תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 18

עע"ם 10654/03 + 9660/03 - עיריית רחובות נגד אילן שבדרון

*אימתי תובענה (להבדיל מעתירה) מינהלית, תידון בביהמ"ש לעניינים מינהליים. *פיצויים בגין נזק שנגרם עקב הפרת זכויות לפי תוצאות מכרז. *דחיית תביעה לפסילת מכרז. *אין לערוך "ניסוי" הנמשך מעבר לשנה, ללא פרסום מכרז(מחוזי ת"א - ת.מ. 104/01 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה פה אחד).
א. בבית המשפט קמא נדונו שתי פרשיות: האחת - פרשת מאור - עניינה מכרז שבו זכתה חברת מאור לפרסום חוצות בקרנות רחוב מוארים בעיר רחובות, ומה שהשתלשל הימנו; השנייה - פרשת סליפוי - עניינה מתן אישור לעסק בשם MSשבבעלות סליפוי להצבת שלטי דגל באיי הפרדה ברחובות ללא מכרז, תוך הפרת זיכיון שהוענק לפני כן לשבדרון. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את תביעות שבדרון במלואן וחייב את העיריה לשלם לו סכום של 121,000 ש"ח. ערעור העיריה נדחה ברוב דעות וערעור המשיב נדחה פה אחד.
ב. השופט רובינשטיין: ספק אם מקומה של התובענה בהליך מינהלי. שאלה ספציפית שעלתה בתיק וטרם נדונה באופן ממצה, היא גדריה של התובענה המינהלית לפי סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים המונה ארבעה סוגי סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים, והם עתירה, ערעור, תובענה מינהלית, ועניין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי יידון בבית המשפט לעניינים מינהליים. ככל שמדובר בתובענה מינהלית, הריהי מוגדרת כ"תובענה לפיצויים שעילתה במכרז". התיק דנן הוגש כעתירה מינהלית, אך על פי החלטת בית המשפט קמא הומרה לתובענה מינהלית. התובענה המינהלית מתאפיינת במאפייניה של תובענה אזרחית על המשתמע במהות, בסדרי דין ובדיני הראיות, ולכן נוגעת זיקתה על פי דין לתקנות סדר הדין האזרחי. מאידך גיסא, מעצם היותה "מינהלית" ומצוייה ב"סביבת עבודה" של יישום הדין המינהלי ורשלנות בעניינים הנובעים ממכרזים יבואו בגדר התובענה המינהלית. התובענה דנן אמנם נסמכת על עילת ההתרשלות, אך יסודותיה במכרז שבו זכה שבדרון מלכתחילה, ובטענות בדבר טיבו של מכרז נוסף (פרשת מאור) או פגיעה בזכויות שבדרון מכוח המכרז שבו זכה (פרשת סליפוי).
ג. פרשת מאור - שבדרון היה בעל זכויות שילוט מכוח מכרז להצבת שלטים בעיר רחובות שרובם הוצבו במרכז איי תנועה. תוקף המכרז היה ממאי 1996 עד אוגוסט 2001. באפריל 1997 פירסמה העיריה מכרז בעניין פרסום חוצות בקרנות רחוב מוארים. שבדרון לא השתתף במכרז. שלטי מאור הוצבו, בין היתר, בפינת רחובות שבהן מצוי "איון" המפריד בין שני מסלולי נסיעה - הישר קדימה ופניה. שבדרון טען, כי אלה איי הפרדה שלא נכללו במכרז החדש. בית המשפט קמא סבר, כי אלה כלולים במכרז וכי גם אילו סבר אחרת לא היה מרחיק לכת עד כדי פסילת המכרז, שכן שבדרון יכול היה לבקש הבהרה מן העיריה משפורסם המכרז. בית המשפט סבר כי משלא נפל פגם בהתנהלות העיריה כלפי מאור, אין לשבדרון עילת תביעה מול העיריה, ולכן נדחתה התביעה בפרשה זו.
ד. פרשת סליפוי - נקבע כממצא כי בשעה שהחזיק המשיב בזכיון לפרסום שלטי הכוונה ברחובות, החלה העיריה ביולי 2000 בניסוי בשלטי דגל באיי הפרדה בעיר, וזאת באמצעות חברה שבבעלות סליפוי. לאחר פניית המשיב לעיריה הובטח לו כי המדובר בניסוי שלאחריו ייערך מכרז. בית המשפט קמא סבר, כי ניסוי שמשכו שנה, כבענייננו, אינו סביר בעליל. בית המשפט מצא כי היתה חריגה ממה שרשאית היתה העיריה לעשות ללא מכרז, ובנסיבות נמנע משבדרון להתמודד וגם התחרות כלפיו גברה באורח בלתי הוגן. כן הוסתרו שלטיו ונמנעה ממנו הכנסה משעברו לקוחות פוטנציאליים אל .MSבשני פריטים אלה חוייבה העיריה, עקב התרשלותה, בתשלום 121,000 ש"ח לשבדרון.
ה. לא מצינו "ניסויים" מכרזיים מסחריים, בוודאי לא כאלה הנמשכים שנה ויותר. אכן, ישנן דרכים שבהן ניתן להתקשר ללא מכרז. לשם כך יש לוודא קיומם של תנאים שבחוק חובת המכרזים - עילות פטור, אישורים וכיוצא באלה. אך אין בנמצא מתן זכיון מסחרי בפועל לפלוני לאורך תקופה כדי "להתנסות" במה שבעתיד יהפוך למכרז.
ו. לאחר ניתוח לשונות המכרזים ופרטיהם הגיע השופט רובינשטיין למסקנה כי צדק בימ"ש קמא בהחלטותיו הן זו בה נדחתה תביעת המשיב והן זו בה נתקבלה התביעה. לפיכך קבע כי יש לדחות את שני הערעורים. לדעתו הצטרף השופט ריבלין.
ז. מנגד סברה השופטת נאור כי יש לקבל את ערעורה של העיריה בפרשת סליפוי.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, רובינשטיין. עו"ד בן ציון צנעני למערערת, עוה"ד חנוך קינן ושי יריב למשיבים. 17.3.05).

בג"צ 2859/99 + 2597/99 - תמרה מקרינה ואח' נגד שר הפנים ואח'

*הכרה לצורך "חוק השבות" בגיור שנערך לתושבי ישראל בקהילות בחו"ל, למרות שהמתגיירים לא נקלטו בקהילות אלא שבו לישראל(העתירות נתקבלו ברוב דעות).

