תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 1

רע"א 5991/02 - עופרה ועמוס גוירצמן נגד רות פריד

*התנאים המצדיקים מתן רשות ערעור על פס"ד המבטל פסק בוררות. *קבלת ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי שביטל פסק בוררות. *העילות המצדיקות ביטול פסק בוררות(מחוזי חיפה - ת.א. 495/01 + 433 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הם יורשיהם של בני הזוג שמילוביץ ז"ל (להלן: "המנוחים"). המנוחים התגוררו במשק חקלאי במושב ציפורי, ומכרו את זכויותיהם במשק למבקשים. בהסכם מכר מיום 18.4.85 היו המנוחים אמורים לפעול לפיצול המשק, והמבקשים היו אמורים לרכוש את הזכויות בבית ובשטח הצמוד לו בלבד, תמורת סכום של $60,000 (להלן: "ההסכם הראשון"). לאחר שהתברר כי פיצול המשק אינו אפשרי, נערך הסכם נוסף, שלפיו רכשו המבקשים את כל המשק, ואילו למנוחים נותרה הזכות להמשיך ולהשתמש בביתם, כל ימי חייהם (להלן - "ההסכם השני"). משנפטרו המנוחים, התעוררה מחלוקת בין המשיבים לבין המבקשים לגבי הזכויות במשק העזר. בעלי הדין העבירו את המחלוקת להכרעה בבוררות במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית, ולפי כלליו של מוסד זה. בעלי הדין הסכימו כי "יפעלו במשותף למינוי שמאי מקרקעין מוסכם, אשר יתן חוו"ד באשר לשווי המשק [משק העזר]". בפסק הבוררות קבע הבורר כי מכוחו של ההסכם השני נותרה בידי המנוחים הזכות להחזיק במשק העזר והזכות להשתמש בו, וכי התמורה ששולמה לפי ההסכם הראשון, שולמה עבור רכישת זכות החכירה במחצית המשק, ואילו התמורה עבור המחצית השניה - שלא שולמה בפועל - קוזזה כנגד שווי הזכויות שנשארו בידי המנוחים, להחזיק ולהשתמש במשק העזר. לפיכך קבע כי עם פטירת המנוחים, רכשו המבקשים הזכויות במשק כולו, ואין הם חייבים בתמורה נוספת.
ב. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לאשר את פסק הבוררות. המשיבים ביקשו לבטלו מכח העילות שבסעיף 24 לחוק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי פסק כי נפלה טעות מהותית בפסק הבוררות בכך שקבע כי המבקשים אינם חייבים בתשלום תמורה נוספת עבור משק העזר. בעניין זה סמך על כך שבהסכם הבוררות הסכימו בעלי הדין כי "יפעלו במשותף למינוי שמאי מקרקעין מוסכם, אשר יתן חוו"ד באשר לשווי המשק", וכי המסקנה שהמבקשים אינם חייבים בתמורה נוספת אינה עולה מהראיות. מסקנתו של ביהמ"ש היתה כי יש לבטל את החלק בפסק הבוררות שעניינו התמורה עבור זכויות המנוחים, על פי מספר עילות: בין מכח חריגה מסמכות, לפי מהותו של המונח; בין בהיות התוצאה נוגדת את תקנת הציבור; ובין באשר "קיימת עילה שעל פיה היה ביהמ"ש מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. אשר לבקשה למתן רשות ערעור - רשות ערעור על פסק דין שניתן בבקשות לאשר או לבטל פסק בוררות ניתנת רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה שיש לה היבט עקרוני - כללי החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין. זה המצב בענייננו. אמות המידה העיקריות לבחינת השאלה אם יש לבטל פסק בוררות או לאשרו, הן עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק; שאותן יש לפרש באופן דווקני ומצומצם. טעות על פני הפסק אינה נמנית על עילות הביטול. בענייננו, הרחיב ביהמ"ש יתר על המידה את גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות. בכך יצא בירורה של המחלוקת אל המרחב העקרוני של היקף הביקורת השיפוטית. מכאן המסקנה שיש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
ד. כאמור הסכימו בעלי הדין כי "יפעלו במשותף למינוי שמאי מקרקעין מוסכם" שיעריך את שוויו של משק העזר, ואעפ"כ לא נזקק הבורר להערכת שמאי. בכך לא חרג הבורר מסמכותו. במשך כל הליך הבוררות לא פעלו בעלי הדין למנות שמאי מקרקעין
מוסכם וגם לא מחו על כך שהבורר לא מינה שמאי, ובכך הוציאו את ענין מינויו של השמאי מגדר הבוררות ופטרו את הבורר מן המינוי. יתר על כן, השתתפותם של בעלי הדין בהליך הבוררות ללא כל מחאה בעניין זה יוצרת השתק מלטעון כי אי מינויו של השמאי היא עילה לביטולו של פסק הבוררות. הבורר נתן את דעתו על התמורה ועל הזכויות במשק העזר, ומצא כי "יתרת התמורה שלא שולמה בפועל... היוותה תמורה לזכויות המשניות, זכות ההחזקה והשימוש, שהושארו בידי המנוחים". בכך יצא ידי חובתו וקביעתו לא היתה תלושה מן המציאות. לפיכך דין טענתם זו של המשיבים להידחות.
ה. אשר לעילת הביטול באשר "תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור" - המסגרת הכללית של מושג הסדר הציבורי מתמלאת תוכן עצמאי מתוך מושגי יסוד של צדק ומוסר וצרכי המשטר החברתי והכלכלי המשתנים והולכים. ההכרעות שבפסק הבוררות עניינן מחלוקות כספיות בין בעלי הדין, כמתקשרים בחוזה, ואין בהם דבר הסותר תפיסות עולם או השקפות חיים המיוחדות למסגרת החברתית או הלאומית שלנו. גם אין כאן פגיעה במושגי יסוד של צדק ומוסר המקובלים עלינו. לפיכך גם דין טענה זו של המשיבים להידחות.
ו. אשר לעילת הביטול כי "קיימת עילה שעל פיה היה בימ"ש מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" - זו עילה עמומה, שקשה להתוות את גבולותיה. ניתן לומר כי היא מיועדת למצבים נדירים למדי, כמו למשל, אם נפגעו עקרונות הצדק הטבעי; התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות ואשר חוסר גילויין בזמנו לא היה תלוי במבקש; התגלתה תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות. מצבים כאלה לא התקיימו בפרשה שלפנינו ולפיכך גם עילה זאת אין לה על מה שתסמוך.
ז. נראה שהתערבותו של ביהמ"ש בפסק בוררות תהיה, בדרך כלל, מוגבלת ומצומצמת במקום שבעלי הדין הפקידו בידי הבורר את הסמכות לפסוק שלא לפי הדין המהותי, סדרי הדין וכללי הראיות. זהו מצב דומה לפסיקה של בימ"ש על דרך הפשרה, שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה.

(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ל. כפרי למבקשים, עוה"ד ד. מלכוב ושי. דקל למשיבים. 20.12.04).

