ע.א. 6296/00 - קיבוץ מלכיה נגד מדינת ישראל
*דחיית תביעה נגד המדינה בעילת רשלנות, משום שאבק העולה מפעולות רכב טשטוש ב"שביל בטחון" בגבול, גרם נזק למטע הנמצא סמוך לשביל וכאשר לא הוכח שהמדינה פעלה ברשלנות(מחוזי נצרת - ת.א. 339/04 - הערעור נדחה).
א. המערער הינו בעל מטע תפוחים אשר בחלקו משיק לגדר הגבול של ישראל עם לבנון. לאחר שנת 1967 סלל הצבא שביל טשטוש העובר, בקטע של כ-2 ק"מ, בסמוך לגדר הגבול וחוצץ בין הגדר לבין מטעי המערער. ייעודו של השביל לחשוף עקבות של חודרים לשטחה של ישראל מלבנון. בכדי לשמור על האפקטיביות של השביל בגילוי עקבות טריות, נוסע על השביל רכב צבאי (להלן: רכב טשטוש) מספר פעמים ביום, כשהוא גורר מאחוריו מתקן לגריפת אדמת השביל. פעולה זו מעלה ענני אבק המכסים את מטע התפוחים של המערער וגורמים לירידה בתפוקת המטע ובטיבה. בין המערער למשיבה התנהלו, לאורך שנות השבעים והשמונים, מגעים, במהלכם הועלו הצעות להקטנת הנזקים למטע. אמצעים אלה לא נוסו הלכה למעשה, בשל קשיים אובייקטיביים. באפריל 94 הגיש המערער תביעה נגד המשיבה בטענה כי זו המשיבה התרשלה בביצוע פעולות הטשטוש, משום שלא נקטה באמצעי זהירות כפי שהיה עליה לנקוט, בנסיבות העניין. המשיבה, לעומתו, טענה כי אין להטיל עליה חובת זהירות בגין פעולות ביטחון שוטפות. לחילופין, טענה כי בהיעדרן של אפשרויות אפקטיביות וסבירות למניעת היווצרותם של ענני האבק נשללת קיומה של התרשלות מצידה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם אין מניעה, עקרונית, מהטלת אחריות על המשיבה, אך לגופו של עניין קבע כי המערער לא הוכיח עד כמה האפשרויות שהציע יש בהן כדי להפחית את ענני האבק ומה השפעתן על המטע. כן קבע כי המערער לא הוכיח מה הן ההשלכות של יישומן על הביצוע התקין של פעולת הטשטוש. לפיכך, נדחתה תביעת המערער. הערעור נדחה.
ב. אחריותה של המשיבה נקבעת במקרה שלפנינו על פי הוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. הטלתה תלויה בהוכחת התגבשותם של יסודות העוולה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה. בערעור אין עוד מחלוקת בדבר חובת זהירות המוטלת על המשיבה כלפי המערער. גדר הספק הוא ביסוד ההתרשלות, היינו, האם הפרה המשיבה את חובת הזהירות כלפי המערער. רמת הזהירות הדרושה, נבחנת על פי סבירות ההתנהגות, בנסיבות אותו מקרה. השאלה הינה, כיצד האדם הסביר, הנתון במצבו של המזיק מתנהג. האינטרסים והערכים הנלקחים בחשבון הם אלה של המזיק, הניזוק והחברה בכללותה. ביחס למזיק, יש לבחון את גודל ההוצאות הכרוכות במניעת נזקו של הניזוק; ביחס לניזוק, נבחנת חומרת הפגיעה ברכושו והסתברותה. לצד שיקולים אלה, עומדים אינטרסים וערכים הנוגעים לחברה כולה. במסגרת זו, יש להביא בחשבון את החשיבות שמייחסת החברה למניעת הנזק כמו גם לתועלת החברתית הצומחת מפעילות המזיק.
ג. בענייננו, אין למנוע את הפעילות הביטחונית נגד חדירות של גורמים עויינים, אך ורק בשל החשש של פגיעה ברכוש המצוי בקרבת הגבול. המערער עצמו, על חבריו, נהנה מפעילות זו באופן ישיר ומיידי עקב קירבתו לגבול. יחד עם זאת, חיוניותה של פעולת הטשטוש אינה מצדיקה את זניחת החובה לנקוט באמצעי זהירות כדי להפחית את הפגיעה במטעי המערער. חובת המשיבה נבחנת אל מול האמצעים הסבירים שעומדים בפניה. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערער לא הוכיח חוסר סבירות באופן ביצוע הטשטוש. אין להתערב בקביעה זו. חלקם של האמצעים המוצעים פוגעים בעצם פעולת הטשטוש ומטעם זה אין לקבלם. אמצעים אחרים שהוצעו על ידי המערער, לא הוכח כי הם ניתנים ליישום או כי יביאו להפחתת ענני האבק.
ד. הטרידה את ביהמ"ש בערעור, השאלה, אם העותר אינו זכאי לפיצוי גם בהיעדר רשלנות, מכוח עילה חוקתית או מינהלית. פעילותה החיונית של המשיבה ממנה נהנה כלל הציבור יוצרת - כתוצר לוואי שלה - נטל. האם על הנטל ליפול, במלואו, על שכמו של המערער? בערעור דנא לא ביקש המערער סעד המבוסס על המשפט המנהלי והחוקתי. ממילא לא נשמעו טיעונים בנושא זה. אף לא הונחה תשתית עובדתית המאפשרת בחינתה של טענה זו. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק בסוגיה זו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד שמואל נסים ויעקב בן חפ"ר למערער, עו"ד שלמה פרידלנדר למשיבה. 19.8.04).
עש"ם 3789/04 - אריה ציפורי נגד מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה
*חומרת העונש בעבירת משמעת, כאשר ביה"ד גזר למערער "פסילה" משירות המדינה, בנוסף לפיטורין, רק כדי לשלול מהמערער קיצבת פרישה בתקופת "הפסילה"(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער שימש כמנהל הרכש בבית החולים "אסף הרופא". במסגרת תפקידו היה אחראי על עריכת ההתקשרויות עם כל ספקי הטובין והשירותים לבית החולים. נגד המערער הוגש לבית משפט השלום כתב אישום לפיו קשר קשר עם אדם בשם רפאל דדון, בעל בית דפוס ברמלה, והזרים לבית הדפוס הזמנות לעבודות עבור בית החולים בניגוד להוראות המחייבות בדבר בחירת ספקים ועריכת מכרזים, וכן אישר תשלומים לדדון בסכומים העולים על הסכומים שעליהם הוסכם במכרזים. בסיכומו של דבר גרם המערער לכך שבית החולים שילם לדדון סכום של כ- 70,000 ש"ח מעבר לסכומים שהיו צריכים להשתלם. בימ"ש השלום הרשיע את המערער וגזר את דינו. לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים הוגשה נגד המערער תובענה משמעתית וביה"ד למשמעת של עובדי המדינה הרשיע את המערער וגזר לו נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה לשירות המדינה עד גיל 60. הערעור מופנה כנגד הפסילה עד גיל 60. לטענת המערער הפסילה לא נועדה למנוע ממנו עבודה בשירות המדינה, שכן ממילא הינו בן 56 והוא קרוב לגיל הפרישה, וכל מטרתה היא שלילת קיצבת הפרישה שלו למשך 4 שנים. הערעור נדחה.
ב. כמו הפיטורין, גם הפסילה משירות המדינה נובעת מאותה תכלית של הגנה על השירות הציבורי מפני עובדים שסטו מדרך הישר. כאשר העובד מפר במעשיו את הנורמות המחייבות בשירות המדינה, ומועל באמון שניתן בו, הרי שיש מקום לקבוע - בנסיבות המתאימות, ועל פי חומרת הענין - כי עובד זה יפוטר ואף יהיה פסול מלשוב ולשרת בשירות המדינה. לאמצעי הפסילה פן נוסף והוא הפגיעה בזכויותיו הממוניות של העובד שנפסל. חוק שירות המדינה (גמלאות), קובע מנגנון אוטומטי לפיו מי שנפסל לצמיתות משירות המדינה נשללת קיצבת הפרישה שלו באופן מלא בתנאים ובמגבלות הקבועים בסעיף 15(4) לחוק, ומי שנפסל לשירות המדינה לתקופה מוגבלת נשללת קיצבת הפרישה שלו לתקופת הפסלות בתנאים ובמגבלות הקבועים בסעיף 57(1) לחוק.
