תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 15

ע.א. 10322/03 - לביא וסוזן ישעיהו נגד אליעזר יעקב שטרייכר

* ע.א. 10322/03 - חלוקת בית בין שותפים ע"י רישום בית משותף והצמדת חלקים בחצר והגג לכל דירה. *דחיית בקשה להצמיד זכויות בנייה לדירות מסויימות בבית משותף, בניגוד לאפשרות לרשום את שיוך הזכויות בתקנון הבית המשותף *פירוש הסכם לעניין הצמדת גגות ושטחי חצר לדירה ב(מחוזי י-ם - ע.א. 6401/99 - ערעור לאחר קבלת רשות וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה פה אחד והערעור נדחה ברוב דעות).
א. המערערים, (להלן: "ישעיהו") והמשיב, (להלן: "שטרייכר") מתגוררים בבית חד קומתי ובו שתי יחידות דיור (להלן - "הבית"). הוריו המנוחים של שטרייכר, ומשפחת שרבאני (להלן: "השותפים המקוריים"), רכשו במשותף ביום 9.11.64 מרשות הפיתוח את הבעלות בחלקה עליה בנוי הבית, בחלקים שווים ובלתי מסויימים. לפני שנכרת הסכם המכר נערך לפי בקשתם של השותפים המקוריים תשריט, לפיו חולקה החלקה לשתי תת חלקות שוות בשטחן. לא ננקטה פעולה כלשהי כדי לעגן את החלוקה על פי התשריט בפנקסי המקרקעין. בשנת 73 נרשמה מחצית בלתי מסויימת מזכויות הבעלות בחלקה על שם שרבאני. באוגוסט 93 מכרו יורשיהם של שרבאני את חלקם לישעיהו ורשמו אותה על שמו. המחצית הבלתי מסויימת השניה נרשמה בדצמבר 95 על שם של שרייכר.
ב. ישעיהו ביקשו מרשות הפיתוח לחלק את זכויות הבעלות בחלקה בדרך של רישום הבית כבית משותף, כאשר "לכל אחת מיחידות הדיור יוצמד... השטח היחסי בגג ובחצר הבית, וכן ... מחצית מזכויות הבניה המוקנות לחלקה...". שטרייכר התנגד לבקשה, וישעיהו הגישו לבית משפט השלום תביעה לפרק את השיתוף בחלקה בדרך של רישום הבית כבית משותף והצמדת שטח יחסי בגג ובחצר לכל יחידת דיור, ולהצהיר כי רכשו מחצית מזכויות הבניה בחלקה. כנגדם טען שטרייכר, בין היתר, כי בהיעדר הסכמה מצדו לא ניתן להצמיד את הגגות והחצרות ליחידות הדיור. בית משפט השלום הורה לרשום את הבית כבית משותף באופן שכל יחידת דיור תירשם על שם בעליה, וחלקו של כל אחד מהם בגגות ובחצרות יוצמד לכל אחת מיחידות הדיור בהתאמה. מנגד דחה את בקשת ישעיהו להורות על הצמדתן של זכויות הבניה ליחידות הדיור. ביום 7.11.99 נתן המפקח על רישום המקרקעין צו לרשום את הבית בפנקס הבתים המשותפים כבית משותף לפי פסק דינו של בית משפט השלום. שטרייכר ערער, בין היתר, על כך שהגגות והחצרות הוצמדו לכל אחת מיחידות הדיור. ישעיהו הגישו ערעור שכנגד על כך שבית משפט השלום דחה את תביעתם להצמיד את זכויות הבניה. בית המשפט המחוזי קבע כי יש בתשריט שהוכן כדי "להצביע על כוונת השותפים המקוריים לרשום בית משותף ולהצמיד את החצרות והגגות בהתאמה לכל דירה. אשר לזכויות הבניה, קבע בית המשפט בדעת רוב כי "אין זכויות הבנייה עשויות לשמש נושא להצמדה". דעת מיעוט סברה כי יש לחלק את זכויות הבנייה בין בעלי הדין. הוגשו ערעור, לאחר קבלת רשות, וערעור שכנגד. הערעור הנגדי נדחה פה אחד והערעור נתקבל בדעת מיעוט של השופט טירקל בשלמותו וברוב דעות הנשיא ברק והשופטת חיות בחלקו.
ג. השופט טירקל: בתשריט שנערך לפני הסכם המכר, לבקשת שני השותפים המקוריים, חולקה החלקה לשתי תת חלקות שוות בשטחן. לפיכך יש לראות בו ביטוי לכוונה הראשונית של השותפים המקוריים שלא יהיה שיתוף ביניהם וכי החלקה והבית שעליה יחולקו ביניהם בדרך של רישום הבית כבית משותף ובאופן שהחלק היחסי של הגגות והחצרות יוצמד לכל יחידת דיור. בערעורו על ההחלטה להצמיד את הגגות והחצרות, סומך שטרייכר על סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, שלפיו: "רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה... וכן להחליט
בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה...", ובמקרה דנן ישעיהו הם בעלי הזכויות של מחצית בלבד מהבית. טענה זאת דינה להידחות. סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין עניינו הוצאת חלקים מסוימים מהרכוש המשותף אחרי הרישום כבית משותף, ולא לפני הרישום, כמו בפרשה שלפנינו.
ד. (דעת מיעוט): המושג "זכויות בניה" (או "אחוזי בנייה") לא הוגדר בחוק המקרקעין או בתקנותיו. באשר לאפשרות הצמדתן של זכויות הבנייה לדירה מסויימת בבית משותף הובעו דעות שונות. לכל הדעות, ניתן לומר בענייננו, כי במועד שרכשו השותפים המקוריים את הבית לפי הסכם המכר, רכש כל אחד מהם גם את זכויות הבניה היחסיות, לפי חלקו. כל הזכויות בכל חלקי הבית חולקו מראש, לרבות זכויות הבניה, שהיום יש ליישם את חלוקתן בין בעלי יחידות הדיור. על כן יש לבטל את דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, לאמץ את דעת המיעוט, ולהורות על הצמדת מחצית מזכויות הבניה לכל אחת מיחידות הדיור.
ה. הנשיא ברק: אחוזי בניה אינם נכס שיש לו קיום עצמאי ולא ניתן לראות בהן "רכוש משותף" הניתן להצמדה ליחידות דיור. מקרה זה עשוי לבוא על פתרונו ברישום הסדרים חוזיים בדבר ניצול זכויות הבניה בתקנון הבית המשותף. ההשקפה לפיה אחוזי בנייה אינם "רכוש משותף" אינה שוללת מבעלי הדירות את האפשרות להגיע להסכמות חוזיות בדבר ניצול הזכויות. אין גם מניעה לכלול את ההסכמות בעניין זכויות הבנייה בתקנון הבית המשותף, מאחר שהמדובר ב"זכויותיהם וחובותיהם" של בעלי הדירות "בקשר לבית המשותף". אי לכך, יש להצהיר כי מחצית מזכויות הבניה הבלתי מנוצלות בחלקה שייכות למערערים ולרשום את ההצהרה בתקנון הבית המשותף.
ו. השופטת חיות, בפס"ד נפרד, הצטרפה לפסק דינו של הנשיא ברק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. עו"ד יעקב פודים למערערים, עוה"ד ירון רבינוביץ וסלביק רודנקו למשיב. 23.3.05).