בג"צ 3512/04 - מיכל שזיפי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'

* בג"צ 3512/04 - שכרו של עובד המשולם על בסיס עמלות אינו יכול להיות פחות משכר המינימום ויש לשלמו כל חודש. *כאשר מעביד משלים לעובד ששכרו משולם על בסיס עמלות, את ההפרשים בין ההכנסה מהעמלות לשכר המינימום, יכול המעביד לקזז הפרשים אלה בחדשים שההכנסה מעמלות עולה(העתירה נדחתה).
א. הנושא הנדון בעתירה הינו כיצד יש לקיים את חובת תשלום שכר מינימום על פי החוק כאשר מדובר בעובד אשר שכרו משולם על בסיס עמלות בלבד? בית הדין הארצי לעבודה נחלק בדעתו בשאלות העקרוניות הקשורות בסוגיה זו. בדעת הרוב נפסק, כי קיימת זיקת גומלין בין חובת תשלום שכר מינימום לעובד על פי החוק לבין הסדר שכר חוזי בין העובד למעביד, הבנוי על תשלום עמלות לעובד. לפי דעה זו, הסדיר המחוקק באורח קוגנטי, ראשית, את הכלל כי שכרו של עובד באשר הוא לא ירד, בכל מקרה, מתחת לשכר המינימום; שנית, תשלום שכר זה לא יעוכב מעבר לחודש ימים. מכאן כי גם עובד שבסיס שכרו בנוי על עמלות בלבד זכאי בכל מקרה לתשלום שכר מינימום מדי חודש. אלא שבנתון לכך נפסק בדעת הרוב כי המעביד רשאי לערוך התחשבנות איזון עם העובד לאחר מעשה. כך שכנגד סכומים ששילם המעביד בתורת שכר מינימום כשלא היתה לעובד הכנסה כדי שיעור שכר המינימום הנדרש, יזוכה המעביד בעתיד, בסכומים ששילם כאמור, כנגד עמלות שהרוויח העובד בחדשים "הטובים" מעבר לשכר המינימום. מנגד הביעה שופטת המיעוט את דעתה כי יש לשלם לעובד שכר
מינימום מדי חודש, וסכום זה אינו כפוף לתנאים ולסייגים כלשהם. אם על פי הסכם עבודה זכאי עובד לעמלות בגין עסקאות שיבצע, באים תשלומים אלה כתוספת לשכר המינימום המשולם לו באורח קבע, ואין מקום לקיזוז כלשהו בין שני מקורות תשלום אלה. העתירה נדחתה.
ב. התערבות בג"צ בהחלטות בית הדין לעבודה מצטמצמת למצבים בהם קיימת טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אשר הצדק מחייב את תיקונה. בנסיבות הענין שלפנינו, יקשה לומר כי נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, וכי דרישות הצדק מחייבות את תיקונה. אין לומר כי בגישה הפרשנית שננקטה על ידי הרוב נפלה טעות, ולא כל שכן טעות מהותית. יצירת זיקת גומלין בין חובת תשלום שכר המינימום וההסדר החוזי לתשלום שכר - במקרה זה עמלות - הינה סבירה ואפשרית, ובלבד שתוגשם תכלית החוק וישולם לעובד שכר מינימום מידי חודש, גם אם לא השתכר מעמלות כדי גובה שכר כזה. יצירת התחשבנות מדי פרק זמן, משלבת בין האינטרס הסוציאלי להבטיח מצד אחד את עניינו של העובד בקבלת שכר מינימום חודשי בכל מצב, ומצד שני משרתת מגמה של כיבוד חופש ההתקשרות החוזי בין הצדדים ביחסי עבודה ואיזון בין עניינו של העובד לעניינו של המעביד.

(בפני השופטות: בייניש, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיפו השופטות בייניש וארבל. עוה"ד אמנון מ. שילה וסאוסן סלום לעותרת, עוה"ד נחום פינברג, ילקי מלישקביץ וגב' מיכל פיינברג-דורין למשיב 2. 29.12.04).

רע"פ 1782/03 - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, משגב נגד יוסף סועאד ואח'

*חובת ההתייעצות של יו"ר ועדה מרחבית עם יו"ר "רשות מקומית" לפני הוצאת צו הריסה מינהלי, היא עם יו"ר המועצה האיזורית ולא עם יו"ר הוועד מקומי של הישוב שבו נעברה עבירת הבנייה ללא היתר(מחוזי חיפה - ע.פ. 2677/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, (להלן - "חוק התכנון והבנייה") מסדיר את הדרך והתנאים על פיהם יש לנקוט בהליך הוצאת צו הריסה מינהלי. בין היתר נקבע כי אם "היתה הועדה המקומית ועדה למרחב תכנון מקומי... לא ינתן צו הריסה מינהלי אלא לאחר התייעצות עם ראש הרשות המקומית שבתחומה מצוי הבנין החורג". השאלה העולה בענייננו היא - מיהו "ראש הרשות המקומית" עמו חלה חובת התייעצות בטרם יוצא צו הריסה מינהלי בידי יושב ראש וועדה מקומית למרחב תכנון מקומי שבתחומו נמצאות יותר מרשות מקומית אחת (להלן - "ועדת תכנון מרחבית"). האם חובת ההיוועצת היא עם ראש המועצה האיזורית, או ראש הועד המקומי בישוב שבו מצוי הבנין החורג.
ב. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה משגב היא ועדה מקומית מרחבית, המופקדת על מרחב תכנון מקומי הכולל את יישובי המועצה האזורית משגב (להלן: המועצה האזורית) והמועצה המקומית כאוכב. ראש הוועדה המרחבית הוציא צווי הריסה מינהליים למבנים שנבנו על ידי המשיבים שלא כדין בכפר חוסניה, לאחר שקיים התייעצות עם ראש המועצה האזורית. המשיבים עתרו לבימ"ש השלום להורות על בטלותם של צווי ההריסה, בטענה כי חובת ההיוועצות מתייחסת לראש הוועד המקומי בישוב בו נמצא הבנין נשוא הצו, ולא ראש המועצה האזורית. בימ"ש השלום דחה את העתירה וקבע כי חובת ההתייעצות הינה עם ראש המועצה האיזורית, שכן ועד מקומי אינו בגדר מועצה מקומית. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי, שהחליט, בדעת רוב, לקבל את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. הפרשנות המילולית והתכליתית כאחד של החוק, מצביעות על כך, כי בוועדת תכנון מרחבית, חובת ההתייעצות קודם להוצאת צו הריסה מינהלי הינה עם ראש המועצה האיזורית, להבדיל מראש הוועד המקומי של הישוב בו מצוי המבנה החורג. ההגדרה הצרה של "רשות מקומית" בחוק התכנון והבנייה מתיישבת היטב עם תכליתו. ההגדרה
בחוק זה, שאינה כוללת "ועד מקומי", משתלבת עם תכליתו של ההסדר בחוק בענין צו ההריסה המינהלי וההתייעצות הנדרשת עובר להוצאתו. אופיו המיוחד של צו ההריסה המינהלי הוביל לתיחומו והתנאתו בסייגים קשים, כדי ליצור מערכת פיקוח ובקרה אשר תימנע פגיעה בלתי מידתית בזכויות הקנין של הפרט. תכלית ההתייעצות הנדרשת, היא כי ההריסה לא תבוצע ללא שיקול מתאים, בהיעדר מידע מספיק בדבר נתונים רלבנטיים או חוסר מודעות מספקת לכלל השיקולים שיש להביאם בחשבון. לשם הגשמת התכלית הטמונה בהתייעצות, נקבע כי היא תיעשה עם ראש הרשות המקומית בתחומה נמצא המבנה המיועד להריסה, שבידיו הפרטים החשובים והמידע הרלוונטי הנדרש.
ד. השלטון המקומי במועצה האיזורית מתאפיין במיבנה דו-ריבדי שבו הוקנו מלוא סמכויות הממשל למועצה האיזורית, ואילו הוועדים המקומיים הופקדו על ענייני ניהול פנימי של הישובים אותם הם מייצגים, וסמכויותיהם הינן שיוריות לאלה של המועצה האיזורית. במסגרת הסמכויות הכלליות של המועצה האיזורית כלולים גם עניני תכנון ובנייה. תחום התכנון והבנייה הוא, בעיקרו, ענין איזורי המחייב החלת מדיניות אכיפה מרחבית כוללת ולא נקודתית. יתר על כן, להיוועצות עם ראש הועד המקומי עשויים להתלוות חסרונות שאין להתעלם מהם. אכן, הוועד המקומי והעומד בראשו קרובים לענייניהם של תושבי הישוב בו מצוי המיבנה החריג, ובידי ראש הוועד יש להניח כי יימצא מידע מפורט ונתונים שונים הקשורים לנושא ההריסה, עם זאת, לגבי ישוב קטן קיים חשש כי שיקולים שונים, פרי מסכת השפעות ולחצים, כמו גם מערכות יחסים וקשרים חברתיים ומשפחתיים, עלולים להשפיע על עמדת נציג הוועד עמו נועץ ראש מוסד התכנון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עוה"ד סוהאד בשארה וחסן ג'בארין למשיבים. 30.12.04).