ג. לפן "הכלכלי" של אמצעי הפסילה יש תכלית ראויה. ראשית, שלא יווצר מצב בו עובד שפוטר בהחלטת בית הדין למשמעת יקבל זכויות אשר בדרך כלל אינן מוענקות לעובד שפורש בדרך העניינים הרגילה באותו גיל ובאותו ותק; שנית, הרתעת עובדים אחרים בשירות המדינה מפני הפרת הנורמות המחייבות בשירות. בעייתיות מיוחדת בשימוש באמצעי הפסילה מתעוררת כאשר עובד ביצע עבירת משמעת המצדיקה את פיטוריו והרחקתו משירות המדינה, אך אינה מצדיקה, בנסיבות הענין, לשלול את זכויותיו הממוניות אשר נצברו במשך שנים של שירות נאמן. במקרים כאלה נוצר קושי, שכן, על פי לשון החוק, אין ניתן להשיג את המטרה הראויה של פסילת העובד שהורשע ומניעתו מלשוב לשירות המדינה מבלי לפגוע בזכויותיו הממוניות. קושי זה הביא
לכך שבמספר מקרים ביטל ביהמ"ש העליון באופן חלקי או מלא, את הפסילה שנקבעה בגזר דינו של בית הדין למשמעת, וזאת, כדי למתן את הפגיעה הממונית. את הקושי האמור ראוי לפתור על ידי חקיקה מתאימה.
ד. השאלה היא אימתי יהא זה מוצדק להשתמש באמצעי הפסילה כאשר מטרתו היא בעיקר הפעלת סנקציה כלכלית. ככל שהעבירות שעבר העובד חמורות יותר ובהיקף נרחב יותר, וכן ככל שמדובר בעובד בכיר יותר ובפגיעה אנושה יותר באמון הציבור, כך יגבר הצורך בשימוש באמצעי הפסילה על כל תכליותיו העונשיות והמניעתיות. שיקול מרכזי הינו שאין זה ראוי להעמיד עובד שפוטר בגין עבירת משמעת במצב טוב יותר מזה שהיה בו לו היה פורש בדרך הרגילה. עניין נוסף שיש להתחשב בו הוא הנזק הממוני שגרם העובד לקופת הציבור. בענייננו, המערער היה בעל תפקיד בכיר ומעילתו באמון שניתן בו היתה חמורה. מעשיו של המערער היו מעשים מתוכננים ושיטתיים אשר נמשכו לאורך תקופה ארוכה ואין מדובר בתקלה חד-פעמית או בסטייה קלה מהנהלים. המערער גרם נזק לקופה הציבורית ופגע באמון הציבור. העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרמת הענישה הנהוגה לעבירות מהסוג שבהן הורשע ואין זה ראוי כי המערער יוכל ליהנות מגימלה כבר עתה, עוד בטרם מלאו לו 60.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שלמה רכבי למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 15.8.04).
רע"א 3872/04 - ד"ר נחמן וילנסקי נגד S.A tazreG ed euqigrullateM ואח'
*היתר "המצאה" לנתבע בחו"ל, כאשר מצרפים כנתבע גם בעל דין בישראל(מחוזי ת"א - בש"א 21651/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 27.9.96 נפצע המבקש, חובב צלילה, ממיכל אוויר שהתפוצץ בידו, תוך הכנות שערך לקראת צלילה. ביום 15.12.99 הגיש המבקש תביעה שעילתה רשלנות נגד שלוש המשיבות דנא: המשיבה 1, חברה המאוגדת בצרפת, שייצרה, לטענתו, את מיכל האוויר ממנו נפגע; המשיבה 2, אף היא חברה המאוגדת בצרפת, העוסקת בשיווק מיכלים שונים המיוצרים על ידי המשיבה; המשיבה 3, חברה המאוגדת בישראל, אשר ייבאה או מכרה את מיכל האוויר נשוא התובענה. עם הגשת כתב התביעה, עתר המבקש לקבלת היתר להמציא את כתב התביעה לנתבעות הזרות, אל מחוץ לתחום השיפוט. נושא היתר ההמצאה ניצב בלבה של השתלשלות דיונית עניפה המתנהלת בערכאות שונות זה מספר שנים. במרכז הדיונים עומדת תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לבית המשפט להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה. תקנה 500(10) מתירה המצאה אל מחוץ לתחום כאשר האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, בתחום המדינה. ההחלטה נשוא הבקשה לרשות ערעור מבוססת על תקנה 500(10). ההיתר ניתן ביום 28.2.00, והמשיבה טענה כי המשיבה 3 - הנתבעת הישראלית - נמחקה מרישומי רשם החברות, ומכאן שלא ניתן היה להמציא לה הזמנה כדין. לאחר הליכים שונים החליט ביהמ"ש העליון בשעתו לבטל את היתר ההמצאה שניתן, בקבעו כי המבקש לא עמד בדרישות התקנה להוכיח כי תובענתו הומצאה כדין למשיבה 3 טרם שחדלה מלהתקיים כאישיות משפטית. ביום 13.7.03 שבה המשיבה 3 ונרשמה כחברה פעילה במרשם רשם החברות. או אז הגיש המבקש בקשה מחודשת להיתר המצאה ובקשתו נתקבלה. ביום 11.12.03 הגישה המשיבה בקשה לביטול היתר ההמצאה וביהמ"ש נעתר לה וביטל את ההיתר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לפי תקנה 500(10) לתקנות סדר האזרחי, כדי להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט: על האדם המצוי מחוץ לתחום המדינה להיות בעל דין דרוש, או בעל
דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. מדובר בבעל דין אשר היה נחשב צד נכון לתביעה יחד עם הצד היושב בארץ, במקרה בו שניהם היו יושבים בארץ. על בית המשפט לבחון אם למבקש היתר ההמצאה "תביעה ראויה לטיעון" כלפי מי שנגדו מבוקש ההיתר. עם זאת, אין המבקש חייב להראות את מוצקות העילה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו. בענייננו, ניתן להניח ברמת וודאות גבוהה, כי לו מדובר היה בגורמים אשר כולם יושבים במדינת ישראל, היו הם נתבעים יחד בכתב תביעה אחד, לשם הכרעה עובדתית ומשפטית משותפת, כפי שמתבקש בנסיבות.
ג. האם עסקינן בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר בתחום המדינה - ראשית, נבחנת השאלה אם הגשת התובענה עומדת בכל הדרישות הפורמאליות והפרוצדוראליות שבתקנות סדר הדין האזרחי. אם התשובה חיובית, נותן בית המשפט דעתו אף לשאלה אם התביעה נגד המתדיין הישראלי הינה שולית והוגשה רק כדי לאפשר בדרך זו את צירופו של הנתבע העיקרי, הזר. במקרה דנא המבקש עמד בדרישות השונות, והגיש את התביעה נגד הנתבעת הישראלית, כהלכה. המשיבה 3 נרשמה מחדש ברשם החברות והמבקש המציא כדין את כתב התביעה למשיבה. משמעות הדבר היא כי התשתית העובדתית והמשפטית הקיימת היום, בניגוד לזו שהונחה לפני ביהמ"ש העליון בדיון הקודם, מצדיקה את החלת תקנה 500(10).
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד א. שטיין למבקש, עו"ד מ. לשם למשיבה. 23.8.04).
