תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 4

ע.פ. 1613/03 + 1258/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בביצוע עבירות מין בקטינה, ע"י נהג מונית שהיה מסיע את הקטינה, במסגרת הסעות בנות פנימיה לבתי ספר. *אי התערבות בממצאי מהימנות של מתלוננת בעבירות מין בקטינה שבוצעו ע"י נהג מונית שהיה מסיע אותה באופן קבוע לביה"ס(מחוזי נצרת - ת.פ. 1060/00 - ערעור על ההרשעה וערעורים על מידת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. בשנות הלימודים תשנ"ח - תש"ס עבד המערער, יליד 1971, כנהג מונית, ותפקידו היה להסיע תלמידות של פנימיה דתית. אחת התלמידות היתה המתלוננת, ילידת 16.4.84. לעתים קרובות נותרה המתלוננת האחרונה במונית, והמערער ביצע בה עבירות מין. המתלוננת לא זכרה כמה פעמים עשה בה המערער מעשים כאמור, אולם לגבי שלושה מקרים מסרה פרטים מדוייקים. המקרה הראשון אירע בשוק בצפת באחד מימי החופש הגדול של שנת תשנ"ט, כאשר המתלוננת הלכה במדרחוב בצפת, והמערער עצר את המונית, ולבקשתו הצטרפה אליו, למרות שבעבר כבר ביצע בה מעשים מגונים. בהמשך עצר את המונית וביקש מן המתלוננת לבצע בו מין אוראלי, והיא נענתה לו. המקרה השני אירע באזור הכפר גוש חלב, כאן שוב ביקש ממנה המערער לבצע בו מין אוראלי תוך כדי נסיעה, והיא עשתה כרצונו. המקרה השלישי אירע באזור העיר העתיקה בצפת, כאשר החנה את המונית במקום מבודד, וביקש ממנה לעבור לשבת בשורת הספסלים האחרונה שבמונית. המערער ניסה להחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, אולם לא המשיך בכך "עד הסוף", משלא היה ברשותו קונדום. לבקשת המערער, "עזרה" לו בידיה להגיע לסיפוק.
ב. באחד הימים של חודש ינואר 2000, מששאלה אותה מורתה לפשר מצב רוחה הירוד, סיפרה לה המתלוננת כי נאנסה על ידי חמישה נערים אלמונים שאת שמותיהם בדתה, וכך סיפרה גם לעובדת הסוציאלית של הפנימיה. לאם הבית של הפנימיה סיפרה המתלוננת, כי המערער אנס אותה בחורשה במכות ובאיומים. מאוחר יותר, סיפרה המתלוננת לאם הבית על מעשיו של המערער ועל מעשי אינוס ומעשי סדום שביצע בה הדוד שלה בערך באותה תקופה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי עדותה של המתלוננת "ראויה לאמון בכל מרכיביה" ומצא חיזוקים לעדותה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של נסיון לבעילה אסורה, מעשה סדום ומעשה מגונה, וגזר לו שנתיים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ותשלום פיצויים של 10,000 ש"ח למתלוננת. המערער טוען כי "היקף התהיות העולות מתוך כלל חומר הראיות איננו מותיר ספק בדבר חפותו" וכן הוא מערער על חומרת העונש. מנגד טוענת המדינה כי העונש שנגזר על המערער אינו הולם את חומרת העבירות. הערעור על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ג. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, מושתתת, בעיקרה, על האמון שנתן בעדותה של המתלוננת ועל ראיות שחיזקו אותו במסקנותיו. השגותיו של המערער מכוונות, בעיקרן, נגד אמון זה. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית - וקל וחומר בממצאי מהימנות - אלא במקרים חריגים ונדירים ורק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. בפרשה שלפנינו התרשם ביהמ"ש התרשמות מקיפה וכללית וגם התרשם מתיאור כל אחד מן האירועים ובחן אותו בנפרד, ומסקנתו כי עדותה של המתלוננת "ראויה לאמון על כל מרכיביה", והיא "מהימנה, נתמכת בעדויות מחזקות וניתן להרשיע על פיהן את הנאשם". לכאורה, די בכך כדי לדחות את הערעור. אעפ"כ אי הדיוקים, הספקות והלבטים העולים מתיאור הפרשה ע"י המתלוננת מצדיקים בדיקה נוספת.
ד. המערער לא מסר גירסה מפורטת לגבי כל אחד מהאירועים שייחסה לו המתלוננת אלא גירסה כללית, הכופרת בכל המעשים המיוחסים לו. מטעם זה לא ניתן היה לבדוק
כל מעשה ומעשה מול תיאור סותר מצד המערער. באשר לסתירות בדברי המתלוננת - ביהמ"ש המחוזי הסביר כי "כאשר בוחנים את עדותה... מובן שאין לראות את הסתירות ואת אי הדיוקים שבעדות כנובעים מכוונה לשקר או להטעות... נסיון החיים מלמד, כי גם עדות שיש בה אי דיוקים ואף פרכות עשויה להיות אמינה, ובמיוחד כשיש הסבר לאי הדיוקים ולפרכות". יתר על כן, דווקא 'זכרון מופלג' של פרטים, אחרי שחלף זמן רב מעת התרחשות האירועים ועד למתן העדות, עלול לפגום במהימנותו של עד ודברים אמורים במיוחד בעבירות מין, שבהן נאלצת המתלוננת לשחזר בדיעבד ועל פני תקופה ארוכה של הליכי חקירה ומשפט, חוויה טראומתית. בפרשה שלפנינו, אין בסתירות או באי הדיוקים כדי לעורר ספקות לגבי מהימנותה של המתלוננת.
ה. אשר לטענת המערער כי המתלוננת איחרה להגיש את תלונתה ולפיכך אין להאמין לה - כבישת תלונות היא תופעה נפוצה ומוכרת בקרב קורבנות של עבירות מין. דברים אלה נכונים לגבי קרבנות בגירים, ועל אחת כמה וכמה נכונים הם כאשר קרבן העבירה הוא קטין. לפיכך אין לייחס חשיבות לאיחור בהגשת התלונה אם ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה. עוד טוען המערער, כי התנהגותה של המתלוננת - שנענתה לבקשתו להצטרף אליו ל"סיבוב בשוק" - "אינה מתיישבת עם האישומים אותם טענה". טענה זאת יש לדחות. במקרים רבים התנהגותו של קרבן עבירה - במיוחד עבירת מין - נראית תמוהה, מוזרה ולא הגיונית מבעד לעיניו של המשקיף מן הצד, שהיה נוהג אחרת באותן נסיבות. מתוך בחינת פרטי התנהגותה של המתלוננת ובהתחשב בגילה הצעיר, עולה המסקנה, כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר האמין למתלוננת וקבע ממצאים על פי עדותה.
ו. אשר למידת העונש - המערער ניצל את תמימותה של ילדה כבת 14, ואת יחסי התלות וההשגחה שהיו ביניהם, עשה בה מה שעשה וגרם לה נזק נפשי חמור. בית המשפט המחוזי ראה להקל בעונשו של המערער בשל עדויות האופי הטובות, אורח חייו הנורמטיבי ומצבו המשפחתי. ברם, ביהמ"ש הקל עם המערער יתר על המידה ולא מדד לו כמידתו. העונש המוטל על עושי מעשים כאלה צריך לבטא את חומרת המעשים, את תחושת הסלידה והתיעוב שחש הציבור כלפי עושיהם וכן להרתיע עוברי עבירה בכוח. חומרת מעשיו של המערער מצדיקה הטלת עונש כבד ומרתיע, אולם אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין. לפיכך יועמד העונש על ארבע שנים לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד אמיר ציון וגב' ענת הדד למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 1.3.04).

