תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 12

ע.א. 10979/04 - ד"ר ליביו לאור נגד שר הבריאות ואח'

*החלטה שלא לקבל הסדר טיעון שהושג בוועדה שדנה בקובלנה נגד רופא שנתן אישורים רפואיים כוזבים והחמרה בעונש מעבר למוסכם(הערעור נדחה ברוב דעות).

א. נגד המערער, רופא במקצועו, הוגשה ביום 30.5.2004 ע"י המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, קובלנה בה נטען כי סייע לפלוני להשתחרר משירות מילואים באמתלת שווא רפואית, בכך שנתן לאיש אישור לפיו הוא סובל "מכאבי גב תחתון לאחר תאונה ספורט", ואף הפנה אותו לרופא מומחה "אם מצבו לא ישתפר". בתמורה שילם הפונה למערער 150 ש"ח. בפועל, היה הפונה תחקירן של תוכנית טלוויזיה והוא נשלח אל המערער בעקבות מידע לפיו המערער נוהג לספק אישורים רפואיים כוזבים. הפגישה צולמה במצלמה נסתרת. הקובלנה נדונה בפני ועדה שמונתה על ידי המשיב, ובמסגרת הדיון הגיעו הקובל והמערער להסדר טיעון לפיו יודה המערער בעובדות ויעתור לעונש של נזיפה, ואילו בא כוח הקובל יעתור לעונש של ארבעה חודשי התליית רישיון. הוועדה המליצה על קבלת הסדר הטיעון ועל העונש שעתר לו בא כוח הקובל. דו"ח הוועדה הוגש לנשיא ביהמ"ש המחוזי (בדימוס), השופט זיילר, אשר המשיב אצל לו את סמכויותיו, והוא החליט לדחות להתלות את רישיונו של המערער למשך שנה. הערעור נדחה ברוב דעות השופטות פרוקצ'יה וחיות נגד דעתו החולקת של השופט גרוניס.
ב. בערעורו מלין המערער על ההחלטה לסטות באופן משמעותי מהסדר הטיעון שהושג בעניינו. המערער הפנה בהקשר זה לע"פ 1958/98 פ"ד נז(1) 577 (להלן: עניין פלוני) ולקווים המנחים שנקבעו בו לעניין סטייה מהסדר טיעון בהליכים פליליים. המשיבים מנגד, סבורים כי מעשי המערער חמורים, ואף כי קיימים שיקולים לקולא אשר הביאו לגיבוש הסדר הטיעון, אין מקום להתערב בהחלטת ההתלייה. עוד טוענים המשיבים כי ההלכה שנקבעה בעניין פלוני אינה חלה על המקרה שבפנינו. עניין פלוני, כך נטען, עוסק בהסדר טיעון שהושג במסגרת הליך פלילי ואילו ענייננו בקובלנה משמעתית על פי פקודת הרופאים, ואין זה מובן מאליו כי יש לגזור גזירה שווה מהתם להכא. בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשקלו, אם בכלל.
ג. השופטת חיות: אין צורך להכריע בסוגיית תחולתם של העקרונות שנקבעו בעניין פלוני על הליכים משמעתיים. הטעם הראשון לכך נעוץ בהלכה לפיה גדר ההתערבות בהחלטות הניתנות על ידי המשיב מכוח סעיף 41 לפקודה הינו מצומצם למדי ומוגבל לאותם המקרים שבהם נפל משגה מהותי בשיקול דעתו. אין זה המקרה שבפנינו. הטעם השני והעיקרי הוא כי האינטרס הציבורי שבהתליית רישיונו של המערער לפרק זמן ממושך, לא קיבל ביטוי הולם ומשקל ראוי בהסדר שהושג. המערער היה מעורב באופן פעיל ביותר בניסיונו של הפונה להשתמט משירות מילואים בתואנות שווא: הוא ייעץ לפונה אילו דרכים לנקוט על מנת להצליח בניסיונו; הוא רתם לצורך כך את סמכותו הרפואית ואת המהימנות שבה מתייחס הציבור לאישורים רפואיים; והוא אף גייס לצורך כך את מערכת הרפואה הציבורית בכך שהציע לפונה הפנייה לחדר המיון בבית חולים סורוקה והדריך אותו כיצד להתאונן על כאבי שווא על מנת שיתייחסו לדבריו ברצינות. חומרה יתירה במקרה דנן, משום שהאישור הרפואי הכוזב נועד לשמש את הפונה לצורך השתמטות משירות ביטחון. בנסיבות אלה, אפילו ניישם את המבחנים שנקבעו בעניין פלוני על המקרה שבפנינו, הרי זהו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים לסטות מהסדר טיעון, בשל פגם משמעותי שנפל באיזון שערך הקובל בין השיקולים הצריכים לעניין.
ד. השופט גרוניס (דעת מיעוט): בהסדר הטיעון הוסכם כי בא-כוח הקובל יבקש להטיל עונש של התליית הרשיון לעסוק ברפואה לתקופה של ארבעה חודשים. בערעור ביקשו המשיבים לדחות את הערעור. קשה לקבל גישה זו בערעור, כאשר עמדתם הקודמת של המשיבים היתה, כי ניתן להסתפק בעונש של ארבעה חודשי התלייה. לאור ההלכה שנפסקה בעניין פלוני מוסמך ביהמ"ש לסטות מהסדר במקרים חריגים, כאשר הופר האיזון בין עניינו של הנאשם לבין אינטרס הציבור. אף אם ביהמ"ש אינו מקבל את הסדר הטיעון, הרי ככלל הסטייה לא תהיה על דרך פער משמעותי בין העונש המוסכם לעונש שיושת. לפיכך יש להעמיד את העונש על ארבעה חודשי התלייה, כמוסכם בהסדר הטיעון. הטלת סנקציה העולה פי שלושה על המוסכם מהווה חריגה קיצונית שאין לקבלה.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' חיות. עו"ד מיכה גבאי למערער, עו"ד גב' תמר בר אשר צבן למשיבים. 28.2.05).

ע.א. 8028/03 + 7280/03 + 5602/03 - אבי ושרה סגל ואח' נגד שיכון ופיתוח ואח'

