תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 5

רע"א 1067/04 - רולן בע"מ נגד מדינת ישראל

*הערכאה שאליה יש להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור, על החלטה שניתנה ע"י מי שמכהן בבימ"ש כרשם וכשופט, החל לדון בנושא כשהיה רשם ובינתיים נתמנה גם כשופט(הבקשה נמחקה).

א. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בשנת 1992 תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה. משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, ניתן פסק דין על ידי הרשמת קובל. בשנת 2002 הגישה המשיבה בקשה לביטולו של פסק הדין וניתנו בתיק החלטות מהחלטות שונות על ידי הרשמת מזרחי. לאחר מכן הועבר התיק לטיפולו של הרשם שפירא. הרשם שפירא נתמנה במועד כלשהו כשופט בפועל של בית המשפט המחוזי. הוא דן בבקשת הביטול ונתן החלטות שונות שבסיומן מתנוסס הכיתוב "רשם בית המשפט המחוזי". ההחלטה הסופית לעניין הבקשה לביטולו של פסק הדין נחתמה על ידי השופט שפירא, ללא ציון תפקידו כרשם, ובה נעתר לבקשה וביטל את פסק הדין שניתן על ידי הרשמת קובל כתשע שנים וחצי לפני כן. המבקשת הגישה לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור נגד החלטת הביטול. תשובתה של המשיבה עסקה בטעמים הסובבים סביב פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. רק בשלב מאוחר העלתה המשיבה את הטענה, כי תקיפת ההחלטה של הרשם היתה צריכה להיעשות על דרך ערעור בפני בית המשפט המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נמחקה והוחלט שהמבקשת תוכל להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 10 ימים.
ב. תקלות מתקלות שונות עלולות להתרחש מקום שבעל תפקיד שיפוטי מכהן בעת ובעונה אחת כרשם וכשופט בפועל. המעוניין להשיג על החלטה אחרת של רשם חייב להגיש ערעור לבית המשפט בו מכהן הרשם. אולם, אם מדובר ב"החלטה אחרת" של שופט, בין במינוי קבוע ובין במינוי בפועל, דרך התקיפה היא זו של בקשת רשות ערעור המוגשת לערכאת הערעור. החלטה המבטלת פסק דין שניתן בהיעדר הגנה הינה החלטה אחרת. משמע, אם ההחלטה עליה מלינה המבקשת ניתנה על ידי "הרשם" שפירא, צריכה היתה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. לעומת זאת, אם עסקינן בהחלטה שניתנה על ידו כ"שופט בפועל", הרי הדרך הדיונית לתקיפתה הינה אכן בקשת רשות ערעור. בעבר נקבע, כי גם אם הרשם שהחל לדון בהליך העביר את העניין לעצמו בכובעו החדש כשופט, הרי "...לא יכול היה לעשות כן ללא מתן הודעה על כך לבאי כוח הצדדים ומתן אפשרות להם להשמיע דברם על שינוי כזה בערכאה...". במקרה שבפנינו נראה שהצדדים לא קיבלו התראה כזו. בפרשה אחרת בנסיבות... נקבע כי פתוחה הדרך בפני בעל הדין המעונין לתקוף את ההחלטה לבחור בין הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי לבין הגשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
ג. נקודת המוצא הינה כי אין מקום שבעל דין ייפגע כתוצאה מתקלה שאין הוא אחראי לה. בעלי הדין אינם צריכים לעקוב אחרי הפרוטוקולים וההחלטות על מנת ללמוד מאלה האם החלטה מסויימת נחתמה על ידי בעל התפקיד השיפוטי בתפקידו כרשם, או דווקא בתפקידו כשופט. לכאורה המסקנה היא כי המבקשת לא שגתה בדרך הילוכה, שכן רשאית היתה לבחור בין ערעור לבית המשפט המחוזי לבין בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ואולם, שיקולים מערכתיים - ארגוניים וטעמים הנוגעים לאחידות פעולה של בתי המשפט יובילו במקרה זה לתוצאה אחרת. בקשות שבסמכות רשם ראוי להן ככלל שיידונו בפני רשם, ואין זה משנה אם הרשם המסויים מכהן אף כשופט בפועל. אם ביהמ"ש העליון ייזקק לבקשות מן הסוג שלפנינו, יוביל הדבר לאי אחידות: בבית משפט מחוזי בו מכהן רשם שאינו שופט בפועל תהא התקיפה הערעורית בפני הערכאה בה הוא פועל כרשם. לעומת זאת, בבית משפט מחוזי אחר, בו מכהן בעל תפקיד כפול אשר דן בתיקים שבסמכות רשם, תגיע החלטתו ישירות לביהמ"ש העליון. ככלל, אי אחידות זו אינה רצויה. על כן, הערעור יימחק, ואולם המבקשת רשאית להגיש
תוך 10 ימים ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של הרשם שפירא. מאחר שאין מדובר בחוסר סמכות לדון בבקשה, לא ניתן להורות על העברת העניין לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד י. שילה למבקשת, עו"ד י. בלום למשיבה. 14.7.04).

עע"ם 7111/03 - "יוסף חורי" חברה לעבודות בנין בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*פסילת הצעה במכרז כאשר המציע הוסיף לתנאי המכרז המודפסים תנאי נוסף ולטענתו ההצעה במכרז לא היתה ברורה ולכן הוסיף את התנאי. *יש להימנע, ככל שניתן, מביטול מכרז ופרסום מכרז חדש(מחוזי חיפה - עת"ם 1193/03 - הערעור נדחה).
א. מינהל מקרקעי ישראל פרסם מכרז לחכירת מגרש בחיפה. על חוברת המכרז נכתבה הכותרת: "הזמנה לקבלת הצעות לחכירת מגרש לבניית מעונות לסטודנטים". בתנאים למכרז הזמין המינהל הצעות לחכירת מגרש לבניית 10 יחידות דיור. למכרז הוגשו שלוש הצעות. המשיבה 3 הגישה הצעה בסכום של 1,050,000 ש"ח; צד שלישי הגיש הצעה בסכום נמוך יותר; המערערת הגישה את ההצעה הגבוהה ביותר, על סך 1,620,000 ש"ח. ואולם, בהצעתה הוסיפה המערערת התנייה כי "במידה ויתברר שהתנאים והאפשרויות... שיווק" לסטודנטים בלבד, אינן כדאיות... הרי נהיה זכאים לבנות בניין מגורים רגיל... לכל דורש... תנאי הרכישה ומסמכי הרכישה כולל חוזה הפיתוח וחוזה החכירה וכל מסמך רלוונטי אחר יותאמו לבניה למכירה למגורים". בסעיף 8 לתנאי המכרז נקבע כי "ההצעה תוגש... מבלי לבצע בנוסחה המודפס כל תיקונים, שינויים, השמטות ותוספות כלשהם...". על כן, התוספת בדבר התניית ההצעה, הביאה לפסילת הצעתה של המערערת על הסף ע"י ועדת המכרזים, והמשיבה 3 זכתה במכרז. המערערת פנתה בעתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בטענה כי לא היתה הצדקה לפסילתה מלהשתתף במכרז. לחלופין ביקשה לצוות על ביטול המכרז ועל פרסומו מחדש בנוסח ברור וענייני. בית המשפט המחוזי הסכים כי ניסוח המכרז אינו ברור, אך לדעתו, הדרך הנכונה שעמדה בפני המערערת היתה לנקוט בצעד של הבהרת אי הבהירות. על כן לא היה מנוס בפני הועדה אלא לדחות על הסף את ההצעה. הערעור נדחה.
ב. הלכה מושרשת בדיני המכרזים היא כי הצעתו של כל משתתף צריכה להתאים לתנאי המכרז. מעקרונות דיני המכרזים מתחייב כי ההצעה תהיה ברורה, סופית וחד-משמעית. ההתנייה נתפסת, כפגם חמור, אשר ברוב המקרים יצדיק את פסילת ההצעה. הצעה מעין זו משמיטה את הבסיס לעריכת השוואה בין ההצעות, פוגעת בשוויון בין המציעים ומסכלת את הליך המכרז. הגשת הצעה המסתייגת מדרישות במכרז או אינה תואמת אותן עלולה להביא לפיכך לפסילת ההצעה.
ג. במקרה דנן, חייבו תנאי המכרז למלא את טופס ההצע במכרז, מבלי לבצע בו שינויים או תוספות. המערערת עצמה הסכימה שהטקסט שהוסיפה מנוגד לתנאי המכרז. אך לטענתה, התוספת נכתבה בשל חוסר הבהירות של המכרז. טענה זו אין לקבל. אם סברה המערערת כי המכרז אינו ברור, היה עליה לפנות לוועדת המכרזים בטרם חלף המועד האחרון להגשת הצעות, ולבקש הבהרות או שינוי נוסח המכרז. שמירת האופציה שלא לממש את מטרת המכרז (בניית מעונות) אלא לנצל את המגרש למטרה שונה בתכלית - בניית יחידות דיור למכירה רגילה, מהווה הסתייגות מהותית מדרישות המכרז. מנקודת מבטם של יתר המשתתפים, ההסתייגות מקנה למערערת יתרון כלכלי בלתי הוגן על פניהם.
ד. אשר לדרישתה החלופית של המערערת לבטל את המכרז - ביטול מכרז לשם עריכתו מחדש אינו דבר של מה בכך. יש להימנע מצעד כזה ככל שניתן. באפשרות של ביטול המכרז יש לנקוט רק בהיעדר כל חלופה ראויה אחרת. במקרה שלפנינו קיימת חלופה
אחרת - אישור זכייתה של המשיבה 3. אמנם, אישור הזכייה מעורר במבט ראשון קושי מסויים, בשל הניסוח הלקוי של המכרז ובשל הפערים בין המינהל לבין משיבה 3 באשר לפרשנות המכרז, אם אכן מדובר רק במעונות. אכן, מסמכי המכרז נוסחו באופן מרושל. אולם, בחינה כוללת של לשון המכרז, תנאיו ומטרתו מובילה למסקנה כי העמדת המגרש לזוכה במכרז נועדה אך ורק לשם בניית מעונות לסטודנטים ואין מקום לסטות מתכלית זו אך בשל כמה הוראות סטנדרטיות המופיעות במכרז בשגגה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד משה עמאר וגסאן חורי למערערת, עו"ד אבי ליכט למדינה, עו"ד אפרים קיזל למשיבה 3. 12.7.04).