בג"צ 4841/04 - מחמוד בן מחמוד מחג'אנה ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי בחיפה ואח'

*תקינותה של החלטה לשמוע בדלתיים סגורות עדויות חוקרי שב"כ במשפט של עבירות בטחוניות(העתירה נדחתה).

א. העותרים הואשמו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בקשירת קשר להקמת מוסדות של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, במטרה לגייס כספים מארגוני החמא"ס בחוץ לארץ על מנת להעבירם לארגוני צדקה של החמא"ס ולמוסדות התנועה האיסלאמית בישראל וכן לאסירים ולעצורים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות ובפעילויות טרור. במשפטם של העותרים ביקשה המדינה כי חוקרי שירות הבטחון הכללי יעידו בדלתיים סגורות וביהמ"ש נעתר לבקשה. בעתירתם נגד החלטה זו טוענים העותרים כי "בתיק הפלילי נשוא עתירה זו נאשמים ראשי התנועה האיסלמית בישראל שמאות אלפי אזרחים
מהמגזר הערבי בישראל רואים בהם מנהיגים רוחניים ופוליטיים... ההחלטה להרחיק את הציבור מהשלב המרכזי של המשפט יוצרת תחושה... של נסיון לנהל משפט במחשכים... אינטרס של מערכת המשפט עצמה, בתיק מסוג זה, להקפיד בעקרון פומביות הדיון באורח דווקני ובלתי מתפשר". העתירה נדחתה.
ב. החלטתו של בית המשפט המחוזי היא החלטת ביניים בהליך פלילי. הכלל הוא שאין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי; וכלל זה לא ניתן לעקוף על דרך של הגשת עתירה לבג"צ. אכן, לכלל חריגים, כמו במקרה של חריגה ממשית מסמכות. ואין זה המקרה שלפנינו. כמו כן, מורה סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט לאמור: "(א) בית משפט ידון בפומבי. (ב) בית משפט רשאי לדון בענין מסויים... בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך... לשם שמירה על בטחון המדינה...". על תקיפתן של החלטות כאלה נאמר בסעיף 74 לחוק בתי המשפט כי: "החלטות בית משפט לפי סעיפים ..68. אין אחריהן ולא כלום". אפילו היה טעם טוב לפתוח פתח לתקיפת החלטה כזאת, למרות הוראת סעיף 74 הנ"ל, אין מקום לכך כאן. בית המשפט המחוזי לא חסם את דרכם של העותרים לנסות ולשכנעו שיש לשמוע עדות של חוקרי שב"כ אחרים בדלתיים פתוחות. מכל מקום, בית המשפט "ריכך" את פגיעתה של ההחלטה, בכך שהורה כי "עדות החוקר... תישמע בנוכחות כל הנאשמים, באי כוחם והתובעים בלבד". די בטעמים אלה כדי לדחות את העתירה.
ג. אף על פי כן, בשל החשיבות העצומה של עקרון פומביות הדיון וחשיבות ההגנה עליו, יש מקום להתייחס לנושא. למעט עניינים מיוחדים, שלגביהם הורה המחוקק במפורש כי יידונו בדלתיים סגורות, פרישתו של עקרון פומביות הדיון היא רחבה וכללית. בידי בית המשפט להורות על סגירת דלתותיו, אם ראה צורך בכך, בשל אחת משבע העילות המנויות בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט, אך אין לעשות שימוש בסמכות זאת אלא "משכלו כל הקיצין" ורק כאשר אין מנוס מכך. בענייננו, אין העותרים טוענים כי שמיעת עדויותיהם של חוקרי השב"כ בדלתיים סגורות פוגעת ביכולתם להתגונן כראוי, אלא שהיא פוגעת בעקרון פומביות הדיון, ומכאן הפגיעה באמון הציבור הערבי בישראל בבית המשפט. טענה זאת יש לדחות. החשש לפגיעה באמון של הציבור הערבי בבית המשפט - חשש המוטל בספק - אינו יכול לדחות מפניו את העילה שמכוחה ניתן לדון בדלתיים סגורות, לפי סעיף 68 הנ"ל, שהיא שמירה על בטחון המדינה. כנגד החשש המוטל בספק, עומד החשש הממשי כי ייחשפו שיטות פעולה, עבודה, לרבות דרכי איסוף מידע וחקירה של השב"כ, וכן תיחשף זהותם של חוקרי שב"כ וייגרם סיכון חמור לשלומם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד לעותרים, עוה"ד חני אופק, דודי זכריה ומעיין צור למשיבים. 24.6.04).

בג"צ 5211/04 - מרדכי ואנונו ואח' נגד אלוף פיקוד העורף ואח'

*דחיית בקשה לפסול תקנות שעת חירום שהפכו לחקיקה ראשית, שעניינן הגבלת תנועותיו בישראל של "מרגל האטום" וענונו וכן צו איסור יציאתו מן הארץ וסבירותם של צווי ההגבלה האמורים(העתירה נדחתה).

א. החל בשנת 1976 הועסק העותר, כטכנאי, באחת ממחלקות הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). בשלהי שנת 1985 התפטר העותר. מעבודתו ויצא מישראל לאוסטרליה, שם המיר את דתו. לעותר היה מידע סודי על אודות הקמ"ג, והוא שם לו למטרה לגרום לפרסום תצלומים מחקריה וכן לחשוף ולפרסם את המידע הסודי שהיה בידו. ביום 5.10.86 פירסם ה"סנדיי טיימס" כתבה בולטת, מלווה בתצלומים מאתר הקמ"ג, ובה תיאור נרחב על פעילות הקמ"ג שהתבסס על גילויי העותר. העותר הועמד לדין ונדון ל-18 שנות מאסר בפועל. יומיים לפני שחרורו של העותר מן המאסר הוצא על-ידי
אלוף פיקוד העורף צו שלפיו במשך שישה חודשים ממועד שחרורו מבית הסוהר יהיה העותר נתון להשגחת משטרת ישראל, וכן הוטלו מגבלות על חופש התנועה של העותר. שר הפנים הוציא צו האוסר על יציאת העותר מישראל. העתירה נגד שני הצווים נדחתה.
ב. זה מכבר העריכו גורמי הביטחון, כי לאחר שחרורו מן המאסר עתיד העותר לשוב ולפרסם מידע סודי שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים ביטחוניים ראשונים במעלה של המדינה. מהצהרות שמסר העותר בחקירתו ובמשפטו, ממכתבים ששיגר מתא-כלאו לגורמים שונים בארץ ובחוץ-לארץ ומחומר מודיעיני שנצבר לגביו במהלך תקופת מאסרו, עלה, לכאורה, כי לא כל המידע הסודי שהיה בידי העותר נמסר על-ידיו לעיתון "סנדיי טיימס" ופורסם. התגבשה הערכה, כי מידע סודי נוסף, נותר כבוש בלבו ובזיכרונו, ושעם שחרורו מן המאסר עלול העותר לפרסם גם מידע נוסף זה. אין יסוד לפקפק בצדקת הערכתם של המשיבים. מתוך החומר שהוגש לביהמ"ש עולה כי לעותר יש עדיין יכולת להוסיף ולפגוע במדינה, בחשיפת סודותיה, יותר משכבר עשה במסגרת גילוייו, אשר פורסמו בעיתון "סנדיי טיימס".
ג. בעתירה השיגו באי-כוח העותרים, בין היתר, על תוקפם של מעשי החקיקה שמכוחם הוצאו הצווים - תקנות ההגנה (שעת חירום) ותקנות שעת חירות (יציאה לחו"ל). תקנות ההגנה (שעת-חירום), הן חקיקה ראשית מנדטורית, שעם הקמת המדינה הפכה לחלק מן המשפט הישראלי. תקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ), הותקנו על-ידי שר הפנים מכוח סמכותו לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט. נמצא שבמקורן היוו חקיקת משנה אך משהוארך תוקפן בחקיקה ראשית הפכו התקנות לחלק מן הפקודה. ברם, אף לו התקבלה טענת העותרים, כי תקנות ההגנה (שעת-חירום) ותקנה 6 לתקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ) אינן בבחינת חקיקה ראשית, לא היה בכך כדי להביא לבטלותן. שכן, מכל מקום, הן בגדר "דינים שמורים" שסעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחסנן מפני בטלות.
ד. לדעת העותרים, אם מדובר בחלקת משנה, בידי בית-המשפט להכריז על בטלות התקנות או להורות על ביטולן, מחמת היותן בלתי-סבירות בעליל. אף הנחה זו אינה כה פשוטה. מכל מקום יש לדחות את טענת העותרים, כי דין התקנות להתבטל מחמת היותן בלתי-סבירות בעליל. הפעלתה - כמו עצם קיומה - של חקיקת החירום היא לעתים בגדר כורח, הנובע מכך שהמדינה עודנה נתונה לסכנות ולאיומים מחוץ ומבית; ואלמלא היה קיומו של כורח זה מן המפורסמות, בא מקרהו של העותר וסיפק את הראיה לכך. באי-כוח העותר השיגו גם על חומרת ההגבלות שהצווים מטילים על העותר. אכן, הזכות הנתונה לכל אדם לצאת מישראל עוגנה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל". אך חוק היסוד לא גרע מסמכות השר על-פי תקנה 6 הנ"ל. הצו שהוציא שר הפנים נגד העותר עומד במבחן הנדרש. כבר נפסק שקיום חשש ממשי שיציאת אדם לחוץ-לארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה, יצדיק עשיית שימוש בסמכות הנתונה לשר הפנים לאסור את יציאתו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עוה"ד ד. יקיר וע. פלר לעותרים, עו"ד ש. ניצן למשיבים. 26.7.04).