בש"פ 11493/03 - מחמוד מחאג'נה ואח' נגד מדינת ישראל

*חסיון חומר חקירה שעליו, יחד עם חומר חקירה גלוי, ביסס מומחה מודיעין את עדותו לפיה קיימו הנאשמים קשרים עם ארגון טרור(בקשה לגילוי ראיה חסויה - הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הואשמו בעבירות שונות נגד ביטחון המדינה, המתבטאות, על פי הנטען, בגיוס כספים עבור ארגון החמאס, שהוא ארגון טרור. התביעה הודיעה כי היא מתכוונת להעיד מטעמה מספר עדים מומחים השייכים לזרועות הביטחון ולגורמי המודיעין, וציינה שעדים אלו יגישו חוות דעת בהן מסקנותיהם ביחס לזיקה שבין אנשים וגופים שונים, שלהם הגישו המבקשים סיוע, לבין ארגון החמאס. שר הבטחון חתם על תעודה בדבר ראיות חסויות, באשר לתוכנו של המידע אשר שימש להכנת חוות הדעת האמורות, למעט החומר הגלוי עליו הן מתבססות. עדי התביעה מטעם זרועות הבטחון העידו והמבקשים ביקשו להסיר את החסיון מעל המקורות עליהם סמכו את עדותם. המבקשים טענו כי בהיעדר אפשרות לבחון את החומר עליו מתבססות מסקנות המומחים לא ניתן להפריך את מסקנותיהם. הבקשה להסרת החסיון או לפסול את העדויות נדחתה.
ב. למעשה לא נתבקש ביהמ"ש לבחון אם יש בחומר החסוי ראיה כלשהי שעשויה להועיל להגנת הנאשמים או תומכת על פניה בקו ההגנה שלהם. טענת הסניגורים היתה שכל חומר שהוא בבסיס חוות דעת המומחים, יש לגלותו, ואין צורך לבחון אם יש בו על פי טיבו, כשהוא לעצמו, להועיל להגנת המבקשים. אעפ"כ, כאשר הוגש החומר לעיון ביהמ"ש, ניתנה שימת לב גם לשאלה אם יש בחומר מידע שיכול להועיל להגנת המבקשים ולא נמצא חומר כזה. בבחינת החומר החסוי לגופו עולה כי לא ניתן לגלות את החומר וזאת מן הטעמים המובהקים של ביטחון המדינה, כמפורט בתעודת החסיון.
ג. באשר לשאלה המשפטית האם יש לפסול, כטענת הסניגורים, את עדויותיהם של המומחים אשר נסמכו, בין היתר גם על המידע הסודי והחסוי שהגיע אליהם במהלך עבודתם הרגילה בקהיליית המודיעין - ככלל, כאשר מעיד מומחה בפני בית המשפט רשאי הצד שכנגד לבחון את מומחיותו ולעמת את המומחה עם חומר מקצועי הסותר, לכאורה, את מסקנותיו. בפרשה שבפנינו, העידו במשפטם של המבקשים מומחי מודיעין אשר מסרו במהלך עדותם כי מסקנותיהם מתבססות על חומר גלוי ועל חומר חסוי. התביעה טענה כי החומר הגלוי הוא בכמות גדולה ובאיכות גבוהה ולטענתה הוא תומך באופן חד משמעי במסקנות המומחים. הסניגורים חולקים על הערכה זו, ולטענתם, העובדה כי המומחים מסתמכים גם על חומר חסוי צריכה להביא לפסילת עדותם. טענה זו יש לדחות. ראשית, מומחי המודיעין הסתמכו על חומר גלוי בהיקף ניכר שנמסר לידי הסניגורים והסניגורים ניצלו את זכותם לערוך חקירות נגדיות מקיפות על יסוד חומר זה; שנית, אם מקבלים את טענת הסניגוריה במלואה מתבקשת המסקנה שלעולם לא יוכל מומחה מודיעין למסור עדות מקצועית אלא אם יחשוף כל פרט מן המידע שצבר בניסיונו המקצועי במהלך עבודתו. תנאי מרחיק לכת כזה, אינו נדרש משום עד מומחה בשום תחום מקצועי. אי הקבילות של החומר החסוי אינה מחייבת בהכרח אי קבילות של כל עדות המומחה, כפי שנטען על ידי הסניגורים.
ד. השאלה שתעמוד, איפוא, בפני בית המשפט אינה שאלה של קבילות אלא שאלה של משקל. בבואו לשקול כל אחת מהעדויות וחוות הדעת שבאו בפניו יהיה על בית המשפט להעריך כל אחת מן העדויות כשהיא לעצמה. במסגרת הערכה זו ישקול בית המשפט מה כוחו המשכנע של החומר הגלוי עליו הסתמך המומחה. שיקול הדעת לבחון את כוחה הראייתי של העדות שנמסרה תוך האילוץ האמור, מצוי כולו בידי הערכאה הדיונית והיעדר גילוי של חומר חסוי הוא נתון נוסף הנמצא בפני אותה ערכאה בבואה להכריע את הדין על פי התרשמותה מהראיות.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד אביגדור פלדמן, אבו חוסיין וריאד אניס למבקשים, עוה"ד דודי זכריה, מעין צור וגב' סילביה פריימן למשיבה. 30.12.04).