רע"א 9488/02 - חן ודוד שחר נגד עטיה גד

*אחריותו של קבלן (מוביל טרקטור על משאית) כ"שומר שכר" לנזק שנגרם לטרקטור עקב הובלתו, לפי בקשת הבעלים, כשמנועו פועל. *סייג לאחריות לפי חוק השומרים(מחוזי ב"ש - ע.א. 1129/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו, ברוב דעות).
א. המערערים היו הבעלים של טרקטור, והזמינו את המשיב, בעליו של משאית, להוביל את הטרקטור. בזמן ההובלה התלקח הטרקטור, כתוצאה מכך שהובל, לפי בקשת המערערים, כאשר מנועו פועל, וניזוק. המערערים הגישו תביעה בבית משפט השלום בה טענו כי המשיב אחראי כלפיהם, בין היתר, על פי חוק השומרים וחוק חוזה קבלנות. בית משפט השלום קבע כי היחסים המשפטיים בין בעלי הדין היו יחסי קבלן-מזמין, לפי סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות; וכי אחריותו של קבלן לפי סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, היא כאחריותו של שומר שכר, כאמור בסעיף 2(ב) לחוק השומרים. כמו כן נקבע כי המשיב "יכול היה לצפות כאפשרות פיזית את אפשרות קרות הנזק, והוא אף היה צריך לצפותו" ומכאן התרשלותו. לפיכך אחראי הוא לפצות את המערערים ואין להחיל על האירוע את דוקטרינת "האשם התורם". בית המשפט המחוזי, בערעור, קבע כי על האירוע חל הסייג לאחריות שבסעיף 4 לחוק השומרים שלפיו "שומר אינו אחראי לאבדן הנכס או לנזקו שנגרמו עקב שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה". הובלתו של הטרקטור כאשר מנועו פועל, נעשתה לפי בקשתם של המערערים והיתה, אפוא, מתנאי השמירה. עוד נקבע כי מטעם זה גם אין לקבוע כי המשיב התרשל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל, בחלקו, ברוב דעות, כאשר לפי דעת המיעוט יש לדחות את הערעור.
ב. השופט טירקל: סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות מגדיר את אחריותו של הקבלן לאמור: "אבד או ניזק הנכס - אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים... כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". חוק השומרים מבחין ברמת האחריות המוטלת על שומר שכר בין שומר שכר ששמירת הנכס בידיו טפלה למטרה העיקרית של החזקתו (להלן - "שומר שכר טפל" לבין שומר שכר ששמירת הנכס בידיו היא המטרה העיקרית של החזקתו (להלן - "שומר שכר עיקרי"). שומר שכר טפל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, אלא אם כן הוכיח שלא התרשל. לעומתו, שומר שכר עיקרי אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, אפילו לא התרשל, אלא אם כן הוכיח שהאבדן או הנזק נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש. לפי סעיף 6 לחוק חוזה קבלנות, כאמור, רמת אחריותו של הקבלן היא כשל שומר שכר עיקרי. "תנאי השמירה" שבסעיף 4 לחוק השומרים, הם עניין לחוזה בין הצדדים. גם שימוש לא מקובל בנכס, הוא בבחינת "שימוש רגיל" בו, כשהוא "לפי תנאי השמירה". בהיעדר הוראות מפורשות או משתמעות בחוזה בעניין רמת האחריות המוטלת על השומר, ניתן גם להיעזר בעיקרון הכללי של תום הלב, כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים.
ג. אין מניעה ששומר יעלה טענה בדבר אשם תורם מצידו של התובע, והוא הדין בקבלן שאחריותו הושוותה לאחריותו של שומר. בפרשה שלפנינו אי אפשר לקבוע שצד אחד כולו זכאי וצד אחד כולו חייב. המשיב הוביל את הטרקטור כאשר מנועו פועל, לפי בקשתם של המערערים, והטרקטור ניזוק עקב הובלתו כך ולא עקב מום שהיה בו. מכאן אחריותו של המשיב לנזק שנגרם. אולם, הובלת הטרקטור כאשר מנועו פועל היתה תנאי מתנאי השמירה. לפיכך יש מקום לטענה כי המשיב פטור מאחריות לנזק, שכן הוביל את הטרקטור "לפי תנאי השמירה". בעלי הדין לא הצביעו על הוראת חיקוק האוסרת להוביל רכב כאשר מנועו פועל. עם זאת, ניתן ללמוד על איסור כזה מהוראת תקנה 74 לתקנות התעבורה, לפיה: "... לא יחנה ולא יעמיד אדם רכב בלי השגחה אלא לאחר שהופסקה פעולת המנוע ומנגנון ההדלקה, הוצא מפתח ההצתה והופעלו הבלמים המיועדים לבלימת קבע ...". בהסכמתם של בעלי הדין להוביל את הטרקטור כאשר מנועו פועל היו לשותפים לדבר עבירה. בכך היו גם לשותפים למעשה המסכן את הציבור וממילא סותר את תקנת הציבור. בוודאי שבכך תרמו כולם לאירוע הנזק. במצב כזה לא מוצדק להטיל את מלוא האחריות על צד אחד ולפטור את משנהו. לפיכך, המשיב יישא במחצית סכום הנזק שפסק בית משפט השלום.
ד. הנשיא ברק (דעת מיעוט): כלל "האשם התורם" בחוזים נכנס לפעולה, כמו בנזיקין, מקום שהוכרה אחריותו של הנתבע לנזקי התובע. במקרה שלפנינו לא עלה בידי המערערים להוכיח כי המשיב אחראי כלל לנזקם, ולכן אין מקום להטיל עליו אחריות כלשהי. הובלת הטרקטור כשהוא מותנע נעשתה לפי בקשת המערערים. משמעות נתון זה היא, שלמשיב עומד הסייג לאחריות לפי סעיף 4 רישא לחוק השומרים. סייג זה עשוי לעמוד למשיב בין מכוח החלופה הראשונה ("שימוש רגיל לפי תנאי השמירה"), וגם מכח החלופה השלישית של סעיף 4, לפיה לא יהא אחראי שומר לנזק שנגרם לנכס עקב מום שהיה בנכס בתחילת השמירה. אין מניעה לראות בעובדת היות הטרקטור מותנע בבחינת "מום" שהיה בנכס. אכן, המשיב חרג מסטנדרט סביר של התנהגות, בנכונותו להוביל את הטרקטור כשהוא מותנע. בכך התרשל כלפי כולי עלמא, ועלול היה לשאת באחריות כלפי ניזוקים אחרים מן ההובלה. אולם אין בכך כדי לקבוע שהמשיב נהג ברשלנות כלפי המערערים. לעניין סעיף 4 לחוק השומרים. מקום בו הסכים בעל הכנס לאופי השמירה, לא תישמע טענתו - בגדר חוק השומרים - כי היתה זו שמירה רשלנית. אף בסעיף 30 לחוק החוזים אין כדי להשפיע על התוצאה. אכן, הובלת הטרקטור כשהוא
מותנע היתה בלתי חוקית, או שסתרה את תקנת הציבור. אולם, המערערים סמכו את תביעתם על קיומו של החוזה ועל אחריות הקבלן-השומר שנוצרה מכוחו, ולא על ביטול החוזה. זאת ועוד, ככל שסעיף 30 חל על המקרה שלפנינו, עדיין עומדת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 31 סיפא לחוק החוזים להורות על קיום החוזה הלא-חוקי, אם רואה הוא ש"מ?ן הצדק" לעשות כן. בנסיבות המקרה שלפנינו, מחייב הצדק לקיים את ההסכמה המקורית שבין הצדדים להובלת הטרקטור כשהוא מותנע, במובן זה שההסכמה תעמוד למשיב לעניין הפטור מאחריות לפי סעיף 4 לחוק השומרים.
ה. השופט לוי, בפס"ד נפרד הצטרף לפסק דינו של השופט טירקל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, א. לוי. עו"ד נחום בירם למבקשים, עו"ד רנה הירש למשיב. 23.3.05).