בע"מ 3390/04 - יוסף גבאי בתפקידו כמנהל עזבון נגד צבי מורג, עו"ד ואח'

*מתן רשות ערעור לערכאה שלישית בעניין בעל חשיבות משפטית מיוחדת. *החלטה הניתנת ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בעניין שכ"ט מנהל עזבון לאחר שהעזבון חולק מהווה פס"ד לעניין הגשת ערעור בזכות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 15.4.02 מונה המבקש, יחד עם המשיב, למנהל זמני של עזבון. ביום 14.10.02 ניתן תוקף של פסק דין להסכם חלוקת עזבון המנוח. בכך הסתיים תיק הירושה שהתנהל.
ביום 18.11.02 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע "לשחרור מנהל עזבון ולפסיקת שכר טרחתו". בהחלטתו מיום 17.6.03 שיחרר בית המשפט את המבקש מתפקידו כמנהל העזבון, ופסק לו שכר טרחה בסך 6,500 ש"ח. ביום 26.8.03 הגיש המערער ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, בענין שיעור שכר הטרחה שנפסק, וביהמ"ש קבע כי נוכח העובדה שהבקשה לקביעת שכר הטרחה הוגשה לאחר מתן פסק הדין בתיק הירושה, הרי שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בענין שכר הטרחה הינה "החלטה אחרת" הטעונה קבלת רשות ערעור, ולכן מחק את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. עניינו של המבקש אמנם נידון בפני שתי ערכאות וזהו הדיון השלישי בו, אך מקרה זה מעורר שאלה בדבר סיווג החלטה בענין שכר טרחת מנהל עזבון כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" לצורכי ערעור והוא בעל "חשיבות משפטית החורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת". על כן יש לדון בבקשה.
ג. לגופו של עניין - דין הערעור להתקבל. בעבר קבע סעיף 152 לחוק הירושה, אילו החלטות של בית המשפט לפי חוק הירושה ניתנות לערעור בזכות ואילו ניתנות לערעור לאחר נטילת רשות. על החלטת בית משפט בענין שכר מנהל עזבון היה צורך בנטילת רשות. ואולם, עם כניסתו לתוקף של חוק בית משפט לענייני משפחה - סעיף 152 לחוק הירושה אינו חל עוד לגבי הליכים שנפתחו לאחר הקמת בית המשפט לענייני משפחה, ובכללם - ההליך דנא. על כן יש לבחון אם ההחלטה שניתנה בענין שכר מנהל העזבון סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים לה, ואם הכריעה באופן סופי בסעד שנתבקש. המבקש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה שכותרתה "דו"ח סופי מטעם מנהל עזבון ובקשה לשחרור מנהל עזבון ולפסיקת שכר טרחתו". בית המשפט לענייני משפחה הכריע בשני הסעדים שנתבקשו: החליט על שחרור המבקש מתפקידו כמנהל עזבון, ופסק לו את שכרו. לפיכך, ברי כי מדובר ב"פסק דין" לגבי המבקש ומשכך - עמדה למבקש זכות ערעור.

(בפני: השופטת נאור. 20.5.04).

ע.א. 5865/03 - משה בדש נגד שותפות עוף חיפה (1992)

*מתן צו כינוס נכסים בשל אי מילוי פס"ד לתשלום חוב(מחוזי נצרת - פש"ר 216/00 - הערעור נדחה).

א. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס נכסים נגד המערער. בקשת המשיבה נסמכה על פסק-דין, שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהסכמת המערער, ביום 28.6.1998, ולפיו חוייב המערער, לשלם למשיבה סכום של 1,700,000 ש"ח. המשיבה טענה, כי המערער לא שילם את הסכום שנקבע בפסק-הדין, ועשה מעשה פשיטת רגל. המערער התנגד למתן צו הכינוס ובית המשפט המחוזי הורה על מתן צו לכינוס נכסיו של המערער. הערעור נדחה.
ב. טענתו העיקרית של המערער היא כי בשעה שנמסרה לו ההתראה, לא היה בידי המשיבה פסק-דין חלוט כנגדו. בהקשר זה, מפנה המערער לפסק-דין של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, מיום 9.11.2000, שניתן בהיעדר הגנה וקובע כי "ההסכם... ולפיו אמורים היו התובעים לשלם לנתבעת סך של 1,700,000 ש"ח - הינו בטל". על-יסוד פסק-הדין המבטל, טוען המערער כי "ביום משלוח התראת פשיטת הרגל ע"י המשיבה לא היה בידה פסק דין חלוט". בטענה זו אין ממש. ראשית, התראת פשיטת הרגל נחתמה על-ידי בית המשפט עובר למתן פסק-הדין המבטל; שנית, פסק-הדין המבטל לא ביטל את פסק-הדין שעמד ביסוד התראת פשיטת הרגל, כי אם הסכם בין הצדדים. גם מקום בו קיימת טענה כנגד הסכם, שניתן לו תוקף של פסק-דין, הדרך לתקוף את פסק-הדין היא להגיש
תביעה לבית המשפט שנתן אותו, ולעתור לביטולו; שלישית, פסק-הדין המבטל - בוטל לאחר-מכן. על כן פסק הדין הפך להיות חלוט.
ג. המערער סבור, כי משהוציאה המשיבה חשבונית זיכוי למס-ערך-מוסף, ביחס לעיסקה נשוא העתירה, וקיבלה החזר על מלוא סכום המס, לאחר שהחוב הוכר כ"חוב אבוד", יש בכך משום "ראיה מכרעת בדבר ויתור על חוב". בדין נדחתה טענה זו. המשיבה ציינה במפורש, בגוף החשבונית, כי מדובר בביטול המס ולא בביטול העסקאות עם המשיב. אמנם שלטונות מס-ערך-מוסף הכירו בחובו של המערער כחוב אבוד וזיכו את המשיבה בסכום המס, אולם לפי האמור בהוראת הפרשנות של אגף המכס והמע"מ, יכול הנושה להמשיך בהליכי גביית חוב שהוכר כ"אבוד", ואם יעלה הדבר בידו, יראו את הסכום כחייב במס במועד קבלתו.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אלון גלרט למערער, עוה"ד אהוד שטמר וגב' שלי ינגבוים לוי למשיב. 14.7.04).

