תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 11

ע.א. 7062/02 - מיכאל שפירא והדר חברה לביטוח בע"מ נגד אלי פינטו

פיצויים בתאונת דרכים. חישוב הפסדי המשכורת ברוטו וניכוי מס הכנסה לאחר השיערוך ליום פסה"ד. *שיעורי ריבית בפיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 666/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המשיב, יליד 1959, נפגע בתאונת דרכים ביולי 1993. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ורופאי המוסד העריכו את נכותו הצמיתה של המשיב בשיעור של %100. המשיב הגיש תביעת פיצויים ועל פסיקת ביהמ"ש המחוזי הוגשו ערעור וערעור שכנגד המופנים נגד אומדן הפיצויים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. עובר לתאונה עבד המשיב בעבודות שיפוץ כלליות, הן כשכיר והן כעצמאי. בחודש שקדם לתאונה היה שכרו הכולל 3,577 ש"ח ולאחר ניכוי מס - 3,297 ש"ח נטו. סכום זה, לאחר הצמדה, הועמד בפסק הדין על 6,000 ש"ח. בכך שגה בית המשפט. את סכום השכר יש לשערך ליום מתן פסק הדין קודם לניכוי המס ומן הסכום המשוערך יש לנכות את שיעורי המס החלים על הניזוק, במועד פסק הדין. חישוב נכון של השכר המשוערך ליום פסה"ד, בביהמ"ש המחוזי, מסתכם ב- 6,531 ש"ח ברוטו ולאחר ניכוי מס הכנסה עומד הסכום על 5,534 ש"ח נטו. לעניין ההשתכרות בעבר, מתום התקופה האמורה ועד ליום פסה"ד, וכך גם בעתיד, עד לגיל 68, הניח ביהמ"ש המחוזי כי המשיב היה משתכר, אלמלא התאונה, "סכום של 10,000 ש"ח לחודש". ביהמ"ש אינו מפרש האם הכוונה היא לסכום "ברוטו" או "נטו". אם נותנים את הדעת להנמקה הכלולה בפסה"ד, את הגיון הדברים, ואת הצורך לקיים זיקה מתאימה בין גובה השכר בעבר וגובה השכר בעתיד - נראה כי הבסיס להפסדי השכר באותן תקופות הוא הסכום של 10,000 ש"ח ברוטו.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע לגבי הפסדי ההשתכרות בעבר כי סכום הפיצויים יישא ריבית והצמדה כדין. אלא שהצמדה כבר הובאה בחשבון החישוב ולפיכך יישאו אותם סכומים ריבית בלבד מאמצעיתה של כל התקופה ועד מועד התשלום בפועל. הוראה בדבר הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה תבוטל בשל שהיא מתייחסת לתקופה שבעיקרה היא גם תקופת ההשתכרות, וגם משום דלות הראיות המצדיקות פיצוי בראש נזק זה. בית המשפט המחוזי קבע כי תוחלת העבודה של המשיב אלמלא התאונה היתה 68 שנים. בית המשפט בחר לחפוף גיל זה עם גיל תוחלת החיים המקוצרת שבעקבות התאונה. אלא שבין שני הנתונים האלה אין זיקה. בנסיבות המקרה לא היה מקום לסטות מן החזקה הרגילה המעמידה את גיל העבודה על 65 שנים.
ד. המערערים סבורים כי ביהמ"ש המחוזי הפריז בפסיקת הפיצויים בראש הנזק הנוגע לעזרת הזולת. הם מציינים כי בשל שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה היה צורך להביא בחשבון הפיצוי את השתתפות המוסד לביטוח לאומי בעלות הסיעוד. המשיב סבור, לעומתם, שהמומחים השונים לא עמדו על מלוא חומרת מצבו, לא הביאו בחשבון את העובדה כי אינו שולט על הסוגרים ואת הסיכונים הכרוכים באפשרות שימעד וייפול. ואכן את כל אלה ראוי היה להביא בחשבון הפיצוי כמו גם את העובדה שהמשיב סובל ממגבלה מסויימת בידיו המוסיפה על השיתוק ברגליו. אשר לשאלת ההשתתפות של המוסד לביטוח לאומי בהוצאות הסיעוד, נראה כי אף שלא הובאה ראייה מספקת באשר להיקף ההשתתפות, ניתן היה ללמוד מן העדויות כי המשיב אכן זכאי להשתתפות כזו. משמביאים את כל אלה בחשבון ראוי היה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בסכום של 7,500 ש"ח לחודש, ובסך הכל לגבי העתיד 1,592 מליון ש"ח. הסכומים המשתלמים בגין נזקי העבר ישאו ריבית כדין מאמצעיתה של כל תקופה. בניגוד לאמור בפסה"ד, אין להוסיף עליהם גם הפרשי הצמדה. להוראה שנקבעה בבית המשפט המחוזי בדבר ניכויי התשלומים התכופים וניכויי תגמולי הביטוח הלאומי יש להוסיף ריבית כדין מאמצעיתה של כל תקופה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. 13.2.05).

בג"צ 1539/05 - משל"ט... לחקר טרור וסיוע לנפגעיו ואח' נגד ראש הממשלה שרון ואח'

לממשלה סמכות להמליץ על שחרור אסירים פלסטיניים והסמכות להחליט על השחרור היא בידי נשיא המדינה ולמפקדי האיזורים ביו"ש וחבל עזה. סבירות החלטת הממשלה בהכנת רשימת האסירים שישוחררו(העתירה נדחתה).

א. ועדת השרים לטיפול בשחרור אסירים פלסטינים החליטה להמליץ בפני נשיא המדינה ומפקדי האזורים הצבאיים, יהודה, שומרון ועזה, על שחרורם של 500 אסירים ועצירים פלסטינים. החלטת הוועדה אושרה בהחלטת ממשלה. העותרים, עמותה המייצגת נפגעי טרור ועוסקת בחקר הטרור, וקרובי משפחתם של קורבנות הטרור, טוענים כי הסמכות לקצר תקופת מאסר מסורה לנשיא המדינה ולמפקדי האזורים ואין לממשלה סמכות להתחייב בהסכמים בינלאומיים שעניינם שחרור אסירים. העותרים טוענים כי אין בנמצא הסדר ראשוני המעגן בחוק את סמכות הממשלה לפעול לשחרור אסירים. העותרים טוענים עוד כי ההמלצה לשחרר אסירים פלסטינים היא בלתי סבירה, בשל הסכנה הנשקפת לאזרחי ישראל מאותם מחבלים לכשישוחררו. לבסוף, העותרים טוענים כי פרסום שמות האסירים המיועדים לשחרור 48 שעות טרם שחרורם מונע מהם את האפשרות להתנגד לשחרור אסיר כזה או אחר. העתירה נדחתה.
ב. ביחס למישור הסמכות - אכן, הסמכות להחליט באשר לשחרור האסירים קודם גמר ריצוי עונשם אינה מסורה לממשלה. אך בסמכותה של הממשלה להביא את רשימת האסירים המיועדים לשחרור בפני הגורמים המוסמכים להחליט. חזקה על הגורמים המוסמכים כי יפעילו את סמכותם כדין. אשר לטענה כי הסמכות לפעול לשחרור אסירים במסגרת משא ומתן מדיני, טעונה הסדרה בחוק - אכן, הסדרים כלליים ואמות מידה עקרוניות העומדים ביסוד פעולת השלטון, מן הראוי הוא כי ייקבעו על ידי הרשות המחוקקת. אך מכך אין להסיק כי כל סמכות ביצוע, באשר היא, חייבת בהסדרה ראשית של המחוקק. החלטת הממשלה במקרה שלפנינו אין בה קבלת "הכרעות עקרוניות בשאלות יסוד". בנסיבות אלה, גיבוש רשימת האסירים, במסגרת ניהול משא ומתן מדיני, מעוגנת בסמכותה השיורית של הממשלה.
ג. במישור הפעלת שיקול הדעת טוענים העותרים כי החלטת הממשלה לוקה בחוסר סבירות, בעיקר בשל מתן משקל מועט לסיכון הנשקף מן האסירים. ברם, החלטת הממשלה איננה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבות בג"צ. גיבוש רשימת האסירים לא נעשה כלאחר-יד. ביסודו עומדת בחינה של מכלול שיקולים ובכללם הסיכון הנשקף משחרורם.
ד. אשר לטענה כי פרסום שמות האסירים 48 שעות טרם שחרורם יסכל את האפשרות של העותרים להתנגד לשחרור מחבלים שפגעו בהם ובקרוביהם - אף בעניין זה אין הצדקה להתערבות בג"צ. סוגייה זו עמדה כבר לבחינתו של בג"צ ונקבע, כי פרק זמן של 48 שעות הוא סביר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש. עוה"ד יעקב רובין, ברוך רובין, זאב דסברג וגב' יהודית שחור לעותרים, עו"ד דני חורין למשיבים. 17.2.05).

