ע.א. 2312/02 - ארנולד דרוק נגד סוניה דנציגר
*זכויות יוצרים" והסעד נגד "מפר תמים" של הזכויות. *לא ניתן לברר בגין אילו ראשי נזק שנתבעו נפסק פיצוי לתובע, כאשר פסה"ד ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק ביהמ"ש(מחוזי י-ם - ה.פ. 774/01 - הערעור נתקבל בחלקו והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לבירור נוסף).
א. המשיבה היא אלמנתו של האמן יצחק דנציגר ז"ל ואחת מבעלי זכויות היוצרים בפסל "נמרוד" (להלן - "הפסל"), אותו יצר האמן. בשנת 1978 מסרה המשיבה מודל שעווה של חלקו העליון של הפסל לבית יציקה, שהיה כנראה בבעלותו של דן זרצקי, על מנת שיצור העתקה אחת שלו. כחמש עשרה שנים לאחר מכן הגישו המשיבה ויורשיו האחרים של האמן - (להלן - "התובעים") תביעה בביהמ"ש בחיפה, בה נטען כי הנתבעים, להם נמכר בית היציקה, יצרו לפחות שלושה העתקים נוספים מן היציקה. בעלי הדין הגיעו להסדר פשרה, שניתן לו תוקף של פס"ד, ובגדרו הודיע בא כוח הנתבעים שם כי מדובר בשתי העתקות בלבד וכי העתקה אחת נמכרה בשנת 1986 תמורת סכום של 2,000 דולר והעתקה שניה נמכרה בשנת 1993 תמורת סכום של 6,000 דולר. בעלי הדין הסמיכו את ביהמ"ש לפסוק את הסכום שהנתבעים ישלמו לתובעים בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, והנתבעים חוייבו לשלם לתובעים 53,000 ש"ח. כארבע שנים לאחר מכן, נודע למשיבה כי אחת משתי ההעתקות נשוא ההליך בחיפה (להלן - "ההעתקה") נמצאת בידי המערער. המשיבה הגישה תובענה בגידרה ביקשה לתת צו שיורה למערער להעביר לחזקתה את ההעתקה. בפסק דינו, קבע ביהמ"ש המחוזי כי ההעתקה "תחולט ותושמד". הערעור נתקבל בחלקו והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הבירור.
ב. לשיטתו של המערער תבעה המשיבה וקיבלה בהליך בחיפה את חלקה ברווחים שהתקבלו ממכירת ההעתקות, ואין היא זכאית להשבת ההעתקה משום שבכך תזכה לכפל פיצוי. ברם, פסק דין שניתן בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אינו חושף, בדרך כלל, את השיקולים העומדים ביסודו שהם שיקולים מורכבים בעלי אופי מיוחד שאינם ניתנים למשקל ולמדידה. כאשר ניתן פסק דין בדרך של פשרה בתביעה המושתתת על מספר עילות קשה ואולי אי אפשר לזהות את העילות שפסק הדין בא לספק. בהליך בחיפה נתבעו במצטבר ולחילופין סעדים מסעדים שונים. לא ניתן להתחקות באופן מדוייק אחרי ראשי הנזק שבגינם נפסק הפיצוי. באותו הליך שימרו בידיהם התובעים, בהסכמת הנתבעים, את הזכות לתבוע את השבת ההעתקות ממי שההעתקות בידיהם. תשלום הסכום לפי פסק דין הפשרה שסיים את ההליך בחיפה לא היה בו כדי למצות את זכותה של המשיבה לתבוע את השבת ההעתקה.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר אף הוא - מטעמיו שלו - כי לא היה בפסק דין הפשרה בחיפה כדי למצות את זכותה של המשיבה לתבוע את השבת ההעתקה. אף על פי כן, "על מנת להימנע לחלוטין מתוצאה היכולה להיחשב ככפל פיצוי לזכות התובעת [המשיבה]", נמנע מלצוות להשיב לידי המשיבה את ההעתקה, אלא ציווה להשמידה, לפי הוראת סעיף 7ג לפקודת זכות יוצרים. טעם זה להשמדת ההעתקה אינו יכול לעמוד. כאמור אי אפשר לקבוע כי השבת ההעתקה היא "כפל פיצוי". יש מקום לסברה כי ביהמ"ש המחוזי גם לא היה רשאי לצוות להחזיר למשיבה את החזקה בהעתקה, וזאת מכוח הוראת סעיף 8 לחוק זכות יוצרים המגביל את הסעד שניתן לקבל נגד נתבע שהוא "מפר תמים". לאור הגדרתה של מסגרת הטיעון על ידי באי כוח בעלי הדין, לא נתבקש ביהמ"ש המחוזי לדון בשאלה זאת והוא לא דן בה ולא קבע ממצאים בעניין זה. לפיכך, אין מנוס מהחזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון ויחליט בשאלה האם המערער
הוא "מפר תמים". בעקבות החלטתו יפסוק אם יש להשיב את ההעתקה לידי המשיבה, לפי סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, או שיש לתת צו מניעה או צו איסור לפי סעיף 8 לחוק זכות יוצרים, או סעד אחר.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופט טירקל. עו"ד דוד זילר למערער, עוה"ד ארז טיקולסקר וגב' גליה כהן למשיבה. 23.3.05).
בג"צ 6716/02 + 2025/02 - אסעד וערד אגבאריה נגד שר הפנים ואח'
*הענקת אזרחות ישראלית לבנים של מי שהוכר ישראלי בעקבות עתירתו לבג"צ(העתירה נתקבלה).
א. העותרים הם אחים תושבי הכפר טייבה שבשטח הרשות הפלסטינית. אבי העותרים, פתחי (להלן: פתחי), הינו אזרח ישראל, והעותרים מבקשים לזכות באזרחות ישראל מכוח אזרחות האב. פתחי נולד בשנת 1934 וביום 20.7.1949 התפקדה משפחתו באום אל-פחם על-פי פקודת מירשם התושבים. פתחי היה אותה עת כבן 15. במועד כלשהו עזב פתחי את הארץ ועבר להתגורר בשיטחי עזה ויו"ש, שם נישא ושם נולדו העותרים. במועד כלשהו חזר פתחי להתגורר בישראל. בשנת 1996 פנה פתחי למשרד הפנים וביקש הכרה בו כאזרח ישראל מיום הקמת המדינה. משלא נענה לבקשתו עתר לבג"ץ, ולאחר זמן הודיעה הפרקליטות כי הוחלט להיעתר לבקשה, ולהנפיק לפתחי תעודת זהות ישראלית. משזכה פתח באזרחות ישראל, ביקש בנו, (להלן: מחמוד) לזכות באזרחות ישראל, עתר לבג"ץ ובעקבות אותה עתירה זכה גם הוא באזרחות ישראל. העותרים מבקשים גם הם להכיר בהם כאזרחי ישראל. טענתם העיקרית של המשיבים היא, כי ביום תחילתו של חוק האזרחות - ביום 14.7.1952 - לא היה פתחי תושב ישראל, והוא לא "היה בישראל" מיום הקמת המדינה ועד ליום 14.7.1952, יום תחילתו של חוק האזרחות. העתירה נתקבלה.
ב. פתחי הוכר כאזרח ישראל (בשנת 1997) והכרה זו פועלת למפרע, למיום הקמת המדינה. לכאורה, אפוא, זכאים העותרים אף הם לאזרחות ישראל. טענת המדינה היא, שגם אם הוכרה אזרחותו של פתחי, היה זה בשל טעות ובשל אותה טעות, יש להחיל על המערכת את העיקרון המכונה "בטלות יחסית", היינו, הגבלת אזרחותו של פתחי אך לו אישית. אין להסיק מסקנה כבקשת המדינה אלא אם יימצא כי נפלה טעות כבדה ועמוקה עד שבכוחה להשפיע על זכויותיהם של העותרים. הנטל הוא על שיכמה של המדינה להראות כי האזרחות שהוענקה לפתחי - בטעות הוענקה. לענין זה מצביעה המדינה על כמה וכמה ראיות, אך בכל ראיות אלה אין כדי להרים את הנטל. כנגד טענת המשיב כי אם תינתן לעותרים אזרחות ישראל עלולים הם לסכן את שלום הציבור, ניתן לטעון כי אזרחות מכוח לידה - כהוראת סעיף 4(א)(2)(ב) לחוק האזרחות - אזרחות היא הבאה מכוח חוק, והענקתה אינה נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. גם לבג"צ לא הוענקה סמכות לבחון את מסוכנותם של העותרים כשיקול בנושא הכרה באזרחות מכוח סעיף 4(א)(2)(ב) לחוק האזרחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד בדר אלדין אגבאריה וסיף אלדין ותד לעותרים, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 28.3.05).
