תקציר סביר כרך ס"ד חוברת 7

ע.א. 7805/02 - הלפרט יצחק ולאה נגד אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח'

*דחיית טענת התיישנות בתביעת קטין שנפגע עקב רשלנות רפואית ביילודו. *בתביעת חולה נפש מתחיל מירוץ ההתיישנות מעת שמתמנה לו אפוטרופוס, אך מדובר באפוטרופוס על פי מינוי ולא באפוטרופוס טבעי(מחוזי ת"א - ת.א. 231/97 - ערעורו של המערער נתקבל ושל המערערת נדחה).
א. המערער נולד ביום 14.1.1971 בבית החולים "אסותא" בת"א. במהלך הלידה התרחש "תשניק לידה" עקב צניחת חבל הטבור והמערער נולד כשהוא לוקה בשיתוק מוחין, שגרם לפיגור שכלי קשה ביותר ולנזקים אחרים בשיעור של 100 אחוז נכות. ביום 24.11.1993 הגישה המערערת, אמו של המערער, (יחד עם בעלה שנפטר בינתיים) בקשה להתמנות אפוטרופסים למערער, וביום 21.9.1994 נעתר ביהמ"ש לבקשה. ביום 23.2.1997 הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים, בטענה כי אלה התרשלו במהלך לידתו של המערער, ולפיכך תבעו לפצותם עבור נזקי הגוף שנגרמו למערער, ועבור חסרון הכיס ועגמת הנפש שנגרמו למערערת מחמת מצבו הרפואי של המערער ועקב עלויות הטיפול בו. המשיבים ביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתם של המשיבים ודחה את התביעה מחמת התיישנותה. לגבי המערערת קבע ביהמ"ש כי ידעה את העובדות המהוות את עילת התובענה סמוך אחרי הלידה. לגבי המערער קבע ביהמ"ש כי מכיוון שהיה קטין בעת שנולדה עילת התובענה, התחיל מרוץ תקופת ההתיישנות לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות - שענינו "קטינות" - משמלאו לו 18 שנים, ביום 14.1.89, ובחלוף 7 שנים מיום זה, ביום 14.1.96 התיישנה תביעתו. עוד דן ביהמ"ש בתחולתה של הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה, "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס...", וקבע שאפילו רואים, לענין הסעיף, את מי שלקוי בשכלו כחולה נפש, הרי למערער היה "במשך כל ימי חייו (מיום היוולדו עד יום הגשת התביעה ואף לאחר מכן) מי שידאג לענייניו ולזכויותיו - הלא הם הוריו". ערעורה של המערערת נדחה וערעור המערער נתקבל.
ב. לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום גילוי העובדות שנעלמו ממנו. כאשר עילת התובענה היא נזק, מקיפה פרישתו של כלל הגילוי, את הרכיבים הבאים: הנזק שנגרם, המעשה או המחדל והנסיבות החיוניים ליצירת הזכות לסעד; והקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק. בפרשתנו, אין מחלוקת כי הנזק היה ידוע למערערת סמוך אחרי הלידה. אמנם, מצבו של המערער החמיר והלך במשך השנים שחלפו, אלא שלענין רכיב זה "משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו". ספק אם ניתן לקבוע כי שני הרכיבים האחרים נעלמו מן המערערת. אולם, אפילו נניח כי הם נעלמו מן המערערת, עדיין עליה להוכיח, כי רכיבים אלה נעלמו ממנה מסיבות שלא היו תלויות בה, שאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. דבריה של המערערת בעדותה מלמדים על כך שידעה כי במהלך הלידה ארעה תקלה שבעקבותיה נולד המערער כשהוא לוקה בשיתוק מוחין. עובדה זו היה בה כדי להניע אדם סביר לברר מה גרם לתקלה ואם היה כאן מעשה או מחדל שבידי אדם. המערערת ובעלה לא עשו כן. מכאן, בתקופת ההתיישנות התחילה לגבי המערערת סמוך ללידתו של המערער, ולא בשנת 1993. לפיכך התיישנה תביעתה.
ג. אשר לערעורו של המערער - לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות - לפני תיקונו - "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס". השאלה היא, מי הוא ה"אפוטרופוס", לפי סעיף זה. האם דברים אמורים באפוטרופוס הטבעי, לפי הפרק השני לחוק הכשרות, באפוטרופוס על פי מינוי, לפי הפרק השלישי לחוק הכשרות, או באפוטרופוס למעשה, לפי סעיף 67
לחוק הכשרות? התשובה היא כי מדובר באפוטרופוס "על פי מינוי" השואב את כוחו מהחלטת המינוי של ביהמ"ש. תכליתו של סעיף זה, כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו, מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה ביהמ"ש, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שביהמ"ש מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות. לפיכך יש להיעתר לערעורו של המערער. ביהמ"ש המחוזי ידון בתביעתו ויכריע בה לגופה. כמו כן ידון בשאלה אם התיישנה תביעתה של המערערת כמיטיבה, לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), שלא נדונה בפסק דינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד יגאל מירון ומשה פרדס למערערים, עו"ד אבי אלרום למשיב 1, עו"ד ירון בן דן למשיב 2. 2.8.04).

ע.א. 1107/03 - יעקב טהורי נגד פקיד שומה ת"א

*הסבת הכנסות מהשכרת חנויות מהמשכיר לחברה שבבעלותו אינה מעבירה את החיוב במס הכנסה מהמשכיר לחברה שבבעלותו. *חיוב בתשלומי ריבית על חוב פיגורים למס הכנסה(מחוזי ת"א - עמ"ה 1007/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. בבעלות המערער נכס המורכב משתי חנויות. המערער הינו בעל שליטה בחברה מסויימת. לדברי המערער, נחתם בינו לבין החברה הסכם שלפיו הוסבו לחברה ההכנסות מהנכס. במהלך השנים 1989-1997 השכירה החברה את הנכס לשוכרים וקיבלה את דמי השכירות ישירות מידיהם. ההכנסות מדמי השכירות נרשמו בדו"חות החברה לרשויות המס ולא בדו"חות האישיים של המערער. בחודש מאי 1992 נחתם בין פקיד השומה לבין החברה הסכם בעניינה של שומת מס הכנסה לשנים 1989 ו-1990 ולפיו הוכרו ההכנסות שנתקבלו מן הנכס כהכנסות שהוסבו לחברה. בתרשומת מיום 26.5.92 תיעד המפקח את ההסכמה, בציינו כי יש בעיה עקרונית בסיווג ההכנסות מהנכס כהכנסות שהוסבו לחברה. דיווחי המערער על הכנסותיו לשנים 1991 ו-1992 לא נבדקו על-ידי המשיב עד אשר התיישנו. דו"ח המערער לשנת 1993 נבדק על-ידי המשיב ואושר במיבצע "אמון בנישומים". בשנת 1998 עלתה שוב הבעייתיות בסיווג ההכנסות מהנכס כהכנסות החברה, ולאחר בדיקה הוחלט כי המס ששולם על-ידי החברה חייב היה להיגבות בפועל מן המערער שכן היה זה הוא שהפיק את ההכנסה מן הנכס שבבעלותו. הוחלט איפוא להוציא שומות לשנים 1994-1997, שנים שהיו עדיין בהליך של שומה. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. השופטת קבעה, שהמערער לא הוכיח את טענתו כי ההכנסות מהנכס הוסבו לחברה. גם טענת המערער כי בשנים קודמות הכיר המשיב בהסבת ההכנסות לחברה, ומכאן שקמה ועומדת לזכותו טענת מניעות כנגד המשיב, נדחתה. אמנם בימ"ש קמא לא חסך בדברי ביקורת על התנהגות המשיב ועל שתיקתו כלפי מיבנה המיסוי אותו הציג המערער בדו"חות שהגיש לשנים 1989-1993, ואולם, כאמור דחה את הטענה. בשל מחדלי המשיב, קבע ביהמ"ש כי המס שישולם לא ישא ריבית פיגורים. ערעורו של המערער נדחה וערעור המשיבה, על ההחלטה כי חוב הפיגורים לא ישא ריבית, נתקבל.
ב. נהוג להבחין בין עיתוק הכנסה (או ניכור הכנסה) לבין שימוש בהכנסה. "שימוש בהכנסה" משמעו ניתוב הכנסה שנתקבלה אצל הנושים לאפיקים שונים כרצונו. שימוש בהכנסה מותיר את חבות המס אצל המעביר. שלא כשימוש בהכנסה, עיתוק הכנסה מראובן לשמעון משמעו כי ראובן מתנתק מן-השורש מן ההכנסה, כי שמעון הוא הזכאי להכנסה
(ההכנסה מועתקת אליו), ועימה - כנדרש מכך - חייב הוא ממילא במס. על הטוען לעיתוק הכנסה להוכיח כי הכנסתו אכן עותקה לאחר. בענייננו, לא הוצג כל חוזה שניתן ללמוד ממנו על העיתוק הנטען; לא הוכח כי החברה היא אשר השכירה את הנכס לאחרים; לא הובא אף טעם כלכלי ממשי לעיתוק ההכנסה. לבד מטענתו של המערער אין ראיות של-ממש הנוגעות לעיתוק הנטען. בנסיבות אלו יש לדחות את טענות המערער כי הכנסתו מהנכס עותקה לחברה שבבעלותו.
ג. אשר לטענתו של המערער כי המשיב מנוע מהעלות טענות נגד מיבנה המיסוי אותו הציג המערער לשנים 1994 עד 1997, לאחר שאישר את הדו"חות לשנים 1989-1993 - לא הוצג למערער מצג כלשהו שעליו רשאי היה להסתמך. דו"חות המערער והחברה לשנים 1989 ו-1990 אושרו בהסכם פשרה. מהשיג-ושיח שהיו בין בעלי-הדין, הסתבר כי יש בעיה באשר למיבנה המיסוי אותו הציג המערער, אך לבסוף הוחלט על פשרה, בין היתר משום שלא היה הבדל בשיעור המס האמור להשתלם בין כך ובין אחרת. הסכם פשרה מעין זה אינו מהווה מצג כלשהו מצד הרשות. לא היה מקום לביקורת שהוטחה במשיב בעניין זה, ובהמשך לכך - לקביעה כי בשל מחדלי המשיב לא ישא המערער בתשלום הריבית הקבועה בחוק. כך שיש לדחות את הערעור ולקבוע כי המס שישולם לשנים שבערעור יישא ריבית על-פי הוראות הדין.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוד פיקאז למערער, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 4.8.04).