עע"מ 8070/04 - יעקב פרץ - ראש עיריית קרית אתא ואח' נגד דוד ראם ואח'

*ייצוג יחסי של סיעות אופוזיציה בוועדת עירוניות, כולל ועדת הבקורת וועדת הכספים(מינהליים חיפה - עת"מ 2201/04 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבים 1 עד 3 מהווים אחת מסיעות האופוזיציה במועצת עיריית קרית-אתא (להלן - "סיעת המשיבים"). סיעה זו פנתה בעתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בטענה כי לא נתקיימו לגביה תנאי הייצוג בוועדות החובה במועצת העיר, כמתחייב מהוראות החוק. עילתה של העתירה מוגבלת לשתי ועדות - ועדת הכספים
וועדת הביקורת, לגביהן נטען כי הסיעה אינה מיוצגת בהן. סעיף 150א לפקודת העיריות קובע את עקרון הייצוג היחסי בוועדות החובה הפועלות במסגרת מועצת עיריה, לאמור: "ההרכב הסיעתי של חברי מועצה בכל אחת מועדות החובה... יהיה תואם ככל שניתן את ההרכב הסיעתי של המועצה, ובלבד שבכל ועדת חובה יהיה נציג אחד לפחות מהאופוזיציה". במועצת העירייה 17 חברים שנבחרו בבחירות האחרונות. סיעת המשיבים מיוצגת ב-6 מתוך 10 ועדות המועצה, ובהן ועדות מכרזים ובנין ערים. בארבע הוועדות הנותרות היא אינה מיוצגת כלל, ובתוכן ועדות הכספים והביקורת, בהן היא מבקשת ייצוג. בית המשפט המחוזי קבע כי הדרישה שבכל ועדת חובה יהיה נציג אחד לפחות של האופוזיציה, מהווה דרישת מינימום, ואין היא גורעת מן הצורך להבטיח ייצוג ממשי לאופוזיציה בועדות השונות כנגזר מהרכב המועצה. בית המשפט מצא כי בוועדות הכספים והביקורת לא נשמר היחס ההולם בייצוגה של האופוזיציה, וקבע כי יש להעניק לסיעת המשיבים נציג אחד בכל ועדה המונה 6 חברים. לאור גישה זו, הורה למועצת העיר לבחור מחדש את חברי הוועדות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. סיעת המשיבים מונה כשליש מן האופוזיציה. היא זכאית לייצוג נאות בוועדות המרכזיות הפועלות ברשות המקומית. ייצוג זה צריך לשקף יחסיות נכונה הן ביחס לכוחה של האופוזיציה אל מול הקואליציה, והן באשר לכוחה של סיעת המשיבים ביחס לסיעות האופוזיציה האחרות במועצה. מוסכם על הצדדים דבר שילובה של הסיעה בוועדת הביקורת בייצוג הולם. זכותה היא לייצוג מתאים גם בוועדת הכספים. טענתה של העיריה כי מתן ייצוג הולם לאופוזיציה, ובתוכה לסיעת המשיבים, תקשה על תיפקודה של ועדת הכספים, לאו טענה היא. עקרון הייצוג היחסי נועד במיוחד לנושאים כבדי משקל ומכריעים בקביעת מדיניותה ודרכה של הרשות המקומית. עם זאת, כפי שכבר נפסק בעבר, ייצוג הולם כאמור אינו מושג טכני-מתימטי. זהו מושג שיש ליישמו בהגינות ובסבירות, מתוך התייחסות לכלל הנסיבות. מלאכת הארגון מחדש עשוייה, מצד אחד, לתת מענה לדרישתם של אנשי סיעת המשיבים, אולם עשוייה בעת ובעונה אחת להוליד דרישות צודקות לייצוג הולם גם מטעם סיעות אחרות. בנסיבות שנוצרו, ראוי לקבוע כדלקמן: סיעת המשיבים תקבל ייצוג הולם בוועדות הביקורת והכספים, שהן מהוועדות המרכזיות במועצה. כדי להקל על מלאכת הארגון מחדש, תוותר סיעת המשיבים על ייצוגה באחת משתי הוועדות החשובות האחרות - ועדת בנין עיר או ועדת המיכרזים, וזאת על פי קביעת מועצת העיר על פי הצורך.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' נועה בן אריה למערערים, עוה"ד רון ברנט ודקל קוש למשיבים, עו"ד גב' חני אופק לממונה על המחוז. 9.2.05).

בג"צ 3106/04 - האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד הכנסת ואח'

*דחיית עתירה נגד תקינות חקיקה "חפוזה" של חוק המדיניות הכלכלית(העתירה נדחתה).

א. חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התקבל בכנסת ביום 7.1.2004. סעיף 1 לחוק קובע כי מטרתו "לתקן חוקים שונים, לדחות תחילתם של חוקים ולבטל חוקים... לבצע רפורמות מבניות בענפי המשק... והכל במסגרת המדיניות הכלכלית של הממשלה לשנת הכספים 2004". העותרים מבקשים לבטל את החוק. העתירה אינה תוקפת היבט מסויים כלשהו בתוכנו של החוק. כל חיציה מופנים לפסול שנפל, לשיטת העותרת, בהליך חקיקתו. העתירה נדחתה ביום 31.5.04 ועתה ניתנו הנימוקים.
ב. חוק המדיניות הכלכלית נתקבל על-פי הצעת חוק ממשלתית, שהוגשה לכנסת ביום 3.11.2003. הצעת החוק החזיקה 113 עמודים. בעקבות הגשתה, ועל-פי החלטת ועדת
הכנסת, הועברה ההצעה לקריאה ראשונה כבר למחרת. הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ביום 5.11.2003, והופנתה לוועדת הכנסת לצורך חלוקת הטיפול בה, פרקים-פרקים, לוועדות השונות, וברובן לוועדת הכספים. ביום 4.1.2004 דנה המליאה בהצעת חוק המדיניות הכלכלית לקראת הצבעה בקריאות שנייה ושלישית. הצעת החוק הועברה לעיון המליאה באופן מדורג, פרק אחר פרק. הדיון המרתוני במליאה נמשך עד ליום 7.1.2004, אז התקבל החוק בקריאה שנייה ושלישית. העותרת, טוענת כי בזמן הקצר יחסית בו נתבקשו לחוקק את החוק מאז הונח לראשונה על שולחן הכנסת (כחודשיים), לא ניתנה לחברי הכנסת אפשרות של ממש להתעמק בתכניו, להבינם, ולקיים הצבעה מושכלת ואחראית ביחס לסעיפיו השונים.
ג. טרם מתן נימוקים אלה, ניתן פסק דין בבג"צ 4885/03 [סביר ס"ד 242 - תקליטור סביר להלן: "פרשת מגדלי העופות"]. באותה פרשה נבחן תוקפו של פרק י"א בחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל. העותרים, גופים חקלאיים שונים, עתרו נגד תוקפו של פרק י"א, כשבפיהם, בין היתר, טענות נגד הליך החקיקה של החוק כולו. טענותיהם ברובד זה דמו, במידה רבה, לטענות שהוצגו בעתירה זו. בג"צ דחה את העתירה, תוך שפרש יריעה רחבה של ניתוח משפטי באשר להשפעת פגמים בהליך החקיקה על תוקפו של החוק. נקבע, שלא היה בהליך החקיקה של חוק התכנית הכלכלית כדי לפגוע פגיעה עמוקה בעקרונות היסוד הדמוקרטיים. לחברי הכנסת ניתנה אפשרות - גם אם דחוקה - לדעת את תוכן החוק ולגבש עמדה ביחס אליו. הליך החקיקה של חוק התכנית הכלכלית (בו עסקה פרשת מגדלי העופות) היה דומה ביותר להליך החקיקה של חוק המדיניות הכלכלית (בו עוסקת העתירה שלפנינו). שניהם מתאפיינים במגוון הרחב של הנושאים המטופלים בהם. בשניהם נתקיימה קריאה ראשונה בהצעת החוק תוך יום מהגשתה על שולחן הכנסת. בשניהם הוכנה ההצעה לקריאה שנייה בחופזה, כשהטיפול בה מרוכז כמעט במלואו בידי ועדת הכספים. בשניהם נתקיימו ההצבעות על הקריאות השנייה והשלישית בצמוד להעברת ההצעות מוועדת הכספים, באורח מרתוני, ובלא שקילה מספקת. הנימוקים לדחיית העתירה הקודמת יפים גם לענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' דנה פריבך-חפץ לעותרת,עוה"ד גב' אנה שניידר וגב' חני אופק למשיבות. 7.2.05).

