תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 13

ע.פ. 1899/04 - איתי ליבוביץ נגד מדינת ישראל

*השיקולים בגזירת עונשים מצטברים כשתקופת המאסר המצטברת עולה על תקופת המאסר המקסימלית של העבירה החמורה ביותר בה הורשע הנאשם (מחוזי ת"א - ת.פ. 1061/02 - ערעור על מידת העונש - העונש הוקל במקצת).

א. המערער הורשע על-פי הודאתו בשני מעשי אונס אותם ביצע בשתי ילדות, האחת כבת 9 והשנייה כבת 11. בביצוע מעשים אלה נקט המערער בדפוס פעולה זהה - הוא עקב אחר הילדות בדרכן מבית-הספר, וכאשר נכנסו לביתן באמצעות מפתח, הסיק מכך כי הן לבדן ואז נכנס לביתן ותקף אותן בחדרן. כן התנדב כמדריך מחשבים לילדות וביצע בהן מעשים מגונים. בגזר-הדין עמד ביהמ"ש המחוזי על חומרת מעשיו של המערער. בהתחשב בחומרתן של העבירות, בכמותן ובמסוכנותו של המערער, סבר ביהמ"ש כי נקודת המוצא צריכה להיות העונש המירבי הקבוע בחוק, ממנו ניתן להקל אם קיימות נסיבות לקולא המצדיקות זאת. ביהמ"ש עמד על הנסיבות לקולא וציין כי בנסיבות העניין, חומרתם של מעשי המערער והמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו אינם מאפשרים מתן משקל רב לנסיבות לקולא. השאלה בה מיקד ביהמ"ש את דיונו היתה אם ראוי להטיל על המערער עונשי מאסר מצטברים, העולים על העונש המירבי בגין העבירה של אינוס בנסיבות מחמירות שעונשה המירבי הוא עשרים שנה, והחליט כי ראוי להטיל עונש מאסר מצטבר של עשרים וארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. סעיף 45(א) לחוק העונשין, קובע: "מי שנדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". שלושה פירושים אפשריים להוראת-סעיף זה: לפי פירוש אחד, שהוא המקובל בפסיקתנו, הכלל הוא כי הנאשם יישא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר, באופן שעונשי המאסר לתקופות הקצרות יותר ייבלעו בתוכו, וענישה מצטברת לתקופה יותר ארוכה, מהווה חריג הדורש הנמקה מיוחדת של ביהמ"ש; לפי פירוש אחר, הוראת-סעיף 45 לחוק אמנם קובעת כלל שבצידו חריג, אך בהתאם לפירוש זה הכלל הוא שעונשי המאסר ירוצו במצטבר והחריג הוא ריצוי התקופה הארוכה מבין השתיים; הפירוש הנוסף הוא כי הוראת-סעיף 45(א) לחוק נועדה לקבוע כלל השלמה לחסר בגזרי-דין על דרך של הקלה עם הנאשם, בלא לנקוט עמדה - לא לחיוב ולא לשלילה - בנוגע להיותו של העונש חופף או מצטבר, ו"חלקי עם אלה הגורסים... שגזירת העונש במצטבר אכן מהווה חריג השמור למקרים חמורים בנסיבותיהם המצדיקים את מיצוי הדין עם הנאשם".
ג. החלטת ביהמ"ש על הצטברות או חפיפה של עונשי המאסר תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ככל שמדובר במעשים הכרוכים זה בזה עד כדי היותם מסכת עובדתית אחת, כך ראוי יותר בדרך כלל כי העונש בגינם ירוצה בחופף. כאשר מדובר בעבירות עצמאיות המובחנות זו מזו אף אם הן חלק מאותה מסכת עובדתית, יש בכך כדי לתמוך בריצוי מצטבר של העונש, במלואו או בחלקו; עוד ייתן ביהמ"ש דעתו לחומרת המעשים ולנסיבות ביצוע העבירות. הטעמים המצדיקים הטלת עונשים במצטבר בעבירות של רצח, תקפים לא רק לגבי מעשי רצח או עבירות אלימות חמורות שנילוו להם, אלא גם לגבי עבירות אחרות שלפי אופיין ונסיבות ביצוען יוצרות פגיעה קשה בערכי-יסוד של הפרט והחברה, ובכלל זה עבירות מין חמורות. ככלל, כאשר מדובר בעבירות חמורות במיוחד לפי טיבן ונסיבות ביצוען, שיקולי הענישה שעניינם גמול, הרתעה, מניעה והגנה על הציבור יהיו בעלי משקל נכבד ולעיתים אף מכריע. במקרים יוצאי דופן בחומרתם, יהיה אף מקום לגזירת עונשים מצטברים שיעלו על העונש המירבי הקבוע בחוק.
ד. המעשים בהם הורשע המערער בולטים בחומרתם ומצביעים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמערער. הוא תכנן את מעשיו בקור-רוח ובערמומיות, וכלכל צעדיו כך שקורבנותיו
לא תוכלנה להיחלץ מרשתו. אין ממש בטרוניית הסניגור כי ביהמ"ש קמא נמנע מלייחס לכל עבירה ועבירה שביצע המערער עונש בצידה, אלא ראה לגזור עונש מאסר כולל. ככלל, הסוגיה של אופן גזירת העונש - האם עונש נפרד לכל עבירה או שמא עונש כולל - נתונה לשיקול-דעתו של ביהמ"ש הגוזר את הדין. בסדרת עבירות מאותו סוג ובנסיבות דומות, אין פסול בגזירת העונש באופן כולל על-מנת להימנע מפיצול מלאכותי בקביעת העונש. בענייננו, אישיותו המורכבת של המערער כמו גם תיאור מצוקותיו בילדותו ובנערותו וניסיונותיו לשים קץ לחייו, מציגים אדם שהוא גם קורבן של העיוותים בהם לקה. לעובדה זו נתן ביהמ"ש משקל בהטילו על המערער עונשים מצטברים באופן חלקי בלבד, ואין לה משקל משכנע מעבר לכך. אם בכל זאת הוחלט להקל, ולו במידת-מה, בעונשו של המערער, הרי זה משום שהתייצבותו בתחנת המשטרה לפי עצת בני-משפחתו והודאתו במעשים בגינם הורשע, חסכו סבל נוסף לקרבנותיו. מטעם זה, יועמד ענשו על 22 שנות מאסר לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 2.3.05).

בש"פ 1000/05 - גיא חסיד נגד מדינת ישראל

*התנאים בהם יש להיעתר לבקשת עציר לאפשר לו בדיקת פוליגרף לקראת הדיון במעצרו עד תום ההליכים (הערר נתקבל).