בש"פ 5759/04 - גבריאל תורג'מן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה של חשוד בביצוע עבירות מין חמורות, לאסור על פרסום שמו, והאיזון בין עקרון פומביות הדיון המשפטי ובין הסמכות לאסור פרסום שיש בו כדי לגרום נזק חמור לחשוד(הערר נדחה).

א. העורר נחשד בביצוען של עבירות מין חמורות - מעשה מגונה, מעשה סדום ואינוס - בגופן של קטינות אחדות. עם מעצרו עתרה המדינה לבימ"ש השלום לאסור פירסום שמו וזהותו של העורר מחשש שמא עלול הפירסום לחבל בחקירה. ביהמ"ש נעתר לבקשה. לאחר ימים אחדים עתרה המדינה לבטל את צו איסור הפירסום. טעם הבקשה: להמריץ ולעודד הגשתן של תלונות נוספות נגד העורר. בימ"ש השלום נעתר לבקשת המדינה, ביהמ"ש המחוזי דחה ערר על אותה החלטה והערר לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. עקרון-העל, הוא עקרון פומביות הדיון המשפטי. סעיף 68(א) לחוק בתי-המשפט קובע כי "בימ"ש ידון בפומבי". ככל עיקרון אחר במשפט, עקרון פומביות הדיון השיפוטי אף-הוא כופף עצמו לסוגי חריגים אלה ואחרים הנובעים משיקולים של שמירה על ביטחון המדינה ועל יחסי החוץ שלה, הגנה על המוסר, הגנה על ההליך השיפוטי ועוד. סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, מורה כי "הכלל הבסיסי הוא שאין פוגעים בעקרון פומביות הדיון, לרבות בדרך של איסור פרסום פסק-דין, אלא על-יסוד הוראה מפורשת בחוק או על-פי החלטת ביהמ"ש מכוח עילות מפורשות שנקבעו בחוק". פירסום הליכים, כולל, למותר לומר, פירסום שמו של חשוד אף-הוא. בה-בעת, נקבע בסעיף 70 שלחוק בתי-המשפט - כי יש סוגי מקרים שניתן בעניינם לאסור על פירסומם של הליכי בימ"ש, כולם או מיקצתם אף שההליכים עצמם היו בדלתיים פתוחות. סעיף 70(ה1) לחוק בתי-המשפט, "בימ"ש רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום... אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור וביהמ"ש סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום". הפירסום הוא הכלל, איסור הפירסום הוא החריג. כנדרש מכך, הנטל הוא על שיכמו של החשוד לשכנע את ביהמ"ש כי בנסיבות המקרה אין זה ראוי כי שמו יפורסם ברבים. אותו "נזק חמור" העלול להיגרם לחשוד אם שמו יפורסם ברבים, חייב שיהיה - למיצער - כעוצמתו וכמישקלו של חופש הביטוי והעניין הציבורי בפרסום.
ג. ענין ציבורי מיוחד לפרסום יכול שיתעורר, בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בעשייתם או בשל זהותו של החשוד. כך, למשל, פירסום שמו של חשוד בביצוע עבירות מין עשוי להזהיר את הציבור להישמר לנפשו. דוגמה נוספת עשויה להימצא בפירסום שמו של איש ציבור. עניין ציבורי יכול שיתעורר אם יהא בו בפירסום כדי להביא לקידום החקירה ולגילוי האמת. ככל שהראיות מוצקות ומבוססות יותר, כן גדל האינטרס הציבורי הפרטיקולרי בפירסום פרשת זהותו של החשוד; ולהיפך. שיקול ראש וראשון לקיומו של נזק חמור ייסוב את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המיוחדות של החשוד. לא יובאו במנין השיקולים אלא נזק שניתן להגדירו נזק "חמור". כך, למשל, אפשר שהכף תיטה אל-עבר אי-פירסום מקום שהחשוד סובל מבעיות נפשיות קשות ביותר. שיקול שלענין הוא אם עבודתו של החשוד כרוכה במגע עם אנשים; שאם כן, עלול הפירסום לגרום לו נזק חמור. שיקול נוסף ייסוב את משפחתו של החשוד, למשל, אם יש לו ילדים קטנים שהפירסום עלול לגרום להם נזק חמור בנסיבות הענין. שיקול נוסף הוא עברו של החשוד, שאם גורר הוא אחרי גוו עבר פלילי מכביד יקשה עליו להצביע על נזק חמור שפירסום שמו יביא עליו.
ד. בא-כוח העורר טען כי מישקל הראיות להוכחת אשמתו של העורר הוא מישקל קל, שכן ברוב מיסדרי הזיהוי לא זוהה העורר בידי המתלוננות, ואילו שתיים מן המתלוננות זיהו אותו זיהוי חלקי בלבד. טענה זו דינה להדחות. בגופן של קטינות אחדות נתגלו סימני דנ"א של העורר. על רקע זה לא תישמע טענה כי אין ראיות ראויות הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו. טענה נוספת נסבה על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של העורר. לעורר ארבעה ילדים: שלושה קטינים - בן בן שנה, בן בן שבע ובת בת שלוש עשרה - ובת סטודנטית. הטענה היא כי פירסום הפרשה יגרור אחריו פגיעה אנושה ובלתי-הפיכה בעורר ובבני-משפחתו. טענה זו אינה טענה קלה. אכן, דרך העולם היא שבני משפחתו של חשוד נושאים בנזק עם פירסום שמו של החשוד, אלא שלא תמיד הנזק נזק "חמור" הוא. עבירות של מעשי-מין בקטינות נלווה אליהן קלון בעל עוצמה רבה, ומכאן כי הנזק העלול להיגרם לילדים הוא נזק בל-ישוער, הוא, הראוי לכינוי "נזק חמור". ברם, חרף הנזק החמור. כאמור, אין בכוחו של אותו נזק לגבור על אינטרס הפירסום. ואולם עיקר הוא בשיקול החשוב של קידום החקירה וגילוי כל מעשיו (לכאורה) של העורר. העורר נחשד בתקיפה מינית של קטינות במקומות שונים בארץ: באשדוד, ביבנה, בתל-אביב ובאשקלון, ופירסום שמו וזהותו - כך מקווה המשטרה - יביא להגשתן של תלונות נוספות נגדו. אינטרס זה, הוא אינטרס מן המעלה הראשונה ויש בו כדי להכריע את הכף.