רע"א 4891/04 - שמואל וינקלר נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'

*דחיית בקשה של חייב לבטל מכירת נכס שבוצעה ע"י כונס נכסים למימוש משכנתא, כאשר החייב מציע, לאחר המכירה, קונה שמוכן לשלם יותר עבור הנכס(הבקשה נדחתה).

א. המבקש ואביו, המשיב 6 (להלן: החייבים), היו חוכריה של חלקת מקרקעין. במסגרת עיסקה מסויימת קיבלו החייבים מהמשיב הלוואה של 800,000 דולר. להבטחת ההלוואה חתמו החייבים על שטר משכנתה, בו שיעבדו את זכויותיהם במקרקעין לטובת הבנק. החייבים לא פרעו את ההלוואה במועדה, ולבקשת הבנק מינה ביהמ"ש כונס נכסים למימוש המשכנתה. לדברי הכונס, נמשך הליך המימוש למעלה משנה, בה נעשו מאמצים מרובים למכור את המקרקעין בתמורה מירבית. אף כי ניתנו מספר חוות דעת שמאיות, הנוקבות בסכומים גבוהים ביותר באשר לשווי המקרקעין, לא עלה בידי הכונס למצוא הצעה המתקרבת לאותם סכומים. הצעת הקונות, המשיבות 4,3, אשר עמדה על סך 370,000 דולר, היתה ההצעה הזוכה. בתום ההתמחרות חתמו נציגי הקונות על נוסח הסכם המכר, וראש ההוצאה לפועל אישר את המכר. הקונות שילמו לכונס את מלוא התמורה עבור הנכס. לאחר תשלום עיקר התמורה לכונס, הגישו החייבים לראש ההוצאה לפועל בקשה לביטול המכר ובקשתם נדחתה.
ב. לאחר הליכים נוספים הוגשה ע"י החייבים לכונס הצעתה של המשיבה 7, (להלן - יונה), אשר עמדה על סך 500,000 דולר. הכונס פנה לבית המשפט המחוזי וביקש הוראות בשאלה אם יש לבצע התמחרות בין יונה לבין הקונות. בית המשפט המחוזי אישרר את המכר לקונות, בציינו, כי חובו של המבקש לבנק עולה על 5.4 מיליון ש"ח, בעוד שהמקרקעין צפויים להימכר בסכום שאינו מגיע אפילו כדי מחצית החוב, גם אם תתקיים התמחרות מחודשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. בבוא בית המשפט להכריע בבקשת חייב לבטל עיסקת מכר אשר כבר אושרה, עליו לשוות לנגד עיניו את כל בעלי האינטרסים הנוגעים בדבר. על בית המשפט להקפיד כי לא יקופח עניינם של נושי החייב, אינטרס העולה במידת מה בקנה אחד עם עניין החייב שיגדל הסך הכולל המתחלק בין הנושים. כמו כן קיים אינטרס רחב יותר, של חייבים בכלל ושל נושיהם של חייבים. אם יהא המציע הזוכה חשוף לאפשרות שזכייתו תבוטל מפאת טענות שונות הנוגעות למכר, אשר יוכל החייב להעלות חדשות לבקרים, יירתעו מציעים פוטנציאליים מלקחת חלק בהליכי מכר כאלה ולסכן את כספם. בענייננו לא נתקיימו תנאים מיוחדים המצדיקים לבטל את המכר. הצעתה של יונה עלתה לאחר שנסתיימו הליכי המכר מבחינת כונס הנכסים והקונות, ולאחר שנתקבל כבר אישור ראש ההוצאה לפועל לעסקה. אף בתמורה לה התחייבה אין לראות יתרון כלכלי כה גדול, המצדיק פתיחת ההתמחרות מחדש. כיוון שכך, יש ליתן משקל נמוך לטענה כי טובת נושיו של המבקש מחייבת עריכת התמחרות מחדש.

(בפני: השופט גרוניס. 20.7.04).