ע.א. 5982/04 - מדינת ישראל נגד רחל טכורש ואח'

*כאשר בפסיקתא יש פרשנות לפסה"ד לפיה משתנה סכום החיוב, הערעור על הפסיקה הוא ערעור בזכות. *המועד להגשת ערעור כאשר המצאת פסה"ד בפקס לא נעשתה בהתאם לתקנות(בקשת המשיבות למחיקת ערעור המדינה על הסף - הבקשה נדחתה).
א. עיריית ראשון לציון הפקיעה מהמשיבות (המבקשות את המחיקה - להלן: טכורש) חלקה של 17,980 מ"ר שיועדה להרחבת בית העלמין הצבאי בראשון לציון. טכורש הגישו תביעה לפיצויים בגין ההפקעה. ביהמ"ש קמא פסק כי יש לשלם לטכורש פיצוי לפי שווי הקרקע כפי שנקבע על ידי השמאית בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה מהיום הקובע לתשלום, ובתוספת ריבית. בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לסכומים שיש לשלם על פי פסק הדין ועל כן הוגשה לביהמ"ש קמא בקשה למתן פסיקתא. ביהמ"ש נעתר לבקשה וניתנה פסיקתא בה הבהיר ביהמ"ש כי עת נתן את פסק הדין בהליך העיקרי לא היתה טענה בעניין שיעור הריבית ומשעה שפסק הדין קבע כי המדובר ב"ריבית לפי החוק", לא ניתן להשיג על עניין זה במסגרת הפסיקתא. המדינה הגישה בקשה לביטול ההחלטה בטענה כי לא זומנה לדיון בעניין זה וממילא דין החלטה זו להתבטל. בקשת הביטול נדחתה. הערעור שהוגש לביהמ"ש העליון על ידי המדינה מוסב על הפסיקתא כמו גם על ההחלטה שלא לבטל את ההחלטה שניתנה כביכול במעמד צד אחד. בבקשה למחיקת הערעור נטען ע"י טכורש כי מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק הדין
העיקרי שקדם לה, מדובר ב"החלטה אחרת" אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד. עוד טוענות טכורש כי אף אם הערעור הוא בזכות, הרי שמכל מקום חלף המועד להגשתו. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
ב. פסיקתא יכולה לשמש פירוש לפסק דין שהיה סתום. הפירוש אינו טפל בהכרח לנושא פסק הדין אלא יכול לעיתים לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש, ומן הראוי שתהא לו לגביו, בנסיבות מסויימות, אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי. לטענת המדינה, הגדיל ביהמ"ש קמא עם מתן הפסיקתא את חיובה בפיצויי הפקעה, בסכום של 1,088,000 ש"ח (נכון ליום 12.11.03). במצב דברים זה, יש לראות בפסיקתא, לצורך זכות הערעור, חלק מפסק הדין המקורי, והערעור הוא בזכות.
ג. השאלה הבאה היא מאיזה מועד יש למנות את מרוץ הימים לצורך הגשת הערעור. האפשרויות הן שתיים - מן ההחלטה בפסיקתא או מן ההחלטה בבקשת הביטול. המועד הרלוונטי בנסיבות המקרה הוא מההחלטה בבקשת הביטול. אשר על כן, יש למנות את המועד מיום המצאת ההחלטה בבקשת הביטול. ומהו מועד זה ? - לטענת טכורש יום 9.5.04, בו נשלחה ההחלטה בפקסימיליה. לטענת המדינה, יום 11.5.04 בו נתקבלה ההחלטה עם אישור המצאה. ההוראה הרלבנטית לענייננו מצויה בתקנה 497א' הקובעת כי ביהמ"ש רשאי להמציא כתב בי - דין בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין, ויראו זאת כמסירה אישית לנמען ביום המשלוח, בהתקיים שורה של תנאים ובהם כי השולח צירף דף לוואי - "דף משלוח בפקסימיליה" - עליו יצויינו, בין היתר, פרטי התיק. חסרונם של התנאים האמורים בהמצאה מיום 9.5.04 פוגע בתוקפה של ההמצאה למדינה.

(בפני: הרשם מרזל. 16.2.05).

בג"צ 1671/05 - אלמגור ארגון נפגעי טרור נגד ממשלת ישראל ואח'

הקריטריונים לשחרור אסירים פלסטינים וסבירותם. הממשלה שקבעה קריטריונים לשחרור אסירים פלסטינים מוסמכת לשנותם(העתירה נדחתה).

א. ועדת השרים לטיפול בשחרור אסירים פלסטיניים החליטה להמליץ בפני נשיא המדינה ומפקדי האזורים הצבאיים, יהודה ושומרון ועזה, על שחרורם של 380 אסירים ו-120 עצירים פלסטינים. ההחלטה אושרה בהחלטת ממשלה. ביום 16.2.2005 פורסמה רשימת האסירים והעצורים נשוא החלטת הממשלה. לטענת העותרת, עמותה ציבורית המאגדת קורבנות טרור פלסטיני, המשיבה אינה עומדת בקריטריונים לשחרור אסירים שנקבעו בהחלטות קודמות, לפיהם לא ישוחררו אסירים שטרם ריצו שני שלישים מעונשם ושסירבו לחתום על התחייבות שלא לחזור לדרך הטרור. לטענת העותרת, הסיבה לחריגת המשיבה מהקריטריונים לשחרור אסירים מצוייה ברצונה "למלא" את מכסת ה-500 משוחררים, וטעם זה אינו סביר ואינו שקול כנגד פגיעתו בערכי יסוד כדוגמת שלטון החוק ובשלומם של אזרחי ישראל. לבסוף, העותרת טוענת כי החלטת המשיבה אינה סבירה באשר היא אינה מביאה בחשבון את הנסיון שנצבר משחרור אסירים פלסטינים שחזרו לדרך הטרור. העתירה נדחתה.
ב. אשר לטענה כי האסירים המיועדים לשחרור לא חתמו על התחייבות בדבר הימנעות מפעילות טרור עם שחרורם - בא כוח המשיבים הודיע כי לא ישוחררו אסירים ללא מתן ההתחייבות. משכך הם פני הדברים, דין הטענה להידחות. אשר לטענה כי המשיבה המליצה על שחרורם של אסירים שלא ריצו שני שלישים מעונשם, בניגוד להחלטה קודמת - כבר נפסק, כי למשיבה הסמכות לגבש קריטריונים מנחים להמלצה על שחרור אסירים. ממילא מוסמכת היא לקבוע קריטריונים מנחים שונים משנקבעו בעבר או לחרוג מהקריטריונים
הקיימים. אכן, סבירות הסטייה - להבדיל מסמכות הסטייה - היא שעומדת לבחינה. בעניין זה ציינו המשיבים כי בגיבוש רשימת האסירים המיועדים לשחרור נשקלו מכלול שיקולים, אשר העיקרי ביניהם הוא מידת הסכנה הנשקפת מהמיועד לשחרור. במסגרת זו לא ניתנה המלצה לשחרור אסיר שנשקפת ממנו סכנה, גם אם ריצה יותר משני שלישים מעונשו. כן לא נכללו ברשימת המומלצים מי שאחראים לרציחתם של ישראלים. כן נקבע כי מי ששוחרר בעבר וחזר לבית הכלא לא יומלץ לשחררו שנית. בחינה כוללת זו נעשתה על ידי ועדה שכללה נציגים של זרועות הביטחון, משרד המשפטים ושירות בתי הסוהר. על רקע זה אין לומר כי בגיבוש רשימת האסירים והעצורים המיועדים לשחרור נפל פגם המצדיק את התערבות בג"צ.
ג. אשר לטענה כי ההחלטה על שחרור אסירים אינה סבירה לאור הנסיון המר שנצבר במקרים קודמים, כי אסירים ששוחררו חזרו לדרך הטרור. בעניין זה מציינים המשיבים, כי מדובר במהלך מדיני כולל, במסגרתו התחייבה הרשות הפלסטינית להילחם בטרור. מהלך כולל זה, נטען, עשוי להביא למניעתם של אירועי טרור ולשיפור המצב הביטחוני בו שרויה מדינת ישראל. שיקול מדיני זה מסור הוא להחלטת המשיבה. אין הוא חורג ממתחם הסבירות הרחב הנתון לממשלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף השופט רובינשטיין. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרת, עו"ד דני חורין למשיבים.6.2.05).

