תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 20

בג"צ 5026/04 - דיזיין 22 - שארק דלוקס רהיטים בע"מ ואח' נגד רע"נ היתרי עבודה בשבת - אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה ואח'

חוקיות חוק שעות עבודה ומנוחה האוסר העסקת עובדים יהודיים בשבת. סירוב להעניק היתר העסקת עובדים יהודיים בשבת(העתירה נדחתה).

א. העותרת מעסיקה עובדים יהודים בסניפיה גם בימי שבת. הוטל עליה קנס מינהלי קצוב בסך 15,000 ש"ח, בגין העסקת עובדים יהודים בזמן המנוחה השבועית, בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה. העותרת פנתה למשיב בבקשה לקבל היתר להעסקת עובדים יהודים בימי חג ושבת ובקשתה נדחתה. במקביל, ביקשה העותרת להישפט, ועל כן הוגש נגדה כתב אישום לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בעתירתה מבקשת העותרת לבטל את הוראות החוק האוסרות על עבודת והעבדת יהודים בשבת ולחלופין לתת לה היתר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. במישור החוקתי, טוענת העותרת כי הוראות החוק פוגעות בחופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק, והן אינן עומדות בתנאי פסקת ההגבלה. מנגד טוענים המשיבים כי איסור העבודה בשבת משרת תכלית סוציאלית שביסודה מונחת תפיסה של רווחה חברתית, ותכלית לאומית-דתית, המגשימה את התכלית הסוציאלית. העתירה נדחתה.
ב. הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה האוסרות על עבודה במנוחה השבועית, פוגעות בחופש העיסוק. אך חוק הפוגע בחופש העיסוק אינו בלתי-חוקתי אך בשל כך. הצורך החברתי-סוציאלי להבטיח שעות מנוחה שבועית לעובד, תוך קביעת יום מנוחה אחיד לכל העובדים במשק, כדי לאפשר פעילות משפחתית משותפת, ותוך בחירת שעות המנוחה על רקע שיקולים דתיים-לאומיים - שבת ליהודים ויום ששי או ראשון למי שאינו יהודי - הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. שתי התכליות המשולבות - החברתית והדתית - מגבשות "תכלית ראויה", כמשמעות דיבור זה בפסקת ההגבלה של חוק היסוד. משנקבע כי שיקולים חברתיים-סוציאליים שוללים קביעה ניידת של שעות המנוחה השבועית ומצדיקים קביעת יום בשבוע בו תוגשם המנוחה השבועית, אין בקביעת יום השבת (ליהודים) כיום המנוחה השבועית משום כפיה דתית. העובדה שהיום שנבחר להגשמת החיוב עולה בקנה אחד עם תפיסתה של היהדות את השבת, אינו הופך את הכפיה לדתית. חוק שעות עבודה ומנוחה בכל הנוגע לשעות המנוחה השבועית עומד גם במבחני המידתיות.
ג. אשר לטענתם השנייה של העותרים כי סירובו של שר העבודה להעניק היתר העבדה במנוחה השבועית אינו כדין זאת בשל הפגיעה הכלכלית הקשה שסירובו של השר גורם להם - העותרים לא הצליחו להניח תשתית עובדתית לפיה פעילותה בשעות המנוחה השבועית היא "חיונית לציבור או לחלק ממנו". כן לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענה כי העותרים מופלים לרעה לעומת בתי עסק אחרים מסוגם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד רמי קרופניק לעותרים, עו"ד גב' חני אופק למשיבים. 4.4.05).

בג"צ 986/05 - שמואל פלד ואח' נגד עירית תל אביב ואח'

*קבלת טענה נגד הפליית תלמידי בי"ס בת"א, בקביעת אשכול הבחירה של בית ספר על יסודי עם השלמת הלימודים בבית ספר יסודי ברמת אביב(העתירה נתקבלה).