ע.א. 4065/03 - גיל (בר) טרוים נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*פסיקת שכ"ט עו"ד ושיעורם כאשר הוגשה תביעה ייצוגית נגד בנק, והתביעה התייתרה לאחר שהבנק נענה לתביעה בהסדר בינו לבין המפקח על הבנקים בעקבות תלונות אחרות שהגיעו למפקח בנושא הנדון(הערעור התייתר ונפסקו הוצאות לטובת המערער).
א. המערערת ניהלה חשבון אצל המשיב. בשנת 2001 גילתה כי המשיב חייב את חשבונה מדי חודש בעמלה בסכום של 6.70 ש"ח, עבור שירות "לאומיפון". לטענת המערערת,
עמלה זו נגבתה ממנה שלא כדין. פעולת החיוב הופסקה, לבקשת המערערת, אך המשיב סירב להחזיר לה את הכספים שנגבו ממנה. המערערת הגישה תובענה נגד המשיב ומכוח פרק ג1 לחוק הבנקאות, ביקשה כי תביעתה תאושר כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה ועל כך הגישה המערערת את ערעורה. בתשובתו לערעור הודיע המשיב כי במסגרת מגעים שהתנהלו בינו לבין המפקח על הבנקים, דרש ממנו המפקח להשיב את עמלת ה"לאומיפון" ללקוחות מהם נגבתה העמלה בלא הסכמתם והמשיב הסכים לדרישה מבלי שהוא מודה כי החיוב בעמלה נעשה שלא כדין. כיוון שכך התייתר הערעור. השאלה שנותרה להכרעה הינה האם, ובאיזה מידה, זכאית המערערת מאת המשיב לשכר טרחת עורך דין בגין הגשת התובענה. הוחלט לבטל את הערעור ולחייב את המשיב בתשלום שכר טרחה.
ב. המשיב אינו חולק על כך שבגדר ההסדר שגובש בינו לבין המפקח על הבנקים, ניתן, למעשה, הסעד אותו ביקשה המערערת. טענתו המרכזית היא כי ההסדר הושג במנותק מן התביעה ובלא קשר אליה. גם אם תתקבל הטענה כי המגעים החלו עוד לפני הגשת התביעה, ניתן להניח שהחשש מתוצאותיה האפשריות של אותה תביעה השפיע השפעה כלשהי על נכונותו של המשיב להגיע להסדר ועל תוכנו של ההסדר. עצם העובדה שניתן פיצוי ללקוחות רבים אשר חוייבו בגין שירות ה"לאומיפון", מלמדת כי הבקשה להכיר בתביעה כייצוגית לא היתה חסרת כל יסוד. לפיכך, קמה זכאותה של המערערת לשכר טרחת עורך דין בגין הגשתה וניהולה של התובענה. סכום שכר הטרחה שייפסק צריך לשקף את מידת תרומתה של המערערת להשגת ההסדר, בהתחשב בטיבו ובהיקפו של ההסדר. מחד גיסא, הסכום שהקצה המשיב לשם עמידה בתנאי ההסדר מסתכם בעשרות מיליוני שקלים. מאידך גיסא, מן ההכרח להתחשב בכך שההסדר לא הושג בין הצדדים לתובענה לבין עצמם. יש לצאת מנקודת הנחה שהסדר דומה היה מושג ממילא. לנוכח מכלול הנתונים יש לפסוק שכר טרחה של 200,000 ש"ח.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. אפרוני, א. גנות וא. אלבק מרום למערערת, עו"ד ב. לוינבוק למשיב. 12.10.04).
ע.א. 933/04 - הדסה ומנחם בוטנר נגד קיבוץ חפציבה
*החלטת אסיפה כללית של חברי קיבוץ להרחיק חברים שסירבו להעביר את הכנסותיהם מחוץ לקיבוץ לקופת הקיבוץ(מחוזי נצרת - ת.א. 636/97 - הערעור נדחה).
א. האסיפה הכללית של קיבוץ חפצי בה החליטה להפסיק את חברותם בקיבוץ של בני הזוג המערערים ולסלקם מן הקיבוץ. הרקע לכך הוא שהמערערת לא העבירה לקיבוץ את משכורתה מעבודה בהוראה מחוץ לקיבוץ משך שבע שנים וששני בני הזוג לא העבירו לקיבוץ את קצבאות הביטוח הלאומי שקיבלו כנכים. בני הזוג פנו לביהמ"ש המחוזי בנצרת וביקשו שיצהיר על בטלות ההחלטה. הקיבוץ הגיש תביעה לחייב את בני הזוג בתשלומים שונים ובתוכם ההכנסות שהמערערים לא העבירו משך שנים לקיבוץ. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי לקיבוץ היתה עילה להפסיק את חברותם של בני הזוג ועל כן נדחתה תביעתם. מאידך חייב ביהמ"ש את המערערים לשלם לקיבוץ סכומים שנתבעו בגין אי העברת המשכורת ותשלומי הביטוח הלאומי. בהחלטת ביניים לא התיר ביהמ"ש לבני הזוג להגיש מסמכים שונים אחרי תום עדותם כדי לבסס טענת קיזוז. עם זאת, כיוון שבני הזוג הגישו בקשה לפיצול סעדים כדי שיוכלו להגיש תביעה כספית נפרדת, וכיוון שהרשות לפיצול סעדים ניתנה להם, קבע ביהמ"ש כי בני הזוג יוכלו להעלות את טענותיהם ולהגיש את המסמכים במסגרת הליך נפרד. הערעור נדחה.
ב. בשנת 1988, או בסמוך לכך, דרשה המערערת שהקיבוץ ירכוש עבורה טוסטוס כיוון שהתקשתה ללכת ברחבי הקיבוץ, בשל נכות אורתופדית. הקיבוץ העמיד לרשות המערערת קלנועית, אך היא לא הסתפקה בכך, חדלה ללכת למקום עבודתה בקיבוץ ופתחה ב"שביתה".
מאוחר יותר הוכרה המערערת כנכה הזכאית לקצבת ניידות מהביטוח הלאומי, והחלה לעבוד כמורה מחוץ לקיבוץ. היא רכשה רכב ונסעה יום יום למקום עבודתה. מסוף שנת 1991 היא לא העבירה את משכורתה ואת קיצבת הניידות שלה לקופת הקיבוץ, עקב סירובו של האחרון להשתתף ברכישת רכב ובהחזקתו של הרכב. בשנת 1992 חדל גם המערער להעביר את קצבת הנכות אותה קיבל. הוא חזר להעביר אותה בשנת 1997, בלי להחזיר את חובות העבר. ב-17.4.1997 התקיימה הצבעה בה החליט רוב מוחלט של החברים בקיבוץ על שלילת חברותם של בני הזוג בקיבוץ. בשל טענות בדבר פגמים בהצבעה, נערכה הצבעה חוזרת, כאשר ההליך המשפטי כבר תלוי ועומד, ושוב התקבלה אותה החלטה. אי העברת ההכנסות משך תקופה כה ארוכה הנה עילה שהצדיקה את החלטת האסיפה הכללית, וההצבעה השנייה ריפתה את הפגמים שנטענו לגבי ההצבעה הראשונה.
ג. הטענה המשפטית המרכזית, שהעלו המערערים בענין אי העברת ההכנסות, היא טענת "חיובים שלובים". על פי הטענה, הקיבוץ הפר את חובותיו כלפי בני הזוג ועל כן הם היו זכאים לא להעביר כספים. ברם, קשה לקבל שחבר קיבוץ, שדרישותיו אינן נענות על ידי המזכירות או גורם דומה, יעשה דין לעצמו ויימנע מלהעביר לקיבוץ את הכנסותיו. על פי תקנון הקיבוץ, על החבר לפנות לאסיפה הכללית בערעור על החלטות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ. המערערים לא עשו כן. אין הצדקה לכך ששבע שנים חיו המערערים על חשבון חברי הקיבוץ האחרים.
