ע.פ. 8220/02 - יריב ברוכים נגד מדינת ישראל
*זיכוי בערעור מעבירות רצח והצתה, תוך קביעה כי המערער חולה במחלת נפש השוללת ממנו אחריות למעשיו(מחוזי ת"א - ת.פ. 1140/00 - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בארבע עבירות של הצתה, רצח אגב ביצוע עבירה והיזק בזדון. המערער טען כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית, הואיל וביצע את מעשיו תחת האמונה שהוא המלך המשיח ולאחר שרוח הקודש, אותה הוא מכנה "המגיד" (להלן: המגיד) הורתה לו לפעול, בלא שהיתה לו היכולת להימנע מעשיית המעשה. לפיכך, כך טען, חל הסייג של פטור מאחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת בעת ביצוע המעשה, כמובנו בסעיף 34ח' לחוק העונשין. לפי מסכת העובדות, מספר שבועות לפני האירועים נשוא כתב האישום, החליט המערער למגר את תופעת הזנות בתל אביב על ידי הצתת מכוני עיסוי, חנויות העוסקות במכירת אביזרי מין ומקומות בהם ניתן לצפות במופעי מין. לאחר שאסף שמות של מקומות המיועדים להצתה, בחן המערער את דרכי המילוט מאותם מקומות וחיפש אחר פתחים דרכם ניתן להחדיר אליהם בקבוקי תבערה. בהמשך, אסף בקבוקי פלסטיק ומילא אותם בשני-שליש בנזין ושליש סולר (להלן: בקבוקי התבערה). בלילה שבין 15.8.2000-14 הצית ארבעה מכוני עיסוי. באחד המקומות שהוצתו נהרגו ארבע נשים. לאחר שפורסם דבר מותן של הנשים, החליט המערער, להצית עוד ארבעה מכוני עיסוי, ונתפס על ידי מארב משטרתי. לאחר שדחה את טענת אי שפיות הדעת של המערער, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 34ח', לחוק העונשין, אשר כותרתו היא "אי שפיות הדעת" קובע: סייג לאחריות פלילית כשמתקיימים שני תנאים מצטברים: על הנאשם להיות חולה במחלה שפגעה ברוחו (מחלת נפש); על הנאשם להיות, מחמת מחלת הנפש, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם. חוסר יכולת של ממש, אין פירושו בהקשר זה שלילה מוחלטת של היכולת כאמור, אלא גריעה ממשית ממנה. בעבר היה הדין כזה, שמי שביקש להוכיח את קיום הסייג לאחריות פלילית בגין מחלת נפש, עליו היה הנטל להוכיח זאת ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, דהיינו לפי משקל ההסתברויות. הדין שונה, כפי שהדבר מוצא את ביטויו בסעיף 34כב' לחוק העונשין, הדן בנפקותו של ספק, ועל התביעה להוכיח שהסייג אינו חל, כשם שעליה להוכיח את קיומם של האלמנטים של העבירה, וזאת מעבר לספק סביר. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת אי שפיות הדעת, באשר העדיף את חוות הדעת של התביעה על פני חוות הדעת של ההגנה. נראה שביהמ"ש נקט בעניין זה גישה מחמירה לא מוצדקת כלפי ההגנה וכלפי המומחה מטעמה. נכון הדבר שלביהמ"ש מסור שיקול הדעת לבחון את מהימנות אותן עובדות בכלים העומדים לרשותו. אך החשדה של מומחה וחוסר אמון בו, רק בשל היותו מומחה של אחד הצדדים כפי שעשה ביהמ"ש, אינה מוצדקת. אין עוד מחלוקת לגבי מהימנותן של הראיות לגבי עברו הפסיכיאטרי של המערער. לעבר זה ולראיות שהוצגו בקשר אליו, אשר ביהמ"ש לא היה מוכן לייחס להם משקל של ממש, יש ערך רב להבנת התנהגות המערער ולהסקת מסקנות ממנה.
ג. המערער יליד 1966. בשנת 1992 נסע לארה"ב במסגרת עבודתו, שם החל לחוש מיחושים בגופו. לאחר שבבדיקות רפואיות לא אותר דבר, הוא החל לחשוש שהוא נגוע במחלת האיידס ושב ארצה בבהילות. בארץ אושפז המערער פעמיים בבית חולים תל השומר: ראשית, למשך מספר ימים. בבדיקות הרפואיות שנערכו לו במסגרת אשפוזו הראשון לא נמצא דבר. לפיכך, נבדק המערער על ידי פסיכיאטר, שהמליץ על מעקב פסיכיאטרי. אשפוזו השני של המערער היה עקב תלונות סומטיות, הכוללות נפיחות באבר המין,
והוא נמשך יממה אחת. בעקבות האשפוז הומלץ כי המערער יטופל בטיפול פסיכוטרפיוטי, אך המערער לא שיתף פעולה וניתק כל מגע. בתקופה זו החל המערער תהליך של חזרה בתשובה, והאמין כי קיבל מסר מאלוהים, באמצעות המגיד, לפיו המערער הוא למעשה מלך המשיח מזרע דויד המלך. כל המומחים הגיעו למסקנה כי המערער הינו חולה נפש. כזה היה בעת האירועים ובמשך תקופה של שנים קודם לכן. על רקע זה צפה ועולה השאלה האם קיים קשר סיבתי כנדרש בסעיף 34ח' בין מחלתו לבין מעשיו, כך שתחול עליהם הגנת הסעיף. התשובה היא חיובית.
ד. טענה נוספת של המדינה היא, כי התנהגות המערער בסמוך למעשיו הפליליים, וכן עובדות נוספות, מצביעות על כך שהמחלה לא גרמה לאיבוד שליטה של המערער על מעשיו. בעניין זה מפרטת המדינה ומתארת, שהמערער קיים אורח חיים מחובר למציאות, התחתן, הקים משפחה והיה בעליה של חברת מחשבים. המערער גילה בהתנהגותו תכנון מדוקדק ומוקפד של מעשיו, לאורך זמן. המערער גם פעל לאורה של משנה אידיאולוגית סדורה בעלת היגיון פנימי מוצק (גם אם מעוות). ברם, עמדת מרבית המומחים היתה כי אין למדוד את השפעתם של תכני השווא על התנהגותו של המערער על ידי קביעת המשקל היחסי של הסימפטומים הפסיכוטיים לעומת החלקים הבריאים באישיות. המערער יכול להתנהג בהיגיון כאחד האדם במעשי היום יום שלו, כולל בתכנון מעשי העבירה ובמהלך ביצועם, וכן להיזהר לבל ייתפס בכפו, ועדיין בכל הנוגע לעצם מחשבות השווא הוא ימשיך להאמין בהן ולפעול על פיהן. לאור כל האמור לעיל, הוכח הדבר, כמידת הראיה הנדרשת במשפט אזרחי, שעומדת למערער הגנת סעיף 34ח'. עם זאת, הואיל והמערער עדיין חולה במחלת נפש, יאושפז המערער בבית חולים, בהסתמך על הוראות סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא אור. עו"ד נמרוד ליפסקר למערער, עוה"ד אורי כרמל וגב' נינה כהן למשיבה. 17.6.04).
דנ"א 6407/04 - ערוצי זהב ושות' ואח' נגד LTD EVENT TELE ואח'
*הפרת זכות יוצרים בשידורי וימבלדון ע"י ערוצי זהב בשידורי הכבלים בישראל(פסה"ד בע"א 2173/94 - פד"י נ"ה(5) 529 - אושר ברוב דעות).