בג"צ 6378/04 - גיליאן שרעבי נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ואח'
*סמכות בי"ד רבני לדון בהחזקת ילדים שנכרכה כהלכה בתביעת גירושין, גם לאחר שבני הזוג התגרשו(העתירה נדחתה).
א. המשיב 3 (להלן: המשיב) הגיש לבית הדין הרבני האזורי בחיפה תביעת גירושין והוא כרך בה את ענייני מזונות האישה, מזונות הילדים, החזקת הילדים וחלוקת הרכוש. בדיון הראשון ביום 7.1.2003 כפרה העותרת בסמכותו של בית הדין לדון בעניין החזקת הילדים. לאחר מכן, ביום 13.2.03, הגישה העותרת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למזונות הילדים, וביום 19.2.03 הגישה לבית המשפט תביעה נוספת להחזקת הילדים. ביום 1.4.03 החליט בית הדין כי "הואיל והבעל כרך בתביעתו לגירושין את עניין החזקת הילדים עוד לפני שהאישה הגישה תביעתה לבית המשפט... הסמכות לדון בעניין החזקת הילדים נתונה לבית הדין בלבד". על החלטה זו ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול וערעורה נדחה. בעתירתה טוענת העותרת כי משהחליט בית הדין על הגירושין ומשהצדדים אף התגרשו בפועל, פקעה סמכותו של בית הדין להוסיף ולדון בעניין החזקת הילדים. העתירה נדחתה.
ב. נושא החזקת הילדים הוא נושא הכרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין. לפיכך, משכרך המשיב את עניין החזקת הילדים לתביעת הגירושין, הוא הקנה לבית הדין סמכות לדון בתביעה זו. אמנם, הלכה היא שהכריכה אינה מקנה לבית הדין סמכות נמשכת לדון בנושא החזקת הילדים. אך הלכה זו חלה במקום שבו מדובר בתביעה חדשה שהוגשה לאחר הגירושין. במקרה שלפנינו, נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך ולדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן ההחלטה בעניין הגירושין ואף אם בינתיים הצדדים התגרשו.
ג. טענה נוספת בפי העותרת, שהקטינים הם בעלי אישיות משפטית נפרדת ואין לפגוע באינטרסים שלהם על-ידי התנהגותם המשפטית של אפוטרופסיהם הטבעיים, במיוחד כאשר אלה נתונים במאבק משפטי אשר יכול שיביאם להתעלם מטובת הקטינים. כפי
שצויין, ביה"ד הרבני קנה סמכות, מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים לדון בתביעה. עם זאת, עצם הקניית הסמכות אינה יכולה לפגוע בזכויות הקטינים, שלהם אישיות משפטית עצמאית, ואינה יכולה לכפוף אותם להסכם שנעשה על-ידי הוריהם בעניין הגירושים, בו הוסדרו, אגב כך, גם עניינים הנוגעים לקטינים, בלא שטובת הילדים נבחנה, כנושא אשר עומד בפני עצמו בנפרד מסוגיות הגירושין. במקרה שלפנינו אין מדובר בהסכם בין ההורים, אלא בכריכת חד צדדית של אחד הצדדים (הבעל) את נושא החזקת הילדים בתביעת הגירושין. בנסיבות אלה גם אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קויים דיון בפני ביה"ד הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה לתשומת לב ראויה ויידחה מפני שיקולי ההורים בהסדרת הגירושין. להיפך, העובדה שבית הדין כבר סיים לדון בנושא הגירושין, פותחת את הפתח בפני דיון ענייני שיתמקד בטובתם של הילדים בלבד, בלא לערב בעניין זה שיקולים הנוגעים להסדרת ענייני הגירושין שבין ההורים.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ג'ובראן, עדיאל. עו"ד א. טנדלר לעותרת. 19.8.04).
ע.א. 2064/02 - תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נגד עיריית נשר
*כאשר הוסכם בהליך ערר בין עיריה לבין בעל עסק על סיווג העסק לצורך תשלום ארנונה ללא הגבלת שנות מס, אין העיריה יכולה לסטות מההסכמה כעבור שנים, אלא אם צרכי ציבור חיוניים יצדיקו זאת(מחוזי חיפה - ה.פ. 405/00 - הערעור נתקבל).
א. למערערות מפעל המשתרע על כ- 49 דונם, בשטח השיפוט של המשיבה. הן עוסקות, בין היתר, בייצור מוצרי שיש שונים ובכללם מרצפות. עד לשנת 1990, חוייבו המערערות בארנונה לפי תעריף החל על "מרצפות שיש" (להלן: סיווג 800). לאחר שבמהלך שנת 1990 הגדילה המשיבה את שטחי מבני המפעל, התנהל בין הצדדים הליך של השגה וערר. במסגרת הליך זה טענו המערערות כי הסיווג הנכון למבניהן הוא סיווג 400 שחל על "תעשיה, בתי מלאכה...". מנהל הארנונה דחה את טענת המערערות ועל החלטתו הוגש ערר, ובמהלך הדיון גובשה הסכמה כי חיובן של המערערות בארנונה יקבע על פי סיווג ביניים המכונה "סיווג 300" החל בשנת 1991. ההסכמה בין הצדדים קיבלה תוקף בהחלטת ועדת הערר מיום 30.6.91 והחיוב בארנונה התנהל בהתאם למוסכם עד ליולי 1999. באותה עת החליטה המשיבה על חזרה לסיווג 800 לגבי שטח מבנים של 12,667 מ"ר מתוך שטח בנוי כולל של 16,354 מ"ר. המערערות הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי וטענו, בין היתר, כי החלטת המשיבה מפרה את ההסכם שנכרת בשנת 1991, מבלי צידוק חוקי לכך. המשיבה, לעומתן, טענה כי על המערערות היה להגיש השגה למנהל הארנונה בעניין השומה שהוצאה להן. משלא עשו כך, אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתובענה. כן טענה המשיבה כי היא רשאית לסטות מההסכמה עם המערערות לגבי סיווג מבניהן וזאת מהטעם של גביית מס אמת. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לחייב את המערערות בארנונה על פי הסיווג החדש עד לשנת המס 1999 באשר ההסכמה לא נגעה רק לשנת המס שבגינה הוגשו ההשגה והערר. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי ניתן להביא את ההסכמה לידי סיום עם מתן הודעה פרוספקטיבית. הערעור נתקבל.
ב. באשר לטענת המשיבה כי משלא השיגו המערערות על שומת הארנונה לשנת 2000 הופכת שומה זו לסופית ואינה מסורה לסמכותו של בית משפט קמא - סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), קובע את הנושאים שבהם סמכות למנהל לדון בהשגות חייבים. המערערות לא טענו, בתביעתן בפני בית המשפט המחוזי, טענה מן הטענות המוזכרות בסעיף 3 הנ"ל, אלא טענות כנגד עצם חוקיות צו הארנונה, כנגד חוקיות שינוי סיווג מבניהן ביחס לתקנות ההסדרים וכלפי החזרה מההסכמה בין הצדדים. אין סיבה שלא לדון בהן בביהמ"ש המחוזי, מבלי להשיג לפני כן בפני המנהל.
ג. באשר להשתחררות המשיבה מההסכמה עם המערערות - הרקע לגיבוש ההסכם היה במחלוקת בין הצדדים לגבי הסיווג הנכון של מבני המערערות לצורכי ארנונה. ההסכם מהווה
מעין פשרה בין עמדות נוגדות בשאלה עובדתית ומשפטית ואין הוא הסכם למתן פטור או הנחה מארנונה. זוהי הסכמה מחייבת בין רשות מקומית לבין הפרט בעניין הנוגע להפעלת סמכות שלטונית. אמנם, הסכם זה מגביל את כוחה של הרשות להפעיל סמכות שלטונית. אך אין בהגבלה כזו, כשלעצמה, להביא לפסילת ההסכמה. יחד עם זאת, תוקפו המחייב של ההסכם אינו שולל, אבסולוטית, את יכולתה של הרשות לסטות מההסכמה, אם צורכי ציבור חיוניים יצדיקו זאת. בכך היה צריך לדון בימ"ש קמא. שאלה זו טומנת בחובה מציאת איזון בין האינטרסים העומדים על הפרק.