א. העותרים באו ממקומות שונים בעולם לישראל וכאן החלו בהליכי גיור. הם השתתפו כשנה בקורסים ללימודי יהדות. בתום הקורסים עברו תהליך גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל ובסמוך לאחר מכן חזרו לישראל. הם ביקשו להכיר בהם כיהודים לעניין חוק השבות ושר הפנים סירב לבקשתם, שכן עובר לגיורים הם לא היו חברים בקהילה היהודית שבמסגרתה גויירו. עתירתם נתקבלה ברוב דעות.
ב. הנשיא ברק: המדינה אינה חולקת על כך כי חוק השבות מכיר בגיור שנערך מחוץ לישראל, יהא הזרם שבמסגרתו נערך הגיור אשר יהא. אך עמדת המדינה הינו כי לצורך חוק השבות המדינה זכאית לבחון, בין היתר, אם ננקטו לגבי המתגייר ההליכים המקובלים הנקוטים בידי הקהילה בחו"ל כלפי אדם נכרי המבקש להשתלב בה כחבר מן המניין לכל דבר ועניין, והאם הגיור נעשה על ידי גוף דתי שקיבל הכרה לכך על ידי קהילה יהודית מוכרת. עמידה על דרישות אלה תבטיח כי הגיור לא ינוצל לרעה, לשם רכישת זכויות כלכליות בלא כל רצון להצטרף לעם היהודי. ברם, המסקנה שהמדינה גוזרת מגישה זו - הכרה רק בגיור של מי שמבקש להצטרף לקהילה ולהשתלב בה - אינה מקובלת כלל ועיקר. די בכך כי האחראים לכך מטעם אותה קהילה יודיעו כי אדם התגייר על פי אמות המידה הרגילות המקובלות בה והנוהגות בכל הגיורים באותה קהילה. המסקנה היא כי כל אחד מהעותרים התגייר מחוץ לישראל באופן שהוא מקיים את הגדרת הדיבור יהודי שבחוק השבות. הוא זכאי לעלות לישראל והוא זכאי לקבל אשרת עולה. פסק דין זה אינו מכריע בשאלה אם גיור רפורמי או קונסרבטיבי הנערך בישראל מוכר לעניין חוק השבות, ואין מקום להכריע במסגרת דיון זה בשאלת ההכרה בגיור שנערך בישראל.
ג. לפס"ד זה הצטרפו המשנה לנשיא (בדימוס) מצא, המשנה לנשיא חשין, והשופטות בייניש, נאור, חיות.
ד. השופטת פרוקצי'ה: ראוי להותיר על כנו את מבחן ההסתפחות אל הקהילה המגיירת בחו"ל למשך תקופת זמן משמעותית כפי שהציבה המדינה בתורת מבחן סביר ותקף, גם אם לא כמבחן בלעדי. על כן יש להותיר את העתירות תלויות ועומדות למשך תקופה נוספת; בד בבד יש להנחות את הרשות המוסמכת לגבש כללי מדיניות מפורטים בסוגיה זו. על רקע כללי מדיניות כאלה, יהיה בידי העותרים לכלכל את צעדיהם להבא.
ה. השופט לוי: אין לבית המשפט הכלים להכריע בשאלת כשרותו של הגיור, ועל כן מצווים לתור אחר גוף ממלכתי שעניין זה מצוי בתחום מומחיותו. כזה הוא המערך
הממלכתי החדש של הגיור, אשר יכול לפרסם, לאחר בדיקה מקיפה, את רשימת הקהילות היהודיות בחוץ לארץ, אשר אחר הליכי הגיור הנהוגים בהן לא יהיה מקום להרהר. ובאשר לאלה שעברו הליכי גיור בקהילות אחרות, "לא מורשות", התנאי שמציגה המדינה, היינו הצטרפות לקהילה יהודית בחוץ לארץ כתנאי להכרה בגיור שיעשה באותה קהילה, הינו תנאי סביר וראוי של שר הפנים.
ו. השופט טירקל: מסכים להצעתו של השופט לוי להסמיך את המערך הממלכתי החדש של הגיור, כאמור בפסק דינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא (בדימוס) מצא, המשנה לנשיא חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, גב' נאור, גב' חיות. עוה"ד אורי רגב וגב' ניקול מאור (סנטר) לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 31.3.05).

ע.פ. 4917/02 + 4909/02 + 4855/02 - מדינת ישראל נגד ד"ר איתמר בורוביץ ואח'

*הרשעת חברות ביטוח ומנהליהן בעבירות לפי חוק ההגבלים והחמרה בעונש. *דחיית טענה של "הגנה מן הצדק" שהתבססה על הפלייה בהגשת אישומים לפי חוק ההגבלים וטענה של "זוטי דברים". *"טעות משפטית" לעומת "טעות במצב הדברים"(מחוזי י-ם - ת.פ. 417/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. בשנת 1992 פתח הממונה על ההגבלים העסקיים בבדיקת התנהלותו של שוק הביטוח, בהתייחס לחוק ההגבלים. משהושלמו החקירות התקיים הליך שימוע בו הושגו הסדרי טיעון עם איגוד חברות הביטוח, שש חברות ביטוח וכן אחד-עשר נושאי משרה בחברות האחרות. אלה הורשעו על יסוד הודאותיהם בעבירות לפי חוק ההגבלים ונענשו. חברת הביטוח הפניקס ומנהלה בורוביץ, וכן חברת הביטוח איילון ומנהליה, שלא הצטרפו להסדרי הטיעון, הואשמו ביצירת קרטל רחב היקף במהלך השנים 1993-1991. בפתח המשפט ביקשו מערערי איילון לבטל את כתב-האישום נגדם מטעמי "הגנה מן הצדק": בשל כך שהתביעה הפלתה אותם לרעה לעומת חברות ביטוח שונות אשר לא הועמדו כלל לדין; ובשל כך, שלטענתם פעלו בשל חרם שהוטל עליהם על-ידי החברות שהיו צד לקרטל. טענת סף זו נדחתה. טענה אחרת היתה כי התביעה מנצלת לרעה את הראיונות שהיא עורכת עם עדי התביעה, קודם לעלותם על דוכן העדים, במטרה לדלות מהם פרטים נוספים שלא הוזכרו על-ידיהם בשלב החקירה. בהחלטת ביניים חייב בית-המשפט את התביעה, למסור לידי המערערים את כל התרשומות המלאות של הראיונות שקיימה עם עדי התביעה. הסניגורים השיגו על שתי החלטות ביניים אשר בגדר האחת מהן סירב בית-המשפט להורות על הסרת חיסיון שהטיל שר המסחר והתעשייה על זהותו של אדם (שכונה "המודיע") אשר מסר מידע על אודות ההסדרים הכובלים בשוק הביטוח ובגדר ההחלטה השנייה נעתר בית-המשפט לבקשת התביעה והתיר לה להגיש, בשלב הסיכומים, ראיה נוספת שמטרתה להוכיח כי להסדרים הכובלים נשוא האישומים לא ניתן היתר או אישור כדין.
