על"ע 2443/04 ואח' - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד ישראל בלום
*הרשעה בשורה של עבירות משמעתיות ע"י עו"ד וחומרת העונש. *קיום שורה של משפטים בעבירות משמעת בפני אותו הרכב בי"ד משמעתי אינו פוסל את ההליכים, אך רצוי לצמצם תופעה זו. *אי קיום הסכם שכ"ד פרטי ע"י עו"ד, גם כאשר הושג הסדר פשרה שניתן לו תוקף של פס(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיב הואשם בשורה של עבירות משמעת, במספר אישומים שנדונו בסדרה של הליכים. בית הדין המחוזי הרשיעו בחלק מן האישומים וגזר את דינו. ביה"ד הארצי התערב בחלק מן הפסיקות והקל בדינו של המשיב. על פסקי הדין הוגשו ערעורים וערעורים שכנגד. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. טענתו המיקדמית של בלום היא, כי יש לפסול את ההרכבים שדנו בענייניו בבית-הדין המחוזי בחמש מתוך שש הפרשות שלפנינו, הואיל ולאב-בית-הדין היתה דעה קדומה נגדו. לטענתו, חרף קיומם של עשרות הרכבים אחרים בבית-הדין המחוזי, ישב אותו אב-בית-דין בענייניו ביותר מתריסר תיקים בעבר ובחמש מתוך שש הפרשות שלפנינו, והצטברות זו יוצרת מצב הפוגע בצדק, ולמיצער - במראית פני הצדק. טענה זו נמנית עם טענות הפסלות של שופט בעילה של משוא-פנים, והמבחן הקובע הוא, מבחן "האפשרות הממשית" של משוא פנים או דעה משוחדת מצידו של השופט. סוגיית פסילת שופט על רקע ישיבתו כשופט בהליך או בהליכים אחרים של אותו נאשם - נדונה פעמים רבות, ובתי-המשפט לא ראו בכפל-דיון מעין זה טעם טוב לפסילה. כך הוא גם הדין בענייננו. עם זאת יש לציין כי ראוי - אפוא - על דרך העיקרון - כי לשכת עורכי הדין על מחוזותיה תפעל לצמצם תופעה זו ככל הניתן, בהתחשב באילוצים שבאירגון.
ג. אחת ההרשעות של בלום היתה בעבירה של אי כיבוד פסק-דין קודם שניתן נגדו, פסק-דין אשר נסב אף-הוא על אי-כיבוד פסקי-דין קודמים של בית-הדין המחוזי ושל בית הדין הארצי. כן נמנע בלום ממתן תשובה לקובלנה שהגיש נגדו הוועד המחוזי. בפסקי-הדין הקודמים חוייב בלום לשלם הוצאות לקובל ולמתלוננת, ואף נגזרו עליו שישה חודשי השעייה על-תנאי. חרף שלוש הפסיקות, לא עמד בלום בחיובים שהושתו עליו, על-כן הוגשה נגדו הקובלנה נושא הדיון, וביה"ד הרשיעו וגזר את דינו לשנת השעייה בפועל הכוללת בתוכה הפעלת ששת חודשי השעייה על-תנאי שהופעלו. טענותיו של בלום כנגד הכרעת הדין נדחו על-ידי בית-הדין הארצי. עם זאת הקל בית-הדין הארצי, בענשו והמיר את עונש ההשעייה בפרשה זו בקנס בשיעור 5,000 ש"ח. בפרשה אחרת הרשיע בית-הדין המחוזי את בלום בעבירות של פעולה בניגוד לחובות נאמנות ומסירות ללקוח, באשר נמנע במשך שנתיים וחצי מהשלים רישום זכויות במקרקעין של דירה שרכשו לקוחותיו. כן נמנע ממתן תגובה לפניות הוועד המחוזי שקבל נגדו. בגין הרשעה זו הטיל עליו בית-הדין המחוזי שישה חודשי השעייה על-תנאי ותשלום פיצוי של 10,000 ש"ח ללקוחותיו, אלא אם ישלים את רישום הזכויות בנכס תוך 45 ימים. בלום ערער לבית הדין הארצי הן על ההרשעה והן על גזר-הדין, ובית הדין דחה את הערעור על ההרשעה אך קיבל חלקית את הערעור על גזר-הדין, עונש ההשעייה על-תנאי הומר בנזיפה והפיצוי הוקטן לסך כולל של 5,000 ש"ח.
ד. עוד הורשע בלום בעבירות של אי דיווח ללקוח ועיכוב כספי פיקדונות, כאשר במשך שנים גבה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל כספי מזונות המגיעים ללקוחתו (המתלוננת) והותיר את הכסף בידו. בגין עבירות אלו הטיל בית-הדין המחוזי על בלום עונש של הרחקה לצמיתות. בערעורו לפני בית הדין הארצי טען בלום כי העביר את הכספים לחשבון פיקדון ועיכב אותם שם עד לתשלום שכר-הטירחה שהמתלוננת חייבת לו, לטענתו. בית-הדין הארצי קבע כי גם אם נכונה טענה זו, עבר בלום את העבירה שהורשע בה, אך הקל בעונש, והעמידו על שתי שנות השעייה בפועל. בית הדין הוסיף וקבע, כי אותן שתי שנות השעייה בפועל יוכל בלום להמירן בהשעייה על-תנאי, אם ימציא
אישור על הסדרת התשלומים למתלוננת תוך 4 חודשים מיום מתן פסק-הדין. באשר לטענת העיכוב והקיזוז - זכות העיכוב שמורה לעורך-דין על-פי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. לפי סעיף זה כספי מזונות לאשה ולקטינים אינם נכללים בזכותו של עורך-דין לעיכוב. אשר לטענת בלום כי החזיק בכספי המתלוננת-הלקוחה בקיזוז לחוב שהיא חבה לו, גם טענה זו אינה עומדת לו. המסקנה היא כי המעשים שעשה בלום בכספים של מרשתו נעשו שלא כדין, ודין טענותיו דחייה. בפרשה זו - כאמור, גזר בית-הדין הארצי על בלום עונש השעייה בפועל הניתן להמרה בעונש על-תנאי. אין בחוק - אף לא בכל מקום אחר - סמכות "להמיר" עונש בעונש כהחלטתו של בית-הדין הארצי. על כן בפרשה זו יבוטל גזה"ד והתיק יוחזר לבית-הדין הארצי לגזירת דין מחדש לאחר שמיעת טיעוניהם של בעלי-הדין.
ה. בפרשה אחרת הודה בלום כי משך תקופה ארוכה פיגר בתשלום שכר-דירה עבור משרדו, גם לאחר שהושג הסדר שקיבל תוקף של פסק-דין, ובלום לא עמד אף בהסדר זה. ביה"ד ראה בכך עבירת משמעת ופגיעה בכבוד מקצוע עריכת-הדין. להשקפתו, ניצל את מעמדו כעורך-דין כדי לזכות בהתחשבות מצד המתלוננים, ובנוסף לכך לא ציית לפסק-הדין של בית-משפט השלום שכוון אליו אישית. בערעורו על הכרעת הדין טוען בלום טענות דיוניות וטענות שבמהות. במישור הדיוני טוען בלום כי בהליכים נפלו פגמים אלה ואחרים, בין היתר, בכך שהדיון בישיבה השנייה של בית-הדין נערך בהיעדרה של חברת-בית-הדין. למהותם של דברים טוען בלום, כי ההתקשרות בינו לבין המתלוננים היתה אישית וללא כל זיקה להיותו עורך-דין והוא לא זכה ליחס מועדף מצד המתלוננים אך בשל היותו עורך-דין. הדין עם בלום בטענות הדיוניות. סיבת היעדרותה של חברת-בית-הדין בישיבה לא נבחנה כלל. מושב בית-דין למשמעת מושב שלושה הוא, ושני תנאים נדרשים לדיון או להמשך דיון במושב שניים. אחד, כי "נבצר" מחבר-בית-הדין ליטול חלק בדיון; שניים, כי אב-בית-הדין לא החליט על דחיית הדיון. פירוש המושג "נבצר" מצביע על גורם שמעבר לשליטת האדם, והיעדרות על-דרך הסתם אינה עולה כדי "נבצרות". יתר-על-כן: שומה עליו על בית-הדין לחקור ולדרוש מה טעם לא התייצב חבר-בית-דין לדיון, ואם חדל בית-הדין ולא מילא חובתו זו - נפגם ההליך. גם בהשתכנע בית-הדין כי "נבצר" מאחד מחבריו ליטול חלק בדיון, גם-אז על אב-בית-הדין לשקול בדעתו כראוי מה ייעשה, ואם ימשיך לדון בעניינו של הנאשם בהרכב חסר. בענייננו, לא הועלה טעם ראוי כי ניתן להמשיך בהליכים ושלא לדחותם עד שבית-הדין ישב בהרכב מלא. כן טוען הוא, כי נמנע ממנו לחקור את עדי התביעה ולהשמיע דברים מטעמו שלו. לטיעונים אלה לא ניתן הצדק והסבר של-ממש. המסקנה כי שיש לבטל בפרשת שכר-הדירה - את הכרעת הדין ואת גזר-הדין - ולהחזיר את הדיון לבית-הדין המחוזי לדיון כסדר.