ע.א. 7687/04 - מרדכי ששון נגד זוהר ששון

*מקום המושב" של בני זוג לעניין חלות חוק יחסי ממון. *בטענה שחל על בני זוג משפט של מדינה אחרת, יש להוכיח את הדין של אותה מדינה. *גם כשנחתם הסכם ממון לפני הנישואין, יכולים בני הזוג לסטות ממנו ולהסכים ליצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי(מחוזי ב"ש - ת.א. 82/95 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא אזרח הולנד שויתר על אזרחותו הישראלית בשנת 1978. המשיבה הינה תושבת ואזרחית ישראל. בני-הזוג הכירו באילת בנובמבר 1989, ובמרץ 1990 - נישאו בני-הזוג בהולנד בנישואין אזרחיים. לגבי שני בני-הזוג היו אלה נישואין שניים. ימים ספורים לפני עריכת טקס הנישואין האזרחיים, חתמו בני-הזוג על הסכם רכושי בהולנד. בהסכם נכתב כי בני-הזוג "בוחרים בחוק ההולנדי של רכוש בנישואין... הסכם זה יהיה בר תוקף בלי קשר להיכן גרים בני-הזוג... התוצאות של הנישואין... ינוהלו ויפורשו בהתאם לחוק ההולנדי... לא יהיה שיתוף כלשהו ברכוש בין בני הזוג". ההסכם נחתם על-ידי בני-הזוג בפני עורך-דין נוטריון בהולנד. זמן קצר לאחר נישואיהם בהולנד, הגיעו בני-הזוג לישראל, התגוררו באילת, ונישאו בישראל כדמו"י. כשנתיים לאחר מכן - באוקטובר 1992 - חתמו בני-הזוג על הסכם לרכישת בית באילת ממוכרת בשם אסתר גל (להלן: הסכם הרכישה). מתברר כי המערער רכש בשעתו את הבית, באמצעות אסתר גל ששימשה אשת-קש לביצוע העסקה. המשיבה צורפה כקונה להסכם הרכישה מאסתר גל, ואף נטלה יחד עימו את ההלוואה שהובטחה במשכנתא בשווי כשליש מערך הבית, בלי שידעה עובדה זו. לאחר שיחסיהם של בני-הזוג התערערו, הגיש המערער בשנת 1995 תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בבאר-שבע, ובני-הזוג התגרשו בשנת 2000. במהלך שנת 1995, הגישו בני-הזוג תביעות רכושיות אחד כנגד השני בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. אחת התביעות היתה של המערער לסעד הצהרתי לפיו מוקנות לו הזכויות הבלעדיות בבית באילת. תביעת המערער נדחתה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המשיבה נשאה - אף כי בדיעבד - במקצת הנטל שהיה כרוך במחיר תשלום הבית, במסגרת ההלוואה שנטלו בני-הזוג יחדיו לרכישת הבית. אשר לדין החל על יחסי הממון בין בני-הזוג - ציין השופט כי מקום מושבם של הצדדים בשעת הנישואין היה בישראל ובהתחשב בכך, יש להחיל על הצדדים את הדין הישראלי. ביהמ"ש הוסיף וציין כי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, המוציא מגדר איזון המשאבים נכסים
שנרכשו ערב הנישואין, הינו דיספוזטיבי, ובנסיבות העניין דנא, יש לראות בהסכם הרכישה ובנטילת המשכנתא משום ראייה להסכמה בדבר שיתוף זכויות בבית. לפיכך נדחתה תביעתו של המערער לסעד הצהרתי. הערעור נדחה.
ב. הוראת סעיף 15 לחוק יחסי ממון, מחילה את דין מקום המושב של בני-הזוג בשעת הנישואין או בעת עריכת ההסכם ביניהם, בלא להתחשב בשינויים מאוחרים שערכו בני-הזוג במקום מושבם. חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהו "מקום מושב". בשיטתנו מקובל לומר כי "מקום המושב" הוא המקום בו נמצא מרכז חייו של אדם בעת הרלוונטית, קרי- המקום אליו יש לאדם את מירב הקשרים והזיקות. במקרה דנן הכירו בני-הזוג בישראל, שהו בהולנד תקופה קצרה במהלכה חתמו על הסכם רכושי ונישאו בנישואין אזרחיים, ומיד לאחר מכן שבו לארץ, נישאו כדמו"י והתגוררו באילת במשך מרבית חייהם המשותפים. בנסיבות אלה, ישראל היוותה את מקום מושבם של בני-הזוג בשעת נישואיהם. עם זאת, סוגיה זו אינה טעונה הכרעה בענייננו, שכן, אף אם נניח, כטענת המערער, כי בעת עריכת הנישואין האזרחיים היה מקום מושבם בהולנד, ויש להחיל על יחסי הממון את הדין ההולנדי, הרי המסתמך על דין זר חייב לטעון ולהוכיח דין זה כעניין שבעובדה. המערער נמנע מלפרט בכתבי טענותיו את הדין ההולנדי ובהיעדר טיעון והוכחה של הדין ההולנדי יש להחיל את דין הפורום המקומי הוא הדין הישראלי. בהתאם לדין החל בישראל הוכח שיתוף זכויות בין הצדדים בבית באילת; לפיכך, אף לפי דרך-הילוך זו דין הערעור להידחות.
ג. המערער טען כי בהתאם להסכם שערכו בני-הזוג בהולנד, בדבר הפרדה רכושית, היה על ביהמ"ש קמא לפסוק כי הוא בעל מלוא הזכויות בבית באילת. אין חולק כי ההסכם לא אושר על-ידי גורם מוסמך בישראל בהתאם לחוק יחסי ממון. בהתחשב בכך, טענה המשיבה כי ההסכם חסר תוקף. מנגד, טען המערער כי מאחר וההסכם אושר בפני נוטריון בהולנד יש בו כדי לחייב את הצדדים לו. אין צורך להכריע בכך, שכן, אין בהסכם האמור כדי לשלול את יכולתם של בני-הזוג להוציא נכס מסויים מגדרו של הסדר ההפרדה הרכושית, ולהסכים ביניהם על יצירת שיתוף באותו הנכס. בעת החתימה על הסכם הרכישה של הבית באילת, לא היתה המשיבה מודעת לעיסקה הפיקטיבית שערך המערער עם המוכרת, וסברה כי היא רוכשת מהמוכרת מחצית מהזכויות בנכס. בהתחשב בכך, הסכימה המשיבה ליטול במשותף עם המערער הלוואה שהובטחה באמצעות משכנתא על הבית, ובני-משפחתה של המשיבה שימשו ערבים לכך. נסיבות הרכישה יש בהן כדי ללמד על יצירת שיתוף בנכס. אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספיציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין,

(בפני השופטות: בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מנחם רובינשיין למערער, עו"ד גב' נעמי שלו-מלצר למשיבה. 16.2.05).