ע.פ. 7237/04 + 398/04 - דני בניאשווילי נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 7237/04 + 398/04 - הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים, כשהתאונה אירעה עקב שימוש בסמים ע"י הנהג הנאשם. *ההשלכה של בדיקת דם - "חיפוש בגוף החשוד" - על הסתמכות התביעה על בדיקה זו. *חזקה כי מי שמשתמש בסמים נתון תחת השפעת הסם. *החמרה בעונש בעבירה של הריגה ב(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8076/01 - ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער המתגורר באשקלון, שב בשעת בוקר מוקדמת, מבילוי בתל-אביב, כשהוא נוהג ברכב ועמו שלושה מחבריו. אותה שעה חנתה בשולי הכורכר שלצד הדרך, משאית שאורותיה הבהבו. מסיבה כלשהי סטה רכבו של המערער מנתיב נסיעתו, והתנגש בחלק האחורי של המשאית. כתוצאה מכך נהרגה נוסעת שישבה לצד המערער, ויתר נוסעי הרכב, ובהם המערער, נחבלו חבלות של ממש. בבדיקת דמו של המערער נמצא סם מסוג אקסטזי. על רקע זה הואשם המערער בעבירת הריגה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה אירעה עקב השימוש בסמים, כפי שהוכח מבדיקת הדם, והוסיף כי אדם המשתמש בסם מסוכן ומחליט לנהוג ברכב, עושה זאת בידיעה כי הוא עלול לגרום תאונה בה יקופחו חיי אדם, ודי בכך כדי לקיים את הלך הנפש של "פזיזות", כהגדרתו בסעיף 20 לחוק העונשין. על כן הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 21 חדשי מאסר בפועל ו-6 חדשים על תנאי ופסילה מנהיגה של 7 שנים. ערעור המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. לכאורה, שתי מערכות של דינים חולשות על בדיקת שכרותו של נהג. האחת היא זו אשר נקבעה זה מכבר בפקודת התעבורה ותקנות התעבורה, והאחרת, היא זו אשר
עוגנה החל בשנת התשנ"ו בחסד"פ וסמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד - להלן: חוק החיפוש). יחסי הגומלין בין שתי המערכות, נדונו בהרחבה בע.פ. 1641/04, בעניין נהיגה בשכרות, והדברים שנאמרו שם [ראה: סביר ס"ד 375] יפים גם לעניינו של ערעור זה. בניגוד לאלכוהול, חל איסור מוחלט על השימוש בסמים מסוכנים, בכל כמות שהיא, ואף נקבע בחוק כי הדבר מהווה עבירה.
ג. הקביעה כי שימוש בסמים מסוכנים, בכל כמות שהיא, יוצר חזקה לפיה הנהג נתון תחת השפעת הסם, מציבה בפני הנהג משוכה גבוהה, כמעט בלתי-עבירה, להפרכתה של חזקה זו. מצב זה מתחייב לאור השקפתם של המומחים כי השפעתו של סם האקסטזי משתנה מאדם לאדם, וקיימת אפשרות שגם לכמות קטנה של הסם, אף קטנה מזו שצרך המערער, תהיה השפעה שלילית ומכרעת על דרך נהיגתו. יתירה מכך, עניין לנו עם נהג אשר בוחר מדעת לעבור על איסור שבחוק, ובדרך זו הוא יוצר סיכון פוטנציאלי ששיעור חומרתו לציבור אינו ידוע. חרף הקושי הכרוך בכך, את החזקה יכול הנהג להפריך על ידי הבאתן של ראיות מטעמו, מהן ניתן ללמוד אם צריכת הסם היא אצלו עניין שבנוהג או מקרה חריג, ומה מידת השפעתו של הסם עליו, בדרך כלל, ועובר לתאונה בה היה מעורב, בפרט. ראיות מסוג זה היו בהישג ידו של המערער, והוא נמנע מלעשות בהן שימוש. את הימנעותו זו של המערער יש לזקוף לחובתו.
ד. אשר למידת העונש - השימוש בסמים הפך זה מכבר ל"נגע", אולם חומרה מיוחדת נודעת לעובדה כי הולך ומתרחב השימוש במה שנקרא "סמים קלים", כחלק מהרגלי הבילוי גם על ידי מי שאינו משתמש בסמים דרך קבע, ובהם גם בני-נוער, שאינם נרתעים מנהיגה לאחר שימוש בסמים. את התופעה הזו יש להוקיע, ובה יש להילחם בכלים העומדים לרשות ביהמ"ש. העונש שהושת על המערער אין בו כדי להשיג את מטרות ההרתעה. על כן, ובהתחשב בכך שאין בימ"ש שלערעור נוהג למצות את הדין עם נאשם, יועמד ענשו של המערער על 4 שנים מאסר. עונש המאסר על-תנאי ותקופת הפסילה ישארו על כנם, כאשר תקופת הפסילה תחל ביום שחרורו של המערער ממאסרו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' ענת חולתא למערערת, עו"ד מאי מורגנשטרן למשיב. 20.12.04).

ע.פ. 2366/03 - עסאף עסאף ואח' נגד מדינת ישראל

*הנסיבות האחרות" המצדיקות פיצוי של נאשם שהיה עצור וזוכה במשפטו(מחוזי חיפה - ת.פ. 243/02 - הערעור נדחה).

א. המערערים הואשמו בעבירות של יבוא סמים. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 21.7.94, יצאו מכפריהם בלבנון אל עבר גבול ישראל - לבנון, כאשר בידי עסאף כ-4 ק"ג הרואין. בהגיעם לגבול זרק עסאף שתיים מאריזות הסם מעבר לגדר לצידו הישראלי של הגבול, ובטרם הספיק לזרוק את אריזות הסם הנותרות נעצר, בעוד שאברהים הצליח להימלט, ונעצר כעבור מספר ימים. מהיום בו נלכד עאסף ועד לזיכויו בבימ"ש קמא היה נתון במעצר כ-22 חודשים. בהכרעת דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי "לגירסת התביעה יש על מה להישען בחומר הראיות... אך... התשתית הראייתית... אינה נטולת נקודות תורפה". קצין משטרה לבנוני שנקרא להעיד מטעם ההגנה, מסר כי עסאף פעל בשליחות משטרת לבנון ועקב אחרי סוחר סמים. ההגנה ביקשה לקרוא לעדים נוספים, אולם אלה סירבו להגיע ולמסור את עדותם בישראל. לאור כל זאת, קבע ביהמ"ש, כי משנבצרה מעסאף היכולת להתגונן כראוי, נכון לזכותו מהעבירות שיוחסו לו. הנאשם השני זוכה מנימוקים אחרים. סמוך לאחר זיכויו, נעצר עסאף שנית באשמת מעורבותו בשלוש פרשיות אחרות של סחר בסמים, בעת שהיה במעצר, בפרשייה הראשונה,
הורשע ונדון ל-11 שנות מאסר. בעקבות זיכויים, בפרשייה הראשונה, עתרו המערערים לביהמ"ש המחוזי לפיצוי בגין תקופת מעצרם, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. המשיבה התנגדה לבקשה והיא נדחתה. השניים ערערו ובטרם נשמע הערעור גיבשו המשיבה והמערער השני הסכם לפיו היא תשלם לו סכום של 100,000 ש"ח. משכך נותר רק ערעורו של עסאף. הערעור נדחה.
ב. הזכות לפיצוי וכיסוי הוצאות הגנה של נאשם בנסיבות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, אינה זכות מוחלטת. שיקולים שונים עשויים להוביל לכך כי זכותו של נאשם לפיצוי תצטמצם. התנאי הראשון להפעלת הסמכות הוא כי הנאשם יצא זכאי בדינו, ותנאי זה התקיים בעניינו של עסאף. התנאי השני הינו כי "לא היה יסוד לאשמה" ולחלופין, כי ביהמ"ש ראה כי נסיבות אחרות מצדיקות מתן פיצוי. במסגרת התנאי של "לא היה יסוד להאשמה", על ביהמ"ש לבחון את תשתית הראיות שהיתה מונחת בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום. השאלה בדבר קיומו של יסוד סביר להאשמה, נבחנת לאור מצב הדברים שהיה קיים עובר להגשת כתב האישום ולא במועד מאוחר יותר. לפיכך, פגמים שונים אשר מתגלים לתביעה רק במהלכו של המשפט, וגורעים מכוחן של הראיות המפלילות, לא ישמשו, ככלל, בסיס לטענה כי לא היה יסוד להאשמה. מעיון בפסה"ד המזכה את עסאף עולה כי עם תום פרשת התביעה הוא עתר לפטור אותו מלהשיב על האשמה, אולם טענה זו נדחתה, וגם בכך יש כדי להעיד על קיומו של יסוד להאשמה.
ג. אשר לתנאי של "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי" - עילה זו היא עילה שגבולותיה לא תוחמו. בפסיקה נמנו מספר שיקולים בהם ראוי להתחשב במסגרת עילה זו. רשימת השיקולים היא פועל יוצא של נסיבות המקרה. בענייננו, יש לקחת בחשבון, את תקופת המעצר הארוכה, בת 22 החודשים, וביקורת שהביע ביהמ"ש קמא על התנהלותה של החקירה באשר לחלקו של עסאף באירועים שתוארו בכתב האישום. מנגד אין ממש בטענת בא כוחו של עסאף, לפיה רשויות התביעה פעלו שלא בתום לב כאשר הגישו את כתב האישום נגד שולחו. ועוד, יש לקחת בחשבון את טיב זיכויו של עסאף, שהוא זיכוי מחמת הספק; הרשעתו של עסאף בעבירות דומות להפליא במסגרת פרשה אחרת - כאמור, זמן קצר לאחר זיכויו. אין להתעלם מנסיבה כה בולטת, שאינה מתיישבת עם חוש הצדק, לפיה עסאף שב וחטא באותן עבירות ממש, כמו אלה שיוחסו לו בעבר, ושמהן הוא זוכה מחמת הספק. התעלמות מנסיבה זו מסכלת את התכלית של עשיית הצדק, הניצבת בבסיסה של העילה בדבר קיומן של "נסיבות אחרות" המצדיקות את פיצויו של נאשם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עו"ד עמראן חרבג'י למערערים, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 1.12.04).