(בפני: השופט חשין. עו"ד יאיר לחן לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 1.8.04).

ע.פ. 8657/02 + 8546/02 + 9937/01 - רעי חורב וסיגלית חיימוביץ נגד מדינת ישראל

*סמכותו של ביהמ"ש להטיל עונש של מאסר עולם על קטין הנאשם ברצח. *מידת העונש של קטינים שהורשעו "ברצח לשם רצח". *"מסייע" או "מבצע בצוותא" בעבירה של רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 1005/01 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערים, שהיו בני 17.5 בעת המעשה, יחד עם אחת ליהי גלוזמן, שהו בבית הוריה של סיגלית בכפר סבא. בשלב מסויים עבר המנוח, הנער אסף שטיינרמן, ליד הבית, ועל פי הנטען, הוא קרא לעברו של רעי "יא פחדן, בוא נראה אותך...". השלושה לא ידעו את זהותו, וסיגלית אמרה "בואו נהרוג אותו". השלושה יצאו לעבר חורשה סמוכה ורעי שכנע את המנוח ללכת עמו לחורשה, ושם התנפל רעי על המנוח מאחוריו, לפת את צווארו והחל דוקר אותו באמצעות פגיון. סיגלית באה לעזרתו
של רעי והלמה במנוח באגרופיה. ליהי זעקה לשניהם לחדול ממעשיהם, ומשאלה לא נשמעו לה, נסה מהמקום. לבסוף המערערים רצחו את אסף.
ב. הפרשה נתגלתה ורק כעבור 4 שנים, כאשר פנתה אשתו של רעי (וכיום גרושתו), למשטרה, בחודש דצמבר 2000, בתלונה על כך שרעי תקף אותה, וסיפרה כי הוא התוודה בפניה שרצח את אסף. רעי נעצר מיד וכשנשאל מה תגובתו למעצרו ענה: "אני מודה ברצח של אסף שטיירמן... ברצח היו שותפות איתי סיגלית חיימוביץ'... וליהי גלוזמן...". בהמשך חקירתו וגם במשפטו מסר רעי הודאות מפורטות בדבר השתלשלות האירועים ביום הרצח. בעקבות מעצרו של רעי והודאתו, עצרה המשטרה את ליהי וסיגלית. ליהי קיבלה מעמד של עדת מדינה. סיגלית הכחישה תחילה את העובדות המפלילות שיוחסו לה, אך כעבור זמן תארה בפני החוקרים את מעורבותה ברצח. רעי הודה בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו, הורשע ברצח וברוב דעות נדון למאסר עולם, בעוד ששופטת המיעוט סברה, כי בנסיבות בהן מבצע הרצח הינו קטין, העונש המירבי אותו ניתן להשית עליו הוא 20 שנות מאסר.
ג. במשפטה של סיגלית התמקדה המחלוקת בשניים: אם סיגלית פעלה תוך שהיא מודעת למעשיה, וכאשר היא צופה את אפשרות גרימת התוצאה; אם יש לראות בה כמי שסייעה לרעי או כ"מבצעת בצוותא" של מעשה הרצח. ביהמ"ש קבע כי היתה מודעת למעשיה וכי היא בגדר מבצע בצוותא, והרשיע אותה בעבירת רצח. בשאלת העונש לסיגלית - אב-ביה"ד, סבר כי יש להשית עליה מאסר עולם, אחת השופטות סברה שניתן לגזור לקטין רק 20 שנות מאסר וכי יש להסתפק כאן בעונש של 18 שנות מאסר; והשופטת השלישית היתה בדעה כי העונש ההולם הוא 24 שנות מאסר. מכוח סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט נדונה סיגלית ל- 24 שנות מאסר. המערערים מערערים על חומרת העונש והמדינה על כך שסיגלית לא נדונה למאסר עולם. הערעורים נדחו.
ד. באשר לשאלה אם ניתן לגזור על קטין מאסר עולם - סעיף 300(א) לחוק העונשין, קובע כי מי שהורשע ברצח דינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), קובע כי "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה... אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום". סעיף 41 לחוק העונשין קובע: "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל ביהמ"ש לא תעלה על 20 שנה". לדעת הסניגוריה, השילוב בין סעיף 25(ב) לחוק הנוער ביחד עם העבירה הקבועה בסעיף 300(א) לחוק העונשין, יוצר עבירה של "רצח בידי קטין", שהיא עבירה שדינה מאסר עולם בשיקול דעת, ומכאן כי העונש שיוטל על הקטין לא יעלה על 20 שנות מאסר, כמצוותו של סעיף 41 לחוק העונשין. פרשנות זו נדחתה בעבר ונקבע כי סעיף 25 אינו משנה את סעיף 300 לחוק העונשין ואת סיווגו של עונש החובה הקבוע לצידו, אלא מעניק לביהמ"ש בעניינו של קטין סמכות שבשיקול דעת.
ה. בא כוחו של המערער הפנה לסעיף 37(א) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, הקובע כי "לא יוטל עונש מוות, אף לא מאסר עולם בלא אפשרות שחרור, עבור עבירות שנעברו על ידי אנשים שטרם מלאו להם שמונה-עשרה שנים". הוראות המשפט הבינלאומי אינן חלות אוטומטית במשפטה הפנימי של ישראל, ולשם כך יש צורך לאמצן בדרך של חקיקה. מכל מקום, אין כל סתירה בין הוראותיו של חוק העונשין לבין האמנה הבינלאומית. ההוראה בסעיף 37(א) לאמנה מתייחסת ל"מאסר עולם בלא אפשרות שחרור", בעוד ש"מאסר עולם" בישראל אינו מסוג זה. סעיף 29(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, מסמיך "ועדת שחרורים מיוחדת", להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו של אסיר עולם. מכאן, שלאסיר כזה עומדת אפשרות שחרור. יש לדחות גם את טענת המערער
כי בגזירתו של מאסר עולם גלומה החמרה יתרה, הואיל ולא ניתן משקל ראוי לנתונים אחדים לקולא, ובכלל זאת לגילו.
ו. אשר לענשה של סיגלית - ב"כ המערערת התייחס למצבה הנפשי ואישפוזים שעברה בעבר ובעיקר למצבה הנפשי בו חלה התדרדרות עובר לאירוע. מנגד עותרת המדינה להשית על סיגלית עונש זהה לזה שנגזר לרעי - מאסר עולם. מקום בו הורשעו שניים בביצוע עבירה בצוותא חדא, הכלל הוא כי אחריותם המשותפת תבוא לידי ביטוי בעונש זהה שיוטל עליהם, אולם כאשר נסיבותיו של השותף האחד מיוחדות הן, לקולא או לחומרא, עשויות אלו להשפיע על העונש שיושת עליו ולאבחנו משותפו. כך גם בענייננו. אף אם מצבה הנפשי של סיגלית אין בו די כדי להקנות לה עונש מופחת מכוחו של סעיף 300א' לחוק העונשין, ניתן וראוי היה להתחשב בו כשיקול לקולא. שיקול מאותו תחום הוא חלקה היחסי של סיגלית בביצוע הרצח לעומת חלקו של רעי, לגביו קבע בימ"ש קמא כי הוא היה "הרוח החיה והרעה, והציר המרכזי עליו סובב כל מעשה הרצח". בנסיבות אלה, דווקא גזירתו של עונש זהה של מאסר עולם על שני השותפים, היתה עלולה לחטוא לעקרון השוויון בענישה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד ארז מלמד למערער, עוה"ד משה מרוז למערערת, עו"ד גב' הדסה נאור למדינה. 9.8.04).