א. חברות הטלוויזיה בכבלים בישראל קולטות באמצעות לוויינים שידוריהם של ערוצי טלוויזיה זרים המשודרים בארצות-חוץ ומעבירות אותם ברשת הכבלים בישראל - בזמן אמת. פעולה זו נעשית בהסכמתם של ערוצי הטלוויזיה הזרים ותמורת תשלום. הערוצים הזרים משדרים, בין השאר, יצירות ואירועים המוגנים בדין זכות-יוצרים. הסכסוך נסוב על שידור משחקי טורניר הטניס בווימבלדון. את הזכות לשדר את משחקי הטורניר בטלוויזיה, משווק מועדון ווימבלדון לגורמים שונים ברחבי העולם. זכויות השידור בתא-השטח הכולל את מדינת ישראל נרכשו בידי המשיבה, וכן נמכרה לכמה גורמי שידור ברחבי העולם, בהם שלושה מן הערוצים הזרים שחברות הכבלים נהגו להעביר דרך קבע בישראל. המשיבה סברה כי העברת שידורי הטורניר של הערוצים הזרים פוגעת בזכות היוצרים הבלעדית שרכשה באותם שידורים בישראל, והגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה לקבלת פסק-דין המצהיר על זכויותיה ועל הפגיעה בהן. ביהמ"ש המחוזי קיבל רבות מטענותיה של המשיבה - בהן הטענה כי חברות הכבלים הפרו את זכות היוצרים שלה - אך לסוף החליט לדחות את התובענה. המשיבה ערערה לביהמ"ש העליון, שקיבל את הערעור ופסק כדלהלן: משחקי הטורניר הינם יצירה המוגנת בזכות יוצרים; בנסיבות העניין קנויה למשיבה זכות תביעה לעניין הפרת זכות יוצרים בשידורי טורניר ווימבלדון בישראל. פסק הדין הקודם אושר בדיון הנוסף ברוב דעות.
ב. השופט חשין (דעת מיעוט): הוראת סעיף 6כה לחוק הבזק אמנם אוסרת על הפרת זכות יוצרים "על-פי כל דין", אך אין - לא בה ולא במקומות אחרים בחוק הבזק - פירוט לאיסור זה. האיסור הוא מדין זכות היוצרים. חוק הקופירייט משנת 1911 נועד להגן על יוצרים ודומיהם מפני גזלנ?י קניין רוחני, וצורך זה לא פחת גם בימינו. השאלה הנשאלת היא האם על-פי המיסגרות והדפוסים המשפטיים שיצר חוק הקופירייט, מעשי חברות הכבלים נחשבים להפרת קופירייט ולגזילת קניין רוחני. שאלה זו - שאלה המייסדת עצמה ספק על פרשנות משפטית ספק על מדיניות משפטית - היא הניצבת לפתרון. התשובה היא כי אין לחייב את העותרת בגין הפרת זכות היוצרים ויש לקבל את העתירה ולדחות את תביעתה של המשיבה.
ג. המשנה לנשיא (בדימ') אור והשופטת בייניש הצטרפו לפסה"ד של השופט חשין.
ד. המשנה לנשיא מצא: "את דעתי בסוגיות החוזרות ועולות בדיון נוסף זה הבעתי ונימקתי בהרחבה בפסק-דיני בדיון המקורי; והמעיין - יעיין". לפס"ד זה הצטרפו השופטים טירקל, ריבלין וגב' נאור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, המשנה לנשיא מצא, חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' נאור. עוה"ד ראובן בכר, גב' איריס סורוקר וקובי מאיר לעותרות, עוה"ד אמנון עברון, אמנון שורק ונטעלי זלצר למשיבים. 16.6.04).
בג"צ 2056/04 - מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נגד ממשלת ישראל ואח'
*פסילת תיחום גדר ההפרדה במספר קטעים בהיעדר יחס מידתי בין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים לבין צרכי הבטחון. *"תפיסה לוחמתית" של שטחים לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. במסגרת ההתגוננות נגד פיגועי הטרור בישראל, הוחלט על הקמת גדר הפרדה. חלקים מגדר ההפרדה מוקמים על קרקע פרטית. במצב דברים זה - ולאור הצורך הביטחוני - הוצא צו תפיסה על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש (המשיב 2). העותרים הם בעלי קרקעות ומועצות הכפרים הנפגעים מצווי התפיסה. לטענתם, צווי התפיסה אינם כדין, ויש לבטלם או לשנות את התוואי בו עוברת גדר ההפרדה. טיעונם המשפטי של העותרים הוא כי הצווים אינם כדין בהתחשב בחובות מהמשפט המינהלי הישראלי הפנימי החלות על המשיב, ובהתחשב בהוראות המשפט הבינלאומי הפומבי החלות על הסכסוך שלפנינו. לטענת המשיבים, ההליך בו הוצאו צווי התפיסה הינו כדין. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. נקודת המוצא העקרונית הינה כי ישראל מחזיקה באזור בתפיסה לוחמתית. סמכויותיו של המפקד הצבאי באיזור יונקות מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי שעניינם תפיסה לוחמתית. בצד ההוראות של המשפט הבינלאומי, חלים על פעולות המפקד הצבאי "עקרונותיו של המשפט המינהלי הישראלי, שעניינם שימוש בסמכות שלטונית של עובד ציבור". על רקע מסגרת משפטית זו, מעלה העתירה שתי שאלות נפרדות: השאלה האחת הינה, אם המפקד הצבאי ביו"ש מוסמך, על פי כללי המשפט החלים עליו, להקים את גדר ההפרדה? מתן תשובה חיובית עקרונית לשאלה זו מעלה את השאלה השניה, שעניינה חוקיות מיקומה של גדר ההפרדה.
ג. אשר לסמכותו של המפקד הצבאי - על המפקד הצבאי של שטח המוחזק בתפיסה לוחמתית למצוא איזון בין צרכי הצבא מזה לבין צרכי התושבים המקומיים מזה. במסגרת איזון עדין זה אין מקום למערכת שיקולים נוספת, שעניינה שיקולים מדיניים, סיפוח שטחים או קביעת גבולות הקבע של המדינה. אלא שעל פי התשתית העובדתית שהונחה
בפני בג"צ, הטעם להקמת הגדר הוא ביטחוני, והמפקד הצבאי מוסמך - על פי המשפט הבינלאומי החל באזור הנתון לתפיסה לוחמתית - לתפוס חזקה במקרקעין אם הדבר דרוש לצרכי הצבא.
ד. באשר להפעלת שיקול דעתו של המפקד הצבאי - בעיית האיזון בין ביטחון לחירות אינה מיוחדת להפעלת שיקול דעתו של המפקד הצבאי. הפתרון לה הוא אוניברסלי. הוא גלום, בין השאר, בעקרונות הכלליים של המשפט. אחד מאותם עקרונות יסוד הוא העקרון של מידתיות, החל לעניין כל פעולה של רשות מינהלית ישראלית. הוא חל גם לעניין הפעלת סמכותו של המפקד הצבאי על פי דיני התפיסה הלוחמתית. שאלת המפתח לעניין תוואי הגדר הינה, האם המיתווה של גדר ההפרדה הוא מידתי? התשובה לשאלה זו הינה, כי במגזרים שונים של הגדר לא מתקיים יחס מידתי בין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים לבין התועלת הביטחונית הצומחת מהקמת גדר ההפרדה בתוואי שקבע המפקד הצבאי. גדר ההפרדה מערערת את האיזון העדין בין חובתו של המפקד הצבאי לשמור על הביטחון לבין חובתו להבטיח את צורכי התושבים המקומיים. על כן נתקבלה העתירה בחלקה העיקרי לגבי מגזרים שונים של תוואי הגדר, והוחלט שיש לשנותו באותם מגזרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מוחמד דחלה לעותרים, עוה"ד ענר הלמן ויובל רויטמן למשיבים. 30.6.04).