ד. המשיבה מנמקת את כוחה להשתחרר מההסכמה בכך שאין לכבול את הרשות לשומת ארנונה שמקורה במחדליה או בטעויות העבר שלה. רצונה הוא לגבות מס אמת. אכן, גביית מס אמת היא עקרון בסיסי של דיני המס, אך אין בשיקול זה לבדו כדי להצדיק, בכל מקרה ומקרה, את השתחררותה מההסכמה. בעריכת האיזון בין השיקולים על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון שתבטא את השיקולים הנוגדים - כיבוד ההסכמה ומולו גביית מס אמת. הסכמת הצדדים נבעה מקיומה של מחלוקת עובדתית ומשפטית באשר לסיווג של מכלול מבני המערערות. יתכן וסיווגו של כל מבנה ומבנה היה מוביל לכך שחלק לא מבוטל מהמבנים היה מסווג תחת סיווג 400 ורק מספר קטן, יחסית, היה מקבל את סיווג 800. הסכמת הצדדים באה להגשים תכלית כפולה. חסכון בעלויות התדיינות למשך השנים הבאות ו"מיצוע" החיוב בארנונה בין אותם מבנים שאינם עונים על הגדרת סיווג 800 לבין המבנים שעונים על ההגדרה. לא ברור כי "מס האמת" הוא המס על פי פרשנותה ועמדתה של המשיבה. המשיבה גם לא הצביעה על שינוי כלשהו בנסיבות העובדתיות או המשפטיות שבעטיין ניתן להצדיק את המעבר מסיווג 300 לסיווג שונה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אילן רובינשטיין למערערות, עו"ד הנריק רוסטוביץ למשיבה. 19.8.04).
בג"צ 982/04 - פלונית ופלוני נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'
*ביטול החלטת בי"ד רבני להגביל "תעודת גירושין" כך שתאסור על האשה להתחתן עם "מאהבה" מלפני גירושיה(העתירה נתקבלה).
א. במסגרת הליכי גירושין שהתנהלו בין העותרת לבעלה (להלן: הבעל), טען הבעל כי העותרת מנהלת מערכת יחסים אינטימית עם העותר, וביקש כי בתעודת הגירושין ייכתב שהעותרת אסורה על העותר מכוח הכלל ההלכתי האוסר אישה על בעלה ועל בועלה. לאחר הגירושין הגישה העותרת לבית-הדין בקשה ליתן בידה תעודת גירושין או מעשה-בית-דין ללא רבב הלכתי. בחקירתה בפני בית-הדין, הכחישה העותרת כי קיימה יחסי אישות עם העותר, אך הודתה שהתנשקה עימו. בסיום הישיבה, הגיש בא-כוחו של הבעל לעיונו של בית-הדין דו"ח של חוקר פרטי בנוגע למעשי העותרת. לאחר עיון בדו"ח האמור, קבע בית-הדין את התיק להוכחות. העותרת ערערה לבית-הדין הרבני הגדול בפתח הדיון הודיעו העותרת והבעל כי הגיעו להסכמה לפיה הערעור יתקבל ותינתן תעודת גירושין נקייה מכל איסור. בהמשך, הצהירו הצדדים כי הטענות שנטענו על-ידם בעבר אינן נכונות. בית-הדין הגדול החליט כי בית-הדין האזורי אינו רשאי לעכב את תעודת הגירושין, ובכל הנוגע לתעודה המכונה "מעשה בית דין" החזיר את התיק לביה"ד להמשך הדיון ולהחלטה. עם החזרת התיק נתן בית-הדין האזורי החלטה לפיה העותרת אסורה על העותר. החלטתו של בית-הדין האזורי ניתנה בלא שהתקיים דיון בנוכחות מי מהצדדים. נגד החלטה זו הוגש ערעור לבית-הדין הגדול. לאחר סיום הדיון - ובלא שהצדדים היו מודעים לכך - ביקש דיין ביה"ד הגדול, הדיין בר-שלום כי בית-הדין הרבני בחיפה יעיין שוב בפרוטוקול הדיון לצורך הבהרת החלטתו.
אב בית-הדין הרבני בחיפה נתן החלטה מבהירה, ואז ניתן פסק-דינו של בית-הדין הגדול, אשר דחה ברוב דעות את ערעורם של העותרים. העתירה נתקבלה.
ב. התיק הוחזר ע"י ביה"ד הגדול לבית-הדין האזורי "על-מנת שישמעו ראיות ויושמעו טענות הן במישור הפורמלי והן במישור המהותי...". אף-על-פי-כן, נמנע בית-הדין האזורי מליתן לעותר הזדמנות לטעון טענותיו ולהציג ראיותיו בנוגע לשאלת יחסיו עם העותרת. כאמור, התקיים שיח בין דיין בית-הדין הגדול לדייני בית-הדין האזורי אודות פרטי התיק שהתברר בערעור. דרך התנהלות זו של הדיון אף היא עולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי. זאת ועוד; החלטתו של בית-הדין האזורי, התבססה על תשתית עובדתית מוטעית: ראשית, מהחומר שבתיק עולה כי לדו"ח החוקר הפרטי שנמסר לעיונו של בית-הדין רבני האזורי לא צורפו תמונות כלשהן. לפיכך, ההנמקה של בית-הדין האזורי שהתייחסה לתמונות של מעשי כיעור אינה יכולה לעמוד; שנית, בבית-הדין הגדול הסתמך בפסק-דינו על כך שבית-הדין האזורי שמע את עדות החוקר הפרטי וכי הוצגו לו תמונות, על-אף שברור כי הלה לא העיד בפני בית-הדין האזורי ולא נחקר על הדו"ח שנמסר לעיונו, ואף לא הוצגו תמונות בפני בית-הדין; שלישית, בהחלטתו המקורית קבע בית-הדין האזורי כי העותרת הודתה "במעשי כיעור מכוערים מאד", בצטטו את הדוגמאות שציין בא-כוחה של העותרת בכתב-טיעוניו ולא את עדותה. מדובר היה בדוגמאות שנדונו בספרות מקצועית אליה הפנה בא-כוח העותרת בטיעוניו, ולא בטיעון עובדתי ביחס למקרה הקונקרטי.
(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, עדיאל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד יוסי טורס לעותרת, עו"ד גל פלג לעותר, עו"ד שמעון יעקובי לביה"ד, עו"ד עינב גולומב ליועמ"ש. 19.8.04).
על"ע 9846/03 - תמיר כהן נגד לשכת עורכי הדין - הועד המרכזי
*פסילה ל-9 שנים מהצטרפות ללשכת עוה"ד בשל הגשת תצהירים לקבלה להתמחות וללשכה תוך העתקת התצהיר הסטנדרטי של הלשכה ללא הסעיפים הנוגעים להליך פלילי או הרשעה בפלילים בעבר(הערעור נדחה בעיקרו).
