ביניים, ראוי לקבוע כי הפיצויים הנפסקים בגין הפרת ההבטחה יוגבלו לנזקי הממון. לדברים אלה מסכימה גם באת כוח המדינה בסיכומיה היסודיים. ובאשר לנזקים הלא ממוניים - התרופה בגינם, יכולה להימצא אך ורק במסגרת תביעה נזיקית, אם וככל שיסודותיה של זו מתקיימים במקרה הנבחן. בענייננו, המערערת ביססה את תביעתה על עילה חוזית, והפיצויים אותם תבעה נועדו כולם לרפא את הנזק הכללי - הנפשי, אשר הוסב לה. המערערת לא טענה לקיומה של עוולה נזיקית, וממילא לא נתבררה עילה נזיקית. משכך אין מנוס מלדחות את הערעור.
ו. השופטת פרוקצ'יה: בפס"ד נפרד הצטרפה לדעתו של הנשיא ברק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עו"ד אריאל שריג למערערת, עו"ד בני דון-יחיא למשיב עו"ד גב' מיקי חשין למדינה. 14.7.04).
ע.א. 1689/03 - כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*אימתי חל סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הדוחה מלפניו את דיני הקיזוז הרגילים(מחוזי ת"א - בש"א 2066/02 - הערעור נתקבל).
א. חברת אוקיינוס, (המשיבה 2 - להלן: החברה), הנמצאת היום בכינוס נכסים ופירוק, ניהלה עסק של מתן שירותי נופש. במהלך פעילותה שילמו לה חלק מלקוחותיה בכרטיסי אשראי של המערערת. (להלן: כ.א.ל. או המערערת). התמורה המתקבלת מהלקוחות הועברה על-ידי המערערת לחשבון החברה בבנק לאומי. במהלך פעילותה שיעבדה החברה את נכסיה, כולל את זכותה לקבל כספים מכ.א.ל., לטובת הבנק. החברה הגישה ביום 18.6.00 בקשה להקפאת הליכים כאמור בסעיף 350(ב) לחוק החברות, ובו ביום ניתן צו הקפאה. ניסיונות ההבראה לא צלחו, וביום 17.8.00 בוטלה ההקפאה. ביום 12.3.01 ניתן צו פירוק לחברה. ביום מתן צו הקפאת ההליכים החזיקה כ.א.ל כספים של החברה, וגם לאחר הצו המשיכה לקבל כספים מלקוחות עבור החברה. מנגד השיבה כ.א.ל כספים ללקוחות שונים של החברה, כפי שחייבת היתה לעשות על פי הוראות סעיפים 9 ו-10 לחוק כרטיסי חיוב. המפרק פנה לבית המשפט וביקש שכ.א.ל תעביר לו את הסכומים שעמדו אצלה לרשות החברה מעת מתן הצו להקפאת הליכים. כ.א.ל. טענה כי היא זכאית לקזז מהסכומים האמורים סכומים שהשיבה ללקוחות בגין העיסקאות, כפי שהיתה חייבת לעשות מכח החוק. בית המשפט המחוזי קבע כי ממועד צו הקפאת ההליכים ואילך חל הדין המיוחד של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, אשר דוחה מלפניו את דין הקיזוז הכללי, ומתנה את הקיזוז בשורה של תנאים המותאמים למצבי חדלות פירעון הועלו טענות שונות נגד פסה"ד והערעור נתקבל לעניין הטענה שאין סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל חל על ענייננו.
ב. האם חלים דיני הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל כשלא הושג הסדר נושים, החל ממועד צו הקפאת ההליכים? - התשובה היא שלילית. שתיים הן הוראות הקיזוז הבאות בחשבון במקרה שלפנינו: הוראת סעיף 53 לחוק החוזים והוראות סעיף 74 לפקודה - מטרת הסעיף הראשון היא למנוע תביעות הדדיות, ואילו מטרת הסעיף השני היא למנוע אי-צדק העשוי להגרם עקב פשיטת הרגל, שאחד הצדדים לעיסקה יזכה במלוא חובו. בהיות סעיף 74 לפקודה דין מיוחד דוחה הוא מפניו, כל אימת שהוא חל, את סעיף 53 לחוק החוזים. לעומת זאת, כל אימת שעמדה זכות קיזוז לפלוני לפני פשיטת הרגל, אין היא נשללת ממנו עם פשיטת הרגל. המועד הקובע לזכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודה הוא, לענין דיני פשיטת הרגל, מועד צו הכינוס. בהליכי כינוס נכסים על פי אגרת חוב, זכות הקיזוז לפי דיני החברות היא יציר של הפסיקה, שאינו נובע מסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל או נשען עליו. העקרון הכללי הוא שאם צמחו שתי זכויות מקבילות לפני הכינוס עומדת לחייב כלפי החברה וכלפי הכונס טענת קיזוז. בהליכי שיקום חברות, כאמור בסעיף 350 לחוק החברות, לא נקבע בחוק מועד קובע בשאלת הקיזוז, ואין החלה מפורשת של דיני פשיטת הרגל. מכל מקום, לאחר בירור ופירוש כל הדינים הנוגעים לנושא, המסקנה היא שלא יוחל דין הקיזוז המיוחד של סעיף 74 במקרה בו ניתן צו הקפאת הליכים, לא הושג הסדר והצו בוטל. על כן יש לבטל את קביעתה של הערכאה הראשונה לפיה חל סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל על תקופת הקפאת ההליכים, ולהחזיר אליה את הדיון לקביעת זכויות הצדדים בהתעלם מתקופת הקפאת ההליכים.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד מיכאל הרצברג ולוי אלון למערערת, עוה"ד גב' הלית אולסר לכונס הנכסים הרשמי, עו"ד גב' אירית אלקין לחברת אוקיינוס, עו"ד שאול ברגרזון לבנק. 15.7.04).