ב. בסיכומו-של-דבר הרשיע בית-המשפט את מערערי איילון בחמש עבירות של עשיית הסדרים כובלים; הפניקס ובורוביץ הורשעו בארבע עבירות של עשיית הסדרים כובלים. הפניקס נקנסה בסך 12 מיליון ש"ח, איילון נקנסה בסך 6.6 מיליון ש"ח. בורוביץ נידון לשישה חודשי מאסר בפועל, לשנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 600,000 ש"ח; לוי רחמני נידון לשישה חודשי מאסר בפועל, לשנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 300,000 ש"ח; ואילו נגה רחמני נדון לשלושה חודשי מאסר בפועל, לתשעה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 150,000 ש"ח. הוגשו ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ג. דוקטרינת ההגנה מן הצדק עשויה לחול, בין היתר, אם שוכנע בית-המשפט בצדקת טענתו של הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות. תרופתו הרגילה של נאשם הטוען טענת "הגנה מן הצדק" הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו. תשובתם של באי-כוח המדינה לטענת ההפליה של מערערי איילון מניחה את הדעת כי החלטות התביעה ביחס לאי העמדתן לדין של החברות האחרות, התבססו על שיקולים ענייניים. אשר לטענתם כי יש לבטל את כתב-האישום כנגדם לנוכח החרם שהשותפות לקרטל הטילו על איילון, יש להשיב על כך כי הטענה לא התיישבה, כלל ועיקר, עם ראיות שהעידו על מעורבותם של מערערי איילון בגיבוש ובאכיפת ההסדרים הכובלים.
ד. לגופם של דברים - סעיף 2 לחוק ההגבלים מגדיר הסדר כובל, ומי הם ה"צדדים" להסדר כובל. אין צורך בעשיית מעשה כלשהו ליישום ההסדר על מנת להיות "צד" לו. אדם נחשב צד להסדר גם אם הצטרף אליו לאחר שגובש, שכן עבירת ההסדר הכובל הינה עבירה "נמשכת". סעיף 2 קובע, כחלק מהגדרת המונח "הסדר כובל", מספר חזקות, שלפיהן הסדרים העוסקים בנושאים מסויימים, ייחשבו כהסדרים כובלים. עריכת הסדרים שעניינם תיאום מחירים או חלוקת השוק, נתפסים בגדר החזקות הקבועות בסעיף זה. תנאי לשכלולה של עבירת ההסדר הכובל לפי סעיף 4 לחוק ההגבלים הינו היעדר "הכשר" להסדר האמור. על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את היעדר ה"הכשר". במקרה דנא הגישה התביעה תעודת "עובד ציבור" כי לא ניתן "הכשר". אין כל מניעה לאפשר את הוכחת היסוד השלילי של עבירת ההסדר הכובל באמצעות תעודת עובד ציבור, המוגשת לפי סעיף 23 לפקודת הראיות. עובד ציבור שבודק את המרשם רשאי לציין בתעודה הן את דבר קיומו של רישום והן את דבר היעדרו של רישום.
ה. הפריט הנוגע לאשמת המערערים בעשיית הסדר כובל בענף ביטוח רכב לשנת 1992 לא הוכח מעבר לספק סביר. הממצאים אליהם התייחס ביהמ"ש המחוזי אינם מבססים במידה הנדרשת את מסקנת בית-המשפט, שבין המערערים ושותפיהם אמנם הושגה הסכמה להכניס שינויים אחידים בתעריפי ביטוח כלי הרכב בשנת 1992 לפיכך הוחלט לזכות את המערערים, מחמת הספק, מן העבירה שבה הורשעו בגדר פריט זה.
ו. בורוביץ טען כי טעה בהבנת המונח "הסדר כובל", ולכן, לא היה מודע כי המעשים שבעטיים הובא לדין עונים להגדרת המונח "הסדר כובל", היינו, טעות במצב הדברים דווקא - ולא בטעות במצב המשפטי. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין יסוד לטענת הטעות מן הבחינה העובדתית אך נכון היה להניח, כי "אם טעו... לחשוב שמעשיהם אינם עולים כדי הסדר כובל ... אין הם אחראים בפלילים מפאת הסייג של טעות במצב הדברים". להנחה זו קשה להסכים. טענת הטעות בהבנת המונח "הסדר כובל" היא, בבירור, טענה לטעות במצב המשפטי. לא נותרה איפוא אלא השאלה, אם עלה בידי בורוביץ להראות כי באורח סביר לא היה בידו להימנע מן הטעות. בית-המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי מן הבחינה העובדתית "אין כל יסוד לטענת הטעות", ואין עילה להתערב בהכרעת בית-המשפט המחוזי. בורוביץ הוסיף וטען, כי מכל מקום יש לפטרו מאחריות פלילית למעשיו באשר הללו היו בגדר "זוטי דברים". טוב היה לה לטענה זו אלמלא נטענה.
ז. אשר למידת העונש - חומרת מעשיהם של המערערים, כשלעצמה, אכן הצדיקה - כטענת המדינה בערעורה - החמרה ניכרת בעונשיהם וחיובם של נושאי המשרה שביניהם לשאת גם בעונשי מאסר שלא בדרך עבודות שירות. עם זאת, היה מקום להתחשב בשיקולים שבהם נמצא טעם להקלה בעונשי המערערים, ובהם רמת האכיפה הירודה של חוק ההגבלים בזמן הרלוונטי, בהתנהלות התביעה בהליך הראיונות שקיימה עם עדיה, והעובדה
שבמסגרת ערעור זה זוכו המערערים באחד מפריטי האישום. על כן הוחלט שלא להתערב בעונשי המאסר. מאידך הוגדל סכום הקנסות שהוטל על שלושת המערערים הללו. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש של הערעור נוהג למצות עם נאשם את הדין בערכאת הערעור, ניתן להסתפק בהכפלת סכומי הקנסות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, א. לוי, גרוניס. 31.3.05).