דנ"א 7818/00 - יוסף אהרן נגד אמנון אהרוני ואח'

*ביטול צוואה שנערכה בעדים, ע"י חתימה על תצהיר ביטול ללא נוכחות עדים. *האם יכול ביהמ"ש לקיים צוואה בכתב שנערכה בפני עד אחד. *הדרישות הצורניות הנדרשות בעריכת צוואה ובביטולה(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 719/97 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).
א. העותר והמשיבים הם צאצאיהם של המנוחים מסעודה ומאיר אהרן ז"ל. ביום 12.8.1985 ערכו בני הזוג המנוחים צוואות הדדיות, שלפיהן אם בזמן פטירתו (של המצווה) בן-זוגו לא יהיה בחיים, יזכה ברכוש בנם יוסף אהרן, הוא העותר. הצוואות נערכו על-ידי עורך-הדין אליעזר חדד, בנוכחות שני עדים כדת וכדין. כארבע שנים לאחר מועד עריכת הצוואות התקשרו המנוחים לעורך-הדין חדד והודיעוהו כי ברצונם לבטל את צוואותיהם. בני הזוג באו למשרדו וציינו כי רצונם הוא שרכושם יחולק על-פי דין, בין ארבעת צאצאיהם, העותר ושלושת המשיבים. עורך דין חדד ניסח שני תצהירים זהים, עליהם חתמו בני הזוג, ועורך-דין חדד אישר בחתימתו את תצהיריהם. בתצהירים ציינו לאמור: "הנני מבטל את הצוואה, לכל דבר ועניין... ידוע לי כי... יחולק כל עזבוני בין כל יורשי עפ"י דין".
ב. לאחר ששני בני הזוג נפטרו הגיש העותר, שבצוואות נקבע כיורש יחיד של עזבונות הוריו, בקשה לקיום צוואותיהם. שלושת המשיבים (אחיו ושתי אחיותיו של העותר) התנגדו לקיום הצוואות ועתרו למתן צווי-ירושה, המכריזים עליהם ועל העותר כיורשים על-פי דין. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת העותר וקיבל את בקשת המשיבים. בפסק-דינו נקבע, כי הוכחה גמירת-דעתם של המנוחים לבטל את הצוואות. חתימות המנוחים על תצהירי הביטול קויימו אמנם רק על-ידי עד אחד (עורך- הדין חדד), בעוד שביטול צוואה בדרך המותווית לעשיית "צוואה בעדים" טעון חתימות קיום של שני עדים, אולם פגם זה ניתן לתיקון מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, ובנסיבות העניין יש ליתן תוקף למעשה הביטול חרף הפגם. בית-המשפט העליון דחה ערעור של העותר על פסק-דין זה. בפסק-דינו (מפי הנשיא ברק) נקבע, כי הדרישות הצורניות החלות על עריכת צוואה אמנם חלות גם על ביטולה, אלא שבהצהרה על ביטול צוואה אין להחמיר בקיום הדרישות הצורניות כמו בצוואה. סעיף 25 לחוק הירושה, המאפשר לבית-המשפט לקיים צוואה חרף פגם שנפל בה, חל גם על הצהרה לביטול הצוואה, ומכוחו רשאי בית-המשפט לתת תוקף להצהרת הביטול חרף פגם או חסר שבו לקתה. בשולי פסק-דינו ציין הנשיא, כי לדעתו, גם חסר של חתימה בצוואה מהווה פגם שסעיף 25 לחוק הירושה מאפשר לבית-המשפט להתגבר עליו, במטרה לקיים את רצון המצווה. העתירה לשינוי פסה"ד נדחתה ברוב דעות.
ג. המשנה לנשיא (בדימוס) מצא (דעת מיעוט): לפי סעיף 36 לחוק הירושה - ביטול צוואה יכול להיעשות, בין היתר, ע"י "ביטולה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה".
הדיבר "באחת הצורות לעשיית צוואה" מתייחס לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה: צוואה בכתב-יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה. בענייננו, מדובר ב"ביטול בעדים". ביטול בדרך זו מחייב כתב המקיים את הדרישות הצורניות לעריכת צוואה בעדים, היינו, בין היתר, ביטול שייערך בכתב, יישא תאריך וייחתם על-ידי המצווה בפני שני עדים. סעיף 25 לחוק הירושה המסמיך את בית-המשפט, אם לא היה לו ספק בדבר אמיתותה של צוואה, לקיים את הצוואה "על אף פגם או חסר בצורתה", אכן חל גם על ביטולה של צוואה. השאלות הן, כלום סעיף 25 (בנוסחו החל על ענייננו) הסמיך את בית-המשפט לקיים צוואה בעדים, אף שזו נחתמה בפני עד אחד בלבד, והאם דין חסר בעד, או בחתימת עד, לביטולה של צוואה בעדים שונה מדין חסר, כאמור, לעניין כוחו לקיימה? יש להשיב בשלילה לשתי השאלות. העמדה שהתקבלה בפסיקה לעניין תוקפה של צוואה גורסת, כי מסמך שאין מתקיימים בו רכיבי היסוד (הסטאטיים) ההכרחיים, שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה צורה, אינו ראוי להיחשב כצוואה; ותהיינה הראיות על אודות גמירת-דעתו של המצווה אשר תהיינה. גם בהנחה כי השוני שבין הצהרה בכתב לביטול צוואה לבין עשיית צוואה בעדים, מצדיק הקלה כלשהי בדרישות הצורניות, אין להסכים לסברת הנשיא כי ניתן להכיר בתוקף הצהרה לביטול צוואה שנחתמה בפני עד אחד. על כן יש לקבל את העתירה, לבטל את פסק-הדין שלערעור ואת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהורות על קיום צוואותיהם של בני הזוג המנוחים.
ד. השופטים טירקל וריבלין הצטרפו בפסקי דין נפרדים לפס"ד של המשנה לנשיא מצא.
ה. השופטת ארבל (דעת הרוב): יש לדחות את העתירה לשינוי פסה"ד שבערעור. קשה להשלים עם פרשנות דווקנית של החוק שבסופו של דבר שמה לאל, במודע, את הגשמת רצונו של המצווה, גם אם הגשמתו אינה עולה בהתאמה מלאה עם הדרישות הפורמאליות שבחוק. נקודת המוצא המשפטית היא קיום רצונו של המצווה. מטרתם של הכללים שבדין לעניין תוקפה של צוואה הינה לקבוע האם, ובאיזו מידה, משקפת הצוואה את רצונו האמיתי של המצווה, שהובע בדעה צלולה ומבלי שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת. אין הכרח במעמד עריכתה של צוואה, לא כל שכן במעמד ביטולה, כי יהיו נוכחים שני עדים. בית המשפט יוכל לבחון את אמיתות המסמך המונח בפניו, אף על פי שנערך בפני עד אחד, ואם יקבע כי אמיתי הוא, הרי שככלל עליו ליתן תוקף לפעולה המשפטית הנדונה - עשיית צוואה או ביטולה. החשש מפני הסתמכות על עדות יחידה קיים בהליכים אזרחיים ובוודאי שבהליכים פליליים, בהם מדובר בדיני נפשות. אף על פי כן נמנע המחוקק מלקבוע דרישה לשני עדים לצורך ההכרעה השיפוטית והסתפק, במקרים מיוחדים בלבד, בדרישה לתוספת ראייתית או להנמקה, תוך שהשופט מזהיר את עצמו שמדובר בעד אחד בלבד.
ו. הנשיא ברק והשופטות ביניש ופרוקצ'יה הצטרפו לפס"ד של השופט ארבל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל. עו"ד י. ליאון לעותר, עוה"ד י. רבינוביץ, מ. הכהן וס. רודנקו למשיבים. 22.3.05).

