תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 2

ע.פ. 11331/03 - משה קיס (אריק - בר) נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 11331/03 - שיחת עצור עם שוטרים שיש בה "ראשית הודייה" דינה כדין הודייה, שניתן לבקש לגביה "משפט זוטא" לצורך הגשתה כראייה. *אי קיום "משפט זוטא" להודאת נאשם אינו מביא אוטומטית לפסילת ההודייה כראיה. *תיווך בין בלדר סמים ליבואני סמים, אין בו כשלעצמו כדי (מחוזי ת"א - ת.פ. 40020/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הצטרף לקשר ליצוא סמים מהולנד לארה"ב ובמסגרת הקשר שידל אחד בשם שטיינבוך לשמש כבלדר להעברת כמות גדולה של סמים מהולנד לארצות הברית. שטיינבוך נעצר בארה"ב כשברשותו הסמים. הקושרים לא ידעו על מעצרו, ובעקבות היעלמותו סברו כי שטיינבוך והמערער העלימו את הסמים. בהקשר זה קויימו שיחות טלפון רבות בין הקושרים לבין עצמם וכן בינם לבין המערער. באותן שיחות לא כפר המערער במעורבותו בקשר ובכך שהוא זה שהביא את שטיינבוך ליטול חלק בפרשה. בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו בעיקר על שיחות הטלפון ובכללן על שיחת טלפון אחת שהתקיימה ביום 5.11.01, בה נטל חלק גם המערער (להלן: "שיחת ההודייה"). בדברים שאמר המערער בשיחה זו ראה בית המשפט המחוזי כראשית הודיה. לשיחות אלה מצא בית המשפט קמא חיזוק. בית המשפט המחוזי הרשיע על כן את המערער בעבירה של שידול לסחר ויצוא סמים וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ודינו נגזר לשלוש שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי והפעלה, במצטבר, של שנה מאסר על תנאי. בערעורו על ההרשעה טען המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקיבל כראיה את שיחת ההודייה חרף טענתו כי ההודיה ניתנה שלא מרצונו החופשי, ובלא שקיים "משפט זוטא". כן טען כי לא הוכח שביצע מעשה של שידול, וכי בית המשפט לא ייחס משקל מספיק להימנעותה של המדינה מלהעיד את שטיינבך. הערעור על ההרשעה נדחה, ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי, וכן נדחה הערעור על חומרת העונש.
ב. בית המשפט המחוזי ראה ב"שיחת ההודייה" ראשית הודיה של המערער. לדברים אלה יש משקל ראייתי להוכחת האשמה, ועל כן, דינם כדין הודיה כמשמעותה בסעיף 12 לפקודת הראיות, והיה על בית המשפט לקיים "משפט זוטא" לעניין קבילותה של השיחה כראייה. בית המשפט דחה את הבקשה לנהל משפט זוטא, באשר למערער היו מספר הזדמנויות להתנגד להגשת ההקלטה, והוא השהה את התנגדותו. אכן, את ההתנגדות לקבילותה של הודיה על הנאשם להעלות בעת שהמדינה מבקשת להציגה כראיה. אולם, משההתנגדות הועלתה, לא היה באיחור כדי לפטור את בית המשפט מהצורך לקיים משפט זוטא. אלא שקבלת הודיה כראיה ללא קיום משפט זוטא, אינה מביאה, באופן אוטומאטי, לפסילת ההודיה, אם לא נגרם לנאשם עוול בשל אי קיום משפט הזוטא והגנתו לא קופחה. בענייננו, נפרשה במהלך המשפט המסכת הראייתית המלאה הנוגעת לטענתו של המערער בדבר איומים ולחצים שהופעלו נגדו, כך שמשפט הזוטא "נבלע", למעשה, בהליך העיקרי. במצב דברים זה, הגנתו של המערער לא קופחה.
ג. באשר להרשעה בשידול שטיינבוך לדבר עבירה - מדברי הקושרים והמערער בשיחות הטלפון, עליהן סמך ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה, ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, כי המערער הביא את שטיינבוך לקשר ותיווך בינו לבין הקושרים, אך אין ראיה על הדברים שהוחלפו בין השניים בנושא ייצוא הסם, או על כך שהמערער שיכנע את שטיינבוך ליטול חלק ביצוא הסם. לא ניתן לקבוע, על יסוד הראיות הנסיבתיות הקיימות, אם היה זה המערער שפנה לשטיינבוך או ששטיינבוך, בהיותו בלדר סמים מקצועי, הוא שפנה לעורר, והציע עצמו לביצוע המשימה. גם אם היה זה המערער שהעלה בפני שטיינבוך את רעיון הבלדרות, לא ניתן לדעת אם זה הביע מיד את רצונו ליטול חלק בקשר, או שהמערער שידל אותו להצטרף לקשר. אין בראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי כדי להרשיע את המערער בשידול לסחר וייצוא סמים.
ד. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער גם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, כאשר הפשע הינו השידול של שטיינבוך. הזיכוי מעבירת השידול, כשלעצמו אין בו כדי להביא לזיכוי מעבירת הקשר, שכן הצדדים לעבירת השידול ולעבירת הקשר הם צדדים שונים. בעוד שהצדדים לשידול הם המערער ושטיינבוך, הצדדים לעבירת הקשר הם המערער והקושרים האחרים. אך למעשה גם עבירת הקשר לביצוע פשע השידול לא הוכחה, ויש לזכות את המערער גם מהאישום בעבירה זו.

ה. בפני בית המשפט המחוזי הואשם המערער, מלבד בעבירת שידול, גם כמבצע עיקרי בעבירה של סחר וייצוא סם לפי סעיף 13 לפקודת הסמים. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מהאישום בעבירה זו, בקבעו כי "לנאשם לא היתה כל שליטה על אותה עשייה. הוא לא הכיר את מוכרי הסם, ספקיו, מחירו והכמויות המועברות". ברם, סעיף 13 לפקודת הסמים קובע: "לא ייצא אדם סם מסוכן... לא יקל על ייצואו או ייבואו...". כך שגם אם לא ניתן לראות במערער כמבצע בצוותא, על-פי אמות המידה הרגילות שנקבעו בפסיקה, לפיהן מבצע בצוותא הוא מי "שבידיו השליטה הפונקציונאלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית". הרי עבירת ייצוא או יבוא של סם, חלה גם על מי ש"הקל" על יצוא הסם, שבדרך-כלל נחשב למסייע. במקרה שלפנינו, המערער סיפק לקושרים בלדר "מומחה", כשהוא מודע לתפקיד שנועד לבלדר זה בייצוא הסם. במעשה זה הקל המערער על ייצוא הסם. על כן התקיימו בו כל יסודות העבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים ויש להרשיעו בעבירה לפי סעיף זה.

ו. במהלך המשפט החליטה התביעה לוותר על העדתו של שטיינבוך, חרף העובדה שזה הופיע בכתב האישום ברשימת עדי התביעה. לטענת המערער, מדובר במחדל שאותו יש לזקוף לחובתה של המדינה. טענה זו יש לדחות. ראשית, המדינה הניחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת להרשעתו של המערער בעבירת ייצוא הסם, ו"הדין הוא שדי בראיה 'מספקת' ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה 'המכסימלית' שניתן להשיג", שנית, אילו סבר המערער, כי יש בעדותו של שטיינבוך כדי לסייע לו, הוא היה יכול לזמנו כעד הגנה, ועובדה שלא נהג כך.
ז. אשר למידת העונש - טענתו העיקרית של המערער היא כי במהלך המשפט חלתה רעייתו, אם שתי בנותיו הקטנות, במחלה אנושה בה היא נאבקת בעיצומם של ימים אלה. על כך משיבה המדינה, כי לאור חומרת המעשים אותם ביצע המערער, לאור העובדה שהמערער לא למד את הלקח מהרשעותיו הקודמות בעבירות סמים, ולאור התנהלות המערער במשפטו, לא רק שגזר הדין אינו מחמיר עם המערער, אלא שהוא גם מקל עימו, במידת מה, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות. ואכן, בהתחשב בחומרת העבירה ובעברו הפלילי המכביד של המערער, העונש שנגזר על המערער, גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות, אינו חמור כלל ועיקר.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד גב' מיכל בכר למערער, עו"ד יוסי קירבצברג למשיבה. 8.12.04).