רע"פ 8295/02 + 9818/01 - רע"פ 9818/01 - שמעון ביטון נגד ציון סולטן +רע"פ 8295/02 - מנחם גלילי ואח' נגד ז'קלין מימון

*הכוונה הנדרשת להרשעה בקובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. *"כלל הצפיות" לעניין הכוונה הפלילית בעבירה תוצאתית או עבירה התנהגותית. *מהי הפגיעה הנדרשת להרשעה בהפרת חוק הגנת הפרטיות עקב פרסום תמונת התובע(ערעור ביטון נדחה פה אחד; ערעור גלילי נדחה בחלקו ברוב דעות ונתקבל בחלקו פה אחד).
א. גלילי הוא בעליו ועורכו של המקומון "השבוע באשדוד" (להלן - המקומון). מימון, עסקה כעוזרת לגננת בגן ילדים עירוני באשדוד. ביום 16.12.1994 התפרסמה במקומון כתבה, שכותרתה "הדברת כינים נוסח ז'קלין". בכתבה נשזרו ביטויי גנאי למעשיה הנטענים של מימון, ולוותה בשתי תמונות שלה שצולמו בפתח גן הילדים. מימון הגישה לבית משפט השלום בקרית גת קובלנה פלילית נגד גלילי וכתב העתון, (להלן: המערערים) לפי חוק איסור לשון הרע, בגין פרסום הכתבה, ולפי חוק הגנת הפרטיות, בגין צילומה של המשיבה ופרסום תמונותיה. בתחילה, זיכה בית משפט השלום את המערערים מכל אשמה. ביישמו את האמור בע"פ 677/83 (פ"ד לט(3) 205); להלן - פרשת בורוכוב), נמנע בית המשפט מלהחיל על המקרה את הכלל, כי דין צפיית התוצאה בדרגה קרובה לוודאות כדין כוונה להשיג אותה תוצאה ("כלל הצפיות"). כן זוכו המערערים מעבירות על חוק הגנת הפרטיות, מאחר שלא התקיים היסוד העובדתי הנדרש לקיומן. לאחר ערעורה של מימון והחזרת התיק לדיון מחודש בבית המשפט השלום הורשעו המערערים. ערעורם לביהמ"ש המחוזי נדחה. הם ביקשו וקיבלו רשות ערעור. הערעור נדחה ברוב דעות לעניין עבירת לשון הרע ונתקבל פה אחד לעניין הגנת הפרטיות.
ב. המערער ביטון, היה עורך המקומון "עיתון אחר", בבית שמש, והמשיב, סולטן, עורך המקומון "קרן אור" בבית שמש. על רקע מערכת הבחירות לראשות עיריית בית שמש, פרסם המשיב בעיתונו ארבע כתבות, התוקפות את המערער. המערער הגיש לבית משפט השלום בירושלים קובלנה פלילית נגד המשיב, בעבירות לפי חוק איסור לשון הרע. בית משפט השלום זיכה את המשיב מכל האישומים. נקבע כי משנשללה תחולת כלל הצפיות, לא עלה בידי המערער להוכיח כוונה של המשיב לפגוע באמצעות הפרסומים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המערער. הוא ביקש רשות ערעור והרשות ניתנה. לבקשת בית המשפט, הגיש היועץ המשפטי לממשלה את התייחסותו לסוגיות הנדונות בהליכים אלה. היועץ המשפטי סבור, כי עת היא להפוך את הלכת בורוכוב, ולהורות שכלל הצפיות חל, ככלל, גם בעבירות מטרה, ובפרט בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. אשר להתקיימות היסוד העובדתי של העבירה בנסיבות בהן צילומו של אדם משולב בכתבה פוגענית, שיש בה כדי לשון הרע - היועץ המשפטי בדעה, שיש לכלול בגדרי העבירה גם פרסום תמונתו של אדם בלתי-מוכר בהקשר לכתבה פוגענית. הערעור נדחה.
ג. הנשיא ברק: חוק איסור לשון הרע, קובע עבירה התנהגותית. העבירה אינה כוללת פרט תוצאתי. בעבירה זו אין מדובר ביסוד הנפשי של "כוונה", כפי שזה מוגדר כיום בסעיף 20(א)(1) לחוק העונשין, באשר יסוד נפשי זה נסב על "תוצאות המעשה", ואילו עבירת לשון הרע אינה עבירה תוצאתית. למצבים מסוג זה מתייחס כיום סעיף 90א(2) לחוק העונשין ולפיו דרישת ה"כוונה לפגוע" הינה דרישה לקיומו של יסוד
נפשי מיוחד אצל העושה, בעת קרות ההתנהגות האסורה. המפרסם לשון הרע בלא שהתכוון לפגוע באמצעות הפרסום - אינו עובר עבירה פלילית. ומה באשר למפרסם שלהתנהגותו נלווה יסוד נפשי של צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה - ההלכה, כי כלל הצפיות לא יוחל באורח אוטומטי בכל עבירות ה"מטרה", נשתרשה טרם קבלתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39). תיקון 39 עיגן, מפורשות, את כלל הצפיות במשפטנו בכל הנוגע לעבירות תוצאתיות בעלות יסוד נפשי של כוונה. הוא לא עשה כן ביחס לעבירות התנהגותיות. נראה כי לא יהיה זה נכון לסטות מן ההלכה הקיימת, מהלכת בורוכוב, לפיה כלל הצפיות אינו חל בעבירת לשון הרע. כדי לבסס את האישום חייב התובע להוכיח, מעבר לספק סביר, כי מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באמצעות הפרסום.
ד. בפרשת ביטון - זוכה המשיב מעבירת לשון הרע. בית משפט השלום קבע, כי על אף בוטות הפרסום לא הוכח כי המשיב התכוון לפגוע במערער. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על קביעה זו. אין להתערב בקביעה זו, שהיא במומחיותה של ערכאת הדיון. בהיעדר תחולה לכלל הצפיות, יש לדחות ערעור זה, ולהותיר את זיכוי המשיב על כנו.
ה. בפרשת מימון - סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות מגדיר כפגיעה בפרטיות: "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". לא מדובר בעבירה תוצאתית: אין דרישה שהפרסום ישפיל או יבזה למעשה. השאלה הנשאלת היא האם פרסום תמונה "תמימה" של פלוני בצמוד לכתבה הכוללת דברי לשון הרע ביחס לאותו פלוני, נכללת בהגדרת סעיף 2(4). לפי הפירוש האחד, האיסור הפלילי הוא רק על פרסום תצלומו של אדם, כאשר נסיבות פרסומו של אותו תצלום מסויים עלולות להשפיל את האדם או לבזותו ("הפירוש הראשון"). לפי הפירוש האחר, האיסור הפלילי חל על פרסום של כל תצלום של אדם, יהיה אשר יהיה תכנו של התצלום, כאשר ההקשר בו הושם התצלום עלול להשפיל את האדם או לבזותו ("הפירוש השני"). מבין שני הפירושים האפשריים, יש לבכר את הפירוש הראשון. מוסכם, שבתצלומיה של מימון המשיבה כשלעצמם אין כדי להשפילה או לבזותה. על כן יש לזכות את המערערת מעבירה זו.
ו. (דעת מיעוט): בפרשת מימון - הורשעו המערערים בעבירת לשון הרע. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערים התכוונו לפגוע במשיבה. אכן, הכתבה שפורסמה כתובה בסגנון סנסציוני, בוטה וגס. אך ספק אם יש בכך ללמד על יותר מאשר איכותה של הכתבה עצמה. בפני בית המשפט לא הובאו כל ראיות על יחסם של המערערים למשיבה או על שאיפתם דווקא לפגוע בה. בנסיבות העניין, דין הערעור להתקבל, ויש לזכות את המערערים מעבירת לשון הרע.
ז. השופט לוי: אכן, אין מקום לשנות מההלכה שנפסקה בפרשת בורוכוב. עם זאת, נראה כי "הכוונה לפגוע" הוכחה בפרשת מימון גם על פי המבחנים שהתווה הנשיא ומכאן כי נכון יהיה לדחות גם ערעור זה.
ח. המשנה לנשיא חשין: הוראת סעיף 20 (ב) לחוק העונשין מקבעת בחוק החרות את דוקטרינת הצפיות, ואולם היא מייחדת עצמה לעבירות תוצאתיות להבדילן מעבירות-התנהגות. העבירה של פירסום לשון הרע עבירת-התנהגות היא המלווה בכוונה, וממילא אין הוראת סעיף 20(ב) נאחזת בה. הוראת סעיף 20(ב) יצר מהפך-זוטא בנושא "דוקטרינת הצפיות". שינוי זה שנתחולל בדין החרות בעניינן של עבירות-תוצאה נודעת לו השפעה על עבירות-התנהגות המלוות בכוונה אף-הן. העבירה של פירסום לשון הרע
היא עבירת-התנהגות, אך יש בה גם סימנים מובהקים של עבירת-תוצאה. על כן העבירה הפלילית שבפירסום לשון הרע פורשת עצמה גם על צפיות קרובה לוודאות. בפרשת מימון - הכתבה כתובה בלשון בוטה וקשה, והמסקנה העולה מכך היא כי היתה למערערים צפיות ברמה של קירבה לוודאות כי מימון תיפגע מן הפירסום. מסקנה: המערערים חייבים בדינם. יתר-על-כן: גם לו קיבלנו את פירושו של הנשיא למושג הכוונה, היה מקום להרשיע את המערערים. כוונתם של המערערים לפגוע במימון נלמדת כמו-מעצמה מן הלשון הקיצונית והחריפה בה נוסחה הכתבה ומן התיאורים המוגזמים והמופרכים שבה.
ט. השופטת בייניש: בסוגיה העקרונית שעניינה היסוד הנפשי הנדרש על-פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע - יש להותיר על כנה את הלכת בורוכוב. אשר לתוצאה המעשית בשתי הפרשות שבפנינו - דין הערעורים להידחות.
י. המשנה לנשיא מצא: מסכים לדעתו של המישנה לנשיא חשין, בדבר תחולתה של הילכת הצפיות על העבירה הפלילית הקבועה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, אך בשונה מדעתו הוא סבור כי הילכת הצפיות ראויה לחול על כלל עבירות המטרה ההתנהגותיות. אשר ליישומה של עבירת פרסום לשון הרע על נסיבות המקרים שלפנינו: ביחס לפרשת מימון מסכים למסקנת המישנה לנשיא חשין, כי המערערים צפו, ברמה של קירבה לוודאות, כי המשיבה תיפגע מן הפרסום ועל כן דין ערעורם להידחות. נימוקו הוא שלא הוכח כי המשיב התכוון לפגוע במערער, או צפה (ברמה של ודאות קרובה) את הפגיעה במערער.
יא. השופטים טירקל, ריבלין וגב' פרוקצ'יה הצטרפו לעמדתו של הנשיא ברק. השופטת נאור הצטרפה לדעתו של המשנה לנשיא (בדימ') מצא, הן לענין ההנמקה והן לענין התוצאה האופרטיבית.
יב. הוחלט ברוב דעות כי אין מקום לסטות מהלכת בורוכוב הוחלט ברוב דעות, לדחות את הערעור בפרשת מימון לעניין עבירת לשון הרע, והוחלט פה אחד לקבל את הערעור לעניין עבירת הפגיעה בפרטיות, וכן הוחלט פה אחד לדחות את הערעור בפרשת ביטון.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא (בדימוס), המשנה לנשיא חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גב' נאור. ביטון לעצמו, סולטן לעצמו, עו"ד אורי פיינטוך לגלילי, עוה"ד אילן בומבך ויריב רונן למימון. 31.3.05).