ע.פ. 20/04 - אבי קליינר נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה של "הגנה עצמית" בעבירת הריגה, כאשר התנהגותו של הנאשם היתה "לא סבירה בעליל"(מחוזי ת"א - ת.פ. 40336/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער עובד כנהג מונית בחולון, ובתחנה בה עבד הכיר את הרצל טאוסי (להלן: "המנוח"). בשנת 2000 החל המנוח חושד במערער כמי שמנהל פרשיית אהבים עם אשתו, והחל להטרידו, איים לפגוע בו, בבני משפחתו וברכושו, וכך נהג לחתוך את צמיגי מוניתו של המערער. המערער ניסה לשכנע את המנוח שלחשדו אין שחר, נעתר לדרישת המנוח להבדק ב"מכונת אמת", ונמצא כי הוא דובר אמת, ובאחד הימים התקשר המנוח למערער ודרש להיפגש עימו. המערער אסף את המנוח במונית שלו, ולאותה פגישה הגיע המערער כשהוא נושא עמו אקדח טעון, דרוך ונצור. לגירסתו, כשעלה המנוח לרכב, הוא שלף סכין ואיים עליו כי אם לא ישלם לו עשרים אלף דולר ירצח אותו. או אז שלף המערער את האקדח וירה שתי יריות שפגעו בתקרת המונית ושלוש יריות שפגעו במנוח וגרמו למותו. במשפטו טען המערער כי מעשיו חוסים בצלה של "ההגנה העצמית". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער צפה שפגישה עם המנוח תשא אופי אלים, והוא לא יכול לחסות בצלה של טענת ההגנה העצמית כאשר הוא-עצמו הביא בהתנהגותו הפסולה למצב בו נמצא, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות האירועים, וכאשר התגובה לא היתה סבירה בנסיבות העניין. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הטענה בדבר "הגנה עצמית" מעוגנת בסעיף 34י' לחוק העונשין, ולפי אחד הסייגים שבו, אין מקום לטענת הגנה עצמית מקום שהנאשם הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. סעיף 34טז' לחוק העונשין, קובע כי הוראות סעיף 34י' לא יחולו "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". כדי שפעולותיו של המותקף יחסו בצלה של הגנה זו, עליו להראות כי הן היו נחוצות לשם הדיפת התוקף. ההגנה העצמית צריך שתהא מופעלת רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה ולא לפני כן. במסגרת דרישת הסבירות יש לשקול את חומרת הסכנה שיוצר התוקף, מול מידת הכוח שהפעיל המותקף. המותקף חייב להפסיק את השימוש בכח לאחר שניטרל את יריבו והסכנה חלפה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע שהתנהגותו של המערער היתה "לא סבירה בעליל". דרישת הסבירות עוסקת במידת הכוח שהפעיל המתגונן נוכח תקיפתו וביחס שבינו לכוח שהפעיל התוקף. המערער תאר את האירועים שהתרחשו לאחר כניסת המנוח לרכבו. לטענתו, הבין כי המנוח מנסה לסחוט ממנו כספים. התגובה ההגיונית בנסיבות אלו היא מתן הבטחה למנוח כי יקבל את מבוקשו גם אם אינו מתכוון לקיימה. דרך אחרת היתה לנסות לנטוש את הרכב ולהסתלק מהמקום. בשני אמצעים אלה לא נקט המערער. גם אם שליפת האקדח היתה סבירה, הרי המערער לא הסתפק בכך, וירה לעבר גופו של המנוח. כדי להרתיע אדם אינך נדרש לירות שלושה כדורים לעבר פלג גופו העליון, תוך ידיעה, וברמת וודאות גבוהה, כי ירי זה עלול להיות קטלני.
ד. משנקבע כך, אין עוד צורך להכריע בשאלה אם נכון לקבוע, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, כי ההגנה לפי סעיף 34י' לא תעמוד למערער גם משום שחטא בהתנהגות פסולה. עם זאת יצויין כי לפי עדותו צפה המערער אפשרות של התפתחות אלימה במהלך מפגשו עם המנוח, ובמצב זה מותר לתהות מדוע לא הקדים ופנה למשטרת ישראל, ולמצער, לבקש מאחד מחבריו להתלוות אליו לאותו מפגש.
ה. אשר לחומרת העונש - המערער נקלע למצב קשה בו היה עליו להתמודד עם חשד שפיעם במנוח, ולא הרפה ממנו חרף כל ניסיונות השכנוע שעשה המערער עצמו ועשו אחרים. יותר מכך, המנוח לא הסתפק בהטרדות מילוליות, אלא ליווה אותן באיומים שהופנו כלפי המערער ובני משפחתו, ואיומים מסוג זה יכולים להדיר שינה מעיניו של אדם. אולם, כנגד כל אלה ניצב הערך הנעלה של קדושת חיי אדם, במיוחד כאשר בפני המערער היו פתוחות דרכי פעולה אחרות, פחות פוגעניות. העונש משקף איזון נכון בין הנסיבות בהן פעל המערער לתוצאות של מעשיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 30.6.04).

בג"צ 5636/01 - אורי בקמן ותמרה מאירוביץ נגד שר העבודה והרווחה ואח'

*אי התערבות במדיניות של הרשויות לענין הענקת הכרה כמאלף כלבי נחייה לעיוורים, לצורך סיבסוד עלות האילוף(העתירה נדחתה).

א. העותר הינו בעל בית ספר לאילוף כלבים, המבקש את הכרתם של המשיבים כמאלף כלבי נחייה לעיוורים, דבר שיאפשר לו ליהנות מסיבסוד עלות אילוף הכלבים. העותרת היא עיוורת וחרשת-אילמת אשר נעזרת בכלבת נחייה שאולפה על ידי העותר ומבקשת מימון אחזקת כלבתה כפי שמקבלים עיוורים הנעזרים בכלבים שאולפו על ידי מאלף מוסמך. העותר טוען כי המשיבים הבטיחו להעניק לו הכרה אם יעמוד בהצלחה בבחינה במוסד להכשרת מאלפים של כלבי נחייה בחו"ל, והוא אף נסע בשנת 2001 ללמוד בבית ספר בגרמניה בהתבסס על הבטחה זו. אולם, לאחר התכתבות עם בית הספר, החליטו המשיבים למנוע מהעותר את ההכרה בו. ועוד טוען העותר, כי מדיניותם של המשיבים פוגעת בחופש העיסוק, ונגועה בשיקולים זרים. העותרת טוענת כי העותר הוא הגורם היחידי בישראל המוכן לאלף כלבי נחייה לעיוורים-חירשים. המשיבים טענו, כי מתוך כוונה להעניק שירות נאות לעיוורים הנזקקים לכלבי נחייה, הם פועלים על פי התנאים המנחים אשר נקבעו על ידי השירות לעיוור. העתירה נדחתה.
ב. הסמכות לקבוע באילו תנאים יסופקו שירותים לעיוורים ניתנה למשיבים, והביקורת של בג"צ מצטמצמת לשאלה אם סמכות זו הופעלה בגדרו של מתחם הסבירות ואם ניתן משקל ראוי לשיקולים הרלוונטיים. כדי להסדיר הפעלת סמכות זו, רשאית רשות מינהלית לקבוע הנחיות לדרך פעולתה, וכן אמות מידה על פיהן יינתנו שירותיה. בצד דרישת הסבירות עומדת דרישת החוקתיות, לאמור, החלטה של רשות מינהלית אשר יש בה לפגוע בזכותו של הפרט לחופש העיסוק, תיבחן על פי המבחן הקבוע בחוק יסוד: חופש העיסוק. העותר טען כי שיקולים זרים הנחו את המשיבים בסירובם להכיר בהכשרתו, אולם לאורך השנים, העניקו המשיבים לעותר מספר הזדמנויות להוכיח את הסמכתו. סלע המחלוקת היה ונותר הכשרתו של העותר שאינה פורמאלית, ואינה מוכרת על ידי גורם מוסמך מוסכם. דרישתם של המשיבים כי מאלפים יסיימו לימודים פורמאליים בבית ספר מוכר, נועדה לפקח על השירות הניתן לציבור העיוורים. היא אינה חורגת ממתחם הסבירות.
ג. אשר לטענה בדבר פגיעה בחופש העיסוק - אמנם, החלטתה של המדינה לסבסד גורם אחד בשוק מבלי להעניק עזרה דומה למתחריו, פוגעת ביכולת התחרות של האחר וממילא כרוכה בה פגיעה בחופש העיסוק. אולם, כנגד זכותו של הפרט לעסוק במקצועו עומדים אינטרסים אחרים, כגון הגנה על הציבור והבטחת שירות איכותי. העדפת האינטרס הציבורי ראויה במיוחד מקום בו המדינה משתתפת במימון השירות, הואיל ואז קמה גם זכותה, אם לא לומר חובתה, לפקח על איכות השירות. כך או כך, במקרה שבפנינו
לא נפסל העותר מלעסוק במקצוע בו בחר, אלא נמנע ממנו הסיבסוד הציבורי, וזאת עד שיתקיימו בו התבחינים אותם קבעה הרשות, ואשר מטרתם להגן על ציבור העיוורים ולהבטיח להם שירות ראוי ואיכותי. לפיכך דין עתירתו של העותר להידחות.
ד. אשר לעתירתה של העותרת - היא תארה בתצהירה את השיפור הרב שחל בחייה בזכות כלבת הנחייה שאולפה על ידי העותר. חרף זאת, נמנעים המשיבים מלממן את אחזקת הכלבה, מאחר והיא לא אולפה בבית ספר מוסמך. כאמור מדיניותם של המשיבים להכרה במוסדות המאלפים כלבי נחייה היא כדין. מכך מתחייב כי שאלת אילופו של כלב הנחייה במוסד מוכר מהווה שיקול רלוונטי ולגיטימי הנוגע לשאלת התמיכה באחזקתו של כלב הנחייה. יחד עם זאת, מדובר בהנחיות מינהליות ולא בכללים נוקשים. על כן, אין בקיום ההנחיות כדי לפטור את המשיבים מלבדוק בכל מקרה לגופו. בענייננו לא נפרשה תשתית עובדתית ומשפטית המאפשרת לבג"צ לבדוק את הנושא. מתוך כתבי הטענות לא ברור כלל אם העותרת פנתה למשיבים בבקשה לקבלתה של קיצבה. מכאן, שגם דין עתירתה להידחות, ולעותרת שמורה הזכות לפנות למשיבים, ואם כך תעשה, תידון בקשתה לקיצבה ברוח השיקולים שהוצגו לעיל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יהושע ננר ויואב בהירי לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 30.6.04).