בש"פ 11106/04 - מדינת ישראל נגד ארנולד אלוגאוז

*שחרור בערובה כאשר שומר בבית ספר ירה והרג טכנאי מזגנים שבכניסתו לביה"ס סירב להזדהות וברח מהשומר לתוך ביה"ס(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. המשיב שימש כמאבטח של בית ספר בבני ברק, בו לומדות למעלה מאלף תלמידות. באחד הימים, בשעה 00:13 לערך, ביקש המנוח, שעבד בתור טכנאי מזגנים, להיכנס לבית הספר לשם ביצוע עבודה כלשהי אליה הוזמן. המשיב ביקש מהמנוח להזדהות והלה סירב. פרץ ביניהם עימות ובשלב מסוים שלף המשיב אקדח ודרך אותו. המנוח
נמלט לתוך שטח בית הספר ותוך כדי מרדף אחריו ירה המשיב ירייה אחת באוויר, וכאשר המנוח לא עצר ירה לעברו שלוש יריות. ירייה אחת פגעה באמה הימנית של המנוח, ירייה אחרת פגעה בבית החזה הימני והירייה השלישית פגעה ברקתו השמאלית, וזו שגרמה בסופו של דבר למותו. טענתו המרכזית של המשיב הינה כי ירה במנוח מפני שסבר בטעות כי מדובר במחבל. בית משפט קמא קיבל, למעשה, טענה זו והחליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. מבחינת חומר הראיות נראה, לכאורה, כי האפשרות לפיה המשיב חשב שהמנוח הוא מחבל איננה בלתי סבירה. אם תתקבל טענה זו של המשיב במשפטו, אפשר שתעמודנה לו הגנות שונות מפני אחריות פלילית. נקודת המחלוקת העיקרית המתעוררת במקרה דנא הינה אם היתה הצדקה לירי של הירייה הרביעית, זו שפגעה בראשו של המנוח וגרמה למותו. ישנן מספר אמרות של עדים לאירוע לפיהן המנוח נורה בפלג גופו העליון לאחר שכבר שכב על הקרקע, ומנגד קיימות עדויות לפיהן המנוח לא התמוטט מייד לאחר הירייה שנורה בחזהו אלא המשיך לרוץ עוד מספר מטרים לפני שנפל. אף אם המנוח כבר שכב על הקרקע בעת שירה המשיב את הירייה הקטלנית בראשו, הרי אם סבר המשיב שמדובר במחבל, יתכן שהיה מקום אף לירייה זו. האירוע התרחש בחצר בית הספר, בצהרי היום בשעה בה עדיין היו תלמידות ועובדים בתחומי בית הספר. במצב מעין זה, אם אכן מדובר היה במחבל, הנושא חגורת נפץ על גופו, יתכן בהחלט כי נשקף ממנו איום כל עוד היה בחיים, אף אם היה מוטל על הקרקע.
ג. אשר לשאלת מסוכנותו של העורר - אכן כאשר אדם מואשם בהריגתו של אחר תוך שימוש בנשק חם ונמצא כי קיימות ראיות לכאורה, קיימת חזקה של מסוכנות ובית המשפט לא ייטה לשחררו לחלופת מעצר. עם זאת, במקרה דנא, עסקינן באדם שגילו מעל 50 שנה, נעדר כל עבר פלילי, שעבד כ-5 שנים בתור מאבטח בלא שהתעוררה בעיה בנוגע לתיפקודו. מעשיו של המשיב שגרמו למותו של המנוח, ללא קשר לתוצאה אליה יגיע בסופו של יום בית המשפט, אין בהם כדי להצביע, על מסוכנות כללית הנשקפת ממנו.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד קובי סודרי למשיב. 13.12.04).

בע"מ 8863/03 - פלוני נגד פלונית

אין מניעה שבימ"ש שלערעור יתערב בממצאים עובדתיים שקבע בימ"ש קמא. פירוק שיתוף בדירה בין בני זוג(הבקשה נדחתה).

א. בעלי הדין נישאו ב-1969 ועברו להתגורר בנפרד בשנת 1993, עת עזב המבקש את ביתם המשותף. באוקטובר 1994 הגיש המבקש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובני הזוג התגרשו ביום 5.3.01. קודם לגירושין, ביום 19.7.92, הגיש המבקש שתי תביעות לבית המשפט לענייני משפחה: האחת לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג; השניה תביעה לפרוק שיתוף בדירה ובתכולתה ולדמי שימוש ראויים. בית המשפט לענייני משפחה קבע פירוק השיתוף בדירה על ידי מכירתה, וכן זיכה את המבקש בדמי שימוש ראויים מאז 1.1.95. יום הפירוד נקבע על ידיו למועד 31.12.94. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בקשת רשות הערעור כולה מתוחמת ליחסים ולמחלוקות בין הצדדים, הגם שבאת כוח המבקש ביקשה להלבישה באדרת של שאלות עקרוניות. המדובר במסכת קביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, שבחלקן התערב בית המשפט המחוזי בערעור. הכלל שנקבע ברע"א 103/82 (חניון חיפה) (פ"ד לו(3) 123) כוחו יפה לענייננו. בבקשה נטען, בין השאר, נגד התערבותו של בית המשפט של ערעור בקביעות עובדתיות של בית משפט של ערכאה ראשונה. ברם, גישת המחוקק, המוצאת ביטויה בחוק בית המשפט לענייני משפחה, היא גמישות בנושא ראיות וסדרי דין, וסעיף 9 לחוק זה קובע,
כי "לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור". יש בכך חריג שבדין לכללים בדבר אי התערבות בממצאי עובדה של בית משפט בערכאה הראשונה. (לכאורה שאלה היא אם ביהמ"ש העליון יכול לעשות כן אף הוא בהקשרים מעין אלה, והתשובה לכך חיובית).
ג. גם לגופם של דברים אין מקום לגלגול ערעורי נוסף. אין חולק, כי הדירה נרכשה במשותף, אך בית המשפט המחוזי מצא על יסוד שיקולי צדק והגינות, כי פירוק השיתוף יכלול רק אותו חלק ששולם על ידי המבקש. אכן, נקבע בהלכה שניתן להניח כי בני זוג המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, "מתכוונים להחיל משטר של שותפות בנכס שיתקבל על פי ההסכם". ואולם, לא כך בענייננו, שעה שהמדובר בדירה שחלקו ההוגן של המבקש בה היה זעום.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אלון אספרנצה למבקש. 12.12.04).

בג"צ 11406/03 - אלכסיי פרוסקורוב נגד שר הפנים ואח'