בש"פ 10532/03 - אירית רשל ואביגדור צמח נגד מדינת ישראל

* בש"פ 10532/03 - חילוט ערבות בנקאית שניתנה להבטחת הופעתו במשפט של נאשם ששוחרר בערבות. *העובדה שערבות בנקאית להופעה במשפט ניתנה לנאשם לפי בקשת צד שלישי, אינה מחייבת הזמנת הצד השלישי לדיון בבקשת הנאשם להקל מתנאי השחרור. *כאשר מוארכת ערבות לשחרור, כשלא הוגש(מחוזי ב"ש - ב"ש 92126/03 - הערר נדחה).
א. בשנת 1997 נעצר רונן רשל (להלן: רשל) בחשד לביצוען של עבירות על חוק ניירות ערך. בית-משפט השלום החליט לשחררו ממעצרו בתנאים מגבילים - בהם איסור יציאה מן הארץ - וכביטחונות לשיחרורו נדרש כי רשל יפקיד כסף מזומן או ערבות בנקאית,
בסך של 400,000 ש"ח, וכי הוריו - אירית ומשה רשל (להלן: ההורים) - יפקידו ערבות צד ג' בסך של 500,000 ש"ח. רשל הפקיד שתי ערבויות בנקאיות, כל אחת על סך 200,000 ש"ח. כתב הערבות הראשון ניתן - כאמור בראשו - "בהתאם להוראות של רשל אירית", וכתב הערבות השני ניתן - כאמור בראשו - "לבקשת ה"ה אביגדור צמח", סבו של רשל. בשנת 1999 נפתחה נגד רשל חקירה באשר לביצוען של עבירות נוספות על חוק ניירות ערך, והוחלט כי יגיש ערבויות נוספות וכי הערבויות הבנקאיות בתיק המעצר הראשון תשמשנה ערובות גם בתיק השני. רשל הפקיד בתיק השני שתי ערבויות בנקאיות של בנק אגוד, כאשר בראש כל אחת מהן נכתב כי ניתנה "בהתאם להוראות של רשל אירית". בתחילתה של שנת 2003 ביקש רשל מבית-המשפט כי יותר לו לצאת את הארץ לתקופה קצובה לצורך קידום עסקיו. בית-המשפט נעתר לבקשה, ורשל יצא את הארץ. רשל לא שב ארצה והמדינה ביקשה לחלט את הערבויות שהופקדו בשני התיקים. ההורים טענו כי אין לחלט את הערבויות הואיל ולעת הדיון בבקשתו של רשל להתיר לו לצאת לחו"ל, לא צירפה המדינה אותם ואת הסב כמשיבים לבקשה. עוד טענו ההורים, כי פקע תוקפן של הערבויות שניתנו בתיק המעצרים הראשון. בית-משפט השלום קבע כי הערבויות כולן עומדות בתוקפן וכי יש לחלט את הערבויות הבנקאיות, אך לא את ערבויות צד ג'. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררם של העוררים. הערר נדחה.
ב. ערבות בנקאית הינה התחייבותו של בנק (הערב) לשלם לפלוני (הנושה) סכום כסף מסויים, על-פי דרישתו של הנושה. כתבי הערבות שלענייננו, הם ערבויות בנקאיות לכל דבר ועניין. ציון שמם של אירית רשל, או שמו של הסב בראש כתבי הערבות אינו יוצר זיקה משפטית מכל סוג שהוא בינם לבין המדינה. אין כל יחסים ואין כל זיקה בין השניים. איזכור שמם של הערבים בכתב הערבות נעשה, בראש ובראשונה, לעדות יחסיהם עם הבנק או עם רשל החייב, ואין ולא כלום בינם לבין המדינה, הנושה. הערבות הבנקאית מהווה תחליף לכסף מזומן; ולו הפקיד רשל החייב כסף מזומן תחת הערבות הבנקאית, הכל היו מבינים כי אין חשיבות לשאלה מה מקורו של אותו מזומן ואם היתה זו אימו שנתנה לו את הכספים. זה דין המזומן וזה דין הערבות הבנקאית. כיוון שהערבים אינם "צד" לערבות הבנקאית, לא נדרש כלל להזמינם לדיון שהתיר לרשל החייב לנסוע לחוץ-לארץ, בניגוד לאיסור הקודם.
ג. מוסיף בא-כוח העוררים וטוען כי עיסקת היסוד ניגעה בתרמית, ואותה תרמית חילחלה אל הערבות הבנקאית ופגמה ממילא בעקרון האוטונומיה של הערבות. ברם, החריג של תרמית לכלל האוטונומיות נסוב על התנהגותו של "הנערב", קרא, על התנהגותו של הנושה. המדובר בנושה המבקש לחלט ערבות בעוד שהתנהגותו-שלו נגועה במירמה. אלא שהנושה בענייננו היא המדינה, ולא הועלה ולו רמז-טענה כי המדינה נהגה שלא כהלכה.
ד. אשר לטענת העוררים כי תוקף הערבויות פקע - לעניין זה סומכים העוררים על סעיף 58 לחסד"פ שלפיו "הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה... לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים". בענייננו החליט בית-המשפט במהלך 180 הימים המקוריים להאריך את התקופה ב-180 ימים נוספים. לטענת העוררים יש למנות את 180 הימים הנוספים מאז יום ההחלטה על ההארכה, ואם כך הוגש כתב-האישום מעבר לתקופת 180 הימים הנוספים. טענה זו דינה דחייה. מניין הארכה של 180 הימים תחילתה היא ביום תום 180 הימים הראשונים ולא מיום ההחלטה על הארכה, וכאן הוגש כתב התביעה בתוך 180 הימים הנוספים.
ה. עוד טוענים העוררים כי שומה היה על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולהורות על חילוט ערבות חלקי בלבד עקב הנסיבות המיוחדות בעניינם, בהן: מצבם הכלכלי הקשה שמקורו במעלליו של רשל, והעובדה כי אין הם אחראים להימלטותו מן הארץ. אכן, בית-המשפט מוסמך לחלט אך מיקצת מן הערבות הבנקאית, אך הכלל הוא חילוטה של הערבות במלואה, וחילוט חלקי - או היעדר חילוט - יהוו אך חריגים ויוצאים לכלל. ענייננו אינו בא בגידרי החריגים. ראשית לכל, רשל נאשם - אף הורשע בהיעדרו - בעבירות של תרמית בניירות-ערך, ולא מן הנמנע הוא כי מיקצת מן הכספים שבאו לידיו בדרכי רמייה הם שאיפשרו הוצאתן של הערבויות. אך גם אם כל כספי הערבויות באו מכיסם של האם והסב, הרי מכירים הם היטב את רשל ועליהם ניתן לומר: איהו הוא דאפסיד אנפשייה. יתר-על-כן: חילוט חלקי עלול לפגוע אנושות במוסד השיחרור ממעצר, והדבר יפגע, בראש ובראשונה, במי שמבקשים להשתחרר ממעצר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד אמנון שאלתיאל לעוררים, עו"ד גב' חנה קורין למשיבה. 28.3.05).

בש"פ 3141/05 - מדינת ישראל נגד יורם יז'די איבניאק ואח'

*הארכת מעצר לצורך חקירה לאחר שהוגשה "הצהרת תובע" על כוונה להגיש כתב אישום(ערר על שחרור ממעצר - הערר נתקבל).

א. המשיבים נעצרו בחשד לביצוע מעשי מרמה כלפי בנקים וספקים - "פרשת מרמה רחבת היקף", כאשר המשיבים מתחזים באמצעות זהויות מושאלות, בעיקר כרופאים, על מנת לפתוח חשבונות בבנקים שונים ולקבל אשראי, פנקסי שיקים וכרטיסי אשראי. על פי הנטען בערר, היקף סכומי המרמה מגיע לסדרי גודל של מאות אלפי שקלים, במסגרת רשת מסועפת שבראשה עומד אדם נוסף ששמו ינושוק, העצור גם הוא. על פי החשד, פתח ינושוק מספר חברות במטרה לאפשר את פעולות המרמה הענפה בהם חשודים המשיבים. הוא איתר פרטי זהות של אנשים שונים שחלקם עזבו את הארץ ועשה שימוש בזהותם ע"י זיוף תעודות זהות למשיבים 2-4. בהן הוכנסו תמונותיהם של משיבים 2-4 אשר סופקו לו לאחר שהוגשה הצהרת תובע על כוונה להגיש כתב אישום, לפי סעיף 17(3) לחסד"פ, ביקשה המדינה להאריך את מעצר המשיבים למשך 5 ימים. בקשתה נדחתה וגם עררה לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
ב. פעולות החקירה בעניינם של המשיבים הסתיימו והתביעה מבקשת ללמוד את החומר הרב שנאסף ולהגיש כתב אישום. סעיף 17(3) סיפא לחוק מאפשר לגשר בין תקופת המעצר לצורכי חקירה ובין מועד הגשת כתב אישום, במובן זה שהחשוד יישאר במעצר בתקופת הביניים. אחד התנאים לכך הוא הצהרת התובע שעומדים להגיש כתב אישום נגדו וכי קיימת נגדו עילה לכאורית למעצר עד תום ההליכים אם יוגש כתב אישום. בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי קיימת עילת מעצר עד תום ההליכים. אכן, על פי התמונה הכוללת המצטיירת עד כה, נראה שמדובר, לכאורה, בהתארגנות עבריינית בהיקף גדול ולאורך זמן לביצוע מעשי מרמה בתחכום ובשיטתיות. בשלב זה, כאשר הזייפנים עדיין לא נתפסו וראשי הרשת לא אותרו, וכאשר המשיבים נעזרו בתעודות זהות של אנשים אחרים, יש בסיס לחשש לניסיון לחמוק מאימת הדין. שיתוף הפעולה החלקי של המשיבים, שלא מסרו את שמות המעורבים, ראשי הרשת, ודאי שאינו מאיין את מסוכנותם ואת ההצדקה למעצרם. המסוכנות בה מדובר יש בה כדי לפגוע בסדרי חברה ולפגוע בביטחונם של יחידים בתוכה. לפיכך המשיבים ישהו במעצר, על מנת לאפשר לעוררת, בהתאם להצהרת התובע, להגיש כתב אישום בתוך 5 ימים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד גב' אורנית קרביץ לעוררת, עוה"ד ישר יעקובי, גב' נאוה דאהן, קטי צווטקוב וגב' אירנה שפירו למשיבים. 28.3.05).