בג"צ 82/02 - צבי קפלן ואיגוד נהגי המוניות נגד מדינת ישראל אגף המכס ואח'

*אי התערבות במדיניות פטור ממס קנייה במכוניות המיועדות למוניות, כאשר בעלי המוניות טוענים שיבואני המכוניות אינם מוזילים את המכוניות בכל סכום הפטור מהמס(העתירה נדחתה).

א. העותר הוא נהג מונית, הרוכש מדי כמה שנים במכונית חדשה, מסוכנות ליבוא מכוניות. טענתם של העותרים היא, כי לא מתאפשר להם ליהנות ממלוא ההקלה במס קניה ובמכס המוענקת על רכישת מונית. מס קניה על רכב פרטי הוא %95 מהמחיר הסיטוני של הרכב, ומכונית המשמשת כמונית פטורה לגמרי ממס קניה. העותרים טוענים שפטור זה נועד להיטיב עם נהגי המוניות, ולמעשה נופל בחלקו, שלא כדין, לכיסם של יבואני הרכב. זאת משום שההבדל במחיר בין מכונית הנמכרת לשימוש פרטי לבין זו הנמכרת למונית פחות מאשר סכום המס. משכך, מבקשים העותרים כי המשיב ייצור מנגנון, אשר יבטיח, כי הפטור כולו יגיע ישירות אל רוכש המונית. העתירה נדחתה.
ב. לפטור שניתן למוניות כמה תכליות ראויות, ובכללן, שמירה על בטיחות הנוסעים במוניות בדרך של יצירת תמריץ לחידוש תדיר של צי המוניות. ההסמכה הקבועה בחוקים להעניק הקלות ופטורים ממסים, מקנה לרשות המינהלית שיקול דעת רחב בעיצוב מדיניות המיסוי על טובין מיובאים, ובקביעת אופני הפעלתה. אכן, שיקול הדעת אינו בלתי-מוגבל. שר האוצר חייב להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לכללי המשפט המינהלי והמשפט החוקתי, והסדר המיסוי והפטור שגובש חייב להיות סביר ומידתי. גם אם כך, בבואו להחיל ביקורת שיפוטית על אופן הפעלת הסמכות המנהלית, יימנע ביהמ"ש מלשים עצמו תחת הרשות המינהלית, ומלהורות לה כיצד עליה ליישם סמכותה. תפקידו של ביהמ"ש לקבוע אם ההסדר שגובש על-ידי הרשות המינהלית הוא חוקי, אם לאו. הרשות המינהלית עשוייה לגבש כמה וכמה הסדרים חלופיים, שכולם ייחשבו חוקיים.
ג. ההכרעה, מהו האופן הראוי ביותר ליצירת תמריץ לרכישת מוניות ולהחלפה תדירה שלהן, היא מסוג ההחלטות המוקנות באופן טיפוסי לשיקול דעתה המקצועי של הרשות המינהלית. קיים מגוון רחב ביותר של אמצעים - פיסקאליים ואחרים - העשויים לקדם תכלית זו. אף אם נניח, כטענת העותרים, שמנגנון הגבייה שנבחר אינו היעיל ביותר האפשרי, מבחינת מימוש תכליתו הישירה של הפטור (יצירת תמריץ פיסקאלי
לבעלי המוניות), עדיין אין בכך ללמד, שההסדר בכללותו הוא בלתי סביר. הוא מבטא התחשבות לגיטימית במגוון שיקולים מערכתיים, הנוספים על מימוש התכלית הישירה של הפטור. כך, הוא "מפזר" חלק מתמריציו ליבואני המוניות, שגם להם חלק בעיצוב היצע המוניות החדשות בשוק; הוא חוסך את הצורך ביצירת מנגנון מיוחד של גביה ופטור למוניות; והוא אף מתאים למצב המשפטי הקיים בכל הנוגע למיסוי טובין מיובאים. בשיקול דעת זה אין פסול המצדיק את התערבות ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שי גלעד לעותר, עוה"ד דני פרידמן ושגיא דויד לאיגוד יבואני הרכב, עו"ד אבי ליכט למדינה. 30.6.04).

על"ע 5641/03 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד פזית פרלמוטר וולף, עו"ד

*החמרה בעונש של עורכת דין שגנבה כרטיס אשראי ומשכה באמצעותו כספים למעלה מ-30 פעמים והרחקתה לצמיתות מלשכת עוה"ד(ערעור על קולת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).

א. המשיבה הורשעה בהליך פלילי בכך שגנבה כרטיס אשראי והשתמשה בו משך שלושה שבועות למעלה מ- 30 פעם, ונדונה למאסר על תנאי ולקנס של 2,000 ש"ח. המערער פנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בבקשה להוציא את המשיבה משורותיו. בית הדין קבע כי העבירות שביצעה המשיבה "מעידות על פגם מוסרי חמור באישיות... ותפיסה מעוותת של מעמדה כעו"ד בחברה". עם זאת, ציין בית הדין כי הוצאת עו"ד מן הלשכה לצמיתות הינו עונש חמור ביותר, והטיל על המשיבה עונש השעיה של 10 שנים. שני הצדדים ערערו על פסה"ד לביה"ד המשמעתי הארצי, וביה"ד דחה את שני הערעורים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. הניגוד בין דמותו הראויה של עורך דין לבין העבירות שביצעה המשיבה - עבירות של גניבה, מירמה, זיוף והתחזות, הוא ניגוד כה חריף שמקומה של המשיבה לא יכירנה בין שורות עורכי הדין. שני מניעים עמדו לנגד עיני ביה"ד המשמעתי שמנעו ממנו החלטה על פסילה לצמיתות: האחד הוא חוק יסוד: חופש העיסוק, ועקרון המידתיות הכרוך בו; השני הוא נסיבות אישיות של המשיבה עליהן עמד בפסק דינו והחזרת הכספים. שני הנימוקים אינם יכולים לעמוד. אכן, חופש העיסוק מקנה לבעל הכשירויות המתאימות זכות להיות עו"ד. זכות זו אינה קיימת בידי מי שאינו עומד בדרישות הפורמאליות לקבלה ללשכה - השכלה, התמחות וכיוצא באלה; הזכות לעסוק במקצוע עריכת הדין אינה קיימת גם בידי מי שאינו עומד בסטנדרטים הראויים של יושר והגינות המצופים מעו"ד. אכן, חוק יסוד חופש העיסוק מחייב ענישה מידתית. אך בשים לב לתכלית הענישה המשמעתית, העונש אותו מבקש המערער להטיל - עונש של הרחקה לצמיתות - עונש מידתי הוא. גם נימוקו השני של ביה"ד המשמעתי המחוזי אינו יכול לעמוד. לא היה מקום לראות את מכלול מעשיה של המשיבה בפרשת הכרטיס הגנוב כ"כשלון חד פעמי". כמו כן, אין המדובר בעבירה יחידה של המשיבה. עוד בשנת 1997 הורשעה המשיבה, בעקבות הסדר טיעון, בכך שכשביקרה עציר במעצר היא ניצלה את הביקור לרעה והתחבקה והתנשקה עם העציר בחדר המיועד לביקור עורכי דין. היא נדונה, על פי הסדר הטיעון, להשעיה של 30 יום. עבירה נוספת בגינה הורשעה המשיבה היא שבעת השעיה זמנית (בעקבות פרשת כרטיס האשראי הגנוב) ייצגה נאשמים בבתי המשפט. על כן, אין המשיבה ראויה להימנות על ציבור חברי הלשכה, וראוי להוציאה משורות הלשכה לצמיתות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 29.6.04).