*לא די בנישואין פורמליים כדי להעניק זכות מכח שבות למי שנשוי ליהודי, אלא יש להוכיח שמדובר בנישואין אמיתיים. *שלילת זכות "השבות" ממי שנישא ליהודיה סמוך לעלייתה לישראל וחדל מחיים משותפים עם אשתו מספר חדשים לאחר העלייה לישראל(העתירה נדחתה).
א. העותר, יליד 1965, התגורר לפני בואו לישראל בקזחסטן, שם הכיר את טטיאנה ליטבינוב, תושבת המקום, בת לאב יהודי. ביום 12.12.98 נישאו השניים בנישואין אזרחיים ותשעה ימים לאחר הנישואין עלו טטיאנה ומשפחתה לישראל, ואילו העותר נשאר בקזחסטן. שנה ומעלה לאחר מכן, ניתנה לעותר אשרת תייר לצורך כניסה לישראל. הוא הגיע ארצה ביום 6.1.00 והשתכן בדירה יחד עם טטיאנה ומשפחתה המורחבת. ב-9.7.00 קיבל העותר אשרת תושב ארעי לשנה אחת. מערכת יחסיו של העותר עם טטיאנה התערערה זמן קצר לאחר בואו ארצה, וחודשים מעטים לאחר בואו עזב את ביתם המשותף. ביולי 2001 פנה למרשם האוכלוסין ונאמר לו כי עם הפסקת חייו המשותפים עם טטיאנה פקעה זכאותו לאזרחות ישראלית. טענת העותר היא כי מכח סעיף 4א(א) לחוק השבות זכאי בן זוג שאינו יהודי למעמד מיידי של אזרח עם עלייתו לארץ ביחד עם בן זוגו שהוא זכאי-שבות, ומשעלה לישראל בהיותו נשוי ל"זכאית-שבות", רכש באופן מיידי מעמד של שבות ואזרחות, וגורל נישואיו לאחר מכן שוב אינו רלבנטי. טענת המשיב היא כי משרד הפנים פעל בענין זה על פי הנוהל המקובל לבדיקת כנות נישואין מקום שעולה חשש כי קשר הנישואין הנטען אינו אמיתי, ולאחר בדיקת הנתונים הסיקה כי נישואיהם של בני הזוג אינם כנים, ונועדו להשיג מעמד בישראל עבור העותר. העתירה נדחתה.
ב. אילו היה אופי נישואיו של העותר לטטיאנה מעבר למחלוקת היה צדק בטענתו כי מכח נישואיו קנה עם בואו לישראל זכות מכח שבות. אלא שבחינת התכלית הטמונה בהוראות סעיף 4א, מלמדת כי לא די בקיום נישואין פורמליים, אלא יש להראות כי מדובר בנישואין אמיתיים במשמעות קיומו של תא משפחתי אמיתי, המאחד בני זוג החיים בשיתוף ביניהם. תכליתו של הסדר זה בחוק נועד לאפשר ליהודים ולזכאי שבות אחרים לעלות לישראל ביחד עם בני זוגם שאינם יהודים כדי למנוע פיצול משפחות בין בני זוג מעורבים. פועל יוצא מתכליתו זו, הוא כי זכות שבות ניתנת גם לאדם לא יהודי מקום שקשר קשר גורל אמיתי ובר קיימא עם יהודי והוא מבקש לעלות לישראל ולהמשיך כאן בחיי שיתוף במסגרת תא-משפחתי. גם אם אקט הנישואין עצמו לא היה פיקטיבי אלא נעשה מתוך תום לב, עדיין עשוייה להיוותר השאלה האם
בני הזוג מימשו הלכה למעשה חיי זוגיות וחיי שיתוף במסגרת תא משפחתי עובר לעלייתם לארץ. בענייננו, הנסיבות העובדתיות מצביעות על כך כי קשר הנישואין של בני הזוג, גם אם היה כנה ואמיתי בעת עריכתו של הטקס, לא הניב בפועל חיי שיתוף זוגיים.

(בפני השופטות: גב' פרוקצ'יה, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלכסנדר שמרלינג לעותר, עו"ד גב' דנה מנחה למשיבים. 6.12.04).

בג"צ 8093/03 - סרגיי ארטמייב נגד משרד הפנים ואח'

*דחיית בקשה לאזרחות ישראלית, של מי שהגיע לישראל באשרת תייר, ואמו, שעלתה לישראל לפניו כשהיא נשואה ליהודי, הינה אזרחית ישראלית(העתירה נדחתה).

א. העותר הוא אזרח אוזבקיסטאן, יליד שנת 1973. אמו הגיעה לארץ בשנת 1998, והיתה לאזרחית ישראל מכוח שבות, בהיותה נשואה לבן של יהודי (שעלה עמה). בשנת 2000 הגיע העותר לביקור בארץ, כשבידו אשרת תייר. משפגה אשרת הביקור שלו, נשאר העותר בארץ בלא אישור. הוא נעצר ועתר לביהמ"ש להורות למשיבים כי יימנעו מלגרשו, ויפעלו להסדרת מעמדו החוקי הארץ. הוא מציין שני טעמים לבקשתו: האחד, היותו בנה של אזרחית ישראלית, אדם בודד שלא נותרו לו כל קרובים או מכרים זולת אמו, החיה בישראל, והאם מדגישה, שהעותר הוא בנה-יחידה, שאמור היה להילוות לה ולבעלה בעלותם לישראל, אולם נותר באוזבקיסטאן כדי לסעוד את סבתו, עד שזו נפטרה; הטעם השני נעוץ בטענת העותר כי למעשה הוא ואמו יהודים, ולכן הוא זכאי לאזרחות מכוח חוק השבות. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 3 לחוק השבות קובע כי "יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה". העותר טוען כי אמו יהודיה, ומכאן שאף הוא יהודי. אמו הביאה ראיות להוכחת היותה יהודיה, והרשות המוסמכת לא השתכנעה, וקבעה, שבראיות שהוצגו לא היה כדי להרים את נטל ההוכחה. העותר נכנס לישראל באמצעות אשרת תייר. מאז לא עשה דבר להוכחת יהדותו, ולא עורר בפני גורם כלשהו טענה בדבר זכאותו לשבות. כך גם אמו - לא נקטה כל צעד לשינוי הרישום בעניינה, עד למעצר בנה. בנסיבות העניין, אין מקום להתערבות בהחלטת משרד הפנים שלא להכיר בזכותו של העותר לאזרחות מכוח חוק השבות.
ג. בהיעדר זכות לאזרחות מכוח שבות, מבקש העותר להתיר לו להישאר בארץ, בקרבת אמו, מכוח הוראות חוק הכניסה לישראל. סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל מסמיך את שר הפנים להעניק אשרות ורישיונות לשהות זמנית בארץ, למי שאינו אזרח ואינו עולה. המשיבים מסרו כי המדיניות הנהוגה במשרד הפנים היא של הימנעות מהענקת אשרות או רישיונות לישיבה ממושכת בארץ למי שהנם בני משפחה של אזרחים. לכלל זה נקבעו, בהנחיות פנימיות של המשרד, מספר חריגים. בכללם, לגבי מתן רישיון ל"ילד קטין הנלווה להורה שקיבל זכות לישיבת קבע בישראל או אזרחות ישראלית, אם הורה זה החזיק כדין בקטין תקופה של כשנתיים לפחות בסמוך לבואו עמו לישראל". העותר אינו עומד בתנאים האמורים. כאשר הגיעה אמו לארץ, היה הוא בן 25; כאשר הגיע בעצמו לארץ היה כבר בן 27. העותר לא נלווה לאמו בכניסתה לארץ, אלא שהה באוזבקיסטאן שנתיים נוספות, טרם בואו לישראל. הוא אינו זכאי, על כן, לתושבות ארעית מכוח היותו בנה של אזרחית המדינה. האם עניינו של העותר הנו חריג ומיוחד, עד כדי להצדיק הכרה במעמדו מטעמים הומניטריים? התשובה היא בשלילה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד סבטלנה בוכמן לעותר, עו"ד דני חורין למשיבים. 15.12.04).

בג"צ 10296/02 - ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים נגד שרת החינוך ואח'

*הפסקת ההקצבות לבתי ספר של המגזר החרדי שאינם עומדים בתכנית הלימודים (תכנית ליבה) שקבע משרד החינוך(העתירה נתקבלה).