* ע.א. 8028/03 + 7280/03 + 5602/03 - פיצויים בגין ליקויים בדירות ותיקון הליקויים לא ע"י הקבלן שבנה את הדירות. *פיצויים בגין "חסר" בשטח הדירה, לעומת הפרוסקט, כאשר שטח הדירה תאם את המפרט בדירה, אך הוכח חוסר תום לב במו"מ מצד המוכרים. *אין להגיש תביעה בגין לי(מחוזי חיפה - ת.א. 1089/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערערים הינם 20 בעלי דירות בשני בניינים בעפולה. הדירות נרכשו על ידם בין החודשים דצמבר 1992 - ינואר 1993, והחזקה בהן נמסרה להם בין החודשים אוקטובר-נובמבר 1993. בבתים דיירים נוספים שאינם צד לתביעה. בבניינים נתגלו ליקויי בניה. בתוך "תקופת הבדק" על פי החוזה, הגישו המערערים תביעה נגד שיכון ופיתוח. זו הגישה הודעת צד ג' נגד חברת אברהם יצחק בע"מ (להלן: הקבלן) שבנתה את הבניינים. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה לבדיקת הליקויים הנטענים, (להלן: וגמן), הלה הגיש חוות דעת וביהמ"ש אימץ את חוות דעתו והיא שימשה בסיס עיקרי לפסק דינו. בהתייחס לליקויים שנטענו ברכוש המשותף קבע ביהמ"ש כי ליקויים בפירי המעליות ובמעליות עצמן הביאו לחדירת מים שגרמו לנזקים. האחריות לליקויים אלה, כך נקבע, חלה גם על בעלי הדירות אשר לא דאגו לתחזוקה תקינה של המעליות. בפריט זה קבע ביהמ"ש כי המערערים זכאים לפיצוי בסך 2,000 ש"ח לכל בעל דירה. גם ביחס לליקויים נוספים ברכוש המשותף, קבע ביהמ"ש כי המערערים זכאים לפיצוי כפי חלקם היחסי ברכוש המשותף, בסכום של 2,000 ש"ח לכל נתבע. אשר לטענות בעלי הדירות שהובטח להם בפרוספקט של הקבלן כי שטח הדירות יהיה 114 מ"ר, בעוד בפועל שטחן של הדירות הוא כ - 100 מ"ר כל אחת, קבע ביהמ"ש כי הפרוספקט של הקבלן לפיו שטח כל דירה הינו 114 מ"ר. הפרוספקט לא תאם את חוזי המכר, כי שיכון ופיתוח הפרה את חובת תום הלב בניהול מו"מ וחייב את הנתבעים בפיצוי של 15,000 ש"ח לכל אחד מבעלי הדירות. בנוסף, פסק ביהמ"ש לכל אחד מבעלי הדירות 1,500 ש"ח כפיצוי עבור ההוצאות שייגרמו להם כאשר יאלצו לפנות את דירותיהם לצורך תיקון הליקויים, וסכום של 15,000 ש"ח לכל תובע בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. על פסה"ד ערערו בעלי הדירות, שיכון ופיתוח והקבלן. ערעור בעלי הדירות נדחה וערעורי שיכון ופיתוח והקבלן נתקבלו בחלקם.
ב. אין להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי ככל שהן נוגעות לאימוץ חוות דעתו של המומחה באשר לליקויים שנמצאו. כאשר מתעוררות שאלות הדורשות מומחיות מקצועית לצורך הכרעה בסוגיות שבמחלוקת, נעזר ביהמ"ש במומחה הבקיא ברזי התחום המקצועי
בו התבקש לחוות דעתו, ולביהמ"ש שיקול דעת עד כמה להסתמך על חוות דעת המומחה. טענות נגד אימוץ ממצאיו של המומחה, לא כל שכן כאשר מדובר במומחה מטעם ביהמ"ש, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן.
ג. שיכון ופיתוח טוענת, כי הפרוספקטים שהוצגו לבעלי הדירות עובר לרכישת הדירות, הינם פרוספקטים של הקבלן, ואין היא חייבת בהתאמת הנכס הנמכר להפרוספקט, אלא להסכם המכר ושטח הדירות תואם את שצויין בחוזי המכר. אין מחלוקת על כך שלחוזי המכר צורף מפרט הכולל את מידות רובם המכריע של החללים בדירות שנרכשו. בכך פעלה שיכון ופיתוח בהתאם להוראות חוק המכר (דירות). בחוות דעתו של וגמן, נקבע כי שטח כל דירה מתאים לשטח הרשום בתכניות. מקום שמצויינים בחוזה או במפרט מימדי הדירה יש לראות את הדייר כמי שהסתמך על האמור בחוזה, ואין לראותו כמי שהסתמך על האמור בפרוספקט חיצוני לחוזה. אמנם, שטחה הכולל של הדירה אינו מצויין לא בחוזה ולא במפרט וכן אין מצויינות במפרט מידות חדר האמבטיה, השירותים והמסדרון. אך כל אחד מהרוכשים יכול היה לחשב את שטחי החללים השונים בדירה שלא צויינו מידותיהם במפרט ללא צורך בסיועו של מומחה לדבר.
ד. מאידך, הוצג בפני בעלי הדירות עובר לרכישת הדירות הפרוספקט שהביא להטעייתם. ביהמ"ש המחוזי ראה בהתנהלות זו של שיכון ופיתוח חוסר תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה ובגין כך חייב לשלם לכל אחד מהמערערים של 15,000 ש"ח כאמור. אין להתערב בעצם החיוב, אולם, סכום הפיצויים שנפסק הוא מופרז ויש להעמידו על סך של 7,500 ש"ח לכל מערער. יש לחלק האחריות בעניין זה בין שיכון ופיתוח לבין הקבלן, בשיעור של %30 על הקבלן.
ה. הנתבעים טוענים כי התביעה הוגשה במהלך "תקופת הבדק", מבלי שהמערערים הודיעו להם קודם לכן על הליקויים כמתחייב על פי החוזה ומבלי שיאפשרו לתקנם. תקופת הבדק מיועדת לאפשר איתורם של פגמים ואי התאמות בדירה בתוך תקופה קצובה ותיקונם על ידי המוכר. ככלל, לצדדים כולם, כמו-גם למערכת המשפט, אינטרס בהקפדה על כך שקונים לא יגישו תביעתם בגין ליקויי בניה בטרם הודיעו למוכר על הליקויים ויאפשרו לו לתקנם עד תומה של שנת הבדק. לפיכך, ראוי להפחית את שיעור הפיצויים בגין ליקויי הבניה בשליש בשל אי מיצוי תקופת הבדק.
ו. טענה נוספת שמעלים הנתבעים הינה כי היה על ביהמ"ש להעמיד את הפיצויים בגין ליקויי הבניה על עלות ביצוע התיקונים על ידי שיכון ופיתוח או על ידי הקבלן. התשובה לשאלה האם יש לאפשר למוכר לתקן בעצמו את הליקויים שנתגלו בדירה, או שמא יש לחייבו בפיצויים, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. בענייננו, אין לכפות - לאחר תקופה של שנים - על המערערים את תיקון הליקויים על ידי המוכרים. מאידך, באשר לליקויים במעלית יש להעמיד את הפיצוי על 1300 ש"ח לכל דייר במקום 2000 ש"ח שפסק ביהמ"ש. ואשר לפיצויים בגין יתר הליקויים ברכוש המשותף, יש לפסוק סכום של 800 ש"ח במקום 2000 ש"ח. אשר לשיעור הפיצויים בגין עגמת נפש - אף על פי שקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת נפש נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש, הרי שגם קביעה זו צריכה לעמוד במבחן של סבירות. במקרה דנן אין להתעלם משיעורי הפיצויים המקובלים בכגון דא, לפיכך, ראוי להעמיד את סכום הפיצויים בפרוטזה על סך של 5,000 ש"ח לכל מערער.
ז. באשר לחיוב בריבית - קביעת המועד ממנו תחושב הריבית נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש. ככל שמדובר בפסיקת ריבית ביחס לליקויי הבניה, אין לקבל את טענת בעלי הדירות כי היה על ביהמ"ש לקבוע את הריבית למועד היווצרות העילה, דהיינו למועד
מסירת הדירות לידיהם. ראויה קביעתו של ביהמ"ש כי הריבית תחושב למועד קביעת שוויים של מרבית הליקויים - מועד עריכת חוות הדעת. מאידך, לא היה מקום לקבוע את מועד הריבית למועד חוות דעתו של וגמן ככל שמדובר בפיצויים בגין עגמת הנפש, הגריעה משטחי הדירות ועלות הפינוי, שכן אין לאלה דבר עם המועד של חוות דעתו של וגמן. לפיכך יש לקבוע את מועד הריבית לעניין הפיצוי בגין עוגמת הנפש ליום מתן פסק הדין, בעוד מועד הריבית לעניין עלויות הפינוי לצורך ביצוע התיקונים ולעניין הגריעה משטחי הדירות ייקבע ליום הגשת התובענה.
ח. אשר לטענת שיכון ופיתוח כי לא הובאה בחשבון לגבי חלק מהמערערים העובדה כי הם כבר אינם בעלי הדירות - מכירת הדירה שבעטיה נתבעים הפיצויים אינה שוללת את זכאותו של בעלים לשעבר לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עת היתה הדירה בבעלותו. גם עילת התביעה בגין הצורך בפינוי הדירות לשם תיקון הליקויים, קמה למערערים עת נמסרו להם הדירות הפגומות ועל כן זכאים לפיצוי זה גם בעלי הדירות שמכרו כבר את דירותיהם.

(בפני השופטים: גב' פרוקצי'ה, גב' נאור, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד אסי פוטר ואלי הכהן למערערים, עו"ד גב' תמר ורטהיים לשיכון ופיתוח, עו"ד גב' האני חדד לקבלן. 28.2.05).