ע.א. 2000/01 + רע"א 10858/03 - בן בסט דוד והדסה נגד רהב עין דר, עו"ד נאמנה בפש"ר על נכסי, דוד והדסה בן בסט ואח'

*רע"ב 10858/03 - הכרה בזכותו של בעל מקרקעין שנמכרו ע"י כונס נכסים "לפדות" את הנכס ע"י תשלום סכום הנטו שישאר במכירת המקרקעין לאחר ניכוי מיסים וכיוצ"ב (מחוזי ת"א - תיק פש"ר 1238/98 - הערעורים נתקבלו).

א. נגד המערערים, בני זוג המחזיקים במשק חקלאי בכפר הנגיד, ניתן ביום 27.12.98 צו כינוס נכסים לבקשת בנק דיסקונט. בתאריך 29.8.99, הוכרזו המערערים כפושטי-רגל. היקף חובותיהם של המערערים לנושים הסתכם בכ$-900,000. הנאמנה עתרה להתיר לה לנקוט הליכים למכירת המשק, בו נמצא גם בית מגוריהם של המערערים. היא ציינה כי שוויו של המשק נע בין $750,000 ל$-800,000, כי הוא משועבד לנושה מובטח, בנק לאומי למשכנתאות, וכי התמורה נטו מעיסקת המכירה, לאחר ניכוי החוב לבנק בסך $137,000, תסתכם בסכום של 400 עד 500 אלף דולר. המערערים הציעו לפדות את הנחלה בסכום הנטו האמור, וביהמ"ש המחוזי החליט לקיים את המכירה. המשיבה קיימה תהליך של התמחרות ובסיומו זכתה הצעתם של משיבים 4, (להלן: "הקונים"), שהציעו $865,000. בעקבות כך, הגישה המשיבה בקשה לאשר את מכירת המשק לקונים. המערערים התנגדו וחזרו וטענו כי הם מבקשים לפדות את המשק בסכום השווה לתמורה-נטו שצויינה לעיל. ביהמ"ש דחה את התנגדות המערערים, אישר את מכירת המשק לקונים, וקבע, כי בפקודת פשיטת הרגל אין הוראה המאפשרת לחייב לפדות את נכסיו בסכום נמוך מההצעה הגבוהה ביותר. בעקבות כך הגישו המערערים את הערעור.
ב. ביני לביני, החליטה האסיפה כללית של המושב לדחות את הבקשה של הקונים לרכוש את הנכס. לאחר שחלפו מספר חודשים, הגישה הנאמנה, על דעתם של החייבים, הנושה המובטח - הבנק - וילדיהם של החייבים, בקשה למתן הוראות, בה הודיעה כי הגיעה להסכם פשרה המקובל על כל הצדדים למעט הקונים. לנוכח האמור, עתרה הנאמנה לביטול ההסכם עם הקונים. אלה התנגדו לבקשה, וכונס הנכסים הרשמי הציע להורות לנאמנה לנקוט באמצעים הדרושים לביצוע המכר בתנאי שהקונים יתחייבו לעמוד בתנאים מסויימים. ביהמ"ש החליט כי "אין מקום לאשר לעת עתה את הסדר הפשרה... זאת, בכפוף לעמידת הקונים בתנאים המועלים בסוף תגובתו של כונס הנכסים הרשמי". כן הורה ביהמ"ש למושב לקיים אסיפת חברים חדשה בה יועלו הנימוקים הנוגעים לבקשת הקונים להתקבל
כחברים. החייבים מערערים על ההחלטה לעמוד על קיום המכירה והמושב מערער על כך שביהמ"ש חייבו לקיים הצבעה חוזרת מבלי שהיה צד להליכים. הערעורים נתקבלו.
ג. אין הסדר סטטוטורי מכוחו רשאי חייב שהוכרז פושט רגל, לפדות את בית מגוריו על ידי תשלום מה שהוגדר כ"סכום נטו". השאלה היא איפוא, אם די בחסר זה כדי לחסום את דרכם של המערערים. התשובה היא שלילית. סעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל קובע: "היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים... בית מגורים לפושט הרגל... רשאי ביהמ"ש להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה... שיהיה לפושט הרגל... מקום מגורים סביר...". סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע: "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו לדורות... ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר לדורות החדש". הסדרת החוב תוך הימנעות מעקירת פושט הרגל מביתו, הנה אחד השיקולים, מהראשונים במעלה, שעל ביהמ"ש לשקול בטרם יחליט על מכירה כפויה של בית מגורים. אכן, קיימים קשיים שונים בדרך של היענות לבקשה של פושט רגל לאפשר לו לפדות את בית מגוריו ע"י תשלום "סכום הנטו", אולם חרף אותם קשיים, במקרים הראויים יש לאפשר זאת. במהלך בירור ערעורם של החייבים, הגיעה הנאמנה עם החייבים לידי הסדר פשרה המקובל על כל הצדדים למעט הקונים, ומנגד באה הודעתם של הקונים לפיה אין הם יכולים להתחייב, כדרישת ביהמ"ש המחוזי, לקיים את התנאים שהציע הכנ"ר. זאת ועוד, מכירתן של הזכויות במשק הותנתה מלכתחילה בקבלת הסכמתו של המושב, וזו לא ניתנה. מכאן, שאף אם היה ערעור זה נדחה, לא היו יכולים הקונים להשלים את רכישת הזכויות במשק, והם היו נדרשים לנקוט בהליכים משפטיים נוספים.
ד. על אף שהמסקנה האמורה מייתרת, הלכה למעשה, את הדיון בבקשת המושב לרשות ערעור על חיובו לקיים אסיפה כללית, נדמה כי אין מנוס מקביעה שטענות המושב בדין יסודן. המושב לא צורף כדין להליכים והוא לא היה מיוצג בעת הדיון באופן ראוי. על כן יש לקבל את ערעורו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. 12.8.04).