ד. בערעור הועלתה טענה חלופית: גם אם היתה הצדקה להחלטת הקיבוץ בענין המערערת אין מקום להוצאתו של המערער. בענין זה מדגיש בא כוח המערערים שעוד לפני ההצבעה הראשונה של האסיפה הכללית, החל המערער, להעביר את קצבת הביטוח הלאומי שלו לקיבוץ. לא ניתן בשלב זה של ההליכים לאפשר למערערים לטעון טענה חלופית כזו, שלא נטענה בערכאה הראשונה. מה שחשוב מזה: אפשרות מעשית להפרדה שכזו לא הועלתה בפני האסיפה הכללית. מכל מקום, הבעל החל אמנם להפקיד את קצבת הביטוח הלאומי שלו בינואר 1997, אך הוא לא החזיר את חוב העבר. על כן אין להתערב בהחלטה גם בעניינו של המערער.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רזיאל אברון למערערים, עו"ד יוסף רנרט למשיבה. 28.3.05).
ע.א. 7375/02 - בי"ח כרמל חיפה ואח' נגד עדן מלול ואח'
*רשלנות רפואית ביילוד התובע והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם. *שיעור שכ"ט גלובלי בתשלומים עתיים. *פיצול סעדים(מחוזי חיפה - ת.א. 1058/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיבה סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי. שיעור נכותה עומד על %100. המשיבים תולים את מצבה ברשלנות רפואית בלידה. עדן נולדה בבית החולים כרמל, כאשר אמה היתה בשבוע ה-29 + 6 ימים להריונה. בסביבות השעה 30:18 היתה לאם, בביתה, ירידת מים מוקדמת. היא הוחשה מיד לבית החולים, שם החל דימום עקב היפרדות שלייה. בשל הדימום נעשה ניתוח קיסרי. ביהמ"ש קבע כי הדימום המסיבי החל בערך בשעה 15:20, בעוד הניתוח הקיסרי החל רק בשעה 00:21. על פי קביעתו, השתהה ביצוע הניתוח הקיסרי ובכך מצא התרשלות של המערערים. קביעתו המרכזית של ביהמ"ש היא כי היו, למעשה, שני גורמים שהביאו למצבה של הקטינה. הגורם האחד הוא הפגות והמחלות הנלוות לפגות, לגביהן אין לייחס כל אשם לבית החולים. הגורם האחר הוא הדימום, ולגבי גורם זה נושאים המערערים בחבות, באשר היה עליהם לצפות
להתפתחות מצב שבו יהיה צורך לבצע לאם מיידית חתך קיסרי. כיוון שכך קבע ביהמ"ש כי יש לחלק את הנזק בין הגורמים וזאת בדרך של אומדנא, כך שהמערערים יישאו בשיעור של %40 מהנזק. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. ביהמ"ש קבע כי פגות כשלעצמה וסיבוכיה הינם גורם סיכון מוכר וממשי לפגמים בהם לוקה עדן. מסקנה זו מעוגנת היטב בחוות הדעת של מומחי המערערים ואין יסוד להתערב בה. הפגות במקרה זה היתה כח עליון. אין לייחס בגינה אשם לאיש. גם היפרדות השלייה והדימום שנגרם ממנה הם גורמים שאין לייחס בגינם אשם. בצד גורמים אלה, היתה, בנסיבות העניין, התרשלות כלפי התובעים: אי ביצוע ניתוח קיסרי בדחיפות מספקת, שחשף את האם לדימום מוגבר. דימום יכול, על דרך העקרון, לגרום לנזק ממנו סובלת המשיבה. האם די בכך כדי לעמוד בדרישת הקשר הסיבתי בין אשמם של הנתבעים לבין התוצאה - הכלל הוא כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, וזאת לפי מאזן ההסתברות. עמד בנטל - יפוצה על מלוא הנזק; לא עלה בידו להוכיח, לפי מאזן ההסתברות, את הקשר הסיבתי - לא יזכה בשום פיצוי. עם זאת, בכמה הקשרים שללה הפסיקה בישראל גישה של "הכל או לא כלום" בנזיקין, והעדיפה מתן פיצוי חלקי בדרך הסתברותית או בדרך של אומדנא. בדרך זו צעדה הערכאה הראשונה, ועל דרך העיקרון צדקה בכך. אין לזנוח את הכלל הרגיל לפיו על התובע בנזיקין להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתרשלות והנזק על פי מאזן ההסתברות. ראוי עם זאת, לרכך את הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות ונזק על פי מאזן ההסתברות, באותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק. אי צדק זה יכול להתעורר, למשל, בהקשרים בהם מוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים, גרם בפועל לנזקו של התובע. במקרים אלה, אפשר לתת לכל גורם אפשרי, הן אלה שיש עמם והן אלה שאין עמם אשם, את המשקל המתאים בנסיבות העניין.
ג. על בעלי הדין או על מי מהם, מוטל על הצדדים הנטל להביא לביהמ"ש את מיטב הראיות המדעיות שניתן להביאן. בענייננו, ה"תבן" שהובא על-ידי משפחת מלול אינו רב, ולכך יש ליתן ביטוי משמעותי בקביעת האומדנא. לכן יש להתערב באומדנא של הערכאה הראשונה. נכון היה לחייב את המערערים, בשיעור מופחת משמעותית, מזו שחוייבה. דרגת ההסתברות שהדימום היווה גורם בפועל במקרה זה נמוכה במידה משמעותית מכפי שהעריכה הערכאה הראשונה. בכל הנסיבות יש להפחית את הפיצוי בו חוייבו בית החולים וקופת החולים הפחתה משמעותית, ולהעמידו על %20 במקום %40.
ד. אשר לערעורים על גובה הנזק - הערכאה הראשונה התקשתה בקביעת תוחלת החיים של המערערת, וזאת נוכח פערים גדולים בין המומחים בשאלה זו. על כן - הורתה על תשלומים עתיים. אין עילה להתערב בכך. כמו כן, למרות הקטנת שיעור החבות, אין להפחית את שכר הטרחה הגלובאלי שנקבע בגין התשלומים העתיים, כיוון שהסכום הגלובאלי שנפסק נראה נמוך. אין גם הצדקה שלא לפסוק ריבית על התשלומים לעבר. על תשלומי העבר בניכוי החלק היחסי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי יש לשלם ריבית כחוק מאמצע התקופה שבין האירוע לבין פסק דינה של הערכאה הראשונה.
ה. לאחר שמיעת הטענות בערעורים, ובעקבות מתן פסק-דינו העקרוני של ביהמ"ש העליון בסוגיית הפיצוי בגין "השנים האבודות" (ע"א 140/00 סביר ס"ג 146 (להלן: הלכת אטינגר), הגישה משפחת מלול בקשה לתיקון כתב הערעור שכנגד ולחלופין לפיצול סעדים. בקשתה היא כי יותר לה להוסיף לערעורה ראש נזק של פיצוי בגין אובדן יכולת השתכרותה של עדן בשנים שנגרעו, על-פי הצפוי, מתוחלת חייה, כפי שמאפשרת לה, לטענתה, הלכת אטינגר. לחלופין ביקשה להתיר לה לפצל את סעדיה, באופן שפסק-דין זה לא יחסום אותה מלתבוע בהמשך גם את רכיב הפיצוי של "השנים האבודות". יש
לקבל את חלקה השני של הבקשה. לא ניתן כיום לשלול את הטענה כי להלכת אטינגר תחולה גם על תיקים תלויים ועומדים כדוגמת התיק דנא. אין סיבה למנוע מהמשפחה מראש את האפשרות ליהנות מתוצאות הבירור במידה שאלה ייטיבו איתה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יעקב אבימור ויריב מדר למערערים, עו"ד יוסף ליאון למשיבים. 31.3.05).