א. העורר הואשם יחד עם אחרים, בעבירות שעניינן קשירת קשר לביצוע רצח, נסיון לרצח, ייצור נשק בלא רשות, נשיאתו והחזקתו ועבירות הקשורות בכך, ונעצר עד תום ההליכים. במסגרת מאמצי הגנתו של העורר, שאין לו עבר פלילי, הוא ביקש להיבדק בפוליגרף כדי לנסות לשכנע - בצדקת טענותיו שאינו אשם. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בנימוק כי לממצאי בדיקת פוליגרף אין משקל בעת בחינת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים. בערר נטען, כי הואיל ובדיקת פוליגרף יכולה להיות על פי הפסיקה מרכיב בשיקולי בית המשפט בהחלטה בקשר למעצר, יש מקום לאישור יציאתו של העורר לבדיקת הפוליגרף המבוקשת. בא כוח המדינה הבהיר כי גם אם בבדיקת פוליגרף, יימצא העורר דובר אמת מוחלט, אין הדברים יכולים לעבור בכור ההיתוך של הליך פלילי. הקושי המרכזי הוא מערכתי, כל החלטה שתקבע מדיניות צריך שתחול באור שוויוני על כל העצורים, והדבר יכביד מאוד על מערכת הליווי. לדבריו, אין התנגדות עקרונית להכנסת פוליגרף לבדיקה שתיערך בבית המעצר. הערר נתקבל.
ב. נשאלה השאלה אם ההליך דנא, בקשה מטעם העצור, כנראה כבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(א) לחסד"פ, הוא ההליך הנכון. המשיבה טענה בביהמ"ש קמא כי ההליך הנכון היה עתירת אסיר על פי סעיף 62א' לפקודת בתי הסוהר, אך הסכימה כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בבקשה. נראה, כי ההליך דנא הוא אכן ההליך הנכון. אמנם לשונו של סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר מדברת על עתירת אסיר "בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו". ואולם, תכליתו של סעיף זה היא לכאורה עניינים הנוגעים לתנאי המאסר או המעצר, או לשחרור מהם. שלטונות המעצר והמאסר אינם עוסקים, בעצם ההחלטה על המעצר או המאסר, והיא מסורה לבתי המשפט מכוח הוראות דין שונות.
ג. לגופו של עניין, לנאשם בפלילים צריכה להינתן אפשרות להגנה ראויה. יש לראות את הנושא במישור הערכי במשקפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. אכן, לא לכל עניין ראוי לגייס את הנשק החוקתי, אך אחד המסרים העיקריים של חוק היסוד, מצוי במתחם המשפט הפלילי. בענייננו שלנו, זכותו של אדם להגנה ראויה, ובכלל זה הגנה בהליכי מעצר, היא בלא ספק חלק מכבוד האדם. במקרה כמו ענייננו, אין קושי של ממש במובן הערכי, שכן בכפות המאזניים אין מונחות זכויות הנאשם מזה וזכויות החברה והקרבנות
מזה. הפגיעה בחברה היא מזערית יחסית, אל מול יכולתו של הנאשם להתגונן. אמנם, תוצאותיה של בדיקת הפוליגרף אינן קבילות במשפט הפלילי המהותי גופו, וכך ראוי, אך לעומת זאת לא נסגרה הדלת בפני התייחסות אליו בהליכי ביניים כמו מעצר. עסקינן כאן בחקירות, שלגביהן, להבדיל מן המשפט הפלילי המהותי עצמו, היתה הגישה ביחס לבדיקות פוליגרף ולתוצאותיהן מקלה. ככלל צריך ליתן למבקש אפשרות זו, כשם שהיתה עומדת לאדם אילו היה משוחרר בערבות. בהקשר לשאלות ה"טכניות" הכרוכות בעריכת הבדיקה, ההנחה היא שהפניות לא יהיו כשטף גדול, כיוון שחשודים ונאשמים לא מעטים לא יסתכנו בהליך שתוצאתו, ידועה להם מראש.
ד. באשר לביצוע: ניתן להביא את המכשיר גם לבית המעצר על חשבון העצור. ב"כ המדינה, שלא שלל עקרונית את האפשרות, ציין כי על הדבר להיעשות בכפוף לנהלי בית המעצר, והצדק איתו. צריך שיהא בודק פוליגרף העומד בדרישות הביטחוניות על פי הנחוץ. באופציה זו אין עלות של ממש לשירות בתי הסוהר או למשטרה, וככל שהמדובר במאמץ מינהלי קטן, אין הוא צריך לעמוד למכשול.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד י. קליין למערער, עו"ד י. אבן חיים למשיבה. 1.3.05).

ע.א. 4949/03 - בולוס גד בע"מ נגד MASTER GLOBE LTD MANAGEMENT

*אכיפת פסק חוץ ודחיית טענה שהוא נוגד את תקנת הציבור בכך שלא הביא בחשבון את מצב הבטחון בישראל, שהביא לביטול הסכם שירותים לתיירים(מחוזי ת"א - ת.א. 1559/02 - הערעור נדחה).

א. המשיבה (להלן: גלוב) כרתה הסכם עם חברה הקרויה בולוס גד שירותי תיירות ומלונאות (להלן: בולוס תיירות) - שאינה המערערת - ובו התחייבה גלוב לספק כוח-אדם ושירותים לספינת טיולים שתפעיל בולוס תיירות. המערערת ערבה לחיוביה של בולוס תיירות על-פי ההסכם. בטרם החלה ספינת הטיולים בפעילות, ביטלה בולוס תיירות את ההסכם בטענה כי מצב הביטחון בישראל - פרוץ האינתיפאדה של שנת 2000 - הביא לסיכולו. גלוב תבעה בביהמ"ש באנגליה את המערערת וביהמ"ש נענה לתביעה וחייב את המערערת לשלם לגלוב סכום של כשבע-מאות-אלף דולר. גלוב פנתה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בבקשה להכריז על הפסק כפסק אכיף. המערערת התנגדה לבקשה בטוענה כי לא נתקיימו בפסק-החוץ התנאים שנקבעו בחוק האכיפה להכרזתו של הפסק פסק אכיף. ביהמ"ש דחה את ההתנגדות ונעתר לבקשה. הערעור נדחה.
ב. המשנה לנשיא חשין: המערערת טוענת כי תוכנו של הפסק סותר את תקנת הציבור בישראל; וכהוראת סעיף 3(3) לחוק האכיפה, ביהמ"ש בישראל לא יאכוף פסקי-חוץ אלא אם "[]תוכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור". לדעת המערערת לא ניתן בפסק הדין ביטוי ראוי למצב הביטחון השורר באיזור ולסיכונים הבלתי צפויים מראש שנוסעי ספינת הטיולים עלולים היו להיחשף להם, ובכך פסק באורח "הנוגד את תקנת הציבור בישראל". ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וצדק בקביעתו. תקנת ציבור שהוראת סעיף 3(3) מדברת בה, עניינה, כפי שנפסק, "בערכי-יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות... []טענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה". בהכריעו כפי שהכריע לא פגם ביהמ"ש האנגלי בהשקפה מהשקפותיה העקרוניות של המדינה, בעיקר מעיקרי המוסר המקובלים עלינו, בצדק, בהגינות או בערך מערכיה של מדינת ישראל.
ג. טענה אחרת בפי המערערת עניינה שיחזורו של תיק ביהמ"ש המחוזי. מסתבר כי לאחר שבעלי-הדין הגישו את סיכומיהם בביהמ"ש המחוזי, נעלם תיק ביהמ"ש. בנסיבות אלו, ובתיתו דעתו לבקשת דחיפות שהוגשה, הורה ביהמ"ש לבא-כוחה של גלוב לשחזר את התיק. כך שוחזר התיק, ועל יסוד שיחזור זה הכריע ביהמ"ש בדין. אלא שתקנות
השיחזור קובעות הליך מסודר לשיחזור תיק שאבד, וביהמ"ש לא הלך בדרך שכבשו התקנות. אין המערערת טוענת לפגמים שנפלו בתיק המשוחזר. אף אין היא מצביעה על חסר שנתגלה בו. טענותיה כולן נסבות על הליך השיחזור הפגום. ואולם בדיעבד, כאשר אין בפי המערערת כל טענה על פגם מהותי - או על פגם כלשהו - שנפל בתיק המשוחזר, ממילא לא קופחה כל זכות מזכויותיה.
ד. טענתה הנוספת של המערערת היא כי בטרם שומע פסק הדין בעניינה הוציא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, צו להקפאת ההליכים נגדה. בנסיבות אלו, כך היא טוענת, לא ניתן היה להמשיך בהליך נגדה, וממילא לא ניתן היה גם לשמע את פסק הדין נושא הערעור. גם טענה זו אין לקבל. לפי סעיף 350(י) לחוק החברות, צו הקפאת ההליכים לא יהיה לו תוקף עד אם הומצא עותק ממנו לרשם החברות. המערערת לא הראתה כי העתק מאושר של צו הקפאת ההליכים הומצא לרשם החברות בטרם שומע פסק הדין, ומכאן, כי הצו לא היה כלל בתוקף ביום שימוע פסק הדין.
ה. השופט רובינשטיין: הסכים לתוצאה האמורה והוסיף כי אינו בטוח אם היה מצטרף לדחיית הערעור אילו נעשה ביטול החוזה לא באוקטובר 2000, מיד עם פרוץ אירועי הדמים ובטרם נתחוורה תמונתם ונתגבשה, אלא כחלוף תקופה. יכול מצב הביטחון להוות שיקול בין שיקולי תקנת הציבור, שיקול ערכי מן המעלה הראשונה. ייתכנו לכאורה מקרים, שגישה בעייתית במיוחד של מדינת חוץ אל בטחון ישראל בפסק חוץ תבוא בגדרי הסייג של תקנת הציבור שבסעיף 3(3). אילו נתגלתה הקלת ראש משמעותית בבטחון ישראל בהחלטת בימ"ש זר, היה מקום לבחון זאת בהקשר סעיף 3(3). ואולם, ספק אם כל האמור חל בענייננו, ואם תאריך אוקטובר 2000 כבר היה בשל לטענת סיכול של חוזה מטעמי בטחון, בעקבות הסכסוך עם הפלסטינאים.