א. העותר פנה לבית-המשפט בבקשה לבטל את ההקצבות הכספיות הניתנות למוסדות במגזר החרדי, שאינם עומדים בתנאי תכנית היסוד או "תכנית ליבה", אשר מכילה את הידע הפדגוגי הבסיסי שעל כל ילד וילדה במדינת ישראל לרכוש. המשיבים מודים בבעייתיות ההסדר הנוכחי למימון מוסדות חינוך במגזר החרדי, אולם עמדתם הינה, כי הפתרון לבעייה זו כבר נמצא ויצא לדרך, ויש לאפשר לגורמים המקצועיים להשלים את עבודתם אשר תסדיר את מימון המוסדות החרדיים בהתאם להוראות הדין. לשם כך, הכינו המשיבים תכנית רפורמה אשר תקבע קריטריונים מוגדרים למימון מוסדות חינוך בלתי-רשמיים, ותגביר את פיקוחו של משרד החינוך עליהם. העתירה נתקבלה.
ב. מערכת החינוך, הממומנת על ידי המדינה, באה להגשים מטרות אשר נקבעו בחוק חינוך ממלכתי, להטמיע בתלמידים את ערכי היסוד של החברה בישראל, במטרה להעניק להם את הכלים הנדרשים הן להצלחה במשלח ידם, והן למילוי חובותיהם והבנת זכויותיהם כאזרחיה של מדינת ישראל. המחוקק פועל בשתי דרכים למימוש מטרות אלו: האחת, הטלת חובת לימוד על כל ילד וילדה עד גיל 15, והשנייה, התניית תקצוב מוסדות החינוך בכך שהללו יישמו תכנית ליבה, אשר נועדה לקדם את המטרות הקבועות בחוק. מימון מוסדות חינוך אשר אינם עומדים בדרישות החוק והתקנות מעורר חשש לפגיעה בעקרון השוויון. אכן, מחד, ללא יישום תכנית ליבה, תקצוב מוסדות מוכרים לוקה בחוסר סמכות. מאידך, טרם גובשה תכנית ליבה שתתאים למוסדות החינוך החרדיים וגם לא נקבעו מנגנוני פיקוח ואכיפה למטרה זו. במצב זה עתרו המשיבים לארכה של שלוש שנים כדי לסיים את המלאכה בה החלו. שאלת הזמן הינה מרכיב במבחן הסבירות. הסעד המבוקש על ידי העותר - הפסקה או הפחתה משמעותית בתקצוב למוסדות אשר אינם מקיימים תכנית ליבה - הינו סעד שבא להעניש במובן מסוים את אלה שלא חטאו. טרם ניתנו הוראות למוסדות החינוך החרדיים באשר לתכנית שעליהם ליישם. בקביעת לוח זמנים לגיבוש ויישום תכנית ליבה לחינוך העל-יסודי, ניסו המשיבים להגיע לפתרון תוך הידברות ובניית מנגנון פיקוח הולם. לנוכח האמור, ינתן צו מוחלט אשר יכנס לתוקפו בתחילת שנת הלימודים התשס"ח, והמורה למשיבים לבטל את ההקצבות למוסדות שאינם עומדים בתנאים ובקריטריונים הקבועים בדין להכרה ב"מוסדות מוכרים", המזכה בהקצבות כספיות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' סיגל פעיל לעותר, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 15.12.04).

על"ע 10685/03 + 8509/03 - עו"ד גב' נילי הרפז נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א

*הרשעה בפלילים בשל הצהרות שווא לרשויות המס (שבח ורכישה) כעבירה שיש בה קלון לצרכי הרשעה משמעתית. *החמרה בעונש של עו"ד שהורשע בעבירה של הצהרות כוזבות לרשויות המס (שבח ורכישה)(ערעור וערעור נגדי - ערעור המערערת נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש המשמעתי נתקבל).
א. המערערת הורשעה בהליך פלילי בעבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) ונדונה לשלושה חודשי מאסר בעבודת שירות, לשבעה חודשי מאסר על-תנאי ולתשלום קנס בסך 30,000 ש"ח. בעקבות ההרשעה הועמדה המערערת לדין משמעתי, בהתאם לסעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. משהודתה המערערת לפני בית-הדין המחוזי, כי בעבירות שבהן הורשעה יש משום קלון, גזר עליה בית-הדין שמונה חודשי השעיה בפועל. בערעורה לביה"ד המשמעתי הארצי טענה המערערת כי בעבירות שבהן הורשעה
אין משום קלון. לחלופין טענה, נגד חומרת העונש המשמעתי. בית-הדין הארצי דחה את טענתה הראשונה של המערערת, אך קיבל את טענתה החלופית, הקל בענשה וגזר לה שנה השעיה על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח. ערעור המערערת על הרשעתה נדחה וערעור המשיב על קולת העונש נתקבל.
ב. לערעורה של המערערת על עצם הרשעתה אין יסוד. מי שהיה סניגורה של המערערת בביה"ד המחוזי הודה בשם המערערת ובנוכחותה, בלשון מפורשת, כי בעבירות שבהן הורשעה יש משום קלון. לנוכח הודאה זו שוב לא נדרש בית-הדין לנמק את קביעתו בדבר קיומו של קלון. טענה אחרת של המערערת היתה כי הערעור של המשיב הוגש מבלי שהיתה על כך החלטה של הוועד המחוזי. אכן, הגשת ערעור לבית-המשפט העליון מצד הוועד המחוזי, מצריכה החלטה של הוועד המחוזי. אך מבירור ההליכים הנוגעים להגשת הערעור עולה כי הוועד המחוזי החליט להגיש את הערעור.
ג. אשר למידת העונש - בעיסקת מקרקעין שנקשרה בתיווכה של המערערת, מכרה חברה פלונית את זכויותיה בקרקע חקלאית לקונה תושב אנגליה בתמורה לסך השווה ל-290,000 דולר. בחוזה הותנה כי חובת התשלום של מס שבח תחול על הקונה. המערערת, שייצגה את שני הצדדים בעיסקה זו, רכשה לבסוף את הקרקע מן הקונה. בהצהרה על העיסקה שהגישה לרשות המיסוי - דיווחה המערערת, כי תמורת הזכויות בקרקע שולם סך השווה ל-200,000 דולר, וכן מסרה בהצהרתה נתונים כוזבים ביחס לצדדים לעיסקה. הגשת הצהרה כוזבת ביודעין לרשויות המס מהווה, בכל הנסיבות, עבירה פלילית חמורה. בהגשת הצהרה כוזבת בידי עורך-דין יש גם משום כישלון אתי חמור, הפוגע בדימויו ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור הרחב רוחש לעורכי-הדין. השעייתו מן המקצוע לתקופה מתאימה מיועדת, לא רק להגן על הציבור מפני הסיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עורך-דין שסרח, אלא גם להרתיע עורכי-דין אחרים מפני עשייתם של מעשים דומים. מעשי המערערת הצדיקו, ואף חייבו, להטיל עליה עונש משמעתי הכולל השעיה בפועל. תקופת ההשעיה בפועל שגזר עליה בית-הדין המחוזי היוותה, בנסיבות העניין, עונש משמעתי הנוטה בבירור לקולה. להתערבותו של בית-הדין הארצי בעונש משמעתי זה אין כל הצדקה. לפיכך הוחזר על כנו העונש שהוטל ע"י ביה"ד המחוזי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עו"ד ע. ויצמן למערער, עו"ד נ. נברו למשיבה. 1.12.04).