ע.א. 9796/03 - חביב שם טוב ורם (רחמים) שם טוב נגד מדינת ישראל

*חילוט כספים לפי החוק לאיסור הלבנת הון(מחוזי ת"א - ה.פ. 1478/02 - הערעור נדחה).

א. המערערים, אב ובנו, הם תושבי ארצות-הברית ובבעלותם חשבון בבנק הפועלים בתל-אביב. בחודש מאי 2002, תוך תקופה של כשבועיים ימים, הפקיד המערער 2 בחשבון הבנק עשר הפקדות בסכום כולל של 392,380 דולרים אמריקאיים, בכל יום סכום הפחות מ- 200 אלף ש"ח. סעיף 8(1) לצו איסור הלבנת הון אשר נחקק מכוח חוק איסור הלבנה, חייב אותה עת את הבנקים לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון על כל פעולת מזומנים בחשבון בנק, בסכום של 200,000 ש"ח ומעלה. הפקדות הכספים האמורות עוררו חשד כי מדובר בעבירות לפי חוק איסור הלבנה, והמדינה הגישה לביהמ"ש
המחוזי בקשה לחילוט 392,380 הדולרים אשר הופקדו בחשבונם של המערערים, כסמכותו בסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון. בתגובתם התמקדו המערערים בטענות משפטיות למיניהן, אך לא הביאו כל הסבר למקורם של הכספים, ולטעם שבעטיו החליטו לפצל את ההפקדות. טענת המערערים היתה, כי משלא נמצאה ראיה לכאורה הקושרת את הכספים שהופקדו לאחת מעבירות המקור שבחוק איסור הלבנה, אין מעשי ההפקדות באים בגדר האיסור שבחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים ונעתר לבקשת החילוט של המדינה. הערעור נדחה.
ב. עבירות הלבנת הון קבועות ומוגדרות בסעיף 3 שלחוק: "א) העושה פעולה ברכוש, (בחוק זה -רכוש אסור), [שמקורו בעבירה] במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים...". (ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח... דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א)...". מבחינת לשון הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מורה כי הסעיף חל גם על רכוש שלא הוכח כי מקורו בעבירה. גם תכליתו של הסעיף מוליכה לאותה מסקנה. החוק מטיל חובת דיווח על תנועות רכוש בערכים שמעל שווי מסויים. תנועת רכוש בערכים שמתחת לאותו שווי אינה חייבת בדיווח. דרך נפוצה ופשוטה לשיבוש חובת הדיווח על תנועות כספים ולהערמה על המערכת היא בביצוע מהלך הקרוי "הבניה", היינו, פיצול הפקדת כספים להפקדות מספר, על דרך זו שבכל הפקדה מופקד סכום כסף הנמוך מן הסכום החייב בדיווח. מטרתה של ההבניה שיבוש היכולת לעקוב אחרי אותם כספים גדולים.
ג. סעיף 22 לחוק קובע כי ביהמ"ש מחוזי רשאי לצוות על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי (להלן - חילוט אזרחי) אם נוכח שנתמלאו שני אלה: (1) הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4; האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו. השאלה הנשאלת היא אם נתקיימו במערערים שני התנאים הקבועים באותה הוראת-חוק. אין ספק כי נתמלא התנאי שהמערערים אינם נמצאים בישראל דרך קבע, והשאלה הנשאלת אינה אלא אם נתקיים התנאי כי "הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או ..4. או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים". לטענת המערערים, המדינה כשלה במשימתה להוכיח את היסוד הנפשי ועל-כן בטל מעשה החילוט. בימ"ש קמא דחה טענה זו, ובדין דחה אותה, בקובעו כי הנטל בהליך החילוט לפי סעיף 22 לחוק נטל הוכחה הוא כבמשפט אזרחי, דהיינו, נטל של מאזן הסתברויות, וכי המדינה עמדה בנטל זה. חרף הגישה כאמור, יצויין כי הליך החילוט האזרחי אין הוא - בכל זאת - הליך אזרחי "טהור". מידת ההוכחה תיבחן אומנם כמבחן מאזן ההסתברויות, אך ליציקת תוכן לקנקן תידרשנה ראיות רבות או כבדות יותר מאשר במקרה הרגיל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד אורי פנסו וגב' חנה ברוכי למערערים, עו"ד גב' מינה זמיר למשיבה. 21.2.05).

רע"א 1516/05 - למיט אחזקות בע"מ ואח' נגד מנשה ח. אלישר בע"מ ואח'

דחיית בקשה לסעד זמני נגד ביטול הסכם שנערך לתקופה בלתי מוגבלת. חוזה מסחרי של סוכנות הפצה, אין בו מעמד אישי המונע אכיפתו לפי חוק החוזים (הבקשה נדחתה).

המבקשות משמשות כמפיצות בלעדיות בישראל של סיגריות מתוצרת המשיבה 3, מכוח הסכם הפצה מיום 25.8.00 (להלן - ההסכם). ההסכם קובע, כי תקופתו תהא עד ליום 31.12.01, וכי לאחר מועד זה הוא יתחדש באופן אוטומטי לתקופות נוספות של שנה אחת בכל פעם, בתנאים מסויימים. ביום 30.6.04 הודיעה המשיבה 3 למבקשות, כי לא תחדש את ההסכם לאחר יום 31.12.04. המבקשות טוענות, כי הודעה
זו ניתנה לפי דרישת המשיבה 2, אשר רכשה את השליטה במשיבה 3. בתובענה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב עתרו המבקשות, בין היתר, לסעד הצהרתי, לפיו הודעת הביטול של המשיבה 3 ניתנה שלא כדין. במסגרת התובענה הגישו המבקשות בקשה לסעד זמני שיחייב את המשיבה 3 להמשיך ולקיים את ההסכם. ביהמ"ש דחה את הבקשה לסעד זמני, בנימוק שההסכם מבוסס על יחסי אמון בין הצדדים, ועל כן הוא נכנס לגדר הוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לפיה אין לאכוף חוזה למתן שירות אישי או עבודה אישית. בקשה לרשות ערעור נדחתה שלא מטעמיו של ביהמ"ש המחוזי.
ההסכם בו עסקינן הינו חוזה מסחרי. ספק אם מתקיים בו אותו מימד אישי היכול להכניס את המקרה שבפנינו לגדר סעיף 3(2) לחוק התרופות. זאת, במיוחד לאור הפרשנות המצמצמת שיש ליתן לחריגים לסעד האכיפה. השאלה המרכזית הצריכה בירור הינה, מהי תקופת ההסכם, וכנגזרת מכך, האם בוטל ההסכם כדין. המבקשות גורסות, כי מאחר שההסכם מתחדש לתקופה של שנה אחת בכל פעם, הרי שמדובר בהסכם לתקופת זמן מוגבלת. לשיטתן, הודעת המשיבה 3 על סיום ההסכם עולה כדי הפרה שלו, משלא התקיימה כל עילה חוזית המקנה לאחרונה זכות לבטלו. אין לקבל טענה זו. על אף שחידושו של ההסכם מדי שנה מותנה בתנאי מסויים, הוא אינו נוקב במועד כלשהו בו יבוא לידי סיום. כל עוד תעמודנה המבקשות בתנאי זה, ייוותר ההסכם בתוקפו. משמע, למצער מבחינתה של המשיבה 3, מדובר לכאורה בהסכם ללא הגבלת זמן. ההלכה הינה, כי הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש. האם הודעתה של המשיבה 3 על ביטול ההסכם ניתנה זמן סביר מראש? - בהתחשב במכלול נסיבות העניין, מתן התראה של חצי שנה בטרם ביטול ההסכם, ממלא, לכאורה, לצורך הדיון אם להמנע סעד זמני, אחר דרישת הזמן הסביר.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד י. בנקל, ש. גלינקא וז. גרסטל-שמרליג למבקשות. 22.2.05).