רע"א 449/04 - דני בן אליעזר ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*אימתי "המצאה בפועל" מהווה המצאת פס"ד לצורך התחלת מירוץ המועד להגשת ערעור. *כאשר ממציאים פס"ד שניתן לאחר שנדחתה בקשה לרשות להתגונן, יש להמציא גם את פסה"ד הדוחה את הבקשה לרשות להתגונן(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש הבנק המשיב נגד המבקשים, החליט בימ"ש השלום ביום 19.1.03 שלא לתת למבקשים רשות להתגונן ובעקבות זאת נתן באותו יום פס"ד נגד המבקשים. ערעור שהוגש ע"י המבקשים נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי, בפסק דין קצר, בנימוק שהוגש ביום 10.3.03, כחמישה ימים לאחר תום 45 הימים הקצובים להגשת ערעור בזכות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. פסק הדין של בימ"ש השלום, ובצמוד לו ההחלטה שלא לתת למבקשים רשות להתגונן, נחתמו בהיעדר הצדדים. ההמצאה על ידי המזכירות - בצירוף פסיקתא - נעשתה רק
ביום 20.2.03, וממועד זה לא חלפו 45 יום עד להגשת הערעור. עם זאת, כיוון שביום מתן פסק הדין העביר בא כוח המשיב עותק ממנו למבקשים בפקס, סבר ביהמ"ש המחוזי כי יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום חתימת פסק הדין, ולפיכך דחה את הערעור, "עקב הגשתו באיחור ללא הצדקה". המבקשים טוענים שנשלח להם רק פסק הדין, ולא נשלחה ההחלטה שניתנה באותו יום בעניין בקשת הרשות להתגונן, וכי הם המתינו בשל כך עד לקבלת ההחלטה המלאה. מדובר בשאלה פרוצדורלית העשויה לעלות לעתים בערכאות השונות, ולכן יש מקום לדון בה ב"גלגול שלישי".
ג. ככלל כאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. ואולם, בענייננו ישנם סימני שאלה אחדים באשר למהות הידיעה, בנוסף לסימנים בעייתיים באשר להמצאה הפורמלית. ראשית, וזה עיקר, מה שהומצא למבקשים - ועל כך אין חולק - הוא פסק הדין, שכלל אך את "השורה התחתונה" של קבלת התביעה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. ההמצאה לא כללה את ההחלטה המפורטת מאותו יום עצמו הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, שהשגות עליה הן מטבע הדברים החלק המרכזי בערעור לביהמ"ש המחוזי. מבחינה מהותית, ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן היתה חלק אינטגרלי ממכלול פסק הדין והיה מקום להמציאה. היו פגמים פורמליים נוספים: המצאה בפקסימיליה, לפי תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, צריכה לכלול חתימת השולח בכל עמוד ודף משלוח. דבר זה לא נעשה. גם לשיטתו של הסבור שיהיו מקרים בהם המצאה מהותית ברורה תגבר על כלל הידיעה, אין מדובר בגדרות פרוצות לרווחה, שהרי הכלל הוא קיום הדרישות הפורמליות במלואן, תוך שטענת ידיעה מול פורמליות תיבדק לגופה בהתאם לאמור. במקרה דנן, אי המצאתה של ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, דבר הפוגם גם מהותית מבחינת היכולת להכין כתב ערעור, מצטרף לליקויים האחרים שנפלו בהמצאה.
ד. המבקשים טענו בביהמ"ש המחוזי בדבר עיצומים בבתי המשפט במועדים רלבנטיים, ללא כל בסיס עובדתי. בנסיבות אלה, למרות קבלת הערעור, לא תבוטל החלטת ביהמ"ש המחוזי, שקבע הוצאות בסך 5,000 ש"ח לחובת המבקשת.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דוד זלצמן למבקשים, עו"ד אבי גרוהר למשיב. 9.12.04).

ע.פ. 4656/03 - אנטולי מירופולסקי וסרגי בקייב נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות. אין צורך להוכיח "מניע" לשם הרשעה ברצח(מחוזי נצרת - ת.פ. 1262/01 - הערעור נדחה).

א. בבוקר שבת, 22.9.2001, בסביבות השעה 15:10, נתגלתה, סמוך לגשר "הפקק" שעל נהר הירדן את גופתו של פבל מליז'וניק, צעיר כבן 25, תושב כרמיאל, שעלה מרוסיה והתגורר בגפו במרכז הקליטה בעיר (להלן: "המנוח"). בדיקה פתולוגית העלתה, כי הוא הומת בעשר מכות שהונחתו על ראשו באמצעות מכשיר קהה. בשבועות שקדמו למותו נהג המנוח לצאת מדי סוף-שבוע לדייג בנהר הירדן, יחד עם המערערים, תושבי כרמיאל, אשר היו חבריו היחידים. לקראת שעות הערב של יום ששי היו השלושה נפגשים, נוסעים לעמק החולה, ומתמקמים כארבעה ק"מ וחצי צפונית למקום שבו התגלתה הגופה. הם נהגו לבלות שם את הלילה, דגו, שתו ואכלו, ובשעות שלפני-הצהריים של יום השבת נהגו לשוב לבתיהם בכרמיאל. השלושה נהגו לקחת אתם את מכשירי הטלפון הסלולארי שלהם. לאחר הרצח נחקרו המערערים וטענו כי באותו סוף שבוע שהו כל העת בכרמיאל. דא עקא, מדו"חות איכון של מכשירי הטלפון הניידים התברר כי עד שעות הערב של יום ששי שהו, כמו גם המנוח, בכרמיאל, אך באותו ערב כבר אותרו התקשרויות של כל השלושה מאזור החולה. למחרת, בסביבות הצהריים, אוכנו שוב מכשירי המערערים בכרמיאל, ואילו במכשירו של המנוח לא נעשה עוד שימוש. גם
בני משפחתם של המערערים נחקרו, ובהודעותיהם - שאף הן כללו גרסאות שונות וסותרות - היה כדי להפריך את שמסרו המערערים בחקירתם. בתוך כך התברר כי המנוח עסק ביחד עם מערער 1 בסחר בכלי רכב, וכמו כן נהג להלוות כספים לשני המערערים ולבני משפחותיהם, ולמעשה עד ליום מותו טרם פרעו האחרונים את חובם. המערערים הועמדו לדין באשמת רצח המנוח וביהמ"ש הרשיעם. הערעור נדחה.
ב. הרשעתם של המערערים מתבססת, רובה ככולה, על ראיות נסיבתיות, שבחינתן ושרטוט התרחישים האפשריים העולים מהן נסמכים על ההיגיון, על השכל הישר ועל ניסיון החיים. כידוע, אין משקלן של ראיות מסוג זה נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה. ככלל, משניתן לספק למסכת הראיות הנסיבתיות הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו של נאשם, אין די בראיות אלה לצורך הרשעתו. אולם, לא סגי בקיומו של הסבר תיאורטי ורחוק. כדי לתת לנאשם פתח מילוט, על התרחיש החלופי להיות מבוסס וסביר דיו. בענייננו מכלול הראיות מובילות למסקנה מרשיעה, ולא ניתן לחלץ מהן מסקנה שיש בה כדי לעורר ספק ביחס לאשמתם של המערערים. הם לא אמרו את האמת בחקירתם ובעדותם באשר לקורותיהם בסוף-השבוע שבו נרצח המנוח. אלה אינם שקרים של מה בכך, אלא שקרים המתייחסים למהות האישום ועליהם נשענת הגנת המערערים. בשקרים אלה יש כדי לתמוך בראיות הנסיבתיות אותן הציגה המשיבה.
ג. אשר למניע - המנוח הלווה כספים למערערים ובני משפחותיהם. סך כל חובם של המערערים למנוח עמד על כ-15,000-20,000 ש"ח. עם זאת, לא עלה בידי המשיבה להראות כי חוב זה הקים מניע לרצח. ברם, אין באלה כדי להועיל למערערים, הואיל וקיומו של מניע אינו נמנה על יסודותיה של העבירה הפלילית. אמנם, באותם מקרים שבהם מורכבת התשתית הראייתית מראיות נסיבתיות בלבד, עשוי היעדרו של מניע נראה-לעין לעורר ספק באשמת הנאשם. אולם, אין זה כלל מוחלט, והדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאור נסיבותיו של המקרה שבפניו. במקרה דנן, הראיות הנסיבתיות הן מוצקות, ואין בהיעדר המניע כדי לערערן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אריה ליכט, חוסאם ביסאן ואיגור יוטקין למערערים, עוה"ד יהושע למברגר ושלוה לוין. 1.12.04).