ע.פ. 2046/04 - בנימין פירסטטר ואח' נגד מדינת ישראל ומוניר רג'בי
*אי התערבות ביהמ"ש בשיקול דעת התביעה להגיע להסדר טיעון.263
(הערעור נדחה).
א. בתאריך 5.3.03, אירע פיגוע התאבדות באוטובוס בחיפה. המערערים הם הוריה ואחיה של אחת מקורבנות הפיגוע - סמדר פירסטטר, הי"ד, שהיתה בת 16 בעת שנרצחה. נימוקי הערעור מופנים כנגד הליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניינו של אחד המעורבים בפרשה, מוניר רג'בי (להלן: "המשיב"). (לנוכח נסיבות העניין לא התייחס ביהמ"ש העליון לשאלה אם הדרך הנכונה היא ערעור או פניה לבג"צ). למשיב יוחסו בכתב האישום המקורי ארבע עבירות: קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמתו, קשירת קשר לרצח, חיפוי, וכן עבירה של אי-מניעת פשע. באי-כוח הצדדים גיבשו הסכם טיעון, בגדרו הסכימה המדינה למחוק את העבירות של קשירת קשר לרצח ואי-מניעת פשע, והמשיב הודה והורשע בשתי העבירות הנותרות. הדיון בשאלת העונש נדחה וביני לביני הגישו משפחותיהם של קורבנות הפיגוע לביהמ"ש קמא בקשה לביטולה של עיסקת הטיעון. ביהמ"ש המחוזי, דחה את ההשגות שהופנו כנגד הסכם הטיעון. הוא נהג כך בעיקר משום ששוכנע כי העבירות בהן הורשע המשיב, הן היותר חמורות מבין אלו שיוחסו לו, ולמעשה גלומים בהן גם חלק ניכר מיסודותיהן של העבירות האחרות. לאחר שמיעת טיעוניהם של הצדדים לעונש, גזר ביהמ"ש המחוזי למשיב עונש של מאסר עולם. המשיב, הגיש ערעור המכוון כנגד גזר הדין וגם המערערים, הגישו ערעור בו עוסק פסק דין זה. בערעורם הם טוענים, בין היתר, כי היה על להאשים את המשיב ב-17 עבירות נפרדות של קשירת קשר לבצע רצח. כן טוענים המערערים כי צריך היה לגזור למשיב שבע שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירת החיפוי, במצטבר למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. הסמכות להעמיד לדין או להימנע מכך, ממנה נגזרת גם הסמכות לגבש הסכמי טיעון, מסורה לגורמי התביעה, ובדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש בדרך הפעלתה של סמכות זו. אכן, שיקול דעתו של תובע אינו מוחלט, אולם, סמכות ההתערבות שמורה רק לאותם מקרים בהם מתגלה כי ההחלטה התקבלה שלא ביושר או שלא בתום לב; ממניעים נפסדים ולא טהורים; בסתירה לאינטרס הציבור; היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי; גלום בה עיוות דין; היא לוקה בשגיאה היורדת לשורשו של עניין. אין זה המקרה שבפנינו. אכן, עשיית הצדק חייבה לכאורה לנסות להוכיח גם עבירה של קשירת קשר לרצח, אולם הליכה בנתיב זה היתה מחייבת שמיעתן של ראיות והעדתם של עדים, וביניהם כאלה שחשיפתם אינה רצויה. החלטת המשיבה להסכים למחיקתה של עבירה זו סבירה היא, באשר אינטרס הכלל לא יצא נפגע, מאחר ואותו קשר בגינו ניתן היה להעמיד את המשיב לדין, נכנס לגדרה של העבירה הכללית של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, עבירה בה הורשע המשיב, ואשר העונש הקצוב בצדה עולה עשרות מונים על העונש שנקבע בצדה של העבירה של קשירת קשר לבצע פשע.
ג. באשר למידת העונש - הסכם הטיעון לא עסק בו כלל, והצדדים טענו כפי הבנתם, מי לחומרה ומי לקולה. לפיכך, בחינתו של העונש שהושת על המשיב אינה יכולה להיעשות במסגרת בחינת כשרותו של הסכם הטיעון, הואיל וגזירת הדין נמסרה כולה
לשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי. דרך ההשגה על קולת העונש אפשרית על ידי הגשתו של ערעור מטעם המשיבה, אולם המשיבה בחרה שלא לעשות זאת, ונראה כי החלטתה בעניין זה נמצאת במתחם הסבירות.
(בפני השופטים: לוי, גב' חיות, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עו"ד בנימין פירסטטר למערערים, עוה"ד דודי זכריה ומחמוד סאלח למשיבים. 28.3.05).
ע.פ. 4272/04 ואח' - פלונים נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של אינוס בצוותא כאשר מדובר בעבריינים צעירים(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
א. ביום 1.9.00, תחילת שנת הלימודים תשס"א, חברו יחד ארבעת המערערים, שהיו אז כבני 14-15 שנים, וביצעו בביתו של אחד מהם, עבירות מין במתלוננת, קטינה כבת 13 שנים. המערערים הורשעו ונגזר עליהם, בין היתר, עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ערעוריהם מופנים כלפי גזר הדין. הערעורים נתקבלו והעונש הוקל.
ב. מפי המערערים כולם נשמעה טענה עיקרית אחת, כי נוכח קטינותם בעת ביצוע העבירות, טעה ביהמ"ש בהעדיפו את שיקול הגמול ואת דרך הענישה (במאסר בין כותלי הכלא) על-פני דרך הטיפול והשיקום. השיקול העיקרי לקולא העומד לזכותם הוא היותם קטינים בעת ביצוע המעשה. מאידך, לא זו בלבד שמדובר בביצוע עבירות חמורות, אלא שעבירות אלו בוצעו בנסיבות חמורות. הקרבן - קטינה שטרם מלאו לה 13 בעת ביצוע העבירות, הביצוע - בחבורה, דבר אשר הגביר את חולשת המתלוננת אל מול תוקפיה, את פער הכוחות, את תחושת הפחד ואת ההשפלה הפומבית. לא ניתן להביא לזכותם של המערערים את הודאתם באשמה ואת הקיצור בהליכי המשפט, שכן בכפירתם הראשונית בכתב האישום, גרמו המערערים למתלוננת להעיד ולהיחקר על-ידי ארבעת הסניגורים. באיזון הכולל בין השיקולים, אין מנוס מהמסקנה שמעשיהם של המערערים הנם כה חמורים, עד שלא ניתן להסתפק, בענישה שלא תכלול רכיב ממשי של מאסר בפועל. אשר למידתו של עונש המאסר, ראוי להפחית מתקופת המאסר שנקבעה על-ידי ביהמ"ש המחוזי, וזאת כדי לא לפגוע בצורה קשה מדי בסיכויי השיקום של המערערים. לפיכך הופחת העונש לגבי כל אחד מהמערערים לפי חלקו באירוע וגילו, בין שנה מאסר בפועל לבין 18 חדשים מאסר.
(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, עדיאל. עוה"ד מיכאל בוסקילה, יובל ליבדרו, ציון אמיר, גב' הילה שפרלינג ואסטרשה רובינסון למערערים, עו"ד גב' דגנית כהן ויליאמס למשיבה. 22.3.05).
ע.א. 3400/03 - רוחמה רובינשטיין ואח' נגד עין טל (1983) בע"מ ואח'
*פסיקת פיצויים עקב הפרת פטנט ודחיית בקשה לפסיקת פיצויים ענשיים עקב ההפרה. *הוצאות ושכ"ט עו"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 1501/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו פרט לערעור המערערת לעניין תשלום הוצאות משפט).