בש"א 10185/04 - אליהו משה רון ואח' נגד ציון אברג'יל ואח'

*איחוד דיון בבימ"ש בירושלים בשתי תביעות, שהוגשו בירושלים ותל אביב, ושיש להן היבט משותף במישור המשפטי והעובדתי (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).

שני הליכים, שאיחודם מבוקש בבקשה זו, הוגשו בעקבות הארוע הידוע כ"אסון ורסאי", בו התמוטטה, בעיצומה של מסיבת חתונה, רצפתו של אולם ארועים במבנה בירושלים. כתוצאה מן ההתמוטטות נהרגו 23 אנשים ונפצעו מאות. כן חרב הבניין כולו, ועמו הקומות שמתחת לאולם הארועים, על תכולתן. בעקבות הארוע הגישו 225 תובעים - פצועים ועזבונות ההרוגים (המשיבים 1) - תביעה רחבת-היקף לביהמ"ש המחוזי בירושלים, נגד שורה ארוכה של אנשים וגופים הנושאים, לטענת התובעים, באחריות לארוע. בין הנתבעים, היו, בין היתר, המבקשים, מפתח שיטת ה"פל-קל" והחברה ששיווקה מוצר זה. התביעה נגד המבקשים מצוייה כיום בעיצומם של הליכים מקדמיים מורכבים. כשנתיים קודם הגשת תביעה זו, הוגשה לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה אחרת הקשורה לאירוע, ע"י חברה שהחזיקה מפעל אלומיניום בבניין בו שכן "אולם ורסאי". תביעה זו הוגשה נגד המבטחת של המפעל. המבטחת הגישה הודעות צד ג' לצדדים נוספים, בהם רבים מן הנתבעים בתביעה בירושלים, ובכללם המבקשים. לשתי התביעות משותפת קבוצה של 15 נתבעים. המבקשים, אשר הגישו את הבקשה לאיחוד הדיון בשתי התביעות, מציינים, כי שתי התביעות מעלות אותן שאלות יסודיות בדבר האחריות לאירוע וחלוקתה בין האחראים השונים. לטענתם, נוכח היקף הפרשה וחשיבותה הציבורית, יש להימנע ככל הניתן ממצב בו תיתכנה
פסיקות סותרות בשאלות אלה. מרבית המשיבים מתנגדים לבקשה. הבקשה נתקבלה.
אכן, מדובר בשתי תובענות גדולות במיוחד, שיחייבו הליכים מורכבים ביותר של בירור עובדתי ומשפטי. במיוחד כך בכל הנוגע לתובענה בירושלים, בה מספר גדול מאוד של תובעים, הטוענים לנזקי-גוף שונים. צודקים המשיבים כי למחלוקת בעניין הכיסוי הביטוחי, שנדונה בתל-אביב, אין דבר עם התביעה הנזיקית המתנהלת בירושלים. אולם, על שיקולים אלה גוברת העובדה, שלשתי התובענות היבט משותף ממשי, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. אין ספק שחלקים ניכרים מהבירור העובדתי שיידרש בשתיהן יהיו דומים מאוד, וכך גם היבטים משמעותיים של גזירת המסקנות המשפטיות. הערכאה בפניה ראוי לאחד את הדיון היא ביהמ"ש המחוזי בירושלים. בבימ"ש זה מתנהלת, אמנם, התובענה המאוחרת מבין השתיים. אך תובענה זו היא המורכבת מבין השתיים (נוכח מספרם הרב של התובעים ואופי נזקיהם), והיא נמצאת כבר בעיצומם של הליכים מקדמיים סבוכים ויקרים. התובענה בתל-אביב, לעומת זאת, מצוייה רק בראשית בירור הסוגיה הביטוחית, והנזק שייגרם מהעברתה לביהמ"ש בירושלים הוא פחות. לשיקולי הנוחות של הצדדים נוסף גם השיקול בדבר מירב זיקות הפרשה, הנוטה בבירור לאזור ירושלים - שם התרחש הארוע, וממוקמים מרבית בעלי הדין והראיות.

(בפני: הנשיא ברק. 22.2.05).

ע.א. 3124/00 ואח' - בצלאל אהובה ואח' נגד נתיבי איילון בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למחיקת הודעת ערעור שהוגשה לאחר שפסה"ד הוחזר לערכאה קמא להשלמה וביהמ"ש נתן את פסק דינו המתוקן, והמועד להגשת הודעת ערעור מתוקנת (בקשת חלק מהמשיבים למחיקת הערעור - הבקשה נדחתה).

בפני ביהמ"ש העליון נדונו במאוחד שורה של ערעורים ובהם ע"א 3124/00. ביהמ"ש החליט כי פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי - נשוא הערעור - טעון השלמה בשאלת הנזק, והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשם בירור העניין. בהחלטה צויין כי "הערעורים... ישארו תלויים ועומדים ולאחר השלמתו של פסק הדין על ידי ביהמ"ש המחוזי, יהיו בעלי הדין רשאים... לתקן את הערעורים... על דרך הוספת טענות לעניין הנזק". ביום 10.8.04 נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו המתוקן, ובעקבות פסק דין זה הגישו חלק מן הצדדים להליך ערעורים על פסק הדין. בהמשך ביקשו למחוק את הערעורים ותחת זאת לתקן את הודעות הערעור שהוגשו על ידם, ובקשתם נענתה בחיוב. גם המערערים בהליך דנן הגישו לביהמ"ש הודעת ערעור מתוקנת, ביום 30.11.04. ביום 22.12.04 הגישה "אגד" (משיבה 5 לערעור) בקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת (להלן: "ההודעה") בהליך דנא. לטענתם, צריך היה להגיש את ההודעה בתוך המועד הקבוע בדין להגיש ערעור בזכות, כלומר 45 ימים ממועד מתן פסק הדין, כאמור בתקנה 397 לתקנות סדר הדין. המערערות טוענות כי על נסיבות המקרה חלה תקנה 456 לתקנות ולפיה המועד להגשת התנגדות לממצאים שקבעה ערכאה אליה הוחזר הדיון מערכאת הערעור, הוא מועד שייקבע על ידי ערכאת הערעור עצמה. מועד מעין זה לא נקבע כאן. הבקשה נדחתה.
ערכאת הערעור החזירה את הדיון בשאלת הנזק לביהמ"ש המחוזי תוך ביטול הקביעה בפסה"ד בעניין זה והותרת הערעורים תלויים ועומדים. בנסיבות מעין אלו, ראוי הוא לאפשר לבעל הדין להתנגד בפני ערכאת הערעור לממצאים ולהכרעות שנקבעו. אין צורך בהגשת ערעור חדש שכן הערעור תלוי ועומד. ממילא אין תחולה ישירה לתקנה 397. אכן, גם אם אין מדובר בערעור שחלה עליו תקנה 397, מועד להתנגדות לממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה חייב שיהא. הגשת הערעור מעבר לזמן הסביר יכולה להביא להסתמכות הצד שכנגד על אי הגשת ההתנגדות ולנזק שעלול להיגרם עקב הסתמכות זו. במקרה דנא, הוגשה הודעת הערעור המתוקנת מעל חודשיים ימים
לאחר מתן פסק הדין. (בלא לספור ימי פגרה). המדובר באיחור ניכר. יחד עם זאת, המשיבים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בשל הסתמכותם. יריעת המחלוקת בסוגיה זו היא רחבה עד מאוד והוגשו מספר ערעורים מתוקנים על ידי חלק מן המשיבים. יש ליתן גם משקל לכך כי ערכאת הערעור לא קבעה מועד, וממילא - גם בהיזקק למבחן הסבירות האמור לעיל - אין להיזקק במסגרתו לטעם מיוחד, שכן מועד זה אינו קבוע בחיקוק. על כן, אין מקום למחוק את הערעור המתוקן שהוגש.

(בפני: הרשם מרזל. 20.2.05).

רע"א 9311/04 - אלי וזהבה רונן נגד אלישבע סמואל ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי, כשמדובר גם בפס"ד בערעור שניתן על דרך הפשרה (הבקשה נדחתה).