ו. הערעורים על מידת העונש שהוטל על בלום נסבים, בעיקרם, על העבירה של אי-מתן מענה לקובל. טוען בלום, כי אי-מתן מענה לקובל אינו אלא עבירה "שולית" ו"טפלה" לעבירות העיקריות, ומשבוטלו ההרשעות ה"עיקריות" - יש להפחית באורח משמעותי מן העונש ולמיצער שלא להטיל על עבירה זו של אי-מתן מענה עונש השעייה. ברם, משחדל עורך-הדין להגיב כנדרש על תלונה שהוגשה נגדו, התבצעה עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת-הדין. בפרשת אי-מתן תגובה א' גזר בית הדין הארצי על בלום עונש של 6 חודשי השעייה בפועל שיחולו בחופף לכל עונש השעייה אחר, וקנס בסך 15,000 ש"ח, בפרשת אי-מתן תגובה ב', ביטל בית-הדין הארצי את ההשעייה הזמנית שנגזרה בבית-הדין המחוזי, וגזר על בלום הפעלה בחופף של שני עונשי
השעייה על-תנאי. נציג הוועד המחוזי. טוען כי דוקטרינה היא במשפט ש"הכמות הופכת איכות", וכי כמסקנה נדרשת מן הדוקטרינה, יש להשית על בלום עונש כבד של השעייה עד כדי השעייה לצמיתות. ואמנם, הלכה היא בשיפוט המשמעת כי ריבוי הרשעות יש בו כדי להחמיר, ואף יותר מאשר במשפט פלילי, ואולם אין בה עצמה כדי להכריע תמיד ובכל עניין. בהרשעות ובעונשים בפרשת אי-כיבוד פסקי-דין ופרשת אי-מתן מענה לקובל, נגזרו ע"י ביה"ד הארצי, שמונה חודשי השעייה בפועל. עונש זה אינו הולם את מעשיו ומחדליו. על כן יש להחמיר בעונשו בגין שלוש הפרשות של אי-כיבוד פסק-דין, אי-רישום הדירה, ואי-מתן מענה לקובל ולהעמיד את עונש ההשעייה על שלוש שנים.
(בפני השופטים: חשין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עו"ד עמוס ויצמן לועד המחוזי, עו"ד ישראל בלום לעצמו. 7.2.05).
ע.א. 361/00 - עאזם ד'אהר ואח' נגד סרן יואב ומדינת ישראל
*האם הובאו ראיות מספיקות לפציעת תושב ג'נין ע"י חייל צה"ל, כדי לחייב את המדינה בפיצויים. *חיוב המדינה בפיצויים עקב רשלנות חיילים ביריות לפיזור הפגנה. *גרימת "נזק ראייתי"(מחוזי י-ם - ת.א. 649/91 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. ביום 7.7.1991 בשעות אחר הצהרים הובא המערער, כשהוא פצוע ירי בראשו, לבית-חולים בג'נין, על-ידי בן-דודו, (להלן: בהאא). כעבור יומיים התייצב במשטרת ג'נין אחיו של בהאא (להלן: עלאא) - ודיווח על אירוע שהתרחש יומיים קודם לכן ושבו נפגעו מירי - עת נסעו יחדיו במכונית - בן-דודו (המערער), ואחיו (בהאא). עלאא הביא לתחנת המשטרה את המכונית שלדבריו נסעו השניים שנפגעו. שמשת החלון האחורי היתה מנופצת, בשמשת החלון הקדמי ובמסעד הראש של המושב שלימין הנהג ניכרו סימני פגיעה ועל המושב נראו כתמי דם. בזמן ביקורו של עלאא בתחנת המשטרה לא היה במקום מומחה לזיהוי פלילי. לדברי עלאא התבקש על-ידי השוטר לצלם את סימני הפגיעה במכונית, ולמחרת היום מסר את התצלומים למשטרה, ואת המכונית מסר לתיקון. המערער, לא התייצב במשטרה למסירת עדות, ואילו בהאא בא למשטרה ומסר את גירסתו רק כעבור יותר משלושה חודשים.
ב. תביעת המערער נסמכה על גירסתו של בהאא, כי ביום האירוע סמוך לשעה 00:18 אסף במכוניתו את המערער במרכזה של ג'נין, ובהתקרבם לצומת (המכונה "צומת מחנה הפליטים") חלפו על פני מספר חיילים שעמדו בצד הדרך וסמוך לאחר מכן נורו לעבר המכונית מספר יריות שגרמו לפציעות. לדברי בהאא, הדרך היתה פתוחה והחיילים שעל-פניהם חלף בנסיעתו לא עיכבוהו. ביצוע הירי יוחס בתביעה לסרן יואב, מפקד הכוח שניצב בצומת. המשיבים לא חלקו כי סרן יואב ושניים-שלושה מחייליו פעלו ביום האירוע בצומת האמור, בפיזור התפרעות אלימה, וכי במהלך הפעילות הזאת ירה סרן יואב מספר קליעי פלסטיק. אלא שעל-פי גירסתם, האירוע הסתיים לא יאוחר מן השעה 00:17, ובמהלכו של אירוע זה אף חייל לא ירה לעבר מכונית כלשהי, שכלל לא יכלה לעבור בצומת, בשל היותו חסום לחלוטין. לחלופין טענו המשיבים, כי אף אם היה ירי הרי שהירי לא היה רשלני. עוד טענו, כי הירי בוצע במסגרת פעולה מלחמתית של הצבא, ולפיכך אין להטיל עליהם אחריות בנזיקין לתוצאותיו.