ע.א. 9191/03 - galobeitkA tripS niV S & V נגד אבסולוט שוז בע"מ
*דחיית תביעה בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין(מחוזי ת"א - ת.א. 1431/03 - הערעור נדחה).
א. המערערות הן הבעלים והמשווק של סימני מסחר רשומים בשם tulosbA בסוג משקאות כהילים. המשיבה היא בעלת רשת חנויות הנעלה, המשתמשת בסימן etulosbA seohS.המערערות ביקשו למנוע מהמשיבה מלהשתמש בסימן זה בעילות שעניינן הפרת סימן מסחר לפי פקודת סימני המסחר, גניבת עין, גזילה (מוניטין), וכן עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף להיותה של המערערת בעלת סימן מסחר רשום, תיארה עצמה כבעלת "סימן מסחר מוכר היטב" כמשמעו בסעיף 1 לפקודה. המערערות פתחו בהליך בבית המשפט המחוזי, ותמכו יתדותיהן בסעיף 46א'(ב) לפקודה, לפיו "סימן מסחר מוכר היטב שהוא גם סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן גם לעניין טובין שאינם מאותו הגדר". המשיבה הצביעה בתגובתה על כך שהמילה etulosbA היא מילה תיאורית לועזית, ויש חברות רבות וסימני מסחר ששמם כולל מלה זו. בית המשפט המחוזי ציין, כי סעיף 46א(ב) לפקודה הוא חריג לכלל שההכרה ב"סימן מסחר מוכר היטב" מוגבלת לתחום בו נעשה שימוש בסימן. כן קבע כי הסימן tulosbA הוא סימן מוכר היטב בתחום הוודקה. אך לדעתו, יש לצמצם את ההרחבה לתחומים ה"משיקים או קרובים" לתחום בו הוכר הסימן, ולא לתחומים רחוקים יותר שבהם אין חשש לטעות, ובמקרה דנן אין חשש שקהל הצרכנים יקשר בין חנויות ההנעלה של המשיבה למשקאות החריפים של המערערות. הערעור נדחה.
ב. רמת ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם בישראל גבוהה מזו של סימנים אחרים, נוכח הרחבתו לטובין שאינם מאותו הגדר. להכרעה עומדת פרשנות ההוראות בפקודה, ובמיוחד סעיף 46א(ב), המאפשרות את ההגנה המרחיבה - שמחוץ להגדר - ועמה השאלה מה משמעות שני התנאים המצטברים המאפשרים הגנה זו: היינו, כי השימוש "עשוי להצביע על קשר" עם הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום "עלול להיפגע". השופט קמא סבר כי יש לצמצם הגנה זו לתחומים "המשיקים או קרובים לתחום בו הוכר הסימן". בעניין זה יש להידרש לכל מקרה לגופו. הגישה לפרשנות התנאים עצמם, ולבדיקת התקיימותם, צריכה להיות זהירה, בכל מקרה, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בתחרות ובחופש העיסוק. כאשר מדובר במלה תיאורית=מילונית המופיעה על פי הראיות יותר מפעם כסימן מסחר ובשמן של חברות, נוטה כף המאזניים לטובת המשיבה. מלה תיאורית=מילונית אינה יכולה לקבל הגנה "אבסולוטית".
ג. באשר לעילת גניבת העין - מבחני הדמיון המטעה כוללים את מבחן המראה והצליל שהוא המרכזי שבהם ותלוי בנסיבותיו של כל מקרה; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, ומבחן יתר נסיבות העניין ו"מבחן השכל" שעניינו המסר הרעיוני המצוי במוצר. נוכח הרישום של שם החברה "אבסולוט שוז בע"מ", מקנן החשש שמא דברים בגו, שהרי מדוע תירשם חברה שכל כולה ישראלית בשם אנגלי בעברית, כאשר שם זה אינו מייצג זיקה שלה למוצר כלשהו של יצרן בשם "אבסולוט שוז". ואולם, מראה הסימן שמציגה המשיבה אינו דומה לזה של המערערות. אשר לצליל - אילולא נצטרפה המלה "שוז" ל"אבסלוט" ואילולא מילונאיות של המילה פשיטא שהיה מדובר בצליל דומה, אך שני אלה מפחיתים במידה רבה את הדמיון. באותה מידה אין גם חשש של ממש לדילול המוניטין של המערערות. יש להרחיק לכת כדי להניח שציבור לקוחותיהן יסבור, כי מוצרי הנעליים של המשיבה שלהן הם, או כי ייפגעו המוניטין שבנו.