א. בשנת 1974 הקימו המשיב 2 (להלן: "פרץ") ואחותו, המערערת, חברה בשם חברת עין טל בע"מ (להלן - "עין טל הקודמת"), שבה היו שניהם שותפים בחלקים שווים. החברה הוקמה במטרה לנצל פטנטים שפיתח פרץ בתחום ההשקייה והוקנתה לה זכות שימוש בלעדית בפטנטים אלה. בעקבות סכסוך בין השניים, נתן ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ביום 15.7.82, צו לפירוק עין טל הקודמת. בהתמחרות שנערכה במסגרת הליכי הפירוק, נמכרו כל נכסי עין טל הקודמת כ"עסק חי" לחברת פרץ רוזנברג. הסכם המכירה אושר על ידי ביהמ"ש ושמה של עין טל הקודמת הוסב ל"עין טל (1983) בע"מ" - היא המשיבה, (להלן: "עין טל החדשה"). למרות המכירה פנתה רוחמה באמצעות חברה חדשה שהקימה (להלן - "עין דור") אל לקוחות עין טל הקודמת והציעה להם
מוצרי השקייה זהים לאלה של עין טל הקודמת. כמו כן, המשיכה לעסוק ברציפות בפעילויות שבהן עסקה עין טל הקודמת ובאותה מתכונת. ההליך נשוא הערעור דנא, עניינו תביעה לפיצויים שהגישו פרץ ועין טל החדשה נגד המערערות עבור שימוש מפר בפטנטים. ביהמ"ש פסק, בשתי החלטות נפרדות שהוכתרו כל אחת בכותרת "פסק דין חלקי", כי זכויות השימוש הבלעדיות בפטנטים הן בבעלות עין טל החדשה וכי עין דור מפרה פטנטים אלה. נפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין "על-חשבון מה שייפסק לה בסוף ההליך" בסך 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ. המערערות ערערו על פסקי הדין החלקיים וביהמ"ש העליון אישר את פסקי הדין החלקיים. הדיון הוחזר, לביהמ"ש המחוזי והוא חייב את המערערות לשלם לעין טל החדשה סכום של כ-3,8 מליון ש"ח, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 350,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע עוד, כי הוכח הקשר הסיבתי בין התנהגותן של המערערות והפרת הפטנטים לבין הנזק שנגרם לעין טל החדשה. לעניין הנזק, סבר ביהמ"ש ברמת העיקרון כי אין צורך לערוך את החישוב באופן אריתמטי דווקא, ופסק את הפיצוי על דרך האומדן, בסכום של 300,000 ש"ח "על הצד הנמוך" עבור הפגיעה במוניטין. הערעורים נדחו פרט לערעור המערערות בענין הוצאות השופט.
ב. ההגנה על הפטנט היא בעלת אופי קנייני ובתור שכזאת, חוסה תחת כנפיו של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, הפרה של פטנט דומה לעוולה נזיקית, שתכלית הפיצוי עבורה, היא השבת המצב לקדמותו. לפיכך, בעל זכויות בפטנט זכאי להיפרע פיצויים עבור הפסדים ממשיים שנגרמו לו בפועל ולא עבור הפסדים פוטנציאליים שעלולים היו להיגרם לו. חישוב הפיצויים שיש לפסוק לניזוק מכוח דיני הקניין הרוחני הוא בדרך כלל מורכב ומסובך. במקרים מסויימים רשאי ביהמ"ש להיזקק לדרך של אומדן לצורך פסיקת סכום הפיצויים. אחרי ששמע את הראיות, מצא ביהמ"ש כי עין טל החדשה לא הגישה ניתוח כלכלי משכנע, הכולל נתונים חשבונאיים מדוייקים לכימות הנזקים, המאפשר חישוב אריתמטי שלהם, בהתחשב במכלול השיקולים ובכך שהשימוש המפר בפטנטים נמשך כעשר שנים, העריך ביהמ"ש את נזקי עין טל החדשה בסכום השווה למחצית הסכום שתבעה עבור אובדן הרווחים בשל מכירת מוצרים במחיר נמוך. גם לגבי המוניטין, העמיד ביהמ"ש את סכום הפיצוי - "על הצד הנמוך" - בסכום של 300,000 ש"ח. התערבות באומדן ראוי לה שתיעשה בזהירות רבה, ורק על פי טעמים כבדי משקל, כמו במקרים שאין עיגון מינימאלי לאומדן בחומר הראיות. אין זה המקרה שלפנינו.
ג. לטענת עין טל החדשה, ראוי היה שביהמ"ש יפסוק לה גם פיצויי עונשין, מכוח סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, דבר שלא עשה. אכן, סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים מסמיך את ביהמ"ש לחייב מפר, בתשלום פיצויי עונשין, אך מדובר בסעד עונשי שיש לתיתו אך לעתים רחוקות, ועל ביהמ"ש להשתמש בסמכותו בזהירות ובקפדנות, בקומץ היד ורק בנסיבות חריגות, שבהן הוכח כי המפר המשיך בפעולותיו המפרות ביודעין, תוך הסבת נזקים נוספים לבעל הפטנט. ניתן, להניח כי משפסק את הפיצויים בכללותם על דרך של אומדן, הביא ביהמ"ש בחשבון גם נושא זה.
ד. אשר לחיוב בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין - בהחלטת ביהמ"ש בפסק הדין החלקי, מיום 29.12.93, נאמר: "אני פוסק לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד, על-חשבון מה שייפסק לה בסוף ההליך, בסך של 120,000 ש"ח". סכום זה צריך לנכות מהסכום שנפסק בפסה"ד הסופי והוצאות משפט.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, טירקל, לוי. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד י. קלדרון, ח. קלדרון וג. קרמר למערערים, עוה"ד ר. לוטי, ש. ארז, ח. נירן וד. פדר למשיבים. 23.3.05).
רע"א 2616/03 ואח' - ישראכרט בע"מ ואח' נגד הוארד רייס ואח'
*ביטול החלטה להכיר בתביעה נגד "הסדר כובל" כתביעה ייצוגית, כאשר לא הובהר מה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מההסדר הכובל(מחוזי ת"א - ת.א. 2588/98 - בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נתקבלו).
א. המשיב הוא רוקח ובעל בית מרקחת. הוא כיהן משנת 1994 כיושב ראש הסתדרות הרוקחים בישראל. הוא הגיש תביעה נגד המבקשים לפיצוי על נזק שנגרם עקב ניצול לרעה של מעמד המערערים, חברות המנפיקות כרטיסי אשראי ובנקים, בהתאם לסעיף 29א' לחוק ההגבלים העסקיים, על קיומו של הסדר כובל לפי סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים וכן ניצול מצוקת לקוחות על פי סעיף 4 לחוק הבנקאות. לטענת המשיב בתביעתו - נזקו הוא כהפרש שבו עמלה ששילם למשיבים עולה על %2. יחד עם הגשת התביעה ביקש לאשר אותה כתובענה ייצוגית בשם כל בתי העסק ששילמו למשיבים עמלת סליקה בשיעור העולה על %2. המבקש מעריך את הנזק שנגרם לבתי העסק שבקבוצה שאותה הוא מבקש לייצג ביותר ממיליארד ש"ח". ביהמ"ש התיר את הגשת התובענה כייצוגית והערעור על כך נתקבל.
ב. הטענה המרכזית של רייס היתה כי המשיבים כולם הם בעלי מונופולין בשוק הסליקה וכי הם נצלו לרעה את מעמדם זה. טענה זו נסמכת על סעיף 29א לחוק ההגבלים העסקיים. ניתן להניח לצורך הענין כי כל אחת מחברות האשראי אכן היתה בתקופה הרלבנטית מונופולין לגבי המותג ששווקה. אך, על מנת להצליח בתביעה על פי סעיף 29א, על התובע להוכיח כי בעל המונופולין ניצל מעמדו לרעה תוך שקבע לשירותיו מחיר שאינו הוגן. בהוכחת נתון זה לא עמד המשיב. לכן, יש לבטל את האישור שניתן להגשת תובענה ייצוגית לפי סעיף 29א לחוק. ביהמ"ש המחוזי אישר גם הגשת תובענה ייצוגית נגד בנק לאומי ובנק דיסקונט, לפי העילה של קיום הסדר כובל. המשיב טען כי ההסכם בין בנקים אלו, בכל הנוגע לחברות האשראי כ.א.ל ולדיינרס, הוא בגדר הסדר כובל. גם בהנחה שאכן קיים הסדר כובל, הרי לא די בהוכחה לכאורה של קיום הסדר כובל. יש צורך להבהיר מהו הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מקיומו של הסדר כזה. נזק זה לא הובהר. לפיכך גם בעניין זה יש לבטל את האישור שניתן להגשת תביעה ייצוגית.