ע.א. 3251/04 - הבנק הבינלאומי הראשון ואח' נגד אפרים קפרא

* ע.א. 3251/04 - קביעה כי מועד פרעון הלוואה לבנק הינו המועד שסוכם בע"פ בין הלווה לבנק למרות שבהסכם ההלוואה צויין מועד מוקדם יותר. *כשהותנה בין לווה - קבלן בנין - לבין בנק על החזרת הלוואה עם מכירת הדירות שלמימון בנייתן ניתנה ההלוואה, יחול מועד הפרעון תוך (מחוזי ת"א - ה.פ. 961/01 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בשנת 1997 ביקש המשיב לבנות בניין בן שש דירות ולמכור את הדירות, ולצורך מימון הבנייה, פנה אל המערער וסוכם בין המשיב למנהל סניף הבנק, כי לצורך הבטחת מימון הבניה ימושכן הנכס לטובת הבנק, ללא הגבלת סכום, וכי סכום האשראי שיעניק הבנק לא יעלה על %50 משווי הנכס; ויינתן מעת לעת, בסדרת הלוואות ובהתאם להתקדמות הבנייה. עוד סוכם בעל פה כי ההלוואות תוחזרנה ממכירת הדירות, שישית מההלוואה הכוללת לאחר מכירת כל אחת משש הדירות. על בסיס ההסכמות, בוצעו שמונה הלוואות, באמצעות מסמכי הלוואה סטנדרטיים, אך צויין בהם בכתב יד כי ההלוואות תוחזרנה בהחזרים תלת חודשיים. משלא שולמו סכומי ההלוואה פנה הבנק לביהמ"ש וביקש לממש את המשכנתא. בעקבות הפתיחה בהליכים למימוש המשכנתא, הגיש המשיב, תובענה, בין היתר, להצהיר כי טרם הגיע המועד לפרעון ההלוואה ולמימוש המשכנתא. לטענת המשיב, מועד הפרעון נקבע בהסכמות בעל פה לפיהן החוב יוחזר עם מכירת הדירות. לטענת המערער, מועד הפרעון נקבע במסמכי הלוואה שנערכו בכתב, הקובעים כי על המשיב להחזיר את החוב אחרי שלושה חודשים ממתן ההלוואה. בית המשפט נעתר לבקשת המשיב להצהיר כי טרם הגיע המועד לפרעון החובות ולמימוש המשכנתא. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בקביעתו העקרונית של בית המשפט המחוזי לפיה על מועד הפרעון חלות ההסכמות שנערכו בעל פה בין הצדדים. יחד עם זאת, המערער טוען, ובצדק, כי על-פי ההסכמות יתכן מצב אבסורדי, לפיו המשיב לעולם לא יצטרך להחזיר את ההלוואות, במקרה שלא יצליח למכור את הדירות. גם העד המומחה מטעם המשיב, הסכים, כי במקרה שהמשיב לא ימכור את הדירות תוך פרק זמן סביר, רשאי יהיה הבנק לדרוש את כספו בחזרה. לפיכך יש לסייג את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי היה על המשיב להחזיר את כספי ההלוואות עם מכירת הדירות, אך לא מאוחר מתאריך מסויים, החורג מפרק הזמן הסביר לבניית הדירות ולמכירתן. נותר רק לקבוע מהו פרק הזמן לעניין זה, ומהו המועד המאוחר ביותר לפרעון ההלוואות.
ג. העד המומחה מטעם המשיב נשאל במסגרת החקירה הנגדית, מה ייחשב פרק הזמן החורג מן הסביר ומן הצפוי, ותשובתו היתה שפרק הזמן הוא עשר שנים. לא הובאה עדות נוגדת בהקשר זה וניתן איפוא להסיק כי פרק זמן של עשר שנים הינו פרק זמן החורג מהסביר לפרעון ההלוואות, אך גם תקופה של שלושה חודשים בלבד, כפי שנקבע בהסכמים הכתובים, אינה סבירה. הצדדים הסכימו שתהליכי בנייה סבירים וטיפול בהשגת רישיונות יכולים לארוך כארבע שנים. כן הסכימו שלו היה מדובר ב"חסר בהסכם" ובמצב שלא נקבע כל מועד לפרעון, שאז פרק זמן של ארבע שנים היה נחשב למועד סביר בנסיבות העניין ולפי מועד זה ניתן היה להשלים את מועד הפרעון בהסכם. בענייננו יש לקבוע את המועד המאוחר ביותר לפרעון ההלוואות על רקע קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הבנק הסכים כי החוב יוחזר עם מכירת הדירות בפועל ולא לפי תאריך יעד. בהסכמתו להסדר זה הביע הבנק נכונות ליטול על עצמו את הסיכון של חריגה סבירה מתאריך היעד. במכלול הנסיבות והשיקולים כפי שפורטו, פרק זמן של ארבע שנים הוא המועד המאוחר ביותר לפרעון החובות.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד יוסף מולאור למערערים, עו"ד יהונתן משולם למשיב. 28.3.05).

דנ"פ 1187/03 - מדינת ישראל נגד אופיר פרץ ואח'

*התנאים שבהם רשאית התביעה שלא להגן בערעור על "הסדר טיעון" לענין העונש שלא נתקבל על ידי בימ"ש קמא(בקשה לדיון נוסף בע.פ. 7418/02 + 7132 [סביר ס"ג 197] - פסה"ד הקודם אושר).