(בפני השופטים: חשין, ריבלין, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד איתן שאולסקי למערערות, עו"ד דוד מלניק למשיבה. 19.7.04).
על"ע 1421/04 - ד"ר הרצל דר נגד לשכת עורכי הדין הוועד המרכזי
*פסילת התמחות כאשר התברר שהמתמחה עבד בעבודה אחרת הרבה מעבר לשעות כפי שהותר לו ע"י הלשכה, לא קיבל שכר מהמאמן והמאמן אף מסר כי לא היה לו צורך במתמחה(הערעור נדחה).
א. המערער סיים את לימודי המשפטים והחל בהתמחות. עבודה נוספת שלו כרופא במוקד "קשב לב", אושרה על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, בהיקף של 16 שעות שבועיות. בעקבות שני מכתבים אנונימיים, נשלח פיקוח פתע למשרד בו התמחה המערער והמשרד היה סגור. בעקבות ביקורים אלה זומנו המערער ומאמנו לבירור בפני ועדת התמחות-משנה. הוועדה קיבלה הבהרות מהמערער והחליטה שלא לפסול את התמחותו. עם סיום שנת ההתמחות עמד המערער בהצלחה בבחינות ההסמכה. לאחר בחינות אלה נשלח ללשכה מכתב נוסף המטיל דופי בהתמחותו. בעקבות המכתב הוזמנו המערער ומאמנו לבירור בפני ועדת ההתמחות-משנה. מתוך תלושי השכר בעבודתו הנוספת של המערער, עלה כי היקף עבודה זו מגיע כדי 52 שעות שבועיות, לעומת 16 שעות עליהן דיווח וקיבל אישור מלשכת עורכי הדין. בהחלטת ועדה נאמר: "המאמן הצהיר בפנינו כי באופן עקרוני לא צריך היה מתמחה. המתמחה עבד ללא שכר, לא היה רישום של שעות ההתמחות והוא חרג באופן משמעותי מההיתר שניתן לו לעבודה נוספת... לפיכך, הועדה ממליצה, ואף זאת לפנים משורת הדין, להכיר בשלושה חודשים בלבד מתוך שנת ההתמחות". למרות המלצה זו החליט הוועד המרכזי (ביום 10.12.03) שלא להכיר כלל בהתמחותו של המערער. כמו כן, הוחלט להעביר את העניין לטיפול ועדת האתיקה, בכל הקשור להתנהלות המאמן. הערעור נדחה.
ב. חוק לשכת עורכי הדין, מסמיך את הלשכה למנוע את קבלתו של פלוני לחברות בלשכת עורכי הדין, אם המועמד הורשע בעבירה פלילית, או "אם נתגלו עובדות אחרות - והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין". אין לקבל את טענת המערער כי נשללה ממנו זכות הטיעון. המערער ביקש לטעון את טענותיו בפני הוועד המרכזי, והודע לו, כי הוא רשאי להגיש את טענותיו בכתב, והוא עשה כן. זאת ועוד, המשיבה קיבלה את החלטתה על בסיס המלצת נשיאות ועדת ההתמחות שערכה דיון בעניינו של המערער בהשתתפותו ובהשתתפות מאמנו. במהלך דיון זה טען המערער את טענותיו. נשיאות ועדת ההתמחות העבירה לוועד המרכזי את פרוטוקול הדיון ואת הטענות שהעלה המערער בפניה. זכות הטיעון של המערער לא קופחה, בנסיבות אלה, על אף העובדה שטענותיו לא נשמעו בעל-פה לפני הוועד המרכזי. טענתו האחרת של המערער, כוונה לכך שלא ניתנה הנמקה להחלטת המשיבה. גם טענה זו אין לקבל. נמסר למערער כי החלטת המשיבה התקבלה על סמך עבודתו ללא שכר, היעדר רישום של שעות התמחותו, הצהרת מאמנו לפיה אינו זקוק, עקרונית, למתמחה והחריגה המשמעותית מהשעות שאושרו כעבודה נוספת. הנמקה זו מבססת הסבר ברור להחלטת המשיבה ואף מאפשרת בקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטת הוועד לגופה.