בש"פ 909/05 - עבד אל-חמיד ג'אבר נגד מדינת ישראל

*זכותו של נאשם לעיין בחוות דעת פסיכיאטרית שניתנה לגביו, למרות שהוגשה "הצהרת תובע" לצורך חסיון "חומר חקירה"(מחוזי י-ם - ב"ש 4108/05 - הערר נתקבל).

א. ערר זה מוסב על החלטות ערכאות קמא בירושלים שלפיהן, לאחר שהוגשה "הצהרת תובע" לפי סעיף 17(ד) לחסד"פ, הוחסתה מפני העורר, חוות דעת פסיכיאטרית לגביו. הערכאות קמא ראו בחוות הדעת חומר חקירה, ונטען בערר, כי אמנם חיסוי חומר בשלב החקירה מוסדר בסעיף 5(ג) לחסד"פ, אך חוות דעת פסיכיאטרית אינה בהכרח חומר חקירה, ומכל מקום אין להחסותה בשלב שלאחר הצהרת תובע. נטען, כי יש מקום לפסוק בשאלה זו אף אם נתייתרה בינתיים לגבי העורר, כיוון שאורך חייה - כשהמדובר בימי "הצהרת תובע" (חמישה על פי חוק) - קצר, ולא תינתן הזדמנות של ממש לדון בה אימתי שתתעורר שוב בעיה דומה. הערר נתקבל.
ב. בדרך כלל, אין ביהמ"ש שלערעור מכריע בשאלה שאינה צריכה לגופה, ולכן מצוייה לכאורה בתחום העיוני-תיאורטי. במקרה דנן אמנם הפכה השאלה תיאורטית באשר לעורר, מטבע הדברים, כתום חמשת ימי "הצהרת התובע", וככל שהוגש כתב האישום קמה זכותו של העורר לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74(א) לחסד"פ. בנסיבות הנדונות עשויה לכאורה להיווצר ההזדמנות (אולי דחוקה בזמן) לביהמ"ש להידרש לנושא במסגרת המעצר לצורכי חקירה, שיכול שישתרע על שלושים יום. מכל מקום, משהועלה הנושא ראוי להידרש אליו, כיוון שככלל יעלה בסד "לחוץ" של זמן.
ג. יש לראות את זכותו הבסיסית של אדם לעיין בחוות דעת רפואית הנוגעת אליו, וחוות דעת פסיכיאטרית בכלל זה, בראש וראשונה בגדרי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. דברים אלה כפופים לפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד, ויש לבחון איפוא את החוקים הספציפיים המגבילים מסירת מידע זה. סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה, קובע כי "מטופל זכאי לקבל... מידע רפואי מהרשומה הרפואית ... המתייחסת אליו". הסעיפים הרלבנטיים בחוק לטיפול בחולי נפש, מתיישבים ביסודם עם האמור בחוק זכויות החולה, אף שנחקקו לפניו, כגון באשר לזכות החולה לקבל מידע רפואי בקשר למצבו "לפי שיקול דעתו של הרופא". אשר על כן, חוות הדעת הפסיכיאטרית שנתבקשה בעניינו של חשוד היא מידע, שבעקרון, בכפוף להחלטתו של רופא, לא של איש משטרה, זכאי לו העצור, בין אם בשלב חקירה ובין בשלב הצהרת תובע. אף הפרקליטות עצמה
אינה חולקת כי רשאי העצור לבקש את המידע מן הרופא, ואם כן, מדוע לא יתנו את המידע המשטרה או הפרקליטות? אם החשש במקרים מסויימים יהא שגירסה שמסר החשוד והעומדת לרשותו תוכל לשמשו שלא כדין, ניתן להגביל את מסירת המידע לסניגור. הכלל צריך איפוא להיות מסירתה של חוות הדעת הפסיכיאטרית, והחריגים יטופלו אם בשיקול דעת הפסיכיאטר לפי הסמכויות שבחוק לטיפול בחולי נפש, ואם בבקשה מביהמ"ש מטעם הרשויות, כאמור לעיל.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דוד ברהום לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 27.2.05).

ע.א. 3552/01 - roiretxE ocnaB(aziuS) SA נגד anjyckA aklopS aksloP agulgeZואח'

*התיישנות "הסכמית" בתביעה הנוגעת למסירת שטרי מטען בהובלה ימית, לממוען של המטען ולא ל"נשגר" שצויין בשטר המטען שהוא הבנק שמימן את רכישת המטען(מחוזי ת"א - ת.א. 1857/97 + 951/95 - הערעור נדחה).

א. מטען של מטילי ברזל, נרכש מספק פולני ונשלח על-ידיו (ביום 27.11.1991), באמצעות המשיבות (להלן: המובילות) מפולין לנמל אשדוד. המטען, שנועד לחברת רם נרכש עבורה על-ידי החברה האנגלית .ceteM למימון הרכישה הוציא המערער (להלן: הבנק), לבקשת חברת ,ceteM מכתב אשראי דוקומנטרי בסכום העולה על 1.7 מיליון דולר. על פי המותנה במכתב האשראי צויין שמו של הבנק בשטרי המטען כ"נשגר". לפי מהלך העניינים הרגיל, היו המובילות אמורות למסור את המטען בנמל אשדוד, כנגד שטרי המטען המקוריים, לנציגו המורשה של הבנק; ואילו הבנק אמור היה להעביר את המטען לידיה של חברת רם, לאחר שחברת ceteM תפרע לידיו את חובה בהתאם לחוזה האשראי. בפועל נמסר המטען לחברת רם, שטרי המטען המקוריים נותרו בידי הבנק, ואילו ההלוואה שנתן הבנק לחברת - ceteM למצער ברובה - לא נפרעה. עד לאוגוסט 1992 - לא בירר הבנק מה עלה בגורל המטען. זאת למרות שתקופת ההתיישנות (המהותית) החלה על אחריות המובילות לפי שטרי המטען, היא - כמקובל בעסקאות הובלה ימית היא בת שנה אחת בלבד. באוגוסט 1992 נודע לבנק כי קבוצת חברות, שכללה את חברת רם, קרסה והפכה לחדלת פרעון, וכי עם פריקתו מהאוניה נמסר המטען לחברת רם שלא כנגד שטרי המטען. ביום 10.6.1995 הגיש הבנק את התובענה נשוא הערעור, אשר הופנתה נגד המובילות וכן נגד נתבעים נוספים. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענת התיישנות שהועלתה ע"י המובילות ודחה את התובענה על הסף. הערעור נדחה.
ב. משהסכימו הצדדים לקבל על עצמם, במסגרת התנאה חוזית, את הוראותיה של אמנה בינלאומית מוכרת, הקובעת תקופת התיישנות מהותית מיוחדת בת שנה אחת, אין משמעות לכך שהדין הכללי (קרי: חוק ההתיישנות) מחיל, במקביל, תקופת התיישנות דיונית ארוכה יותר. הבנק, טען, כי מאחר שענייננו בהתיישנות הסכמית, להבדיל מסטטוטורית, מן הדין לסווגה כהתיישנות דיונית ולא מהותית. ברם, סיווגה של התיישנות, כמהותית או כדיונית, אינו נגזר מן השאלה אם מקורה הסכמי או סטטוטורי, אלא מן השאלה אם יש בה כדי להפקיע את הזכות גופה במישור הדין המהותי או שמא רק לחסום את זכות התביעה במישור הדיוני. על-פי מבחן זה, ההתיישנות היא מהותית, בין כאשר מקורה סטטוטורי ובין כאשר הוא הסכמי. אשר לטענת תרמית שהעלה הבנק - תרמית עשויה, בנסיבות מתאימות, להביא לדחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות. אך על התובע להציג תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. אין הבנק יכול להיבנות, לצורך הערעור, מטענות התרמית הסתמיות שהעלה נגד המובילות בכתב-תביעתו.
ג. הבנק טען עוד, כי תנאי לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא כי המוביל יודיע לנשגר על פריקת המטען בנמל. מנגד טענו המובילות - וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתן
- כי על המוביל אינה מוטלת חובה כזו וכי הנשגר (או המחזיק בשטר המטען) הוא שחייב להתייצב מיוזמתו בנמל במועד הפריקה כדי לקבל את המטען. אכן, שיקולי היעילות ואף שורת ההגינות מחייבים לכאורה את המוביל להודיע לנשגר על מועד פריקתו של המטען. חובה זו בוודאי קיימת כאשר בשטר המטען צוין "מען ליידוע". ואולם, כאשר המען ליידוע שצויין בשטר אינו מענו של הנשגר אלא של גורם אחר, יוצא המוביל ידי חובתו בהודעה לאותו גורם. בענייננו, המען ליידוע לא היה הבנק אלא חברת רם, אשר קיבלה את המטען בפועל. אך גם אם המוביל אינו מודיע לנשגר על מועד פריקתו של המטען, אין בכך כדי לגרוע מחובת הנשגר לברר את המועד, וממילא אין בכך כדי להשפיע על מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות.
ד. נותרה טענתו ה"שיורית" של הבנק, כי שיקולי צדק ומדיניות משפטית, הנובעים מן הצורך להגן על זכות הקניין שלו, מחייבים לקבל את עמדתו. אף טענה זו דינה להידחות. ענייננו בעיסקה מסחרית רגילה בה התנו הצדדים כי חבותן של המובילות כלפי הבנק תפקע אם תביעת הבנק לא תוגש בתוך תקופת ההתיישנות המוסכמת. נכון כי דחיית תביעתו נגד המובילות תסב לבנק נזק ממון, וממילא אף פגיעה קניינית, אלא שנזק ופגיעה אלה יש לזקוף לחובת מחדלו של הבנק להגיש את תביעתו לביהמ"ש לפני שתחלוף תקופת ההתיישנות המוסכמת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עוה"ד י. אלחנני וד. יגור למערער, עוה"ד א. קיסרי ונ. קורי למשיבות, עו"ד א. שרון למשיב הפורמלי - בנק הספנות. 28.2.05).