בש"פ 6700/04 - מדינת ישראל נגד תבאת גרה

*ביטול שחרור בערובה של נאשם בעבירה של רצח (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירת רצח, כאשר לאחר ויכוח בינו לבין המנוח, נטל סכין שאורכה כ-7.5 ס"מ לפחות, והחל בחיפושים אחר המנוח שבינתיים התרחק מהמשיב. משהבחין במנוח ניגש אליו ודקר אותו ארבע פעמים בחזה, וגרם למותו. לאחר הדקירה נמלט המשיב לשטחי הרשות הפלסטינית והסגיר את עצמו לאחר זמן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם בהנחה שישנן ראיות לביצוע עבירת הריגה בלבד, מסוכנותו של מי שקוטל אדם תוך שימוש בסכין מחייבת את מעצרו. אולם, לדעתו, מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר. בהחלטת בית המשפט קמא נקבע שהמנוח היה איש ריב ומדון, ולעומת זאת הנאשם הנו איש שקט וטוב מזג, אשר זכה לכבוד ולהערכה רבה של חבריו. לעניין המסוכנות קבע ביהמ"ש כי אין מדובר באיש היוצא מצויד בסכין מתוך צפיית הנולד ובשל אופיו האלים, והמשיב ביקש אך לדקור את המנוח ולא להמיתו. הערר נתקבל.
העבירה בוצעה באמצעות סכין באורך של 7.5, שהוא כלי קטלני. המשיב הלך לחפש את המנוח עד אשר השיגו ודקר אותו. בנסיבות העניין אין לומר שהסכין נזדמנה לידיו של המשיב במקרה וכי עשה בה שימוש בלהט של רגע. אשר לטענה כי למשיב עומד הגנת קינטור - מעיון בחומר הראיות עולה כי ההתגרות במשיב היתה מילולית ועבר זמן מה בין ההתגרות לבין ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, מעבר הזמן בין ההתגרות לבין התגובה שולל את הגנת הקינטור. אשר לשאלת המסוכנות - חזקה היא כי מבצע רצח יסכן את ביטחון הציבור. יתר על כן, לנוכח העונש המנדטורי החמור שבצדה של עבירת הרצח, קיים חשש טבוע להימלטותו של הנאשם מאימת הדין. על כן יש להורות על מעצרו של המשיב.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד אסף רוזנברג למבקשת, עו"ד משה מרוז למשיב. 19.7.04).

בג"צ 8777/03 - "טופז" מכינה קדם צבאית ע"ש ירמי ברדנוב ז"ל נגד משרד הבטחון ואח'

*החלטת משרד הבטחון לבטל הכרה במסגרת חינוכית כמכינה קדם צבאית, כאשר קיים חשש של השפעה על תלמידי המכינה להצטרף ל"כת" האימן (העתירה נדחתה).

העותרת ביקשה להקים מכינה קדם צבאית ביישוב מעלה צביה בגליל, ופנתה לגורמים המוסמכים במשרד החינוך ובמשרד הביטחון. נציגי המשרדים ערכו סיור ביישוב ולאחר הסיור שלח משרד הביטחון מכתב לעותרת שהקמת המכינה מאושרת
על-ידי משרד הביטחון ומשרד החינוך. במסתבר, מכתב זה לא היה על דעת משרד החינוך, שביקש ממשרד הבטחון להקפיא את המגעים עם העותרת, כדי לבחון את הקשר בין תנועת ה"אימן" (אותה מכנים המשיבים בשם "כת") לבין העותרת. בסיומו של הליך בדיקה שנערך במשרד הביטחון הודיע המשרד לעותרת כי הוא מאשר את הקמתה של המכינה. מאידך, ועדה חיצונית של משרד החינוך בראשות ד"ר צמרת, המליצה שלא לתמוך בהקמת המכינה. לאחר ששר הביטחון בחן מחדש את הסוגיה הוא החליט לבטל את האישור. העתירה נדחתה.
מכינה קדם צבאית הינה מסגרת חינוכית שהלימודים בה מאפשרים דחיית גיוס של תלמידיה ע"י שר הבטחון שהוסמך לכך. משרד החינוך מצידו מספק תמיכה בתקציב המכינה הקדם צבאית. מבחינה מהותית השיקולים החינוכיים (ששוקל משרד החינוך) והשיקולים הביטחוניים-צבאיים (ששוקל שר הביטחון) קשורים אלה באלה. בענייננו, השאלה היחידה היא אם הפעיל שר הביטחון שיקול דעת נאות שעה שהחליט שלא להכיר בעותרת כבמכינה צבאית. חוות הדעת המשטרתית הצביעה על פערים בין פעילותה הגלויה של תנועת האימן לבין פעילותה הסמויה. חוות דעת זו הצטרפה לדו"ח אחר שהגדיר את תנועת האימן ככת. עוד הונחה על שולחנו של שר הבטחון חוות הדעת של ועדת צמרת. הסיבה העיקרית להתנגדות לעותרת נבעה מהחשש כי המכינה תנוצל להשפעה על תלמידיה לשם הצטרפות ל"כת" האימן. קיומו של החשש יכול להוות טעם סביר לאי ההכרה של המשיבים בעותרת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד רענן הר זהב ויחיאל שמיר לעותרת, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 15.7.04).

בש"א 3079/04 - באר טוביה מושב עובדים... בע"מ נגד עומרי נגב ואח'

*נסיבות המצדיקות הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

בגין חוב של המשיבים למבקשת, הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבים וניתן פס"ד לטובת המבקשת. המשיבים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובמסגרת הערעור נכרת בין הצדדים הסכם פשרה שכלל שני חלקים: בחלק הראשון נקבע כי אם לא ישלמו המשיבים את חובם תוך תקופה שנקבעה, יידחה הערעור ופסה"ד של בימ"ש השלום יעמוד על כנו; בחלקו השני של ההסכם הוסדר תשלום יתרת חובם של המשיבים, בכפוף לביצוע התשלום על פי החלק הראשון. הצדדים ביקשו מביהמ"ש ליתן תוקף של החלטה לחלק הראשון של ההסכם בלבד, כאשר בכוונתם לשוב לביהמ"ש לאחר ביצוע החלק הראשון, ולבקש מתן תוקף של פסק דין לחלק השני. להסכם הפשרה שהוגש לביהמ"ש צורפו שני נוסחים לחתימת ביהמ"ש נוסח אישור החלק הראשון, ונוסח אישור החלק השני הכולל הצהרה לפיה שולם הסכום הנזכר בחלק הראשון. ביהמ"ש חתם בטעות על הנוסח המאשר את החלק השני של ההסכם. איש מן המעורבים לא שם לב לטעות זו, וכך עמד פסק הדין בתוקפו במשך כשנתיים, עד שב"כ המבקשת הבחין בטעות, והגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר, אולם ביהמ"ש החליט כי ההליך הנכון הוא פניה לערכאת הערעור, ומכאן הבקשה להארכת המועד. הבקשה נתקבלה.
התפיסה המקובלת גורסת כי עם תום המועד לנקיטת ההליך של ערעור רשאי הצד שכנגד להניח כי לא יינקטו נגדו הליכים שלא ננקטו עד כה. במקרה דנא, הטעות שארעה לא היתה ידועה לשני הצדדים. המשיבים הניחו, איפוא, כי ביהמ"ש אישר רק את חלקו הראשון של ההסכם, כך שחובם למבקשת עדיין תלוי ועומד, ורק עם פתיחת הליכי תיקון הטעות נודע להם על דבר קיומה. ממילא לא הסתמכו עליה, וודאי שלא שינו
את מצבם לרעה בהסתמך עליה, כך שאין בסיס לטענת הסתמכות. לפיכך יש להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת ההליך. נראה שההליך הנכון הוא הגשת בקשת רשות ערעור, ולא ערעור בזכות.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 22.7.04).