בש"פ 5153/04 - פלוני נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לאסור פרסום חקירה של הרשות לניירות ערך, נגד משרד רואי חשבון, תוך הסכמת הרשות שלא לפרסם רק את שמו של השותף החשוד בעבירות הנחקרות(הבקשה נדחתה).

א. נגד העורר, שותף ומנהל במשרד רואי חשבון מרכזי ומוביל בחיפה, מתנהלת חקירה ברשות לניירות ערך, בקשר לדו"חות כספיים אשר ערך במסגרת עבודתו. ביום 1.4.2004 הובא העורר בפני בימ"ש השלום בתל-אביב ישוחרר בערבות. באותו דיון הוגשה בקשה לאסור פרסום של פרטים מזהים הנוגעים לעורר, מכוח סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט. בימ"ש השלום דחה את הבקשה ובדיון בביהמ"ש המחוזי טען העורר, כי ייגרם לו נזק חמור ובלתי הפיך במיוחד במצבו הבריאותי, אם יפורסמו פרטים מזהים אשר יש בהם לחשוף את קיומה של החקירה המתנהלת נגדו. בא-כוחו של העורר טען, כי העורר הביע כוונות אובדניות. על סמך עובדות אלו, הודיעה המדינה כי היא אינה מתנגדת לאיסור פרסום הפרשה, בעוד שמשיבים 3-1 הסכימו להוצאת צו מצומצם שיאסור על פרסום שמו של העורר בלבד. ביהמ"ש המחוזי הורה על איסור פרסום שמו של העורר, אך התיר לפרסם את שאר פרטי הפרשה. הערר נדחה.
ב. סעיף 70(ה1) לחוק בימ"ש העניק לביהמ"ש את הסמכות לאסור את פרסומם של פרטים מזהים אודות חשוד הנמצא בחקירה שבמסגרתה טרם הוגש כתב אישום, "אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור וביהמ"ש סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום". סעיף זה מהווה סייג לעקרון החוקתי המנחה בדבר פומביות הדיון, עקרון הממזג שני עקרונות חשובים: וזכות הציבור לדעת. השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 70(ה1) מותנית באלה: ביהמ"ש סבור כי הפרסום יגרום לחשוד "נזק חמור", ונמצא כי יש מקום להעדיף את מניעת הנזק על האינטרס הציבורי בפרסום. באשר למקרה דנא, אין פגם באיזון שערך בימ"ש קמא. נקבע, כי עקב מצבו הנפשי של המערער, יש למנוע את פרסום שמו, עם זאת, זכותו של הציבור לדעת על קיומה של החקירה, וכן חופש הביטוי של משיבות 1-3, חייבו את ביהמ"ש המחוזי ללכת בדרך אותה התווה. זכותו של העורר שלא להיחשף אינה מוחלטת. במניעת פרסום שמו של העורר יש כדי להקטין את הנזק העלול להיגרם לו עם חשיפת הפרשה, אולם אין זו סיבה להסתיר את עצם קיומה מעיני הציבור, ובעיקר לקוחות אחרים של המשרד בו הוא עובד, ובעלי המניות אשר השקיעו בחברות שהדו"חות הכספיים שלהן נחקרים.

(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד אסף ברם וגיל דחוח לעורר, עוה"ד פז מוזר וגב' רינת מודיאני למשיבים, עו"ד גב' אורלי דורון למדינה. 20.6.04).

ע.א. 8483/02 - אלוניאל בע"מ ואח' נגד אריאל מקדונלד ואח'