מ"ח 5927/03 - אלכס ליוברסקי נגד מדינת ישראל

* מ"ח 5927/03 - מידתו ומהותו של העונש שניתן להטיל בישראל על מי שעבר עבירה בחו"ל, כך שהעונש לא יהיה חמור מהעונש שניתן היה לגזור במדינה בה בוצעה העבירה. *עקרון אחידות הענישה בין עבריינים מחייב האחדת ענשים המוטלים בישראל ולא כאשר אחד הנאשמים נדון במדינת חו(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעבירת רצח ובעבירה של שוד בנסיבות מחמירות שבוצעו ברוסיה. על פי עובדות כתב האישום הביא המבקש (ביום 30.6.93) את הקרבן למשרד ברוסיה שהיה משותף עם אדם נוסף (להלן: סשה), בתואנה של מפגש יהלומנים, כשהמטרה היתה לשדוד אותו. סשה רצח את המנוח, והשניים נטלו מהמנוח כ-31 אלף דולר, אבנים יקרות ושרשרת זהב. המבקש והקרבן היו אזרחי ישראל בזמן הרצח. המבקש חזר לישראל לאחר האירוע. בית המשפט המחוזי קבע כי תחולתו הפרסונאלית של המשפט הישראלי על מעשי המבקש נלמדת מסעיף 7 לחוק העונשין כנוסחו בזמן המשפט שלפיו: "(א) בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט... את מי שעשה בחוץ לארץ מעשה שהיה עבירה אילו נעשה בישראל, והמעשה פגע... בחייו... של אזרח ישראל... (ב) נעברה העבירה במקום הנתון לשיפוטה של מדינה אחרת - לא יוגש כתב אישום לפי סעיף זה אלא אם המעשה הוא גם עבירה לפי המשפט החל במקום ביצוע העבירה". לצורך הוכחת דרישות הסעיף הוגשה לבית המשפט חוות דעת מטעם התביעה לעניין המשפט הזר, וביהמ"ש קבע כי מעשיו של המבקש מהווים עבירה של רצח בנסיבות מחמירות על פי המשפט הרוסי. עם הרשעתו בדין נגזר על המבקש מאסר עולם. בית המשפט קבע, כי היה מגיע לתוצאה זהה גם אם תחולת המשפט הישראלי היתה מעוגנת בסעיף 7א לחוק העונשין, המאפשר את החלת הדין הפלילי הישראלי על מעשי עבירה שביצע אזרח או תושב ישראל מחוץ לישראל. לפי סעיף זה, "לא יטיל בית המשפט עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי המשפט שחל באותו מקום". לעניין זה טענה התביעה, בהתבסס על חוות הדעת מטעמה, כי העונש המירבי במשפט הרוסי על מעשיו של המבקש הינו עונש מוות. המבקש טען, כי עונש המוות הינו עונש שבשיקול דעת ולכן אף ביהמ"ש
המחוזי רשאי להפעיל שיקול דעת בגזירת העונש תחת הטלת עונש מאסר עולם חובה. ביהמ"ש קבע, כי גם אילו היה עליו להפעיל שיקול דעת בגזירת העונש, הרי ראוי להטיל על המבקש עונש של מאסר עולם. שותפו של המבקש למעשי העבירות, סשה, הורשע הרוסיה על חלקו בפרשה, ודינו נגזר ל-12 שנות מאסר.
ב. המבקש פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לערוך משפט חוזר. בבקשתו הוא מעלה שלוש טענות: כי בידו ראייה חדשה - חוות דעתו של מומחה למשפט הרוסי המוכיחה, כי על פי הדין הרוסי לא ניתן לגזור על המבקש עונש מוות; כי מהעובדה לפיה ניתן היה להטיל על המבקש עונש מוות (לו היה עומד לדין ברוסיה) לא נובע, כי בית משפט ישראלי רשאי להטיל עליו מאסר עולם, שכן, לפי הדין הרוסי אם אין מטילים עונש מוות, עונש המאסר הוא בין 15-8 שנים; עיקרון אחידות הענישה מחייב את התאמת עונשו של המבקש לעונש שנגזר על שותפו לעבירות, סשה. הבקשה נדחתה.
ג. ביסוד העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט לעריכתו של משפט חוזר מונח האיזון בין הצורך בתיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם לבין העקרון של סופיות הדיון. טענות המבקש נוגעות לשאלת העונש המירבי אותו ניתן היה להטיל עליו אילו נשפט ברוסיה והן אינן עוסקות בהרשעתו בדין. השאלה הרלבנטית היא, האם חוות דעתו של המומחה החדש מהווה ראיה העשויה "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". הטענה המרכזית העולה מחוות הדעת החדשה היא, כי העונש המירבי במשפט הרוסי, נכון לזמן ביצוע העבירות, הוא מאסר של 15 שנים. תיזה זו נשענת על הפרשנות המחייבת שנתן "הפלנום" - ביהמ"ש העליון הרוסי - לעונש הנקוב בקוד הפלילי הרוסי לעבירת הרצח בכוונה תחילה, וקובעת כללים קטגוריים אשר אוסרים את הטלתו של עונש מוות על מעשיו של המבקש. ברם, החלטת הפלנום עוסקת בהבהרתם של קריטריונים ושיקולים המגבשים מדיניות ענישה על עבירות רצח ואינם קובעים כללים קטגוריים האוסרים את הטלתו של עונש המוות. מנגד, סעיפים 14(ג) ו- 15(ב) לחוק העונשין עניינם בעונש החוקי המירבי אותו ניתן להטיל על פי הדין הזר בשל העבירה, תהא מדיניות הענישה הנוהגת בדין הזר אשר תהא. זאת ועוד, מעשהו של המבקש, על רקע אכזריותו והתכנון הקפדני שנלווה לכל אורכו, עשוי לעמוד על פניו בקריטריון להטלת עונש מוות, אותו מביא המבקש בחוות הדעת מטעמו.
ד. יש לדחות אף את טענתו החלופית של המבקש, לפיה העונש המירבי במשפט הזר אליו מכוון סעיף 14(ג) לחוק העונשין הוא עונש מאסר בלבד. בפני בימ"ש רוסי המרשיע אדם בעבירת רצח בכוונה תחילה עומדת האפשרות לבחור בין עונש מאסר לבין עונש מוות. לצורך גזירת עונשו של המבקש יש לקחת בחשבון את העונש המירבי שבימ"ש מוסמך להטיל על פי הדין הרוסי. המגבלה על ביהמ"ש הישראלי בגזירת עונשו של המבקש, לאור סעיף 14(ג) לחוק העונשין, היא עונש שאינו חמור מעונש המוות.
ה. טענתו האחרונה של המבקש היא, כי עקרון האחידות בענישה מחייב את הפחתת עונשו בהתאם לעונש שנגזר על שותפו סשה. דין הטענה להידחות. מטרתו המרכזית של עקרון האחידות בענישה אינה מכוונת להאחדה של עונשים שגוזרים בתי משפט ישראליים עם בתי משפט זרים. העונשים הקבועים בחוק הישראלי הם פועל יוצא של מידת החומרה אותה מייחסת החברה הישראלית לכל עבירה. כך, העונש על עבירת רצח בכוונת תחילה במשפט הישראלי הוא מאסר עולם. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנסיבות המקרה ראוי להטיל עונש זה, בין שהוא חובה ובין שהוא בשיקול דעת. אין להתערב בקביעה זו במסגרת בחינת בקשה למשפט חוזר. משפט חוזר אינו מהווה הליך של ערעור נוסף.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד איתי הרמלין למבקש, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין למשיבה. 28.2.05).