רע"א 3143/04 - וילאר נכסים (185) בע"מ נגד קרמיטל אי.אל. בע"מ ואח'

*בימ"ש שאישר פסק בורר סיים את מלאכתו ולא היה מקום למתן ארכות חוזרות ונשנות למילוי החיוב שבפסק הבורר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת בנתה בניין ביישוב ברקן והשכירה אותו למשיבה במשך שבע שנים. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות הנוגעות לפינוי הבניין ובשאלה האם הסכם השכירות כלל אופציה לרכישת הבניין על ידי המשיבה. הצדדים פנו לבורר, אשר קבע בפסקו כי בין הצדדים קיימת עיסקת מכר לשיעורין, לפיה תשלומי השכירות כללו אף את רכישת הבניין. עוד פסק הבורר כי המשיבה נותרה חייבת למבקשת כ- 1.8 מיליון ש"ח בתמורה לבניין, וכי האפשרות לרכוש את הנכס עומדת לרשותה במשך שישה חודשים בלבד מיום מתן הפסק. פסקו הסופי של הבורר ניתן ביום 14.11.01. פסק הבורר אושר על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. המבקשת הסכימה להאריך למשיבה את המועד לרכישת הנכס ולהסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. לאחר מכן פנתה המשיבה מספר פעמים בבקשות להארכת המועד וביהמ"ש נעתר לבקשות. בפגישת הצדדים אשר התקיימה ביום 25.2.04 התברר כי קיימת מחלוקת בעניין גובה הסכום שעל המשיבה לשלם. שוב הוארך המועד לביצוע חיובי המשיבה עד ליום 21.3.04 וביום זה העבירה המשיבה למבקשת שתי המחאות, ואולם, לשיטת המבקשת לא היה בכך משום תשלום מלוא התמורה. משכך, פנתה המבקשת לביהמ"ש בבקשה לקבוע כי יכולתה של המשיבה לרכוש את הנכס פקעה. בהחלטתו מיום 23.3.04 הורה ביהמ"ש למבקשת למסור את הבניין לידי המשיבה תוך שבעה ימים, בקובעו כי גם אם קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לתשלום סכום מסויים נוסף, אין המחלוקת מצדיקה את המשך אי ביצוע פסק הבורר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. ביהמ"ש המחוזי נעתר כמעט לכל בקשות המשיבה להארכת המועד לתשלום הסכום שנקבע בפסק הבורר, בלא נימוק שילמד על קיומן של נסיבות המצדיקות זאת. מדובר בארכה על גבי ארכה, ללא טעם ממשי. בסופן של ארכות אלו, נתן ביהמ"ש את החלטתו מיום 23.3.04 בה הורה על העברת החזקה בבניין לידי המשיבה. ביהמ"ש תמך החלטתו זו בנימוק כי המשיבה ביצעה את חלקה על פי פסק הבורר. ברם, כבר מטיעוני הצדדים בפני ביהמ"ש המחוזי עלה כי קיימים חילוקי דעות בעניינים שונים באשר לביצועו של פסק הבורר, לרבות לגבי הסכום המדוייק שעל המשיבה לשלמו. נראה לכאורה, כי חילוקי דעות אלה טעונים בירור בדרך הרגילה ולא במסגרת בקשות ביניים שהובאו לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי. בימ"ש קמא סיים את מלאכתו משאישר את פסק הבורר. על כן, לא היה זה מן הראוי להיזקק לבקשות, בוודאי אלו המאוחרות.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד י. אלשייך למבקשת, עו"ד א. לוי למשיבים. 15.7.04).

עע"ם 3996/04 - חיים בן אלי ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד בימ"ש לעניינים מינהליים כאשר קיים הליך אחר - ערעור - באותו עניין (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהלים. הערעור הוגש לאחר תום המועד להגשתו, אולם התקבל במזכירות ביהמ"ש. משהתברר לצדדים כי הערעור הוגש באיחור, הגישו חלק מהמשיבות בקשה
לדחיית הערעור או מחיקתו בשל איחור בהגשתו, והמערער הגיש בקשה להארכת המועד להגשתו. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
תקנה 33 (א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהלים (סדרי דיון), (להלן: "התקנות"), קובעת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על ידי ביהמ"ש לעניינים מנהלים הוא שלושים יום. ב"כ המערערים טוען כי טעה לחשוב שתקנה 34 לתקנות, הקובעת כי הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו בביהמ"ש לעניינים מנהליים, חלה כאן, כך שהמועד להגשת הערעור הוא 45 יום. בעבר נקבע כי טעות בדבר המועד להגשת הליך, אפילו נעשתה בתום לב או תוך היוועצות בעורך דין, אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת מועד. לאחרונה חל ריכוך של ההלכה. נקבע גם כי השינוי במצב המשפטי בנוגע למועד הגשת הערעור עשוי להוות עילה להארכת מועד, במקרים מתאימים ולפני שהפך לנחלת הכלל. נימוק זה היה נכון לתקופה שבסמוך לאחר התקנת התקנות. אולם בהתחשב בכך שמאז נכנסו תקנות אלו לתוקף עברו למעלה מ-3 שנים, נראה כי אין די בנימוק זה כשלעצמו. ברם, למזכירות ביהמ"ש הוגשו שני ערעורים המתייחסים לפסק דין אחד: ערעור זה, שהתקבל בטעות על ידי המזכירות, וכן ערעורו של העותר הציבורי אשר לא התקבל במזכירות מחמת איחור בהגשתו. העותר הציבורי הגיש בקשה להארכת מועד ובקשתו נענתה בחיוב. הלכה היא שקיומו של הליך התלוי ועומד בביהמ"ש מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הליך אחר באותו עניין. קיימים, איפוא, נימוקים התומכים בהארכת המועד להגשת הערעור.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 4.7.04).