בסכסוך שראשיתו ב-1983, ניתן פס"ד בו דחה בימ"ש השלום את תביעתם של המשיבה 1 ובעלה המנוח, שהוגשה בשנת 1990, נגד המבקשים והמשיבים 2-3, לסילוק יד משתי דירות בגבעתיים ולחיובם בדמי שכירות ראויים מיום 31.8.83. בערעור בביהמ"ש המחוזי, שנדון על דרך הפשרה, חוייבו המבקשים לשלם סכום כסף השווה ל-105,000 דולר ארה"ב למשיבה, שאם לא כן יפונו מן הדירה שבמחלוקת (דין דומה - בסכום נמוך במעט - נפסק לגבי המשיבים 2-3). בקשת רשות הערעור מייסדת עצמה, בין השאר, על הטענה כי פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי חרג מהסכמת הצדדים והיה "בלתי סביר לחלוטין", בהיות הסכום שבו חוייבו המבקשים וכן המשיבים 2-3, שקול לשוויין המשוער של הדירות שבמחלוקת (שתי דירות). הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במקרה דנן היה על המבקשים לחלוף על פני שתי משוכות: ראשית, המשוכה ה"כללית" של בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, שככלל, ניתנת אך כאשר מתעוררת בעייה משפטית בעלת השלכה רחבה; המשוכה השניה היא העובדה שפסק הדין בביהמ"ש המחוזי ניתן על-פי סעיף 79א(א), והתערבות ערעורית בפסקי דין בכגון דא נעשית אך במקרים חריגים - אף חריגה קיצונית - ובמשורה שבמשורה. שתי המשוכות לא נעברו. באשר לשאלה הכללית של מתן רשות ערעור - אין מדובר בנושא משפטי בעל אופי כללי החורג מגדרי הסכסוך רב השנים שבין הצדדים, סכסוך שהגיעה שעתו, כתום למעלה משני עשורים, להסתיים; אף אין מקום להתערבות בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה, שכן לא נתקיימו הנסיבות הקיצוניות המצדיקות זאת. אשר לטענת המבקשים, כי היה על ביהמ"ש המחוזי לנתח את היחסים המשפטיים שבין הצדדים ולנמק, הגם שהמדובר בפסק דין בפשרה - סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי "בימ"ש הדן בענין אזרחי, רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". אין בהקשר זה חובת הנמקה. אכן, הסכמת הצדדים יכולה לכלול בקשת הנמקה, אך משלא הותנה הדבר, לא היתה כל חובה, של הנמקה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אילן בומבך וגב' שרי אברמוב למבקשים, המשיבה לעצמה. 21.2.05).

ע.פ. 4030/04 - ארתור אברמוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס ילדה קטינה במשפחה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המתלוננת, ילידת 1988, התלוננה בפני שוטרת שהגיעה לבית-ספרה להרצות על זהירות בדרכים, על מעשים מיניים שביצע בה המערער במספר הזדמנויות בעת שהיה חבר של אמה וגר בביתן. נפתחה חקירת משטרה והמערער נעצר לחקירה. תמצית גירסתה של המתלוננת בפני חוקרת ילדים היתה כי המערער ניצל את שעות העדרה של האם לצרכי עבודתה, ועשה בה מעשים מיניים. בין האירועים עליהם העידה
המתלוננת, היא תיארה מקרה אחד, בו נכחה גם חברתה של המתלוננת. בפני חוקרת הילדים נחקרה גם חברתה של המתלוננת וזו אישרה את רוב פרטי הסיפור של המתלוננת. במהלך המשפט, העידה חוקרת הילדים ומסרה הן את הקלטות והתמלילים של עדות המתלוננת וחברותיה בפניה, והן את התרשמותה הבלתי אמצעית מחקירת הקטינות. בחלוף הזמן, מלאו למתלוננת 14 שנים והיא הוזמנה להעיד בבית-המשפט. בעדותה חזרה בה המתלוננת מחלק מגירסתה. במהלך המשפט התברר כי אמה של המתלוננת נותרה בקשר עם המערער וכי הוא המשיך להגיע לביתן בתקופת המשפט עת היה משוחרר בערובה. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 9 שנות מאסר, מהן 7 שנים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
גירסתה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים היתה אמינה וניכרו בה סימני אמת רבים. לגירסתה של המתלוננת בנוגע למעשים המיניים שבוצעו בה, נמצאו תמיכות ממשיות בחומר הראיות שהובא בפני בית-המשפט קמא. אמנם, בכל הנוגע לארוע שבו נכחה חברתה של המתלוננת, אין בעדותה של החברה תמיכה ישירה לביצוע מעשה-סדום באותו מעמד, עם זאת, עדותה של החברה אינה סותרת את האפשרות שגם באותה הזדמנות ביצע המערער במתלוננת מעשה סדום, כטענתה. אילו רצתה המתלוננת להעליל על המערער כדי לסלקו מבית אמה, כטענתו, לא היתה ממתינה להזדמנות של הוצאת השוטרת. על רקע תמיכות ראייתיות אלה, ונוכח התרשמותו של בית המשפט קמא באשר לרצון אמה של המתלוננת לשמור על קשריה עם המערער, אין ליתן משקל למכתבה של המתלוננת, שנכתב לכאורה לאחר ההרשעה, ולפיו, גירסתה כנגד המערער היתה שיקרית. אשר לערעור על חומרת העונש - אף הוא דינו להידחות. המערער, שהיווה עבור המתלוננת תחליף לאב בהיותו חבר של אמה המתגורר בביתן, ניצל את תמימותה של המתלוננת ואת גילה הצעיר, ומאז היותה ילדה בת 9 החל לבצע בה מעשים מיניים מחפירים. חסד עשה איתו בית-המשפט בעונש שגזר עליו.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד חנא בולוס למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 2.2.05).

ע.פ. 9680/04 - מזל אוחנה נגד מדינת ישראל

*הקלת בעונש בעבירת הריגה, כאשר ה"מחשבה הפלילית" שהוכחה היתה קרובה לעבירת רשלנות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הורשעה בשעתו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ברצח בכוונה תחילה של בעלה וערעורה לביהמ"ש העליון נתקבל בחלקו ונקבע כי לא היה די בחומר הראיות כדי לקבוע שנתקיימו במערערת כל יסודות עבירת הרצח. תחת זאת נקבע, כי נכון להרשיע את המערערת בעבירת הריגה, שנעברה על-ידה במצב נפשי של פזיזות מסוג קלות דעת. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת הדין. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערערת תשע שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
האירוע התרחש בבית המשפחה סמוך לשעה תשע בערב. בין המערערת ובעלה המנוח פרץ ויכוח קולני. ויכוחים מסוג זה לא היו תופעה נדירה בביתם. הפעם גלשה מריבתם לתגרה אלימה. השניים ניצבו זו מול זה במטבח. המערערת אחזה בסכין, שלדבריה נטלה ממשטח העבודה כדי להכניס למגרה, המנוח - דרש ממנה למסור לו את הסכין. משסירבה, ניסה לחלץ בכח מידה את הסכין, היא התנגדה ובעוד הם מושכים את הסכין ננעצה הסכין בצווארו של המנוח והוא התמוטט. המערערת פרצה בזעקות לעזרה, ניסתה לעצור את פרץ דמו של המנוח בעזרת מגבת, התקשרה בטלפון למשטרה. עד שהגיעה העזרה נפטר המנוח. המערערת טוענת כי ביהמ"ש המחוזי לא הפנים את משמעות קביעתו של בית המשפט העליון, כי ביצעה הריגה במצב נפשי של קלות דעת. לשיטתה, נסיבות
העניין מדמות את המקרה מבחינות רבות לעבירת רשלנות, ובהתאם לכך ראוי היה לגזור את העונש. אכן, לא ניתן להתעלם מחומרת הפרשה, וראוי לגזור על המערערת עונש מאסר, שיהיה בו לבטא גינוי חריף לגילויים כה מיותרים וכה הרסניים של אלימות. יחד עם זאת, נסיבותיו המדוייקות של הארוע לא הובררו, ואין לשלול שמדובר היה בתוצאה לא מכוונת של השתלשלות סיבתית מצערת במיוחד. היסוד הנפשי שנלווה להתנהגות המערערת, עמד ברף הנמוך ביותר של המחשבה הפלילית - קלות דעת - וקרוב היה לרשלנות. במצב זה, העונש שהוטל על המערערת חמור מעל לצריך. למסקנה זו נוספת העובדה, עליה אין חולק, שהמערערת היא אם טובה ואהובה לבנותיה הקטנות, שיוותרו כעת ללא הורה. בהתחשב בכל הטעמים הללו, יועמד העונש על שמונה שנים מאסר, מתוכו 7 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד דוד ליבאי וגיל עשת למערערת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 23.2.05).