ג. בית-המשפט המחוזי קיבל את גירסתו של סרן יואב, וקבע כי ירי כדורי הפלסטיק על-ידיו בוצע במסגרת פעולה שמטרתה היתה לפזר התפרעות המונית קשה, שהחלה בין השעות 30:15 ו-00:16 וארכה כשעה. במהלכה של פעילות זו היה הכביש חסום, באופן שלא איפשר מעבר כלי רכב בשטח הצומת, והירי של כדורי הפלסטיק כוון לעבר רגלי המתפרעים. משמע כי המערער, שפגיעתו יוחסה לשעה 30:17 או 00:18 לערך, נפגע באירוע אחר שפרטיו לא התבררו. גם טענות עובדתיות אחרות שעליהן סמכה התביעה - עוררו מחלוקת בין המומחים הרפואיים והמומחים לבליסטיקה שהעידו במשפט. מכוניתו
של בהאא לא נבדקה על-ידי מומחי מז"פ. עדויות המומחים במשפט התבססו על סיפור קורות האירוע, כפי שתואר על-ידי בהאא, ועל תצלומי סימני הפגיעות במכונית שבוצעו על-ידי עלאא. בית-המשפט קבע כי המערער כשל בהוכחת טענותיו לעניין נסיבות האירוע שבו נפגע. לחלופין, הוסיף בית-המשפט, אפילו היה המערער מוכיח כי נפגע מכדור פלסטיק שנורה על-ידי סרן יואב, רואה היה לדחות את התביעה בשל היעדר רשלנות, לנוכח התעמתות עם מאות מתפרעים, שהשליכו אבנים, ברזלים ובקבוקי תבערה. המערער טען כי במחדלה להעביר את המכונית לבדיקתם של מומחי מז"פ הסבה לו המשטרה נזק ראייתי, שדי בגרימתו כדי להעביר לשכמה של המדינה את נטל השכנוע להיעדר אחריותה לפציעתו. הטענה נדחתה ונקבע, כי לכלל הנזק הראייתי אין תחולה בענייננו. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא מצא והשופט חשין נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ד. המשנה לנשיא מצא: המערער הביא ראיות לכאורה לביסוס טענתו, כי נפגע בעת שנסע בצומת מחנה הפליטים, ואף שהשעה המדוייקת שבה נפגע לא התבררה לאשורה, לא היה בכך כדי להוביל לשלילת האפשרות כי הפגיעה אירעה בשעה שסרן יואב וחייליו פעלו באזור הצומת. אין להסכים למסקנת ביהמ"ש כי בביצוע הירי לעבר המכונית לא הפר סרן יואב את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו כלפי המערער.
ה. אשר לטענה בדבר גרימת נזק ראייתי שהמדינה נושאת באחריות לגרימתו - טענה זו, בדין יסודה. עפ"י השיגרה שנהגה בתחנת המשטרה בג'נין צריך היה להעמיד את המכונית לבדיקתו של מומחה מז"פ. הלכה היא כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע עשוי ביהמ"ש להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה. הלכה זו יושמה עד כה, רק בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, ולרוב בהתייחס לאי-עריכתן, חסרונן או אובדנן של רשומות רפואיות. אולם ברי, כי הרציונלים שביסודה חלים גם בתביעות מסוגים אחרים. לדוקטרינת הנזק הראייתי - בפן הראייתי-דיוני שלה - יש תחולה בענייננו. בין גרסותיהם החלוקות של המומחים נוצר מצב של תיקו שאינו מאפשר הכרעה. באי-בדיקתם בידי מומחה מז"פ של שרידי הירי במכונית נכשלה איפוא המשטרה, במחדל רשלני, ששלל מן המערער את הראיה המרכזית שנדרשה לו להוכחת טענתו כי נפגע מקליע פלסטיק שנורה על-ידי סרן יואב.
ו. טעמו החלופי של בית-המשפט המחוזי לדחיית התביעה היה כי בביצוע הירי על-ידי סרן יואב לא היתה התרשלות. גם טעם זה אין לקבלו. השאלה היא אם בבצעו את ירי כדורי הפלסטיק הפר סרן יואב את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו כלפי אזרחים (כדוגמת המערער) שהיו עלולים להיפגע מן הירי. בית-המשפט המחוזי, שהשיב לשאלה זו בשלילה, ביסס את עמדתו על עדויות סרן יואב וחייליו. ברם, עדויות אלה לא העמידו תשתית ראייתית ראויה לשמה לביסוס קביעתו של בית-המשפט המחוזי, שבנסיבות שאליהן נקלעו עצם הירי של קליעי פלסטיק היווה אמצעי סביר. על-כל-פנים, גם אם ביצוע הירי, כשלעצמו, היה אמצעי דרוש, אין לאמץ את מסקנת בית-המשפט המחוזי, כי אופן ביצוע הירי לא חרג מגדר הסביר. אשר לנימוק כי אם אכן נפגע המערער מירי קליעי הפלסטיק - נפגע במהלך "פעילות מלחמתית" של צה"ל, כמשמעה בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה - סיווג פעילותם של שלושה או ארבעה חיילים, עליהם הוטל לפזר התפרעות של אזרחים המבעירים צמיגים ומשליכים אבנים, כ"פעילות מלחמתית", נראה מרחיק-לכת. המסקנה היא כי על המדינה מוטלת חובה לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן הירי.
ז. השופט לוי (דעת מיעוט): בית המשפט המחוזי, לו היה היתרון להתרשם בדרך ישירה ובלתי אמצעית ממהימנות העדים אשר הופיעו בפניו, החליט להעדיף את גירסת המשיבים על פני גירסת עדיו של המערער. הלכה היא שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים של עובדה הנקבעים בערכאה הדיונית, ואין כל עילה אשר תצדיק סטייה מהלכה זו בנסיבותיו של המקרה הנוכחי. אין לשלול את האפשרות שפציעת המערער לא התרחשה כלל בעת נסיעה ברכבו של בהא, ואולי עובדה זו היא המסבירה מדוע השהה בהא את התייצבותו במשטרה במשך למעלה משלושה חודשים. יתירה מכך, האמון שנתן בית המשפט המחוזי בגירסתם של החיילים, חייב את המסקנה הנוספת ולפיה מחמת ההתפרעות שהתרחשה נחסם הצומת כליל לנסיעת כלי רכב. השאלה הנוספת היא, אם חטאו המשיבים במחדל רשלני שעה שלא בדקו את מכוניתו של בהא על ידי מומחי מז"פ. לעניין זה הגישה המקובלת היא, כי תנאי להיווצרותו של נזק ראייתי, הוא קיומה של חובה המוטלת על שכמו של הנתבע, חובה שהופרה במחדלו. חובה כזו לא הופרה כאן. קשה עד למאוד לפתוח בחקירה מקום שהעובדות היחידות אשר נטענו באוזני החוקר הובאו מפי השמועה ומכלי שני, וכאשר אותן "עובדות" לא זו בלבד שהן מעלות תמיהות ביחס לאמיתותן, אלא גם נסתרו בדבריהם של החיילים אשר נכחו בזירה ואליהם מופנה האשם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, א. לוי. עו"ד ס. אבו-חוסיין למערער, עו"ד ד. פלומנבאום - אמסלם למשיבה. 13.2.05).
רע"א 9728/04 - מיכאל עצמון ואח' נגד חיפה כימיקלים בע"מ ואח'
* רע"א 9728/04 - דחיית בקשה להגיש דו"ח ועדת חקירה של צה"ל, בתביעת חיילים שחלו בסרטן, ולטענתם המחלה נבעה בשל אימונים ממושכים במימי נחל הקישון. *הגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת ביהמ"ש, אינה מאריכה את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על ההחלטה המקורית. *דו"ח ועדת חק(מחוזי חיפה - בש"א 1119/04 - הבקשה נדחתה).