(בפני השופטים: חשין, רובינשטיין, עדיאל. עו"ד שי טויסטר למערערת, עו"ד פגי שרון למשיבה. 3.3.05).

ע.פ. 4571/04 + 4517/04 - אחמד מסרואה נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי כאשר הנאשם לא ביצע בפועל את "עבירת התנאי" אלא "נסיון" שלא צלח לעבור את העבירה. *הפעלת עונשים, כולל מאסרים על תנאי חופפים ביניהם או מצטברים *חומרת העונש בעבירות של ירי ונסיון לחבלה חמורה(מחוזי ת.א. - ת.פ. 40220/03 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער ירה מספר יריות בניסיון לגרום לפציעתו של אחד בשם חוסאם, אך היריות לא פגעו בו. הוא הורשע בעבירות של נשיאת נשק בלא רשות וניסיון לפצוע בנסיבות מחמירות. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי, בגין אירוע ירי (להלן: "האירוע הקודם"). במסגרת הסכם טיעון באירוע הקודם הורשע המערער בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין וחבלה בכוונה מחמירה, וביהמ"ש גזר לו, בין היתר, "עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשים... התנאי הוא שבתקופת התנאי לא יעבור הנאשם עבירה לפי סימן ד' לפרק י' לחוק העונשין... עוד ובנוסף... עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודש... והתנאי הוא שבתקופת התנאי לא יעבור הנאשם עבירה על סעיף 144 לחוק העונשין". התביעה עתרה להפעלתם של שני המאסרים המותנים כך שהם יצטברו זה לזה, ויתווספו, במצטבר, לעונש המאסר אשר נגזר בתיק הנוכחי. הסניגור טען, כי מאחר והמערער הורשע הפעם בעבירה של "ניסיון" בלבד, לפצוע בנסיבות מחמירות, להבדיל מהעבירה המוגמרת, אין להפעיל את עונש המאסר על-תנאי בן 18 החודשים. עוד טען, כי גם אם יימצא כי יש מקום להפעלתן של שתי תקופות המאסר, אין להפעילן במצטבר, באשר תקופת המאסר הקצרה יותר "נבלעת" בתקופה הארוכה יותר. בית משפט קמא אימץ את עמדתו של בא-כוח המערער וגזר למערער 7 שנות מאסר, מהן 5 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי.
כן הפעיל במצטבר, את המאסר שהותנה באי ביצוע עבירה של נשיאת נשק שלא כדין. המערער סבור כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה בנסיבות העניין. מנגד, סבורה המדינה, כי יש להפעיל גם את המאסר על-תנאי הנוסף, הואיל והפרת התנאי מתקיים גם כאשר נאשם מבצע ניסיון לעבור את עבירת התנאי, ולא את העבירה המוגמרת. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. השופט לוי: ניתן היה להפעיל גם את המאסר המותנה לעבירה של "חבלה ופציעה", הואיל והמערער הפר את התנאי. בציינו את סימן ד' לפרק י' של חוק העונשין התכוון בית המשפט לומר, כי די יהיה בביצועה של כל אחת מהעבירות המנויות שם, כדי שהמאסר על-תנאי יופעל. בהליך הנוכחי, המערער הורשע אמנם בניסיון לבצע עבירה לפי סעיף 335, אולם במעשיו התקיימו גם יסודותיה של עבירה אחרת המצויה באותו סימן, סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, הקובע לכל "העושה אחת מאלה... מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר...". כך שדי היה בניסיון של המערער לפגוע בחוסאם, כדי להפעיל את המאסר על-תנאי שעמד נגדו. למעלה מן הצורך כי למעשה, העונש המותנה יופעל לעתים גם כאשר הנאשם מבצע ניסיון שלם מבחינתו להפר את עבירת התנאי, וכל שמפריד בין התנהגותו לבין ביצועה המושלם של העבירה היא התקיימותה של תוצאה או נסיבה, אשר אינן בשליטתו. מעשיו של המערער הם התנהגות מן הסוג הזה, באשר הוא הספיק לירות מספר כדורים לעברו של חוסאם, ואפשר שאת מטרתו היה משיג לולא מעצור שאירע בנשק. מכאן כי בנסיבות דנא, די היה בעבירת ה"ניסיון" כשלעצמה כדי להפעיל את התנאי.
ג. אשר להפעלת המאסרים המותנים במצטבר אחד לשני - סעיף 186 לחסד"פ קובע "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות... אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". שני המאסרים על-תנאי שהוטלו על המערער, אינם בבחינת ענישה כפולה בשל "אותו מעשה", שכן מדובר היה בשתי עבירות נפרדות, האחת - נשיאת נשק בלא היתר, והשנייה - ניסיון לחבלה בנסיבות מחמירות. נותרה השאלה אם ראוי להורות על חפיפה בין העונשים או בחלקם. הכלל שנקבע בסעיף 45 לחוק העונשין, הוא כי באין קביעה מפורשת אחרת, ישא הנאשם בעונשים שהוטלו עליו בחופף. בעניין שלפנינו לא קיימת "קביעה מפורשת אחרת". ברם, במקרה של עונש מסוג מאסר על תנאי, נקבע סייג לכלל הקבוע בסעיף 45, שאז קובע סעיף 58 לחוק העונשין ברירת מחדל הפוכה, ולפיה: "מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על תנאי, ישא, על אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט... ציווה... ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות". יחד עם זאת, סעיף 58 אינו פותר את שאלת היחס בין שני המאסרים המותנים, אשר הפכו לבני-הפעלה לנוכח הפרת ה"תנאים" שנקבעו להם. השאלה היא איפוא אם מאסרים אלה, יחפפו זה את זה, כהוראתו של סעיף 45(ג), או שמא תקופות המאסר יצטברו זו לזו, ויתווספו למאסר בשל ההליך הנוכחי, כבקשת המשיבה. צבירתם של מספר עונשים תתאים בעיקר לסיטואציה שבה בין מספר עבירות אין כל זיקה, או כאשר חומרתן המופלגת של העבירות מחייבת כי העונשים ירוצו במצטבר. מקום בו יש לראות במספר עבירות כמשתייכות למסכת עבריינית אחת, כי אז הכלל הוא כי העונשים בגינם יחפפו זה את זה. כזה הוא המקרה שבפנינו. באשר לטענות בא כוח המערער כנגד חומרת העונש בעבירה הנוכחית. אין באלו ממש. התוצאה היא, שיש להפעיל גם את המאסר על-תנאי בן 18 החודשים שנגזר למערער. את המאסרים המותנים ישא המערער בחופף ביניהם. והם יצטברו לעונש שנגזר בתיק הנוכחי.
ד. השופט עדיאל והשופט גרוניס, בפסקי דין נפרדים סברו כי: גם אם נניח,שהתנהגותו של המערער מקיימת את יסודותיה של העבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, ספק אם ניתן להפעיל את התנאי משהמערער לא הורשע בעבירה זו,שכן למערער לא ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן מפני הפעלת המאסר המותנה על יסודביצועה של עבירה זו. מאידך, ניסיון לבצע עבירה, שכעבירה מושלמת נמנית עלעבירות התנאי, יכול שיביא להפעלת התנאי.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט א. לוי. עו"ד רוזה אהרון למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 10.3.05).