רע"פ 4270/03 - מדינת ישראל נגד תנובה... בע"מ

*מתקן המהווה עסק טעון רישוי כשלעצמו, חייב ברישוי גם אם הוא מופעל כעסק משני בתוככי עסק אחר שיש לו רישוי(מחוזי ת"א - ע.פ. 71540/02 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה, (תנובה), מפעילה בפתח-תקווה מרכז להפצת מוצריה באמצעות משאיות. לשמירת ניקיונן נשטפות המשאיות במיתקן שטיפה הממוקם במיתחם מרכז ההפצה. על-פי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), מהווה מיתקן רחיצתם של כלי-רכב עסק טעון רישוי, והמיתקן הנדון מופעל ללא רישיון עסק. תנובה הואשמה בעיסוק ללא רישיון, והשאלה בה נחלקו בעלי-הדין היתה אם טעון מיתקן השטיפה רישיון עסק נפרד או שמא רישיון העסק שהוצא למרכז ההפצה מכיל ממילא גם רישיון להפעלת מיתקן השטיפה. הערכאה הראשונה קבעה כי הפעלת המיתקן נעדרת צביון מסחרי וכי הוא חלק טפל של העסק העיקרי. ומכאן, כי אין נדרש רישיון עסק למיתקן. בערעור לבית-המשפט המחוזי נדחה ונקבע כי עסק של שטיפת מכוניות אמנם טעון-רישוי, ואולם פעילות שטיפת כלי-רכב בנסיבות העניין אינה אלא פעילות טפלה לעסק ההפצה, ועל כן אין מדובר בעסק טעון רישוי לעצמו. הערעור נתקבל.
ב. הפעלת מיתקן לשטיפת כלי-רכב - באשר הוא - מהווה עסק טעון-רישוי, והשאלה שבמחלוקת הינה אם הפעלת המיתקן בתוככי עסק אחר - לענייננו: בתוככי מרכז ההפצה - ובמשולב לפעילותו של אותו עסק, משנה את אופי הפעילות והופכת עסק טעון-רישוי להיותו עסק שאינו טעון-רישוי. הכוונה להפיק רווחים אינה יסוד יוצר בקיומו של "עסק" לפי חוק רישוי עסקים. הלכה שנפסקה בעבר, שלפיה בריכת שחייה המופעלת בשיטחו של קיבוץ ופתוחה לחברי הקיבוץ ולאורחיהם בלא תשלום אינה נצרכת לרישיון לפי חוק רישוי עסקים - ראויה לעיון נוסף. הערכים שהחוק ביקש לסוכך עליהם, אינם נגזרים מן השאלה אם מדובר בעסק לעצמו או בעסק-לפנים-מעסק. הסיכון לפגיעה בערכים נובע מעצם הפעילות, ואם הפעילות, כשהיא לעצמה, מהווה עסק טעון רישוי, אין זה משנה אם אותה פעילות מבצעים אותה לעצמה או אם מתבצעת היא כפעילות-עזר או כפעילות טפלה בתוככי עסק עיקרי אחר.
ג. האם תנאי הוא לסיווגה של הפעילות המישנית, כפעילות טעונת רישיון, כי תתנהל, כשהיא לעצמה, לשם רווח? התשובה היא שלילית. די בכך שהפעילות המישנית נועדה לשרת את הפעילות העיקרית מקום שזו האחרונה נועדה למטרות רווח, או, למיצער, נושאת צביון מסחרי. מיבחן נוסף להכרעה בשאלה אם פעילות מישנית בגידרו של עסק קיים יש לראות בה עסק המצריך רישיון נפרד, עניינו בהיקפה ובתדירותה של אותה פעילות מישנית. לא הרי פעילות בהיקף זניח - הגם שרבה היא מזוטי-דברים - כהרי פעילות הנעשית באורח תדיר ובהיקף נרחב.
ד. מיבחן אחרון, והוא מיבחן-על, הינו תכלית החוק לשמור על בריאות הציבור, שלום הציבור וביטחונו, איכות החיים והסביבה, וכל שאר ערכים שהחוק מונה. שני העסקים שלענייננו - מרכז ההפצה ומיתקן השטיפה - נקבעו כעסקים טעוני רישוי לתכליות שונות, ומצריכים הם ממילא אישורים מגורמים שונים וממומחים שונים. בעוד מטרות הרישוי של מרכז ההפצה נועדו לוודא כי לא יאוחסן במרכז ולא יופץ ממנו מזון שלא נשמר בתנאים סניטריים ראויים, וכי יתקיים פיקוח נאות על איכות המוצרים, הנה מטרות הרישוי של מיתקן השטיפה נועדו לוודא, למשל, כי חומרי ניקוי לא יזהמו את הסביבה ולא יחדרו למי התהום, כי המיתקן לא יסכן את שלום הציבור. המסקנה הנדרשת היא כי מיתקן השטיפה נצרך לרישיון לעצמו. לפיכך יש להרשיע את תנובה בעבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון מאת הרשות המוסמכת.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עוה"ד חובב ארצי ואמיר אלעני למערערת, עוה"ד אלכס קיסרי ויניב קליינבלט למשיבה. 1.12.04).

עע"ם 10064/04 - מרגלית ש.א. רכב בע"מ נגד מדינת ישראל משרד התחבורה ואח'

*פגם בערבות בנקאית במכרז, הפוסל את ההצעה שזכתה במכרז, למרות שתיקנה את הפגם לאחר פתיחת תיבת ההכרזות ולפני שהוחלט על זכייתה במכרז. *דחיית טענת שיהוי בהגשת עתירה לבג"צ(מחוזי (מינהליים) י-ם - עת"מ 936/04 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. משרד התחבורה (להלן: המשיב) פירסם מכרז ארצי להפעלת קווי שירות בתחבורה הציבורית באזורים שונים בארץ. המכרז נערך בשני שלבים. בשלב הראשון נבחרו מועמדים, בעלי יכולת וניסיון בתחום התחבורה הציבורית ויכולת פיננסית, ובשלב השני הוזמנו מועמדים שעמדו בשלב הראשון, להתמודד במכרזים ספציפיים. בין אלה נמנה גם המכרז נשוא הדיון, לקבלת רישיונות להפעלת אוטובוסים במודיעין (להלן: המכרז). על פי תנאי המכרז נדרשו המציעים, בין היתר, לצרף להצעתם ערבות בנקאית בלתי מותנית, אוטונומית, שתהא בתוקף מיום 15.4.2004 ועד יום 15.8.2004. בעקבות שאלות הבהרה, האריך המשיב את המועד להגשת ההצעות בשבועיים, ובמקביל דרש להתאים את תקופת הערבות מיום 29.4.04 ועד ליום 29.8.04. למכרז הוגשו, בין היתר, הצעת המערערת והצעתן של המשותפת המשיבות 3-2. לאחר פתיחת ההצעות התברר כי
הערבות שהמציאו המשיבות התייחסה לתקופה 20.4.04 - 15.8.04, ולא עד 29.8.04 כנדרש. הוועדה פנתה למשיבות לפני שנקבע הזוכה במכרז, בדרישה להאריך את תקופת הערבות וזו נענתה לדרישה. לאחר בחינת ההצעות בחרה ועדת המכרזים בהצעתן של המשיבות. הצעת המערערת דורגה במקום השני. המערערת עתרה לבית המשפט לפסול את הצעת המשיבות וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' בייניש ועדיאל נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. השופט עדיאל: הלכה פסוקה היא כי פגם בערבות יש בו, בדרך כלל, כדי לפסול הצעה. אמנם, לכלל הפסלות בשל פגם בערבות יש חריגים, אך אין זה המקרה בענייננו. העובדה שהפגם בערבות נפל בתום לב, אין בה בלבד כדי לרפא את הפגם. בקבלת ערבות שתקופתה קצרה מהתקופה הנדרשת בתנאי המכרז היה כדי לפגוע בשוויון בין המציעים. במקום שבו מדובר בפגם מהותי, אין לתקן את הפגם לאחר תום המועד להגשת ההצעות ופתיחת ההצעות על ידי המזמין. תיקון כזה פסול גם אם הוא נעשה לפני הבחירה בהצעה הזוכה.
ג. המשיבים טוענים שבמקרה שלפנינו, צירוף הערבות לא היה תנאי סף להגשת הצעות למכרז. על כן, נטען, יש להתייחס לפגם שנפל בערבות במידה פחותה של חומרה. ברם, דרישת הערבות נמנית עם הדרישות המפורטות במכרז, וגם אם אין מדובר בדרישת סף, שאי עמידה בה דינה שתביא לפסילת ההצעה על הסף, מדובר בתנאי מהותי, שעמידה בו "מהווה תנאי לזכייה במכרז".
ד. יש לדחות גם את טענת השיהוי, בכך שהעתירה הוגשה לאחר שכבר נחתם ההסכם בין הצדדים. עצם הדרישה, במכרז מורכב מסוג זה שהליכיו התמשכו על פני תקופה ארוכה, לחתום על החוזה בתוך מספר ימים, אינה ראויה. המערערת פנתה למשיב מיד לאחר קבלת ההודעה על דחיית הצעתה וביקשה לעיין בהצעה הזוכה. יומיים לאחר העיון העלתה השגותיה על ההחלטה בכתב. שבוע לאחר קבלת התשובה הוגשה העתירה. בנסיבות אלו אין לומר שבהגשת העתירה נפל שיהוי.
ה. המדינה והמשיבות טוענות שבנסיבות המקרה, משפקעו הערבויות שצורפו להצעות על ידי כל המציעים, בכללם המערערת, לא ניתן עוד לחדש את הדיון בוועדת המכרזים, שכן אין בידה של הוועדה כל דרך לכפות על המציעים לעמוד בהצעותיהם. אין לקבל גם טענה זו. המערערת רשאית, חרף פקיעת הערבות, לתקוף את זכייתן של המשיבות במכרז, ואף לטעון, כשהעניין יוחזר לוועדת המכרזים, לזכותה היא לזכות במכרז. זאת, בכפוף לזכותה של ועדת המכרזים לדרוש הארכת תוקף הערבות.
ו. השופט לוי (דעת מיעוט): מושכלות ראשונים הם בדיני המכרזים, כי יש להבטיח את השוויון בין כלל הניגשים למכרז. בד-בבד, כל רשות מחוייבת לפעול ביעילות ותוך הגשמת האינטרס הציבורי הדורש, כמו במקרה שבפנינו, כי התקשרויותיה החוזיות יניבו לקופה הציבורית תמורה גבוהה ככל הניתן. כל אימת שמתרחשת התנגשות בין ערכים אלה - השוויון וההגינות השלטונית, מחד גיסא, והיעילות והענייניות, מאידך גיסא - ברי כי יד הראשונים תהא על העליונה. אלא, שלא די בהצבעה על קיומו של חשש רחוק ובלתי ממשי לפגיעה בשוויון בין המציעים. יש להצביע על חשש ממשי, כי בשל פעולתה של הרשות המזמינה יופר עקרון השוויון. כל עוד אלה אינם פני הדברים, ובוודאי אם במבט רטרוספקטיבי הוכח כי בנסיבותיו של מקרה נתון לא הופר עקרון זה, יש להקנות מעמד בכורה לעקרון יעילות המינהל.
ז. לאורו של איזון עקרונות כאמור, יש לבחון את שאלת היכולת לתקן הצעה פגומה שהוגשה למכרז, ובכלל זה הצעות הלוקות בכתב הערבות שהועמד. כל פגם יש לבחון
לגופו, תוך מתן הדעת לשתי שאלות עיקריות: האחת, אם הפגם שנפל בהצעה, מעלה חשד לחוסר תום לבו של המציע או מקימים חשש לפגיעה, ולו למראית עין, בהגינות השלטון; והשניה, אם תיקון הפגם יקנה למציע יתרון כלשהו על פני מתחריו, שלא היה בידיו לולא נפל מלכתחילה הפגם בהצעה. במקרה שבפנינו הוכח, ראשית, כי להגשתה בידי המשיבות של ערבות קצרה מהנדרש לא נלוותה כוונה לקנות יתרון והדבר נעשה מבלי משים. ובתום לב. כמו כן, הפגם בערבות התגלה עוד בטרם נבחרה ההצעה הזוכה, ובעת שהתגלה היתה הערבות בת-תוקף. לכך יש להוסיף את העובדה, כי בשל היותו של המכרז דו-שלבי לא נודעה לסוגיית הערבות השפעה על השתתפותם במכרז של מציעים פוטנציאליים. שיקולי יעילות תומכים, איפוא, במתן היתר לתיקון הפגם.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, עדיאל. עוה"ד שמואל הרציג וגב' רות ברק למערערת, עוה"ד אבי ליכט, יצחק חג'ג' וחן בוכניק למשיבות. 30.12.04).