ע.פ. 10273/04 - דורון מאור נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים. *הקלה בעונש בעבירה של הריגה בתאונת דרכים, כאשר בימ"ש קמא, סבר, בטעות, שהרף המינימלי בעבירת הריגה צריך להיות מעל לרף העליון של העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40195/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. ביום 17.2.2004 הורשע המערער בעבירה של הריגה בתאונת דרכים ודינו נגזר לחמש שנות מאסר מהן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל, ונפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמש-עשרה שנים. המערער הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין וביהמ"ש העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשמיעת טיעונים ולמתן פסק דין חדש. בהכרעת דין שנייה חזר בית המשפט והרשיע את המערער בעבירת ההריגה, ואימץ את גזר הדין הראשון תוך שהוא מציין כי יש לראות את הנימוקים שפורטו בגזר הדין הראשון כאילו הובאו בגזר הדין השני. הערעור על הכרעת הדין השנייה נדחה ועל גזר הדין נתקבל.
ב. המערער נהג בטרקטור חקלאי בשכונת עמישב בפתח-תקווה בסמוך לבתי ספר. במקום היה מעבר חציה ועל המדרכה עמדו ילדות שהיו בדרכן לבית הספר. בוריס טקץ', עובד מחלקת הבטיחות בעירייה, סייע לילדים לחצות את הכביש במעבר החצייה. הוא לבש אפודה זוהרת ובידו היה מוט שבקצהו תמרור עצור. לאחר שבוריס הושיט לעבר הילדות את התמרור שבידו, החלה אחת הילדות לחצות את הכביש במעבר החצייה. המערער פגע בה בטרקטור בו נהג וגרם למותה. בהכרעת הדין הראשונה קבע בית המשפט כממצא עובדתי שהמערער לא הבחין באיש הבטיחות, אך בהכרעת הדין השניה שינה בית המשפט את הממצא העובדתי והפעם קבע, לאור עדותו של איש הבטיחות, כי מבטו הצטלב במבט עיניו של המערער, כי המערער הבחין באיש הבטיחות ולמרות זאת התעלם ממנו. לאור ממצא זה קבע בית המשפט, כי המערער נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה הקטלנית גם אם קיווה כי יצליח למונעה. מותר היה לערכאה הראשונה לסמוך על עדותו של בוריס בענין הצטלבות המבטים. זאת ועוד, שוטרת רשמה מפי המערער דברים התומכים בכך שראה את איש הבטיחות. הסניגור לא חלק על כך שאם אכן ראה המערער בפועל את איש הבטיחות, מגבשים מעשיו את עבירת ההריגה לרבות היסוד הנפשי הנדרש.
ג. שונים פני הדברים לגבי גזר הדין, בו קבע ביהמ"ש. "יש לקבוע שמי שהורשע בהריגה... עונשו חייב להיות גבוה מעבר למקסימום הקבוע לצידה של העבירה של גרימת מוות ברשלנות, ועל כן יש לראות עונש זה כרף התחתון לרמת הענישה בגין הריגה תוך כדי שימוש ברכב... העונש הראוי אמור להיות גבוה מעונש המקסימום בגין גרימת מוות ברשלנות". בקביעתו ש"הרף התחתון" לעונש המאסר לריצוי בפועל בגין הריגה תוך כדי שימוש ברכב הוא 3 שנים, נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. אכן ישנם מקרים בהם ראוי להטיל עונש העולה על שלוש שנות מאסר, אך אין מקום לכלל הטכני כאילו העונש של שלוש שנות מאסר הוא בגדר עונש "מאסר בפועל חובה" בעבירת הריגה תוך שימוש ברכב. תפיסה מוטעית זו השפיעה בפועל על רמת הענישה בעניינו של המערער.
ד. באשר לעונש הראוי - המערער קיפח את חייה של ילדה שחצתה את הכביש במעבר חצייה בהליכתה לבית הספר לאחר שהתקבל אישור לעבור במעבר על ידי איש בטיחות. מאידך, המערער נוהג מאז שנת 92' והוא נהג מקצועי. אין לחובתו הרשעות תעבורה משמעותיות. הוגשו לגביו המלצות שונות. המשפחה סובלת ממצוקה כלכלית ומתגוררת בבית אמו של המערער. בנסיבות הענין, מתוך חמש שנות המאסר שהוטלו על המערער בערכאה הראשונה, שלושים חודשים יהיו לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עו"ד לויתן עמיקם למערער, עו"ד כהן שאול למשיבה. 23.2.05).