ע.פ. 5302/03 - מדינת ישראל נגד טל יצחק

*טיב הראיות להרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים בה נהרגו 4 נוסעים וניצל אחד מהם שנטען שהוא נהג ברכב(מחוזי חיפה - ת.פ. 114/01 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. בשעות הבוקר המוקדמות, בתום בילוי בדיסקוטק בקיבוץ יגור, חזרו חמישה צעירים לבתיהם בטירת הכרמל, ברכב שהיה שייך למשיב. כאשר הגיע הרכב לרחוב בר יהודה בחיפה, הוא סטה לימין, עלה על המדרכה, המשיך בנסיעה לאורך כ-30 מטרים, והתנגש בעוצמה רבה בעמוד. ארבעה מנוסעי הרכב נהרגו ורק המשיב ניצל. המערערת ייחסה את הנהיגה ברכב למשיב והאשימה אותו בהריגה. המשיב טען כי הוא לא נהג כלל ברכב בשעת התאונה, אלא ישב במושב האחורי של הרכב ונרדם, וכי אינו יודע מי נהג ברכב עובר לתאונה, הואיל והקיץ רק בבית החולים. ביהמ"ש המחוזי התייחס באמון לגירסת המשיב, בציינו כי את הגירסה הזו השמיע המשיב באוזניהן של אחיות שטיפלו בו מיד כאשר פקח את עיניו, ובטרם ידע על התוצאה הקטלנית של התאונה בה נספו כל חבריו, וכן חזר המשיב על גירסה זו בפני קצין משטרה, עמו שוחח שעות ספורות לאחר התאונה. בהמשך, ניתח ביהמ"ש המחוזי את ממצאי הזירה, ומצא כי אין באלה כדי להפריך מעבר לספק סביר את גירסתו של המשיב. אכן, המשיב נמצא ע"י כוחות ההצלה כשאחוריו מונחים בין שני המושבים הקדמיים ורגליו במושב הנהג, מתחת להגה ולכיוון הדוושות, עובדה התומכת במסקנה כי "הנאשם הוא הנהג",
אולם, הוסיף, ביהמ"ש, אפשר שבפרק הזמן הקצר שחלף מאז איבד הנהג את השליטה על הרכב ועד לפגיעה בעמוד, נזרקו הנוסעים מצד אל צד, כך שהמקום בו נמצא לבסוף כל אחד מהם אין בו כדי להצביע על המשיב כמי שנהג ברכב. ביהמ"ש ציין עוד כי כתמי דם של המשיב נמצאו באזור תא הכפפות, ודמו של ישראל אחיין המנוח נמצא על כרית האוויר של הנהג וכיסוי המושב של הנהג. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוי וג'ובראן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט לוי: הלכה היא שהתביעה נדרשת להוכיח את אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, אך אינה נדרשת להפריך כל ספק, ובוודאי לא כזה שבסיסו בתיאוריה שלא הוכחה. התרחיש שהוביל לזיכוי, לא זו בלבד שלא הוכח כי הנו בגדר אפשרות סבירה, אלא שההיגיון מחייב כי הוא תיאורטי והסיכוי כי יתרחש הנו אפסי. משלב הפגיעה בעמוד ואילך, לא יכול היה להתרחש אותו תהליך של חילופי מקומות בין הנוסעים, ומכאן מתבקש כי אם חל שינוי במקומם של הנוסעים כתוצאה מהתאונה, הוא התרחש במהלך הנסיעה על המדרכה לאחר שנהגו של הרכב איבד את השליטה עליו. כל כוח חיצוני אשר פעל על הרכב וטלטל אותו, השפיע באופן זהה גם על כיוון תנועתם של הנוסעים שהיו בתוכו. מכאן, שתנועה של חילופי מקומות, חלקה בכיוונים מנוגדים וצולבים, אינה אפשרית. העולה מהאמור הוא כי התרחיש התיאורטי עליו ביסס ביהמ"ש את זיכוי המשיב, הנו בלתי אפשרי, מנוגד לחוקי הטבע, ונעדר היגיון, ומכאן כי אין זה מקרי שהמשיב נמצא יושב ליד מושב הנהג כאשר רגליו מונחות מתחת להגה וליד הדוושות. באשר למקומות בהם אותרו כתמי הדם בזירה - ההסבר לאותם כתמים הוא אחד משניים: ראשית, שהם נגרמו שעה שהמשיב וגופות חבריו חולצו מתוך הרכב, ושנית, אפשר שמדובר בהתזות של דם. על כן דינו של הערעור להתקבל. באת-כוחה המדינה הודיעה במהלך הטיעון, כי לאור חלוף הזמן אין היא עותרת עוד להרשעת המשיב בעבירת ההריגה שיוחסה לו, ולפיכך, יורשע המשיב בעבירה של גרם מוות ברשלנות. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שיקצוב את עונשו של המשיב.
ג. השופט טירקל (דעת מיעוט): ביהמ"ש המחוזי סבר כי מקומות המצאם של המשיב וגופותיהם של הנוסעים תומכים, לכאורה, במסקנה כי המשיב הוא שנהג ברכבו. עם זאת ציין כי אפשר שבפרק הזמן הקצר שחלף מאז איבד הנהג את השליטה על הרכב ועד לפגיעה בעמוד נזרקו הנוסעים ברכב מצד אל צד. לפיכך אין מיקומם אחרי התאונה מעיד על המשיב כמי שנהג ברכב. אם היה המשיב מי שנהג ברכב בעת התאונה ניתן היה לצפות שכתמי דמו יימצאו על מושב הנהג, או באזור המושב, אולם כתמי דמו לא נמצאו שם. משקל רב ומיוחד יש לייחס גם לעובדה שדבריו הראשונים של המשיב אחרי שחזר להכרתו היו שלא הוא נהג ברכב. אין בידי ביהמ"ש לקבוע מי נהג ברכב בזמן התאונה. ספק גדול אם היה זה המשיב. על כן יש לדחות את ערעורה של המדינה ולזכות את המשיב מחמת הספק.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד גב' נעמי גרנות למערערת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 12.8.04).

עע"ם 7743/03 - דניאל אמיתי נגד עיריית נתניה

*סיום השכירות עם נכה שהועמד לרשותו קיוסק ע"י העיריה כדי שינהל אותו לצורך שיקומו, כאשר לרגל מצב בריאותו אינו מסוגל לנהל את הקיוסק והוא עושה זאת באמצעות אחרים(מחוזי ת"א - עת"מ 1040/03 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא נכה צה"ל וביטוח לאומי בשיעור של %100. בשנת 1987 פנה משרד הביטחון לעיריית נתניה, שבתחומה התגורר המערער באותה תקופה - כדי שתסייע בשיקומו של המערער. בשנת 1988 החליטה מועצת העירייה להקצות למערער קיוסק. בהסכם שכירות שנכרת בין המערער והעירייה, נקבעה מטרת השכירות "לשם ניהול
קיוסק על ידי השוכר ולא לשום מטרה אחרת שהיא". תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.12.89 ולאחר מכן הוארכה פעמים מספר עד ליום 31.12.99. אחרי כן לא חודש הסכם השכירות ולטענת המערער המשיך להפעיל את הקיוסק ברציפות עד שנת 2000 לערך ועקב מחלתו ביקש מקרוב משפחה - ככל הנראה חמיו - להפעיל את הקיוסק עד שיבריא, והמערער שילם לעירייה את דמי השכירות הקיוסק. ביום 22.11.2000 שלחה העירייה למערער מכתב על ביטול השכירות הואיל ו"הקיוסק אינו מופעל על ידך אלא ע"י אחרים". גם אחרי משלוח מכתבה של העירייה, קיימו בעלי הדין בפועל יחסי שכירות והמערער שילם למשיבה את דמי השכירות. בליל 15.12.02, הגיעו שליחי העירייה לקיוסק, ללא התראה מוקדמת, ואטמו אותו. ביום 12.1.03 פרצו שלוחי העירייה את הקיוסק והוציאו את הציוד שהיה בו, בלי שהמערער ידע לאן הועבר. המערער עתר לביהמ"ש המחוזי למנוע העברת זכויותיו בקיוסק לאדם אחר. ביהמ"ש דחה את העתירה וקבע כי עקב מצב בריאותו של המערער אין הוא מסוגל להפעיל את הקיוסק, ולפיכך המטרה שלשמה הושכר לו הקיוסק אינה קיימת עוד. הערעור נדחה.
ב. סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה קובע: "(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה... רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות... תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה". כאמור, הודיעה העירייה למערער על סיום השכירות במכתב ששלחה לו ביום 22.11.2000. מטרת השכירות שצויינה בהסכם היא ניהולו של הקיוסק על ידי השוכר דווקא לצורך שיקומו. משחדלה המטרה שלשמה הושכר הקיוסק למערער להתקיים - בכך שהקיוסק הופעל על ידי אחר מטעם המערער - נשמט הבסיס לקיומו של הסכם השכירות. השכירות הסתיימה, איפוא, כדין אחרי שחלפו 10 ימים ממשלוח מכתבה של העירייה ביום 22.11.2000.
ג. שאלה נפרדת היא אם חזרו ונתחדשו יחסי השכירות בין בעלי הדין אחרי משלוח מכתבה של העירייה, בשל המשכתם של יחסי השכירות בפועל, ובשל כך שהמערער המשיך לשלם למשיבה דמי שכירות. אולם, אין צורך להכריע בכך מן הטעם שאחרי שניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי השכירה העירייה את הקיוסק לאדם אחר, המפעיל אותו מיום 28.8.03. אם היה כאן מעשה מעוות, הרי שהוא בגדר מעוות שלא יוכל לתקון. אכן, התנהגותה של העירייה, ששלוחיה אטמו את הקיוסק ללא התראה מוקדמת, ולאחר מכן פרצו את הקיוסק והוציאו את הציוד שהיה בו ראויה לביקורת, אך נושא זה חורג מגדרו של פסק דין זה.

(בפני השופטים: טירקל, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אדרי יהודה למערער, עו"ד ארז נילי למשיבה. 12.8.04).