בש"פ 1696/05 - מדינת ישראל נגד סלימאן חוסייני

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של נסיון לרצח, חבלה ועבירות בנשק (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק נגד בני משפחה של פלג יריב מבין תושבי השכונה, במסגרת סכסוך אלים מתמשך. על פי האישום, הגיעו בני משפחה מהפלג היריב לנצרת כדי להשתתף בארוע משפחתי. בחוזרם מן הארוע במכוניתם, באה מולם מכונית ובה המשיב ושני אנשים נוספים, ואלה ירו מתוך מכוניתם כ-15 כדורים לעבר יושבי המכונית האחרת. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר המשיבים עד תום הליכים. הוגש תסקיר מעצר, אולם לאחר שנשללה חלופה שהוצעה, הסכימה באת כוח המשיב למעצר. כעבור זמן ביקש המשיב עיון חוזר בהחלטת המעצר. ביהמ"ש קמא קבע כי טענת אליבי של המשיב לא הופרכה ואף נתמכת בהודעותיהם של שני עדים, ויש בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית שהוצגה. עיקרה של טענת האליבי הוא כי בעת ארוע הירי שהה המשיב עם אשתו ואדם נוסף בפיקניק ביער ציפורי ולכן לא יתכן שהיה מעורב בירי. הערר נתקבל.
עיון בראיות התביעה מצביע על כך שישנן ראיות לכאורה בעניינו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי הוטרד מטענת האליבי שהעלה המשיב. בדיון בערר הוגשה חוות דעת של מומחה
לאיכון טלפונים וממנה עולה כי במועד הרלבנטי לירי בין השעות 00:19-00:16 לא היה המשיב ביער ציפורי, מאחר שבין השעה 33:17 ועד 13:18 השתמש במכשיר הטלפון הסלולרי שברשותו אך לא מיער צפורי, אלא מאיזור ריינה, הנמצא בסמוך למקום הירי. מחוות הדעת ניתן גם ללמוד כי עד האליבי לא נכח ביער ציפורי בשעה 44:16 כפי שניסה לטעון. על יסוד כל כך מתבקשת המסקנה כי דרישת הראיות לכאורה לצורך הליך זה באה על סיפוקה. העבירות המיוחסות למשיב מעלות עילות מעצר הן בשל מסוכנותו והן נוכח העובדה כי מדובר בסכסוך פלגים יריבים המתמשך תקופה ארוכה וגבה כבר מספר קורבנות בנפש ופגיעות גוף אלימות אחרות. יתר על כן, המשיב נמלט מהמשטרה במשך מספר חודשים ונעצר רק כעבור 4 חדשים מיום האירוע. אף עובדה זו תורמת למסקנה כי אין מנוס מהמשך מעצרו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אסף רוזנברג לעוררת, עו"ד גב' תמי אולמן למשיב. 29.3.05).

בש"פ 2453/05 - מחמוד חטיב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות חבלה, כאשר כל הנאשמים שוחררו בערובה והעורר נשלח למעצר לאחר שהפר את תנאי השחרור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

נגד העורר ושלושה חשודים נוספים הוגש כתב אישום שלפיו העורר, אחיו ושני נאשמים נוספים הגיעו לביתם של המתלוננים כשהם מצויידים בסכינים, דקרו את המתלוננים, הסיעו את אחד מהם לביה"ח לקבלת טיפול רפואי ונמלטו. העורר שוחרר למעצר בית מלא למשך 10 ימים, מלבד יציאה קצרה למכולת, והוא נעצר באילת, בניגוד לתנאי מעצר הבית, ואף נתפסו אצלו כ - 48 גרם חשיש. המדינה ביקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר בלבד, ונימק את החלטתו בכך, שהעורר הפר את תנאי מעצר הבית. הערר נתקבל.
תקיפת אדם בנשק קר, הפכה לתופעה שכיחה במחוזותינו וביהמ"ש העליון התריע לא פעם על התגברותה של תופעה זו ועל הצורך להיאבק בה בכל דרך. על פניו, לעורר חלק בלתי מבוטל במסכת האירועים המתוארת בכתב האישום. עם זאת, אין מיוחס לעורר עצמו ביצוע מעשה הדקירה. על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי שוחררו האחרים למעצר בית. מעצר העורר אינה נובעת בהכרח ממסוכנותו לציבור, אלא משום החשש מפני הפרות נוספות של תנאי החלופה על ידי העורר. אכן, הפרת תנאי החלופה על ידי העורר, די בה, כשלעצמה, כדי להביא לסטייה מעיקרון השוויון. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, יש מקום לבחון אפשרות חלופת מעצר. העורר הנו צעיר כבן עשרים וזו מעידתו הראשונה. תסקיר המעצר חיובי לגביו וממליץ על שחרורו. שהותו של העורר בתנאי מעצר עלולה לסכנו מפאת חשיפתו לסביבה עבריינית. לנוכח האמור, יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי לבחינת תנאי חלופת מעצר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד נסאר מוסטפא לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 28.3.05).

ע.פ. 771/05 - דוד ועקנין נגד מדינת ישראל

*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט דן בעבר מספר פעמים באישומים נגד המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער התנהל בפני שופטת בבימ"ש השלום בפתח-תקוה תיק פלילי (להלן - התיק הראשון). בתיק זה יוחסו לו עבירות תקיפה, גניבה והחזקת נכס החשוד כגנוב. לאחר 4 ישיבות הוכחות, במהלכן נשמעו עדויות הצדדים, לרבות עדות המערער, חזר בו המערער מכפירתו והודה, במסגרת הסדר טיעון. ביום 1.12.04 הורשע המערער ודינו נגזר ביום 28.12.04. באותו יום, נקבע להוכחות בפני אותה שופטת כתב אישום נוסף בו יוחסו למערער עבירות
של הפרת הוראה חוקית, סחיטה באיומים, זיוף וקבלת דבר במרמה. לאחר חילופי ייצוג ומספר דחיות, הגיש המערער (ביום 18.1.05) בקשה לפסילת ביהמ"ש. לטענת המערער, העובדה שאותו מותב ישב בתיק הראשון, הרשיעו וגזר את דינו, תוך שהוא נחשף לגיליון הרשעותיו, יוצרת חשש ממשי למשוא פנים כלפיו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בציינו כי עצם העובדה שאותו שופט דן פעמים חוזרות בעניינו של אותו נאשם, אינה מקימה עילה לפסילתו. יתר על כן, בתיק הראשון, אף שנשמעו ראיות, הושג הסדר טיעון בין הצדדים, ועל כן לא נקבעו ממצאי מהימנות לגבי המערער. הערעור נדחה.
הלכה היא כי היכרות קודמת של ביהמ"ש עם נאשם אינה מהווה, לכשעצמה, עילת פסלות, ועל כן, אין לפסול שופט מלשבת בדינו של נאשם, רק משום שבעבר דן השופט אותו נאשם. אפילו מדובר בהיכרות "טרייה" בין המערער לביהמ"ש, אין בכך כדי לפוסלו, וממהות ההיכרות עם המערער, והכרעה בתיק הראשון, נובעת, מניה וביה, חשיפה לגיליון הרשעותיו. השאלה שיש לשאול היא האם החשיפה לאותו מידע מקימה חשש ממשי למשוא פנים. התשובה לשאלה זו תיבחן בכל מקרה ומקרה באופן פרטני על-פי נסיבותיו. בנסיבות המקרה דכאן אין חשיפה המקימה חשש ממשי למשוא פנים. בתיק נשוא ערעור הפסלות מואשם המערער בעבירות שונות מאלה שהורשע בהן בהליך האחר המופיעות בגיליון הרשעותיו. לא ניתן ללמוד מעבירות אלה דבר לעניין ביצוע העבירות המיוחסות לו בהליך הנוכחי. כן מדובר במעבר זמן רב יחסית מאז עיין ביהמ"ש בגיליון ההרשעות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עידו לוין למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 17.3.05).

רע"א 272/05 - גדעון וגילה הרשקוביץ נגד שאהין חוריה

*דחיית בקשה לסעד מן הצדק בתביעת פינוי, כאשר המבקש ביצע תוספת בניה בניגוד לחוזה השכירות (הבקשה נדחתה).