א. המבקשים חולים במחלת הסרטן ובמחלות קשות אחרות אשר נגרמו להם, לדבריהם, בשל האימונים הרבים והממושכים שעברו במימי נחל הקישון ובסביבתו בעת שירותם הצבאי. בביהמ"ש מתנהלות מספר תובענות שהגישו המבקשים נגד המשיבים, בגין אחריותם הנטענת לזיהום הנחל. המבקשים הגישו לביהמ"ש בקשה לצרף לתיק בית המשפט, את דו"ח "ועדת שמגר", שמונתה בשנת 2000 על ידי הרמטכ"ל לחקור האם מימי הקישון וסביבתו מכילים חומרים מסכני בריאות, והאם ישנו קשר סיבתי בין מצב המים באיזור לבין המחלות בהם לקו חיילי צה"ל ששהו במימי הנחל במסגרת שירותם הצבאי. בשנת 2003 התפרסמו מסקנות הוועדה. דעת הרוב היתה כי לא הוכח קשר סיבתי כאמור. לעומתם קבע יו"ר הוועדה, הנשיא (בדימוס) שמגר, בדעת מיעוט, כי ישנו קשר סיבתי בין מצב הקישון לבין מחלת הסרטן אשר פגעה בחיילים. בית המשפט המחוזי דחה ביום 3.3.04 את הבקשה לצירוף דו"ח ועדת שמגר לתיק בית המשפט. בקשה לעיון חוזר שהגישו המבקשים נדחתה ביום 9.9.04. בית המשפט התבסס בהחלטתו, בעיקר, על הוראת סעיף 538(א) לחוק השיפוט הצבאי, האוסרת על קבלת דו"ח ועדת חקירה שהוקמה לפי החוק כראיה במשפט. המבקשים חולקים על קביעתו של בית משפט קמא לפיה סעיף 538(א) לחוק השיפוט הצבאי מונע את הגשת דו"ח ועדת שמגר כראיה בתביעותיהם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשים החמיצו את המועד הקצוב בתקנות להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא. המבקשים היו רשאים להשיג על ההחלטה הראשונה בסמוך לאחר הינתנה, אלא שהם נמנעו מלעשות כן. רק בעקבות הגשת הבקשה לעיון חוזר והחלטתו של בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה, פנו הם לערכאת הערעור. מאז מתן ההחלטה המקורית לא אירע כל שינוי בנסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטה. אין לאפשר את
עקיפת הוראות התקנות בעניין המועד בו ניתן להגיש ערעור או לבקש מבית המשפט שלערעור רשות לערער, על ידי הגשת בקשה לעיון חוזר לבית המשפט שנתן את פסק הדין או את ההחלטה, אלא במקרים חריגים. המקרה הנוכחי, כך נראה, אינו נמנה עליהם.
ג. הוראת סעיף 538(א) לחוק השיפוט הצבאי קובעת כדלקמן: "שום דבר שהושמע במהלך חקירתה של ועדת חקירה... ושום דין וחשבון של ועדת חקירה, לא יתקבל כראיה במשפט...". לשון הסעיף ברורה ונחרצת. אכן, התכלית המרכזית העומדת מאחורי הוראות החיסיון הינה לעודד עדים המופיעים בפני הגוף החוקר למסור את מלוא המידע שבידיהם, בלא שיחששו כי בעתיד ייעשה שימוש בדבריהם במסגרת הליכים משפטיים. ברם, אין לקבל את הטענה, כי העובדה שדיוני ועדת שמגר התנהלו בדלתיים פתוחות מהווה טעם לסטייה מלשונו של סעיף 538(א). אין דין פרסום תוכנה של עדות ברבים כדין שימוש בה בהליך משפטי. כאשר נעשה שימוש במסגרת הליך משפטי, בעדות שניתנה בפני ועדת חקירה, עלול הדבר לגרום להשלכות קשות לגבי העד. הדעת נותנת כי פגיעה זו חמורה מפגיעה הכרוכה בפרסום גרידא של תוכן העדות.
ד. אין ממש בטענותיהם של המבקשים בדבר החלופות המשפטיות לקבלת דו"ח ועדת שמגר כראיה. אין יסוד לטענה, כי הקביעות העובדתיות והמשפטיות הכלולות בדו"ח מהוות ידיעה שיפוטית. בגדר המושג "ידיעה שיפוטית" נכללות עובדות שהן נחלת הכלל, כגון עובדות היסטוריות, תוצאות מחקרים ידועים וכיוצא באלה. אין לומר כי תוכנו של דו"ח ועדת שמגר הוא בבחינת ידיעה שיפוטית. כמו כן, לא ניתן לראות בדו"ח שמגר כהודאה שילוחית של בעל דין, כטענת המערערים. המדינה צורפה להליך כצד שלישי על ידי המשיבים או מי מהם. היות שהמדינה אינה נמנית בין הנתבעים שכנגדם הגישו המבקשים את תביעותיהם, לא מתקיימת במסגרת התובענות יריבות ישירה בין המבקשים למדינה. לבסוף, אף אם דו"ח ועדת שמגר מהווה תעודה ציבורית - ואין צורך להכריע בכך - הוא עודנו בלתי קביל כראיה.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד מ. קפלנסקי ונ. אבירם למבקשים. 7.2.05).
ע.פ. 9970/03 - דוד דרעי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח אשה ע"י בעלה ודחיית טענה של קינטור(מחוזי חיפה - ת.פ. 310/02 - הערעור נדחה).
א. בין המערער לבין אשתו המנוחה פרץ ויכוח ובעטיו נטל המערער ממטבח דירתם שתי סכינים, התנפל על המנוחה ודקרה כ- 30 דקירות וגרם למותה. בתשובה לכתב האישום, הכחיש המערער את הרצח המיוחס לו, אך הודה כי בין המנוחה לבינו פרץ ויכוח, אשר במסגרתו הטיחה בו המנוחה מילים קשות ואף דחפה אותו. לטענתו, אינו זוכר את אירוע הדקירות. כן נטען, כי התנהגות המנוחה עובר לדקירתה - מהווה "התגרות בתכוף למעשה", אשר שוללת את התקיימות יסוד היעדר הקינטור. המערער התנגד לקבילותן של ההודעות אותן מסר במסגרת חקירת המשטרה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה, בדחותו את גירסת המערער, לפיה אינו זוכר את שאירע לאחר פרוץ הויכוח עם המנוחה. נקבע, כי אמרות המערער והודאותיו בחקירת המשטרה אינן מותירות מקום לספק באשר לאשמתו בעבירת הרצח בכוונה תחילה. בגין הרשעתו של המערער בעבירת הרצח נגזר עליו עונש מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. ביחס לטענת הקינטור - בית המשפט הניח, מבלי להכריע בדבר, כי גירסת המערער, באשר להתנהגות המנוחה עובר לרציחתה, נכונה. בחינת ההתנהגות הנטענת של המנוחה אינה מגלה התנהלות חריגה ביחס למתיחות ששררה בין בני הזוג במשך שנה וחצי
לפני ביצוע העבירה, כעולה מעדותו של המערער. בדין קבע, איפוא, בית המשפט המחוזי, כי המערער לא איבד את השליטה על עצמו בעת שפרץ הויכוח בינו לבין המנוחה. כן יש לדחות את טענתו של המערער, בדבר היחשפות בית המשפט להודאה שנגבתה על ידי מדובב. בית המשפט הוציא ראייה זו מחומר הראיות עליו השתית את הרשעת המערער, מבלי להכריע האם הראייה קבילה. טענת המערער היא טענת פסלות במהותה: עצם ההיחשפות של בית המשפט לראייה בלתי קבילה עלולה להשפיע על מסקנותיו משאר הראיות בתיק. טענה זו כבר עלתה בבקשת המערער לפסילתו של בית המשפט המחוזי והבקשה נדחתה.
ג. אשר לטענה הנוגעת לקבילות הודאותיו כפי שהן נגבו בחקירת המשטרה - חקירת המערער החלה בסמיכות זמנים לבואו של בא כוח המערער לתחנת המשטרה. בנסיבות אלה, הפעיל מפקד צוות החקירה את סמכותו לפי סעיף 34(ד) לחסד"פ, וקבע כי אין לקטוע אותן פעולות הקשורות לחקירה שהיו עתידות להיערך באותה עת (כגון אזהרת המערער והתחלת פעולת ההקלטה). בית המשפט המחוזי לא מצא בהחלטה זו פגם, ואין מקום להתערבות בקביעה זו. מכל מקום, בנסיבות המקרה אין בהחלטת ראש צוות החקירה משום פגם המצדיק את פסילת קבילות ההודאות שנגבו במהלך חקירה זו, אשר תועדה קולית וחזותית. המערער חולק גם על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה, ככל שאלה מעוגנים בחומר הראיות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' תמי אולמן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 16.2.05).