ע.פ. 10049/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על הרשעה בעבירות מין במשפחה, תוך קביעה שעדות המתלוננת מעוררת תהיות ויש בה כדי לעורר "ספק סביר" באשמת המערער(מחוזי ת"א - ת.פ. 1209/01 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המתלוננת, קטינה ילידת 14.8.1986, היא בתה של אשת המערער מנישואיה הקודמים, והיא גרה בביתם של אמה והמערער. על פי הנטען בכתב האישום, בתקופה שבין חודש אוגוסט 1999 לחודש אוגוסט 2001, ביצע המערער, במספר הזדמנויות, מעשים מגונים במתלוננת. כן הואשם בתקיפת המתלוננת. ביחס לשניים מהאירועים טען המערער כי שהה במקום אחר, אך בעוד שביחס לאירוע אחד הוא מסר טענת אליבי כללית ביותר, היתה טענת האליבי ביחס לאירוע השני ממוקדת והוכחה כנכונה. המערער התגונן בטענה, כי המתלוננת לא אהדה אותו, בלשון המעטה, הואיל וראתה בו כמי שגרם לפירוד בין הוריה, וכי בתקופה שעל פי הנטען בוצעו המעשים שיוחסו לו, נתגלע סכסוך בינו לאשתו, ועל פי סברת המערער, התלונה היתה חלק מקשר שקשרו נגדו אשתו והמתלוננת, כדי לאלצו להסכים לתנאיה של אשתו לגירושין. המתלוננת העידה בטרם מלאו לה 16 שנים, וכבר בפתח חקירתה הראשית הגדירה את המערער כ"אויב הכי גדול שלי", והיא לא הסתירה כי ליחסיה העכורים עמו תרמה גם השקפתה לפיה הוא היה זה שגרם לפירוד בין הוריה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדותה של המתלוננת, אותה הגדיר כ"עדות אמת". ביהמ"ש היה ער לכך שהמתלוננת לא מיהרה לפנות לרשויות החוק, אך הוא לא ראה בכך כבישתה של גירסה, הואיל ונמצא כי המתלוננת סיפרה על הקורות אותה לחברתה ר' כבר בתחילתם של המעשים וכן לאמה ואביה. ביהמ"ש מצא חיזוק לגירסת המתלוננת והרשיע את המערער. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים א. לוי וג'ובראן נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. השופט לוי: המתלוננת נקלעה למערבולת קשה, עקב פרידתם של הוריה על רקע מה שהוגדר בפיה כבגידתם של אמה עם המערער. על רקע זה הצטברה בלבה טינה קשה כלפי המערער. ועל כן, קבלת גירסתה כמהימנה אסור לה שתתבסס רק על התרשמותו של ביהמ"ש בפניו העידה, וראוי לבדוק אם יש בראיות הנוספות את אותו ערך מוסף אשר משקלו יכריע את הכף לחובת המערער. בחינתן של ראיות החיזוק שעליהן סמך
ביהמ"ש אין בהן די לסילוקו של הספק הסביר בהרשעת המערער. הספק הסביר מתעורר בשורה של נסיבות האירועים, ובין היתר בנסיבות רישום יומן ע"י המערערת בתקופה הרלבנטית וסירובה להציג אותו לחוקרים ולביהמ"ש. באת-כוח המשיבה הבהירה כי מקובל עליה שביומן זה לא תועד דבר ביחס למעשים המיוחסים למערער. עובדה זו משקלה אמנם אינו רב, עם זאת, ניסיון החיים מלמד כי נערות בגילה של המתלוננת נוהגות לרשום ביומנן חוויות טראומתיות שחוו, במיוחד כאשר הן אינן זוכות לאוזן קשבת מסביבתן הקרובה, וכזה היה מצבה של המתלוננת. לפיכך, היעדרו של תיעוד ביומן ראוי היה שיעורר לפחות תהייה. עובדה נוספת היא האירוע הנטען ע"י המתלוננת שלגביו היה למערער אליבי שהוכח כאמיתי. על כן יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק.
ג. השופט חשין: הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי משתיתה עצמה, בעיקרה, על מימצאי מהימנות העדים ומסקנתו כי עדותה של המתלוננת עדות מהימנה היא; כי נמצאו לאותה עדות חיזוקים אלה ואחרים; כי עדותו של המערער אינה מהימנה. אכן, יש חריגים לכלל הקובע כי ערכאת ערעור לא תתערב במימצאי מהימנות שקבעה ערכאת הדיון - אך המקרה שלפנינו אינו בא בגדריו של אחד מאותם חריגים. אמת, מערכת היחסים בה היו נתונים המערער והמתלוננת היתה מערכת בעייתית לא-מעט, ואולם, מערכת יחסים בעייתית זו, הגם שמחייבת לזהירות-יתר בשקילת העדויות ובעימותן זו-עם-זו, אין בה - באשר היא - כדי לשלול אפשרות שהמתלוננת דוברת אמת בהאשימה את המערער כי ביצע בה מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי היה ער לצורך לנהוג זהירות רבה לעת בחינת העדויות שבאו לפניו, ואם לסוף החליט כי המתלוננת דוברת אמת היא, אין הצדק שלא לקבל קביעה זו כערכה על-פניה ולאשר את הרשעת המערער.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד דן רונן למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 17.5.04).
עע"ם 8188/03 - חן המקום בע"מ נגד התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לחילוט ערבון שניתן לצורך הוצאת צו ביניים בהליך עתירה מינהלית, כאשר לא הוכח נזק כתוצאה מצו הביניים(בקשה לחילוט ערבות - הבקשה נדחתה).
א. לבקשת המערערת ניתן צו ביניים ונקבע סכום ערבות בסך 200,000 ש"ח. בנוסח הערבות צויין, כי "בהתאם להחלטת ביהמ"ש העליון הננו ערבים... בגין כל נזק שייגרם... כתוצאה מצו ביניים שניתן לבקשת המבקשת וזאת עד לסכום כולל של 200,000 ש"ח". המשיבה 2 (להלן: המשיבה) מבקשת כי על פי הערבות הנ"ל יחולט סכום של 140,836 ש"ח, המשקף את נזקיה כתוצאה מן הצווים שניתנו. הבקשה נדחתה.
ב. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה אם חלה על העניין תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי חילוט ערבון מסוג זה מותנה בהוכחה כי הגשת הבקשה לסעד זמני לא היתה סבירה, ואינו כרוך בהוכחת נזק מצד מגיש הבקשה. נראה כי תקנה 371 אינה חלה במקרה זה, בו מדובר בהליך של ערעור עתירה מינהלית. לפי תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), "ביהמ"ש העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור". תקנה 43(ג) מחילה על העניין את הוראת תקנה 9, אשר סעיף קטן (ו) שלה קובע, כי "ביהמ"ש רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו...". די בכך כדי למנוע את תחולתה של תקנה 371 על העניין.
ג. המשיבה טוענת כי נגרם לה נזק שכן הצווים הנ"ל גרמו לעיכוב ברכישת שתי משאיות על ידה, אשר היו דרושות לה לצורך ביצוע המיכרז שבמחלוקת. כתוצאה מכך, עלות הרכישה בפועל, אשר בוצעה לאחר פקיעת צו הביניים, היתה גבוהה בעשרות אלפי שקלים. בשל שינויי שער המטבע. המערערת טוענת כי היה ביד המבקשת למנוע
הפסד בשל הפרשי שער, על ידי הצמדת הסכום הרלוונטי לשער היורו. יש ממש בטענת המערערת. ניתן לצפות מאדם סביר, הניצב בפני סיכון ידוע מראש של תנודות בשערו של מטבע זר, כי יעשה שימוש בכלים המיועדים לניטרולו של אותו סיכון. לא ניתן כל הסבר מדוע לא נעשה בהם שימוש בנסיבות העניין.
(בפני: הרשם שחם. 23.8.04).