ג. גם בהנחה שרייס הצליח להוכיח שאכן עמלת בית העסק שגבו ממנו ומחברי הקבוצה היא מוגזמת או בלתי הוגנת, יש קושי באישור התביעה כתביעה אישית, וממילא כתובענה ייצוגית. הקושי נובע מכך שאין מדובר בנזק (יהא אשר יהא היקפו) בו נשאו העסקים לבדם. זהו נזק שחלקו לפחות מגולגל על הלקוחות (לאו דווקא הלקוחות המשתמשים בכרטיסי האשראי). בפריטים בהם המחיר אינו קשיח אין מניעה לגלגל את הוצאות העסק, ובהן העמלה, על ציבור הרוכשים. כך שגם אם היו עמלות מוגזמות אין פירוש הדברים שרייס או חברים אחרים ב"קבוצה" - להבדיל מציבור הלקוחות - אכן סבלו בהכרח את נזק הממון הנטען.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. 14.3.05).
ע.א. 2111/03 - ראובן פליצי'ה ו-17 אח' נגד ציפורה ואהרון סופיוב ואח'
*ביצוע פס"ד חלוט לרישום שטח מסויים כרכוש משותף. *רישום בית משותף. *הוצאת רכוש משותף והצמדתו לאחת היחידות ותיקון צו רישום הבית המשותף(מחוזי ת"א - בש"א 20484/02 - (ה.פ. 941/88) - הערעור נדחה).
א. המערערים, בעלים של מקרקעין, התקשרו בשנת 1978 בעיסקת קומבינציה עם קבלן לבניית בניין על הקרקע. לפי ההסכם, חלק מיחידות הדיור ומהשטח המסחרי שייבנו בבניין יימסרו למערערים. המשיבים רכשו מהקבלן דירה. בשנת 1989 מונתה כונסת
נכסים לצורך רישום הבניין כבית משותף. היא ביקשה לבצע את הרישום באופן ש"קולונדה" בשטח של 143 מ"ר הצמודה לחנות השייכת למערערים לפי ההסכם תירשם על-שם המערערים, והודיעה על כך לדיירי הבניין. המשיבים התנגדו לבקשה וביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד בו הורה לכונסת הנכסים שלא לכלול במסגרת רישום הבניין כבית משותף את הקולונדה כשטח הצמוד לחנות, אלא לסווגו כרכוש משותף. ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה. בעקבות פסיקה זו פנו המערערים לדיירי הבניין והציעו להם לממן את שיפוץ הבניין בעלות של כ- $80,000 תמורת הצמדת הקולונדה לשטח החנות. במסגרת בקשה למתן הוראות לכונסת הנכסים טענו המערערים כי יש להם זכות להצמיד את הקולונדה לחנות שבבעלותם, וזאת מכוח החלטת רוב בעלי הדירות שהתקבלה בהתאם לסעיף 71ב לחוק המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים לפעול בהתאם להסכמת הדיירים. הערעור נדחה.
ב. פסק הדין, המורה לכונסת הנכסים לסווג במסגרת רישום הבית כבית משותף את שטח הקולונדה כרכוש משותף, הוא פסק-דין חלוט ויש לקיימו. במסגרתו של תיקון מס' 18 לחוק המקרקעין, הוסף לחוק סעיף 71ב הקובע: "(א) על אף הוראות סעיף... רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית... וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה". המערערים טוענים כי בידיהם הרוב הדרוש על-פי החוק להרחבת דירתם. טענה זו של המערערים היא טענה עובדתית הצריכה להתברר בפני המפקח על רישום מקרקעין, שהוא הסמכות השיפוטית המוסמכת בעניין זה על-פי החוק. במסגרת הליך כזה תינתן לבעלי הזכויות בבית הזדמנות לטעון את טענותיהם. לפיכך, יש לרשום את הבית המשותף כך שהקולונדה תרשם כרכוש משותף, כפי שקבע ביהמ"ש. לאחר רישומו של צו הבית המשותף תהיה פתוחה בפני המערערים הדרך לפנות לתיקון צו רישום הבית המשותף בהתאם להוראת סעיף 145 לחוק המקרקעין, ולבקש רישום תקנון מוסכם (במקום התקנון המצוי) או את שינויו של התקנון המוסכם הקיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, טירקל, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד דוד בסון למערערים, עו"ד לירז אהרן למשיבים. 22.3.05).
ע.א. 6094/03 - זאב שמעון בע"מ ואח' נגד שאול בוקריץ
*אכיפת הסכם.*חוזה שנכרת למראית עין.*פסיקת ריבית והצמדה.267
(מחוזי ת"א - ת.א. 3098/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בשנת 1997 רכשו המערערים מהמשיב חברות שעסקו בייבוא מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. בין המערערת למשיב נכרתו שלושה חוזים: "הסכם העברה" - לפיו הועברו לרשות המערערת המלאי, הסוכנויות הבלעדיות, זכויות ההפצה והשיווק הבלעדיים; "הסכם למתן שירותי ייעוץ" - לפיו התחייב המשיב לתת למערערת שירותי ייעוץ לתקופה של ארבעים ושמונה חודשים תמורת ארבעה מיליון ש"ח שיסולקו בארבעים ושמונה תשלומים חודשיים שווים; "הסכם מקשר" - לפיו ההסכמים מהווים מקשה אחת. ביום 12.11.98 הגיש המשיב נגד המערערת תביעה בה תבע 42 תשלומים מתוך 48 התשלומים החדשיים עליהם הוסכם. המערערים טענו, כי בהודעה מיום 7.12.98 ביטלו את החוזים עקב הפרה יסודית מצד המשיב, שעיקרה אי מתן שירותי ייעוץ וסירוב למסור לעיונם את ספרי הנהלת החשבונות של החברות. המשיב הכחיש את טענת ההפרה והוסיף כי הודעת הביטול של המערערים נשלחה אליו כשנה וחצי לאחר כריתת החוזים, וכי הודעה זו חסרת תוקף ונשלחה בחוסר תום לב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לטענות שהעלו המערערים נגד המשיב אין על מה לסמוך. הערעור נדחה.
ב. המערערים טוענים, כי מאחר וביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכם הייעוץ נעשה למראית עין בלבד, ולכן לא היה צריך המשיב לתת שירותי ייעוץ ומאחר שביהמ"ש לא קבע מה היתה העיסקה הנסתרת אליה התכוונו הצדדים, היה עליו לבטל הסכם זה בהתאם לסעיף 13 רישא לחוק החוזים, הקובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". טענה זו אין לקבלה. ביהמ"ש המחוזי ראה בהסכם הייעוץ ובתשלום עליו הוסכם, חלק אינטגרלי מהסכם ההעברה. כלומר, העיסקה הנסתרת היא מכירת העסק נגד התמורה שנקבעה בהסכם ההעברה בתוספת ארבעה מיליון ש"ח שנקבעו בהסכם הייעוץ, וכי "מראית העין" נוצרה כדי להתחמק ממס לפי דרישת המערערת.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתם של המערערים כי המשיב הטעה אותם בעניין בלעדיות הסוכנויות. בקביעתו זו של ביהמ"ש אין להתערב. אך גם אם היתה מתקבלת טענת המערערים - הרי סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי הודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. ברירת הביטול אינה עומדת למתקשר לנצח. סבירות הזמן תיבחן לפי מכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ההטעייה בדבר בלעדיות הסוכנויות, לה טענו המערערים, נחשפה, לטענתם, כארבעה חודשים לאחר כריתת החוזה עם המשיב, ואילו את הודעת הביטול שלחו כשנה לאחר שהתגלתה ההטעיה, לטענתם, וזאת אף לאחר שהמשיב הגיש את תביעתו. לא זו אף זו, לאחר שנחשפה ה"תרמית", לטענתם, המערערים המשיכו לשלם למשיב את התמורה עד המחצית הראשונה של שנת 1998 בהתאם להסכם הייעוץ, במקום לדרוש את ביטולו.