א. המשיבים 1 ו-2 שלפנינו, הואשמו באינוס תוך ניצול מצב של חוסר הכרה ובנוכחות אחר. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו ביקשה התביעה לגזור למשיבים 18 חודשי מאסר בפועל והסניגור ביקש להסתפק בעונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי דחה את הסדר הטיעון וגזר למשיבים עונש של 5 שנות מאסר, מתוכן 3.5 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בתיק אחר הואשם המשיב 3 באינוס נערה הסובלת מפיגור קל. בתיק זה הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו יושת על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ועונש מאסר על תנאי. הסדר הטיעון נדחה ע"י ביהמ"ש שגזר על המשיב שנתיים מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל. על שני פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים הוגשו ערעורים מטעם המשיבים והדיון בערעורים אוחד. בתשובתה לערעורים הגנה התביעה על גזרי הדין שניתנו בשתי הפרשות, אך ביהמ"ש העליון קיבל את הערעורים. בין שלושת שופטי המותב היתה הסכמה כי בנסיבות הענין לא היה מקום לסטות מהעונשים עליהם הוסכם במסגרת הסדרי הטיעון ומן הראוי היה לאמץ אותם. אך התגלעה מחלוקת בין שופטי המותב באשר לשאלה אימתי תשתמש המדינה בסמכותה שלא להגן בערעור על הסדר הטיעון. דעת הרוב, סברה כי השינוי בעמדת התביעה בערכאת הערעור מעורר קושי ואינו ראוי. דעת המיעוט הסתייגה מהגישה האמורה בציינה כי "הייתי נמנעת מקביעה נחרצת לפיה לעולם זכאי נאשם להניח כי המדינה שהסכימה להסדר טיעון תגן עליו בכל מצב בכל הערכאות". הואיל ולגופו של הערעור היתה הסכמה, כאמור, הושארה הסוגיה בצריך עיון. על פסק דין זה הגישה המדינה עתירה לקיום דיון נוסף. בטרם ניתנה ההחלטה בעתירה לקיום דיון נוסף ניתן פסק דין בע"פ 8164/02 (פ"ד נח(3) 577 (להלן: ענין פלוני). בפסק דין אמר הנשיא ברק בפסק דינו כי: "ראוי שהתביעה תכבד הסדרי טיעון שערכה גם בערכאת הערעור, אולם כאשר הסדר הטיעון שהובא לעיונה של הערכאה הראשונה נבחן בידי בית-המשפט של הערעור, רשאית התביעה הכללית לבחון מחדש את עמדתה לגביו".בדיוןנוסף זה נדרש ביהמ"ש להנחות את התביעה כיצד עליה לפעול בערכאת הערעור לאחר שהסדר-טיעון בו היתה המדינה צד, נדחה על-ידי הערכאה הדיונית. כן מבקשת התביעה לבטל את פסה"ד הקודם ולהחזיר על כנם את פס"ד בתי המשפט המחוזיים. פסה"ד הקודם אושר.
ב. השופטת בייניש: ככלל, על התביעה להגן על עמדתה כפי שנקבעה בהסדר הטיעון גם בערכאת הערעור. אכן, כאשר בית המשפט שגזר את דינו של הנאשם קבע שהסדר הטיעון אינו מקיים את "גישת האיזון" ומטעם זה אינו מכבדו - חייבת התביעה לשוב ולבחון את עמדתה לקראת הערעור. בנסיבות מתאימות רשאית התביעה שלא להגן על הסדר הטיעון כפי שנערך ולהסתייג ממנו, בכפיפות להסבר שתיתן לערכאת הערעור בדבר הסיבות לעריכת ההסדר מלכתחילה והטעמים להסתייגותה ממנו בשלב הערעור. מן הראוי הוא שבעת עריכת הסדר הטיעון יעמיד התובע את הנאשם, או את סניגורו, על כך שאינו יכול להתחייב מראש מה תהיה עמדת התביעה בערעור, אם יחרוג בית המשפט לחומרה מהעונש עליו הוסכם. אם משום מה, לא פעלה התביעה מראש להזהיר את הנאשם מפני האפשרות של עמדה שונה בערעור, לא יהיה בכך כדי לחייבה לדבוק בהסדר הטיעון המקורי, אף כי היעדר אזהרה הוא נימוק כבד משקל שיהיה על התביעה לשקול בטרם תחזור בה מעמדתה בהסדר הטיעון.
ג. השופט גרוניס: מסתייג מדעת יתר שופטי ההרכב וקובע כי אמנם התביעה איננה כבולה באופן מוחלט להסדר הטיעון שעשתה שעה שהבעיה מתעוררת בערכאת הערעור,
אולם רק במקרים חריגים ביותר תהא רשאית היא לחזור בה מהסכמתה. כך במיוחד עת שבהסדר לא נכללה אזהרה שהתביעה איננה מחוייבת לתמוך בהסדר בפני ערכאת הערעור. באותם מקרים נדירים, ומשעה שהתביעה תומכת בפני ערכאת הערעור בעונש החורג מהסדר הטיעון, יש ליתן לנאשם (המערער) את האפשרות לחזור בו מהודייתו. האפשרות לחזרה מהודייה כאשר הנאשם לא הוזהר כאמור, יוצרת הקבלה למצב שנוצר שעה שלא הובהר לנאשם, כי אין בית המשפט כבול בהסדר וכי רשאי הוא להטיל עונש החורג ממנו. מחדל זה פותח פתח לנאשם לחזור בו מן ההודייה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, המשנה לנשיא חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עוה"ד משה גלעד וזכריה שלונסקי למשיבים. 31.3.05).

ע.פ. 5953/04 - מדינת ישראל נגד יעקב פופרוצקי

*החמרה בעונש בעבירה של אינוס, מעשי סדום ותקיפה(מחוזי נצרת - ת.פ. 1005/03 - ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. המתלוננת ילדה בת 11 (להלן: הילדה) עלתה לארץ יחד עם אמה ואחותה. המשיב, כבן 22, היה בקשרי ידידות עם המשפחה. הילדה שטרם שלטה בשפה העברית, נהגה להתלוות מדי פעם למשיב וחבריו הדוברים את שפתה, ואף ביקרה בדירתו של המשיב. באחד הימים הציע המשיב לילדה להצטרף אליו לדירתו במטרה שיחליף את בגדיו וזמן קצר שהגיעו לדירה, ניגש המשיב לילדה, אחז בצווארה וחנק אותה בחוזקה. הילדה איבדה את הכרתה ונפלה על הריצפה. המשיב הניח אותה על המיטה וקשר את ידיה מאחורי גבה באמצעות אזיקון. כשחזרה הילדה להכרה היכה אותה המשיב, הפשיט אותה, החדיר אחת מאצבעותיו לאיבר מינה, וכאשר החלה הילדה לבכות ולהתלונן על כאבים עזים, ובתגובה על צעקותיה מחמת כאבים, דחף המשיב סמרטוט לפיה והידק אותו באמצעות אזיקון. בהמשך, החדיר המשיב אצבעות לתוך איבר מינה של הילדה וגרם לקרע בקרום הבתולין ולנזילת דם מאיבר מינה. המשיב הבחין בדם הנוזל אך המשיך במעשיו. לבסוף גזר המשיב את האזיקונים מידיה ומצווארה של הילדה, הכניסה לדירה הסמוכה לדירתו שהיתה ריקה מאדם, ושם הותיר את הילדה לבדה כשהיא פצועה וחבולה. משהתעוררה הילדה בשעות הבוקר, החלה לזעוק לעזרה ושכן ששמע את הזעקות מיהר לפתוח את דלת הדירה. הילדה הובהלה לבית-החולים, ושם אובחן כי היא סובלת מקרע בפי הטבעת, קרע בנרתיק עד לעומקו המקסימלי, וחבלות על גופה. המשיב הורשע על-פי הודאתו בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות וכליאת שווא. כן הורשע לפי אישום נוסף כי מאז עלייתו ארצה בשנת 1996, כאשר התגורר עם סבתו בת ה- 85, שילמה היא שכר-דירה מדמי הביטוח הלאומי שקיבלה, והוא נהג לדרוש ממנה את יתרת הכסף מקצבת הביטוח הלאומי. כאשר סירבה, היה מכה אותה. כן הורשע לפי כתב האישום השני בכך שבמשך חצי שנה, בה התגורר עם חברתו בת ה- 17, תקף אותה ואף נהג לחנוק אותה. בגזר הדין, עמד בית-המשפט קמא על חומרתם יוצאת הדופן של מעשי המשיב וגזר עליו מאסר בפועל למשך 15 שנים בשל המעשים בגינם הורשע בכתב-האישום הראשון, שנת מאסר נוספת לריצוי בפועל בשל המעשים בגינם הורשע בכתב-באישום השני, וכן הפעיל מאסר על-תנאי של 6 חודשים, והורה שכל העונשים ירוצו במצטבר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. כתב-האישום הראשון מתאר מסכת של התעללות מינית ומעשים ברוטליים ושפלים שביצע המשיב בילדה בת 11. למעשיו של המשיב היו השלכות טראומטיות על נפשה הרכה של הילדה. בהתחשב בכך, ראוי למצות את הדין עם המשיב בגין המעשים המתוארים
בכתב-האישום הראשון, ולהטיל עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק קרי - עשרים שנות מאסר לריצוי בפועל. אשר לכתב-האישום השני - הרי הוא מתאר שתי מסכות עובדתיות שונות, אשר משתיהן עולה דפוס התנהגות זהה של מכות, חניקה בצוואר ואיומים מצד המשיב כלפי חלשות ממנו. מעשים אלה מעידים כי המשיב הוא אדם אלים ומסוכן. בהתחשב בחומרת המעשים ובמסוכנות הנשקפת מהם, יש להשית על המשיב שנתיים מאסר לריצוי בפועל בגין האישום הראשון ושנתיים מאסר לריצוי בפועל בגין האישום השני.
ג. אשר לשאלה אם עונשי המאסר האמורים ירוצו בחופף או במצטבר - כבר נקבע בפסיקה כי: "...עבירות חמורות, עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, עבירות שבוצעו בברוטליות... עשויות - באשר הן - להצדיק ענישה מצטברת...". התנהגותו האלימה וחסרת המעצורים של המשיב כלפי נשים חלשות ממנו כדוגמת סבתו וחברתו הצעירה, המצויות בקירבתו וההופכות קורבן לטרור ולאימה שהוא משליט בסביבתו מחייבים כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר כך שהמשיב ירצה 24 שנות מאסר בפועל. נוכח העונש הכולל שהוטל על המשיב, יופעל עונש המאסר על-תנאי של 6 חודשים בחופף.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' ענת חולתא למערערת, עו"ד עלא עתאמנה למשיב. 2.3.05).