דנ"א 4533/04 + 4011/04 - עיריית ירושלים ואח' נגד עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח'

*בדרך כלל לא תיענה בקשה לדיון נוסף כאשר פסה"ד שעליו מבקשים דיון נוסף, ניתן במותב מורחב של ביהמ"ש(עתירות לקיום דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 550/01 + 140/00 - העתירות נדחו).

א. בית המשפט העליון פסק פה אחד, במותב חמישה, כי יש להכיר בזכותו של אדם, שניזוק עקב מעשה עוולה ונתקצרה תוחלת חייו, לפיצוי עבור אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות"; לאמור, בשנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו. בית המשפט פסק כי יש להכיר גם בזכותו של העיזבון לפיצוי עבור ראש נזק זה, מקום שבו קוצרה תוחלת חייו של הניזוק והוא נפטר ונבצר ממנו להגיש תביעה בגין נזקיו. העותרים הגישו עתירות להורות על דיון נוסף בפסק הדין. העותרים טוענים כי נתקיימו בפסק הדין כל הטעמים שפורטו בסעיף 30(ב) סיפא לחוק בתי המשפט, לקיומו של דיון נוסף. לטענתם ההלכה שנפסקה בפסק הדין עומדת בסתירה להלכה קודמת של
בית המשפט העליון, והיא מהווה "מהפכה משמעותית ומהותית בדיני הנזיקין בכלל ובסוגיית שיעור הפיצויים בפרט". לענין "חשיבותה של ההלכה" טוענים העותרים כי החשיבות היא בכך שפסק הדין הכיר בראש נזק חדש שטרם היה כמוהו. חשיבותה הנוספת של ההלכה היא בפגיעה שהיא פוגעת בזכות הקנין של ציבורים גדולים בישראל. העתירות לדיון נוסף נדחו.
ב. מסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, משתמע שלא די בכך שההלכה החדשה שנפסקה סותרת הלכה קודמת, ואף לא די בכך שהיא חשובה, קשה או שיש בה חידוש, אלא יש לבדוק גם אם יש הצדקה עניינית לחזור ולהביא את הענין שוב הפעם לדיון נוסף במותב חמישה או יותר. החשיבות, הקשיות או החידוש, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת. שיקול נוסף וחשוב שיש להביא בחשבון הוא מה היה גודלו של מותב השופטים שדנו בעניין מלכתחילה. הכלל הוא שלא יקויים דיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון במותב מורחב אלא כשקיימות "נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן, היינו במקרים חריגים שבחריגים". אכן, ההלכה שנפסקה בפסק הדין עומדת בסתירה להלכה קודמת ועל כך עמד המותב בפסק הדין; אך לא די בסתירה זאת כדי לחזור ולדון בהלכה בדיון נוסף. אשר לחשיבותה וחידושה של ההלכה, אין ספק שנתחדשה בפסק הדין הלכה חשובה ואפילו מופלגת בחשיבותה. אולם בכך לא סגי. דרכו של המשפט שמעת לעת מתחדשים בו חידושים. הוא משתנה עם שינויי העתים ועם השינויים בתפיסות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות.

(בפני: השופט טירקל. 7.12.04).

ענמ"ש 9019/04 - מרדכי וירשובסקי נגד אבי לוי חשב הכנסת ואח'

*המשכורת הקובעת" במתן גמלאות לח"כ שפרש, במצב של כפל גמלאות - מהכנסת ומרשות מקומית(הערעור נדחה).

א. המערער כיהן כחבר כנסת מיום 13.6.77 ועד ליום 13.7.92. עובר לבחירתו לכנסת, שימש כיועץ המשפטי של עיריית תל-אביב במשך 11 שנים. עבור כהונתו כיועץ המשפטי זכאי המערער לגמלה בשיעור של %55.42 ממשכורתו הקובעת בעיריית תל-אביב, מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות). עבור כהונתו בכנסת, זכאי המערער לגמלה בשיעור של %55.31 ממשכורתו הקובעת בכנסת, מכוח חוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון. במצב של כפל גמלאות, נקבעו הוראות תיאום בין הקצבאות. חוק שירות המדינה קובע שיעור קצבה מקסימלי משני מקורות עד ל-%70 מהמשכורת הקובעת. החלטת הגמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון קבעה מצדה, עובר לתיקון ההחלטה בשנת 1996, גמלה בשיעור מרבי של %70 מ"המשכורת הגבוהה" מבין המשכורות שהיוו את הבסיס לקצבה, ולאחר תיקונה עד 100 אחוז מהמשכורת הקובעת למי שעבר את גיל 60. לפיכך, עד ל-1996 נהנה המערער מגמלה של %70 ממשכורתו בעיריית תל-אביב, שהיתה גבוהה מזו שקיבל בכנסת, ולאחר התיקון להחלטת הגמלאות בשנת 1996 הגיע לתקרה של %100 מן ה"משכורת הקובעת" שהיא השכר בכנסת. לטענת המערער, משכורתו הקובעת היא המשכורת הגבוהה, זו שקיבל מעיריית תל-אביב, ולכן יש לתקן את גמלתו כך שיהא זכאי ל-%100 ממשכורת זו. לעומת זאת, המשיב סבור כי המונח "המשכורת הקובעת" הוא המשכורת בכנסת. בפני המשיב עמדו, איפוא, שתי אפשרויות: האחת, %70 ממשכורתו הקובעת של המערער בעירייה לפי חוק שירות המדינה; השנייה, החלטת הגמלאות,
%100 מהמשכורת הקובעת בכנסת מבין אלה בחר המשיב בקיצבה הגבוהה המיטיבה עם המערער. הערעור נדחה.
ב. סעיף 1 להחלטת הגמלאות קובע באופן מפורש כי המשכורת הקובעת היא זו של חבר כנסת, ולא משכורת אחרת. טוען המערער כי בפרשה אחרת נקבעה הלכה לפיה מקום בו חלות שתי הוראות בדבר כפל גמלאות, יש להעדיף את זו המיטיבה עם הזכאי. פרשנות זו נכונה היא. עם זאת, בענייננו אין תחרות בין שתי הוראות המאפשרות למערער להגיע לקצבה של %100 מהמשכורת הקובעת, כפי שהיה באותה פרשה, אלא הוראה אחת המאפשרת צבירה של עד %70 מהמשכורת הקובעת בגין עבודתו בעיריית תל-אביב, והוראה שנייה המאפשרת צבירה של %100 מהמשכורת הקובעת בגין שירותו בכנסת. מבין תקרות אלה נבחרה הגמלה הגבוהה יותר, זו המיטיבה עם המערער, וממילא לא הופחתה קצבתו בעקבות תיקון החלטת הגמלאות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אמיר דוידוב למערער, עוה"ד גב' אנה שניידר וארבל אסטרחן למשיב. 7.12.04).