ג. טענה נוספת אותה מעלה המערער ביחס להתנהלות הלשכה היא בשלילת זכותו לעיין במכתבי התלונה שנשלחו למשיבה. אכן, על יסוד מכתבים אלה פתחה המשיבה בבדיקת התמחות המערער, אך מכתבים אלה לא שימשו חלק מהחומר שהביא להחלטת המשיבה. היה זה הבירור בפני נשיאות ועדת ההתמחות והדיון שנערך בוועד המרכזי שהביאו להחלטת המשיבה. על כן, מניעת המערער מעיון במכתבי התלונה אינה מצדיקה את ביטול החלטת המשיבה. לאור מסקנה זו, אין צורך להידרש לשאלת עצם קיומה של זכות עיון למערער במכתבי התלונה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד משה עליאש למשיבה. 14.7.04).
ע.א. 4993/02 + 1530/02 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד קידן תכנון הנדסי בע"מ ואח'
*עקרון הקטנת הנזק ע"י התובע. *חובות הגילוי הנאות ומסירת תשובות מלאות ונכונות של המבוטח לחברת הביטוח. *תחולת פוליסה לביטוח רטרואקטיבי(מחוזי נצרת - ת.א. 480/94 - ערעור וערעור נגדי - ערעור קידן נדחה וערעור מנורה נתקבל ברוב דעות).
א. אחת המשיבות, (להלן: "יובלים"), הינה אגודה שיתופית שביקשה להקים בניין מגורים ושכרה בתאריך 22.6.88 את שירותיה של חברה קבלנית, אשר לימים נקלעה לקשיים כספיים, ונמצאת בהליכי פירוק (להלן: "הקבלן"). יובלים קיבלה מהקבלן ערבות על סך 276,000 ש"ח של קרן השומר הצעיר בע"מ, להבטחת טיב העבודות שיבצע עבורה. ערבות זו לא מומשה שכן עוד בטרם נחתם ההסכם עם הקבלן, חתמה יובלים על הסכם עם קידן, מכוחו התחייבה האחרונה לספק ליובלים שרותי ניהול, מעקב ופיקוח על עבודות הבנייה. הבניה הסתיימה בקיץ 1989. בדירות התגלו פגמים ולקויי בנייה. בשלהי שנת 1994, הגישו יובלים ובעלי הדירות תביעה על סך 674,000 ש"ח נגד הקבלן. לאחר מכן תוקנה התביעה, וקידן צורפה כנתבעת נוספת. הקבלן לא לקח חלק בניהול המשפט. קידן שלחה הודעת צד ג', בין היתר, נגד מנורה אשר ביטחה אותה בחודש ינואר 1995 בביטוח מקצועי רטרואקטיבי מיום 1.1.1982. מנורה שלחה הודעת צד ד' נגד קידן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קידן התרשלה בפיקוח על ביצוען של עבודות הבנייה. באשר למנורה - זו טענה להגנתה, כי בעת כריתת חוזה הביטוח הסתירה קידן מידע חיוני אודות הסיכון שהיא תימצא אחראית בגין תיק זה. לעניין זה קבע ביהמ"ש, כי משנשאלה קידן, עובר לכריתת פוליסת הביטוח, אודות מקרים מהם עלולה לצמוח חבות מכוח הפוליסה, היא לא הטעתה את מנורה, שכן תשובותיה "היו תשובות כנות, אף כי אולי לא מלאות, אך אין בהן בוודאי כוונה להסתיר מידע, או כוונה לרמות ולפיכך, אין מקום לשלול מקידן את זכותה לקבל פיצויים מחברת הביטוח מנורה". בסופו של יום, חייב ביהמ"ש את הקבלן וקידן, ביחד ולחוד, לפצות את בעלי הדירות. בנוסף, קבע ביהמ"ש, כי מחיוביהם של קידן והקבלן יש לקזז %25 בשל מחדלה של יובלים לממש את הערבות שנתן הקבלן. הערעור של קידן על חיובה נדחה פה אחד והערעור של מנורה על חיובה לפצות את קידן נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט טירקל כנגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. השופט לוי: במרכז ערעורה של קידן עומדות השגותיה כנגד ממצאיו העובדתיים של בימ"ש קמא. אולם, התערבות ביהמ"ש שלערעור בממצאים של עובדה ומהימנות מצומצמת למקרים שבהם בפסה"ד מתגלה טעות בולטת או שנעדרת ממנו התייחסות לראיה מהותית. טענותיה של קידן בדבר אחריותה לליקויים נבחנו ע"י בימ"ש קמא ונדחו. קביעותיו של בימ"ש קמא מבוססות בחומר הראיות ואין עילה להתערב בהן.