ע.א. 3185/03 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד שחר פלם וגב' דפנה פלם

*כאשר לאשה דירת מגורים מלפני נישואיה ולפי "הסכם ממון" נשארה בבעלותה היחידה, תחול על חלק הבעל הרוכש דירה יחד עם אשתו, ההפחתה משיעור מס רכישה כרוכש "דירה יחידה"(מחוזי ת"א - ע"ש 1123/01 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המשיבים רכשו דירת מגורים (להלן: הרכישה). למשיבה היתה דירת מגורים מלפני נישואיה, שנשארה בבעלותה לפי הסכם ממון שבין בני הזוג. בדיווח על הרכישה ערכו המשיבים שומה עצמית של מס רכישה, על פי שיעורי המס הרגילים החלים על רוכש "דירת מגורים" ביחס לחלקה של המשיבה, ועל פי שיעורי המס המופחתים החלים על רוכש "דירה יחידה" ביחס לחלקו של המשיב. המנהל דחה את השומה העצמית וקבע כי המשיב איננו זכאי לשיעורי המס המופחתים כי איננו רוכש "דירה יחידה", שכן לבת זוגתו דירה נוספת, והוציא שומה שבה חוייב גם המשיב על פי שיעורי המס הרגילים. המשיבים ערערו לוועדת הערר וזו קיבלה את עררם. הערעור נדחה ברוב
דעות הנשיא ברק והשופטת חיות נגד דעתו החולקת של השופט ריבלין.
ב. הנשיא ברק: סעיף 9 לחוק מיסוי מקרקעין קובע שיעור מס מופחת שהתחיל במדרגה של %0.5 ביחס לרכישת דירת מגורים שהיא "דירתו היחידה" של הרוכש, לאמור: "... יחיד תושב ישראל שרכש דירת מגורים... שהיא דירתו היחידה... ישלם מס רכישה... 'דירה יחידה' - דירת מגורים שהיא דירתו היחידה של הרוכש... יראו רוכש ובן זוגו... כרוכש אחד". הרכישה נשוא הדיון בוצעה ע"י בני הזוג פלם ביחד בהיותם בני זוג וביחס לדירה זו הם "רוכש אחד". כדי לבחון אם זו "דירתו היחידה" של מר פלם (המערער), יש לבחון אם רכש דירה קודמת, אם קיבל דירה קודמת בירושה, במתנה או בכל דרך אחרת. מכאן שיש לבחון אם יש למשיב זכויות בדירה של המשיבה לצורך שיעור המס המופחת. זכויות כאלה יכול הוא לקבל בדרכים שונות. הוא יכול להיות בעל זכויות קניין ממש בדירה זו, מכח הסכם ממון או הסכם אחר, או כל דרך אחרת. אולם, זה לא מתקיים במקרה דנן בשל הסכם ההפרדה.
ג. הוראת סעיף 9 לחוק, כמו כל הוראת חוק, וחוקי מס בכלל זה, יש לפרש על פי תכליתה. לשון החוק היא נקודת המוצא ותכלית החוק היא מצפן ההכוונה של השופט לפרשנות המשפטית הנכונה של ההוראה הניצבת בפניו. אחת מתכליות ההוראה שבסעיף 9 לחוק היא למנוע מצב שבו יירכשו מספר דירות מגורים שיוחסו לבני המשפחה השונים כדי לזכות, שלא בצדק, בשיעור המס המופחת המוענק ל"דירה יחידה". תכלית זו מובילה למסקנה כי אין להחיל את ההוראה על דירה שנרכשה בטרם הנישואין, כאשר הרוכש הוא רוכש יחיד ולו מיוחסת רכישת הדירה. להוראת סעיף 9 תכלית נוספת שעניינה לראות במשפחה "יחידה אחת" ולהעניק לה הקלה במס רכישה בעת שהיא רוכשת דירה יחידה במשאביה המצומצמים. אף תכלית זו מובילה למסקנה כי יש להעניק למשיב שיעור מס רכישה מופחת כרוכש "דירה יחידה". שכן, בענייננו, המשפחה, כיחידה אחת, זכאית ליהנות משיעור המס המופחת בגין הרכישה כי זו "הדירה היחידה" של המשפחה, ואילו הדירה של המשיבה היא דירתה שלה בלבד, ולא דירת המשפחה, ולא נרכשה על ידי המשפחה.
ד. המנהל תומך את יתדותיו בדעת הרוב בפרשת עברי (ע.א. 3489/99 - פד"י נד(5) 589) ומבקש ללמוד ממנה כי אף במקרה שבפנינו, שבו בוצעה הרכישה הראשונה לפני הנישואין, יש לראות בבני הזוג פלם "רוכש אחד". אין לקבל טענה זו. בפרשת עברי קיבל הבעל פטור ממס שבח בגין מכירה שביצע בתקופת הנישואין של דירת מגורים שהחזיק בה מלפני הנישואין. לאחר מכן, מכרה האשה בתקופת הנישואין דירת מגורים שלה מלפני הנישואין. ביהמ"ש העליון החיל על בני הזוג עברי את הוראת סעיף 49(ב) לחוק, הרואה בבני זוג "מוכר אחד" לצורך הפטור בגין מכירת דירת מגורים, שכן מדובר בשתי מכירות שאירעו בתקופת הנישואין. במקרה שבפנינו, מבקש המנהל לצעוד צעד נוסף, ולהחיל את הוראת סעיף 9 לחוק הרואה בהם "רוכש אחד" לצורך מס רכישה, אף ביחס לרכישה שביצעה המשיבה עוד בטרם הנישואין, ובטרם הכירה את המשיבה. החלה כזו לא נקבעה בפרשת עברי.
ה. השופט ריבלין (דעת מיעוט): הוראת החוק שנידונה כאן לשונה ברורה. עניינה, והדבר ברור גם לאור תכליתה - הוא אחד ויחיד - הרכישה הנוכחית של הדירה. לגבי הרכישה הזו - מבקש החוק לדעת האם הדירה היא דירתו האחת והיחידה של הרוכש. השאלה היא, היום, בעת שנרכשת הדירה, האם היא משמשת כדירת מגוריו היחידה של הרוכש. הרוכש, לעניין זה, כך לפי מילותיו החד משמעיות של החוק, הם בני הזוג שניהם, מר ומרת פלם. יש לבחון אם לבני הזוג פלם דירה נוספת; אין נפקות לשאלה
אם למר פלם זכויות באותה דירה נוספת. ההתמקדות בזכותו של מר פלם בדירה הראשונה, אינה, איפוא, במקומה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויריב אבן חיים למערער, עו"ד חן פרוינד למשיבים. 19.8.04).

ע.א. 8440/03 - בן ציון כהן נגד חיה לחוביץ ואח'

*הנסיבות שבהן יחוייב תובע בהפקדת ערובה או ערבות בנקאית להוצאות הנתבעים, ודחיית תביעתו על הסף כשלא הפקיד את הערובה (הערעור נדחה).

בשנת 1985 מונה המשיב 3, ככונס נכסים על זכות המערער בנכס בגן יבנה. הכונס מכר את הנכס בשנת 1986 למשיבה, תמורת סכום של $35,000, והיא מכרה את הנכס בשנת 1991 למשיב 2, כשהיא מיוצגת על ידי המשיב 4. בשנת 1988 הגיש המערער תביעה לביטול העיסקה. מקץ ארבע שנים של דיונים מחק ביהמ"ש, בהסכמת המערער, את התביעה. המערער מסר אז התחייבות שלא לחזור ולהגיש תביעה כלפי המשיבים, ואלה ויתרו על ההוצאות הגבוהות שנפסקו לזכותם. משבאה המשיבה לרשום את הנכס על שמה, התברר לה כי המערער רשם הערת אזהרה על הנכס לטובת רעייתו, בגין "התחייבות לרישום משכנתא". לפיכך הגישה בשנת 1993 בקשה למחיקת הערת האזהרה ובקשתה נתקבלה. בשנת 1999 הגיש המערער את התביעה נשוא הערעור במטרה למנוע את מימוש עיסקת המכר. ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבים וחייב את המערער להפקיד ערובה להוצאות המשיבים לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, בסך כולל של 100,000 ש"ח. המערער לא הפקיד ערובה או ערבות בנקאית, ותביעתו נדחתה על הסף, כאמור בתקנה 519(ב) לתקנות. הערעור נדחה.
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "(א) ביהמ"ש או הרשם רשאי... לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה...". אכן, בתי משפט נוהגים במשורה בחיוב בהפקדת ערובה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לביהמ"ש והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע. תקנה 519 לתקנות נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לביהמ"ש שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים, כמו במקרה שלפנינו. בנסיבות יוצאות הדופן שלפנינו הגיע הזמן שרוכש הנכס יהנה מזכות הקניין שרכש. לכן בדין נדחתה תביעת המערער משלא הפקיד ערובה כנדרש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גב' ענבר משה למערער, עוה"ד דן פרידמן, גב' אורנה רוסו בירו ומנחם נחשוני למשיבים. 21.7.04).