בימ"ש השלום קיבל תביעת פינוי שהגיש המשיב נגד המבקשים והורה על הריסת תוספת שבנו המבקשים בדירה וכן על תשלום הפרשי דמי שכירות בגין העבר, וכן דמי שכירות ראויים באשר לתוספת. נדחתה בקשה לסעד מן הצדק. ערעור המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש סבר, כי לעניין סעד מן הצדק היה רשאי ביהמ"ש קמא לשקול נסיבות הקשורות באי קיום צו ההריסה לתוספת שנבנתה שלא כדין, וכן התנהגות המבקשים במהלך המשפט. אף בבקשה דנא נטענה עילת הסעד מן הצדק. הבקשה נסמכת על סעיף 132(ב) לחוק הגנת הדייר, שלפיו "ניתן פסק דין בתביעת פינוי והוגש עליו ערעור, רשאי ביהמ"ש שלערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". הבקשה נדחתה.
אין מתעוררת כאן סוגיה משפטית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים ושככלל קיומה הוא תנאי למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. בקשר לטענת הסעד מן הצדק - אכן, הרשות בידי ביהמ"ש לערעורים, "לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". הסמכות קיימת ואולם, סמכות זו - של ביהמ"ש לערעור - נשקלה במקרה דנן על ידי ביהמ"ש המחוזי בשבתו לדון בערעור, ולא נמצא כי יש מקום להפעילה. גם אין מקום להפעילה בבקשה דנא. נעשתה כאן תוספת בניה בניגוד לחוזה השכירות - וזאת לפני עשור. תוספת זו היתה נשוא הליכים פליליים ואף לא קיבלה הכשר בוועדה המקומית. אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט ברגישות מובנת. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד עמירם חרלף למבקשים. 13.3.05).

בש"פ 998/05 - קחבר פפיסמדוב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להחזרת "תפוסים" שנתפסו ע"י המשטרה וששימשו להדפסת שטח כסף מזוייפים והערכאה שצריכה לדון בבקשה כזו לאחר שהוגש כתב אישום (הבקשה נדחתה).

ב-6.1.04 נעצר המבקש בחשד לזיוף כסף. בחיפוש בביתו נתפסו חומרים שונים המשמשים להדפסת שטרי כסף. כתום כשבעה חודשים מיום התפיסה, הגיש המבקש בקשה, לפי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי להחזרת התפוסים. המשטרה התנגדה וביקשה לחלט את הציוד לפי סעיף 469 לחוק העונשין. בימ"ש השלום הורה על החזרת התפוסים בכפוף לערבויות ולהוראות נוספות. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. ביני לביני הגישה התביעה כתב אישום נגד המבקש בעבירות של ניסיון לזיוף שטרי כסף והחזקת חומר לזיוף שטרי כסף. ביהמ"ש המחוזי החליט כי "על אף שהמשטרה לא פעלה במסגרת הזמן הקבוע בפקודת סדר הדין הפלילי, משהוגש לבסוף כתב האישום, תוקן הפגם שבאי הגשתו במסגרת ששת החודשים המנויים בחוק", ולכן אין להחזיר את התפוסים. בבקשת רשות הערעור נטען כנגד מחדלי המשטרה והתביעה, בכך שלא הוגשה בקשה להמשך החזקת התפוסים בתוך ששת החודשים הקבועים בחוק. המדינה משיבה, כי הערכאה המתאימה לניהול ההליך היא עתה בימ"ש השלום בראשון לציון, בו מתנהל משפטו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
התדיינות זו, שהעסיקה כבר ארבעה שופטים בשלוש ערכאות ועתידה להעסיק עוד, היתה מתייתרת אילו קיימה המשטרה את צו המחוקק בסעיף 35 סיפא לפקודה, קרי היתה פונה לבימ"ש השלום להארכתה של תקופת ששת החודשים. משלא עשתה כן, אין לבוא בטרוניה עם המבקש שניסה לקבלם חזרה. בנסיבות המקרה, אכן "אילצה" המשטרה, את המבקש לפנות לבימ"ש השלום כפי שעשה, וכדין הוגש הערר לביהמ"ש המחוזי. ואולם, משהוגש כתב אישום, נראה כי הזירה הנכונה לטיפול בעניין היא בימ"ש השלום בראשון לציון. לעניין זה רלבנטיות, בין השאר, הוראות סעיף 36 לפקודת מעצר וחיפוש, וכן - לפי הצורך - סעיף 144 לחסד"פ.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אסף בקרמן למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 20.3.05).

רע"א 1098/05 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד רות פינקלשטיין ואח'

*ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לדון בזכויות מהותיות של בעלי הדין השונים ואין הוא מוסמך להכריע בשאלת תקפו של משכון כאשר מועלית בפניו טענה הכופרת בעצם תקפו של המשכון (הבקשה נדחתה).

בשנת 1998 שיעבד ישראל פינקלשטיין (להלן - החייב) לטובת המבקש זכות חכירה שהוקנתה לו על ידי המינהל לגבי נכס מקרקעין בעיר צפת (להלן - הנכס הממושכן). בשנת 1999 פתח המבקש בהליכים לביצוע שטר המשכון בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, בגדרם מונה כונס נכסים. בחודש מרץ 2002 נחתם הסכם למכירת הנכס הממושכן. ההסכם קיבל את אישורו של ראש ההוצאה לפועל. ביום 25.4.02 הגישה המשיבה לראש ההוצאה לפועל בקשה לביטול אישור המכירה, בטענה כי זכויות החכירה בנכס הממושכן שייכות לה. אין מחלוקת כי למשיבה, שהינה גיסתו של החייב, זכויות חכירה בחלקת המקרקעין שהנכס הממושכן מהווה חלק הימנה. ביום 12.5.02 דחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה בקבעו, כי זכויות החכירה של המשיבה אינן משתרעות על הנכס הממושכן. ביום 16.2.04 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בנצרת תובענה נגד המבקש, הקונים והמינהל, בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו זכויות החכירה בנכס הממושכן שייכות לה ומכירתן לקונים אינה תקפה. בתגובה הגיש המבקש בקשה לסילוק התובענה על הסף, באשר, הסוגיות אשר הועלו בגדר התובענה נדונו לגופן ונדחו באופן המקים השתק עילה. בימ"ש קמא דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראש ההוצאה לפועל אינו רשאי לדון ולהכריע בזכויותיהם המהותיות של בעלי הדין השונים. כשם שראש ההוצאה לפועל אינו מתחקה אחר מידת הצדק שבמעשה השיפוטי אותו הוא מתבקש לבצע ואינו סוטה ממילותיו הברורות, כך הוא גם מנוע מלהכריע
בשאלת תוקפו של משכון המוגש לו לשם מימוש. להבדיל מטענת "פרעתי" שנתגבשה לאחר הפקדתו או רישומו של המשכון, היכולה להתברר בפני ראש ההוצאה לפועל, המקום לדיון בטענה הכופרת בעצם תוקפו של המשכון הוא בביהמ"ש המוסמך. החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 12.5.02 ניתנה בחוסר סמכות, ואינה יכולה להוות מעשה בית דין ולחסום את בעלי הדין שבעניינם ניתנה מלהתדיין לגבי אותן הסוגיות בעתיד, והפעם בפני הגוף השיפוטי המוסמך לכך.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ב. חיימוב רומן וג. שילוח למבקש, עו"ד ר. יאיר למשיבה. 20.3.05).

בג"צ 7200/02 - די.בי.אס. שירותי לוויין (1998) בע"מ נגד המועצה לשידורי כבלים ואח'

סמכות המועצה לשידורי כבלים לקבוע מה מספר האפיק בו ישודרו ערוצי החובה. דחיית טענה של פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק (העתירה נדחתה).