ע.פ. 4778/04 - סרגי אוסיפוב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפסלות שופט, כאשר הנימוקים לפסילה מהווים למעשה ערעור על הליך ביניים של ביהמ"ש, שעניינו היתר להגשת ראיות בדבר הרשעה קודמת לביסוס "עדות שיטה" (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בזיוף, קבלת דבר במרמה והונאה בכרטיסי חיוב. לפי כתב האישום, נמנה המערער על מארגניו של קשר מסועף, במסגרתו זוייפו כרטיסי אשראי ונמשכו באמצעות הכרטיסים המזוייפים סכומי-כסף גבוהים ביותר ממכשירי כספומט. בבית המשפט ביקשה המשיבה להציג ראיות לביסוס "עדות שיטה", ולפיה למערער שיטה ייחודית לזיוף כרטיסי אשראי. בין ראיות אלה, ביקשה להגיש את פרוטוקול הודאתו והרשעתו של המערער בפרשה קודמת. המערער התנגד להצגת ההרשעה הקודמת. בית המשפט קיבל את בקשת המשיבה, ובעקבות החלטה זו ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו, באשר משמעות ההחלטה הינה היחשפות בית המשפט לעובדה שלמערער הרשעה קודמת, כמו גם להיותו אסיר (בעת הדיון בפרשה הקודמת). חשיפה זו מקימה, לשיטתו, חשש ממשי למשוא פנים, המחייב פסילה. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
למעשה מופנית טרוניית המערער נגד החלטת בית המשפט בדבר קבילות המידע על הרשעתו הקודמת. ואולם, פסלות שופט אינה האמצעי להשיג על החלטות ביניים בהליך פלילי. אם כל החלטה להתיר הגשת ראיה, אשר לגירסת ההגנה אינה קבילה, תהווה עילת פסלות, לא תתאפשר כלל הגשת ראיות שקבילותן שנוייה במחלוקת. מרגע שהחליט ביהמ"ש, שהראייה הנדונה היא קבילה, לא ניתן עוד לראות בהיחשפות בית המשפט לאותה ראייה בבחינת עילת פסלות. כל עוד לא נקבע אחרת על-ידי ערכאת ערעור, הרי שמדובר בראייה קבילה, שאין פסול בהיחשפות בית המשפט אליה. אכן, עשוי להיווצר מצב, בו הותרה הגשת ראייה, אך בדיעבד מתברר שנחשפה עקב זאת "מסה קריטית" של חומר בלתי-קביל, שלא היה ידוע על קיומו בשלב ההחלטה על הקבילות. במצב כזה ניתן לטעון לפסלות, אך זאת רק בדיעבד (לאחר החשיפה). בענייננו אין זה המצב. בדיון הציגה המשיבה את החומר שבכוונתה להגיש כראיה להרשעה. מדובר
בכתב האישום בתיק הקודם, ובפרוטוקול בן שורות ספורות, בו מופיעות רק הודאת המערער והרשעתו בעבירות המתאימות. אלה הם הפרטים שצפוי כי ייכללו בראיה שאושרה כקבילה, וניכר כי החלטת בית המשפט להתיר את הגשת הראייה ניתנה תוך התחשבות בהיחשפות הצפויה אליהם.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' הילה נאווי למערער, עוה"ד אלי שוורץ וגב' לילך שלום למשיבה. 6.6.04).

רע"א 1219/04 - עו"ד יהודה לנדא נגד רון דרור (עו"ד) ואח'

*דחיית בקשה להחזרת ערבון שהופקד לצורך קבלת סעד זמני (הבקשה נדחתה).

המבקש והמשיבים הם עורכי דין אשר חלקו משרד אחד. בין המבקש לבין המשיבים פרץ סכסוך, וביום 1.12.2003 הורו המשיבים או מי מהם לחברה המספקת את שירותי הטלפון למשרד המשותף, לנתק את שלוחות הטלפון של המבקש. הוא עתר, ביום 3.12.2003, לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צווי עשה ומניעה זמניים, המורים למשיבים, בין היתר, לחבר את השלוחות מחדש. ביהמ"ש המחוזי (השופטת קרת) הורה במעמד צד אחד על מתן צו מניעה כאמור, כנגד הפקדת ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח על ידי המבקש, והלה הפקיד ערבות בנקאית. ביום 16.12.2003 התקיים דיון במעמד הצדדים (לפני השופטת דותן). בסופו של דיון ובהסכמת הצדדים ניתן צו המורה למשיבים להימנע מלהפריע למבקש להשתמש בקווי הטלפון, בכפוף לתשלום חלקו בחשבונות הטלפון שלא שולמו על ידו בעבר, והפקדת ערבות בנקאית נוספת, לתשלום עבור שלושה חודשי שימוש נוספים בטלפון (להלן - הערבות הבנקאית השניה). נקבע כי "צו זה מחליף את הצו. . . שהיה בתוקף עד היום". המבקש פעל כנדרש בהחלטה, המציא את הערבות הבנקאית השניה ושילם למשיבים כ-40,000 ש"ח בגין חובות טלפון אותם צבר. לאחר מכן פנה לביהמ"ש בבקשה להורות על השבת הערבות הבנקאית הראשונה. השופטת דותן דחתה את הבקשה וקבעה: "לאור טענת המשיבים כי נגרמו להם נזקים בשל הצו ולנוכח הוראת תק' 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי... טרם בשלה העת להחזרת הערבות. הבקשה נדחית". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, הצו הזמני פקע עם מתן ההחלטה המוסכמת. בהחלטה צויין מפורשות כי "צו זה מחליף את הצו הזמני שהיה בתוקף עד היום" ואולם באין הוראה אחרת - וכזאת אין בענייננו, כתב הערבות בגין הצו הראשון שפקע אינו מוחזר אלא בהתאם לתקנה 371, ואין להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שקבעה שטרם בשלה העת להחזרת הערבות. על כן דין הבקשה להידחות.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד עמוס בנצור למבקש, עו"ד רון דרור למשיבים. 6.7.04).

בש"פ 4906/04 - מותעב דווידי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חבלה, סחיטה ואיומים במשפחה" (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וסחיטה באיומים, כאשר, על פי הנטען, במשך תקופה של כשנה, במספר מקרים שונים, דרש מכלתו (להלן: המתלוננת), הנשואה לבנו האני, לקיים עמו יחסי מין, ומשסירבה לדרישתו, איים עליה כי ירצח את האני, את בנה ואותה. כן נטען כי באחד הערבים ראה העורר את המתלוננת שותה משקאות חריפים כשהיא יחד עם האני בביתם של שכניה, נטל רובה ציד שהחזיק ברישיון, וכאשר נפרדו המתלוננת והאני משכניהם, כיוון העורר את הנשק לעברם וירה ירייה לכיוונם. הקליע חלף מעל ראשם של השניים. מיד לאחר האירוע נעצר העורר ולאחר שתי הארכות מעצר שוחרר ביום 30.4.04 לחלופת מעצר בית. ביום 5.5.04, עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש
המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכי קמה עילת מעצר ונוכח מסוכנותו של העורר, אין מקום לחלופת מעצר. הערר נדחה.
הגירסה הראשונה שמסרו האני והמתלוננת בהודעותיהם מסבכת את העורר בעבירות המיוחסות לו וגירסה זו נתמכת לכאורה אף בהודעותיהם של עדים נוספים. על כן, קיימת תשתית ראייתית לכאורית אשר יש בה פוטנציאל להרשעה בתום המשפט. מעשיו של העורר מקימים עילת מעצר של מסוכנות. בנסיבות אלה, אף לאחר שמביאים בחשבון את גילו של העורר שהוא בן 54 ואת יתר נסיבותיו האישיות, לא ניתן להגשים את תכלית המעצר ולהפיג את מסוכנותו הרבה של העורר על ידי חלופת מעצר. העובדה שהנאשם היה משוחרר לחלופת מעצר משך תקופה מסוימת עד למעצרו עד תום ההליכים, עשוייה אמנם בנסיבות מסויימות להוות שיקול נגד השבתו למעצר, אך במקרה דנן אין בשיקול זה כדי להמעיט מן החשש מפני מסוכנותו של העורר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אחמד מסאלחה לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 7.6.04).