ד. בערעור שכנגד טוען המשיב כי נפלה טעות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ונשמטה פסיקת הוצאות, ולחילופין טעה ביהמ"ש כאשר לא פסק לו הוצאות בגין אגרות והוצאות נוספות במהלך המשפט. כן מבקש המשיב להגדיל את שכר טרחת עו"ד שנפסק לו. בקשתו של המשיב לתיקון ההשמטה, כביכול, נדחתה על-ידי השופטת קמא, מהטעם כי "לא מדובר בהשמטה מקרית". לפיכך, לא ניתן לקבל את טענתו של המשיב לעניין ההשמטה. טענה נוספת של המשיב היא כי טעה ביהמ"ש המחוזי כאשר פסק את סכום התביעה בתוספת של ריבית והפרשי הצמדה כדין, ולא כבקשת המשיב כי יפסוק לו סכום ריבית של %16. גובה הריבית הנטען על-ידי המשיב נובע מצו הריבית (שינוי שיעורים), התשנ"ג, הקובע כי שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, יהיה %16 לשנה. עם זאת, ביהמ"ש המחוזי פסק למשיב הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה. עניין זה נשקל על-ידי ביהמ"ש המחוזי, ואין מקום להתערב בכך.
(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ר. יאראק וד. יאראק למערערים, עוה"ד א. איזמן וא. קדם למשיב. 22.3.05).
ע.פ. 908/04 + 854/04 - פלוני נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 908/04 + 854/04 - הרשעה בעבירות של מעשים מגונים במשפחה והתעללות בקטינים ומידת העונש. *עדויות ילדים שנמסרו לחוקרי ילדים כראיות סיוע זו לזו בהיותן עדויות על "מעשים דומים".*זיהום עדותו של קטין" ע"י "חקירתו" בשיחה מקדימה עם יועצת בית הספר. *היסוד הנפשי(מחוזי י-ם - ת.פ. 5078/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער, יליד 1963, הנו אב לששה ילדים ובהם: א' - ילידת 1992; י' - ילידת 1993; ר' - יליד 1995; ו - ש' - יליד 1997. נגד המערער הוגש כתב אישום הכולל ארבעה אישומים: ביצוע מעשים מגונים בבתו א'; ביצוע מעשים מגונים בבתו י'; אינוס בנותיו, א' ו-י'; הכאת שלושה מילדיו, י', ר' ו-ש', באמצעות חגורת עור בחלקי גופם השונים, והתעללות בהם בכינויים פוגעים ומשפילים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בארבעת האישומים. ביהמ"ש קמא קבע כי עדויותיהן של א' ו-י' אשר נגבו על-ידי חוקרי ילדים, יכולות לשמש כראיית סיוע זו לזו בהיותן עדויות
על "מעשים דומים". עונשו של המערער נגזר לשבע שנות מאסר, מהן שש שנים לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וכן נדחה ערעור נגדי על קולת העונש.
ב. חוק הגנת ילדים מאפשר להגיש כראיה עדות של קטין אשר נגבתה על-ידי חוקר ילדים. הודעה שנגבתה על-ידי חוקר ילדים והוגשה כראיה, טעונה סיוע. ביהמ"ש קבע, כאמור, כי עדותן של י' ו-א' מסייעות זו לזו. המערער טוען כי קיים חשש ל"זיהום" העדויות, ולטענתו, עדות "מזוהמת" איננה ראיה עצמאית ומשכך אינה יכולה להוות סיוע. באשר לעדותה של א', המערער טוען כי בטרם חקירתה על-ידי חוקר הילדים ביום 24.10.02, נפגשה א' עם היועצת החינוכית, בפגישה זו חשפה לראשונה את פרשת המעשים המגונים, ויש חשש כי שיחה מקדימה זו, זיהמה את עדותה. אשר לעדותה של י', המערער טוען כי י' לא הזכירה בשתי החקירות הראשונות כי המערער מבצע בה מעשים מגונים, וסיפרה על כך, רק לאחר שסיפרה לאמה על המעשים, וכמו כן נערכה פגישה משותפת בין י' לא' לבין אמן ויש חשש כי גם שיחה זו זיהמה את העדויות.
ג. הפסיקה הכירה בכך כי "זיהום" עדותו של קטין בטרם חקירתו על ידי חוקר הילדים יכול ויפגע בעצמאות הראיה. בפרשת אסולין (ע"פ 4649/01 פ"ד נו(1) 616), יוחסו לנאשם מעשים מגונים בשכנותיו הקטינות. בטרם נחקרו הקטינות, נערכו מספר פגישות בהשתתפות הקטינות והוריהן, כאשר אחת האימהות חקרה במהלך אותן פגישות באופן אינטנסיבי את כל הקטינות. ביהמ"ש העליון זיכה את הנאשם בשל חשש מזיהום עדויות אשר פגם בעצמאות הראיות המסייעות. ברם, בפרשת אסולין היה מדובר במספר חקירות שנערכו על-ידי אם אחת הקטינות, שלא היתה בעלת הכשרה מקצועית. במקרה שלפנינו, אין מדובר בחקירה אלא בשיחה, שנערכה על-ידי גורם מקצועי, ולא נכחה בה הבת השנייה. בהתחשב בכל השיקולים הללו, החשש ל"זיהום" עדותה של א' או להעתקתה על-ידי י', הנו נמוך ביותר.
ד. אשר ליסוד הנפשי של העבירות - סעיף 348 ו' לחוק העונשין מגדיר מעשה מגונה כדלקמן: "'מעשה מגונה' - מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". המערער טוען כי למעשים אשר ביצע בבנותיו לא נלוותה כל מטרה מינית. לטענת המערער הוא נהג להשכיב את בנותיו לישון וללטפן לצורך הרגעה בלבד. ביהמ"ש קמא דחה את גירסת המערער מכל וכל ואין להתערב בקביעותיו. מה גם שגירסתו של המערער באשר לתמימות מעשיו היתה גירסה כבושה ובלתי קוהרנטית. כנגד ההרשעה בעבירה של התעללות טוען המערער כי המעשים אותם ביצע הנם תקיפה בנסיבות מחמירות ואינם עולים כדי התעללות. טענה זו יש לדחות. מעשיו של המערער מתאפיינים ביסודות מובהקים של התעללות, שהיה בהם כדי לגרום לילדיו סבל פיזי ונפשי קשים. זאת, הן לנוכח האמצעי אשר ננקט, מכות קשות בחגורה, לעיתים בגוף חשוף, והן לנוכח תדירות ושיטתיות המעשים.
ה. אשר למידת העונש - ביהמ"ש קמא ציין בגזר דינו כי העונש משקף איזון בין שיקולים לחומרא ובהם המעשים החמורים בהם הורשע המערער והפגיעה הקשה אשר נגרמה לבנותיו, אל מול שיקולים לקולא ובהם נסיבותיו המקלות של המערער, היעדר עבר פלילי, נכות פיזית, בעיות נפשיות וכן טיפול מסור ביותר בבתו א' חולת הסרטן. ביהמ"ש המחוזי ייחס משקל גם לכך שהמערער זוכה מעבירות האינוס אשר לצדן עשרים שנות מאסר והורשע בעבירת מעשה מגונה בבן משפחה, אשר העונש עליה עומד על עשר שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, ויש לדחות את שני הערעורים על מידת העונש.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד ראובן המבורגר למערער, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 30.3.05).
על"ע 11661/04 - עו"ד עומר גזאווי נגד לשכת עורכי הדין מחוז חיפה
*אימות תצהיר מזוייף ע"י עו"ד ומתן תצהיר שיקרי כי החתום על התצהיר שאומת על ידו הופיע בפניו וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. נגד המערער הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה לפיה אימת תצהיר מזוייף שנחתם, כביכול, על ידי אחד בוב בוקוולד ובו אישר את חתימתו, כביכול, של אותו אדם. כן נתן תצהיר שיקרי בפני קונסול ארצות הברית בחיפה לפיו בוקוולד חתם בפניו על הסכם עבודה. הוא הורשע בעבירות משמעתיות המיוחסות לו בקובלנה. בהרשיעו את המערער העדיף ביה"ד את גירסת המערער במשטרה על פני עדויות העדים, המערער עצמו ששינה בינתיים את גירסתו, המתלונן שבינתיים חזר בו מן התלונה, ועד נוסף (סבג סלומון). בגזר הדין החליט בית הדין להטיל על המערער עונש של השעייה בפועל לתקופה של 5 שנים, שתחול במצטבר לכל השעייה נוספת. כן הטיל עליו הוצאות לטובת הלשכה. בגזר הדין ציין בית הדין שלנאשם הרשעות רבות בעבירות משמעת במהלך השנים, אשר בחלקן דומות בטיבן להרשעות נשוא הליך זה. בית הדין המשמעתי הארצי, בערעורו של המערער השאיר את ההרשעה על כנה, אך הקל בענשו והעמיד את תקופת ההשעייה על 3 שנים, במצטבר לכל תקופת השעייה אחרת. הערעור נדחה.