ע.פ. 856/04 - סלימאן אבו גלידאן נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של אינוס המתבססת על עדות המתלוננת ומצבה הנפשי לאחר האירוע. חומרת העונש בעבירות של סחיטה, חטיפה וסמים(מחוזי ב"ש - ת.פ. 967/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המתלוננת, תושבת ארצות-הברית, הגיעה לישראל בשנת 2001 לצרכי עבודה. ביולי 2002 יצאה בגפה לטיול בן שלושה ימים בחלק המדברי של דרום הארץ, והתמקמה ליד "חניון הרועה" באיזור שדה בוקר. סמוך לשעה 00:4 לפנות בבוקר הגיעו למקום המערער ואדם נוסף, והמערער החל לחטט במיטלטליה. לשמע צעקותיה של המתלוננת שהתעוררה, נטל המערער את התרמיל שלה (ובו מפתחות רכבה) ונמלט. זמן קצר אחר-כך שב המערער למקום, ודרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין וכשהיא החלה לזעוק לעזרה - חבט בראשה והפילה לקרקע. בשלב זה, נעתר המערער להפצרותיה של המתלוננת והחזיר מסר לה את מפתחות הרכב, תמורת סכום של 170 ש"ח. המתלוננת החלה לנסוע והרכב שקע בחול. או אז הגיע המערער, והבטיח לסייע לה. המערער אכן סייע בחילוץ הרכב, והבטיח למתלוננת כי יראה לה את הדרך אל הכביש, והיא איפשרה למערער לנהוג ברכב. לאחר כעשר דקות נסיעה, עצר המערער את הרכב וצרך סם קוקאין. בהמשך הנסיעה הניח המערער הניח את ידו על המתלוננת ושאל אם היא חוששת מפניו. המתלוננת השיבה בחיוב, והמערער הבטיח לה כי לא יאונה לה רע, כיוון את הרכב לוואדי שומם, שם עצר נשכב עליה והחל לפשוט את מכנסיו תוך התעלמות מתחינותיה שיניח לה. לבסוף, מתוך חשש לחייה, שאלה המתלוננת את המערער האם בסיום המעשה יניח לה, והוא, הבטיח לה כי תוכל אז ללכת משם. המתלוננת חדלה להיאבק במערער, והוא ביצע את זממו. המערער הואשם, בביצוע עבירות של תקיפה, חטיפה לשם עבירת מין, אינוס, מעשים מגונים והחזקה ושימוש בסמים מסוכנים. המתלוננת העידה על האירוע, והמערער בהודעותיו ובעדותו אישר כי שהה במחיצתה של המתלוננת, אך לגירסתו כל שאירע היה בהסכמת המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת. מעבר לאמון המלא שרחש בית המשפט המחוזי למתלוננת, נמצאו לעדותה דברי חיזוק. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 12 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצויים של 30 אלף ש"ח למתלוננת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. כלל ידוע הוא, כי בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עדותה של המתלוננת נמסרה ימים ספורים לאחר האירועים עצמם, וכל הקורא אותה חש כי הדברים כמו נכתבו ביומן אישי. מיד לאחר שירד המערער מרכבה היא שבה למחסום שראתה בדרך, וגוללה בפני החיילים שפגשה שם את שעשה לה המערער. היא תיארה את הדברים באזני החיילים, ולאחר מכן - בפני גורמי האכיפה ובפני בית המשפט. אין כל בסיס להתערבותנו בממצאיו של בית המשפט המחוזי, המעוגנים היטב, בראיות ובכך נשמטת הקרקע מתחת לחלק ניכר מהטענות בערעור.
ג. המערער טוען כי המתלוננת הסכימה לקיום יחסי מין עמו, ולחלופין, כי לא הוכחה מודעותו לאי-הסכמתה וכי אין לשלול את האפשרות שטעה טעות כנה וסבירה בעניין זה. טענות אלה יש לדחות, באשר אינן מתיישבות, בשום דרך, עם התשתית העובדתית שנקבעה. המתלוננת הבהירה שאיננה מעוניינת בקיום יחסי מין עם המערער, במלל ובמעש. כבר אירעו מקרים שבהם הביעה אישה התנגדות לקיום מעשה מיני ואחר כך נתקפה פחד ושיתוק. כניעה אין משמעותה הסכמה. בענייננו הדברים אף היו גלויים וברורים. נותרה עבירת החטיפה. המערער גורס כי בשום שלב לא נכפה על המתלוננת בכוח או באיומים ללכת עם המערער. טענה זו דינה להידחות. המערער רימה את המתלוננת בתיאור כוונותיו וכך העביר אותה ממקום המצאה למקומות אחרים, שמהם לא היתה לה שום אפשרות להימלט. כאשר הגיעו לבסוף לוואדי והיא ראתה לנגד עיניה את הרע המתרגש ובא, היא נטלה את תרמילה והחלה לצעוד, אך המערער אחז בה והחזיר אותה בכוח לרכב, שם אנס אותה. בנסיבות אלה, טענת המערער כי המתלוננת היתה חופשייה בכל עת ללכת מן המקום היא מיתממת ואין לה אחיזה במציאות.
ד. באשר לחומרת עונש - המערער, גרר את המתלוננת ל"מסע סיוטים" במדבר, כפה עצמו עליה ורמס את כבודה. בית המשפט המחוזי שקל, בגדרי העונש, את הנסיבות המקלות בעניינו של המערער, אולם מנגד העמיד את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער ואת הנסיבות הקשות של המקרה. העונש שהוטל על המערער הוא קל יחסית בנסיבות המקרה ולאור חומרת העבירות שבהן הורשע.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 3.3.05).

ע.א. 5881/04 - מגדל הזוהר לבנין בע"מ נגד א.א. סוכנויות סופרגז בע"מ

המחאת זכויות יכולה להיות הן בכתב והן בעל פה. המחאת חיובים אינה מצביעה גם על המחאת הזכויות של הממחה(מחוזי ת"א - ת.א. 2822/99 - הערעור נתקבל).

א. המערערת, חברה קבלנית, הקימה בלוד פרוייקט בנייה. בין המערערת לבין סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ (להלן - סופרגז) נחתם הסכם, לפיו תתקין האחרונה מערכות גז ב-1,111 דירות בפרוייקט האמור (להלן - ההסכם). סעיף 11 לאותו הסכם קובע, כי האמור בסעיפים העוסקים בחיוביה השונים של סופרגז יחול לגבי המשיבה, שהינה סוכנות המספקת מוצרים ושירותים בשמה של סופרגז, ויבוצע על ידה. בפועל, התירה המערערת למשיבה להתקין מערכות גז ב-496 דירות בלבד. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת, לפיצויים בשל הפרתה הנטענת את ההסכם. המשיבה גרסה, כי היא זכאית להגיש את התובענה היות שסופרגז המחתה אליה את כל זכויותיה מכוח ההסכם, ואילו המערערת טענה כי זכויותיה של סופרגז מכוח ההסכם, שהמשיבה לא היתה לו צד, כלל לא הומחו אל המשיבה. בית המשפט דחה טענה זו, בקבעו כי הגירסה שהובאה בתצהירו ובעדותו של מנכ"ל המשיבה, לפיה הומחו הזכויות כאמור, לא נסתרה. בין
היתר, התבסס בית המשפט על תוכנו של מסמך מיום 16.10.96 שנחתם על ידי המשיבה, בגדרו קיבלה על עצמה את כל התחייבויותיה של סופרגז הכלולות בהסכם. הערעור נתקבל.
ב. אכן, המחאת זכות אינה חייבת להיות בכתב ויכול שתיעשה בעל פה או בהתנהגות. ברם, יש לייחס משקל לעובדה שלא הוצג כל מסמך בחתימת סופרגז בדבר המחאת הזכויות, ולמעלה מכך, לעובדה שלא הובא לעדות מי מעובדיה או מנהליה של סופרגז היכול לאשר כי אמנם הומחו הזכויות כנטען. המסמך הנזכר מיום 16.10.96, עליו חתומה המשיבה בלבד, אינו מבסס את טענת המחאת הזכויות. מסמך זה, דן בביצוע ההתחייבויות שנטלה על עצמה סופרגז על ידי המשיבה, הא ותו לא. המחאת חיוביו של צד לחוזה, בהסכמת הצד השני, אינה גוררת אחריה באופן אוטומטי גם את המחאת זכויותיו, בהיעדר פעולה נפרדת לביצועה של אותה המחאה. גם סעיפי ההסכם שהוחלו לגבי המשיבה בגדרו של סעיף 11 הנזכר הינם אלו אשר מגדירים את התחייבויות סופרגז כלפי המערערת, והם אינם דנים בחיוביה של המערערת כלפי סופרגז.
ג. גירסתה של המשיבה אף אינה מתיישבת עם העובדה שביום 3.4.97, לאחר המועד בו הומחו הזכויות לפי הנטען, שלחה סופרגז מכתבי התראה למערערת בגין הפרתו הנטענת של ההסכם. המשיבה מנסה להסביר סתירה זו בכך שהזכויות הועברו אליה אך בה בעת נותרו גם בידי סופרגז, כך ששתיהן מחזיקות בהן ביחד ולחוד. באופן עקרוני, לאחר המחאתה של זכות, מעצם טיבה של ההמחאה, חדל הממחה להיות נושהו של החייב. משמעותה של המחאת זכות שבעקבותיה נותר הממחה בעל הזכות הינה העמדת החייב אל מול נושה שני, נוסף על זה שכלפיו התחייב מלכתחילה. מצב דברים זה מציב מספר בעיות לא פשוטות. מאחר שדי בגורמים שנמנו לעיל על מנת להביא לקבלת הערעור, אין צורך להכריע בסוגיה זו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ז. קורוליק למערערת, עו"ד ד. קוגן למשיבה. 2.3.05).