רע"א 2453/04 - עו"ד גבאי ציון נגד בנק מסד בע"מ

*הגבלת חשבון בנק לפי חוק שיקים ללא כיסוי, כאשר בתום תקופת ההגבלה לא נכללה הגבלה חלקית בתקופת הסעד הזמני שנתן ביהמ"ש נגד ההגבלה (הבקשה נדחתה).

לאחר שמספר שיקים של המבקש חזרו ללא כיסוי, הגביל המשיב את חשבונו בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי. המבקש ערער לבימ"ש השלום בבאר שבע לפי סעיף 10 לחוק. ערעורו נדחה בחלקו ועל החלק שנדחה עירער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. ביני לביני קיבל המבקש סעד לפי סעיף 10א לחוק לעיכוב ההגבלה; אך משלא זכה בהליכי הערעור, הופעלה ההגבלה. המבקש פנה לביהמ"ש וביקש כי תקופת הסעד הזמני תובא בחשבון תקופת ההגבלה, בנימוק שבפועל הוגבלו זכויותיו בבנק גם בתקופת הסעד הזמני. המבקש טען, בין השאר, כי עתיד הוא להיות בקרוב עורך דין ודחיית בקשתו תפגע בחופש העיסוק שלו ובפרנסתו. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בנימוק כי "עם מתן פסה"ד תמה מלאכת ביהמ"ש". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, המועד הנכון לבקשה לפי סעיף 10א(ג) לחוק להכללת תקופת הסעד הזמני בתקופת ההגבלה, היה בביהמ"ש המחוזי בטרם הוכרע הדין בערעור בשעתו. אילו נתבקש הדבר בביהמ"ש המחוזי ונדחה, היה מקומו האפשרי בהליך מתאים במסגרת ביהמ"ש העליון. משלא הועלה הנושא בביהמ"ש המחוזי בשעתו, אי אפשר לפתוח בו עתה. בבקשו סעד זמני אכן נוטל עליו מבקש הסעד סיכון מסויים, שכן עלול שכרו לצאת בהפסדו. זאת, נוכח היותו של בעל החשבון - במקרה דנן המבקש - מוגבל למחצה בתקופת הסעד הזמני. הדעת נותנת כי המקרים בהם ייעשה שימוש בסמכות לפי סעיף 10א(ג) של כלילת תקופת הסעד הזמני בתקופת ההגבלה יהיו במשורה. גם לגופו של עניין, לא נתקיימו טעמים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק קיצור תקופת ההגבלה. שיקולים אישיים יש לשקול כנגד מכת המדינה של השיקים ללא כיסוי. מחובתו של בית המשפט לשמור על אינטרס הציבור בתחום דנא.

(בפני: השופט רובינשטיין. המבקש לעצמו. 29.7.04).

בש"פ 1700/01 - פלונית נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית בקשה לאיסור פרסום שם של נאשמת ברצח כאשר העבירה בוצעה בעת היותה קטינה והמשפט הוגש כאשר כבר היתה בגירה (הערר נדחה).

המערערת עומדת לדין בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירת רצח בהיותה קטינה. לעת החקירה ניתן צו האוסר על פרסום שמה של המערערת, אך בשלב מאוחר יותר נתבקש בית המשפט ע"י המשיבים 4-2 להתיר את האיסור ולאפשר את פרסום שמה ברבים, וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נדחה.
בימ"ש דן, על דרך העיקרון, בפומבי, תוך פרסום שמו וזהותו של נאשם. השאלה היא, איפוא, אם דין מיוחד נקבע לעניינו של קטין. המערערת ביצעה את העבירה בהיותה קטינה - אך כתב האישום נגדה הוגש לאחר כארבע שנים, בהיותה בגירה, כאמור נתגלתה מעורבותה ברצח. שאלה היא אם יש בנמצא הוראת חוק האוסרת, ולו לכאורה, על פרסום שמה של נאשמת אשר בעת ביצוע העבירה היתה קטינה ובעת הגשת כתב האישום היתה כבר בגירה. אין גם בהנחה כי על ענייננו חלה הוראת סעיף 70(ג) לחוק בתי המשפט - כטענת המערערת - ולפיה בימ"ש קנה שיקול דעת אם להתיר את פרסום שמו של קטין אם לאו, השאלה הנשאלת היא, אם בשיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש ראוי הוא לאסור על פרסום שמה של המערערת, או להתירו. התשובה היא כי יש להתיר את הפרסום. המערערת עומדת לדין בעבירת רצח. ואם בכך אין די, הנה עבירת הרצח הנדונה נסיבותיה נסיבות יחידות ומיוחדות הן. אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום. קריאה בו מעוררת פלצות בקורא עד שחש הוא בראשו, בליבו ובבטנו. גורם זה עצמו, גובר - וביתר גובר הוא - על כל שאר שיקולים שהעלה ב"כ המערערת באשר לנסיבותיה האישיות של המערערת.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. עוה"ד משה מרוז ויוסי שילוח לעוררת, עוה"ד גב' הדסה נאור, גב' אורלי בן ארי-גינזברג, גב' שירה בריק, ניר הוף ושי סגל למשיבים. 29.3.01. הערת המערכת: פסה"ד נמסר לפרסום רק עתה. משפט הרצח שמדובר בו כבר נסתיים כולל הערעור לביהמ"ש העליון).

בש"פ 6864/04 - דוד שטרנברג נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים, של נאשם ביצירת תקשורת מלאכותית בין המחשב שלו למחשב בנק הדאר ומשיכת כספים לאחר "הפקדות" פיקטיביות (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ושותפו, אדי אלוני (להלן: השותף), הואשמו בעבירות של קשירת קשר לפיו יבצעו השניים גניבה באמצעות התחברות למחשבי בנק הדואר והפקדות כספים פיקטיביות לחשבונות של אחרים על מנת שהללו ימשכו לאחר מכן את הכספים. העורר יצר תקשורת אלחוטית בין מחשבו האישי לבין נתב שהתקין בסניף בנק הדואר כך שהצליח לחדור אל רשת המחשבים של
בנק הדואר. כמו כן, החדיר העורר למחשבי בנק הדואר תוכנות פריצה שונות, כדי לבצע במרמה הפקדות פיקטיביות והעורר ביצע כמתוכנן את משיכת הכספים. באישום נוסף, המתייחס רק לעורר, נטען, כי ביום מעצרו נמצאו ברשותו תקליטורים שונים שכמה מהם מכילים תוכנות פריצה, בין היתר לאתר האינטרנט של בנק ירושלים. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה את מעצרם של העורר ושותפו עד תום ההליכים וביהמ"ש נענה לבקשה. עררו של השותף נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שהורה על שחרורו למעצר בית. בעקבות החלטת השחרור הגיש העורר בקשה לעיון חוזר לבית-משפט השלום בחיפה ובקשתו נדחתה. הערר על כך נדחה.
המסוכנות הנשקפת מן העורר הינה רבה. העורר הנו "גאון" מחשבים והוא בעל ידע ויכולת המאפשרים לו לבצע עבירות חמורות ונזקים עצומים. בשונה מעבריין מן הדור הישן, אשר ללא נגישות פיזית ליעדו מנוע הוא מלממש את זממו, הרי יכולותיו הטכניות של העורר מאפשרות לו לבצע את העבירות, בלחיצת כפתור, מביתו. על-כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרורו לחלופת מעצר. מבין שני השותפים לדבר העבירה, רק העורר הוא בעל הידע בתחום המחשבים. משמעות הדבר היא, כי בכל הנוגע לאישום בו עסקינן, המסוכנות מפני ביצוע עבירות נוספות מעין אלה נשקפת בעיקר מן העורר ועל-כן, אין מקום לטענה, כי ההבחנה בין העורר לבין השותף הינה בגדר אפליה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אלון נשר וגב' שרון רינגר לעורר, עו"ד דודו זכריה למשיבה. 26.7.04).