ב. אשר להרשעה - ענין הערכת העדויות וקביעת ממצאי עובדה על פיהן, נתון לערכאה הדיונית שבפניה מופיעים העדים ובידיה הכלים להתרשם מכלל חומר הראיות המוגש בפניה ולהעריכו. אשר לעונש - בית הדין הארצי הלך לקראת המערער עד קצה הגבול בגישתו המקילה לאור מעשי העבירה החמורים שביצע בתפקידו כעורך דין. אין מדובר במעידה חד פעמית אלא במעשים של חוסר נקיון כפיים וסטייה חמורה מנורמות התנהגות ראויות של עורך דין שהמערער הורשע בביצועם גם בעבר. על רקע זה, העונש שנגזר עליו אינו חמור כלל ועיקר. העונש שנגזר על המערער בהליך הפלילי הוא אמנם נתון שיש להתחשב בו לקולא לצורך הענישה המשמעתית, אולם במידה מוגבלת בלבד.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ליאור פרי למערער, עו"ד גב' חוה קלמפרר-מרצקי למשיבה. 17.3.05).
בש"פ 3133/05 - אוקסנקרוג יעקב נגד מדינת ישראל
*כשמחליטים על שחרור ממעצר מן הראוי לעכב את השחרור כדי לאפשר לתביעה לערער על ההחלטה. *לביהמ"ש סמכות להורות על "מעצר ביניים" עד לדיון והחלטה על בקשת המעצר(הערר נתקבל).
א. העורר נעצר ע"י המשטרה בחשד לגניבת ספרים והתפרצות. בימ"ש השלום הורה על שחרורו בתנאים מגבילים, "היום", 29.3.05, בשעה 30:15. ביהמ"ש דחה את בקשתו של נציג המשטרה לעכב את החלטתו כדי לאפשר הגשת ערר. ביהמ"ש המחוזי, אליו הוגש ערר על ידי המשיבה, ציין כי על מנת לדון בבקשה במעמד העורר, אשר בחר שלא להתייצב על אף שידע על הבקשה, יש לעצור את העורר ולהביאו לדיון שנקבע "למחר", 30.3.05, לשעה 30:14. העורר טוען בעיקר כי ביהמ"ש המחוזי קיים דיון במעמד צד אחד והורה על מעצרו, מבלי שהוא או עורך דינו זומנו לדיון. החלטת ביהמ"ש המחוזי לעצרו, כך הטענה נגועה באי חוקיות. הערר נתקבל.
ב. נכון וראוי הוא שבימ"ש קמא יתן הזדמנות לבימ"ש שלערעור להידרש לערר. יתכנו מצבים בהם מדובר בשחרורו של עבריין מועד, ואולי גם מסוכן לציבור ושחרורו בטרם מתן אפשרות להעמיד את ההחלטה לבחינתה של ערכאה נוספת, עלול לגרום נזק
בלתי הפיך. אין מחלוקת שהסמכות להחליט על השחרור מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, אך החלטה מבלי מתן אפשרות לערור עליה, ואף לא תוך זמן קצר ביותר, מעמידה את גורמי התביעה במצב בלתי אפשרי.
ג. לעניין "מעצר הביניים" - במספר רב של הזדמנויות, הביע ביהמ"ש העליון דעתו, כי לביהמ"ש סמכות לצוות על "מעצר ביניים" של נאשם עד להחלטה בבקשה להחזקתו במעצר עד תום ההליכים, ואף ציין, כי "מעצר ביניים" עשוי להיות ישים גם לגבי מעצר לצרכי חקירה. במקרה דנן עזב העורר את שטח ביהמ"ש בעצת עורך דינו אשר ידע כי המשיבה מבקשת לערור על ההחלטה. בכך, למעשה, מנע קיומו של דיון בפני ביהמ"ש המחוזי "עוד היום". נכון אמנם, כי בהיעדר הזמנה לדיון לא היה העורר חייב להישאר במקום. עם זאת, לו היה ממתין ונוכח בדיון בביהמ"ש, היו נחסכים זמן וטרחה ממנו, מבאי כוח הצדדים ומביהמ"ש המחוזי והעליון.
ד. לגופו של עניין, אין הצדקה שהעורר יימצא במעצר עד לדיון שנקבע "למחר". בהתחשב בפרק הזמן הקצר שנותר עד לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי, בהתחשב במצבו הבריאותי של העורר, ובהתחשב בכך ששוחרר למעצר בית מלא, ניתן לשחררו לביתו בתנאים שנקבעו על ידי בימ"ש השלום, ועליו להתייצב "מחר" לדיון שנקבע בפני ביהמ"ש המחוזי בערר המשיבה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ג. טל לעורר, עו"ד ר. יצחק למשיבה. 29.3.05).
בש"פ 2411/05 - מדינת ישראל נגד סלמאן אבו סבילה
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות של הברחת נשק ממצרים לישראל (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בשני אישומים נפרדים של ביצוע עבירות שעניינן ייבוא נשק ותחמושת ממצרים לישראל וכן החזקת הנשק שהוברח. במועד מאוחר יותר, שעה שנהג ברכב הורו לו שוטרי מג"ב לעצור, הוא סירב ובמקום התפתח מרדף במהלכו החל בנסיעה מהירה תוך שהוא מסכן את עצמו ואחרים. במסגרת אישום זה הואשם המשיב בהפרעה לשוטר ומעשי פזיזות או רשלנות. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. בחלוף 9 חדשים הגישה המדינה בקשה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים וביהמ"ש נעתר לבקשה באופן חלקי, והורה על הארכת המעצר ב-60 ימים. משחלפה גם תקופה זו מבקשת המדינה הארכת מעצר נוספת ל-90 יום. לטענת המבקשת, משפטם של שני אחרים, שותפיו של המשיב לביצוע העבירות לכאורה, צפוי להסתיים תוך מועד קצר, דבר שיאפשר את העדתם במשפטו של המשיב על פי אמות המידה שנקבעו בהלכת קינזי. לעומתו, ב"כ המשיב טען, בין היתר, כי עדים אלו הנם עדים עויינים ולכן קיים קושי מהותי להביא לסיום משפטו של המשיב בישיבה הקרובה. הבקשה נתקבלה.
אחד השיקולים שייבחנו ע"י ביהמ"ש בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 - עניינו באופן ניהול המשפט. אולם, שיקול זה, הנו רק שיקול אחד מני רבים. בין היתר, על ביהמ"ש לעמוד על מסוכנותו של הנאשם ולבחון האם קיימת חלופה שאימוצה עשוי לאיין את מסוכנותו או להפחיתה באופן משמעותי. בנסיבות המקרה דנן, סיוע להתחמשותם של ארגוני הטרור, מקימה סיכון ממשי וקרוב שאין אפשרות לנטרלו, אלא ע"י מעצרו של הנאשם. כמו כן, קיים חשש כי המשיב ינצל את שחרורו להימלט מהדין, כפי שניסה להימלט מהשוטרים שביקשו לעכבו שעה שנהג ברכבו, וזאת לאור גזה"ד הכבד הצפוי לנאשם במידה ויורשע בדין. בפרשה נשוא האישומים מעורבים אנשים נוספים שעדיין לא נתפסו ולחולייה קשרים ענפים עם גורמים במצרים אשר נטלו חלק בהברחות אמצעי לחימה שהמשיב חשוד בהן. בנסיבות אלו, יש להיעתר לבקשה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ירון מינטקביץ למבקשת, עו"ד שמואל זילברמן למשיב. 30.3.05).