ג. אין ממש גם בטענת קידן לעניין אי-מימוש הערבות שניתנה מטעם הקבלן לטובת יובלים. בימ"ש קמא קבע, כאמור, כי יש להפחית ב- %25 את סכום הפיצוי בו חוייבו הקבלן וקידן, בשל הימנעותה של יובלים מלממש את הערבות. חסד נעשה עם קידן והקבלן משנקבע כי יש להקטין את סכום הפיצוי בשל אי-מימוש הערבות, הואיל ואין ולא כלום בין אי-מימוש הערבות שניתנה מטעם הקבלן לבין חובתה של יובלים להקטנת נזקיה. הנזק שנגרם ליובלים כתוצאה מרשלנותם של קידן והקבלן, התבטא בליקויי בנייה. מאידך, הערבות שנתן הקבלן ליובלים נמצאת במישור שונה, הוא המישור של דרכי הפעולה העומדות לרשות נושה במקרה של ריבוי חייבים. אי-הצגתו של כתב הערבות לפירעון אינה יכולה להיות בעוכריה של יובלים במישור יחסיה עם קידן, הואיל ומלכתחילה היתה רשאית יובלים להיפרע מקידן בשיעורו המלא של החוב.
ד. (דעת מיעוט): באשר ליחסים הביטוחיים בין קידן למנורה - הפוליסה כללה כיסוי ביטוחי רטרואקטיבי. לטענת מנורה, עובר לכריתת הפוליסה ידעה קידן שיובלים עומדת לתבוע אותה, אך נמנעה מלפרט עובדה זו במפורש בהצעת הביטוח. קיומה של מערכת אמון הדדי מוגברת בין המבטח למבוטח מהווה אחד מיסודותיו של חוזה הביטוח. סעיף 6(א) לחוק קובע, כי אם "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה... שאלה... על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה". סעיף 6 (ג) לחוק מטיל חובה נוספת על המבוטח והיא להימנע מ"הסתרה בכוונת מרמה... של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי". המבוטח אינו רשאי להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי, גם אם לא נשאל על כך מפורשות במסגרת הצעת הביטוח. קידן נשאלה "האם התעורר מקרה כלשהוא אשר עשוי לשמש עילה לתביעה לפי פוליסה זו...". ביהמ"ש המחוזי סבר כי די היה בתשובות שהשיבה קידן כדי לצאת ידי חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6. אכן, יובלים שיגרה לקידן מכתב שלפיו היא רואה את קידן אחראית לתיקון כל הליקויים, אולם לעניין זה יש להדגיש, כי הצעת הביטוח הוגשה ע"י קידן ביום 13.11.94, היינו, למעלה מ-4 שנים לאחר שנתקבל אצלה מכתב זה, וכן למעלה מ-5 שנים מאז נמסרו הדירות, ובכל אותן שנים לא הגישה יובלים נגד קידן תביעה כלשהי בגין אותה התקשרות ביניהם. קידן היתה רשאית להניח בעת הגשתה של הצעת הביטוח כי התקשרותה עם יובלים לא תצמיח עילת תביעה נגדה, ומכאן גם ברור שלא ניתן לייחס לה הסתרת מידע מתוך כוונת מרמה.
ה. הנשיא ברק: הליקויים והפגמים ביחידות הדיור נתגלו לראשונה בשנת 1989, כאשר נמסרו יחידות הדיור לאגודה. יובלים והדיירים, הגישו (באוקטובר 1994) תביעה נגד הקבלן ונגד יצרנית המרצפות. בסמוך לאחר מכן - בנובמבר 1994 - ביקשה קידן לרכוש מחברת מנורה פוליסת אחריות מקצועית לתקופה מ-1.1.82. בפוליסה שהוצאה נכלל פרק הסתייגויות, ובכללן כי "ביטוח זה אינו מכסה אחריות כלשהי הנובעת מ:... אירוע כלשהו שהמבוטח ידע או היה חייב לדעת, לפני מועד תחילת ביטוח זה, כי אותו אירוע עלול לשמש עילה לתביעה נגדו... אולם הסתייגות זו לא תחול בגין אירוע שהמבוטח מסר הודעה אודותיו...". עקרון יסוד של הביטוח הוא כי אין ביטוח של נזק שהינו בגדר הוודאי. אלמנט הסיכון ואי הוודאות, צריך שיתקיים גם בפוליסות המספקות כיסוי רטרואקטיבי למבוטחים. בענייננו, בעת מילוי טופס הצעת הביטוח (בנובמבר 1994) ידעה קידן על הליקויים שהתגלו בפרויקט יובלים והיא ידעה כי הליקויים שהתגלו עלולים לשמש עילה לתביעה נגדה בגין רשלנות מקצועית. מנורה לא שותפה במידע זה. בנסיבות אלה, פרוייקט יובלים אינו נתפס ע"י הביטוח הרטרואקטיבי שרכשה קידן ממנורה.