ע.א. 3836/04 - מנהל מס שבח מקרקעין רחובות נגד גבעת הכרך בע"מ

*אימתי "המצאה" של כתב בי דין למדינה, מהווה המצאה כדין לעניין המועדים הקבועים להגשת תגובה - בענייננו - ערעור. *"האם די "בידיעה" על מתן פס"ד או צריך שתהיה "המצאה" כדין, כדי שיתחיל מירוץ הזמן להגיש ערעור (בקשה למחיקת ערעור - הבקשה נדחתה). הערעור דנא הוגש ביום 22.4.04 על החלטת ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין שניתנה ביום 25.2.04. המועד להגשת ערעור כאמור הינו 45 ימים מהמצאת ההחלטה לידי המערער. לטענת המשיבה נשלח על ידה ביום 26.2.04 העתק של ההחלטה למשרדי מס שבח ברחובות, וכי לאחת הפרקליטות מפרקליטות מחוז ת"א הגיע ומסר העתק ההחלטה ימים אחדים לאחר שניתנה. מנגד טוען המערער כי ההחלטה הומצאה לידי פרקליטות מחוז תל אביב ביום 8.3.04, כך שהערעור הוגש במועד. בקשר לטענת המשיבה כי ההחלטה הגיעה לפרקליטה מפרקליטות המחוז, משיב המערער כי מדובר בפרקליטה אשר לא טיפלה בעניין, אשר קיבלה במקרה את העתק פסה"ד מאת עו"ד, אשר ייצג בתיק אחר את הצד שכנגד, ואילו עורכת הדין המטפלת מטעם המערער בהליך הנדון קיבלה את ההחלטה לראשונה ביום 8.3.04. אשר לטענה בדבר שליחת העתק מן ההחלטה למשרדי המערער ברחובות, טוען המערער כי לא היתה בכך המצאה כדין, נוכח הוראת תקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי "המען להמצאת כתב בי דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של ביהמ"ש הדן בתובענה". הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
בשאלה מתי מסירת פס"ד נחשבת למסירה לעניין מועד הגשת ערעור קיימות שתי גישות. האחת מתמקדת בשאלת חוקיות ההמצאה שנעשתה, ולפיה "...בהיעדר טענת השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה'המצאה' ולא כלל ה'ידיעה'". כנגד גישה זו, קיימת פסיקה המצדדת בכלל גמיש יותר, אשר מתמקד בידיעת בעל דין להחלטה שהומצאה. בדרך כלל ניתן משקל לפגמים בהמצאה כאשר אלה גרמו לאי ודאות ביחס לטיב ידיעת בעל הדין, או למועד האחרון להגשת הליך. לעומת זאת, כאשר הפגם המדובר לא עורר ספק של ממש בשאלת הידיעה או בשאלת המועד להגשת הליך ערעורי, אומץ לא אחת כלל הידיעה. בענייננו, יש לציין את העובדה כי בפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) עובדים מעל
80 פרקליטים, ובפרקליטות מיסוי וכלכלה 17 פרקליטים. ידיעתו של אחד הפרקליטים על החלטה פלונית שהגיעה לידיו שלא בדרך של המצאה פורמלית, בעניין בו אינו מטפל, אינה מלמדת בהכרח על ידיעה של הגורם המטפל הרלוונטי על ההחלטה. גם המשלוח באמצעות הפקסימיליה למשרדי המערער ברחובות אינו בגדר המצאה כדין. בתקנה 485 נקבעה דרך ברורה להמצאה לידי המדינה, על מנת למנוע תקלות וקשיים. זאת ועוד, אין כל טענה מעשית לשינוי מצב לרעה של המשיבה על יסוד הנחה כי נוכח ידיעת גורמים אלה או אחרים אצל המערער או בפרקליטות, חלף המועד להגשת הליך ערעורי לבימ"ש זה.

(בפני: הרשם שחם. 18.8.04).

ע.א. 3026/03 - גלאור השקעות בע"מ נגד עזבון המנוח אחמד ג'אבר סלימאן ז"ל ואח'

*החלטת ביהמ"ש כי עיסקת מכר מקרקעין היתה עיסקת מישכון ולא עיסקת מכר, והפחתת ריבית פיגורים מוסכמת של 8 אחוז לחודש, בהיותה נוגדת את תקנת הציבור (הערעור נדחה בעיקרו).

המנוח, אחמד ג'אבר סלימאן, היה בעלים של חלקת מקרקעין באדמות הכפר משהד (להלן: המקרקעין). הוא ביקש לערוך עיסקה, שבמסגרתה היתה אמורה לקום תחנת דלק על המקרקעין, ולצורך זה נטל הלוואה בסכום של 30,000 ש"ח מהמערערת, והתחייב לשלם לה סכום של 34,000 ש"ח בארבעים תשלומים חודשיים. בשטר החוב שחתם - נקבע כי במקרה של אי-סילוק אחד מהתשלומים החודשיים במועדו יעמוד כל סכום ההלוואה לפרעון מיידי, בתוספת ריבית פיגורים מצטברת של %8 לחודש. עוד חתם המנוח על יפוי כוח בלתי-חוזר שבמסגרתו הסכים למכור, להסב או להעביר את זכויותיו במקרקעין למערערת או למשיב 5, שעימו חתם המנוח הסכם בקשר להקמת תחנת הדלק. מקצת מן התשלומים שנתחייב בהם המנוח על חשבון ההלוואה לא נפרעו והמערערת חתמה על הצהרות לשלטונות המס, לפיהן הועברו זכויות המנוח בחלקה תחילה למערערת ולמשיב 5 ולאחר מכן לאחרים. בית-המשפט המחוזי קבע כי העיסקה שנקשרה בין המערערת למנוח, היתה עיסקת משכון ולא עיסקת מכר או מכר מותנה. עוד קבע כי זכויות המשיבים 2-4 אינן מוגנות לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין. לפיכך, בוטלה העברת הזכויות במקרקעין. אשר להסכם ההלוואה, מצא בית-המשפט כי התנאי הקבוע בו בעניין ריבית פיגורים מצטברת בשיעור %8 לחודש נוגד את תקנת הציבור וכי, מכל מקום, יהיה זה בלתי-צודק לאכוף תנאי זה. הערעור נדחה בעיקרו.
הממצאים העובדתיים שנקבעו מעוגנים היטב בחומר הראיות ואין פגם גם בבחירתו של בית-המשפט להגביל את שיעור ריבית הפיגורים ולשנות מן הכתוב בהסכם ההלוואה. אף אם לא טען המשיב כי התנאי בדבר שיעור הריבית בטל מחמת שהוא סותר את תקנת הציבור, אין מחלוקת כי הוא ביקש את הסעד שהוענק לו, לאמור, הפחתת שיעור ריבית הפיגורים, אם כי מנימוקים שונים ובהם הטענה כי יש להחיל על ההלוואה את חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות. בית-המשפט אמנם מצא כי הוראות החוק אינן חלות על העיסקה האמורה, אך ראה לנכון להסתייע בהן כדי לעמוד על שיעור הריבית הראויה, לאמור, ריבית שאינה סותרת את תקנת הציבור ומאפשרת אכיפה צודקת של ההסכם. עם זאת יש לתקן את שיעור הריבית שפסק ביהמ"ש מחמת טעות בחישוב שערך.