ע.א. 8757/02 - רמי אוזל ואח' נגד אילן זגגות רכב בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה. *אין להחיל בתביעה של נזק לא ממוני בתאונת עבודה, את הכללים שבפיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 994/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער נפגע בתאונה במהלך עבודתו אצל המשיבה. ביהמ"ש המחוזי מצא את המשיבים אחראים לנזקים שנגרמו למערער וחייב אותם בתשלום דמי נזק. הערעור מופנה כנגד מיעוט הפיצויים ואילו הערעור שכנגד משיג על עצם הטלת האחריות המלאה על המשיבה בלא קביעה של אשם תורם מצד המערער, ועל גובה הפיצוי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. אין לקבל את הערעור שכנגד, ככל שהוא נוגע לשאלת האחריות. המערער פעל על-פי הוראות מנהל העבודה של המשיבה בעת שנפגע, ובפועל אף לא יכול היה להעריך את מספר הלוחות ואף לא את משקל הלוחות שהושענו על גופו ושגרמו לפציעתו. אשר לגובה הנזק: אכן, נפלו טעויות אחדות בפסק-הדין. את בסיס ההכנסה הממוצעת, שקדמה לתאונה יש לשערך בהצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן מיום 1.4.1992 ועד ליום פסק-הדין. לא היה מקום לשערוך חלקי. אין מקום להתערב בפסיקת הפיצוי בגין ראש הנזק הלא-ממוני ולו רק בשל שאין הודעת הערעור מפרשת השגה על קביעה זו.
ג. עם זאת, יש לציין הסתייגות מפסיקת ביהמ"ש שקבע כי לענין הפיצוי בגין ראש הנזק הלא ממוני "זכאי [המערער] לפיצוי בסכום המהווה פעמיים וחצי מהסכום בגין כאב וסבל על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים...". דרך זו של חישוב אינה עומדת לו לבית-המשפט בבואו לשום את הנזק הלא ממוני. נזק שאינו נזק ממון, אשר הוסב כתוצאה מפגיעת גוף, הוא בר פיצוי בישראל, אך הפיצוי הוא אינדיווידואלי והוא מחושב על-פי נזקו של כל ניזוק וניזוק. אכן, בדין הפיצוי המיוחד, דוגמת חוק הפיצויים, הומרה הגישה האינדיווידואלית בגישה התעריפית, אולם בכך אין כדי להשליך על הפיצוי במסגרת דין הנזיקין הכללי, שעל-פיו נחתך הדין במקרה
שבפנינו. השומה האינדיווידואלית מביאה בחשבון הפיצוי לא רק נתונים אישיים מיוחדים כי אם גם מדדים קבועים ובהם גיל הנפגע, שעור הנכות שנותרה בגופו, אופי הפגיעה, עוצמת הסבל והכאב ומידת הגריעה מהנאות החיים. אלא שכאמור, אין צורך בערעור לבחון את שומת הנזק הלא-ממוני - בהיעדר התייחסות לכך בהודעת הערעור. אשר לניכוי גמלאות הבטוח לאומי אין להוסיף ריבית על גמלאות העתיד המהוונות הצריכות ניכוי, ובמובן זה יתוקן פסק-הדין.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' ארבל. עוה"ד שלמה רן ומרדכי אדהמי למערערים, עו"ד גב' אורית ברטוב למשיבה. 14.2.05).
ע.פ. 2624/03 - זכריה עמרם ז"ל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח אם ובתה, על יסוד ראיות נסיבתיות (הערעור נדחה).
המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ברציחתן של אשתו ובתו, נגזרו לו שני מאסרי עולם במצטבר, והוא החל לשאת בעונשו. הוא הגיש ערעור כנגד הרשעתו והדיון בערעור היה אמור להתקיים בחודש דצמבר 2004 ביום 10.8.04 נפטר המערער וילדיו הנחו את באי-כוחו לעתור לבית המשפט להמשיך בשמיעת הערעור, מכוח תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי. הבקשה נענתה בחיוב ונתקיים הדיון בערעור. הערעור נדחה.
הרשעת המערער התבססה על מערכת של ראיות נסיבתיות, והלכה היא שראיות מסוג זה "נבחנות על פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר". ראיות נסיבתיות אינן צריכות להצביע ברמה של וודאות מוחלטת על אשמת הנאשם, שהרי מידת הוכחה כזו אינה נדרשת כלל במשפט הפלילי. עם זאת, על הראיות הנסיבתיות להוביל למסקנה הגיונית יחידה, כי הנאשם ביצע את המעשה שיוחס לו, וכל אפשרות אחרת הינה דמיונית בלבד. השאלה לענייננו היא, איפוא, אם הצליחה המשיבה להציג מרקם של ראיות נסיבתיות שבכוחן המצטבר די היה לבסס את הרשעתו של זכריה בעבירות שיוחסו לו. התשובה היא חיובית.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד דוד ליבאי, אבי חימי ואוהד גורדון למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 24.2.05).
ע.פ. 8036/04 - דניאל כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס על יסוד עדות המתלוננת, וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלוננת, אישה צעירה, תושבת ארה"ב, המתינה בשעת ערב בתחנת אוטובוס בשכונת הר-נוף בירושלים, מתוך כוונה לנסוע למרכז העיר. המערער שחלף במקום עם רכבו, הציע למתלוננת להסיעה למחוז חפצה, והיא נעתרה לו. לטענת המתלוננת, בשיחה שהתפתחה ביניהם במהלך הנסיעה, אמר לה המערער כי יש לו סגולות ריפוי ב"אנרגיה", והסיע את המתלוננת לחנות רהיטים בבעלותו, כדי להציג בפניה את ה"קליניקה" שלו. בהגיעם לשם הציע המערער להעניק למתלוננת טיפול, וגם לכך היא נענתה, אלא שעל פי גרסתה, כאשר נגע בחלקי גופה השונים, ואף החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה, קמה מהמיטה עליה שכבה, ודרשה מהמערער להסיעה ליעדה, וכך עשה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוען של שתי עבירות: אינוס ומעשה מגונה במרמה, וגזר לו 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על-תנאי. כן חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח. הערעור נדחה.
בית המשפט ביסס את ההרשעה על עדותה של המתלוננת וראיות נוספות שתמכו בה. המערער טען כי מדובר בבחורה "מוזרה", שחוותה בעבר מקרי אונס, והעלה גירסה שלפיה הוא חף מפשע. אין למצוא פגם בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לתת אמון
בגירסת המערער. לעדות המתלוננת נמצא חיזוק, והכוונה להתרשמותם של שניים שפגשו אותה בסמוך לאחר האירוע ודירבנו אותה לפנות למשטרה. שני אלה תיארו את המתלוננת כמי שבכתה והיתה בהלם, וגם בכך יש כדי במסקנה לפיה לא בדתה המתלוננת את הגירסה המפלילה מליבה. באשר לערעור על חומרת העונש - המערער חטא בעבירות חמורות ומכוערות, והמאסר שהושת עליו לא זו בלבד שאין בו פן של חומרה, אלא שהוא מתון ואף נמוך מרמת הענישה המקובלת.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עוה"ד איתן פלג וחלי לסר למערער, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 14.2.05).
בש"פ 1676/05 - מדינת ישראל נגד אלדד עזרן
*ביטול שחרור בערובה, בעבירת אינוס והדחה בחקירה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות אינוס והדחה בחקירה. לפי כתב האישום פגש המשיב במתלוננת, ולאחר מספר שיחות עמה, הסכימה להיפגש עמו ולבלות במועדון באשקלון. הוא אסף אותה מביתה בשעת ערב, ולאחר שבילו יחדיו במועדון מספר שעות, ביקשה המתלוננת שהמשיב יסיעה לביתה. במקום זאת, הוא הסיעה לדירתו, משך את המתלוננת בכח מהרכב לדירה, השכיבה על מיטתו ואנס אותה. כן הואשם כי יום לאחר הארוע, כאשר הסדיר ידיד משותף של המתלוננת ושל המשיב מפגש ביניהם, אמר המשיב למתלוננת "תזהרי לספר את מה שדיברנו עליו, ושזה ישאר בינינו". בכך יוחסה לו עבירה של הדחה בחקירה. המדינה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. במהלך הדיון הוגש תסקיר מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב. אשר לחלופת מעצר, נתן בית המשפט דעתו לנסיבות העבירות המיוחסות למשיב, וכן לתסקיר המעצר, והחליט כי חלופת מעצר בבית בני משפחה של המשיב עשויה לשרת את מטרת המעצר. המדינה בעררה טוענת כי שחרור המשיב בחלופת מעצר אינו ראוי במקרה זה. הערר נתקבל.
צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ישנה תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של המשיב באישומים נגדו. משקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות, מתקיימת עילת מעצר, ולו בשל מסוכנותו לבטחון הציבור. לגורם המסוכנות, מצטרפת גם עילת מעצר הנעוצה בחשש ממשי להימלטותו מהליכי המשפט, ולשיבוש הליכי המשפט. המדינה בעררה מציינת כי המשיב ניסה להימלט מהשוטרים כאשר ביקשו לעכבו לחקירה, וכאשר נשאל מדוע הוא בורח מהם, הוא השיב כי באופן כללי הוא בורח משוטרים, וכן כי הוא רוצה להספיק לארגן את העדים שלו. חיזוק לחשש האמור מצוי אף בגליון ההרשעות העשיר של המשיב, הכולל גם מספר עבירות של הפרת הוראה חוקית ומספר עבירות כנגד שוטרים. ביצוע מעשי מין בכפייה בנסיבות שארעו, לכאורה, בענין זה מצביע על חשש אינהרנטי לאפשרות הישנות מעשים דומים. לחשש זה ניתן אף ביטוי רב-משקל בתסקיר המעצר שהוגש, בו נקבע כי חלופת המעצר המוצעת לא תוכל לספק מענה הולם להגנה על אינטרס הציבור. בנסיבות אלה, יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יריב אבן חיים למבקשת, עו"ד מיכאל בוסקילה למשיב. 18.2.05).
ע.א. 10431/04 - מוטי אלקבץ נגד כ.א.ל. בע"מ
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה ביחס עויין של השופט לפרקליטי המערער והגשת תלונה של השופט ללשכת עוה"ד נגד הפרקליטים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה, חברה המנפיקה את כרטיסי האשראי "ויזה" ו"דיינרס", (להלן: "כרטיסי האשראי"), הגישה תביעה כספית נגד המערער, הבעלים של שני בתי עסק בנהריה, בגין הפרת הסכם. המשיבה טענה כי
גילתה שבבתי העסק של המערער נעשית פעילות בלתי חוקית של זיוף כרטיסי אשראי. היא גם הגישה תלונה למשטרה וזו עצרה את המערער ופתחה נגדו תיק פלילי. לישיבת ההוכחות בתביעה האזרחית ביקשה המשיבה לזמן נציג מטעם הפרקליטות שיציג את חומר החקירה המצוי בידי הפרקליטות. בפתח יום ההוכחות הראשון רצה בא כוח המשיבה להציג את הודעות המערער כפי שנמסרו במשטרה. לטענת בא כוח המערער, עו"ד גאנם, כבר בשלב זה נתקל ביחס עויין מצד השופט עת ציין כי את התנגדותו להעדת השוטרים יתמצת למשך דקה. כמו כן, טוען בא כוח המערער, כי השופט העיר לעו"ד קליין, בא כוחו הנוסף של המערער, הערות פוגעות. באחד המקרים, לקראת השעה 45:14 ביקש עו"ד קליין לסיים את הישיבה, בהתאם להחלטת השופט כשקבע את ימי הדיונים. השופט דחה את הבקשה. עו"ד קליין טען כי סיום החקירה היה מתוכנן לשעה 30:14, והיות שיש לו התחייבויות שאינן סובלות דיחוי, עליו לעזוב. עו"ד גאנם סירב להמשיך בחקירה, ומבלי שקיבל רשות לכך יצא מן האולם. השופט הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד באי כוח המערער. בעקבות תלונה זו הגישו באי כוח המערער בקשה לפסילתו של השופט. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
המערער לא הצביע על קיומה של "אפשרות ממשית" למשוא פנים. הגשת תלונה על ידי שופט נגד עורכי הדין של צד להליך אין בה כשלעצמה כדי ליצור תשתית ממשית לטענת הפסלות. אם כי יתכנו מקרים שיחייבו את פסילת השופט במקרה כזה. הדבר תלוי בטיב ההתנהגות נשוא התלונה ובשיקול דעתו של השופט היושב בדין. נסיבות חריגות אלו לא התקיימו בענייננו. זאת ועוד, המערער עצמו אינו מעורב בעניין נשוא התלונה, ובסופו של יום עניינו שלו תלוי ועומד בפני בית המשפט ולא עניינו האישי של בא כוחו. אשר להתבטאויות בית המשפט במהלך דיוני ההוכחות - אין בהן כדי להקים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים בניהול המשפט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. גאנם למערער, עו"ד י. ריכטר למשיבה. 10.2.05).
ע.פ. 5753/04 - מדינת ישראל נגד ירון רייכמן
*החמרה בעונש בעבירה של חייל משמר הגבול שגנב רימון רסס מצה"ל והשליך אותו בפתח מועדון כאשר לא ניתן לו ולחברו להכנס למועדון ללא תשלום וגרם לפציעת אנשים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שירת כחייל ביחידת משמר הגבול, ובשנות שירותו - בשנת 1998 או בשנת 1999 - גנב מהנשקייה של משמר הגבול רימון רסס. ביום 11.1.03, בשעות הבוקר המוקדמות, שם היה מעורב בתיגרה עם קבוצת צעירים, נסע לביתו, נטל את רימון הרסס ושב למועדון ה"ברקודה". קבוצת הצעירים עזבה בינתיים את המקום. לאחר מכן, בסביבות השעה 00:08, הגיע המשיב לאיזור מועדון ה"דיפר". שם פגש בחבר ובבעל המועדון, המתלונן. המשיב ביקש מהמתלונן כי יתיר לו ולחברו להיכנס למועדון ללא תשלום והמתלונן סירב. לאחר חילופי דברים עזב המערער את המקום. סמוך לאחר-מכן, בשעה 50:08 לערך, התקרב המשיב בריכבו למועדון, השליך את הרימון סמוך לכניסה למועדון, ואנשים אשר שהו במקום נפצעו. המשיב הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ובעבירה בנשק. בגזרו את עונשו של המשיב כתב בית-המשפט המחוזי כי המשיב, נראה אדם נורמטיווי, ואין הוא עבריין הנושא מאחוריו הרשעות מכבידות. בה-בעת, הוסיף בית-המשפט וקבע, המשיב נקלע כבר בעבר לתיגרות ואף הורשע בשנת 2002 בביצוע עבירות של איומים ותיגרה במקום ציבורי. בשיקלול כל הנסיבות החליט ביהמ"ש לגזור למערער עונש של שלוש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לאחרונה נתקלים אנו במעשי בריונות שלא ידענו בעבר. שאם בעבר יישבו חילוקי דיעות בסכינים - "תת תרבות הסכין" - הנה כיום לא עוד יישוב סיכסוכים בנשק
קר אלא בנשק חם. ברוב המקרים, אין מדובר בסיכסוכים של ממש אלא בסיכסוכים שניתן לכנותם סיכסוכי-זוטא. תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. שומה על ביהמ"ש לשוות נגד עיניו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא יגיב ביהמ"ש בחומרה על מעשים כמעשה המשיב. ראשית לכל יש לזכור את יסוד הגמול שבענישה. כך הוא אף באשר להרתעה, הרתעת היחיד והרתעת הרבים. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונש המאסר על 8 שנים, מתוכן 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי.
(בפני השופטים: חשין, גרוניס, גב' נאור. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עוה"ד אלי ישראל כהן וגדי זלברשלג למשיב. 7.2.05).