א. בשנת 1999 הגיש המערער בקשה להירשם כמתמחה, כשהיא מלווה בתצהיר בהתאם לחוק לשכת עורכי הדין. התמחותו אושרה. הוא סיים את התמחותו וביקש להתקבל כחבר בלשכה ושוב הגיש בקשה מלווה בתצהיר, והתקבל כחבר בלשכה. בעת הגשת הבקשות היה תלוי ועומד נגד המערער כתב אישום בגין גניבת כרטיס אשראי. המערער הורשע תחילה בבימ"ש השלום אך לאחר מאבק משפטי ממושך זוכה ביום 3.12.2002 בערעור. ההליך נשוא הערעור דנא נוגע לשני התצהירים שהגיש המבקש ללשכה. בשני המקרים קיבל המערער מהלשכה טופס סטנדרטי של תצהיר; בשני המקרים הגיש ללשכה תצהירים שהוא הדפיס. שני התצהירים דומים מאוד, חזותית, לטופס התצהיר הסטנדרטי, אלא שהמערער השמיט מהתצהיר שהודפס על ידו שורות שהתבקש למלאן, והן: "3. לא הוגש נגדי כתב אישום. 4. לא תלוי ועומד נגדי הליך של חקירה במשטרה הידוע לי". מי שבדקו את הטפסים לא נתנו דעתם לכך שהתצהיר "קוצר", ושהמערער לא הצהיר על מה שהתבקש להצהיר. לימים נודע ללשכה שהמערער הורשע כאמור, נפתחו נגדו הליכים משמעתיים ובית הדין המשמעתי קבע כי "גם העלמת מידע או הסתרת נתונים רלוונטיים יכול שיגיעו לכדי מעשה מרמה". לפיכך ביטל ביה"ד את חברות של המערער בלשכת עוה"ד. על החלטה זו של בית הדין הוגש ערעור ולפני שניתנה החלטה בערעור - זוכה המערער מהעבירות בהן הואשם בפלילים. בדיון בערעור הצהירה המשיבה כי אם המערער יגיש בקשה חדשה להתקבל כחבר בלשכה תובא בקשתו לדיון לפני מוסדות הלשכה. המערער פנה שוב למשיבה בבקשה לחדש את חברותו בה. ועדת ההתמחות המליצה
לאשר את בקשתו ולקבלו כחבר מחודש מאי 2005. אעפ"כ החליט הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין כי המערער "אינו ראוי להיות עורך-דין והוא יכול לחדש את בקשתו בחלוף עשר שנים". הערעור נדחה בעיקרו.
ב. המערער טען כי הלשכה איננה מוסמכת לדרוש ממועמד, להצהיר שלא הוגש כנגדו כתב אישום, ועל כן זכאי היה, לטענתו "לקצר" את טופס התצהיר. על פי פסיקה עניפה זכאית הלשכה לשקול את העובדה שנגד מועמד תלוי ועומד כתב אישום בעבירה אשר לכאורה יש בה קלון, ולשם כך יש לה את כל סמכויות העזר הנדרשות, ובהן סמכות לדרוש ממועמד להצהיר שלא הוגש נגדו כתב אישום. מעבר לכך - אפילו צדק המערער בטענתו המשפטית, אין הדבר מצדיק את הדרך בה העלים עובדות מהלשכה. המערער הגיש (פעמיים) תצהיר חלקי. הוא לא כתב ללשכה: איני מסכים להגיש תצהיר, ואין זה בסמכותכם לדרוש זאת ממני. אילו עשה כך היתה, מן הסתם, נדלקת "נורה אדומה" אצל מי שבחן את הטופס, והמערער לא היה מתקבל בקלות כמתמחה או מאוחר יותר כחבר בלשכה. המערער הגיש תצהיר שאף שתוכנו הרשום איננו כוזב, הוא תצהיר מטעה.
ג. המערער טוען כי זיכויו בהליך הפלילי מאיין, בדיעבד, את כתב האישום שהוגש נגדו, "כאילו" לא היה. גם טענה זו אין לקבל. הגשת כתב האישום היא עובדה, שאין הזיכוי מבטל אותה. אילו הצהיר המערער על העובדה, והיה מזוכה מכתב האישום, היתה נסללת בפניו הדרך להתקבל ללשכה. החלטת הוועד המרכזי שלא לקבל את המערער לעת הזו כחבר בלשכה אינה נעוצה בפרשת כרטיס האשראי, אלא בשני התצהירים באמצעותם התקבל במירמה, תחילה כמתמחה ואחר-כך כחבר בלשכה.
ד. אשר לאורך תקופת הפסילה - היו מקרים שבהם התייחס הוועד בפחות חומרא לנסיונות להתקבל במירמה להתמחות או לחברות בלשכה. על דרך העקרון אין להתערב בהחלטה נשוא הערעור. מסתבר כי נסיונות להתקבל במירמה ללשכה הפכו ל"מכת מדינה", ויש יותר ויותר מקרים בהם אנשים סוללים את דרכם ללשכה בדרך של מרמה, זיוף ושימוש במסמכים כוזבים. בנסיבות אלה, נקיטת קו מחמיר משהיה בעבר, נכונה היא. עם זאת יש מקום לקצר במידה מסויימת את התקופה. הסיבה לכך נעוצה באי דיוק מסויים בנתונים שנמסרו לוועד המרכזי. בפרטים שנמסרו לוועד נאמר כי המערער הסתיר את עובדת הרשעתו, בעוד שלמעשה באותה עת עדיין לא הורשע. בנסיבות אלה, ניתן להפחית את התקופה ולהעמידה על תשע שנים במקום עשר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד בר חיים ראובן למערער, עו"ד עליאש משה למשיב. 2.8.04).
ע.א. 1680/03 - חנה לוי ויעקב לוי נגד אלי ברקול ואח'
*נטל השכנוע כי נכס הרשום על שם פלוני שייך למעשה לחייב מוטל על הנושה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1437/01 - הערעור נדחה).
א. המערערים פתחו נגד ברקול תיק בהוצאה לפועל לגביית חוב, וביקשו להצהיר כי דירת המגורים הרשומה על שם שלושת ילדיהם המשותפים של ברקול וגרושתו, היא בבעלות ברקול בלבד, לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל. טענה דומה הועלתה לגבי רכב הרשום על שם אחת מבנות ברקול, ונמצא בשימושו השגרתי והיומיומי של ברקול. הדירה נרכשה לפני כשלושים שנה ונרשמה על שם אחיו של ברקול. בפועל לא התגורר בה האח מעולם, אלא ברקול ובני משפחתו הם שדרו בה, בלא ששילמו דמי שכירות, והם אף שיפצו אותה על חשבונם. במרץ 1997 חתם האח על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות בדירה על שם הילדים, וכחודש לפני מותו (ספטמבר 1998) הועברה הבעלות על שמם, ללא תמורה. בתקופה בה נרכשה הדירה ובמשך שנים לאחר מכן, היה ברקול שקוע בחובות לנושים רבים - לא למבקשים - ובתקופה מסויימת
היה אף בהליכי פשיטת רגל. המערערים טענו כי הדירה נרשמה על שם אחיו של ברקול כדי לחמוק מנושיו דאז. ביהמ"ש קמא קבע, כי נטל השכנוע שמדובר בהברחת נכסים לא הורם על ידי המערערים. ביהמ"ש סבר גם כי הטענה שהמכונית היא למעשה בבעלות ברקול לא הוכחה. הערעור נדחה.
ב. השאלות המוצגות בערעור הן ביסודן עובדתיות ואין באשר להן מקום לחרוג מהכלל, לפיו ערכאת ערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם. זו תכלית הסעיף, המתיר לביהמ"ש: "לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". נטל השכנוע לעניין זה הוא על הנושים. עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה, אשר אם נותרות הן ללא מענה מצביעות הן על מרמה. ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם. כללם של דברים, "מי שתובע מכוחו של סעיף 34(ב) חייב להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי הנכס המסויים, הרשום על שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר של החייב". המערערים לא הצליחו בכך. הוא הדין באשר לרכב.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יובל דמול למערערים, המשיב 1 לעצמו, המשיבה 2 לעצמה, עו"ד ניסים שלם למשיבים האחרים. 2.8.04).