ביום 25.7.02 החליטה המשיבה 1 (להלן - המועצה) להורות לעותרת להעביר את שידורי הערוץ הייעודי בשפה הרוסית באפיק מספר 9, וכן להעביר את שידורי הערוץ הייעודי למוסיקה ישראלית וים תיכונית באפיק מספר 24. העותרת מבקשת לקבוע שהחלטת המועצה, ככל שנוגעת היא למספרי האפיקים - בטלה. העתירה נדחתה.
החוק מתיר לקבוע ברישיון לשידורי לווין תנאים לעניין מספרי האפיקים בהם יועברו ערוצי חובה. על פי סעיף 6ח(ג) לחוק מוסמכת המועצה לשנות את תנאיו של רישיון לשידורי לווין. משמקנה החוק סמכות לקבוע ברישיון לשידורי לווין תנאים לעניין מספרי האפיקים של ערוצי חובה, ממילא יש לומר כי מקנה הוא אף סמכות לשנות את תנאיו של הרישיון בכל הנוגע לסוגיה זו. טענתה של העותרת, לפיה פוגעת החלטת המועצה בזכות הקניין ובחופש העיסוק שלה, מבלי לעמוד בדרישת המידתיות הכלולה בפיסקאות ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק - מעוררת שאלות משאלות שונות. מכל מקום גם בהנחה, מבלי להכריע בדבר, כי החלטת המועצה אכן פוגעת בזכויותיה של העותרת כאמור, הרי שהחלטת המועצה הינה מידתית, לפי המבחנים לקביעת המידתיות הנדרשת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ע. צור ול. פורת לעותרת, עוה"ד א. ליכט, אברמוביץ', ש. אגמון, ר. דרור, ע. מלמד, וע. שי למשיבים. 22.3.05).

רע"פ 1666/05 - יאיר סטבסקי נגד מדינת ישראל

הכלל לגבי בגירים הוא הרשעה ופסיקת שרות לתועלת הציבור ללא הרשעה הוא חריג. המלצת שירות המבחן שהוגשה במסגרת הסדר טיעון, להסתפק בעבודת שירות ללא הרשעה היא המלצה בלבד (הבקשה נדחתה).

בין השנים 2000-1999 נהג המבקש לשהות בעמותת המטווח האולימפי הלאומי הרצליה (להלן - המטווח) כמתנדב והדריך אנשים שהגיעו למטווח במטרה להוציא או לחדש רשיון החזקת אקדח. לא היתה לו הסמכה רשמית לתפקיד מוגדר במטווח, והוא נהג כך בידיעתם וברשותם של מנהל המטווח ביבר ומדריך הירי במטווח בכר. ביום 25.12.2000 הגיע ע.מ. (להלן - המנוח) למטווח. המנוח סבל ממחלת סכיזופרניה אשר בעטייה אושפז מספר פעמים. בהתאם לבקשת המנוח, השכיר לו ביבר אקדח ותחמושת מתאימה. ביבר הורה למבקש להדריך את המנוח בהוראות הבטיחות במטווח. המבקש הוביל את המנוח לתוככי מטווח האקדחים, העביר לו את הוראות הבטיחות, ויצא מחוץ למטווח האקדחים. סמוך לאחר מכן, התאבד המנוח בירייה. המבקש הואשם בעבירת מעשה פזיזות ורשלנות בכלי יריה, בגין הדרכתו את המנוח, למרות שלא הוסמך לכך, ובגין הותרתו לבדו במטווח האקדחים, חרף ההוראות המחייבות הימצאותו של מדריך ירי בשעת הירייה. בין המבקש למדינה הושג הסדר טיעון, לפיו יודה המבקש בעובדות
כתב האישום ויתבקש תסקיר מבחן, כדי שיוכל המבקש לטעון נגד "הרשעה", ו"בכל מקרה" המדינה לא תבקש הטלת עונש של מאסר בפועל אלא מאסר על תנאי וקנס בלבד. עוד באותו יום החליט בימ"ש השלום להרשיע את המבקש, על סמך הודאתו. ביהמ"ש ביקש תסקיר שירות המבחן והנחה את השירות "להתייחס גם לשאלת ההרשעה". תסקיר המבחן היה חיובי, והמליץ להימנע מהרשעת המבקש, תוך הטלת צו שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 150 שעות. לאחר קבלת תסקיר המבחן, ביקשה באת כוח המדינה להותיר את הרשעת המבקש על כנה ולהטיל עליו מאסר על תנאי, בצירוף קנס או עבודות שירות. בא כוח המבקש ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן במלואה. לדבריו היתה "הסכמה שבשתיקה", לפיה המדינה תקבל את המלצת שירות המבחן. בימ"ש השלום החליט לאמץ את המלצת שירות המבחן, ביטל (למעשה) את הרשעת המבקש והטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש הרשיע את המבקש, אך לא החמיר בעונשו והותיר את העונש על כנו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קווים מנחים בשאלה אימתי ובאלו נסיבות רשאי ביהמ"ש לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה נקבעו בפסיקה. נמצא, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חשובה, המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אף לגופו של עניין, יצוין כי "הכלל לגבי בגירים הוא הרשעה, וההימנעות ממנה היא החריג". אין בנסיבותיו האישיות של המבקש "נסיבות יוצאות דופן" לסטות מן הכלל. המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המבקש הינה המלצה בלבד - אף אם הוגשה במסגרת הסדר טיעון - וביהמ"ש רשאי להביא במניין גם שיקולים אחרים מלבד האינטרס השיקומי של המבקש.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד יורם חכם למבקש. 24.3.05).

רע"א 8144/04 - מיכאל בודקר נגד ברטה בשקירוב ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לדחות בקשה לרשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש לתביעות קטנות שהחליט להרים את "מסך ההתאגדות" ולחייב את המבקש אישית בסכום התביעה (הבקשה נדחתה).

המשיבה 2, (חברת... תקשורת בע"מ), שהמבקש היה אחד מבעלי מניותיה ומנהליה, עשתה הסכם עם המשיבה, בו הובטח לספק למשיבה ציוד לקליטת שידורי לויין בכבלים וכן ערוצים בשפה הרוסית ושבועון מדריך טלויזיה, תוך תשלומים בשתים עשרה המחאות על סך 200 ש"ח כל אחת, ובכרטיס אשראי בשלושים ושישה תשלומים שאמורים היו לכסות יתרה בסך 4,728 ש"ח. בתביעה שהגישה המשיבה לביהמ"ש לתביעות קטנות נטען, כי עלות העיסקה היתה גבוהה מהמובטח (8,526 ש"ח במקום 7,128 ש"ח); כי הערוצים הרוסיים בחלקם לא נקלטו ואחרים נקלטו באיכות ירודה; כי את הכספים גובה חברת "דואט" יבוא ושיווק רהיטים שאין לה קשר לעיסקה, ואי אפשר לבטל את החיוב בכרטיס האשראי, וכי המבקש ואחרים התכוונו מלכתחילה "לפעול שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את הקונים". לפיכך, יש להרים - כך נתבקש - את מסך ההתאגדות. המבקש השיב, כי הנושא של הרמת מסך אינו מתאים לביהמ"ש לתביעות קטנות, וכן הכחיש את הטענות. ביהמ"ש לתביעות קטנות קיבל את התביעה בחלקה. לעניין הרמת המסך ציין כי בנסיבות העניין ניתן לייחס אחריות אישית, בין השאר, למבקש. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ונדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חוק שיפוט בתביעות קטנות, נועד ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. בחוק נקבע כי ערעור על פס"ד בתביעות קטנות יהיה ברשות, וגם לא נסגר הפתח לבקשת ערעור בגלגול שלישי. נוכח טיבו של הליך התביעות הקטנות,
על רשות הערעור בהקשר תביעות קטנות, בגלגול שלישי, להינתן במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור "רגילות". לעיצומו של עניין: הרמת מסך אמנם אינה עניין של מה בכך. לא בקלות עשו בתי המשפט שימוש בסמכות של הרמת מסך. על פניו נשמע כאילו "הרמת מסך" מצדיקה הליך בבימ"ש השלום ולא בביהמ"ש לתביעות קטנות; אך באופן עקרוני אין סיבה שבמקרים המתאימים לא תופעל הרמת מסך גם בתביעות קטנות, אם גם בזהירות הראויה, למשל, כשהמדובר - כמו בענייננו - בתביעה צרכנית באלפי שקלים בודדים. אין לשלוח את התובע להליך יקר וממושך בבימ"ש השלום רק משום שהצד שכנגד הוא חברה שהיום היא קליפה ריקה, שעה שבפיו טענות, העשויות להיות מוצדקות, נגד בעלי מניות שלה. מכלול הנסיבות מצביע לכיוון אי התערבות בחיוב שהוטל.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ר. קרופניק למבקש. 20.3.05).