ע.א. 8265/02 - דולב חברה לביטוח בע"מ ואבנר... בע"מ נגד חמודי סנדרה ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים ודרך חישוב הפסד שכר ע"י שיערוך וניכוי מס הכנסה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המנוח שמעון חמודי ז"ל יליד 1965 נהרג בתאונת דרכים בתאריך 18.11.1999. המשיבים הינם אלמנתו ושלושת ילדיו. המנוח עבד בחברת "אינטל" מאז 1.3.1997. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי שכרו הממוצע נטו של המנוח, משוערך ליום מתן פסק הדין, עמד על 14,000 ש"ח, וכי סכום זה יהווה בסיס לחישוב הפיצוי לתלויים. הפיצוי הכולל שנפסק למשיבים בגין הפסדי התלות עמד על סך 2,456,000 ש"ח. בגין אובדן שירותי בעל ואב נפסק להם סכום גלובלי נוסף של 60,000 ש"ח. מסכום זה נוכו סכומי קיצבת השאירים. על פסה"ד הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעורים נדחו.
בית המשפט המחוזי קבע כי "יש לקבוע כי שכרו הממוצע של המנוח היה בשנת 1999 - 14,902 ש"ח ברוטו, ובניכוי %25 מס - 11,176.6 ש"ח נטו. סכום זה, משוערך להיום (אמצע שנת 1999), עומד על סך של 14,000 ש"ח". בדרך חישוב זו נפל משגה. יש לשערך תחילה את סכום השכר ברוטו ומן הסכום המשוערך לנכות את מס ההכנסה המשתלם, בנתוני הניזוק, ביום מתן פסק הדין. שערוך השכר ברוטו, נכון ליום פסק הדין, מעמיד את שכרו של המנוח על הסכום של 12,194 ש"ח נטו. אלא שריבוי זה בפיצוי מתקזז במיעוט הפיצוי שנפסק בגין ראשי הנזק האחרים ובסכום שעשוי היה להתווסף לחישוב הפסדי התלות כשמביאים בחשבון את סיכוייו של המנוח להתקדם במקום עבודתו ולקבל הטבות נוספות. על כן יש לדחות את שני הערעורים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מיכאל מגידיש למערערות, עו"ד אלי לוי למשיבים. 7.2.05).
בג"צ 10026/04 - פועלים אי.בי.אי. - חיתום והנפקות בע"מ נגד הממונה על הגבלים עסקיים
*דחיית עתירה שהיא תיאורטית (העתירה נדחתה).
העותרת היא חברה ציבורית הפועלת בשוק ההון בתחום ניהול הנפקות. בעתירתה תוקפת העותרת הודעה שהוציא הממונה על הגבלים עסקיים (להלן: הממונה) ואשר בה הובאה עמדתו של הממונה לפיה, שיתוף פעולה בניהול הנפקה בין מנהלי הנפקות מתחרים, עולה כדי "הסדר כובל" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, (להלן: החוק). העותרת מבקשת שבג"צ יורה לממונה לבטל את הודעתו הנ"ל
ועימה גם את המדיניות החדשה הננקטת על ידו בענין זה. המשיב טוען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה תיאורטית. לטענת הממונה, העתירה אינה מסיבה עצמה אודות סכסוך ספציפי ולמעשה, כך על פי הטענה, העותרת מבקשת כי בג"צ יחווה את דעתו בסוגיה תיאורטית לגבי מקרה שאולי יתרחש בעתיד. העתירה נדחתה.
הלכה היא שבג"צ אינו נדרש לעתירות תיאורטיות. אכן, להלכה זו קיים חריג, ב"מקרים שבהם העתירה העלתה שאלה חשובה, ונתברר כי מבחינה מעשית אין בית המשפט יכול לפסוק בה הלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסויים", ואולם, המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. בהחלט ייתכנו מקרים בהם תוכל העותרת להביא בפני הערכאה השיפוטית המתאימה סכסוך ספציפי עם הממונה. בנוסף לאמור יש לציין כי לא פחות חשוב מכך הוא האמור בתגובת הממונה, כי תוקף המדיניות כנגדה מופנית העתירה עומד לפוג בתוך תקופה קצרה והממונה שוקד בימים אלו על גיבוש המדיניות העתידית.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופטת בייניש. 6.2.05).
בש"פ 1198/05 - מדינת ישראל נגד גונן שגב
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של הברחת סמים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
נגד המשיב ושניים נוספים הוגש כתב אישום בו מתוארת פרשה סבוכה של ניסיון להברחת סמים מהולנד לישראל. על פי הנטען בכתב האישום תכנן המשיב, רופא ילדים במקצועו ומי שהיה בעבר שר בממשלת ישראל, ביחד עם שני נאשמים נוספים, להביא לישראל סמים מסוכנים. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. עתה, לאחר שחלפו תשעה חודשים, הגישה המדינה את הבקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, כדוגמת העבירות בהן מואשם המשיב, מקימות חזקת מסוכנות. המשיב לא השיג עד עתה על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו, שכן ההחלטה לעצרו עד לתום ההליכים התקבלה בהסכמתו. משכך, יש לצאת מתוך נקודת ההנחה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. מכל מקום, בבוחנו בקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, אין בית המשפט בוחן את קיומן של ראיות לכאורה, אלא את מכלול הנסיבות הקשורות להתנהלות המשפט ולהתמשכות ההליכים, אל מול המסוכנות הצפויה משחרורו של הנאשם והחשש מפני שיבוש ההליכים. משפטו של המשיב מתנהל עד עתה בקצב משביע רצון ונראה שבית המשפט עושה מאמץ רציני, לקדם את שמיעת התיק ככל הניתן. מסוכנותו של המשיב מתחזקת לנוכח הכמות הגדולה של הסם שנתפסה. באשר לחשש מפני שיבוש מהלכי המשפט הרי שגם בענין זה נראה כי יש ממש בטענת המדינה. כמו כן, נטען כי המשיב פעל בדרכים שונות להעלמת הראיות. בנסיבות אלו, ובהתחשב בקשריו הענפים של המשיב בחו"ל, קיים בשלב זה חשש ממשי לשיבוש הליכי המשפט אם לא יוארך מעצרו של המשיב.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' נאוה שילר למבקשת, עו"ד ציון אמיר למשיב. 9.2.05).
ע.פ. 10784/04 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה והתעללות בילד קטין (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של התעללות בקטין, וכן בשלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, בהזדמנויות שונות, ונדון לעונש של 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל המצטרפים לתקופת מאסר של 4 חודשים שהוטלו עליו לריצוי בעבודות שירות בתיק אחר. כן הושתו על המשיב
6 חודשי מאסר על תנאי, והופעל בחופף מאסר על תנאי של 8 חודשים. על גזר הדין הוגש ערעור הן מטעם המשיב והן מטעם המדינה. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
במועדים שונים שבין שנת 1999 לינואר 2004 היכה המשיב את אשתו ואת ילדיו, כך שהאשה יצאה מן הבית לבית הוריה וחזרה מספר פעמים. את ילדיו הקטינים, היכה המשיב באמצעות חגורה על ידיהם ועל גבם, ואף הטיח את ראשם בספריה הנמצאת בבית, כאשר את הבן הקטן הניח על המדף העליון בספריה כשאין באפשרותו לרדת משם. הרקע להתנהגותו האלימה הוא ככל הנראה בהתמכרותו לטיפה המרה. שירות המבחן המליץ בפני בית המשפט המחוזי להטיל על המשיב עונש מאסר ממושך שלא יפחת מ-15 חודשים "מיום מתן גזר הדין", כדי שיוכל לקבל טיפול במסגרת מאסרו. בית המשפט נמנע מלקבל את ההמלצה, וגזר על המשיב עונש של 15 חודשי מאסר "מיום מעצרו". למשיב הרשעות קודמות בעבירות אלימות, בנוסף לעבירות האחרות שהורשע בהן. המכות שהיכה המשיב את ילדיו ואת אשתו, היו ביום בו הוא שב לביתו לאחר שבאותו יום עצמו נגזרו עליו 8 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירת אלימות. באותו יום, אף הופעל נגדו מאסר על תנאי קודם של 4 חודשים לריצוי בעבודות שירות, אף הוא בגין עבירות אלימות. קשה להשלים עם כך שאפילו עונש המאסר על תנאי שהיה בר-הפעלה, הושת על המשיב לריצוי חופף. לפיכך הוחלט להפעיל את עונש המאסר על תנאי של 8 חודשים במצטבר ל-15 חודשי המאסר שכבר הושתו עליו וכן להטיל על המשיב 4 חודשי מאסר נוספים לריצוי בפועל, כך שבסך הכל ירצה המשיב 12 חודשי מאסר נוספים על תקופת המאסר שעליו לרצות על פי גזר הדין.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד שאול כהן למערערת, עו"ד סאלח ג'מאל דהאמשה למשיב. 31.1.05).