עע"ם 8723/03 - עיריית הרצליה נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון ואח'
*דחיית התנגדות להיתר לפי תכנית בנין עיר, בשל שיהוי בהגשת ההתנגדות. *עילה של פגיעה בעקרון שלטון החוק הגוברת על נימוק של "שיהוי" שבגינו נדחית התנגדות להיתר לפי חוק תכנית בנין עיר. *זכות עמידה ב"עתירה ציבורית"(מחוזי ת"א - עת"מ 1239/03 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1994 פתח המשיב 5, קיבוץ יקום (להלן - "הקיבוץ"), בהליכים לשינוי ייעודה של קרקע, ששטחה כ - 99 דונם, מחקלאות לשטחי מסחר ותעשייה. הליך שינוי היעוד נעשה בגדרו של סעיף 4(א1)(2) לחוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה), (להלן - "החוק"), שהסמיך את הוועדה לבניה למגורים ולתעשייה (להלן - "הוועדה") לאשר תוכנית מתאר שעניינה שינוי ייעודו של שטח לתעשיה לשם הרחבתו של אזור תעשיה קיים. מטרות התוכנית, כפי שפורטו בתקנון התוכנית, (להלן: התקנון), הן הרחבתו של אזור התעשיה של קיבוץ יקום, שינוי ייעוד משטח חקלאי לשטח תעשיה, משטח מבנה משק לשטח תעשיה, התווית דרכים ועוד. דבר הפקדת התוכנית פורסם ברשומות. לתוכנית לא הוגשו התנגדויות והוועדה ראתה את התוכנית כמאושרת. ביום 1.2.96 פורסמה התוכנית למתן תוקף. ביום 2.5.99 נכרת חוזה פיתוח בין המינהל, המחכיר של הקרקע, לבין יקום. הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון (להלן - "הוועדה המקומית"), נתנה ליקום היתרי בניה לארבעה מבנים, לצורך שימוש של תעשיה עתירת-ידע. במקביל החלה יקום בשיווק שטחים במבנים תחת השם המסחרי "יורו - פארק", ובפרסום נרחב של הפרוייקט כפארק המיועד להשכרת שטחים למפעלי תעשיה ועסקים שונים. עד כה השקיעה יקום בפרויקט סכום כולל של 46 מליון דולר.
ב. באפריל 2004 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, עתירה, שבגדרה ביקשה לקבוע כי השימושים שמתירה התכנית יוגבלו רק למפעלים שהם חלק ממפעלי התעשייה של הקיבוץ. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה מן הטעם שהיא לוקה הן "בשיהוי סובייקטיבי" והן "בשיהוי אובייקטיבי". את טענת המערערת כי "עשיית שימושים המותרים בתוכנית על ידי עסקים 'חיצוניים' היא פגיעה חמורה בשלטון החוק, במידה שיש בה כדי להתגבר על טענת השיהוי", דחה ביהמ"ש בקבעו כי פרשנות הוועדה המקומית והמשיבים הינה פרשנות אפשרית... המבוססת על טעמים ושיקולים עניינים". כמו כן דחה את טענתה של המערערת כי יש לפרש את תקנון התוכנית על דרך הצמצום כך שהשימושים בשטח התעשיה יוגבלו רק לצרכי ייצור, מלאכה ותעשיה של מפעלי קיבוץ יקום בלבד. הערעור נדחה.
ג. מבחן השיהוי עומד על שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי עניינו באופן התנהגות העותרים ובשאלה אם מלמד חלוף הזמן שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו בשינוי המצב לרעה ובפגיעה באינטרסים ראויים שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נשוא העתירה. ככל שדברים אמורים ביסוד הראשון, היסוד הסובייקטיבי, עולה ממסכת העובדות שנפרשה כי החל בחודש מאי 1999 פורסם הפרויקט בכל דרך פרסום אפשרית. צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי "לכאורה, ניתן היה לקבוע - בנסיבות אלה - כי הוכחה ידיעת העותרת, במשך פרק זמן ממושך, בדבר אופיו של השימוש בפארק התעשיה". אשר לרכיב האובייקטיבי של השיהוי - אין להתעלם מהנזק הכבד
שיגרם לאחר שהושקע עד היום סכום של 46 מליון דולר בפרויקט על סמך פרשנות שהיתה מקובלת - בין במפורש ובין במשתמע - על כל רשויות התכנון.
ד. אשר לטענה כי הפגיעה בעקרון שלטון החוק "קשה וחמורה", במידה כזו שביהמ"ש לא יתן ידו לכך ולא ישעה לטענת השיהוי - בדרך כלל עצם קיומו של פגם בפעולה המינהלית לא בהכרח יפסול את ההליך כולו ובודאי שאין בו כדי להתגבר על טענת השיהוי. לעניין זה יודגש כי מתחם התעשייה נבנה על פי היתרי בניה שניתנו על ידי הרשות המוסמכת, לשימושים שהוגדרו בתוכנית; וכי לפי פרשנות שאף ביהמ"ש המחוזי הביע דעתו שהיא "פרשנות אפשרית" - לא היו שימושים אלו מוגבלים למפעלי הקיבוץ בלבד. די בכך כדי להוציא את המעשה המנהלי נשוא הערעור מגדר "פגיעה מהותית" בשלטון החוק. על כן דין הערעור להדחות.
ה. בשולי הדברים, נשאלת השאלה אם זכאי "מתחרה עסקי" לפנות לביהמ"ש כאשר כל מבוקשו הוא לתקוף ולבטל החלטה של רשות, הבאה להיטיב עם מתחרהו. לפי הפסיקה, המגמה היא להרחיב את זכות העמידה של המתחרה העסקי הנפגע, בתנאי שיראה כי הפגיעה בו היא "פגיעה ממשית" או כי קיימת סכנה של ממש לפגיעה שכזאת. שאלה נוספת היא אם ניתן לראות רשות מקומית כ"מתחרה עסקית" של רשות מקומית אחרת, שעליה נראה כי יש להשיב בשלילה. כך או כך, היה על המערערת להראות, "פגיעה ממשית" בה או סכנה של ממש לפגיעה שכזאת. המערערת לא הרימה נטל זה. האם למערערת זכות עמידה כ "עותרת ציבורית"? - על "העותר הציבורי", המבקש לתקן מה שנראה בעיניו כעוול, להראות "דבר מה" נוסף; כמו חשיבותו הציבורית של הנושא, חומרת הפגם שנפל במעשה הרשות או בהיות הפעולה המותקפת בעלת חשיבות מיוחדת. המערערת לא עמדה בנטל זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד רענן הר זהב למערערת, עוה"ד ישראל נשבן, גב' אורית קורן, עמוס גורן, דרור בירן, חנן מלצר, גב' לירית בארי, יגאל כרמי, גב' נאוה שוחט-ברנר, גב' ענבל מימון, צבי מיתר וטל הרץ למשיבים. 4.8.04).