בש"פ 11042/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומר החקירה" שיש להעמיד לעיונו של הנאשם (הערר נתקבל בחלקו).

העורר, יליד 1987, הואשם בעבירות של אינוס, מעשה מגונה וניסיון לאינוס, באפריל 1903 בקטינה ילידת שנת 1988. ביולי 1903 הגישה אמה של המתלוננת (להלן - האם) תלונה במשטרה נגד בעלה, אביה של המתלוננת (להלן - האב), בטענה שביצע מעשים מגונים באחותה של המתלוננת. ביום 5.8.03 הגישה המתלוננת את תלונתה ביחס למעשים המיניים נשוא כתב האישום נגד העורר. באותו יום נחקרה האם שוב בעניין תלונתה שלה, ומסרה הודעה נוספת. באת כוח העורר פנתה למשיבה וביקשה, בין היתר, לקבל לידיה את שתי הודעותיה של האם אשר נגבו במסגרת חקירת תלונתה שלה. המשיבה סירבה וביהמ"ש דחה את בקשת העורר לקבל את ההודעות לעיון. הערר נתקבל בחלקו.
הכלל הוא, שעם הגשת כתב אישום, מחוייבת התביעה לאפשר לנאשם ולסניגורו לעיין בחומר החקירה הנוגע לאישום. בהקשר זה נפסק, כי יש ליתן למונח "חומר חקירה" פירוש רחב, הכולל אף חומר ראייתי שיש לו קשר עקיף ליריעה הנפרסת במסגרת משפטו של הנאשם. שתי ההודעות שמסרה האם במסגרת תלונתה נגד האב על ביצוע מעשים מגונים באחותה של המתלוננת, אינן מהוות חלק מתיק החקירה נגד העורר. עם זאת, במסגרת ההודעה הראשונה מסרה האם פרטים מסויימים לגבי המתלוננת, פרטים הנוגעים למעשים מיניים אשר בוצעו במתלוננת וכן לעברה המיני. בנסיבות המקרה ראוי ליתן לנאשם ולבאת כוחו אפשרות לעיין בחלק מאותן אמירות של האם המצויות בהודעה הראשונה והמתייחסות לעברה המיני של המתלוננת. אכן, סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), קובע, כי ביהמ"ש לא ירשה חקירה בדבר עברו המיני של נפגע בעבירות מין אלא אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי איסור החקירה עלול לגרום לנאשם עיוות דין. הוראת הסעיף עשויה לשלול מבאת כוח העורר את האפשרות לחקור עדים ביחס לתוכנן של האמירות הנזכרות. אטלם, היקף הראיות אשר התביעה מחוייבת בגילויין עשוי, להיות רחב יותר מהיקף הראיות אשר ניתן יהיה להגישן לביהמ"ש או לעשות בהן שימוש ישיר באופן אחר. נוסף לכך, אי גילויו של החומר שולל מן ההגנה את האפשרות לבקש מביהמ"ש הדן בהליך הפלילי את הפעלת הסייג ביחס לחומר ראייתי זה. על כן, יש לחשוף בפני העורר את האמירות של האם ביחס לעברה המיני של המתלוננת.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד גב' תמר בוקשפן לעורר, עו"ד גני גינזבורג למשיבה. 30.12.04).

ע.א. 5702/03 + 4670/03 - כלל אינווסטמנט... בפירוק ואח' נגד י.מ.ש. השקעות בע"מ ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד, כאשר לאחר מתן פסה"ד ננקטו הליכים לביצועו העשויים למנוע החזרת המצב לקדמותו (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).

המבקשת חוייבה לשלם למשיבים 1 ו - 2 (להלן: המשיבים) סכום של כ-40 מיליון ש"ח (להלן: פסק הדין). הוגש ערעור ובמסגרתו מתבקש עיכוב ביצוע פסה"ד. לאחר פסק הדין התרחשו מספר אירועים להם נודעת השלכה לשאלה העומדת להכרעה. הבקשה נתקבלה.
הכלל הוא כי אין בהגשתו של ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. עם זאת, כאשר מתברר שהליכים שננקטו לביצועו של פסק-דין עלולים ליצור מצב בלתי הפיך, אם ביחס לחייב ואם לגבי צדדים שלישיים, עשוי הדבר, במקרים נדירים, להצדיק את עיכוב הביצוע, אף אם לא היה מקום להורות על כך מלכתחילה. העניין דנא בא בגדר מקרים נדירים אלה. מאז ניתן פסק הדין, ננקטו הליכים לביצועו אשר עשויים למנוע את החזרת המצב לקדמותו, אם אכן יתקבל ערעורה של כלל. הכוונה היא למתן צו פירוק נגד כלל בעקבות בקשה שהוגשה על ידי המשיבים, וכן למתן צו פירוק נגד חברה שהיתה חייבת חוב כספי לכלל. ככל שיימצא הליך פירוקה של כלל בשלב מתקדם יותר, ובמסגרת הליך זה אף יינקטו הליכים נוספים נגד צדדים שלישיים, כך יקשה להשיב את המצב לקדמתו אם יתקבל הערעור. לפיכך ניתן צו עיכוב ביצועו של פסה"ד.