ע.א. 9024/03 - עו"ד יורם זריפי נגד עו"ד משה כהן ויורם יזדי

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהצעת פשרה שהועלתה ע"י ביהמ"ש המצביעה לכאורה על גיבוש דעה קדומה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער והמשיב השני הגישו ארבע תביעות נגד המשיב בעילה של לשון הרע. התביעות מתנהלות בפני אותו שופט בירושלים. אחת התביעות הוגשה על-ידי השניים בקשר לתלונות שהגיש נגדם המשיב למשטרה וללשכת עורכי הדין, בהן הוא ייחס להם הטרדה מינית של מזכירתו. ביהמ"ש זימן את בעלי הדין לדיון בארבע התביעות יחד, ובדיון מסר לצדדים כי התרשם באופן חיובי מעדת ההגנה בתיק שעניינו לשון הרע בקשר להטרדה מינית. על רקע זה הציע לתובעים למחוק בהסכמה את כל התביעות נגד המשיב, כך שייחסך מכולם פסק הדין בנוגע להטרדה המינית. בעקבות הדיון הגיש המערער בקשה לפסילת השופט והשופט דחה את הבקשה, בקבעו שמדובר בבקשת סרק, שכן ההצעה שהעלה בפני הצדדים היתה בגדר הצעת פשרה. הערעור נדחה.
את ההצעה של ביהמ"ש יש להבין על רקע מערכת היחסים הכוללת בין בעלי הדין ואופי ההתדיינויות. עיון בתביעות השונות חושף מערכת יחסים מתמשכת, עכורה וטעונה בין המשיב לבין המערער ומשיב 2. הצעת הפשרה נועדה להביא ליישוב הסכסוך בין בעלי הדין, ולכן כרך בה ביהמ"ש את כל התביעות התלויות ועומדות בפניו. נסיון של ביהמ"ש להביא את הצדדים לידי פשרה, אינו מקים כשלעצמו עילת פסלות. מועד הצעת הסדר הפשרה אינו תחום בזמן ואין מניעה כי ההצעה תועלה עובר לכתיבת פסק דין, לאחר שכל התשתית העובדתית והטענות של בעלי הדין נפרשו בפני השופט. התבטאותו של ביהמ"ש בנוגע לתיק הראשון אינה מבססת חשש ממשי למשוא פנים. לאחר שבירור התיק הסתיים, רשאי ביהמ"ש - עובר לכתיבת פסק הדין - לגבש דעה לגבי המימצאים והסוגיות העולות בתיק. כן רשאי ביהמ"ש להציגה בפני הצדדים. תכליתה של ההצעה היתה דווקא להגן על עניינם של המערער ומשיב 2, בכך שתחסך מהם המבוכה ואי הנעימות הכרוכה בדחיית תביעתם, ולא לקפח את זכויותיהם.

(בפני: הנשיא ברק. 16.6.04).

ע.א. 4597/04 - דב שלמה שמשוביץ נגד רוזה חנה קלימן ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד כאשר אין סיכויים טובים למבקש בערעורו וכאשר קיים צד שלישי תם לב שייפגע (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש ניהל מו"מ עם המשיבים 1,2 (להלן - המוכרים) בנוגע לרכישת ביתם. בין עורכי הדין של הצדדים
הושג נוסח מוסכם לחוזה ונקבעה פגישה בין הצדדים בנוכחות עורכי דינם. יום לפני הפגישה המתוכננת, הודיעו המוכרים למבקש כי הפגישה מבוטלת ומספר ימים לאחר מכן חתמו המוכרים עם המשיבים 3,4 (להלן - הקונים) על חוזה למכירת הבית. המבקש הגיש לביהמ"ש המרצת פתיחה למתן פס"ד הצהרתי לפיו בינו לבין המוכרים נכרת חוזה מכר תקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וקבע כי בין עורכי הדין של הצדדים אכן הושגה הסכמה על נוסח של טיוטת חוזה בו גובשו כל פרטי העסקה, וכי הפגישה שנקבעה נועדה לצורך החתימה על החוזה והסיבה היחידה שבגינה ביטלו המוכרים את הפגישה היתה ההזדמנות למכור את ביתם לקונים בסכום גבוה יותר. למרות האמור קבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח במידה הנדרשת את התקיימותה של גמירות דעת אצל המוכרים לחתימה על ההסכם. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ובמסגרתו ביקש צו מניעה זמני עד להחלטה בערעור. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא התגבשה גמירות דעת מלאה אצל המוכרים, ובקביעה זו - שבערעור עצמו תיבחן הן לגופה והן בהשוואה לממצאים האחרים שנקבעו - אין למצוא בשלב זה, פגם מן הסוג היכול ללמד על סיכויים טובים למבקש בערעורו. באשר למאזן הנוחות - באיזון שבין הנזק שעלול להיגרם למבקש (אם יזכה בערעורו) לבין הנזק שעלול להיגרם לקונים, הכף נוטה לטובתם של הקונים. זאת במיוחד לנוכח מעורבותם של הקונים כצדדים תמי לב בעיסקה כאשר שילמו כבר חלק מתמורתה ונרשמה לטובתם הערת אזהרה. באשר למבקש - הרי שבינו לבין המוכרים לא נחתם זכרון דברים, לא הועברה תמורה כלשהי ולא הוכח, לכאורה, כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה.

(בפני: השופטת בייניש. 14.6.04).

ע.פ. 4622/04 - ג'מאל אלבנה נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהערות השופט לנאשם שהשתמעה מהן הצעה להסדר טיעון (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם, יחד עם שניים אחרים, בעבירות סחר בסמים. בישיבת ביהמ"ש הודו שני הנאשמים האחרים, במסגרת הסדר טיעון, ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל (31 חודשים ו-8 חודשים). המערער דחה את ההצעה להודות במסגרת הסדר הטיעון. נוכח זאת פנתה השופטת לבא-כוח המערער ואמרה "אני חושבת שהנאשמים קיבלו הסדר מצויין, אמנם אינני מכירה את הראיות בתיק, ואינני יודעת אם הנאשם שלך יורשע או לא, אבל היה ויורשע, העונש שצפוי לו כפול". נוכח אמירה זו ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו הבהיר, כי בדבריו התייחס רק לרף הענישה המוכר והידוע בגין עבירות מן הסוג בו הואשם המערער, וזאת מבלי להתייחס כלל לעובדות המקרה המסויים שלפניו. הערעור נדחה.
אכן, מוטב לו לשופט אם יימנע מהערות שאינן לצורך, ויותיר בידי צדדים להליך את מלאכת ניהול המשפט והעלאת הטענות. דברים אלה נכונים ככלל. הם נכונים במיוחד כאשר הערתו של ביהמ"ש נוגעת ישירות לתוצאות הליך פלילי - לסיכויי ההרשעה של הנאשם או לחומרת העונש הצפוי לו. כמו כן רצוי כי ביהמ"ש יימנע מפניות לנאשם, מהן משתמעת המלצה כי ינקוט דרך אחת או אחרת לניהול הגנתו, או יוותר על מיצוי מלוא זכויותיו כנאשם. יחד עם זאת, לא כל התבטאות של ביהמ"ש, שאינה ממן העניין או שרצוי היה כי לא תיאמר, מקימה עילת פסלות. עילה לפסילת שופט קמה רק בהתקיים חשש ממשי למשוא פנים - חשש שהמבחן לו הוא אובייקטיבי. משכך,
לא די בתחושה, ולו עזה ביותר, של הנאשם, כאילו נחרץ דינו על-ידי ביהמ"ש. מי שמבקש לפסול את ביהמ"ש צריך להראות, שלחששו הסובייקטיבי בסיס ממשי גם בעיניו של האדם הסביר. בענייננו, לא מקימה הערתו של ביהמ"ש חשש ממשי שכזה למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אמין אנדראוס למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 13.6.04).

ע.א. 2367/04 - אירן מידן נגד ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) ואח'

*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו (ערעור על החלטת המשיבה לפסול עצמה מלשבת בדין - הערעור נדחה).