ע.א. 9010/02 + 8883/02 - בדש משה ואח' נגד חוגלה קימברלי שיווק בע"מ ואח'

*ביטול הטלתה של אחריות אישית על נושאי משרה בחברה, שציינו שם שגוי של חברה בחוזה, וקביעה כי אחריות כזו חלה לפי סעיף 99 לפקודת החברות, רק במסמכים סחירים המצויינים בסעיף זה. *סטייה מהלכה קודמת של ביהמ"ש העליון(מחוזי ת"א - ע.א. 2484/00 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה 2, (משיבה פורמלית), חברת ניצולת הקרטל בע"מ, (להלן: פיקנטי), עסקה בייצור מוצרי מזון. את תוצרתה שיווקה באמצעות חברות שיווק, אשר כל אחת מהן הפעילה חנות באזור אחר בארץ. בחודש מרץ 1996 התקשרו 4 חברות השיווק עם המשיבה (להלן: חוגלה), בארבעה חוזים לאספקת מוצרי נייר. החוזים נערכו על גבי טפסים שהכינה חוגלה. בטפסים אלה צויינו באופן שגוי שמותיהן של חברות השיווק, אך ציינו את מספר הרישום של החברה המתקשרת ברשם החברות, את כתובתה המדוייקת ואת מספר חשבון הבנק שלה. מטעם חברות השיווק חתמו המערערים על גבי הטפסים. חברות השיווק נקלעו להליכי פירוק, שיקים שלהן לפקודת חוגלה חוללו, ונותר חוב בסך 192 אלף ש"ח. חוגלה הגישה תביעה לבית משפט השלום, ובה עתרה, בין היתר, לחייב את המערערים אישית בגין החוב שלא נפרע. את תביעתה נגד המערערים ביססה על עילות של התנהגות בחוסר תום לב ובתרמית, וכן על הוראת סעיף 99(ב) לפקודת החברות, לפיה מוטלת אחריות אישית לחוב של החברה על נושאי המשרה בה, בין היתר, כאשר חתמו על מסמכים המכילים שמות שגויים של אותן חברות. בית משפט השלום דחה את התביעה נגד המערערים, וקבע כי המערערים לא הפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהם ולא ביצעו כל מעשה תרמית, וכן קבע כי אין להטיל עליהם אחריות אישית מכוח סעיף 99(ב) לפקודת החברות. ערעורה של חוגלה לבית המשפט המחוזי נתקבל בכל הנוגע לחבותם האישית של המערערים. בית המשפט קבע כי על המערערים מוטלת אחריות אישית לחובותיהן של החברות מכוח סעיף 99(ב) סיפא לפקודת החברות. אמנם, לפי סעיף זה חבות אישית מוטלת על נושאי משרה רק כאשר השם השגוי מופיע במסמך שהינו "שטר, שיק או המחאה". אולם, נוכח ההלכה שנפסקה בע"א 429/73 פ"ד כט(2) 146 (להלן: עניין ענרל), לפיה הורחבה תחולת הסיפא גם לחוזים בהם התקשרה החברה, קמה אחריותם האישית של המערערים. הערעורים, לאחר קבלת רשות, נתקבלו.
ב. סעיף 98 לפקודת החברות קובע כי על החברה לציין את שמה, בין היתר, "בכל מסמך מסחרי או עסקי היוצא מאת החברה". סעיף 99 לפקודה קובע את תוצאותיה של הפרת איזו מן החובות הקבועות בסעיף 98 ועל פיו מוטלת אחריות פלילית על החברה, על נושאי משרה בה ועל הפועלים בשמה בגין הפרה זו. בנוסף לכך מוטלת אחריות אזרחית אישית על נושאי המשרה ועל הפועלים בשמה של החברה באותם המקרים המפורטים בסעיף 99(ב) סיפא. סעיפים 98 ו-99 לפקודה נועדו להבטיח שכל מי שבא במגע עם החברה יקבל מידע מדוייק באשר לעצם העובדה שמדובר בחברה, באשר לזהותה הנכונה ובאשר למגבלות החלות על אחריותם של בעלי מניותיה. תחומיה של האחריות האזרחית-האישית
כאמור, הורחבו בפס"ד ענרל שם נקבע כי לעניין האחריות האישית המוטלת על נושאי משרה בחברה, אין להבחין בין שטרות לחוזים אחרים של החברה..
ג. את ההלכה כפי שנפסקה בעניין ענרל יש לבחון מחדש. כמה טעמים בדבר: ראשית, נקודת המוצא לכל פרשנות של דבר חקיקה היא לשון החיקוק. במקרה שלפנינו מצמצמת הוראת הסיפא של סעיף 99(ב) את האחריות למסמכים מסוג "שטר, שיק או המחאה"; שנית, התכלית המונחת הן ביסוד האחריות הפלילית והן ביסוד האחריות האזרחית, על פי סעיף 99, הינה הרתעת נושאי המשרה על מנת שיקפידו וידקדקו בציון שם החברה. ההרתעה נדרשת במיוחד מקום שבו עסקינן במסמכים סחירים, לגביהם קיים סיכון כי יגיעו בציון שמה השגוי של החברה לידי צד שלישי שיסתמך עליו ויטעה, מה שאין כן בחוזה הנקשר בין צדדים סמוכים; הטעם השלישי נעוץ בכך שהאמצעים בהם בחר המחוקק לצורך הגשמת התכלית המונחת ביסוד הסעיף, קרי: הטלת אחריות פלילית ואחריות אזרחית אישית שאינה טעונה יסוד נפשי ואינה מותנית בתוצאה מזיקה, כל אלה הינם אמצעים דראסטיים ומרחיקי לכת. הוראות דרקוניות כאלה מעוררות מעצם טיבן נטייה לגישה פרשנית מצמצמת; טעם רביעי ואחרון התומך בפירוש האמור נעוץ בכך שהוראת סעיף 99(ב) סיפא מהווה חריג לעיקרון "האישיות המשפטית הנפרדת", בהיותה מקרה ספציפי של "הרמת מסך" סטאטוטורית. ככל שעסקינן בחריג כזה, אין לפרוץ את הסכר ואין ליתן להוראה זו פירוש רחב מדי. לפיכך ניתן להטיל חבות אישית של נושאי משרה בחברה מכוח סעיף 99(ב) לפקודת החברות רק כאשר שמה השגוי של החברה צויין במסמכים המנויים בסיפא של הסעיף, קרי: שטר, שיק או המחאה.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד מיכאל גלרט ואסף אוסלקה למערערים, עו"ד עמוס ויצמן למשיבים. 16.3.05).

ע.א. 6581/98 - זאב זאבי ואח' נגד מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות

פיצויים בהפקעת מקרקעין. אי הקטנת הנזק ואשם תורם כגורמים להפחתת שיעור הפיצויים בהפקעת מקרקעין ונזקים שנגרמו עקב ההפקעה(מחוזי ת"א - ת.א. 1770/94 - ערעור וערעור נגדי הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערערים הם חוכריה של חלקת מקרקעין, בכפר אז"ר, ששטחה 7,694 מ"ר (להלן: המקרקעין). מאז שנת 1984 מתנהלת משתלה על שטח הקרקע. בשנת 1989 פורסם צו הפקעה, לפיו יופקעו 3,062 מ"ר משטח החלקה. ביום 1.2.93, פינו דחפורים של מע"צ את שטח הקרקע שיועד להפקעה. בתאריך 15.2.93, שילמה המדינה למערערים כ-292 אלף ש"ח כפיצוי בגין נזקיהם. המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי להגדיל את סכום הפיצוי, בשל חיסול העסק שנוהל במשתלה, לרבות ערך המבנים, הפסד מוניטין והפסד רווחים. המדינה טענה כי משלא הקטינו המערערים את נזקם על-ידי העברת החממה לחלק אחר בחלקה, שלא הופקע, אין הם זכאים לפיצוי בגין פגיעה במוניטין ובגין הפסד השתכרות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אכן היה על המערערים להקטין את נזקם, ע"י העברת החממה לחלקת קרקע שלא הופקעה. כמו-כן נקבע, כי הגישה לשטח זה עוברת במגרש חניה פרטי, אשר המערערים השתמשו בו אף קודם לכן לשם מעבר, ואולם אין זה מעבר חוקי ומוסדר. בית-המשפט הוסיף כי "שני הצדדים לא גילו יוזמה רבה במציאת פתרון" למעבר ויש לחלק את האשם בין המערערים למדינה, כך שהמדינה תשא בשמונים אחוז מהנזק. לעניין גובה הפיצוי, סקר בית-המשפט את חוות-הדעת השמאיות שהוגשו על-ידי הצדדים, התקשה ליישב את חוות-הדעת של הצדדים בשל נקודות המוצא השונות שבבסיסן, ועל-כן הכריע בשאלת הפיצוי על דרך
של אומדנא דדייני. מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לטובת המערערים, ניכה בית-המשפט סכום של 247,000 ש"ח, שכבר שולם, משוערך ליום הניכוי. כמו-כן, הוטלו על המדינה הוצאות, והיא חויבה בתשלום שכר טרחת עורך-דין בגובה חמישה-עשר אחוזים מסכום הפיצוי שנפסק, לפני ניכוי הפיצוי שכבר הוענק למערערים. המערערים טוענים, כי היה על בית-המשפט המחוזי לפסוק פיצוי מלא בגין חיסול עסקם. הערעור שכנגד עניינו בפסיקת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין. ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. בהסתמך על חומר הראיות ועל ביקור במקום, קבע בית-המשפט המחוזי כי: "...הפקעת חלק מהמשתלה לא היתה אמורה לגרום לחיסולו המלא והמוחלט של עסק. ניתן היה להעביר חלק מהעסק... ולהמשיך להפעילו". כלל ידוע הוא, כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הראשונה לא תתבטל בנקל בערכאת הערעור. במקרה שלפנינו, לא רק שקביעותיו של בית-המשפט המחוזי נעשו על סמך ראיות שהובאו בפניו, אלא שהשופטת אשר דנה בעניין אף ביקרה במקום המשתלה, התרשמה מן המקום, וקבעה את שקבעה על סמך מראה עיניה. המקרה שלפנינו איננו מן המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעת בית-המשפט המחוזי. אשר לכך שביהמ"ש לא אימץ את חוות דעת המומחים - אין בית-משפט כבול לחוות-דעתם של מומחים. השופט יכול לבחור מתוך חוות-הדעת של אחד המומחים או מתוך חוות-דעתם של מספר מומחים חלקים מסויימים. בשל נקודות המוצא השונות שעמדו בבסיסן של חוות-הדעת, בחר בית-המשפט המחוזי להכריע בדרך של אומדנא דדייני. אין בכך כל פסול.
ג. נשאלת השאלה: האם היה על המערערים להקטין את נזקם על-ידי העברת המבנה והגידולים מהשטח שהופקע לשטח הטרפז? העיקרון של הקטנת הנזק זכה לעיגון סטטוטורי בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין. השיקולים העומדים ביסוד העיקרון של הקטנת הנזק הם אותם השיקולים בדיני החוזים ובדיני הנזיקין. אומנם, דיני ההפקעות אינם חלק מדיני החיובים, אולם, נראה, כי לאור ההיגיון העומד בעקרון הקטנת הנזק ולאור עקרון תום הלב, ניתן להחיל את עקרונות אלה גם על דיני ההפקעות. נראה, כי אף מכוח עקרון תום הלב, היה על המערערים להקטין את נזקם.
ד. גם המערערים וגם המדינה לא פעלו באופן מאומץ על-מנת לפתור את בעיית הגישה לחלקה שנותרה בידי המערערים. טוענים המערערים, כי לא ניתן להחיל את עיקרון האשם התורם על פיצויי ההפקעה, שכן מדובר בפיצוי שאינו נזיקי. אכן, הפיצוי עקב הפקעה אינו נזיקי ואף אינו חוזי "טהור". דוקטרינת האשם התורם מקורה בדיני הנזיקין. בעבר נמנעו בתי-המשפט מלהחיל את הדוקטרינה בתחומי משפט נוספים, אולם בשנים האחרונות מגמה זו השתנתה, לפחות בתחום דיני החוזים. עיקרי הטעמים בעד הכרה בדוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים יפים גם לסיטואציה של הפקעה.
ה. המדינה מלינה על חיובה בשכר טרחת עורך-דין בגובה של חמישה-עשר אחוזים מסכום פסק-הדין, לפני ניכוי הסכום ששולם. לטענתה, יש לפסוק את שכר הטרחה אך ורק על יתרת הסכומים שנפסקו כתוצאה מניהול התביעה בבית-המשפט המחוזי. צודקת המדינה בטיעונה זה. אכן, כלל נקוט הוא כי בית-המשפט שלערעור אינו מתערב בשכר-הטרחה ובהוצאות שנפסקו בבית-המשפט קמא אלא במקרים חריגים ונדירים. במקרה שלפנינו, נראה, כי הערעור שכנגד מצדיק סטייה מכלל זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד משה קמר למערערים, עו"ד גב' שרית גרינבאום למשיבה. 7.3.05).