(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד אילן שביט, גב' ניצה פוזנר ואביחי אהרונוף

למבקשים, עו"ד אופיר נאור למשיבים. 26.12.04).

בש"ם 10077/04 - חניאל קראוס נגד ועדת הערר המחוזית - חיפה ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור, כאשר האיחור היה של יומיים ונבע מסיבות אישיות של הפרקליט שאמור היה להגיש את הערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

פסק דין שניתן בהיעדר הצדדים הומצא לידי בא כוחו של המבקש (להלן: הפרקליט), ביום 26.9.04. אשתו של הפרקליט מצויה בהריון בסיכון ולדברי הפרקליט נאלצה לעבור ביום 1.11.04 טיפול פולשני בהתראה של 24 שעות. לאחר הטיפול נצטוותה לשהות בביתה במשך 4 ימים במנוחה מוחלטת וללא תזוזה, כך שהפרקליט נאלץ להיעדר מעבודתו ולסעוד אותה בכל. עקב היעדרותו מהמשרד נבצר ממנו להשלים את כתב הערעור במועד, קרי עד ליום 3.11.04, בהיותו עורך הדין היחיד במשרד. לפיכך, הוגש כתב הערעור באיחור של יומיים. המשיבה השאירה את ההחלטה לשיקול דעת ביהמ"ש. המשיבה 2, הוועדה המקומית, התנגדה לבקשה. גם משיבים אחרים מתנגדים לבקשה. לטענתם, המועד להגשת ערעור מינהלי קבוע בחיקוק, על כן חובה על המבקש הארכת מועד להצביע על "טעם מיוחד" כדי שבקשתו תיענה, והמבקש לא הצביע על כל טעם מיוחד שכזה. כמו כן, נטען, למרות שפסק הדין הומצא לבא כוח המבקש ביום 26.9.04, הרי שדחיית העתירה היתה ידועה לו עוד ביום 23.9.04 מפי בא כוח המשיבים 8-3. הבקשה נתקבלה.
יש לראות את מועד ההמצאה למבקש כיום 26.9.04. כל מועד קודם למועד זה אינו מהווה המצאה כדין, ואף לא ידיעה כדין, שכן לכל היותר ידע המבקש כי עתירתו נדחתה. הערעור עצמו הוגש באיחור של יומיים. שעה שפסק הדין לא ניתן במעמד הצדדים, לא יכלו המשיבים לדעת, או למצער לא הוכיחו כי ידעו, אימתי הומצא פסק הדין למבקש. ממילא לא ברור כיצד, אם בכלל, הסתמכו על מועד הגשת הערעור הצפוי ועל אי ההגשה במועד. לא הוכחה "מעין חסינות" שנתגבשה למשיבים בנסיבות המקרה. המזור לנזק שאירע למשיבים בנסיבות המקרה, ככל שאירע, אינו על כן בשלילת זכות הערעור, שהיא זכות חוקתית כאמור בסעיף 17 לחוק יסוד; השפיטה, אלא בפסיקת
הוצאות מתאימה בגין הליך זה. הסובלנות הינה עיקרון שראוי כי יחול גם במסגרת סדרי הדין והדין. בנסיבות העניין ראוי היה שלא לעמוד על קוצו של יוד עם הפרקליט.

(בפני: הרשם מרזל. 13.12.04).

רע"א 8716/04 - סלבין בנין והשקעות (ישראל) בע"מ נגד שאול רסולי ואח'

*דחיית בקשה בבימ"ש קמא להארכת מועד להגשת הודעה לצד ג' (בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה להארכת מועד להגשת הודעה לצד ג' - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע מתנהלת תובענה כספית שהוגשה נגד המבקשת ו-7 נתבעים נוספים, אשר עילתה קריסת מבנה באשדוד שהיה בבעלות התובע. במקביל, מתנהלת תביעה בבימ"ש השלום באשדוד בה נתבע פיצוי בגין מותו של אדם באותו אירוע. המבקשת נמנית בין הנתבעים בתובענה זו, ונתבעת אחרת הינה מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - מגדל). בעקבות החלטה על המצאת מסמכים שניתנה במסגרת אותו תיק, סבורה המבקשת כי היא זכאית כלפי מגדל לשיפוי בגין כל פיצוי שתחוייב לשלם לתובע בהליך המתנהל בביהמ"ש המחוזי. ביום 31.3.04 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת הודעה לצד ג' נגד מגדל. התובע, כמו גם כמה מן הנתבעים, הביעו את הסכמתם לבקשה, בעוד שיתר הנתבעים התנגדו לה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בשל שיהוי בהגשתה והוסיף כי במשלוח ההודעה יהיה כדי לסרבל את ההליך ולהסיטו מעיקרי הדיון בתובענה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, התובע נתן את הסכמתו להארכת המועד, ואולם, האינטרס של התובע אינו השיקול היחידי. מן הדין להתחשב אף באינטרסים של הנתבעים, אשר חלקם, כאמור, מתנגדים לבקשה, וכן בשיקולי היעילות המערכתיים, עליהם אמון ביהמ"ש. כלל ידוע הוא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב לנהל את ההליך באופן אותו היא רואה ליעיל וצודק, וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים. אין המקרה דנא בין המקרים החריגים. כמו כן, ההחלטה אינה סותמת את הגולל על זכויותיה הנטענות של המבקשת כלפי מגדל, והיא תוכל לממשן בהליך נפרד. זאת ועוד, מאז קיבלה המבקשת לידיה את המסמכים אשר שימשו בסיס להודעה לצד ג', ועד להגשת הבקשה להארכת מועד, חלפו למעלה משלושה חודשים. יש לזקוף שיהוי זה, אשר לא ניתן לו הסבר מניח את הדעת, לחובתה של המבקשת.

(בפני: השופט גרוניס. 30.12.04).

ע.פ. 2995/04 + 2694/04 - עומר חג'אזי וסאמח חרבתאווי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת שוד (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).

בתאריך 10.8.03 בשעה 02.00, בגן העצמאות בירושלים, פגש המתלונן בשני המערערים ואדם אחר שהינו קטין (להלן: הקטין). לאחר שיחה קצרה, הלך המתלונן עם שלושתם למבנה נטוש בחניון "קרתא" בחושבו שהם הולכים לשם למטרות מיניות. בהגיעם למקום, החלו השלושה לתקוף את המתלונן, נטלו ממנו את התיק שהיה ברשותו, ובו כרטיס אשראי, מכשיר טלפון סלולארי, מפתחות רכב ומסמכים שונים. כתוצאה מהמכות נחבל המתלונן. לאחר שהסתלקו רדף אחריהם המתלונן, וחג'אזי איים עליו ואמר לו: "אני אוציא את הסכין ואדקור אותך". בסמוך לאחר האירוע, מצאו המערערים את רכבו של המתלונן, נסעו אתו, כאשר חרבאתווי נוהג בו ללא רישיון נהיגה תקף. ביהמ"ש המחוזי גזר על חג'אזי ארבע שנים מאסר בפועל וכן הפעיל נגדו מאסר על תנאי, כאשר שלושים ושישה חודשים ממנו ירוצו במצטבר והיתרה בחופף. כמו-כן, הוטל עליו מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתם. על חרבתאווי גזר ביהמ"ש מאסר בפועל לתקופה של ארבעים ושניים חודשים, וכן הפעיל מאסר על תנאי,
כאשר שישה חודשים ירוצו במצטבר והיתרה בחופף. כמו-כן, נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנה והוטל עליו מאסר על תנאי של שנתיים, וחוייב לפצות את המתלונן בסכום של 2,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתם. הערעורים על חומרת העונשים נדחו בעיקרם.
על אף שהעונש שהוטל על המערערים איננו קל, חומרתו הולמת את חומרתם המופלגת של המעשים שבהם הורשעו ולכן אין מקום להקל בעונשם. המערערים תקפו אדם בודד על לא עוול בכפו. הם לא למדו לקח מהעונשים שהוטלו עליהם בעבר בגין עבירות דומות אשר כללו מאסרים בפועל ודבר זה לא הרתיע אותם. למרות היותם אנשים צעירים, יש להם עבר פלילי מכביד. הפחתת עבריינות האלימות והרכוש וכן הרתעת עבריינים הינם אינטרס ציבורי ראשון במעלה שעל ביהמ"ש להביא בחשבון במסגרת שיקוליו. באת-כוח המדינה, הבהירה, מיזמתה, שבגזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי נפלה טעות, בהטילו על המערערים מאסר של חודשיים במידה ולא ישלמו את הפיצוי למתלונן, וביקשה לבטל עונש זה. ואכן, ביהמ"ש לא היה מוסמך להטיל את המאסר שהטיל על המערערים אם לא ישלמו למתלונן את הפיצוי בהם הם חוייבו.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - שופט ג'ובראן. עוה"ד וסים דראושה ומחמד ענאבסה למערערים . עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 16.12.04).