רע"פ 4261/04 - יעקב פארין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים. *השיקולים להקלה בעונש במקרה של גרימת מוות בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ע.פ. 70082/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעור על חומרת העונש נתקבל).
א. ביום 15.12.1998 אירעה תאונה בנתיב השמאלי של כביש החוף, כאשר רכב מסוג ניסאן שבו נסעו יעקב מלמוד (להלן: יעקב) ואמנון כהן ז"ל (להלן: אמנון) פגע מאחור, ברכב מסוג טויוטה (להלן: הטויוטה), שבו נסעו לאה אברהמוף (להלן: לאה) ואפרים פוזיילוף ז"ל (להלן: אפריים). (להלן: התאונה הראשונה). יעקב הפעיל את אורות-המצוקה המהבהבים ברכב הניסאן, וכל המעורבים בתאונה נעמדו על הכביש, בסמוך ליד שני כלי-הרכב וביניהם, לצורך החלפת הפרטים האישיים. המערער נהג ברכבו, מסוג פיאט אונו (להלן: הפיאט). מהירות נסיעתו היתה 57 קמ"ש. הוא התנגש בניסאן מאחור, וזו נהדפה קדימה ופגעה באנשים שהתגודדו במקום (להלן: התאונה השנייה). בהתנגשות זו נהרגו אמנון ואפריים ונפצעו לאה ויעקב. כלי-רכב נוספים שחלפו במקום פגעו בכלי-הרכב שהיו מעורבים קודם לכן בתאונה. כתב האישום מייחס למערער נהיגה רשלנית, בכך שהוא לא שם לב לדרך שלפניו ונהג בחוסר-זהירות ובחוסר-מיומנות; נהג במהירות שאינה סבירה בנסיבות הדרך; לא שמר מרחק מכלי-הרכב שלפניו; לא האט במועד ולא בלם את רכבו. ביהמ"ש לתעבורה קבע, כי רכב הפיאט של המערער הוא שפגע בניסאן, והרשיע את המערער בעבירות גרימת מוות ברשלנות, גרימת חבלה ואי שמירת מרחק, וגזר לו שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, פסילה מנהיגה ל- 10 שנים וקנס. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אין עילה להתערב בהרשעה פרט לעבירה של "אי שמירת מרחק". לאור מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, כי ביהמ"ש לתעבורה שגה בקביעתו כי המערער לא שמר מרחק מכלי הרכב שהיו לפניו, מן הדין היה לזכות את המערער מעבירה זו.
ג. אשר לעונש - בימ"ש שלערעור אינו נוהג להתערב בשאלות הנוגעות לחומרת העונש. במיוחד כך במסגרת "גלגול שלישי". זאת ועוד, אין מנוס, בקביעת העונש בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, מלשקף את החומרה הרבה הטמונה בעבריינות הכביש - שקורבנותיה רבים. עם זאת, יש ששיקולים של צדק יעמידו עילה להתערבות ולהקלה בעונש. המציאות
מלמדת כי לעיתים, חוסר תשומת-לב או התרשלות רגעית עלולים להסתיים באסון כבד. במקרים כאלו, אף כי יש בהם כדי לבסס הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עשוי ביהמ"ש, בנסיבות חריגות, להימנע מהטלת עונש של מאסר בפועל. המקרה שבפנינו בא בגדר מקרים חריגים אלו. ראוי להביא בחשבון העונש את גילו של המערער בעת האירוע (20 שנים), הזמן הרב שחלף ממועד התאונה (כ-5 שנים), והמלצת שירות המבחן להטיל על המערער מאסר שירוצה בעבודות שירות. אין להתעלם מן העובדה, כי המערער הופתע מהמחזה שנגלה לנגד עיניו, והגיב, אמנם בדרך שגויה והרת-אסון, למפגע שהיה זה מכבר בכביש. לא הוכח כי נהיגתו של המערער היתה "פרועה". כמו-כן, כלי-רכב נוספים היו מעורבים בתאונה, ולא רק המערער כשל בניסיונו להימנע מהתנגשות. כן יש להתחשב בזיכויו של המערער, מעבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה. על כן יופחת עונש המאסר בפועל ויועמד על 6 חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות. העונשים האחרים - מאסר על תנאי, פסילה וקנס - יוותרו בעינם.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אילון אורון למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 6.12.04).

בש"פ 11072/04 - מדינת ישראל נגד נאדר אבו גריבה

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של הריגה בדקירות במהלך קטטה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

ביום 29.8.04, בשעות הערב, התפתחה קטטה בין בן אחיו של המשיב (להלן - יונס) לבין רמזי זעטרי (להלן - המנוח). במהלך הדברים התקשר יונס למשיב וביקש ממנו שיבוא לעזור לו. בכתב האישום שהוגש נגד המשיב נטען כי הגיע למקום וניגש אל המנוח בכוונה לרצוח אותו וכי דקר את המנוח בראשו פעמיים באמצעות מברג וגרם למותו. המשיב הואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה לגבי ביצוע עבירת הריגה בלבד, הורה על הגשת תסקיר מעצר ולאחר שהוגש תסקיר מעצר החליט על שחרורו של העורר בתנאים. הערר נתקבל.
המשיבה טוענת, כי המשיב הגיע לזירת הקטטה מתוך כוונה לרצוח את המנוח, ואילו הסניגור טען כי המנוח החזיק בידו מברג והמשיב ביקש להוציא את המברג מידיו, ולאחר שהצליח בכך נמשך המאבק, והמשיב נדחף כשהמברג בידיו לכיוון ראשו של המנוח. ברם, בגופתו של המנוח נמצאו שני פצעי דקירה, האחד בצד הימני של הגולגולת והאחר ברקה השמאלית. קשה לקבל את הטענה ששני פציעה החדירה נגרמו כתוצאה מן המאבק. משנמצא, כי קיימות ראיות לכאורה, בוודאי לגבי עבירה של הריגה, ברי כי קיימת חזקת מסוכנות עילת מעצר, לפי סעיף 21 לחסד"פ. יצויין עוד כי האירוע עצמו התרחש ביום 29.8.04. המשיב עזב את מקום האירוע ולא התייצב במשטרה. הוא נעצר ביום 19.9.04. מקרה זה איננו מצדיק שימוש בחלופת מעצר.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד נ. כץ לעוררת, עוה"ד מ. מרוז וש. מרוז למשיב. 17.12.04).

רע"פ 10896/04 - סעיד פואד אג'באריה

*צו הריסה לאחר המשך בנייה בלתי חוקית למרות צו הפסקה שיפוטי בעבודות הבנייה (הבקשה נדחתה).

ביום 14.5.03 נתן בית-משפט השלום בחדרה צו הפסקה שיפוטי האוסר על המבקש להמשיך בביצוע עבודות בנייה במקרקעין שבבעלותו באום-אל-פחם. חרף צו ההפסקה המשיך המבקש בעבודות הבנייה, ומשכך, נתן ביהמ"ש, כסמכותו לפי סעיף 241 לחוק התכנון והבנייה, צו הריסה. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטה זו, וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה מעוררת שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת והמצדיקה דיון בערכאה שלישית. לגופו של עניין
- תכליתם של הצווים שבחוק לבער תופעת הבנייה הבלתי חוקית בעודה באיבה, בנוסף לאפשרות הענישה הפלילית ובנפרד ממנה. חשיבות יתרה נודעת להפסקת הבנייה בעודה באיבה, בכדי למנוע יצירת עובדות מוגמרות בשטח, ומשכך, רואה המשפט בחומרה תופעה של הפרת צווים שיפוטיים ומינהליים בתחום התכנון והבנייה. אכן, לא היה מקום לומר, כדברי בית-משפט השלום, כי "בשלב זה אין מקום להפעיל שיקולי צדק". סעיף 241 לחוק קובע מפורשות כי בית-המשפט יצווה צו הריסה "אם ראה שמן הצדק לעשות כן". עם זאת, מן הצדק היה, אמנם, להורות על הריסת הבנייה מפירת הצו השיפוטי. לא נגרם למבקש כל עיוות דין; ולא עלה בידי המבקש להצביע על טעם שבצדק אשר ימנע הוצאת צו הריסה בעניינו. יש לדחות גם את הטענה לפיה שאלת ההריסה תתברר במסגרת ההליך הפלילי המתקיים כנגד המבקש. המדובר בשאלות המוסדרות בהליכים שונים, בסמכויות המופעלות לתכליות שונות, ובשלבים שונים של ההליך המשפטי.