ע.א. 8849/01 - פקיד שומה נגד פז-גל חברה לשווק בע"מ ואח'
*היענות לבקשת מי שאינו צד לתיק אזרחי, לעיין בתיק ערעור המתנהל בין נישום לפקיד שומה, כאשר החומר בתיק אינו מוגן בחסיון לפי פקודת מס הכנסה (בקשת המבקש, עו"ד צבי סבוב, לעיין בתיק המתברר בביהמ"ש העליון נתקבלה בחלקה). המבקש הגיש בקשה לעיין בתיק בית המשפט (ע"א 8849/01), אשר עוסק בשאלת ניכוי הוצאות מימון בגין הלוואה לתשלום דיבידנד, וכן בתיק בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, אשר דן בנושאים נוספים. המבקש נימק את בקשתו בטענה שבתיקים בהם מבוקש העיון מתעוררות שאלות משפטיות העולות גם בתיק המצוי בטיפולו. המערער (להלן - "פקיד השומה") התנגד לבקשת העיון בטענה שכתבי הטענות בהם מתבקש העיון מתייחסים לפרטים רבים הנוגעים להכנסת המשיבות (להלן: "פז גז"), וככאלה חלה עליהם חובת הסודיות הקבועה בסעיף 231 לפקודת מס הכנסה, וכן חוסים הם בצל הגנת הפרטיות העסקית של פז גז. בנוסף, טען פקיד השומה, כי עצם קיומו של הליך אחר שהמבקש צד לו איננו יוצר למבקש זכות עיון. פז גז הודיעו כי הן מתנגדות גם כן לבקשת העיון, בשל חשש של ממש לפגיעה בסודות עסקיים שלהן. הבקשה נתקבלה בחלקה.
תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט), קובעת כי "(א) כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן - בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין...". השאלה הראשונה היא אם העיון בתיק דנא בנסיבות המקרה אסור על פי הדין. נטען לקיומו של חיסיון בדין מכוח סעיף 231(א) לפקודת מס הכנסה. תכליתו העיקרית של החיסיון האמור היא הגנה על הנישום ועל זכותו לפרטיות. ברם, הלכה למעשה מתבקש העיון בכתבי בית הדין שהוגשו, כלומר בהודעת הערעור וסיכומי הצדדים, ואלה כוללים בעיקר טענות משפטיות וסקירה של ההלכה
התומכת, לטענת כל צד, בעמדתו. גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו משפטי בעיקרו. בנסיבות אלו, החסיון שבפקודת מס הכנסה אינו חל, ואין מניעה מלהיעתר לבקשה לעיין בהם. מטרת הבקשה לעיון - קיומו של הליך משפטי דומה - מספיקה היא בנסיבות העניין בכדי להצדיק את העיון וזאת למרות עמדת הצדדים לערעור עצמו והאינטרס שלהם שתוכן התיק וטענותיהם בערעור לא יחשפו. מאידך, תיק המוצגים שצירף פקיד השומה לסיכומיו כולל מידע עסקי על פז גז. הפרטים המופיעים במסמכים שבתיק המוצגים הינם מסמכים עליהם חלה לכאורה ההגנה שבסעיף 231 לפקודת מס הכנסה.
(בפני: הרשם יגאל מרזל. עו"ד צבי סבוב לעצמו, עו"ד יהודה ליבליין למערער, עו"ד גב' טלי יהושוע למשיבות. 15.2.05).
בש"פ 1148/05 - מדינת ישראל נגד סעד קהמוז ואח'
*הארכת מעצר שישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים וקשר עם ארגון החיזבאללה (בקשה שישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).
נגד המשיבים הוגש בחודש פברואר 2003 כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות יבוא וסחר בסמים וכן שורה של עבירות נגד ביטחון המדינה. לפי כתב האישום יצר המשיב 1 (סעד) קשר עם תושב לבנון בשם רמזי נהרה, אדם שהיה מקושר גם לארגון החיזבאללה, והשניים הסכימו על ביצוע עסקאות של יבוא סמים לישראל. נטען עוד כי סעד הקים רשת של מבריחי סמים, שכללה את המשיבים 2,3 ואנשים נוספים, ובאמצעות רשת זו הצליח לייבא לישראל כ- 5-4 טונות של חשיש. כן נטען כי במהלך הקשר בין סעד לרמזי, ביקש רמזי מסעד להשיג לו פריטי מידע על ישראל, לרבות צילומים של אתרים שונים בצפון הארץ, וסעד העביר לו מידע כאמור. לאחר הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. עקב סיבות שונות - שחלקן היו תלויות בסניגוריה, חלקן בתביעה, וחלקן בבית המשפט - קויימו עד עתה הליכים מקדמיים בלבד ושלב ההוכחות בתיק זה כמעט ולא החל, למעט שמיעת עד אחד. סניגוריהם של המשיבים הסכימו לשתי הארכות מעצר לאחר תום תשעת החודשים וכן להארכת מעצר נוספת (ההארכה החמישית). עם סיומה של תקופת ההארכה החמישית, נמצא המשפט לכאורה רק בראשית הדרך. המדינה מבקשת הארכת המעצר בפעם השישית ב-90 יום. הבקשה נתקבלה בחלקה.
העיכובים בשמיעת התיק, לפחות בתחילת הדרך, נגרמו במידה מסויימת בשל אילוצי ההגנה ועקב בקשות דחייה שהוגשו מטעם הסניגורים. בין היתר, נבע העיכוב בתיק גם מטעמי ביהמ"ש: לאחר שנפסלה שופטת מההרכב שישמע את התיק, ולהרכב צורף שופט אחר, נמנע ממנו, עקב העדרותו מן הארץ, להתחיל בשמיעת הדיון באופן מיידי. בבחינת בקשות להארכת מעצר, בודק ביהמ"ש את מכלול הנסיבות הקשורות בהתנהלות המשפט והתמשכות ההליכים ועליו לבחון מחדש, ככל שמתבקשות הארכות נוספות של המעצר, את האיזון בין ההגנה על חירותו של הנאשם לבין הטעמים התומכים בהמשך מעצרו של הנאשם. בענייננו, יש להבחין, לענין הארכת המעצר, בין עניינם של המשיבים 2,3 לבין עניינו של סעד, על פי החלק המיוחס להם במסכת העבריינית. סעד היה, לכאורה, מקימה של רשת הברחת הסמים לישראל ובעל התפקיד המרכזי בה. כמו כן, גם בעבירות הביטחוניות שלכאורה בוצעו, היה לסעד תפקיד מרכזי ועיקרי ואילו המשיבים 2,3, בהיותם צעירים וסרים למרותו, שימשו, לכאורה, כבלדרים ועושי דברו. בנוסף לכך, סעד ביצע את העבירות בהיותו אסיר ברישיון והוא בעל עבר פלילי עשיר, לרבות בתחום הסמים. לפיכך ישוחררו בעניינם של המשיבים 2,3 לחלופת מעצר. לעומת זאת, בעניינו של סעד, אין מנוס מלהאריך את מעצרו פעם נוספת.
(בפני: השופטת בייניש. 7.2.05).