רע"פ 7108/04 - שרון ראש נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי חובה כאשר הנאשם עבר שתי עבירות נוספות, למרות שהועמד תחילה לדין על העבירה השניה והמאסר על תנאי הוארך ורק אח"כ הועמד לדין על העבירה הראשונה(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בחודש אוגוסט 2000 בעבירות של גרם תאונת דרכים, מנוסה משוטר, וכן נהיגה בזמן פסילה. ביהמ"ש גזר למבקש 11 חודשי פסילה ו- 7 חודשי מאסר על-תנאי. בתוך תקופת התנאי נתפס שוב כשהוא מבצע שתי עבירות של נהיגה בתקופת פסילה, הראשונה ביום 15.12.2000, והאחרת ביום 20.3.01. על העבירה המאוחרת נתן המבקש את הדין עוד באותו יום במסגרת שיפוט מהיר, והוחלט להאריך את תוקפו של המאסר המותנה בשנתיים נוספות. בגין העבירה המוקדמת, זו מיום 15.12.00, הוגשו שני הליכים נפרדים, בראשון הורשע בנהיגת רכב ללא רישיון נהיגה תקף, ללא ביטוח וללא רישיון רכב תקף. ההליך האחר נפתח ביום 9.7.2001, ובו יוחסה למבקש עבירה של נהיגה בזמן פסילה. המבקש הודה והורשע. בבואה לגזור את העונש, קבעה השופטת לאמר: "מאחר ותאריך גזר הדין בו הוארך המאסר המותנה הינו לאחר תאריך העבירה שבפני, אינני סבורה כי עלי להפעיל מאסר זה". המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, ושם נתקבלה טענתה כי הערכאה הראשונה שגתה כאשר נמנעה מלהפעיל את המאסר על-תנאי. בעקבות כך הופעל מאסר מותנה זה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. רשות ערעור בפני ערכאה שלישית תינתן מקום בו מתעוררת סוגיה משפטית בעלת אופי כללי, שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים המתדיינים. הסוגייה המשפטית אותה מעלה המבקש, כבר זכתה להתייחסות בפסיקה ואין מקום לשנות ממנה. נקודת המוצא היא כי המבקש ביצע שתי עבירות בתוך תקופת התנאי, האחת בתאריך 15.12.2000 והאחרת ביום 20.3.2001. לעניין זה קובע סעיף 56 לחוק העונשין, כי בית משפט שהרשיע נאשם שנגדו עומד מאסר על-תנאי, רשאי להימנע מהפעלתו של עונש זה בגין הרשעה בעבירה נוספת אחת. הטענה לפיה לא ניתן להפעיל מאסר על תנאי משום שתאריך ביצוע העבירה קדם להארכת תוקפו של המאסר על-תנאי בהליך אחר, אינה חדשה והיא נדחתה בעבר.
ג. העולה מכל האמור, כי בית משפט השלום היה חייב להפעיל את המאסר המותנה. אכן, חל שיהוי בהגשתו של כתב האישום נגד המבקש, ועניין זה לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי, אולם לא היה מנוס מכליאתו של המבקש הואיל והוא חוזר וחוטא בעבירות של נהיגה בתקופת פסילה, ובאחד המקרים אף גרם לתאונת דרכים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד דוד גולן למבקש. 4.8.04).
בג"צ 6437/04 - טל תבורי (קטינה) ו-163 אח' נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*זכות הטיעון והשימוע במעשה מינהלי. *אין פגם בתקנה הקובעת הגרלה ברישום לחטיבת ביניים של בית ספר מסויים, כאשר אין די מקומות לכל הנרשמים(העתירה נדחתה).
א. מזה כעשר שנים, פועלת בעיר תל אביב "תוכנית הבחירה המבוקרת" בכל הנוגע להליכי שיבוץ תלמידי בתי הספר היסודיים בעיר לחטיבות הביניים. על פי התוכנית, מוקצה לכל תלמיד אשכול של שישה בתי ספר על יסודיים, והתלמיד יכול לבחור ולדרג שלושה מתוך בתי הספר שבאשכול. לצד הקריטריון של בחירת התלמיד קובעת התוכנית מספר קריטריונים נוספים. העותרים הינם תלמידי ארבעה בתי ספר יסודיים בתל אביב, המיועדים להתחיל את לימודיהם בחטיבת הביניים בשנת הלימודים תשס"ה. כולם בחרו כעדיפות ראשונה לשיבוצם את בית הספר העל יסודי "אליאנס", הקרוב למקום מגוריהם. כיוון שמספר התלמידים שבחרו בבית הספר "אליאנס" כעדיפות ראשונה היה גדול באופן ניכר מיכולת הקליטה של בית הספר, נוצר צורך לשבץ חלק מן הנרשמים לבתי ספר אחרים, והעירייה החליטה לעשות זאת על פי קריטריונים שונים ובכללם עריכת הגרלה. נגד החלטה זו הוגשו לביהמ"ש המחוזי בת"א, בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, עתירות להורות על ביטול ההגרלה, ועל רישום העותרים לבית הספר "אליאנס". העותרים טענו, בין היתר, כי הפעלת "תוכנית הבחירה המבוקרת" חורגת מן הסמכות המוקנית לעירייה על פי תקנות הרישום.
ב. ביהמ"ש קיבל את טענת העותרים כי "תוכנית הבחירה המבוקרת" חורגת מן הסמכות המוקנית לרשות חינוך מקומית מכוח תקנה 7א לתקנות הרישום. כשלושה שבועות לאחר מתן פסק הדין, פורסמה תקנה 7א1 לתקנות הרישום, הקובעת: "...רשאית רשות חינוך מקומית... לקבוע כי שיוך תלמידים לחטיבות הביניים ייעשה על פי שיטת הבחירה המבוקרת... נרשמו תלמידים... במספר העולה על מספר המקומות... ישובצו התלמידים... על פי הגרלה...". העותרים טוענים כי הליך התקנתה של תקנה 7א1 פגום, בשל כך שלא ניתנה להם זכות טיעון בעל פה בפני שרת החינוך ובפני חברי "וועד החינוך" שהינו הגוף המייעץ מכוח סעיף 14 לחוק חינוך ממלכתי. אשר לתקנה 7א1 עצמה טוענים העותרים כי שיבוץ הנרשמים בדרך של הגרלה, הינו פתרון שרירותי, וכי יש לקבוע מנגנון סינון אחר המבוסס על קריטריונים ענייניים. בהקשר זה מוסיפים העותרים ומציינים כי היעדר התחשבות בקריטריון המרחק מבית הספר בהליכי השיבוץ מהווה חריגה מסמכות משום שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק חינוך ממלכתי לפיהן קריטריון זה הינו הקריטריון המרכזי לשיבוץ תלמידים בבתי הספר. העותרים מוסיפים וטוענים כי החלתו של התיקון לתקנות הרישום על הליכי השיבוץ לשנת הלימודים התשס"ה הינה החלה רטרואקטיבית, משום שבקשותיהם הוגשו בטרם התקבל התיקון. העתירה נדחתה.
ג. זכות השימוע והטיעון העומדת למי שזכויותיו עלולות להיפגע כתוצאה ממעשה מינהלי, משמעותה מתן הזדמנות הוגנת להשמעת טיעונים. אין משמעותה בהכרח מתן זכות טיעון בעל פה. אחת הדרכים המקובלות להגשמת זכות הטיעון היא הדרך של העלאת טיעונים בכתב בפני הגורם המינהלי הרלוונטי. במקרה שלפנינו שטחו העותרים
באמצעות בא כוחם טיעונים ממצים ורחבי היקף בכתב בפני שרת החינוך, טרם תיקון תקנות הרישום והוספת תקנה 7א1. כיוון שכך אין צורך להיזקק לשאלה העקרונית, האם ככלל קנויה בהליכי חקיקת משנה זכות טיעון ושימוע למי שעלולים להיפגע מחקיקה זו.
ד. לגופו של עניין, אין לקבל את טענת העותרים כי שיטת ההגרלה במקרים של ביקוש יתר לחטיבת ביניים מסויימת, היא שיטה שרירותית, שכן ההגרלה נערכת רק לאחר שהוצאו מכללה נרשמים ששובצו על פי קריטריונים ענייניים. ההגרלה משמשת אמצעי וויסות במצב של הרשמת יתר, רק לגבי נרשמים אשר אין ביניהם שוני רלוונטי המצדיק העדפת האחד על פני חברו.