בש"פ 11538/04 - מדינת ישראל נגד משה רוימי ויהודה (אודי) הרוש

*היענות חלקית לבקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות סמים (2 ק"ג קוקאין) (בקשה להארכת מעצר ב-90 יום לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיבים הואשמו בעבירות סמים המתייחסות להחזקת 2 ק"ג קוקאין. עם הגשת כתב האישום, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. במהלך תשעה החודשים שחלפו מאז מעצרם, התקיימו שלוש ישיבות הוכחות. המבקשת טוענת כי חרף השיהוי בהליכים, שנגרם הן מטעמים הקשורים בהגנה והן מטעמים הקשורים בתביעה יש להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 יום, בשל מסוכנותם הרבה וכן בהתחשב בכך שפרשת התביעה עומדת בפני סיום. מנגד טוענים המשיבים כי העיכוב שחל בשמיעת התיק נובע רובו ככולו מסחבת שנקטה המבקשת בכל הנוגע להצגת תעודת חסיון על ראיות, שאותן ביקשה שלא לגלות. הבקשה נתקבלה בחלקה.
השימוש בסמכות להארכת המעצר הנתונה לביהמ"ש לפי סעיף 62, צריך שייעשה במשורה, ויש להישמר לבל יהפוך החריג לכלל. המעשים המיוחסים למשיבים מקימים חשש ממשי לשלום הציבור ובטחונו אם ישוחררו. עם זאת, חל במקרה זה עיכוב ניכר ובלתי מוצדק בשמיעת התיק, שעיקרו נגרם כתוצאה מהתנהלותה של התביעה בכל הנוגע לתעודת החסיון. בנסיבות אלה, האיזון הראוי בין השיקולים הצריכים לעניין מחייב הארכה קצרה ככל הניתן, שבמהלכה, כך יש לקוות, יסיים ביהמ"ש את שמיעת התיק. לפיכך יוארך מעצרם של המשיבים בארבעים וחמישה ימים בלבד.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד אריה מטר למבקשת, עו"ד אימג'יד פאהים למשיבים. 22.12.04).

ע.פ. 10979/03 + 3910/03 + 3837/03 - מאזן אקחש ומוחמד עלושי נגד מדינת ישראל*חומרת העונש בעבירות שוד (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם). במהלך חודש יוני 2002 ביצעו המערערים יחד עם אחרים שבעה מעשי שוד בנסיבות מחמירות, כאשר ארבו יחד
עם חבריהם לנהגים של רכב, ובאיומים ואלימות, שלעיתים היתה קשה ביותר, סילקו את הנהגים, גנבו את הרכבים, ואת חלקם הם מכרו בתחומיה של הרשות הפלסטינית. בעקבות כך הורשעו בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, שוד בנסיבות מחמירות, מסחר ברכב גנוב, ועבירות נוספות לפי פקודת התעבורה. ביהמ"ש גזר למאזן 10 שנות מאסר, מתוכן 9 שנים לריצוי בפועל, ולמוחמד 9 שנות מאסר, מתוכן 8 שנים לריצוי בפועל. כן גזר ביהמ"ש למוחמד בגין העבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל - שנת מאסר, מחציתה בפועל במצטבר ומחציתה על תנאי. נגד מאזן הוגש כתב אישום נוסף בשל התפרצות, יחד עם אחרים לביתם של בני זוג בגיל מתקדם הגרים בעין איילה, ותוך שימוש באלימות ובאיומי סכין שדדו אותם. בגין תיק זה נגזרו למאזן 4 שנות מאסר מהן שנתיים במצטבר. הערעורים על חומרת העונש נדחו בעיקרם.
מאזן טען, כי פיצול העבירות אותן ביצע לשני תיקים, גרם לו עוול. ברם, העונש הנוסף שנגזר למאזן הנו קל במידה ניכרת מהעונש אשר התחייב מחומרתו של האירוע בו נטל חלק, ובית משפט קמא נהג כך לנוכח העונש האחר שנגזר למערער בתיק השני. באשר למוחמד - העונש שהושת עליו היה במסגרת הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, ועניין זה לבדו מחייב את דחיית ערעורו. אולם הוא ראוי להידחות, כפי שראוי לנהוג גם בערעורים שהגיש מאזן, הואיל והעבירות בהן הורשעו השניים חומרתן מופלגות. מדובר בשורה ארוכה של מעשי שוד, בהם היו מוכנים לעשות כמעט הכול כדי לבצע את זממם. התנהגות מסוג זה חייבה ענישה קשה וכואבת, הן משום שזו הדרך לנהוג במי שמהווה סיכון כה חמור לציבור ולרכושו, והן משום הצורך להרתיע את הרבים. רכיב אחד בעונש שהוטל על מוחמד יש לשנות. על מוחמד גזר בית המשפט עונש נפרד בגין העבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, בעוד שהוא נמנע מלעשות זאת בעניינו של מאזן, שהורשע באותה עבירה. לפיכך עונש המאסר שנגזר בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל ישא מוחמד בחופף לעונש שנגזר לו בתיק זה.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד עלאא מסארוה, רמי דיין ועלאא סלימאן למערערים, עו"ד גב' דניאלה ביניש למשיבה. 15.12.04).

בש"פ 11697/04 - מדינת ישראל נגד סמיר אחרינו

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות שוד (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב עומד לדין בעבירות של מעורבות בשני מעשי שוד אלימים ואכזריים והחזקת חמישה כלים לעישון סמים ושבעה שטרות כסף מזוייפים. עם הגשת כתב האישום, ביום 4.1.2004, עתרה המבקשת למעצר המשיב עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לשחררו לחלופת מעצר. המשיב הפר את תנאי שחרורו וביהמ"ש החליט שלא להחזירו למעצר. המשיב נעצר שוב בשל הפרת תנאי שחרורו בשלוש הזדמנויות שונות, והפעם הוחלט לעצרו עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה להאריכו ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
המעשים החמורים המיוחסים למשיב מקימים חשש ממשי לשלום הציבור ולבטחונו אם ישוחרר. יתר על כן - ובנסיבות המקרה זהו שיקול מרכזי - המשיב הוכיח כי הוא אינו ראוי לאמון ביהמ"ש ככל שהדבר נוגע לכיבוד תנאי השחרור שהוטלו עליו. ההפרות החוזרות והנשנות של תנאים אלה על ידו, מצביעות גם על כך שהוא אינו ירא את גורמי אכיפת החוק והדבר מעצים את מסוכנתו. יצויין כי המשפט מתנהל בקצב משביע רצון, ופרשת התביעה עומדת בפני סיום.