בע"מ 7916/03 - פלונית ופלוני נגד פלוני

*תביעה "עצמאית" של קטינים להגדלת מזונות, כאשר קביעת מזונות קודמות ע"י רשות שיפוטית, לא התייחסה התייחסות ישירה לשאלה של טובת הקטינים בקביעת המזונות במסגרת הסכם גירושין(מחוזי ב"ש - בר"ע 733/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. פלוני, המשיב, ופלונית (להלן: האב והאם בהתאמה) נישאו בשנת 1990. המבקשת 1 (ילידת 1991) והמבקש 2 (יליד 1993) הם ילדי בני הזוג. הנישואין לא עלו יפה, ובמהלך השנים 1996-1995 ניהלו בני הזוג הליכים משפטיים. ההליך הראשון הוגש על ידי המבקשים באמצעות האם לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו עתרו לקבלת דמי מזונות מן המשיב. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. כמו כן התנהל בין בני הזוג בשנת 1996 הליך גירושין בבית הדין הרבני האזורי באשדוד. הליך זה הסתיים אף הוא בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, ובו הסכימו בני הזוג על הגירושין, ועל מזונות המבקשים, שהיו שונות במידת-מה ממה שהוסכם ביניהם קודם בבית המשפט המחוזי. יום אחד לאחר מכן, עתר המשיב לבית הדין לביטול אותו הסכם. בית-הדין דחה את הבקשה, ובעקבות כך, התנהלו בין בני הזוג הליכים נוספים בבית הדין הרבני הגדול וכן בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בסופו של דבר, הושג בין בני הזוג הסכם גירושין נוסף, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. הסכם זה כלל אף הוא תניות בעניין מזונות המבקשים. בני הזוג התגרשו וכארבע שנים לאחר מכן, הגישו המבקשים באמצעות האם תביעה נגד האב בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, כ"תביעה עצמאית" למזונות. המבקשים טענו כי סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין ואושר על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים נקבע בלא שבית הדין קיים דיון ענייני וממצה בצרכי המבקשים. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש לראות את תביעתם של המבקשים כתביעה עצמאית, בציינו כי לא היה באיזה מן ההליכים שהתנהלו בין האב לבין האם, דיון ענייני באשר לסכום המזונות שזכאים לו המבקשים. ערעורו של האב לביהמ"ש המחוזי נתקבל ונקבע כי בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בשנת 1995 לא נדון אמנם באופן ממצה עניין מזונות המבקשים, אך שונה הדבר בכל הנוגע להליך שהתנהל בפני בית הדין הרבני האזורי באשדוד. על כן, כך הוסיף וקבע, יש לראות את התביעה הנוכחית כתביעה לשינוי דמי מזונות ולא כתביעה עצמאית, ובמצב כזה יש להוכיח שינוי נסיבות המצדיק שינוי שיעור המזונות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), קובע בסעיף 12(א) כי: "הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט". די בכך שעניין מזונות הילדים נידון לגופו, גם אם לא הוגש בעניין זה הליך נפרד בשם הילדים, ובלבד שבית המשפט בחן כדבעי את ההסכם שנערך בין בני הזוג באספקלריה של טובת הילדים, ככל שהוא נוגע למזונותיהם. האב משליך את יהבו בהקשר זה על שני ההליכים הקודמים - בבית הדין הרבני באשדוד ובבית המשפט המחוזי בבאר שבע - בהם לטענתו התקיים דיון ענייני וממצה בסוגיית גובה דמי מזונות המבקשים. בטיעוני האב מקופלת ההנחה כי על מנת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו בהקשר זה, די לו להפנות להליכים קודמים גם אם ההסכם שעליו הוא נסמך לא הושג במסגרתם. אפילו נניח הנחה זו, לטובתו, אין בכך כדי להועיל לו במקרה שלפנינו.
ג. אשר להליך הגירושין שהתנהל בפני בית הדין הרבני באשדוד - בהודעת הערעור שהגיש האב לבית הדין הרבני הגדול תיאר הוא עצמו את הדיון כ"תהליך מואץ ומזורז", כי "לא ידע ולא הבין בדיוק מה קורה איתו... היתה אווירה של 'ריצה' ואפילו 'דהירה', קדימה לכיוון הגירושין". בנסיבות אלה, לא תישמע מפיו הטענה כי הליך זה היה הליך ראוי ומזונות המבקשים נידונו בו באופן ממצה. אשר להליך שהתנהל
בבית המשפט המחוזי בשנת 1995 - הליך זה הוגש בשם המבקשים על-ידי האם והוא נסוב כל כולו על עניין המזונות. שתי הערכאות הקודמות הגיעו למסקנה כי ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בשנת 1995 לא היה ענייני וממצה. ספק אם זוהי המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין לגבי אותו הליך. אולם, כך או כך אין בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בשנת 1995 כדי לסייע לאב במקרה דנן מטעם אחר. פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בשנת 1995 אישר הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, אך הוא אינו עומד עוד בתוקף, משום שהצדדים עצמם סטו ממנו, בהסכמה, במסגרת הסכם הגירושין אותו אישר לבקשתם בית הדין הרבני באשדוד. הסכם נוסף זה בוטל אף הוא במסגרת הסכם הגירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים והסכם אחרון זה, הוא ההסכם שעליו מבקש האב לסמוך בהליך זה. לא ניתן לקבוע כי הסדר המזונות הקבוע בהסכם הגירושין האחרון זהה, או למצער אינו שונה באופן מהותי, ממה שנקבע בהסכם שאושר בבית המשפט המחוזי בשנת 1995. בנסיבות אלה, אין פסק דין רלוונטי בהליך קודם שנתייחד לעניין מזונות המבקשים, עליו יכול האב לסמוך.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גב' דפנה זאק למבקשים, עו"ד שרלי פז למשיבים. 28.2.05).

בג"צ 11298/03 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ועדת הכנסת ואח'

*ביטול החלטת ועדת הכנסת שלא להמליץ על הסרת חסינות חבר כנסת שהצביע במקום חבר כנסת שנעדר מהאולם בעת הצבעה על תקציב המדינה, והשיקולים שמותר לוועדת הכנסת לשקול בנושא הסרת החסינות(העתירה נתקבלה).

א. בכנסת נערכו הצבעות בקריאה שניה ושלישית על הצעת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל. במהלך ההצבעות האלקטרוניות הצביע ח"כ גורולובסקי, (המשיב מס' 4), גם במקום ח"כ ארדן אשר נעדר אותה עת מאולם המליאה. יו"ר הכנסת הגיש קובלנות לוועדת האתיקה של חברי הכנסת, וזו החליטה להרחיק את ח"כ גורולובסקי מישיבות מליאת הכנסת וועדותיה לתקופה של כארבעה וחצי חודשים. בנוסף הכין היועהמ"ש כתב אישום, המאשים את ח"כ גורולובסקי, בגין ההצבעות האלקטרוניות, בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות. ועדת הכנסת החליטה שלא להציע למליאת הכנסת ליטול את חסינותו של ח"כ גורולובסקי. העתירה נגד החלטה זו נתקבלה.
ב. סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת מעגן את החסינות העניינית. סעיף 4 לחוק החסינות מעגן את החסינות הדיונית. סעיף 1(א) לחוק החסינות קובע כי חסינות (עניינית) של חבר הכנסת קיימת מקום שההצבעה, הבעת הדעה או המעשה הם - "במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת". ביסודה עומד הרצון לאפשר לחבר הכנסת לפעול בתפקידו כחבר כנסת, בלא חשש מתביעות מצד הרשות המבצעת, המפלגה, הבוחר או אזרח מהשורה. על רקע זה מתעוררת השאלה האם הפעולה האסורה, המיוחסת לח"כ גורולובסקי נופלת לגדרי החסינות העניינית? התשובה היא שלילית. נותר לבדוק אם עומדת לו החסינות הדיונית. החסינות הזו היא "יחסית", כלומר היא ניתנת לנטילה.
ג. השאלה המתעוררת בענייננו הינה כפולה: ראשית, האם השיקולים אשר שקלה ועדת הכנסת - והאיזון הראוי ביניהם - נופל לגדר השיקולים אשר ועדת הכנסת צריכה לשקול בעת החלטתה, אם להמליץ לכנסת ליטול את חסינותו של חבר כנסת; שנית, אם המסקנה הינה כי ועדת הכנסת הפעילה את שיקול דעתה שלא כדין, האם יש מקום לביטול ההחלטה ע"י בג"צ. אכן, ועדת הכנסת רשאית לבחון את שיקול דעתו של היועהמ"ש לממשלה, המבקש ליטול את חסינותו הדיונית של חבר הכנסת. בהקשר זה מתעוררת השאלה, אם ועדת הכנסת רשאית לבדוק אם יש בראיות העומדות לרשות התביעה כדי
לבסס את כתב האישום נגד חבר הכנסת? שאלה זו התעוררה בעבר וניתנה לה תשובה שלילית. זהו תפקידו של ביהמ"ש הפלילי בפניו נידון חבר הכנסת. אין זה תפקידה של ועדת הכנסת.
ד. שאלה אחרת היא, אם ועדת הכנסת רשאית לשקול שיקולים שמעבר לבחינת שיקול דעתו של היועהמ"ש לממשלה? כך, למשל, הרשאית ועדת הכנסת להתחשב בסוג העבירה ובנסיבות התרחשותה. אין הצדקה לסטות מן ההלכה לפיה מוגבל שיקול דעתה של ועדת הכנסת לבדיקת שיקוליו של היועהמ"ש לממשלה, ואין להוסיף עליהם שיקולים נוספים שעניינם "מדיניות התביעה" של הכנסת כלפי חבריה. "הנסיבות המקילות" שהועלו בעניין זה בוועדת הכנסת הן שיקולים ליועהמ"ש לממשלה ולביהמ"ש הפלילי. בנסיבות המקרה שלפנינו, הפעלה ראויה של שיקול דעתה של ועדת הכנסת היתה צריכה להוביל אותה להמליץ בפני הכנסת ליטול את חסינותו (הדיונית) של ח"כ גורולובסקי. שעה שהכנסת או ועדה מוועדותיה מקבלות החלטה כעין שיפוטית מופעלת לגביהן ביקורת שיפוטית רחבה. אין תחולה לעקרון אי-השפיטות (המוסדית). על כן דין ההחלטה של הוועדה להתבטל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפו שופטים אחרים בהרכב. עוה"ד ברק כלב וגב' ליאורה סידי לעותרת, עו"ד גב' סיגל קוגוט לכנסת, עו"ד גב' יוכי גנסין ליועהמ"ש. עוה"ד יעקב וינרוט וגרשון גונטובניק לח"כ גורולובסקי. 23.2.05).