ו. אי מסירת המידע אודות הליקויים עולה גם כדי הפרת חובת הגילוי של מבוטח לפי החוק. היקפה של חובת הגילוי הטרום-חוזית מוסדר בסעיף 6 לחוק. לחובת הגילוי שני פנים: הפן האחד, החובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות שהוצגו למבוטח בעניין מהותי; הפן השני, חובת הגילוי היזום, החובה שלא להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי. החובה להשיב תשובות מלאות וכנות, אינה דורשת אלמנט נפשי של כוונת מרמה, על מנת שלמבטח יעמוד הפטור מתשלום תגמולי ביטוח. אי מתן תשובה מלאה וכנה הוא מצג שווא, המעניק למבטח זכות לבטל את החוזה, גם כאשר העלמת העובדה או מצג השווא לא נעשו בכוונת מרמה. בענייננו, תשובותיה של קידן לא היו מלאות. מתן תשובה חלקית מבלי לכלול בה את פרויקט יובלים, די בה לצורך סעיף 6(א) לחוק, שאינו דורש אלמנט נפשי מיוחד. אי לכך, יש לקבל את ערעורה של מנורה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, א. לוי. 21.7.04).
ע.א. 5040/03 - מצפה 6898/19 בע"מ נגד מנהל מיסוי מקרקעין - תל אביב
* ע.א. 5040/03 - יום הרכישה ושווי הרכישה של מקרקעין לצורך מס שבח, בהתחשב בקביעות שנעשו בשומה כאשר מוכר המקרקעין רכש אותם. *המועדים שבהם ניתן להשיג על שומה לצורך מס שבח או לבקש את פתיחתה ועריכתה מחדש. *תחולתו של סעיף 15 לחוק הפרשנות לעניין הסמכות להתקין ת(מחוזי ת"א - ו"ע 1135/00 - הערעור נדחה).
א. ביום 7.7.44 רכש יעקב חזן ז"ל מקרקעין ובשנת 1945 נישא לליזה חזן. ביום 14.9.1964 התאגדה המערערת כחברה פרטית. ליעקב הוקצו 100 מניות הנהלה ו-20 מניות רגילות, ולליזה חזן הוקצו 16 מניות רגילות. ביום 6.9.64 העביר יעקב את המקרקעין למערערת. העיסקה דווחה למנהל מיסוי מקרקעין כ"מכר ללא תמורה", וביום 15.9.64 הוציא המשיב הודעת שומה בגין העברה זו. על-פי הודעת השומה, חוייבה העיסקה בתשלום מס שבח. ביום 31.12.98 חתמה המערערת על הסכם לביצוע עיסקת קומבינציה עם קבלן ודיווחה על העיסקה למשיב בצירוף שומה עצמית, בה נקבה ביום 7.7.44 כ"יום הרכישה", וביקשה, על יסוד כך, לחשב את מס השבח לפי שיעור מס של %12. המשיב סירב לקבל את השומה העצמית של המערערת וקבע את יום הרכישה ל- 6.9.64, בו הועברו המקרקעין למערערת. ועדת הערר דחתה את הערר. הערעור נדחה.
ב. "יום הרכישה", לעניין חישוב השבח והמס, הוא היום שנקבע לפי סעיף 19 או 20 כ"יום המכירה" או הפעולה לגבי מי שממנו רכש המוכר את הזכות. המערערת רכשה את הזכות מהמנוח ועל-פי השומה שהוצאה בגין אותה עסקה, יום המכירה היה 6.9.1964. שומה זו, לרבות שווי המקרקעין ו"יום המכירה" שנקבעו בה, מחייבת את הצדדים גם לגבי העיסקה הנוכחית. המערערת טוענת כי מקורה של שומת מס זו בטעות, וכי בפועל עיסקת ההעברה של המקרקעין מהמנוח למערערת היתה פטורה ממס. שאלה מקדמית בטענה זו היא האם כיום, קרוב ל-40 שנה לאחר ביצוע אותה עיסקה, ניתן כלל לפתוח את השומה שנקבעה אז, לבטלה או לתקנה. התשובה היא שלילית. החוק מגביל את המועד להגשת השגה על שומה ל- 30 יום מיום שנמסרה לנישום הודעת השומה. מקור אחר הוא סעיף 85 לחוק אשר קובע: "המנהל רשאי, בין ביוזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם מס, לתקן שומה... תוך ארבע שנים מיום שנעשתה...". גם תקופה זו חלפה לפני שנים רבות. בהיעדר אפשרות לפתוח את השומה מכוח החוק, טוענת המערערת כי המשיב יכול לתקן את השומה גם מכוח שיקול הדעת הכללי המוקנה לרשות מינהלית לבטל או לשנות החלטה שנתנה מכוח סעיף 15 לחוק הפרשנות. המשיב טוען, מנגד, כי הוראת סעיף 85 לחוק היא הוראה הקובעת התיישנות מהותית, לפיה, לאחר חלוף תקופת 4 השנים הקבועה בחוק, הופכת השומה, על כל היבטיה, לחלוטה.