* ע.א. 8483/02 - פיצויים בגין שימוש ב"סימן מסחר", כאשר הנתבע השתמש בשמו הוא הזהה "כמעט" לשם המהווה את ה"סימן המסחרי". *חיוב בתשלום עקב הפרת סימן מסחר, מכח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. *אימתי שימוש בשם של פלוני מהווה פגיעה בפרטיותו. *ביטול חיוב בפיצויים (מחוזי ת"א - ת.א. 2578/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה פה אחד).
א. המשיב, (להלן: אריאל), היה שחקן זר בקבוצת הכדורסל - מכבי תל אביב. המערערת היא הזכיינית הישראלית של רשת המזון המהיר "מקדונלד'ס". מתחרה מסורתית במקדונלד'ס היא רשת המזון "ברגר קינג". ביום 17.5.2000 התקשר אריאל בחוזה פרסום עם זכיינית "ברגר קינג" בישראל, ולפיו שודר בערוץ 2 של הטלוויזיה, סרטון פרסומת בכיכובו של אריאל. אנשי מקדונלד'ס הגיבו לפרסומת זו, בתשדיר משלהם, אשר התבסס, רובו ככולו, על ראיון שהעניק אותו אריאל למקומון תל אביבי, שלפיו אריאל אוכל מזון מקדונלד'ס. אריאל דרש שיפסיקו את שידור הפרסומת מטעם מקדונלד'ס, בשל שנעשה בה שימוש בשמו, מבלי שנתן לכך את הסכמתו. המערערות סירבו לדרישה. אריאל הגיש תביעה נגד המערערות, ובמקביל ביקש ליתן צו מניעה זמני האוסר את המשך שידור הסרטון. צו כזה ניתן ביום 27.6.2000. בתביעתו, טען אריאל כי המערערות
פגעו בזכותו לפרטיות, גרמו נזק למוניטין שלו, ביצעו כלפיו עוולה של גרם הפרת חוזה, וכי בפעולותיהן עשו עושר ולא במשפט. מקדונלד'ס, הגישה תביעה שכנגד, בה טענה כי סרטון הפרסומת שעשה אריאל בעבור ברגר קינג - יש בו משום הפרת סימן מסחר רשום, פגיעה במוניטין, עוולת שקר מפגיע, עוולת תיאור כוזב, ועשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת אריאל ודחה את התביעה של מקדונלדס. הערעור של מקדונלס נתקבל והערעור שכנגד של אריאל נדחה.
ב. השופט ריבלין: בפרסומת מטעם ברגר קינג, נעשה שימוש בשם "מקדונלד", אשר אין חולק על הדימיון, המוחלט כמעט, בינו לבין סימן המסחר "מקדונלד'ס", שהינו סימן מסחר רשום. אכן, אריאל השתמש בשמו "מקדונלד" ולא בשם מקדונלד'ס, אך הצופה הממוצע לא יכול היה להבחין בשוני שבין השמות, וככל שהדברים נגעו לצופים בתשדיר הפרסומת, הרי שנעשה שימוש בסימן המסחר מקדונלד'ס. ביהמ"ש קמא סבר כי לא הופר סימן המסחר של מקדונלד'ס, כיוון שלא נתקיימה סכנה שהצרכנים יטעו לסבור כי הפרסומת שהוצגה מטעמה של ברגר קינג, קשורה במקדונלד'ס. ברם, משנקבע כי קיים דימיון רב, עד לכדי זהות, בין סימן המסחר של מקדונלד'ס לבין השם בו נעשה שימוש בתשדיר, שוב אין לשאלת קיומה, או היעדרה, של סכנת הטעייה נגיעה לעניין.
ג. אריאל טוען, כי כל שעשה הוא שימוש מותר בשמו שלו, מכוח הוראת סעיף 47 לפקודה. טענה זו אין לקבל. אין ליתן לאדם רישיון בלתי מוגבל לעשות שימוש בסימן מסחר של אחר, תוך פגיעה בוטה בזכויותיו של האחר ותוך הטעיית הציבור. אשר על כן, קם הצורך לסייג את ההגנה המוענקת לאדם העושה שימוש בשמו שלו תוך פגיעה בסימן מסחר של אחר. זכות השימוש מותנה בכך שהשימוש שנעשה בשם יהא שימוש בתום לב. בענייננו - השימוש שעשה אריאל בשמו לא היה בגדר שימוש בתום לב. אריאל שותף בתשדיר הפרסומת, אך ורק כיוון ששמו דומה עד לכדי זהות לסימן המסחר של מקדונלד'ס. באשר לטענה אחרת שעניינה שיהוי בהגשת התובענה על ידי מקדונלד'ס. אין בעצם עבור הזמן, ובשתיקת בעל סימן המסחר לבדם, כדי למנוע אדם מלתבוע בגין הפרת סימן מסחר.
ד. מקדונלד'ס זכאית בתשלום השבה מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט. במרבית המקרים אי אפשר לחשב את הרווח שהנתבע הפיק הודות לשימוש בסימן המפר. אך בענייננו אין קושי הוכחתי שכזה. אריאל עצמו טוען כי מתוך התמורה החוזית שהובטחה לו, שילמה לו ברגר קינג 20,000 דולר. סכום זה, הוא התמורה שקיבל אריאל בעד השימוש בסימן המסחר של מקדונלד'ס, ולכן הוא בבחינת עושר שנעשה ולא במשפט. על כן, על אריאל להשיב סכום זה למקדונלד'ס.
ה. בסרטון הפרסומת מטעם מקדונלד'ס נעשה שימוש בשמו של אריאל בלי הסכמתו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי השימוש בשמו של אריאל מהווה פגיעה בפרטיותו, בהתאם לחוק הגנת הפרטיות ועל כן קיבל את תביעתו לפיצויים. קביעה זו אין לקבל. סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "שימוש בשם אדם... לשם ריווח" הוא פגיעה בפרטיות. אולם, אין אריאל מבקש למנוע שימוש מסחרי בשמו. הוא מבקש למנוע שימוש שאת תמורתו לא יקבל. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות, שעניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו. כאן אריאל עצמו עשה שימוש מסחרי בשמו למטרות רווח על ידי מקדונלד'ס.
ו. אשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט - מקדונלד'ס עשתה שימוש בשמו של אריאל מבלי לקבל לשם כך את רשותו. לפיכך, יש לומר כי מקדונלד'ס עשתה עושר ולא במשפט, ועליה להשיב לאריאל את דמי השימוש בשמו. אולם קיימות בענייננו נסיבות המצדיקות
מתן פטור מחובת ההשבה. ראשית, השימוש בשמו של אריאל נעשה על ידי מקדונלד'ס בשל הצורך שראתה להגיב לתשדיר פרסומת, מטעם מתחרתה, אשר אריאל נטל בו חלק והתייחס בו, בפועל גם אל מקדונלד'ס; שנית, אריאל אמר מתוך בחירה חופשית דברים אשר היה בהם משום פרסום ישיר המשרת את מקדונלד'ס. עתה, משבחר גם לתקוף אותה בתשדיר מטעם חברה אחרת, אין הוא יכול למנוע בעדה מלהאחז במתת שבחר לתת לה מרצונו החופשי.
ז. ביהמ"ש חייב את המערערות בגין הוצאת לשון הרע, אף שכתב כי "התובע לא ציין מפורשות את עילת לשון הרע". אף אם נניח, כי ביהמ"ש קמא סבר כי המערערות אכן הסכימו מכללא לכך שביהמ"ש יפסוק בעילת לשון הרע, הרי שלגופם של דברים, כל שעשתה מקדונלד'ס, היה לחזור על דברים שאמר אריאל עצמו. לפיכך, בהטלת אחריות על מקדונלד'ס בגין לשון הרע, יש משום קביעה לפיה אריאל הוציא את דיבתו שלו עצמו. הגיונה של קביעה שכזו מוקשה היא ויש לבטלה.
ח. השופטת נאור (דעת מיעוט): קרב התשדירים נשוא הערעורים שבפנינו צריך להסתיים בלי שאף אחד מן הצדדים יזכה בפיצוי מהצד האחר. אכן, אריאל אינו זכאי לפיצוי בגין התשדיר הנגדי. ואולם, גם מקדונלד'ס אינה זכאית לפיצויים. אין לראות את השימוש בתיבה מקדונלד'ס בתשדיר הראשון כ"שימוש" בסימן מסחר, וממילא אין, הפרה של סימן מסחר.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, ג'ובראן. עוה"ד מיכאל שחור ואלינור רוזן למשיבות, עו"ד יוסף גייר למשיב. 30.3.04).

ע.א. 4777/04 + בש"א 5564/04 - פרופ' יעקב דן ואח' נגד ל.נ. חממות טכנולוגיות בע"מ ואח'

*בש"א 5564/04 - החלטת בימ"ש לפי חוק הבוררות שאין להגיש עליה ערעור אלא ברשות, והארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור (הערעור נמחק והוארך המועד להגשת בקשה לרשות ערעור).

במחלוקת בין הצדדים נתמנה בורר ובישיבת הבוררות שקיים סירבו המערערים לחתום על הסכם בוררות. הבורר, מצידו, החליט על סדרי הדין בהמשך הבוררות. בתובענה לביהמ"ש המחוזי עתרו המערערים לצו מניעה המורה לבורר ולמשיבים שלא לקיים את הבוררות. טענתם היתה, כי תניית הבוררות בהסכמים שבין הצדדים לא התייחסה לסכסוך שהתגלע ביניהם. משנדחתה התובענה הגישו המערערים ערעור והשאלה היא, האם עומדת למערערים זכות ערעור, או שמא חלה על העניין הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, הקובעת כי החלטות לפי חוק הבוררות נתונות לערעור ברשות בלבד. הוחלט כי יש לראות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי החלטה לפי חוק הבוררות, ולפיכך יש צורך בקבלת רשות ערעור והוארך המועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

(בפני: הרשם שחם. 30.6.04).

ע.פ. 7890/03 - עידן סניור נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של קיום יחסי מין עם קטינה, בהתחשב בתפנית לטובה שחלה בהתנהגותו של המערער (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בשעת חצות לילה הזמין המערער לביתו קטינה בת 15 לצפות בסרט. משבאו לדירה, השכיב המערער את הקטינה וניסה לכפות עליה יחסי מין. הקטינה נאבקה בו, ומשהמערער לא הצליח לבעול אותה, הוא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוק מיני. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של אינוס וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. כן חוייב לשלם פיצוי של 25 אלף ש"ח לקטינה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בחודש אוקטובר 2003 החליט המותב שדן לראשונה בערעור, להפנות את המערער בשנית לשירות המבחן ומהתסקיר שהוגש עלה כי העונש שהושת על המערער "היה עבורו זעזוע
כבד", ובמצב זה גילה המערער פתיחות בשיחותיו עם שירות המבחן, ולראשונה החלו לחדור לתודעתו הפסול שבמעשיו, וההכרה בקטינה כקרבן. בתסקיר נוסף נאמר, כי השינוי שהתחולל במערער נמשך, ועל כן המליץ שירות המבחן להעמיד את עונש המאסר על תקופה בה יוכל המערער לשאת בעבודות שירות. אכן, השינוי שחל בתפיסת עולמו של המערער וגילו הצעיר, מניעת גיוסו לצה"ל כתוצאה מהרשעתו, וההשלכות הקשות הכרוכות במאסר ממושך על מי שעברו עד כה היה נקי, כל אלה מובילים למסקנה כי יש להקל הקלה משמעותית בעונש, כדי לתת ביטוי לתפנית המבורכת שחלה באורחותיו של המערער. מנגד, אימוץ המלצותיו של שירות המבחן, משמעותו תהיה זניחה מוחלטת של עניינה של מי שהיתה קרבן העבירות, הקטינה. לפיכך, יועמד המאסר בפועל על שנתיים. יתר חלקיו של גזר הדין שניתן בערכאה הראשונה - יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד משה מרוז למערער, לעו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 30.6.04).