ע.פ. 6914/04 + בג"צ 6915/04 - זאב פיינברג נגד היועץ המשפטי לממשלה

* ע.פ. 6914/04 + בג"צ 6915/04 - הסגרה לרוסיה של נאשם בעבירה שעבר שם לפני שהיה לתושב ואזרח ישראלי, ללא התנאה שלפיה יועבר המבוקש לישראל לריצוי המאסר, אם ייגזר עליו עונש מאסר. *דחיית טענה של שיהוי בבקשת הסגרה. *"מבצעים בצוותא" של עבירה ברוסיה לעניין התקיימות(מחוזי י-ם - תיק 4495/03 - הערעור והעתירה נדחו).
א. המערער, סוחר בכתבי עת, בעתיקות וביצירות אמנות. בשנת 1994 פנה אליו שוטר רוסי בשם בספמטנוב והציע למכור לו מיסמכים עתיקים. בספמטנוב גנב את המסמכים מארכיון בו עבד כשומר. המערער הציע לבספמטנוב כי יאפשר לו להיכנס לארכיון כדי לגנוב מתוכו מיסמכים עתיקים והלה נעתר להצעה. כך נכנס המערער לארכיון פעמים אחדות - הוא ושותפו למעשה: אלכסנדר זייצב (זייצב) - והשניים הוציאו מן הארכיון מיסמכים היסטוריים רבי-ערך, בהם צווים של הצארים. שווים הכולל של המיסמכים היה כ- 24 מיליון דולר. המערער נעצר ברוסיה, שוחרר בערבות, ונמלט לישראל ביום 7.10.1996. בשנת 1997 זכה המערער באזרחות ישראל. זייצב ובספמטנוב הורשעו ברוסיה בעבירה של גניבת מסמכים בעלי ערך היסטורי ועל השניים נגזרו עונשי מאסר ממושכים. ביום 15.5.02, למעלה מחמש שנים לאחר בריחתו מרוסיה, הוגשה לישראל בקשה מטעם ממשלת רוסיה להסגיר את המערער לידיה. רוסיה הצטרפה לאמנה האירופאית בדבר הסגרה רק בשנת 2000, ולפיכך לא יכלה לבקש את הסגרתו של המערער לידיה עד לשנה זו. ביום 3.6.2003 הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי עתירה להכרזתו של המערער בר הסגרה, וביום 29.6.2004 נעתר בית המשפט לבקשה. בית המשפט קבע גם כי אין חובה מכוח הדין להתנות את הסגרתו של המערער לרוסיה בהחזרתו לישראל לריצוי עונשו, אם ייגזר עליו עונש מאסר בפועל. על החלטה זו הערעור הפלילי, ובמקביל לו העתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה שיפסיק את הליכי ההסגרה. הערעור והעתירה נדחו.
ב. סעיף 1א(א) לחוק ההסגרה קובע כי כאשר בעת עשיית עבירה בחו"ל היה פלוני אזרח ישראל ותושב ישראל, לא יוסגר פלוני למדינת-חוץ אלא אם התחייבה אותה מדינה מראש, להחזירו לישראל לריצוי עונש מאסר אם יוטל עליו. תנאי זה של אזרחות ותושבות בעת עשיית העבירה נקבע בתיקון מס' 7 לחוק ההסגרה. המערער לא היה אזרח ותושב ישראל לעת עשיית העבירה. טוען המערער כי תיקון מס' 7, שחוקק לאחר שעבר את העבירות, פגע בזכויותיו החוקתיות ואף אין הוא עומד בתנאי פיסקת ההגבלה באשר אין הוא משרת תכלית ראויה. אין לקבל טענה זו. תכליתו של תיקון מס' 7 היא שלא להפוך את ישראל לארץ מיקלט לעבריינים. התכלית להסגיר את המערער לרוסיה תכלית ראויה היא לכל הדעות. האיזון שעשה החוק בין הסגרתם של אזרחי ישראל ותושביה למדינת-חוץ, וזכותם של אלה לריצוי עונש מאסר בישראל דווקא לבין אחרים. הוא איזון ראוי ונכון.
ג. אחד מעיקריה של תורת ההסגרה מורה כי אין מסגירים אדם למדינת-חוץ אם מעשה ההסגרה יפגע בתקנת הציבור של המדינה המסגירה. טוען המערער כי הסגרתו לרוסיה תעמוד בסתירה לתקנת הציבור בישראל, שכן אין ברוסיה שיטת משפט עצמאית; אין עושים בה משפט צדק; תנאי המעצר והמאסר בה ירודים וקשים עד כדי סכנת-מוות ממש; ועצירים ואסירים נושאים בעינויים. פירוש הטענה הוא, כי להלכה ולמעשה אין להסגיר מבוקשים לרוסיה, לא את המערער ולא אחרים, לא עתה ולא בעתיד, למיצער לא בעתיד הנראה לעין. אכן, מקום בו יוכח לבית המשפט כי מבוקש בהסגרה ייחשף במדינה המבקשת לסכנת מוות, לעינויים ולשאר מרעין בישין כיוצא באלה, לא יוכרז כבר הסגרה. ואולם אין די בהעלאתן של טענות כלליות - טענות-של-סתם - ושומה על הטוען לייסד חשש ממשי לפגיעה בו שלא-כדין.
ד. במקביל לערעורו עתר המערער, כאמור, לבג"ץ בבקשה לחייב את היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין בישראל בשל אותן עבירות שבגינן מבוקש הוא להסגרה. הטעם
לעתירה: החשש כי יאונה לו רע ברוסיה. ואולם, משנמצא כי יש לדחות טענות אלו, ממילא לא הונחה עילה ראויה להתערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להיעתר למערער.
ה. לפי החוק אין מסגירים מבוקש למדינה מבקשת הסגרה אלא אם "בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים". "הסכם", לענייננו, פירושו "הסכם דו-צדדי או אמנה רב-צדדית". ישראל ורוסיה הינן צדדים ל"אמנה רב צדדית" כדבר החוק; ואולם, כך טוען המערער, צריך היה לפרסם ברשומות את דבר ההצטרפות לאמנה כנדרש לתוקפה של תקנה בת-פועל תחיקתי. טענה זו אין לקבלה. חוק ההסגרה, בגופו, מעניק גושפנקה במשפט הפנימי לאמנת ההסגרה. אמנה שישראל צד לה אינה תקנה בת פועל תחיקתי, וכנדרש מכך אין חובה לפרסמה ברשומות כדי להעניק לה תוקף משפטי.
ו. המערער טוען, כי לא נתקיים בעניינו התנאי שלפיו ניתן היה להעמידו לדין בישראל, באשר בעבירת גניבה עברה תקופת התיישנות. אכן, מבקשים להעמידו לדין ברוסיה בעבירות של גניבה בידי עובד הציבור ובהתפרצות לבנין שאינו מקום מגורים - עבירות שלא עברה עליהן התיישנות - אך לטענתו, בספמטנוב אמנם היה עובד הציבור, אלא שמעמדו במיכלול לא היה אלא מעמד של מסייע בלבד וממילא לא ניתן לייחס למבצעים העיקריים את מעמדו של בספמטנוב כעובד הציבור. ברם, לפי סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא...", ובחינת הראיות שלענייננו תעלה כי בספמטנוב היה, לכאורה, מבצע עבירה עיקרי בצוותא חדא עם המערער, ומכאן שניתן להאשים את המערער בעבירה של גניבה בידי עובד הציבור.
ז. המערער טוען עוד כי רוסיה נשתהתה בהגשתה של בקשת ההסגרה שנה ושבעה חודשים לאחר שנודע לה על הימצאותו בישראל, ועל שיהוי זה נוסף שיהוי שישראל נתחייבה בו, בהגישה את בקשתה לבית המשפט כשנה לאחר שבקשת ההסגרה נמסרה לידיה. שיהוי זה גרם למערער, כך טוען הוא, "נזק ברור, ודאי ומוחשי", שכן לו היתה בקשת ההסגרה מוגשת בעיתה; ולו היתה המדינה פונה לבית המשפט אף היא בעיתה; כי-אז היה חל על המערער המישטר שלפני תיקון מס' 7 הנ"ל, ולא ניתן היה להסגירו לרוסיה אלא כנגד התחייבות כי ירצה עונש מאסר (אם יוטל עליו) בישראל דווקא. אכן, שיהוי בהגשתה של בקשת ההסגרה יכול - בנסיבות אלו ואחרות - לעלות כדי פגיעה עמוקה בתחושת הצדק ובתקנת הציבור החיצונית. בה-בעת אין די בהשתהות בבקשת הסגרה. ראשית, ספק אם חייבה עצמה רוסיה בשיהוי קשה לחסימתה של בקשת הסגרה. שיהוי בן כשנתיים ימים קשה לתארו "שיהוי קשה ובן-פועל משפטי". שנית, המערער לא קנה זכות לתחולתו של חוק ההסגרה עליו בכל זמן שהוא, וממילא לא יישמע בטענה כי זכאי הוא, כביכול, להחלתו של תיקון מס' 6 על עניינו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד אורי שנהר וגב' ענבל ארבל למערער, עו"ד יובל ששון למשיב. 7.3.05).

רע"א 5664/04 - מינהל מקרקעי ישראל נגד יואב בן גרא כמנהל עזבון המנוחה שרה לוי ז"ל

*סמכות הדיון בבקשה לבטל הפקעת מקרקעין שנעשתה על פי פקודת הקרקעות היא לבג"צ ולא לביהמ"ש המחוזי (הערעור נתקבל).