(בפני: השופט חשין. 6.12.04).

רע"א 2244/04 - ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ

*דחיית בקשה ל"ריבית מיוחדת" לפי סעיף 28 לחוק חוזה ביטוח, כאשר חברת הביטוח דחתה דרישה לתגמולי ביטוח וחוייבה בעקבות תביעה שהוגשה נגדה (הבקשה נדחתה).

המבקשת ערכה עיסקת ליסינג משולשת לרכישת זכויות ברכב מסוג "מיצובישי". המבקשת ביטחה את הרכב אצל המשיבה, ומחמת טעות נרשם מספרו של רכב אחר - אף הוא מסוג "מיצובישי" - שבוטח ע"י אותו סוכן ביטוח במסגרת עסקת ליסינג. הרכב נגנב והמשיבה סירבה לשלם את תגמולי הביטוח, מהטעם, בין היתר, שהמכונית שנגנבה לא היתה המכונית אשר בוטחה. בית משפט השלום דחה את טענות המשיבה וחייבה בתשלום התגמולים ובעלות שכירת רכב חלופי. כן קבע על אלה ועל הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין, "ריבית מיוחדת" שתחול על המשיבה בשיעור של %12 בהתאם לסמכותו לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, למקרה שבו מבטח לא שילם למבוטח את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, בו נותרו לדיון בסוגיית חיובה של המשיבה ב"ריבית מיוחדת". ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בנושא זה בציינו כי למבטח עומדת זכות לברר בתום לב את עצם חבותו לשלם תגמולים ואת שיעור החבות, וגם אם טענות המבטח נדחות לבסוף, אין בכך בלבד כדי להפוך את עצם העלאתן לפעולה שלא בתום לב. במקרה זה, קבע בית המשפט המחוזי, לא הוכח חוסר תום לב, ולפיכך לא קמה עילה לחייב את המשיבה בריבית מיוחדת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסוגיה אותה מעלה המבקשת אינה מצמיחה שאלה משפטית בעלת אופי עקרוני, אשר יש בה מן החידוש. המדובר בהסדר של החוק אשר פורש ויושם על פי אמות מידה מקובלות. הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד בעז ארד למבקשת. 1.12.04).

רע"א 10165/04 - noitaroproC sireVoiB נגד מנפרד גרימברג ואח'

*כשניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום במעמד צד אחד, הדרך לתקוף את ההחלטה הינה בהגשת בקשה לביטול ההיתר ולא בבקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי בחיפה מתנהלת תובענה שהגישו המשיבים 2-1 (להלן: התובעים) נגד המשיבה 3 (להלן: הנתבעת). במקביל, מתנהלת בארצות הברית תובענה שהגישה המבקשת נגד התובעים והנתבעת. הרקע לשתי התובענות הינו מערכת הסכמים משולשת בין המבקשת, התובעים והנתבעת, אשר היחסים העסקיים ביניהם עלו
על שרטון. ביהמ"ש המחוזי נתן היתר להמצאת כתבי בי-דין למבקשת אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, והורה על צירופה לתובענה כנתבעת נוספת. הוא נימק זאת, בין היתר, בכך שהשתתפותה בהליך דרושה על מנת לאפשר לביהמ"ש להכריע ביעילות בכל השאלות השנויות במחלוקת. המבקשת טוענת כי בהחלטתו של בימ"ש קמא נפל פגם דיוני חמור, באשר התובעים כלל לא הגישו בקשה, לא כל שכן בקשה ערוכה כדין, להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
דרך המלך לתקיפת היתר המצאה אל מחוץ לתחום שניתן ביחס לבעל דין, מטבע הדברים, שלא בנוכחותו, הינה הגשת בקשה לביטולו, לפי תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אכן, כאשר ההחלטה שניתנה על פי צד אחד הינה פסק דין, עליו ניתן לערער בזכות, ישמע ביהמ"ש שלערעור את השגותיו של בעל הדין כנגד ההחלטה אם הוא בוחר לערער עליה. ואולם, כאשר מדובר בהחלטה אחרת עליה יש להגיש בקשת רשות ערעור, כבמקרה דנא, הרי שהימנעותו של בעל הדין מלפנות לביהמ"ש שנתן את ההחלטה מהווה טעם לדחיית הבקשה. העובדה שהמבקשת החמיצה את המועד להגשת בקשה לביטול ההחלטה לביהמ"ש המחוזי, אינה מהווה טעם לפתיחת שעריה של ערכאת הערעור.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ד. ויגדור ור. לובן-כץ למבקשת. 2.12.04).

ע.א. 10798/04 - ריטה בר דוד ואח' נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'

*סעד זמני נגד מימוש שעבוד על דירות מגורים, עד למתן פס"ד בערעור (בקשה למתן סעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקשות הן אחיות, הנשואות לשניים (להלן יחד: החייבים), אשר התקשרו בשנים 1994-1995, במהלך עסקיהם, ב0הסכמי הלוואה עם המשיבה, במסגרתם שועבדו למשיבה נכסי מקרקעין שבבעלותם. לימים נקלעו החייבים לקשיים כספיים, ובשנת 2002 נערך בין הצדדים הסכם חדש עליו חתמו גם המבקשות, ובו נקבעו כבטוחות שלושה נכסים - נכס מסחרי - ודירות המשמשות למגורי החייבים. משלא עמדו החייבים בהתחייבותם פתחה המשיבה בהליכי הוצל"פ למימוש הבטוחות. המבקשות עתרו לביהמ"ש המחוזי לביטולם של הסכמי ההלוואה ושטרי השעבוד על נכסי המקרקעין, וביהמ"ש דחה את התובענה. המשיבות הגישו ערעור ובגדרו הוגשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, נגד מימוש השעבודים, על-פי סעיף 471 לתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה נתקבלה.
ככלל, יש בדחייתה של התובענה, כדי לעורר ספק בדבר מידת הצידוק שבהענקת סעד זמני בידי ערכאת הערעור. על המבקש את מתן הסעד הזמני, להראות, בין היתר, כי סיכוייו להצליח בערעור אינם מופרכים. בעניין דנא אין צורך לחוות דעה בדבר מידת סיכוייו של הערעור להתקבל. די בכך שאין הערעור משולל יסוד על פניו. באשר למאזן הנזק, שיש להביא בחשבון, אף שככלל יש להעדיף את עניינו של הזוכה בפסה"ד בנקיטת צעדים לגביית החוב, הרי הואיל ושניים מן הנכסים הם דירות המשמשות למגורי המבקשות, קם חשש כי פינויין בטרם הוכרע הערעור יגרום למבקשות נזק קשה, אשר למצער שקול לנזקה של המשיבה אם לא ימומשו הבטוחות לעת הזו. משהודיעו המבקשות כי אין מניעה למימוש הבטוחה בנכס המסחרי, אין צורך לדון בבקשתן למנוע את מימושו של נכס זה. על כן יסוד האמור, יש להורות על הפסקת הפעולות למימושן של הבטוחות בדירות המגורים, ובהן בלבד, עד למתן פסק הדין בערעור.