בפני המשיבה (בראשות השופט גנון) מתנהל ערר של המערערת נגד קצין התגמולים, בתביעתה להכיר בה כנכה לפי חוק הנכים, עקב מחלת סוכרת שאובחנה אצלה בעת שירותה הצבאי. ועדת הערעורים קבעה כי מחלתה נגרמה עקב שני גורמים: האחד, אירוע דחק שהתרחש בעת השירות הצבאי; השני, זיהומים ויראליים אליהם נחשפה המערערת במהלך שירותה הצבאי. לאור ממצאים אלה פסקה הוועדה כי מחלת המערערת נגרמה עקב ובזמן שירותה הצבאי. בערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה. שלל ביהמ"ש את הקשר שבין אירוע הדחק לבין התפרצות המחלה, אך נחלק באשר לקשר שבין הזיהומים הויראליים לבין המחלה. לפיכך, הוחזר הדיון לוועדה לצורך בחינתו של הקשר הסיבתי. הוועדה החליטה, ללא הנמקה, כי אין זה ראוי שתמשיך בדיון האמור ונקבע הרכב אחר של הוועדה. פניית המערערת להרכב המקורי של הוועדה, לעיון חוזר בהחלטתה לפסול עצמה נדחתה. הוועדה קבעה כי: "... הנושא שהועלה על ידי ביהמ"ש המחוזי בערעור על פסק דין הוועדה..., נשקל כבר בדיוני הוועדה עובר למתן פסק הדין, ולפחות ליו"ר הוועדה... דעה בנדון ואין זה בעל טעם שהערר יתברר בפניו שוב". הערעור נדחה.
ערעור זה עוסק במקרה של פסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. משהצהיר שופט, אשר חזקה עליו כי בקיא הוא בהלכות פסילת שופט, כי דעתו מגובשת, אין לכפות עליו לדון בתיק. משכך הם פני הדברים אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה לפסול עצמה מלדון בתיק.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שלמה צפורי למערערת, עו"ד שלמה פרידלנדר לקצין התגמולים. 27.6.04).

בג"צ 7309/02 - חגי פינסקר ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

אי התערבות בג"צ בפס"ד ביה"ד לעבודה. טענת הפלייה בתנאי פרישה מהשירות הציבורי (העתירה נדחתה).

בשנת 1992 החליטו הממונה על השכר במשרד האוצר והוועד המנהל של רשות השידור להצמיד את תנאי שכרם ותנאי פרישתם של מנהלי טלוויזיה ברשות השידור לתנאיו של מנכ"ל במשרד ממשלתי. בהחלטה נאמר כי השינוי יחול על מנהלי טלוויזיה בעתיד. כן נאמר, כחריג לכלל זה, כי השינוי יחול גם על שני מנהלים שמונו בעבר ושעבדו עדיין באופן פעיל ברשות השידור: מנהל הטלוויזיה שכיהן באותה עת, יוסף בראל; ומנהל הטלוויזיה שקדם לו, חיים יבין. העותרים הם גמלאים של רשות השידור, שכיהנו בה בעבר בתפקידי ניהול בכירים ופרשו קודם לקבלת ההחלטות האמורות. הם פנו לבית-הדין האזורי לעבודה בתביעה להחיל גם עליהם תנאי פרישה של מנכ"ל משרד ממשלתי. תביעתם נדחתה. הם ערערו לבית-הדין הארצי לעבודה, וערעורם נדחה. מכאן עתירתם לבג"צ. העתירה נדחתה.
בפסק-דינו של בית-הדין לעבודה נקבע, כי בין ענייניהם של בראל ויבין לבין ענייניהם של העותרים קיימים מספר הבדלים מהותיים היוצרים שוני רלוואנטי בנסיבות העניין. לפיכך, סירובם של המשיבים להחיל את תנאי הפרישה המשופרים גם על העותרים לא היה בגדר הפליה פסולה אלא בגדר הבחנה מותרת וסבירה. בפסק-דינו של בית-הדין לא נפלה טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה, ומכאן שתנאי הסף שנקבעו בפסיקה להתערבות בג"צ בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה אינם מתקיימים. טענות העותרים לא הציגו שאלה משפטית השנויה במחלוקת, אלא התייחסו לאופן יישומם של הדין ושל מדיניות המשיבים על עניינו של כל אחד מן המנהלים האחרים. ככאלה הן, למעשה, טענות של ערעור, וכידוע אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על פסיקתו של ביה"ד לעבודה. לפנים מן הצורך ייאמר כי העותרים לא ביקשו לפסול את ההחלטה כי ההטבה תחול באופן פרוספקטיווי בלבד. בנסיבות אלו, גם אילו התקבלה טענת העותרים כי אין שוני רלוואנטי בינם לבין המנהלים שקיבלו את ההטבות למפרע, היה בכך לכל היותר כדי להקים עילה אפשרית לשלילתן של ההטבות החריגות שניתנו לאותם מנהלים בטעות, אך לא היה בכך כדי לכפות על המשיבים לשנות את מדיניותם הפרוספקטיווית, כך שתחול גם באופן רטרואקטיווי על כל מנהלי העבר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, א. לוי, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עוה"ד י. בייניש ול. יוספי לעותרים, עו"ד ר. שרמן-למדן למשיבים. 28.6.04).

מ"ח 10229/03 - יעקב לומקין נגד היועץ המשפטי לממשלה

בחירת קו הגנה שלא הוכיח עצמו אינה מהווה עילה למשפט חוזר. כשל בייצוג הגורם לעיוות דין עשוי להוות עילה למשפט חוזר

(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

המבקש, רופא במקצועו, הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות מין - אינוס ומעשים מגונים - בשתיים ממטופלותיו. המבקש כפר בעובדות אשר יוחסו לו, וביהמ"ש העדיף את גירסתן של המתלוננות שנתן בהן אמון מוחלט. את עדותו של המבקש בפניו הגדיר ביהמ"ש המחוזי כעדות ש"אינה משכנעת", וכ"עדות מעורפלת, פתלתלה וחמקנית". בעת שהתייצב המבקש בפני ביהמ"ש העליון כדי להשמיע את ערעורו, הוא היה מיוצג על ידי עו"ד אורין שלא ייצגו בערכאה הראשונה, וטען, בין היתר, כי המבקש לא זכה לייצוג נאות במהלך משפטו ולפיכך הגנתו קופחה. את הטענה הזו דחה ביהמ"ש, שמצא כי סניגוריו הראשונים של המבקש עשו את מלאכתם נאמנה. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
לא הוכחה אף לא אחת מהעילות לקיומו של משפט חוזר. הועלתה טענה בדבר "זיוף" הודעתו של המבקש במשטרה, ואולם צריך להניח כי במהלך החדשים הרבים של המשפט המבקש ידע מהו חומר הראיות המצוי בידי המשיבה, ובכללן אותה הודעה נגדה הוא מלין עתה בטענה כי זוייפה. הוא לא העלה את טענת הזיוף בעת שהתקיים משפטו בפני הערכאה הראשונה, ודי בעובדה זו לבדה כדי ללמד שבטענה זו אין ממש. אשר לטענה בדבר "כשל בייצוג" - כשל בייצוג עלול במצבים מסויימים להיות כרוך בעיוות דין, המצדיק משפט חוזר. אולם, את הבקשה לקיומו של משפט חוזר המתבססת על טענה זו, יש לבחון בזהירות רבה, במיוחד כאשר בפני ביהמ"ש לא ניצבת גירסתם של עורכי הדין אשר ייצגו את המבקש בפני הערכאה הראשונה ואליהם הופנו חיצי הביקורת. בחירה בקו הגנה שלא הוכיח את עצמו, אינה מהווה עילה לקיומו של משפט חוזר, ואימוץ קו הגנה שלא הביא לזיכוי מבקש, אינו מקנה לו זכות לנהל את משפטו מחדש באמצעות עורך דין אחר, מתוך תקווה שהפעם ייטב מזלו.