ג. סעיף 15 לחוק הפרשנות קובע: "הסמכות להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה". השאלה היא האם ההוראה המיוחדת שבסעיף 85 לחוק, מוציאה את תחולתה הרחבה של הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 15 לחוק, או שהיא מתקיימת לצדה. נראה שתכלית החקיקה וטעמי הדין שביסוד מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 85 לחוק, ראוי שיביאו להעדפת הוראה זו, על מגבלת הזמן שבה, על הסמכות הכללית לשינוי החלטות מכוח סעיף 15 לפקודת הפרשנות. מסקנה זו מתחייבת, מסעיף 1 לחוק הפרשנות הקובע: "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל... אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". לעניין זה, של משך התקופה במהלכה ניתן לתקן שומה, הוראת סעיף 85 לחוק, הנה בגדר הוראה "אחרת" שאינה מתיישבת עם הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות. המסקנה היא שלא ניתן כיום לפתוח ולשנות את השומה משנת 1964. והמערערת כבולה לאותה שומה, הן לעניין "יום הרכישה" והן לעניין "שווי הרכישה".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד ש. בכור למערערת, עו"ד ג. מיכלין למשיב. 12.7.04).
ע.א. 8800/01 + רע"א 8802/01 + 1945/02 - ארווין כץ ואח' נגד ENTERPRISES JERUSALEM INC ואח'
*רע"א 8802/01 + 1945/02 - בימ"ש רשאי בהליך של מתן הוראות בפירוק שלא להכריע במחלוקת הנטושה בין הצדדים בהיעדר בסיס ראייתי לצורך מתן החלטה(בקשות לרשות ערעור וערעור - הבקשות והערעור נדחו).
א. המשיבה (להלן: החברה) נמצאת בהליכי פירוק. אחד מנכסיה הוא מלון "פנינת דן" (להלן: המלון). בשנת 2001 הגישו המערערים, לביהמ"ש המחוזי, בקשה למתן הוראות, למפרקי החברה לכבד הסכמי מכר, שעניינם מכירת יחידות-דיור במלון למערערים. גם המפרקים פנו לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות, שעיקרה הצהרה כי למערערים אין זכויות באותן יחידות-דיור, וכן תאשר להם להציע את המלון למכירה, כחטיבה אחת, במסגרת מכרז. הצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני לפיו: "מבלי שתהיה בכך הודאה בעובדות ע"י צד כלפי רעהו, ישמשו כל העובדות הכלולות בנספחים שהגישו הצדדים כעובדות שעל בסיסן יתן ביהמ"ש, לאחר קבלת סיכומי הצדדים, החלטה סופית". ביהמ"ש המחוזי סבר הגיע למסקנה כי קיימים בין הצדדים חילוקי דעות מהותיים, הנוגעים ללב הסוגיה, וכי גם ההסדר הדיוני שנתגבש אין בו כדי להביא לכך "שביהמ"ש לפירוק יתן למפרק הוראות המבוססות על בלימה". ביהמ"ש סבר כי הליך של מתן הוראות אינו הולם הכרעה בסוגיות המתעוררות כאן. ביהמ"ש סיים את החלטתו בהתוויית הדרך שבה יימשך ההליך: "...[שהמערערים] יעבירו למפרקים תוך 60 יום את כל החומר הראייתי שיש להם... תוך 60 יום לאחר מכן יבחנו המפרקים את כל העובדות והאסמכתאות...". כנגד החלטה זו ערערו המערערים. לשיטתם, לא רשאי היה ביהמ"ש קמא "שלא להחליט", ואף לא היתה מניעה מלקבל "החלטה סופית" בנושא הדירות, כפי שהוסכם במסגרת ההסדר הדיוני. המערערים לא הגישו את המסמכים למפרקים ואלה פנו לביהמ"ש של הפירוק בבקשה לאשר להם להציע את המלון למכירה, כחטיבה אחת, במסגרת מכרז. ביהמ"ש נעתר לבקשה ועל כן הוגשה בקשה לרשות ערעור. הבקשות לרשות ערעור והערעור נדחו.
ב. אין ממש בטענת המערערים כי בימ"ש אינו רשאי "להחליט שלא להחליט". בימ"ש רשאי לדחות בקשות המובאות בפניו, מקום בו התשתית שביסודן אינה מספקת, ובוודאי רשאי שלא להכריע בסוגיות מסויימות במסגרת הליך של מתן הוראות. לערכאה הדיונית נתון, בדר"כ, שיקול דעת רחב בבואה להחליט האם לברר את המחלוקת בהליך של מתן הוראות, או שמא להפנותה לפסים של תובענה רגילה, ובימ"ש של ערעור לא ייטה להתערב בהחלטה בעניין זה אלא במקרים חריגים ויוצאי-דופן. האם ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים, ואף קיבל תוקף של החלטה, יש בו כדי לשנות מושכלות-יסוד אלה? התשובה לכך, בענייננו, היא בשלילה. אף אם מלכתחילה לא ראה לדחות את ההסדר הדיוני בין הצדדים, הרי אין מניעה כי בדיעבד, לאחר שהציגו הצדדים את טענותיהם ופרש?ו את ראיותיהם, יתברר כי ההליך של מתן הוראות אינו הולם את טיבה ואת גדריה של המחלוקת. כך במיוחד בענייננו, כאשר הצדדים הבהירו במפורש שאין הסכמה בדבר העובדות, וכאשר קיימות גירסאות קוטביות ממש בדבר תוקפם של ההסכמים ובדבר קיום ההתחייבויות שנקבעו בהם. אין גם להתערב בהחלטת ביהמ"ש שהורה על מכירת המלון במכרז.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יואב נוי למערערים, עוה"ד גרין יאיר, רון פיינשטיין, ניצן שמואלי ואבי הררי למשיבים. 22.7.04).