המנוחה שרה לוי ז"ל היתה הבעלים של מקרקעין המצויים באזור גלילות (להלן: המקרקעין). בימים 15.6.57 ו-2.3.60 פורסמו ברשומות הודעות הפקעה ביחס למקרקעין, בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, לצורך הקמת חוות הגז "פי גלילות". בחודש פברואר 1988 מונה המשיב כמנהל עיזבונה של המנוחה,
ולאחר הליך משפטי שנקט שולמו לעזבון פיצויים בגין ההפקעה. בשנת 2002, כאשר נודע על דבר תוכנית לפינוי חוות הגז פי גלילות, פנה המשיב למינהל בדרישה כי המקרקעין יוחזרו לידי עזבון המנוחה. משנדחתה בקשתו הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בתל אביב תובענה נגד המינהל, בה עתר להורות על העברת הזכויות במקרקעין לידי העיזבון. כן ביקש סעד הצהרתי, לפיו בטלה ההפקעה נוכח פקיעתה של עילת ההפקעה. במסגרת תשובתו העלה המינהל, בין היתר, בקשה למחיקתה של התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית, של ביהמ"ש המחוזי, ובקשתו נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
קיימים שני הסדרים חוקיים מרכזיים המקנים סמכויות הפקעה: זה הקבוע בפקודת הקרקעות וזה המצוי בפרק ח' לחוק התכנון והבניה. על פי פקודת הקרקעות, מוקנות סמכויות שונות לבית המשפט המחוזי, כגון בבקשה לרכישת חזקה במקרקעין, ולהכריע במחלוקות בעניין סכום הפיצויים. אין הפקודה מסמיכה את בית המשפט המחוזי לדון בהשגות על חוקיותו של מעשה ההפקעה. בהיותו של מעשה ההפקעה פעולה שלטונית מובהקת, נדונה בעבר תקיפתן הישירה של הפקעות על פי שני ההסדרים הנזכרים בפני בג"צ. שינוי מסויים ארע עם הכרתו של בג"צ בקיומה של סמכות מקבילה לבתי המשפט האזרחיים בענייני תכנון ובנייה, כולל תקיפתן של הפקעות מכוח חוק התכנון והבניה. לא הוכרה סמכותם המקבילה של בתי המשפט האזרחיים ביחס לתקיפה ישירה של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות. משכך, ממשיכים עניינים מסוג זה להתברר בפני בג"צ. בית משפט קמא היה ער לעובדה זו, אולם קבע כי במקרה דנא אין מדובר בתקיפה ישירה של ההפקעה, שכן אין המשיב תוקף את החלטת ההפקעה המקורית לעיצומה, אלא טוען כי ההפקעה בטלה עקב שינוי נסיבות שארע לאחר קבלת ההחלטה. ברם, אין מקום להבחין, בכל הנוגע לסמכות העניינית, בין שני סוגי התקיפה הנזכרים. הן הליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית, והן הליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחר החלטה זו - נדונים בפני בג"צ ולא בפני בתי המשפט האזרחיים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס, הוסיף הנשיא ברק. עו"ד א. קורן למבקשת, עו"ד מ. בר למשיב. 10.3.05).

ע.א. 9887/04 - מ.ד. נאור בע"מ נגד משרד הבינוי והשיכון

*ביטול פס"ד שניתן, לפי הנאמר בו, על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, כאשר לא היתה לכך הסכמה הדדית של הצדדים (הערעור נתקבל).

המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית נגד המשיבה בסכום העולה על 2 מיליון ש"ח. בית המשפט שמע את כל המשפט ואף הוגשו לו סיכומים. לאחר מכן נתקיימה ישיבה בה הציע בית המשפט לבעלי הדין להסכים כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. באותו מעמד ניתנה הסכמתה של המערערת להצעה והמשיבה, (הנתבעת), קיבלה ארכה למתן תשובה להצעה. בתשובת המשיבה צויין היא מסכימה להצעה "...ובלבד שפסק הדין שיינתן, ינוע בטווחים שבין דחיית התביעה בכללותה, לבין... %50 מסכום התביעה המקורי בלבד...". בתגובת המערערת להודעתה של המשיבה, נאמר, כי הודעתה של המשיבה "יצרה הצעה חדשה, אשר זיכרה לא בא כלל בין הצדדים". בפסק דינו של בית משפט קמא, בו נאמר, כי הוא ניתן על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק, חוייבה המשיבה לשלם למערערת סכום של 175,000 ש"ח בלבד. המערערת טוענת כי לא היתה הסכמה למתן פס"ד על דרך הפשרה. הערעור נתקבל.
התנאי הבסיסי הקבוע בסעיף 79א לחוק, לשם מתן פסק דין על דרך הפשרה, הוא הסכמה של בעלי הדין לפסיקה על דרך הפשרה. במקרה זה לא היתה הסכמה בין בעלי הדין. הסכמתה של המערערת, שניתנה בישיבה בה הציע בית המשפט שיינתן פסק דין
על דרך הפשרה, לא היתה הסכמה מוגבלת ומותנית בתנאי כלשהו. לעומת זאת, עמדתה של המשיבה הטילה מגבלה על כוחו של בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, באופן שהוצבה תקרה לחיובה. אילו הסכימה המערערת לאמור בהודעתה של המשיבה, רשאי היה בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה. דא עקא, המערערת כתבה במפורש כי הודעתה של המשיבה יצרה הצעה חדשה, ולא ניתן היה להבין את הודעתה של המערערת כהסכמה למתן פסק דין במגבלה שהציבה המשיבה. זאת ועוד, אין שום דרך לומר לאחר מעשה, כי פסק הדין לא היה משתנה אלמלא ההגבלה שנקבה המשיבה בהודעתה. אין לדעת אם בית המשפט היה פוסק את שפסק, אף אם שני בעלי הדין היו מסכימים להצעתו שלא כללה הגבלה כלשהי. אשר על כן, העניין יחזור לבית המשפט המחוזי לשם סיום ההליך שבפניו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד נ. סלע למערערת, עו"ד ר. גורדין למשיבה. 9.3.05).

בש"פ 11779/04 - מדינת ישראל נגד רונן דנגור

*ביטול שחרור בערובה כאשר לא היו ראיות לכאורה בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אך היו די ראיות לעיסוק בסמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם ביחד עם שלושה אחרים, בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, כליאת שווא, וסחר בסם מסוכן. בכתב האישום מתוארת שרשרת עובדות המקימה, לדעת התביעה, בסיס לאישום בסחר בנשים. אשר לעבירת הסמים נטען כי בהזדמנות אחת שבה הסיע המשיב את המתלוננות לחוף הים, העביר לאחת מהן שקית ובה סם קוקאין במשקל של כשני גרם, באומרו כי "עליה המשטרה לא תערוך חיפוש". בהמשך, ולאחר שהגיעו אל החוף, הורה המשיב לאותה מתלוננת למסור את הסם לאדם אחר ובתמורה קיבל 400 ש"ח. עם הגשת כתב האישום עתרה העוררת למעצר הנאשמים עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורם לחלופת מעצר, בקבעו כי חומר הראיות אינו מקים את התשתית הראייתית לכאורה הנדרשת לצורך שלב המעצר. הערר נתקבל.
אכן, ככל שמדובר בעבירת הסחר בבני אדם המיוחסת למשיב, אין בחומר הראיות כדי להקים תשתית לכאורית בעוצמה המספקת לצורך מעצרו. אולם, חומר הראיות הקיים באשר למעורבותו בעבירת הסחר בסמים, סיפורה של המתלוננת כאמור, די בו על מנת להוות תשתית ראייתית לכאורית לצורך עבירת הסחר בסם המיוחסת למשיב. חיזוק ותמיכה למסקנה זו יש למצוא בכך שהמשיב בחר לשתוק לאורך כל החקירה ולא מסר הסבר או גירסה כלשהי בעניין זה. למשיב עבר פלילי בעבירות סמים, ובנסיבות אלה אף לא ניתן לומר כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים, המצדיקים לסטות מן הכלל הקובע כי אין לשחרר לחלופת מעצר מי שמיוחסות לו עבירות של סחר בסמים נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עו"ד משה זכות למשיב. 28.12.04).

בש"פ 1223/05 + 1092/05 - זוהיר תראבין וסלימאן תראבין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של רצח ושוד וסירוב ביהמ"ש להזמין "תסקיר מעצר" של שירות המבחן (הערר נדחה).