רע"א 1140/04 - ריטה בר דוד ואח' נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'
*ביטול החלטה הדוחה בקשה למתן צו ביניים נגד מימוש דירת מגורים בהוצל"פ בשל פגמים בסדרי דין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. במהלך שנות התשעים נטלו המשיבים 1 ו- 2 (להלן: המשיבים) הלוואות מהמשיבה 3 (חברת המגן), לשם מימון עסקיהם ומימון פעילותה של חברה בבעלותם - היא המשיבה 4. כבטוחה שעבדו המשיבים נכסים שונים ובכללם דירת מגורים. משפיגרו המשיבים בתשלום חובותיהם פתחה המגן בהליכים למימוש הנכסים ששועבדו. המבקשות פנו לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה במסגרתה טענו, בין היתר, כי הסכמי ההלוואה בטלים, וביקשו צו מניעה זמני נגד הליכי המימוש ככל שהם נוגעים לדירת המגורים. בפתחו של דיון בבקשה זו, הציע ביהמ"ש המחוזי לצדדים לאחד את הדיון בבקשה לצו מניעה זמני עם הדיון בהמרצת הפתיחה עצמה. בתחילה הסכימו שני הצדדים להצעה, אך לאחר מכן חזר בו ב"כ המבקשות מהסכמתו. ביהמ"ש איפשר לו לחזור בו מהסכמתו וקיים, באותה ישיבה, דיון בבקשה לצו המניעה הזמני בלבד. בישיבה שלאחריה נתן ביהמ"ש את החלטתו ובה פסק בהמרצת הפתיחה כולה ודחה את התובענה, פסק דינו של ביהמ"ש פתח במילים: "על פי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ניתן על ידי פסק דין בהמרצת הפתיחה כולה". משהעירו לביהמ"ש שהמבקשות משכו את הסכמתן לאיחוד הדיון, נתן ביהמ"ש על אתר החלטה נוספת (להלן: ההחלטה המאוחרת), בקובעו כי: "למרבה הצער
נפלה טעות בפסק הדין ואני מתקנת את הטעות ומורה כי ההחלטה תתייחס רק לבקשה לצו מניעה ולא לתיק העיקרי". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הלכה היא כי כל עוד לא קם שופט מכס השיפוט יכול הוא לערוך שינוי, ויהא זה אף שינוי מהותי, בהחלטתו. כך שהיתה לביהמ"ש סמכות לערוך שינוי מהותי בפסק הדין שנתן. אלא שלא ניתן לראות בהחלטתו המאוחרת של ביהמ"ש המחוזי תיקון בלבד. בהחלטתו המאוחרת ביטל ביהמ"ש את פסק הדין שנתן, והכריע בבקשה למתן צו מניעה זמני, תוך שהוא "מאמץ" לצורך זה את תוכנו של פסק הדין שביטל. קיים הבדל של ממש בין התנאים למתן צו מניעה ואמות המידה לפיהן נבחנות הראיות שמביא בעל דין במסגרת זו, לבין אמות המידה והוראות הדין לפיהן מוכרעת התובענה. ברי, כי אלה האחרונות מטילות נטל כבד יותר על שכמו של בעל הדין. כך למשל, בבקשו סעד זמני אין המבקש נדרש להוכיח את תביעתו כולה וכל שעליו לעשות הוא להוכיח כי קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. במצב דברים זה, על אף השינוי שערך ביהמ"ש המחוזי, נותר החשש כי קופחו זכויותיהן של המבקשות. דינה של החלטת ביהמ"ש המחוזי להתבטל ולו מטעמים של מראית פני הצדק בלבד. למעלה מהנדרש, יצוין כי עיון בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי מלמד כי - מטבע הדברים - התנאים למתן צו מניעה זמני כלל לא נדונו בה.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. עו"ד ח. סבית למבקשות, עו"ד ע. בן צבי להמגן. 30.8.04).
ע.פ. 4478/03 - ואדים פורטנוי נגד מדינת ישראל
*הלכת "עד שותק" לצורך הגשת הודעה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.*חיזוקים לעדות "עד מדינה". *סעיף ההרשעה ברצח לעניין העונש - אם יש להטיל את העונש המירבי של מאסר עולם(מחוזי ב"ש - ת.פ. 964/01 - ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם ברצח פנחס טבק ובת זוגתו, חנה גולדברג, ועבירות נלוות. לפי כתב האישום קשר המערער, בחודש אוקטובר או נובמבר 1998, עם שלושה אחרים, קילטון, שטוחין וצלקוביץ לבצע שוד בדירה בה התגוררו המנוחה והמנוח שהיה חלפן כספים והחזיק בדירתו סכומי כסף גדולים. הארבעה הגיעו למקום, צלקוביץ נשאר מחוץ לדירה לתצפת, המערער יחד עם שטוחין וקילטון, נכנסו לדירה, החליפו דולרים לשקלים, ולאחר מכן התנפלו על המנוחים, הכו אותם, חתכו אותם בסכינים וגרמו למותם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על יסוד הודעותיהם במשטרה של צלקוביץ ושטוחין שהפלילו את המערער. הודעות אלה התקבלו לאחר שהשניים שזומנו למתן עדות ואף עלו על דוכן העדים, שתקו וסירבו להעיד. להודעות אלה מצא ביהמ"ש המחוזי חיזוקים שונים בחומר הראיות. צלקוביץ הודה במסגרת עיסקת טיעון והורשע בביצוע עבירות של קשירת קשר וניסיון לבצע שוד בנסיבות מחמירות. שטוחין הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של רצח. בעת שצלקוביץ ושטוחין מסרו במשטרה את הודעותיהם המפלילות את המערער ואת קילטון, השניים האחרונים לא היו בארץ. מאוחר יותר נעצר המערער בפולין והוסגר לארץ, בעוד שקילטון לא הובא לדין עד היום.
ב. צלקוביץ ושטוחין מסרו בהודעותיהם במשטרה שהכוונה לא היתה להרוג את המנוחים אלא רק לשדוד את המנוח. ביהמ"ש המחוזי, קיבל, כאמור, את הודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין על-פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. את טענת הסניגור, לפיה אין לקבל את ההודעות כראיה, מאחר ולא הוכח, על-פי סעיף 10א(ב) לפקודה, כי מנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול הניא את צלקוביץ ושטוחין מליתן את העדות, דחה ביהמ"ש על יסוד הלכת "העד השותק", כפי שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת יחיא (דנ"פ 4390/91 פ"ד מז(3), 661). ב"כ המערער טוענים ראשית, כי ביהמ"ש טעה בהחילו על הודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין את סעיף 10א(א) ולא את סעיף 10א(ב) לפקודה,
וכי אף אם היה מקום לקבל את הודעותיהם כראיה על-פי סעיף 10א, לא היה ראוי ליתן בהן אימון. לחלופין, טוענים ב"כ המערער כי לא הוצגה כל ראיה המצביעה על כך שהמערער תקף פיזית את המנוחים ולנוכח העובדה שהכוונה מלכתחילה היתה לבצע שוד, וכלל לא דובר על ביצוע רצח, יש לראות בעבירת הרצח כעבירה נוספת לפי סעיף 34א(א), ויש להרשיע את המערער, לכל היותר, בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) יחד עם סעיף 34א(א). הרשעה כזאת אינה מחייבת הטלת מאסר עולם כעונש חובה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, לקבל כראיה על-פי סעיף 10א(א) את הודעותיהם במשטרה של שטוחין וצלקוביץ, חרף שתיקתם בעומדם על דוכן העדים, תואמת את הלכת ה"עד השותק" שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת יחיא. מדובר בהלכה שנקבעה בהרכב מורחב של 11 שופטים ומאז היא מהווה נדבך מרכזי במשפט הפלילי בישראל. ביהמ"ש המחוזי מצא חיזוקים רבים להודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין. חיזוקים אלה אמנם אינם מסבכים את המערער עצמו בפרשה, אך ראיית חיזוק אינה "חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, ודי בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על-ידי אישור פרט רלבנטי בהודעה". אין גם מניעה שהודעה שנתקבלה על-פי סעיף 10א תשמש בעצמה חיזוק להודעה אחרת שהתקבלה כראיה מכוחו של סעיף זה. במקרה הנוכחי לדרישת החיזוק קיים בסיס כפול, (עדות שותף והודעה לפי סעיף 10א), ובנסיבות אלה, נדרש, על-פי הפסיקה, חיזוק מוגבר. חיזוק כזה נמצא בראיות, ובכללן, טביעת האצבע של שטוחין שנמצאה בכניסה לדירה, אשר מסירה כל ספק לגבי מעורבותו שלו במעשה.