ע.פ. 6182/02 - ארקדי איוונוב נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירת הריגה בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הואשם בעבירת רצח. בתאריך 26.5.02, הודיעו בעלי הדין לביהמ"ש כי גיבשו ביניהם הסדר טיעון, במסגרתו הוגש כתב-אישום מתוקן, בו הומר האישום מעבירת הרצח לעבירת הריגה. המערער הודה בעבירה זו, הורשע בעבירת הריגה, ונדון ל- 15 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
את הערעור הגיש המערער באמצעות סניגור חדש וזה העלה במסגרת נימוקי הערעור, מסכת עובדתית רחבה שלחלקה הארי אין זכר בכתב-האישום המתוקן, שהיווה בסיס להרשעתו של המערער. וכדי לעמוד על הבסיס העובדתי ששימש את ביהמ"ש המחוזי בעת גזירת העונש, הוחזר הדיון לערכאה הראשונה, על מנת שזו תקבע את נסיבות ביצוע העבירה. בהחלטתו דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המערער להגיש ראיות נוספות, באשר את הבסיס העובדתי להרשעה הכתיבו הצדדים עצמם במסגרת כתב-האישום המתוקן, וכל סטייה ממנו, כולל הבאתן של ראיות נוספות, אינה יכולה להיעשות ללא הסכמת התביעה. השקפה זו של ביהמ"ש המחוזי נכונה היא. כך או כך, עיון בפרוטוקול הדיון של בימ"ש קמא מגלה, כי במהלך הטיעון לעונש הביאה הסניגורית דאז את עיקריה של הגירסה הנטענת בערעור. לסיכום - לצורך גזירת העונש היה צריך ביהמ"ש המחוזי להניח לטובת המערער, כנטען על ידו, כי הוא הותקף בביתו-שלו על ידי המנוח הצעיר ממנו, אולם בפני המערער היו פתוחות דרכים אחדות כדי למנוע את התוצאה הקטלנית, וביניהן פניה למשטרה כדי לסלק מהדירה את מי שהוגדר בשלב זה כפולש ומסיג גבול. המערער לא נהג כך, אלא החליט לעשות דין לעצמו, דקר את המנוח וגרם למותו תגובה מסוג זה מבטאת יחס של זילות בחיי אדם. מנקודת השקפה זו העונש שנגזר למערער אף שאינו קל, אינו חורג מרמת הסבירות ומהענישה הראויה. עם זאת, לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המערער - אדם ללא עבר פלילי, שעלה לישראל לא מכבר ונקלט בה, ושאיבד את כל עולמו בגין אבדן שליטה וכתוצאה מכך המיט אסון כבד על עצמו ועל בני משפחתו. בהתחשב בכל אלה, נכון ללכת לקראת המערער קמעא, ולהעמיד את העונש על 12 שנות מאסר.

(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 7.7.04).

רע"פ 6314/04 - גליה שוורץ נגד מדינת ישראל

*העברת תיק פלילי מבימ"ש שלום בנצרת לבימ"ש בטבריה, כאשר השופט שהחל בשמיעת התיק עבר מביהמ"ש בנצרת לביהמ"ש בטבריה (הבקשה נדחתה).

נגד המבקשת הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום בנצרת. המשפט נקבע בפני השופט פורת שהחל בשמיעת הראיות, וכבר התקיימו אחת עשרה ישיבות. בשל שינויים בסדרי עבודתו של השופט פורת, הוא עבר לכהן בבית-משפט השלום בטבריה. נשיא בימ"ש השלום בנצרת החליט על העברת התיק לבית-משפט השלום בטבריה, במטרה לאפשר לשופט פורת להמשיך בשמיעת התיק. על החלטה זו ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה את הערעור, בקבעו, כי למבקשת לא היתה זכות ערעור על ההחלטה להעברת הדיון וכי אין כל דופי בהחלטתו של נשיא בית-משפט השלום בנצרת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפי סעיף 44(ב) לחוק בתי המשפט היה נשיא ביהמ"ש מוסמך להורות על העברת התיק ואין מקום להתערבות בהחלטה הנדונה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יוסי נקר למבקשת, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 8.7.04).

ע.פ. 1269/01 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של נסיון לרצח על רקע לאומני (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של ניסיון לרצח, בשל מעשי דקירה, אשר בוצעו בזה אחר זה ביום 15.9.2000 וביום 16.9.2000, על רקע לאומני. במקרה הראשון, דקר המערער בגבה את המתלוננת, אישה יהודיה כבת 60, בעת שניהלה שיחת טלפון בטלפון ציבורי בשכונת נווה יעקב. למחרת היום, באותה שכונה, דקר גבר יהודי כבן 60, בעת שזה חזר מבית הכנסת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל. לטענת הסניגורית, העונש שהוטל מופרז לחומרא ולטעמה לא נתן ביהמ"ש המחוזי משקל ראוי לגילו הצעיר של המערער, להודאתו במעשים המיוחסים לו ולחרטה הכנה שהביע. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בצדק הדגיש בימ"ש קמא את חומרתם הרבה של המעשים בהם הורשע המערער. בייחוד, נוכח התכנון המדוקדק שקדם להם וכן נוכח העובדה שהמעשים בוצעו יום אחר יום, נגד שני קורבנות שונים, אשר כל פשעם בעיני המערער הוא - עובדת היותם יהודים. מנגד, לא נעלמו מעיני ביהמ"ש גילו הצעיר של המערער, עברו הנקי, המשפחה הנורמטיבית שבה גדל והמלצתו החיובית של שירות המבחן. על כן אין להתערב בעונש שגזר בימ"ש קמא.

(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, גב' חיות. עו"ד גב' לאה צמל למערער, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 21.7.04).

בש"פ 5859/04 - מדינת ישראל נגד נאיף אבו סבייח

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של הברחת נשק ממצרים כדי להעבירו לרשות הפלשתינית ביו"ש (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי החביא באיזור ביתו שלושים רובי קלצ'ניקוב שפלוני ייבא ממצרים לישראל, במטרה להעבירם לשטחי הרשות הפלסטינאית בגדה המערבית. המשיב קיבל לידיו את כלי הנשק ותשלום של 10,000 ש"ח. אין חולקין על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, אף לא על קיומה של עילת מעצר. השאלה אינה אלא אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בתחילה הוצגו לפני ביהמ"ש שני תסקירי מעצר וחוות-דעתו של שירות המבחן היתה כי קשה "להגיע לתמונה מלאה אודות הסיכון להישנות פריצת גבולות". שירות המבחן אף דחה את חלופות המעצר שהוצעו בידי המשיב. כיוון שכך הורה ביהמ"ש על מעצר המשיב עד
תום ההליכים. לימים, בבקשה לעיון חוזר, נראה היה לשירות המבחן כי חלופת המעצר שהוצעה בידי המשיב היא חלופה ראויה, ובית-משפט קמא הורה על שיחרורו של המשיב לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
בדיון על מעצר עד תום ההליכים, השאלה הראשונה שביהמ"ש משווה לנגד עיניו היא, אם ניתן לבטל את המסוכנות הנשקפת מפלוני על דרך של חלופת מעצר, ואם התשובה היא חיובית יבחן ביהמ"ש אם חלופת מעצר המוצעת, ראוייה היא בנסיבותיו של העניין. שירות המבחן הינו ידו הארוכה של ביהמ"ש, בין השאר, לבחון ולבדוק נושאים שביהמ"ש עצמו מתקשה לבחון ולבדוק. חוות-דעתו של שירות המבחן עוברת את מבחן שיקול דעתו של ביהמ"ש. אשר לענייננו, בחוות-דעתו הראשונות, נתקשה שירות המבחן להמליץ על חלופת מעצר למשיב מטעמים הנעוצים באישיותו. שירות המבחן לא חזר בו מהערכת-אופי זו בחוות-הדעת השלישית שהביאה לשיחרורו של העורר ממעצר, ועל-כן קשה להבין מה ארע בין-לבין. האישום שהמשיב עומד עליו לדין הינו אישום המוכיח על אופיו של אדם, שבעבור בצע כסף מוכן הוא לסכן חיי אדם. המשיב הוא אזרח ותושב ישראל, ומכאן החומרה היתרה הנודעת למעשיו. בנסיבות אלו אין הצדק לשחרורו לכל חלופת מעצר שהיא.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' נעמי כץ לעוררת, עו"ד ערן אביטל למשיב. 22.6.04).