העוררים הואשמו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, רצח וחבלה בכוונה מחמירה. על פי הנטען בכתב האישום, קשרו העוררים ואדם נוסף בשם עצאם טראבין (להלן: עצאם) קשר לשדוד חנות מכולת בישוב שגב שלום (להלן: החנות). תוך כדי השוד נרצח אדם שהיה במקום. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העוררים ואת עצאם עד תום ההליכים. ביהמ"ש החליט להורות על מעצרם של העוררים כמבוקש. באשר לעצאם, קבע ביהמ"ש שהלה הפנים את חומרת מעשיו וכי חלופת מעצר
ראויה עשויה להבטיח את המסוכנות הנשקפת ממנו, בהתחשב בכך שגילה חרטה ומסר גירסה מלאה לחוקריו. נוכח האמור הורה ביהמ"ש כי בעניינו יוגש תסקיר מעצר. העוררים טוענים כי אין ראיות לכאורה נגדם, וטענתו המרכזית של זוהיר היא כי היה על ביהמ"ש להורות על עריכת תסקיר מעצר לגביו כפי שהורה לגבי עצאם. העררים נדחו.
באשר לקיומן של ראיות לכאורה - מהעיון בנספחים שצורפו לכתבי העררים עולה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. אשר לעריכת תסקיר מעצר - ביהמ"ש הסביר את ההבחנה שעשה בין הנאשמים ובכך אין להתערב. נוכח הבקשות החוזרות ונשנות לקבלת תסקיר מעצר, יש להדגיש כי תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לביהמ"ש להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, ביהמ"ש נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה ביהמ"ש עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני ביהמ"ש מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ערן אביטל וגב' שרה חביב לעוררים, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 27.2.05).

ע.פ. 6778/04 + 6747/04 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירות מין בקטין במשפחה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).

פלוני היה נשוי לאחות אמו של הקטין המתלונן. במסגרת חופשה בעיר מגוריו של הקטין הציע פלוני לקטין כי ילכו להתחבא. כשהגיעו למקום מסתור בחצר עשה פלוני מעשים מיניים בקטין ודרש ממנו לשמור על המעשים בסוד. בגין כך הורשע במעשים מגונים והדחה בחקירה. עבירה נוספת של מעשים מגונים ארעה במסגרת אותה חופשה. פלוני הנחה את הקטין לבקש מאמו רשות לישון בחדר השינה של פלוני ואשתו, שהיא, כאמור, דודתו של הקטין. הקטין הגיע למיטה של השניים ונשכב ביניהם. לאחר שהדודה נרדמה פלוני עשה מעשים מגונים בקטין. בהזדמנות נוספת נסעו הקטין ומשפחתו לחופשה בביתו של פלוני. באחד מימי החופשה הנחה פלוני את הקטין לומר לדודתו (אשתו של פלוני) שהוא הולך לשחק עם חבר כשבפועל עליו להקיף את הבית ולהיכנס בכניסה האחורית. כך עשה הקטין. כשהגיע לבית מצא את פלוני ערום בחדר האמבטיה ושוב עשה בו מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את פלוני בעבירה של מעשה סדום, ב-4 עבירות של מעשים מגונים ובהדחה בחקירה, וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. הוגשו שני ערעורים על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
בראש ובראשונה יש לשים את הדגש על ההכרח להגן על קטינים מפני מעשיו החוזרים ונשנים של פלוני. הלה שוחרר בשחרור מוקדם ממאסר בגין עבירות דומות, וכעבור זמן קצר, חזר לסורו וביצע באחיינו מסכת ארוכה של מעשים מיניים מעוררי סלידה, ואף הזהיר את הקטין לבל יספר על המעשים. למרות הנסיבות המקלות שעלו מהתסקיר, לרבות העובדה שפלוני הודה בתחילת הדיון, יש לתת משקל מכריע לצורך להגן על הציבור ועל ציבור הקטינים. רק בשל כך שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תעמוד תקופת המאסר בפועל על 12 שנים.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גב' ענת חולתא למערערת, עו"ד מראם יונס למשיב. 3.2.05).

בש"פ 1079/05 - אלכסיי גברילוב נגד מדינת ישראל

*החלטת בימ"ש להורות על מעצר של נאשם בעבירת הריגה שהיה משוחרר בערובה, וניתן פס"ד מרשיע אך טרם ניתן גזר הדין (הערר נדחה).

העורר, יליד 1986, הואשם בכך שבליל ה-31.5.02 דקר למוות נער, במהלך תיגרה שפרצה ביניהם. העורר הואשם בעבירת רצח ועם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו עד לתום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש העליון נתקבל והעורר שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ביום 24.1.05 ניתנה הכרעת הדין, בה הורשע העורר בעבירת הריגה. משניתנה הכרעת הדין, ביקשה ב"כ המדינה כי העורר ייעצר עד למתן גזר דינו. היא טענה כי לאחר שנקבע כי העורר ביצע את מעשה ההריגה, ניטלה ממנו חזקת חפותו והוא ללא ספק צפוי לעונש כבד וקיים חשש ממשי כי יבקש להימלט מפני אימת הדין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר לאלתר. בערר נטענה טענה מקדמית כי בקשת המדינה היתה בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחסד"פ ובקשה כזו היתה צריכה להיות מוגשת בכתב. לגופו של הערר טען בא-כוח העורר כי בהתחשב בנסיבות ביצוע המעשה ובנסיבותיו האישיות של העורר, אין מקום להורות על מעצרו שכן אין חשש להימלטותו. הערר נדחה.
באשר לטענה בדבר הפגם הפרוצדוראלי - משברור היה כי עקב קטינותו של העורר בעת ביצוע העבירה תידרש הכנתו של תסקיר לפני גזירת הדין, מן הראוי היה שהתביעה תיידע מראש את בא-כוח העורר כי במקרה של ממצאי הרשעה, בכוונתה לבקש מעצר עד למתן גזר הדין. יחד עם זאת, בא-כוח העורר טען את כל טענותיו ובנסיבות הענין לא נגרם, איפוא, עיוות דין לעורר. באשר לגופו של הערר - העורר ביצע עבירה של הריגה בכך שדקר למוות אדם עימו התקוטט לפני כן. קביעה זו מלמדת על המסוכנות החמורה הנשקפת מן העורר ועל מסוגלותו לבצע מעשי אלימות קיצוניים, ויש בה כדי להצדיק את מעצרו. משניתנה הכרעת דינו קיים גם חשש כי העורר ינסה להימלט מאימת הדין.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עאדל בויראת לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 8.2.05).

בש"פ 418/05 - מיכאל קצב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של שוד ונשיאת נשק בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביצוע עבירות שוד ונשיאת נשק. על-פי כתב האישום חברו העורר ונאשם אחר (להלן: הנאשם) לשדוד כספים וכרטיס אשראי מהמתלונן. הנאשם קשר קשר עם המתלונן, לשם היכרות ארוטית והציע לו להיפגש עימו. השניים נפגשו במשאיתו של המתלונן ושם תקף הנאשם את המתלונן ובשלב זה הצטרפו העורר ואחרים ונטלו מהמתלונן כרטיס אשראי ואת הקוד הסודי, ובעזרת כרטיס האשראי והקוד הסודי נטלו של 2,300 ש"ח. באישום אחר נאמר כי מתלונן נוסף קשר עם הנאשם קשר לשם היכרות ארוטית, וכאשר נפגשו התנפל הנאשם על המתלונן והזעיק את העורר ונאשם נוסף אשר הסתתרו בקרבת מקום. השלושה, תקפו את המתלונן ושדדו אותו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובקשתה נתקבלה. הערר נתקבל.
צדק ביהמ"ש המחוזי, באשר לחומרת מעשיו של העורר. אך יחד עם זאת, מדובר בעורר אשר התייתם מאביו בגיל 14, וסיים 12 שנות לימוד. העורר קיבל על עצמו את כלכלת משפחתו שאין לו עבר פלילי. לא הונחה תשתית עובדתית משכנעת המקימה חשש של ממש להימלטות העורר מאימת הדין, או המצביעה על מסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור ובטחונו. על-כן, ראוי לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר אשר באם תימצא מתאימה, תשיג את מטרת המעצר בדרך שתפגע פחות בחירותו. לאור נסיבותיו האישיות של העורר, עברו הנקי והמלצתו החיובית של שירות המבחן, ניתן להסתפק בחלופת מעצר.