בש"פ 902/05 - עלי מוחמד דראושה נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על החלטת ביהמ"ש קמא שהורה על מעצר עד תום ההליכים וסירב לבקשה להזמין תסקיר מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בתקיפת בת זוג, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, תקיפת שוטר והתנהגות פרועה במקום ציבורי. לפי הנטען, בהיות העורר והמתלוננת ברכבו של העורר, הודיעה המתלוננת - חברתו של העורר מזה שנתיים - לעורר, כי ברצונה להיפרד ממנו, ועל כך העורר נשבע למתלוננת כי לא תחזור לביתה, וכי "יעשה תאונה ושניהם ימותו". ביום המחרת איים העורר על המתלוננת כי אם לא תיכנס לרכבו יאונה לה רע. במהלך הנסיעה, לאחר דין ודברים, היכה העורר את המתלוננת. בהמשך הנסיעה, התבקש העורר לעצור את רכבו לבדיקה משטרתית, ומשעצר ירדה המתלוננת וסיפרה לשוטר שהעורר תקף אותה. השוטר ביקש מהעורר לצאת מרכבו ולהניח את ידיו על הרכב, ובתגובה חבט בשוטר בפניו. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום בנצרת נעתר לבקשה. ביהמ"ש התייחס לעובדה שהמתלוננת חזרה בה מהודעתה הראשונית בה ייחסה לעורר גם עבירת אונס, אך לא ראה בכך סיבה לפקפק במהימנותה. על החלטה זו הגיש העורר ערר לביהמ"ש המחוזי בנצרת, ועררו נדחה. הערר נתקבל. נוכח עברו הנקי של העורר יש מקום להזמין תסקיר מעצר, אם כי בלא לנטוע ציפיות יתר בעורר. אכן, אין להקל ראש במסוכנות הספציפית של העורר כלפי המתלוננת, כעולה מחומר הראיות, וניתן להבין את אי הרצון ליטול סיכון במקרה שבו יש אולי חשש ל"עזה כמוות אהבה...". יתכן גם כי התוצאה בעקבות תסקיר המעצר, נוכח המסוכנות הספציפית והשיבוש, תהיה כפי שהיא כיום. בכל אופן יש להזמין תסקיר מעצר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד גב' אורלי שושני לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 8.2.05).

ע.פ. 10369/04 - אליהו מאיר אנידג'ר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת שוחד שקיבל עובד מכס ברישום הליך של שחרור סיגריות כ"שחרור רהיטים" וגרימת נזק כבד לאוצר המדינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שימש כמעריך בבית המכס באשדוד. כן היתה למערער גישה למאגר המידע של המכס. בשנת 1999 נחשפה פרשה רחבת היקף של הברחת מכולות לארץ שבהן סיגריות מזוייפות במסווה של יבוא רהיטים. ההברחה תוכננה ובוצעה במסגרת קשר שקשרו ביניהם שישה אנשים. המערער לא היה שותף לקשר מלכתחילה, אך לבקשת אחד הקושרים, חברו משכבר הימים, היה הסכום לסייע בניתוב הליך שחרור הטובין להליך המקל המקובל ביחס ליבוא רהיטים. בטרם שחרור הטובין,
היה זה חלקו של המערער לבדוק אם הסחורה אכן נותבה להליך האמור. בתמורה לכך קיבל המערער סכומי כסף נכבדים. לאחר שערך הסדר טיעון, הודה המערער בעובדות כתב אישום מתוקן. במעשי ההברחה המתוארים הצליחו המעורבים למנוע תשלום של מיליוני ש"ח למדינה עבור היבוא. סכומי כסף שקיבל המערער בתמורה הגיע לסכום של 62,000 ש"ח. בהסדר הטיעון שנערך, הגבילה עצמה התביעה בטיעוניה לעונש שלא יעלה על 18 חודשי מאסר בפועל, וכן ביקשה להטיל על המערער קנס גבוה. המערער ביקש שלא יושת עליו מאסר. ביהמ"ש גזר למערער 14 חודשים לריצוי בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 75,000 ש"ח, שכלל את החזרת הסכום שקיבל ככספי שוחד. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, המערער הוא אדם ללא עבר פלילי, אך בדרך כלל הנתון של היעדר עבר פלילי הוא מטיבה ומטבעה של עבירת השוחד. המערער ביצע סידרת עבירות מתמשכות, אשר עוצמת המעילה באמון שכרוכה בהן היא רבה. העונש אשר הושת עליו היה במסגרת הסדר הטיעון. כאשר הודה המערער בביצוע העבירות, הביא בוודאי בחשבון כי הוא צפוי לעונש שהתביעה תבקש ואולי אף ליותר מכך, גם אם קיווה שבית המשפט יקל עמו. זהו הסיכון והסיכוי הטמון בהסדרי טיעון.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 3.2.05).

רע"פ 1091/05 - עיסאווי אחמד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש לפי פקודת זכות יוצרים בשל צריבת תקליטורי די.וי.די. עבירה שהפכה למכת מדינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המבקש סיפק לסוכן משטרתי, במספר הזדמנויות, תקליטורי די.וי.די עליהם צרב סרטים, המהווים עותקים מפירים של יצירות הנתונות לזכות יוצרים. כמו כן, בפשיטה על בית המבקש, נמצאו אצלו 16 צורבי די.וי.די, תקליטורים מפירים נוספים, עטיפות סרטי די.וי.די שונים וכמות גדולה של תקליטורים המיועדים לצריבה. המבקש הורשע במסגרת הסדר טיעון, בשורה של עבירות לפי פקודת זכות יוצרים (להלן: הפקודה). במסגרת הסדר הטיעון, ביקשה המדינה להטיל על המבקש מאסר בפועל של 6 חודשים וכן מאסר על תנאי וקנס. ב"כ המבקש ביקש להסתפק בעונש מאסר על תנאי, בהסתמך על הנסיבות האישיות שפורטו בתסקיר המבחן, אשר המליץ על הטלת שירות לתועלת הציבור "בהיקף נרחב של שעות". ביהמ"ש החליט לקבל את רף הענישה העליון בגבולות הסדר הטיעון. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, אשר דחה את הערעור בקבעו: "עבירות זכויות יוצרים הפכו זה מכבר ל'מכת מדינה'... מצאנו כי העונש שהושת על [המבקש] הולם את העבירות שביצע ואת מגמת הפסיקה להחמיר בעניינם של אלה המבקשים להפיק רווחים כלכליים מפרי עמלם של יוצרים...". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חומרת העונש כשלעצמה, אינה ענין המצדיק בחינה חוזרת בערכאה שלישית. בית המשפט רשאי היה לדחות את המלצת שירות המבחן - אף אם הוגשה במסגרת הסדר טיעון - ולהביא במנין גם שיקולי ענישה אחרים. החומרה שראו הערכאות קמא במעשיו של המבקש אינה מחייבת קביעה נורמטיבית נוספת של ביהמ"ש העליון. אף לגופו של ענין - גזה"ד לא חרג ממסגרת הענישה בעבירות הפרת זכויות יוצרים. מימדיה של תופעת הזיופים בישראל אינם מאפשרים עוד להתייחס אליה כאל תופעה חדשה ושולית, או להמעיט בחומרתה. המחוקק נרתם למאבק במפרי זכויות היוצרים באופן שהעונשים המוטלים בגין עבירות אלו הוחמרו. חשוב כי גם בתי המשפט יתאימו את העונשים המוטלים לרף החדש שנקבע ולחומרתן של העבירות.