ה. אין גם ממש בטענה לפיה חורגת תקנה 7א1 מגדר הוראות החוק המסמיך. טענת החריגה מסמכות מבוססת על עמדת העותרים לפיה הקרבה הגיאוגרפית בין בית הספר ובין מקום מגורי התלמיד נקבעה כקריטריון מכריע לשיבוץ בחוק חינוך ממלכתי. ברם, הקריטריון של קרבת בית הספר למקום מגורי התלמיד איננו קריטריון מכריע, וניתן לקבוע בתקנות תנאים אשר בהתקיימם ניתן לבצע את הרישום שלא בהתאם לקריטריון זה. לשר שיקול דעת רחב לקבוע בתקנות את הכללים ואת הקריטריונים לשיבוץ תלמידים במצב של רישום יתר, בלא שאלה יהיו נשלטים על ידי קריטריון המרחק כקריטריון מכריע.
ו. אשר לטענה כי גם אם אין פגם בהליכי התקנתה של התקנה או בתקנה גופה, יש פגם בהחלתה על הליכי הרישום המתייחסים לשנת הלימודים התשס"ה, המהווה החלה רטרואקטיבית פסולה של התקנה על הליכי רישום שהחלו קודם פרסומה - הליכי הרישום לחטיבות הביניים לשנת הלימודים תשס"ה, שהחלו טרם פרסומה של התקנה, לא הושלמו, ועל כן אין לראות בהחלת התקנה על הליכי רישום אלה משום החלה רטרואקטיבית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יהודה רסלר ואוהד לויט לעותרים, עוה"ד גב' חני אופק, אחז בן ארי וגב' אילת וינר למשיבים. 11.8.04).
רע"ב 3664/04 - סמיר סרסאוי נגד שירות בתי הסוהר
*החרמת חפצים שונים מאסיר, שיש בהם כדי לגרום נזקים בהתפרעות של אסירים, ומידת ההתערבות של ביהמ"ש בשיקולים של נציב שירות בתי הסהר(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הינו אסיר בטחוני המרצה עונש מאסר עולם בגין עבירות בעלות אופי בטחוני חמור. במהלך תקופת מאסרו, רכש המבקש בהיתר בקנטינת בית הסוהר פריטים שונים אשר שימשוהו לשם לימודיו באוניברסיטה הפתוחה. פריטים אלו נלקחו ממנו כאשר הוא הועבר לכלא "שקמה". הוא עתר להחזרת החפצים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי בנסיבות הענין החלטת הנציב היתה סבירה. המבקש מצמצם את בקשתו לרשות ערעור לענין שולחן פלסטיק ומנורת שולחן. לדבריו, המנורה שנשללה ממנו היא מנורה תקנית, ואשר לשולחן, עיקר המחלוקת כיום נסבה על שאלת ממדיו של השולחן. מעבר לכל אלה טוען המבקש כי הוא אינו אסיר אלים ואין הצדקה להענישו ולהגבילו בשל מהומות שלא נטל בהן חלק. הבקשה נדחתה.
ב. מדובר בבקשה שעניינה היבטים עובדתיים פרטניים הקשורים בשאלה האם החפצים שהוחרמו טומנים בחובם סכנה לשימוש מסוכן במקרה של התפרעות אסירים. ענין זה נתון בראש וראשונה לשיקול דעת הרשות המוסמכת בנציבות שירות בתי הסוהר, שבידה הכלים והנתונים להחליט בענינים אלה. יתר על כן, אין להזקק לשאלות מסוג זה לאחר שערכאת שיפוט דיונית דנה בעניין לגופו וקבעה את ממצאיה ומסקנותיה. כלל
הוא כי רשות ערעור לא תינתן כדבר שבשיגרה אלא אם עולה בעיה משפטית בעלת אופי עקרוני, או אם עולה נושא אחר בעל חשיבות כללית. מקרה זה אינו מעלה שאלות מן הסוג האמור.
ג. גם לגופם של דברים אין מקום להתערבות ביהמ"ש שלערעור. אמת הדבר, כי כל אסיר, ובמיוחד אסיר לתקופה ארוכה, זקוק לחפצים שונים לצרכי חייו ועיסוקיו בכלא, ובכלל זה לצרכי לימודים, קריאה וכתיבה. יחד עם זאת, האחזקה והשימוש בחפצים שונים כאמור כפופים לצרכי השמירה על הסדר והבטחון בין כתלי הכלא. האיזונים בין צרכיו הבסיסיים של האסיר לבין שמירת המשמעת והסדר בבית הסוהר נתונים, ביסודם של דברים, לנציבות שירות בתי הסוהר. התערבות בהחלטתה בענין זה אפשרית רק מקום שעולה ממנה סטייה קיצונית ממתחם הסבירות, באופן המצדיק שינוי ההחלטה. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש להתערב בניהול בית הסוהר, וככלל, הוא לא יתערב בשיקוליה של הרשות המוסמכת. טענת המבקש כי לא השתתף במהומות ולכן אין לשלול ממנו חפצים שונים בעטיים של הפרות סדר אינה במקומה, שכן עצם קיומה של מניעה בטחונית, רפואית או פיזית אמיתית להחזקת חפצים פרטיים, עשויה להצדיק את שלילתם או הגבלתם, גם אם האסיר עצמו אינו משתתף בהפרות סדר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 5.8.04).
ע.פ. 6725/04 - יוסי מלכה ויגאל אקוקה נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הואשמו כי נטלו חלק במשיכת סכום הנע בין 7 מליון ל-10 מליון ש"ח באמצעות כרטיסי אשראי מזוייפים. כן הועמדו לדין שלושה אחרים שעמדו, לטענת התביעה, בראש הפרשה (להלן: המתכננים). במהלך משפטם של המתכננים הוזמן מערער 1 (להלן: המערער) להעיד כעד מטעם ההגנה. בחקירתו נשאל, בין היתר, לגבי נסיבות פגישתו עם אחד מהמתכננים. המערער הכחיש כי בפגישתו נקשר קשר עם מי מהמתכננים לביצוע עבירות. התביעה הגישה את הודעות המערער במשטרה אשר בהן סרב למסור גירסה בעניין עליו נחקר. בית המשפט הרשיע את המתכננים, בין היתר, בקשירת קשר לביצוע פשע, וציין בפסק דינו כי "מדוחו"ת העיקוב ניתן ללמוד על קשר הדוק בין הנאשמים ובינם לבין מעורבים אחרים בפרשה... יוסי מלכה ויגאל אקוקה... אין הסבר להתנהלות הזו, אלא אם כן... היתה בהקשר לפרשת הכספומטים...". המערערים הגישו בקשה לפסילת השופט מלדון במשפטם, לנוכח ממצאיו במשפטם של המתכננים בעניין קשירת הקשר. לטענתם, קביעותיו של השופט בעניין זה מצביעות על גיבוש עמדה מרשיעה לגבי המערערים. השופט דחה את הבקשה, בציינו כי ישיבתו של מותב אחד בדינם של מספר נאשמים בפרשה אחת אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות. בית המשפט קבע כי בירור אשמתם של המערערים יעשה על פי חומר הראיות שבעניינם ולא יושפע ממצאים שנקבעו בתיק אחר. הערעור נדחה.
הלכה היא, כי עצם העובדה ששופט דן בעניינם של מספר מעורבים בפרשה אחת ומרשיע את חלקם אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילתו מלשבת בדינם של המעורבים האחרים. זאת, בין שמדובר בהליך משותף כנגד כל המעורבים ובין שמדובר בהליכים נפרדים. יחד עם זאת, בחינתו של כל מקרה תיעשה בהתאם למידת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים העולה - אם עולה - מהכרעתו של בית המשפט. קביעתו של בית המשפט, העומדת במוקד הערעור דנא, היא בעניין תוכן המפגשים שהתקיימו בין המערערים לבין אחד מהמתכננים. בית המשפט אינו קובע ממצא עובדתי בנוגע לאשמתו של המערער בעבירה של קשירת קשר. זאת ועוד, הממצא במשפט המתכננים התגבש באמצעות היסק מתוך מכלול
הראיות הישירות והנסיבתיות, ולא באמצעות ראיות ישירות. היא לא נקבעה על בסיס עדותו של המערער. על מנת להרשיע את המערערים בעבירה במסגרת משפטם הם, תידרש המשיבה להוכיח, מעל לכל ספק סביר, כי המפגשים עסקו בקשירת קשר. הוכחה זו יכולה להיעשות רק באמצעות הראיות הקיימות בתיקם של המערערים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ירום הלוי למערערים, עו"ד אלי שוורץ למשיבה. 3.8.04).