רע"ב 12003/04 - חוזה ריברה נגד שירות בתי הסוהר

*שלילת חופשות מאסיר בעל סיכון גבוה בעבירות סמים (הבקשה נדחתה).

המבקש, אזרח קולומביה, מרצה עונש מאסר בן 21 שנה, המורכב משני גזרי דין, באחד מהם נדון לתשע שנות מאסר בגין הברחת סמים, ובשני לשתים עשרה שנות מאסר מצטברות בשל סחר בסמים. במהלך מאסרו הראשון - לא במהלך חופשותיו - נעברו העבירות שהיו בסיס להרשעתו ולגזר דינו בשנית. גזר הדין השני ניתן ביום 20.7.00. חופשותיו של המבקש נשללו, והוא הוגדר כבעל סיכון גבוה לבריחה (סג"ב). המבקש עתר פעמים אחדות לבית המשפט המחוזי נגד החלטת המשיב שלא לאפשר את יציאתו לחופשה. העתירות נדחו. ביום 7.9.04 החליטה ועדת "הפרדות וטעוני הגנה" בשירות בתי הסוהר, לבטל את הגדרת המשיב כסג"ב בכל הנוגע לתפקודו בתוך בית הסוהר, אך לא לעניין נושא חופשתו. לאחר מכן נבחן נושא חופשותיו של המבקש בשירות בתי הסוהר ובמשטרה, והוחלט שלא להתיר לו לצאת לחופשות, נוכח החשש כי לא ישוב מחופשותיו. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי שקיבל כסבירה את עמדת שירות בתי הסוהר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מדובר בשאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית, אלא כזו המעוגנת בנסיבותיו הספציפיות של המבקש, ובמקרה כזה אין נותנים רשות ערעור. מעבר לכך יש ליתן משקל לחשש ההימלטות מחוץ לתחומי המדינה, לא כל שכן כשהמדובר בזר. המבקש נושא על גבו מטען עברייני כבד, בחלקו בעבירות שבוצעו מתוך בית הכלא גופו. לפיכך, אין דופי בהחלטת המשיב כשלעצמה, ואין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד גב' רונית רובינסון למבקש, עו"ד דני חורין למשיב. 23.2.05).

דנג"צ 11581/04 - משרד החינוך נגד קרן החינוך למען בתי ספר תל"י

*מועד מתן פסה"ד - או מועד מתן הנימוקים - לצורך התחלת מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף והארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשת המשיבה למחיקת העתירה לדיון נוסף נדחתה).

לטענת המשיבה, הוגשה הבקשה לדיון נוסף באיחור. פסק הדין בעתירה המקורית ניתן ביום 20.7.04. הנימוקים לפסק הדין ניתנו ביום 2.12.04. הבקשה לדיון נוסף הוגשה ביום 19.12.04. טענת
המשיבה היא, כי מירוץ המועדים להגשת הבקשה לדיון נוסף החל ביום 20.7.04, ובשל כך הגשת הבקשה ביום 19.12.04 נגועה באיחור ניכר. הבקשה למחיקת העתירה נדחתה.
המועד בו מתחיל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף הוא עם מתן פסק הדין. השאלה היא, מהו מועד מתן פסק הדין, כאשר שלב ההנמקה נפרד משלב ההכרעה, כפי שהיה במקרה זה. נראה כי יש לפרש את תקנה 4 האמורה באופן בו, במקרה מסוג זה, יש לראות את מועד מתן הנימוקים כמועד בו מתחיל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. גם אם ייטען שהפירוש האמור שניתן ללשון תקנה 4 לא יתקבל, יש מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף. במקרה זה, עולה שאלה של ממש בדבר המועד בו מתחיל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. לשאלה זו אין פיתרון ברור בדין. אפילו יש לומר כי המבקש טעה טעות שבדין לעניין זה, הרי טעות זו הינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר, הנובעת מדין מעורפל, ויש בכך טעם מיוחד, גם על פי המבחנים הנקוטים בכגון דא לגבי עתירה לדיון נוסף.

(בפני: הרשם שחם. 24.2.05).

בש"פ 744/05 - אופיר בושארי נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על החלטה שלא לבקש "תסקיר מעצר" של שירות המבחן בדיון על הארכת מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט לבקש תסקיר מעצר).

נגד העורר, בן פחות מ-28, הוגש כתב אישום שלפיו גנב, לעתים עם שותף נוסף, מספר רכבים באירועים שונים. במקרה אחד הציג העורר את עצמו כמעוניין בקניית רכב. כאשר סירבה המוכרת לתת לעורר לעשות "סיבוב" ברכב, דחף אותה העורר מהרכב, תוך גרימת חבלות, ונמלט עם הרכב מהמקום. במקרה אחר גנב רכב שמנועו היה מונע ובתוכו ילדה בת 11 וילד בן שנה ושלושה חודשים, ולאחר שרוכב אופנוע עצר את העורר, הוא הוריד את הילדים, ונסע עם הרכב הגנוב. העבירות - שבעה אישומים - אירעו במשך שבוע. במהלך שבוע זה גם ברח ממשמורת המשטרה. לעורר עבר פלילי מגיל 18. בהחלטות בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי נקבע כי מסוכנותו של העורר מקימה עילה למעצרו. אף חלופת המעצר שהוצעה במסגרת טיפול גמילה במחלקה האשפוזית במרכז הרפואי רמב"ם לצורך גמילה מסמים, שאליה נרשם, נדחתה. הערר נתקבל.
ניתן למצוא בפסיקה שתי מגמות מתרוצצות: ישנה פסיקה שלפיה יש להעדיף את האינטרס של בטחון הציבור, וככלל לא להידרש לטיפולי גמילה במסגרת הליכי המעצר; מצויות החלטות שיפוטיות אחרות שנתנו ביטוי לחריג. ברוב רובם של המקרים אכן לא יהא שלב המעצר נקודת הזמן הנכונה לפתוח בהליך גמילה. החריגים יהיו, בנסיבות נדירות שבהן באמת מצוי האדם בו מדובר נמצא בעיצומו של הליך גמילה או שהתקבל להליך כזה לפני העבירות הנוכחיות. תסקיר מעצר הוא כלי חשוב, שהמחוקק רצה בו, ובית המשפט ייזקק לו ככלל אם סבר שמא יש פתח - ולוא גם רחוק - לחלופת מעצר. בענייננו, מדובר באדם שיש בו מסוכנות מוכחת, בעבר ובעבירות נשוא תיק זה. יתר על כן, העורר גם ברח, כנטען, ממשמורת חוקית, דבר המקים בוודאי את עילת ההימלטות מאימת הדין. ואולם, מנגד עומדים שני אלה: ראשית, פנייתו של העורר למחלקה האשפוזית ברמב"ם בטרם העבירות האחרונות; שנית, העובדה שבפני בית המשפט במקרה דנן, אין חומר כלשהו באשר למצב העורר בהקשר לסמים, האם הוא אכן מכור, ובגליון הרשעותיו הקודמות אין הרשעות שעניינן סמים. על כן הוחלט, לא בלי היסוס, להורות על תסקיר מעצר, שיתן לבית המשפט תמונה מלאה באשר לעורר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד רוני מודריק למשיבה. 2.2.05).