רע"פ 11043/04 - גבריאל לידני נגד מדינת ישראל

*דברי איום נבחנים בחינה אובייקטיבית ולא בחינה סובייקטיבית של מי שכלפיו נאמרו הדברים (הבקשה נדחתה).

על פי עובדות כתב האישום, נסע המבקש ביום 11.10.1999 באזור התעשייה הישן בנתניה, כאשר הוא עוקב אחר רכב בו נהג בן זוגה של גרושתו (להלן: המתלונן). משעצר המתלונן את רכבו ניגש אליו המבקש, דפק על חלונו ועל מכסה המנוע שלו ונשכב על הכביש לפני הרכב. שוטר שהזדמן למקום, ניסה להקים את המבקש. בתגובה אמר המבקש לשוטר "בן זונה, מניאק... אני אזיין אותך... אתה תראה אני אטפל בך". המבקש טען בעדותו כי השוטר הפעיל כלפיו אלימות כאשר ניסה להרימו מן הכביש. המבקש הודה כי קילל את השוטר אך לדבריו לא איים עליו. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות התנהגות פסולה במקום ציבורי והעלבת עובד ציבור ואיומים. בערעורו לבית המשפט המחוזי הלין המבקש, בין היתר, על קביעות מהימנות של עדי התביעה ועל מחדלי חקירה שהתקיימו לדעתו בפרשה. כן טען כי לא הוכחו יסודות העבירות בהן הורשע. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בבקשה לרשות ערעור צמצם המבקש את השגותיו להרשעתו בעבירת האיומים. עיקר טענתו היא כי יש לסטות מן ההלכה שנקבעה בע"פ 103/88 (פ"ד מג(3) 373, להלן: עניין ליכטמן) לפיה, השאלה אם אמר הנאשם דברי איום נבחנת בחינה אובייקטיבית, ובמסגרתה יש לבדוק האם אדם סביר היה תופס את הדברים כמאיימים. לשיטתו של המבקש, יש לבחון לצורך עבירת האיומים גם את הדרך בה נקלטו הדברים על ידי השומע הספציפי, ובנסיבות בהן לא נתפסו הדברים על ידו כאיום, לא מתקיים לדידו יסוד האיום שבעבירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין לסטות מהלכת ליכטמן כי התשובה לשאלה האם דברים שנאמרו מהווים איום אם לאו תלויה במבחן אובייקטיבי. המטרה העומדת ביסוד עבירת האיומים, היא, מניעת דברי האיומים לעצמם, ללא תלות בשאלה האם נטעו הדברים אימה ופחד בלבו של השומע הספציפי שאליו הופנו. הפרשנות המצמצמת של המבקש מחטיאה לחלוטין את המטרה החברתית למנוע את האיום עצמו, אף אם לא השיג תוצאה כלשהי.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד אלי בניה למבקש, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 16.3.05).

עש"ם 8160/04 - מדינת ישראל נגד חיים בן סימון

*החמרה בעונש המשמעתי בעבירה של הגשת מסמך כוזב - תעודת בגרות - כדי להתקבל לעבודה (ערעור על קולת עונש משמעתי - הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב מועסק ברשות הדואר משנת 1992 כפקיד מיון בשירותי המיון הארציים. בבקשתו להתקבל למשרה, אשר אחת מדרישות הקבלה אליה היא השלמת 12 שנות לימוד, צרף המשיב תעודה מזויפת, לפיה השלים 12 שנות לימוד ונבחן בבחינות בגרות. בפועל השלים המשיב 9 שנות לימוד בלבד. בהסתמך על הדיווח הכוזב התקבל המשיב למשרה האמורה. ביום 4.5.00 הגיש המשיב בקשה להתקבל למשרת מפקח היסעים ביחידת שירותי מיון ברשות הדואר, אשר גם בה נדרשה, על פי תנאי מכרז, השלמת 12 שנות לימוד. בבקשתו טען המשיב כי סיים 12 שנות לימוד והפנה לתיקו האישי ולתעודות ההשכלה המצויות בו, לרבות התעודה המזויפת משנת 1992. נוכח המעשים האמורים הועמד המשיב לדין משמעתי, והורשע בכל עבירות המשמעת אשר יוחסו לו. בגזר דינו ציין בית הדין כי במעשיו של המשיב היה יסוד של מעילה באמון כלפי המעביד, ומנגד, ציין בית הדין כי המשיב הינו עובד מסור, אשר תרם תרומה חיובית לשירות הציבורי במשך 12 השנים בהן הוא מועסק ברשות הדואר. כן עמד בית הדין על כך שתפקידו הזוטר יחסית של המשיב בשירות הציבורי מאפשר שלא למצות את הדין עמו. בית הדין ציין גם כי המשיב אמנם נחקר על ידי המשטרה, אך זו לא ראתה לפתוח הליך פלילי נגדו בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ובכך שלא הצמיחה למשיב טובות הנאה כספיות. בהתחשב באמור השית ביה"ד על המשיב אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הקפאת משכורת קובעת והורדה בדרגה למשך חצי שנה. בערעורה טוענת המדינה כי חומרת מעשיו של המשיב מחייבת את הרחקתו מן השירות הציבורי. הערעור על קולת העונש נתקבל בחלקו.
עובד הציבור הינו נאמן הציבור ומעשים מן הסוג בו הורשע המשיב מהווים מעילה באמון הציבור. על אף חומרת מעשיו של המשיב יתכן שהמשטרה לא מצאה לנכון לפתוח בהליך פלילי נגדו בהתחשב בקיומו של הליך משמעתי. כן נכונה טענת המדינה כי מעשיו של המשיב הצמיחו לו טובות הנאה כספיות הנובעות מעצם קבלתו לעבודה ברשות הדואר, וחומרה יתירה יש בכך שהמשיב עשה שימוש חוזר בתעודה המזוייפת. עם זאת, היות המשיב עובד זוטר משפיעה על חומרת אמצעי המשמעת שיושתו עליו בגין הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון בו. כן יש להתחשב בכך שהמשיב עובד כבר 12 שנים ברשות הדואר, בעבודה הדורשת מאמץ פיזי לצורך ביצועה, ומתפקד במסירות ולשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו. בנסיבות העניין הזמן בו יורד בדרגה אחת יוארך מחצי שנה לשנה. יתר אמצעי המשמעת אשר הוטלו על המשיב יישארו על כנם.