ע.פ. 4702/04 - צבי בילוסטוצקי נגד מדינת ישראל והוועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בבני ברק בגין עבירות לפי חוק התכנון והבניה. יושב בדינו השופט אטדגי. לאחר ישיבת ההקראה וטרם תחילת שמיעת ההוכחות, הגיש המערער בקשת פסילה נגד השופט אטדגי, בטענה שלייצוג הוועדה המקומית מונו עורכי-הדין שאול וצבי כוחן שמשרדם ממוקם בכרמיאל, שהם בעלה ובנה של סגנית נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, השופטת כוחן. המערער טוען שמינוי זה נועד להטיל מורא על השופט אטדגי, אשר כפוף - בהיררכיה המינהלית של בית משפט השלום בתל-אביב - לשופטת כוחן. המערער טוען כי בנסיבות אלה, מתקיימים קירבה ממשית ועניין אישי של השופט היושב בדין כלפי באי-כוח המאשימה, והדבר מקים חשש למשוא פנים המחייב פסילה, בין היתר לאור האמור בסעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
סעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט אינו חל על ההליך הנוכחי. אין לשלול עילת פסילה, אם מתקיימת קרבה אישית ממשית כלשהי בין השופט לבין מי מבעלי הדין או מי מבאי-כוחם, במידה המקימה חשש ממשי למשוא פנים. בענייננו אין מתקיימת קירבה מעין כזו, ואף לא נוצר חשש שכזה. לשופט אטדגי אין כל זיקה אישית לצדדים להליך. המערער אמנם מסכים, שלא ניתן להורות על פסילת שופט רק מן הטעם שמופיע בפני אותו שופט עורך-דין פלוני, שהנו קרוב משפחה של שופט בכיר המכהן באותו בית משפט. אלא, לטענתו, בענייננו מדובר במקרה מיוחד, בו "הובאו" עורכי-הדין כוחן במיוחד מכרמיאל לבני-ברק, וזאת כדי לנצל את הקשר המשפחתי ולהשפיע על השופט אטדגי. לא הוצגה כל תשתית ראייתית לטענה חמורה זו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אורי שטנדל למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבות. 1.8.04).
בש"פ 7129/04 - מדינת ישראל נגד מוחמד פאתלי
*הארכה שישית של מאסר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת 96 ק"ג וחצי חשיש וכאשר במהלך המשפט הצהירו המערער והסניגורים מפעם לפעם כי לא יתנגדו להארכת המעצר (בקשה שישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה). המשיב הואשם בהחזקת חשיש במשקל. 96 ק"ג וחצי. עם הגשת כתב האישום הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משתמו תשעה חודשים ומשפט לא נסתיים, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים. כך עוד מספר פעמים ועתה מתבקשת הארכת מעצר ששית. לטענת באת-כוח המדינה, אמנם היו במשפטו של המשיב עיכובים רבים, אולם אלו נגרמו באשמת באי-כוחו של המשיב שהתחלפו מספר פעמים. לטענתה, ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשות דחיית מועדי דיון מטעם המשיב, עקב הצהרותיהם של סניגוריו השונים ושל המשיב עצמו, כי יסכימו להארכות המעצר, ככל שאלה יידרשו. כמו-כן, טוענת היא, כי מסוכנותו הרבה של המשיב עולה מן המעשים המיוחסים לו. מנגד, טוען בא-כוח המשיב, כי הארכת מעצר
שישית חריגה היא אף כאשר מדובר בעבירות חמורות פי כמה וכמה מן העבירות המיוחסות למשיב. הבקשה נתקבלה.
ככלל, קיומן של עבירות סמים חמורות מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית. הלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר. ככל שמדובר בסחר בסמים, השיקולים העיקריים, אותם יש לשקול על-מנת להכריע בסוגיה, הם מחד גיסא קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב. האיזון בין השיקולים הנזכרים אמור להיקבע על-פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה, ובנסיבות הספציפיות של המקרה דנא, אין ספק, כי השיהוי בהתנהלות המשפט נגרם, רובו ככולו, עקב חילופי הסנגורים מטעם המשיב. כמו-כן, יש לייחס משקל רב להסכמתו של המשיב ושל באי-כוחו השונים, להארכת מעצרו של המשיב עד לתום המשפט. נוסף על כך, קבועים כעת לדיון בפני בית-המשפט המחוזי ארבעה מועדים נוספים, ויש לקוות כי התנהלותו של המשפט תהא מעתה מהירה יותר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' טלי פילובסקי למבקשת, עוה"ד שגב בר-שלום וששון בר-עוז למשיב. 4.8.04).
רע"א 9072/03 + 6585/03 + 6173/03 - חנויות להשכרה... בע"מ ואח' נגד עו"ד *כאשר על נכס רשומות הערות אזהרה לטובת קונה, והנכס מוחזק ע"י הקונה, ומפרק חברה טוען כי הנכס הרשום על שם החברה שייך לחברה, על המפרק לפנות לביהמ"ש שיכריע בשאלת הבעלותאיריס אבידור-שלו בתפקידה כמנהלת מיוחדת של ... חברה קבלנית בע"מ (בפירוק) ואח'
(בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נתקבלו).
המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין סובבת סביב חנות בהרצליה (להלן - החנות). המשיבה טוענת, כי החנות מהווה נכס של החברה שבפירוק. מנגד, טוענות המבקשות כי הן הבעלים של החנות. המבקשות מחזיקות בחנות באופן ישיר או עקיף זה שנים. החנות רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם החברה שבפירוק, ומאידך רשומות הערות אזהרה לטובת המבקשות. באחד השלבים של ההליכים בבית המשפט, ביקשה המפרקת לאפשר לה לממש את החנות. בית המשפט נעתר לבקשה, והורה, בין היתר, כי התמורה שתתקבל תוחזק בנאמנות. שתי בקשות לעיכוב ביצועה של ההחלטה, נתקבלו ע"י בית המשפט המחוזי, בכפוף לתנאים מסויימים, ובכללם על המבקשות יגישו תוך שלושים ימים בקשה להכריע בעניין בעלותן בחנות. עוד נקבע, כי על המבקשות להפקיד בנאמנות סכום השווה לדמי שימוש ראויים לתקופה מסויימת. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נתקבלו.
המפרקת היא שצריכה לנקוט יוזמה על דרך הגשת בקשה לבית המשפט שעל הפירוק, להכריע בשאלת הבעלות על החנות. אף שהבעלות רשומה על שם החברה שבפירוק, לא ניתן להתעלם מן העובדה שנרשמה הערת אזהרה לזכות המבקשות, והחברות מחזיקות בחנות זה שנים. המפרקת היא שמעוניינת להוציא את החנות מידי המבקשות, על כן היא זו שצריכה לפעול בעניין. הואיל וקיימת מחלוקת ממשית בשאלת הבעלות בחנות, נראה כי לא היה מקום להורות על מימוש החנות לפני שנקבע מי הבעלים. אילו היה מדובר בטענה של המערערות שהינה חסרת שחר על פניה, אפשר שהיה ראוי להורות על מימוש החנות אף טרם הכרעה בשאלת הבעלות. ברם, המקרה הנוכחי אינו כזה. כמו כן לא היה מקום לחיוב שהוטל על המבקשות להפקיד את דמי השימוש הראויים.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס וי. עדיאל. החלטה - השופט גרוניס. 2.8.04).