רע"פ 5060/04 - דוד הגואל נגד מדינת ישראל

*מתן רשות לערעור לערכאה שלישית על חומרת העונש והקלה בעונש בעבירת סמים, כאשר קיים פער חריג בין העונש שנגזר בבימ"ש השלום לבין העונש החמור שנגזר בערעור לביהמ"ש המחוזי (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המבקש הורשע בבימ"ש השלום בהעלמת מס בשיעור של כ-727,000 ש"ח, אי ניהול פנקסי חשבונות, אי הגשת דוחו"ת או הגשת דוחו"ת כוזבים. בית משפט השלום גזר למבקש 7 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וקנס כספי של 10,000 ש"ח. בערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי הועמד העונש על 30 חודשי מאסר בפועל וקנס של 50,000 ש"ח. עיקרה של בקשת רשות הערעור נסב על הפער הבולט בין העונש שנגזר על המבקש בידי הערכאה הדיונית, לבין העונש שהוטל עליו בערעור בבית המשפט המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשוייה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית. זה המצב בענייננו. על כן, דין בקשת רשות הערעור להתקבל. לגופם של דברים, פער הענישה, המתקרב לפי 5, בין העונש שנגזר בידי הערכאה הדיונית לזה שהוטל בידי ערכאת הערעור, מצדיק התערבות. אכן, העבירות בהן הורשע המבקש על פי הודאתו הן עבירות מס רציניות וכבדות משקל ביותר. צדק רב יש בגישתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה ראוי לבטא בענישה מחמירה את הנזק הכבד הנגרם לציבור ממבצעי עבירות כלכליות, הפוגעות באינטרסים יסודיים של החברה והמדינה. יחד עם זאת, גם במסגרת מדיניות החמרה כאמור, נדרש בענישה האינדיבידואלית לאזן בין שיקולי הכלל לשיקולי הפרט. במסגרת שיקולי הפרט, ראוי כי ערכאת הערעור, תייחס משקל להיקף הענישה שנגזרה על הנאשם בערכאה הדיונית ותראה בו גורם שיש להתחשב בו בין שאר שיקולי הענישה. בנסיבות שבפנינו, אפשר וראוי היה מלכתחילה להטיל עונש כדוגמת זה שנגזר בביהמ"ש המחוזי. אולם, משבימ"ש השלום ראה לגזור 7 חודשי מאסר, יועמד העונש על 24 חדשי מאסר בפועל.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד ונטורה למבקש, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 24.2.05).

בש"פ 813/05 + 793/05 - ברוך מרזל ופלונית נגד מדינת ישראל

*צו הרחקה של מפגינים שהפגינו נגד "ההתנתקות" ליד ביתו של הרב הראשי לצה"ל (העררים נדחו).

העוררים נעצרו לאחר שנטלו חלק במשמרת מחאה שהתקיימה מול ביתו של הרב הצבאי הראשי, הרב וויס, בירושלים. המשמרת התקיימה בין השעות 00:21-00:16 לערך והשתתפו בה, לסירוגין, כ- 10 עד 20 איש. ברקע משמרת המחאה - תכנית "ההינתקות" מעזה ומחלק מאזורי יהודה ושומרון. לשיטת העוררים, הרב הצבאי הראשי מהווה את הסמכות ההלכתית העליונה בצבא, אשר חלק מחיילי צה"ל עשויים לייחס משקל רב לעמדתו ומשכך החליטו לקיים מול ביתו את משמרת המחאה. בימ"ש השלום בירושלים הורה על שחרורם ממעצר תוך שהטיל עליהם הגבלות שונות כאשר הם שוהים באיזור בית הרב ווייס במסגרת המשמרת. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה, הורה על הרחקתם המוחלטת של העוררים מן המקום, ואסר עליהם להתקרב לרדיוס של 300 מטר מביתו של הרב וויס. העררים נדחו.
המעשים המיוחסים לעוררים הינם חמורים. העוררים נשאו שלטים בנוסח: "ליל הבדולח פעם שניה באישור הרבנות הצבאית"; וכן: "הרב וויס מחלל שם שמיים"; וכן: "אבוי לרשע, אבוי לשכנו". אף לאחר שהודיע מפקח משטרה כי הנוכחים במשמרת המחאה מבצעים התקהלות בלתי חוקית וכי עליהם להתפזר, נשאר העורר במקומו. אשר לעוררת - היא
חילקה פליירים של "כהנא צדק" וחילקה אותם לילדים שהיו במקום. כאשר הגיע למקום הרב וויס, החלה העוררת לצעוק לעברו ממרחק של כ- 10 מטרים: "בוגד, בוגד בעם ישראל". אף היא סירבה להוראות השוטרים לעזוב את המקום. התנהגותם זו של העוררים מטרידה לא רק את הרב וויס ומשפחתו, כי אם אף את שכניו הסובבים אותו, אשר ביקשו מהעוררת לעזוב את המקום. קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה "אין לסמוך על העוררים, כי יקיימו את תנאי השחרור מרצונם..." ולכן יש "להורות על הרחקתם המוחלטת של העוררים מהמקום" - בדין יסודה. העוררים רשאים לממש את זכותם לחופש הביטוי מול מוסדות הציבור ולאו דווקא מול ביתו של איש הציבור.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד נפלתי ורצברגר לעורר, העוררת לעצמה, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 27.2.05).

ע.א. 12040/04 - אהרון סולומון נגד ברוך אבוקרט, עו"ד

*דחיית בקשה להחזרת אגרה ששולמה בעת הגשת ערעור על פס"ד בימ"ש מחוזי שניתן לאחר שהתיק הוחזר אליו מביהמ"ש העליון, כאשר האגרה בערעור הקודם הוחזרה למערער עם החזרת התיק לערכאה הראשונה (בקשה להחזר אגרה - הבקשה נדחתה). המערער הגיש ערעור וחוייב בתשלום אגרה כדין. הוא עתר לביטול החיוב באגרה. טענתו היא, כי בערעור קודם שהתברר בביהמ"ש העליון באותו עניין הוחלט על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בהסכמת הצדדים תוך מחיקת הערעור ללא צו להוצאות. על פי תקנה 18(ב) לתקנות בית משפט (אגרות), טען המערער כי אין לחייבו באגרה בשנית בנסיבות אלו. מזכירות בית המשפט חייבה את המערער באגרה בשל העובדה כי שעה שנמחק ההליך הקודם הוחזרה למערער האגרה. לטענת המערער, אין בנתון זה כדי לשנות מן הכלל הקבוע בתקנות כי בנסיבות בהן הוחזר תיק מערכאת ערעור לערכאה ראשונה, אין לשלם אגרה בגין הגשת ערעור נוסף על ההכרעה שבעקבות זאת. הבקשה נדחתה.
בתקנה 18(ב) לתקנות ביקש מתקין התקנות למנוע מצב בו בעל דין נדרש לכפל אגרה בגין הטיפול בהליך דומה או זהה. נקודת המוצא היא חיוב כל הליך בתשלום אגרה. לו היה המערער משלם אגרה בערעור הראשון בו נקט ולאחר מכן נדרש היה להגיש ערעור נוסף בגין החזרת העניין לבית המשפט המחוזי, לא היה נדרש לשלם אגרה בגין ערעור נוסף זה. אולם נסיבות המקרה מיוחדות הן שעה שבערעור הראשון הוחזרה למערער האגרה ששילם.

(בפני: הרשם מרזל. 20.2.05).

בש"פ 969/05 - מדינת ישראל נגד ערן ואליאס בראנץ

*ביטול שחרור בערובה בעבירות שוד ופציעה בנסיבות מחמירות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים, בני דודים, הואשמו בעבירות של גניבת רכב, שוד בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות וכד'. אישום אחד מייחס לשני המשיבים מספר מעשי שוד, וכן מספר נסיונות לשוד, שבוצעו בתחנות דלק ו"פיצוציות" שהיו פתוחות בשעות הקטנות של הלילה; באישום אחר הואשמו המשיבים כי תקפו את בעל קיוסק וגרמו נזקים לקיוסק שבבעלותו, על מנת שימסור להם את זהותו של אחר שהעיר הערה בדבר מראה ידידתו של המשיב 1. עם הגשת כתבי האישום ביקשה המדינה את מעצר המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים למשיבים חמורים. על התשתית הראייתית אין מחלוקת, והערר נסב על השאלה אם יש מקום לחלופה במקרה דנן. השילוב שבין התנהגותם של המשיבים לבין עבר קודם של כל אחד מהם, מטה את הכף לכיוון מעצרם.