ד. לחלופין טוען המערער, כאמור, כי אין להרשיעו בביצוע עבירת הרצח כמבצע עיקרי, אלא אך מכוח אחריותו למעשי שותפיו על-פי סעיף 34א לחוק העונשין. טענה זו יש לדחות. נוכחותו של המערער בזירת הרצח לא היתה מקרית. המערער בא לדירת המנוחים לשם ביצוע השוד. ההנחה הנסמכת על ניסיון החיים היא כי משהיה המערער שותף לעבירת השוד, נוכחותו בזירת האירוע לא היתה תמימה אף ביחס לרצח. בנסיבות אלה, על המערער היה לעורר ספק שמא לא נטל חלק ברצח. גירסת החפות של המערער, לפיה הוא כלל לא היה במקום האירוע הופרכה. כאשר גירסת האליבי של המערער קורסת, נותרת העדות המרשיעה על כנה.
(בפני השופטים: חשין, גב' נאור, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד גב' מיכל ליפקין ושחדה אבן ארי למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 11.8.04).
בג"צ 3992/04 - אלי מימון-כהן נגד סילבן שלום, שר החוץ ואח'
*אין לחייב את המדינה לבקש את הסגרתו לישראל מתאילנד, של מי שנעצר שם באשמת רצח(העתירה נדחתה).
א. העותר נעצר בבנגקוק, בירת תאילנד, בחשד לרציחתה של קרול, גרושתו ואם ילדיו (להלן: המנוחה). הוגש נגדו כתב אישום, ולפי הדין התאילנדי, באם יורשע צפוי העותר לעונש מוות. בא-כוח העותר פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש לפעול להסגרתו של העותר לישראל ולהעמדתו לדין כאן, הן משום שבתאילנד צפוי לו עונש מוות, והן משום שסדרי הדין בתאילנד אינם מבטיחים, לטענתו, משפט הוגן לעותר. פנייתו של העותר נענתה בסירוב, הן משום מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה שאין לבקש הסגרה במצבים כאלה, והן משום שבין ישראל לבין תאילנד אין הסכם הסגרה. העתירה נדחתה.
ב. אין הסכם הסגרה בין ישראל לבין תאילנד. עם זאת, מוסד ההסגרה הנו המוסד המשפטי הקרוב ביותר להסדר אליו שואף העותר. לפיכך, יש לבחון את בקשת העותר על רקע תכליותיו של מוסד משפטי זה. סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לבקש הסגרת
מבוקשים ממדינות חוץ מעוגנת בסעיף 3(ג) לחוק ההסגרה. אין בספר החוקים כל הוראה המתייחסת לבקשות ההסגרה של ישראל. תכליתו העיקרית של מוסד ההסגרה, אינה להיטיב עם המבוקש, אלא לאפשר את העמדתו לדין בגין עבירות שביצע. במקרה שלפנינו הבקשה להסגיר את העותר לא תגשים תכליות ספציפיות אלה של מוסד ההסגרה. כאשר המעשה המהווה עבירה לפי דיני העונשין מתבצע בשטח מדינה זרה התפיסה העקרונית היא שאותה מדינה היא שאחראית, בראש ובראשונה, לאכוף את החוק הפלילי בשטחה. גם אם מדובר במספר זיקות פרסונאליות לישראל, הזיקה הדומיננטית היא עדיין הזיקה הטריטוריאלית.
ג. הבאתו של העותר ארצה והעמדתו לדין בארץ עשויה לקדם, לטענת העותר, שתי מטרות חשובות. ראשית, לא ייגזר עליו עונש מוות; שנית, העותר יזכה להליך משפטי הוגן. ברם, עצם העובדה ששיטת המשפט הנוהגת בתאילנד שונה מזו אשר נוהגת בישראל אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק העברת משפטו של העותר לישראל. למדינה שיקול דעת אם להפעיל את זכותה להגנה דיפלומטית ולאזרח אין, במישור המשפט הבינלאומי, זכות לקבלת הגנה כזאת ממדינת האזרחות. שאלה אחרת היא האם עומדת לעותר, במישור המשפט הפנימי, זכות לכפות על המדינה התערבות הנדרשת לטובתו. טענתו העיקרית של העותר בעניין זה היא כי החשש מגזירת עונש המוות, שיקולים הומניטאריים והסולידאריות היהודית, מחייבים את היועץ המשפטי לפעול להסגרתו לישראל. באת-כוח המדינה התחייבה, כי אם ייגזר דינו של העותר למיתה, ישראל תבקש באופן רשמי ממלך תאילנד לחון את העותר. בכך תמלא המדינה את חובתה, ככל שקיימת כזאת, כלפי העותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יורם שפטל לעותר, עו"ד גב' עירית קאהן למשיבים. 5.8.04).
ע.א. 756/04 - הועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס ואח' נגד יורשי טובה אחימן ז"ל ואח'
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו, כאשר השופט בהחלטתו הבהיר שאין מקום לפסילתו והוא עושה כן מחמת הרגשתם הסובייקטיבית של המבקשים כי גורל התביעה הוכרע עוד לפני תחילת הדיונים (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל). המשיבים הינם בעלי קרקע שלטענתם תוכנית האיחוד והחלוקה מחדש של המערערות פוגעת בזכויותיהם שלא כדין. המשיבים שאינם מיוצגים הגישו תחילה תובענה לביהמ"ש המחוזי והדיון הועבר לביהמ"ש לעניינים מינהליים. בדיון המקדמי קבע ביהמ"ש כי על המשיבים להגיש עתירה מינהלית הערוכה על-פי סדרי הדין. לאחר מכן נדונה בקשת המערערות למחוק את העתירה של המשיבים על הסף. ביהמ"ש נמנע ממחיקת העתירה. תחת זאת הוא קבע כי עיון בה מגלה פגמים פרוצדוראליים רבים, וביקש "להעיר ולהציע לעותרים לשכור לעצמם עו"ד שינהל את המשך הדיונים בעתירה זו בשמם". בדיונים נוספים טענו המערערות כי יש למחוק את העתירה על הסף לנוכח המשך קיומם של פגמים בכתב התביעה. בהמשך הודיעו המערערות כי יסכימו שלא לדון בבקשה למחיקת העתירה על הסף. ביהמ"ש נעתר לכך ומחק את בקשת המחיקה של המערערות. המשיבים הגישו בקשה לפסילת ביהמ"ש. לטענתם, אמר השופט במהלך הדיון כי התכוון למחוק את העתירה, וכי רק חזרת המערערות מהבקשה מנעה זאת. ביהמ"ש נעתר לבקשת הפסילה ללא שביקש את תגובת המערערות, וללא שנימק את עמדתו. עם הגשת הערעור נתבקש השופט להעיר את הערותיו לערעור, וציין כי ההתבטאויות שיוחסו לו על-ידי המשיבים אינן זכורות לו לפרטיהן. עם זאת, "משהתקבל אצלם הרושם כי אני 'נעול' בדעתי לפסוק נגדם בעתירה... הגעתי למסקנה כי מוטב שאפסול את עצמי על מנת שלא יתקבל אצל המשיבים (הבלתי מיוצגים) הרושם (שהוא מוטעה כמובן) כי גורל העתירה נחרץ מראש. לו היו המשיבים מיוצגים
ע"י עו"ד... ספק בעיני לו הייתי נעתר לבקשת הפסילה...". הערעור נתקבל.
אכן, לפנינו מקרה של פסילה עצמית של ביהמ"ש. עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו נמוכה מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו. אלא שבשני המקרים המבחן הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן. השופט הבהיר בהערותיו כי הרושם שנתקבל אצל המערערים לפיו דעתו נעולה לפסוק כנגדם אינו נכון. עיון בעובדות המקרה מעלה כי אלה אכן פני הדברים. הלכה היא כי התבטאויות של שופט במהלך ההליכים המקדמיים של בירור התובענה, לפני שמיעת טיעוני הצדדים לגופם, ולפני שאלה מביאים את ראיותיהם אינן מבססות, ככאלה, חשש ממשי למשוא פנים. מה גם שבמקרה שלפנינו קיים ספק אודות עצם אמירת הדברים. על כן יש לקבל את הערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ביה בראף (מליכזון) למערערות, המשיבים לעצמם. 8.8.04).