ע.פ. 10866/03 + 10689/03 - מדינת ישראל נגד חומייני סלאיימה ואשרף סלאיימה
*החמרה בעונש בעבירה של הריגה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערערים הם בני דודים. חומייני נשוי. בין אשתו לבין נביל אמארה (להלן: המנוח), התפתח קשר רומנטי. חומייני ואשרף החליטו לנקום במנוח ולדקרו. לשם כך דאג חומייני להגעת המנוח מצפון הארץ שם התגורר, לירושלים. המנוח נסע לירושלים במכונית בה נהג ולידו ישב בן דודו (להלן: ראיד). כאשר הגיעה מכונית המנוח לצומת א-רם, חסם אשרף ברכבו את דרכה של המכונית, ויחד עם חומייני ואחרים, שהמתינו במקום, פתחו את דלתותי מכוניתו של המנוח והתיזו גז מדמיע לתוכה. אשרף דקר את ראיד, בעוד שחומייני והאחרים דקרו את המנוח מספר רב מאוד של דקירות וגרמו למותו. לראיד נגרמו פצעי דקירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, את חומייני בהריגה ואת אשרף בסיוע להריגה וגזר על חומייני שבע שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, ועל אשרף גזר 4 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. ערעור של אשרף על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת ענשם של השניים נתקבל.
מדובר במעשה ברוטאלי ואלים, שנעשה תוך תכנון והכנה מוקדמים. על מעשים כאלה, שזה מכבר חדלו להיות תופעות חריגות בחברתנו, יש לגזור עונשים שיש בהם גם משום הרתעת הרבים. עבירות אלימות על רקע כבוד המשפחה הפכו חזיון נפוץ במקומותינו ויש לפעול נמרצות כדי למגר את התופעה. אחת הדרכים לכך היא לנקוט בענישה מחמירה. בהתחשב בכך שמדובר בערעור על קולת העונש, שבו אין ממצים את הדין עם הנאשם, יועמד עונשו של חומייני על 11 שנות מאסר בפועל, וענשו של אשרף יעמוד על 7 שנות מאסר. יתר חלקי גזה"ד של ביהמ"ש המחוזי יישארו על כנם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד גלי פילובסקי למערערת, עו"ד איברהים אבו גוש למשיבים. 5.7.04).
בג"צ 4904/04 ואח' - ותד מוחמד ואח' נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*דחיית טענות בדבר פסלות שאלות שנשאלו בבחינה בכתב של לשכת עוה"ד (העתירות נדחו).
עשרות אחדות של עותרים הגישו 7 עתירות, שיסודן אחד - השגות נבחנים בבחינות בכתב של לשכת עוה"ד במועד אפריל 2004 שלא עברו את הבחינה, והסבורים כי יש לפסול שאלות מסויימות מתוך כלל מאת השאלות בבחינה. הטענות שבעתירות בכללן סובבות על שני צירים: הציר האחד - טענה כי אין שאלות מסויימות תואמות את דרישת הדין באשר לנושאי הבחינה, כפי שהוגדרו בתקנה 18 לתקנות לשכת עוה"ד; הציר האחר עניינו טענה כי בחלק מן השאלות לא היו התשובות שאותן ראו המשיבות כנכונות התשובות הנכונות היחידות, או שלא היו נכונות כלל. העתירות נדחו.
זה לא כבר דחה בג"צ עתירה שביקשה לטעון לפסלות שאלות בגדרי הסמכות שבתקנה 18, וכן להידרש לנכונות תשובות מסויימות. ביהמ"ש לא קיבל את הטענה בדבר גדרי הסמכות; בעניין נכונות התשובות, משנשקלו אלה מחדש לבקשת ביהמ"ש ע"י ועדת הבחינות, קבע ביהמ"ש: "לא ניטול על עצמנו לא בענייני משפט ולא בתחומים אחרים את התפקיד להכריע מהי שאלה ש'מתמחה סביר' אינו יכול להשיב עליה. גם הכרעה מעין זו תהפוך את ביהמ"ש לועדת ערעורים". גם כאן לא יידרש בג"צ לטענות בדבר גדרי הסמכות, ובג"צ גם לא ישים עצמו כגוף ערעורי בטענות בדבר נכונות התשובות.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, גב' חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד סיף-אלדין ותד, נאשף קייס, חסן מ. זטאם ומיכאל ספרד לעותרים, עו"ד עליאש משה למשיבות. 8.6.04).