עש"ם 3666/04 - יאיר רוקח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש המשמעתי בעבירות מרמה, כשהמערער פרש משירות המדינה לאחר שנתגלתה הפרשה ולפני המשפט המשמעתי (ערעור על חומרת עונש משמעתי - הערעור נדחה).

המערער שימש כממונה משרד אזורי מס רכוש בתל-אביב. הוא הורשע ע"י בימ"ש השלום בעבירות מרמה והפרת אמונים, בכך שבין השנים 1991 ל- 1994 פעל לקידום ענייניו של חברו, במשרדי מס רכוש, בין השאר על ידי מתן הנחות בשומות לנכסים שנמצאו בבעלותו של החבר בניגוד לנהלים וכן ביצוע פעולות חריגות בקשר לנכסים שלחבר היה אינטרס בהם. במסגרת הסדר טיעון, הודה המערער בעבירות המיוחסות לו והוא הורשע ונדון למאסר על תנאי. בעיצומו של ההליך הפלילי, הושגה הסכמה בין המערער לבין נציבות מס הכנסה לפיה המערער יפרוש משירות המדינה ביום 31.7.01. כשנה לאחר שנסתיים ההליך הפלילי, ביום 14.8.02, הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה תובענה נגד המערער בגין המעשים נשוא ההליך הפלילי. הליכי המשמעת החלו כאשר המערער כבר היה לאחר פרישתו משירות המדינה. טענתו העיקרית בביה"ד היתה כי לאחר שהוסכם על תנאי פרישתו אין מקום לפגוע בתנאים אלו במסגרת ההליך המשמעתי. בא כוח המערער טען כי המערער יכול היה להבין מהסיכום עימו כי לא תחול הרעה נוספת בתנאים הכרוכים בפרישתו בעקבות ההליך המשמעתי. טענתו הנוספת של המערער היתה כי בהתחשב בכך שפרש מרצונו וכן בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובטיבם הבלתי חמור של המעשים שביצע, אין להחמיר עימו עוד. ביה"ד דחה את טענות המערער וציין כי אין לאפשר לעובד מדינה לחמוק בלא כלום רק מהטעם שפרש כבר מהשירות. לאחר איזון בין השיקולים השונים הטיל בית הדין על המערער נזיפה חמורה והורדה בדרגה למשך שנתיים. הערעור נדחה.
באשר לטענת המערער בדבר ציפייתו כי זכויות הפרישה שלו לא ייפגעו בהליך המשמעתי - אין לומר כי למערער צמחה ציפייה לגיטימית שכזו. המסמכים שצרף בא כוח המערער, לרבות מכתביו של הממונה על התביעה והמשמעת בנציבות שירות המדינה, אינם צופנים בחובם הבטחה כלשהי כי תנאי הפרישה של המערער לא יפגעו בהליך המשמעתי. לגופו של עניין - ההורדה בדרגה היא אחד מאמצעי המשמעת הבודדים שבית הדין יכול להטיל על עובד שפרש, ואין זה מתקבל על הדעת שעובד מדינה יוכל להתחמק מהפעלתם של
אמצעי משמעת נגדו בכך שיפרוש משירות המדינה ויסכם את תנאי פרישתו לפני שיסתיים ההליך המשמעתי. המעשים שעשה המערער הם מסוג המעשים החמורים הפוגעים הן באמון הציבור בשירות המדינה והן בקופה הציבורית עליה היה מופקד. אין לומר כי אמצעי המשמעת שהוטל על המערער הינו בלתי הולם.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גיורא אדרת למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 11.7.04).

בש"פ 6245/04 - מדינת ישראל נגד אליה סלמאן

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של החזקת 26 ק"ג חשיש (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות סמים, לאחר שנתפסו ברשותו 26 ק"ג חשיש, שהוביל על פי תאום טלפוני, כדי למסור לרוכשים. לא היתה מחלוקת לעניין הראיות לכאורה, גם לא על קיומה של עילת מעצר. בתסקיר מעצר שהוגש ע"י שירות המבחן לא הומלץ על שחרורו של המשיב, תוך שקצין המבחן מציין כי "אין אנו יכולים להימנע מהערכה כי קיימת אפשרות שחזור על ביצוע עבירה דומה בעתיד". אעפ"כ קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל. ב"כ המדינה טען בערר, בין היתר, כי בחזקתו של העורר, המציג את עצמו כפועל קשה יום שעשה את אשר עשה מחמת מצוקה כלכלית, נמצא רכב פאר שמחירו, לפי הודעתו של העורר, כ - 260,000 ש"ח. עובדה זו מעלה את החשש שאין מדובר במעשה חד פעמי וכי העורר מתפרנס מעסקי הסמים. ב"כ המשיב טען מנגד, כי משעניין המכונית לא עלה בפני הערכאה קמא, העוררת אינה יכולה להעלות נושא זה בשלב הערר. לעניין העלאת נושא הרכב - בהתחשב בכך שבדיון מסוג זה ערכאת הערעור יושבת במקום הערכאה הקודמת, ולאור העובדה שמדובר בחומר חקירה שהיה בפני ב"כ המשיב כבר בעת הדיון בערכאה קמא, אין מניעה להציגו במסגרת הערר. לגופו של עניין, דין הערר להתקבל. אין בחלופת המעצר כדי להפיג את מסוכנותו של המשיב ואת החשש כי ימשיך בביצוע עבירות סמים בעוד משפטו תלוי ועומד.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד חובב ארצי למערערת, עו"ד אברהם ברדוגו למשיב. 8.7.04).

בש"פ 6507/04 - מדינת ישראל נגד טימור שקייב

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה המתייחסת לדקירת שלשה אנשים תוך כדי תגרה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בארבע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ועבירה של החזקת סכין. על פי עובדות כתב האישום, ביציאה ממסעדה החלה להתפתח מריבה, המשיב הגיע למקום ובמהלך הקטטה שלף סכין, דקר שלושה אנשים ותקף אדם נוסף. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום וכי נסיבות ביצוע העבירה ועברו של המשיב מצביעים על מסוכנותו לבטחון הציבור. יחד עם זאת, לאחר הגשת שני תסקירי מעצר, קבע כי יש לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים, ביניהם מעצר בית מלא. הערר נתקבל.
לכאורה, המשיב השתמש בסכין במהלך קטטה ופצע את המתלוננים, ללא התגרות משמעותית מצדם. אין מדובר בדקירות קלות, מתלונן אחד נדקר בבטנו והאחר בחזהו. לכך מצטרפת הודאתו של המשיב כי הוא נוהג כשגרה לשאת סכין. התנהגות זו של המשיב מצטרפת לרצף של עבירות אלימות ורכוש בהן הורשע, כשבעת ביצוע המעשה הנוכחי אף היה תלוי ועומד נגדו עונש של מאסר על תנאי בר הפעלה. בנסיבות אלה, לא ניתן להפיג את מסוכנות המשיב בחלופת מעצר, ואין להסתכן בשחרורו למעצר בית.