בש"א 5519/04 - שמואל שנפלד, עו"ד נגד ישעיהו יוסף ואח'
*העברת מקום דיון של תביעה מבימ"ש השלום בחיפה לנתניה, באשר אחיו של אחד הנתבעים מכהן כשופט בביהמ"ש המחוזי בחיפה, השומע ערעורים על פסיקת בימ"ש השלום בחיפה (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
משיבים 1,2 (להלן: המשיבים) שכרו את שירותיו של המבקש לצורך עריכת הסכם למכירת מגרש. בהנחיית המבקש, ביקשו המשיבים חוות דעת של משיב 9, דן ברלינר, שהינו שמאי מקרקעין, להערכת סכום מס השבח החל על המגרש. בחוות הדעת לא הוזכר חיוב בהיטלי השבחה. לאחר המכירה התברר כי על המגרש חל חיוב בהיטל השבחה והמשיבים נדרשו לשלמו. כיוון שכך הגישו בבימ"ש השלום בחיפה תביעה נגד המבקש. הלה שלח הודעת צד ג' נגד השמאי בה טען לרשלנותו המקצועית. הבקשה היא להעביר את הדיון לבימ"ש שלום במחוז אחר, על רקע היותו של השמאי אחיו של שופט המכהן בביהמ"ש המחוזי בחיפה. נטען כי קיום הדיון והאפשרות של ערעור במחוז חיפה מצמיחים בעייתיות, בפרט כאשר מדובר בתובענה הנוגעת לאיכות עבודתו של השמאי. המשיבים מתנגדים לבקשה. משנתבקשה עמדת השופט הדן בתיק, הוא כתב כי בשל מראית פני הצדק מן הראוי להעביר את הדיון, מה גם שהדיון בתיק טרם החל. הבקשה נתקבלה.
אחיו של השמאי מכהן בביהמ"ש המחוזי בחיפה, הדן בערעורים על בימ"ש השלום בחיפה. על רקע זה, קיום הדיון בעניין קרובו (מדרגה ראשונה) של שופט בערכאת הערעור מצמיח בעייתיות. הטעם הטוב והקפדה על מראית פני הצדק תומכים בכך שהדיון יתקיים בבימ"ש שלום במחוז אחר. בנסיבות העניין, אין גם לראות בהגשת הבקשה תוך שלושה חודשים מעת שנוצרה הסיטואציה הבעייתית, משום שיהוי המצדיק את דחייתה. לפיכך יועבר הדיון מבימ"ש השלום בחיפה לבימ"ש השלום בנתניה.
(בפני: הנשיא ברק. 29.8.04).
בש"פ 6443/04 - אלי כהן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גרימת חבלה חמורה, בשל חולשת הראיות לכאורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשתי עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען, הגיעו העורר ושני נאשמים נוספים למסיבת טראנס, אף שלא נמנו על מוזמניה, והביאו עמם בלון גז צחוק, במטרה למכור את הגז למשתתפי המסיבה. מארגני המסיבה ביקשו מהם לעזוב את המקום והם סרבו. בשלב מסויים פרצה קטטה והעורר ואחד מחבריו דקרו בחזיהם שני אנשים,
כל אחד מהם מתלונן אחר, באמצעות דוקרן. ביהמ"ש קמא קבע, כי קיימות ראיות לכאורה וכי קיימת גם עילת מעצר בשל חזקת המסוכנות, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נוכח עברו הפלילי. חברו של העורר שוחרר לאחר מכן לחלופת מעצר בתנאים ובערבות. העורר טוען כי אין בראיות לכאורה די כדי להורות על המעצר. הערר נתקבל.
נראה כי התביעה עמדה בנטל באשר להוכחת קיומן של ראיות לכאורה הקושרות את העורר לקטטה. הבעייה הראייתית, אם קיימת, נוגעת לעניין מעורבותו של העורר בדקירתו של אחד המתלוננים בשם איתי. הראייה הישירה היחידה כי העורר הוא זה שדקר את איתי הנה הודעתו של איתי עצמו וזיהויו של העורר במסדר תמונות. אך לא ניתן להתעלם, גם בשלב זה, מהקושי העולה מדרך עריכת מסדר הזיהוי. צודק הסניגור, שהצגת תמונות של שלושת החשודים תוך בקשה מהעד כי יספר מה היה חלקו של כל חשוד באירוע, פוגמת בערכו הראייתי של מסדר זיהוי זה. בנסיבות אלה, משקלו של מסדר הזיהוי הפגום נמוך. עוצמתן של הראיות אינה מספקת כדי לשלול באופן מלא את חירותו של העורר והיא מצדיקה להורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד נחמן בטיטו לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 8.8.04).
ע.פ. 6510/04 - מדינת ישראל נגד מאיר עזורי ואח'
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו, כאשר בקשת הפסילה לקתה בשיהוי,וכאשר לא קיים חשש למשוא פנים בכך שהשופט דן בעבר בתיק של המבקש באותו נושא של בנייה בלתי חוקית (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל). המערערת הגישה (ביום 27.5.2004) לבימ"ש השלום בנתניה נגד המשיבים, שעסקו בבניה בשטח חקלאי, בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי וצו מניעת פעולות במקרקעין. הצו ניתן כמבוקש, (ביום 30.5.2004), על-ידי השופטת טלמור. המשיבים הגישו (ביום 1.6.2004) בקשות להתליית הצו, לביטולו, ולקיום דיון במעמד הצדדים. בקשת ההתליה התקבלה (ביום 2.6.2004), וביצוע הצו עוכב עד לקיום דיון. הדיון בבקשת המשיבים לבטל את הצו נקבע ליום 14.6.2004. ביום 10.6.2004 הגישו המשיבים בקשה כי השופטת טלמור תפסול עצמה מלדון בעניינם. הטעם שנטען לפסילה - העובדה שהשופטת ישבה בעבר בתיק אחר של תכנון ובניה, בו נדון עניינם של המשיבים 1 ו-2 ביחס לאותם מקרקעין. המערערת התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה, הבקשה הוגשה בשיהוי, ואף לגופה היא חסרת יסוד. ביהמ"ש קיבל את בקשת הפסילה. הערעור נתקבל.
ראשית, יש טעם בטענת השיהוי. המידע הרלוונטי - ישיבתה של השופטת טלמור בתיק - היה מצוי בידי המשיבים כבר מעת מתן ההחלטה הראשונה בתיק (ביום 30.5.2004). ככל שעומדת למשיבים עילת הפסילה לה טענו, הרי שזו התקיימה כבר מן השלב הראשון, ולכאורה היה למשיבים אינטרס להביא לפסילת השופטת עוד טרם דנה בבקשתם להתליית הצו. מכל מקום, דין החלטת הפסלות להתבטל גם לגופה. עצם העובדה שאותו שופט דן פעמים חוזרות בעניינו של אותו נאשם אינה מקימה עילה לפסילה. כדי שתיווצר עילת פסילה, יש להראות שהתקיימו נסיבות המעוררות חשש ממשי לקיומו של משוא פנים. בענייננו לא מתקיימת כל נסיבה שכזו. התיק הקודם הסתיים באימוץ הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, ואשר נגע הן להרשעה והן לענישה. השופטת טלמור לא שמעה במסגרתו ראיות בעניינם של המשיבים או בעניינו של הנכס שבהחזקתם - לא בשאלת האשמה, אף לא בסוגיית העונש. היא לא הביעה דעה כלשהי בדבר אחריותם ולא נחשפה למידע כלשהו, שעלול לפגוע בכושרה לדון דין צדק בעניינם במסגרת התיק הנוכחי. במצב זה לא נוצר חשש כלשהו למשוא פנים. אף למראית פני הצדק אין לחשוש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד ניסן שריפי למשיבים. 12.8.04).