רע"א 5306/04 - אוסאמה ביאעה ואח' נגד אחים בולוס... בע"מ

*תביעה שאינה לסעד כספי אלא לסעד הצהרתי בדבר ביטול הסכם, אין מקום לבררה במסגרת תביעת חוב בפני מפרק חברה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים הינם בעלים במשותף של חלק ממקרקעין מסויימים (להלן - המקרקעין). ביום 17.6.86 נחתם הסכם קומבינציה (להלן - ההסכם) בין המבקשים ומספר אחרים (יחד להלן - המוכרים), לבין המשיבה. ההסכם הופר ע"י המשיבה והמבקשים הודיעו על ביטולו. ביום 22.5.03 הגישו המבקשים תובענה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בגדרה עתרו לסעד הצהרתי לפיו ביטול ההסכם נעשה כדין. (להלן: התובענה). ביום 3.7.03 ניתן צו לפירוקה של המשיבה. בעקבות מתן צו הפירוק, עיכב ביהמ"ש המחוזי את ההליכים בתובענה. בעקבות זאת, הגישו המבקשים לביהמ"ש שעל הפירוק בקשה להתיר את המשך ניהולה של התובענה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בציינו כי המבקשים רשאים להגיש תביעת חוב למפרק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
התובענה אשר הגישו המבקשים נגד המשיבה איננה עתירה לסעד כספי, אלא לסעד הצהרתי לפיו ההסכם בוטל כדין. משתביעותיהם של המבקשים אינן כספיות במהותן, אין מקום לבררן במסגרת תביעת חוב בפני המפרק. הדרך הראוייה לברר עניינים שלא ניתן להביאם בגדר תביעת חוב הינה במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות בפני ביהמ"ש שעל הפירוק, או לחלופין במסגרת הליך בפני ביהמ"ש האזרחי נגד החברה שבפירוק, לאחר קבלת רשות לכך לפי סעיף 267 לפקודת החברות. העניין יוחזר איפוא לביהמ"ש שעל הפירוק, על מנת שיחליט האם עניינם של המבקשים יתברר בפניו או שמא בפני ביהמ"ש האזרחי.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד מ. מויס למבקשים, עו"ד ר. שרגיל למשיבה. 17.3.05).

ע.פ. 10772/04 - מדינת ישראל נגד מוחמד חסן ואח'

*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבים הם אחים, ובינם לבין המתלונן שרר סכסוך קודם. ביום 20.2.04 הורו המשיבים 2 ו-3 למתלונן להיכנס לרכבם והסיעו אותו למקום אחר, שם הצטרף אליהם המשיב 1. השלושה היכו את המתלונן וכתוצאה ממעשי האלימות נגרמו למתלונן חבלות באפו, בראשו ובעינו. ביהמ"ש המחוזי, לאחר שבחן את תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם של המשיבים, התייחס אמנם בחומרה למעשי האלימות שבצעו המשיבים במתלונן, אולם בצד החומרה, ייחס משקל נכבד לשיקולים לקולא, ובהם גילם הצעיר של המשיבים, היעדר עבר פלילי בעניינם, החרטה שהביעו, התסקירים החיוביים שהוגשו וסולחה שנערכה בין המשפחות. לפיכך גזר להם מאסר
של 5 חדשים שירוצה בעבודות שירות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נסיבות העבירות הן חמורות ומצדיקות החמרה בדין. יתר על כן, הפגיעה האלימה ארעה על רקע סכסוך קודם בין המשיבים למתלונן, וללא עונש מרתיע אין בטחון כי לא יהווה עילה בעתיד לביצוע מעשי אלימות נוספים. לשיקולים לקולא ניתן משקלם הראוי אולם משקל זה הוא יחסי בלבד כנגד חומרתם של מעשי האלימות בהם מדובר על רקע נסיבות ביצועם. בהתחשב במכלול השיקולים לקולא ובכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונש המאסר בפועל על 9 חודשים.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור וחיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' מאיה חדד למערערת, עו"ד חלילי למשיבים. 28.3.05).

רע"פ 710/05 - אפרים הניג נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לחזרה מהודייה, לאחר הכרעת הדין ולפני מתן גזה"ד (הבקשה נדחתה).

במהלך ביצוע עבודות של חציבה וחפירה בבור במסגרת פרוייקט בניה, אירעה תאונת עבודה בה נהרג אחד העובדים והשני נפצע. המבקש ועוד עשרה אנשים הואשמו בגרימת מוות וגרימת חבלה ברשלנות, ובעיצומה של פרשת ההגנה הגיעו כל הנאשמים, לרבות המבקש, להסדר טיעון עם המשיבה. בכתב האישום המתוקן תואר המבקש כמי שהיה "אחראי מקשר ומתאם" בין מזמינות העבודה לבין הפרוייקט, ומכוח תפקידו זה ומכוח תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), היה אחראי לבטיחותם של המנוח ושל הפצוע. על יסוד הסדר הטיעון הודו הנאשמים ביום 8.8.03 באשמה והורשעו. ביום 7.12.03, בטרם ניתן גזה"ד, הגיש המבקש בקשה לפי סעיף 153 לחסד"פ לחזור בו מהודאתו ולבטל את ההרשעה, וזאת בנימוק של הלכה חדשה שנתחדשה בביהמ"ש העליון בע"א 7130/01 פד"י נח (1) 1 (להלן - פרשת סולל בונה). בית-משפט השלום קבע כי שינוי בהלכה משפטית אכן מהווה נימוק מיוחד - כדרישת סעיף 153 הנזכר - להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, אלא שבפרשת סולל בונה לא שונתה ההלכה המשפטית. על דברים אלו חזר בית-המשפט המחוזי בדונו בערעור שהגיש המבקש. בבקשה דנא טוען המבקש, כי גם אם אין בפסק-הדין בפרשת סולל בונה כדי להביא לזיכויו, הרי לו היה הסניגור (דאז) מודע לפסק-הדין, לא היה מייעץ לו להודות במסגרת עיסקת הטיעון. בנוסף טוען המבקש כי טעו בתי-המשפט ביישום ההלכה שנקבעה בפרשת סולל בונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור לערכאה שלישית לא תינתן אלא במקרים חריגים המעלים שאלה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש. הבקשה הנוכחית אינה מעלה שאלות מן הסוג המצדיק מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. אף לעיצומם של דברים: הלכת סולל בונה הלכה בעקבות פסיקה מקדמת דנא. לפיכך אין צורך להידרש לשאלה האם שינוי בהלכה מהווה נימוק מיוחד לצורך חזרה מהודיה במסגרת סעיף 153. אכן, אין המדובר בבקשה לחזרה מהודיה לאחר גזר-דין, שלגביה הגישה מחמירה מטבע הדברים, אך גם במקרה של חזרה מהודיה לפני גזר-דין - "אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות". משסר הטעם המרכזי לבקשה, חידוש ההלכה - אין מקום להיעתר לה.