בש"פ 7134/04 - מדינת ישראל נגד סעד קהמוז ואח'
*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירות של יבוא סמים ועבירות בנשק (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירות של מסירת ידיעה העלולה להיות לתועלת האויב, מגע עם סוכן חוץ, יבוא סם מסוכן (עשרות רבות של מקרים), סחר בסם מסוכן (עשרות רבות של מקרים), עבירות בנשק, קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לפשע. הם נעצרו עד תום ההליכים ומאז הוארך המעצר שלש פעמים מעבר ל-9 חודשים. משלא נסתיים המשפט, מבקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ככלל, קיומן של עבירות סמים חמורות מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית. הלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים. בענייננו, מלבד עבירות הסמים, מיוחסות למשיבים אף עבירות נגד בטחון המדינה. כבר נקבע, ולא אחת, כי מטיבן של עבירות נגד ביטחון המדינה, שאין די בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני מסוכנותו של העובר אותן. השיקולים העיקריים, אותם יש לשקול על-מנת להכריע בשאלה האם להאריך את מעצרם של המשיבים, הם מחד גיסא קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב. האיזון בין השיקולים הנזכרים אמור להיקבע על-פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה, ובנסיבות הספציפיות של המקרה דנא, אין ספק, כי העבירות החמורות המיוחסות למשיבים, המשלבות עבירות סמים ובטחון, והמעשים המיוחסים להם, מלמדים על מסוכנותם הרבה, אשר חלוף הזמן לא הקהה את עוקצה. על-כן, אין בחלופת מעצר כדי להשיג את מטרת המעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד פורר למבקשת, עוה"ד משה שרמן ודניאל חקלאי למשיבים. 12.8.04).
בש"פ 7082/04 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התעללות בקטין במשפחה ותקיפתו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות רבות של התעללות בקטין בידי האחראי לו, תקיפת קטין, תקיפה בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ואיומים. המתלוננים בתיק זה הם אשתו של העורר וחמשת ילדיו. לפי הנטען נהג העורר להכות את ילדיו על דברים של מה בכך, בשל חשדות שווא, אולם התקיפות עצמן היו חמורות ואף נעשו באמצעות כלים, כבל, מקל ועוד. האם עזבה את ביתה לפחות שש פעמים ונמלטה לבית הוריה והכל מחמת האלימות שהפגין העורר כלפיה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בקבעו כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את המשך קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, כשהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח. הערר נדחה.
מדובר באדם הנוהג באלימות מתמשכת ואכזרית, התנהגותו בלתי מרוסנת כלפי אשתו וילדיו והוא מהווה סיכון של ממש לביטחון בני משפחתו. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בחוק. החומרה היתרה של מעשי אלימות אכזריים כגון אלה, מחייבת את בתי-המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים. מעשי האלימות הקשים של העורר מצביעים לכאורה על חוסר שליטה עצמית. אין לקחת את הסיכון, שימשיך להסתובב חופשי.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דאוד פהים לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 12.8.04).
רע"א 6617/04 - מאיר וחנה לוי נגד אבני מזרחי... בע"מ
*כאשר רשם ביהמ"ש המחוזי מחק ערעור בשל הגשתו באיחור, אין לפנות בבקשה לביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור על ההחלטה, אלא לשופט ביהמ"ש בערעור בזכות על ההחלטה (הבקשה נדחתה).
ביום 19.8.03 ניתן פסק דינו של בימ"ש השלום בעניין שבין בעלי הדין. ביום 1.2.04 ניתנה החלטת בימ"ש השלום בבקשות לתיקון פסה"ד בשל טעויות סופר, (החלטה זו נתעכבה בשל מחלת השופטת), והבקשות נדחו. לפי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט, רק אם החליט ביהמ"ש לתקן טעות שנפלה בפסה"ד יראו לעניין הערעור את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסה"ד. ביני לביני שבתו עובדי ביהמ"ש. המועד בו החלה התקופה בת 45 יום להגשת הערעור היה 6.1.04. הודעת הערעור הוגשה ביום 17.3.04. רשם ביהמ"ש המחוזי מחק את הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. לטענת המבקשים החלטת הרשם בביהמ"ש המחוזי, (שהוכתרה "פסק דין"), כמותה כפס"ד סופי המסיים את ההליך, וניתנה בערכאה שניה, ולכן הבקשה לרשות ערעור לערכאה שלישית. הבקשה נדחתה.
ככלל, לצורך ההבחנה בין פס"ד להחלטה אחרת יש לבחון האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים, והאם ביהמ"ש הכריע באופן סופי בנוגע למחלוקת. ואולם, לכך חריג שהוכר בפסיקה, ועניינו בשאלה פרוצדוראלית כגון הארכת מועד, שאינה נוגעת למחלוקת גופה בין הצדדים. זו נתפסת כהחלטה אחרת, כיוון שנושאה טפל לנושא המחלוקת גופה. כיוון שכך, הערכאה המתאימה שאליה היה על המבקשים לפנות, וזאת בערעור בזכות, היא ביהמ"ש בו מכהן הרשם, קרי, ביהמ"ש המחוזי בת"א. נוכח האמור אין מנוס מדחיית הבקשה, כיוון שהסמכות מוקנית לערכאה אחרת.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אמיר אלטשולר למבקשים. 4.8.04).
דנג"צ 4418/04 - לשכת העתונות הממשלתית ואח' נגד אחמד סייף ואח'
*ביטול החלטת לשכת העתונות הממשלתית שלא להנפיק תעודות עתונאי לתושבי הרשות הפלשתינית שיש להם אישורי כניסה ואישורי עבודה בישראל (העתירה נדחתה).
המשיב, תושב-האזור, עובד בשירות סוכנות "רויטרס" בישראל מאז שנת 1990. כל השנים החזיק בתעודת עיתונאי אשר הוצאה על-ידי העותרת, ובמהלך השנים אף הוצאו לו היתרי כניסה לישראל באורח תדיר. בתחילת שנת 2002 סירבה העותרת לחדש את תעודת העיתונאי של המשיב, לנוכח מדיניותה החדשה שלא יוצאו לעיתונאים תושבי האזור תעודות עיתונאי. המשיבים 5 עד 14, תושבי האזור, הינם עיתונאים המועסקים בישראל על-ידי תחנת אל-ג'זירה. בהתאם למדיניותה החדשה סירבה העותרת להוציא תעודות עיתונאי לעיתונאים תושבי האזור העובדים עבור תחנה זו. כנגד הסירוב להוציא את תעודת העתונאי למשיבים עתרו אלה לבג"צ, ועתירתם נתקבלה. (בג"צ 8813/02 + 5627/02) ביהמ"ש בחן את האיזון שערכה הלישכה בין האינטרס שבשמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה לבין האינטרס החברתי לעיתונות חופשית ולסיקור פתוח, ופסק כי האיזון שנערך במקרה דנן אינו עומד במיבחן המידתיות. בסיכומו של דבר נעתר בג"צ לעתירת המשיבים. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
בפסה"ד לא נקבעה הלכה ה"עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" מצדיקה קיומו של דיון נוסף. טענות העותרים נוגעות, בעיקרן, לאופן בו יישם ביהמ"ש הלכות קיימות ומקובלות על נסיבות הענין, ולפיכך לא נתקיימה עילה מן העילות המצדיקות עריכתו של דיון נוסף. השופט חשין שדחה את הבקשה לדיון נוסף הבהיר כי הסירוב להיענות לבקשה לקיים דיון נוסף אין פירושו כי כל שנאמר בפסה"ד מקובל על השופט המסרב לבקשה. פירושו אינו אלא זה, שפסה"ד לא קבע הלכה מאותו זן הלכות המצדיקות על-פי דין קיומו של דיון נוסף, קרא: הלכה חדשה, קשה וכו'.
(בפני: השופט חשין. 4.8.04).