א. העותרים הנם הורים לתלמידים ותלמידות בבית הספר אביב, בית ספר יסודי ממלכתי, שהוקם בשנת הלימודים תשס"ב-2001 בשכונת רמת-אביב החדשה בתל-אביב. בשנת הלימודים הבאה - תשס"ו - יסתיים מחזור הלימודים הראשון בבית הספר ותלמידי כתה ו' יעברו ללמוד בבית ספר על-יסודי. העתירה היא נגד החלטת העירייה בתקנות הרישום, באשר לקביעת אשכולות הבחירה של בתי הספר היסודיים שבתחום שיפוטה. טענות העותרים מופנות כנגד אי הכללת בית הספר אליאנס במסגרת אשכול הבחירה, העומד לרשות תלמידי בית הספר אביב לשנת הלימודים. העותרים סומכים טענותיהם
על שני אדנים משפטיים מרכזיים - הפגיעה בשוויון וחוסר הסבירות הקיצוני המאפיין, לטענתם, את החלטת העירייה. המשיבה פורסת בתשובתה את מכלול השיקולים שנלקחו בחשבון, וטוענת כי ההחלטה נשוא העתירה נתקבלה מתוך הקפדה על השוויון המהותי בין תלמידי העיר. העתירה נתקבלה.
ב. קביעת אזורי הרישום מוסדרת בחקיקה ראשית במסגרת סעיף 20 לחוק החינוך הממלכתי, שעניינו "רישום תלמידים". מכוח הסמכות שניתנה למחוקק המשנה - שר החינוך - התקין האחרון את תקנות הרישום, המסמיכות את רשויות החינוך המקומיות ברחבי הארץ לפעול עפ"י תכנית הבחירה המבוקרת, בכפוף לאישור מנהל המחוז במשרד החינוך. כמו כן, מעוגנת בתקנה האפשרות לערוך הגרלה בין תלמידים שנרשמו לחטיבת הביניים, אם מספרם עולה על מספר המקומות שנקבע לאותה חטיבה. תכנית הבחירה המבוקרת מקנה בידי העירייה את הסמכות לשקול שיקולים מערכתיים, חינוכיים ולהתחשב בבחירת ההורים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם שיקול המרחק הגיאוגרפי. ואולם, משביכרה העירייה לאפשר לכלל תלמידי העיר, ובפרט לתלמידים המצויים בקבוצת השוויון נשוא הדיון שלפנינו, לבחור בית ספר הקרוב למקום מגוריהם, היה עליה להקפיד לאפשר קיומם של תנאי לימוד שווים לכל התלמידים. אכן, אין לראות במרחק הגיאוגרפי חזות הכל, ואף לא שיקול מכריע. ואולם, משראתה העירייה לאפשר לכלל התלמידים בקבוצת השוויון הרלוונטית ללמוד בבי"ס על-יסודי אחד במרחק הליכה סביר, הרי החלטתה בדבר הרכב אשכול הבחירה הנדונה היא החלטה מפלה.
ג. כפי שעולה מתשובת העירייה, היא מתעתדת "לערוך בחינה מקיפה של עקרונות הבחירה המבוקרת ושל אשכולות הבחירה שנקבעו במסגרתה, וזאת לאור חלוף למעלה מעשור ממועד הפעלתה ונוכח השינויים הדמוגרפיים שהתרחשו בעיר". העירייה טוענת, כי החלטתה שלא לקיים את הבחינה האמורה בשלב זה מקורה בשיקולי יעילות. אכן, יעילות עבודתה של הרשות מהווה שיקול לגיטימי וחשוב במניין השיקולים אותם נדרשת האחרונה לקחת בחשבון. ואולם, אין שיקולי היעילות בבחינת "חזות הכל", ובפרט אין בהם כדי לרפא החלטה בלתי סבירה. על העירייה לערוך בחינה מחודשת של אשכולות בתי-הספר, ותקבע לעצמה את המועדים החדשים לרישום התלמידים, הכל על פי סדרי הבחינה המחודשת, כפי שייקבעו על-ידה.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. 13.4.05).

בע"מ 399/05 + 377/05 - פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ קטין ואח' נגד ההורים הביולוגים ואח'

*ההתחשבות בטובת הילד, במאבק בין הורים ביאולוגיים לבין הורים המיועדים לאימוץ, כאשר האב הביולוגי מבקש לבטל החלטת ביהמ"ש כי התמלאו כלפיו התנאים להכריז על הילד כבר אימוץ(מחוזי ת"א - ע"מ 4/04 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המשיבה (להלן - האם) ילדה (ביום 12.5.2003) את בנה (להלן - הקטין). בחודש האחרון לפני הלידה קיימה פגישות עם עובדות סוציאלית פעמים מספר וביקשה למסור את התינוק שייוולד לאימוץ. היא סירבה למסור פרטים על האב, מלבד היותו יהודי ולא קרוב משפחה (היא עצמה אינה יהודיה). לאחר הלידה ניסו עובדות הרווחה להביאה לשקול האפשרות כי תגדל את הקטין, אך האם עמדה על דעתה. 8 ימים לאחר הלידה (ביום 20.5.2003) חתמה האם על כתב הסכמה למסירת הקטין לאימוץ, והקטין, בן 10 ימים, הועבר לרשות המערערים בכוונה לאמצו. לאחר מספר ימים הגיש ב"כ היועהמ"ש לממשלה שתי בקשות לביהמ"ש לענייני משפחה: האחת, לקבוע כי התמלאו כלפי אבי הקטין תנאי סעיף 13(1) לחוק אימוץ ילדים, (להלן - חוק האימוץ), זאת משום שאין אפשרות סבירה לזהותו, למצאו ולברר דעתו בעניין אימוץ בנו; השניה, לאשר את העברת הקטין למערערים. ביהמ"ש פסק כי בנסיבות הענין נראה כי התמלאו תנאי סעיף 13(1) לחוק אימוץ ילדים, לפיכך ניתן פס"ד "כמבוקש". כן החליט ביהמ"ש
כי יש מקום לאשר את העברת הקטין למשפחה אומנת עם כוונת אימוץ, בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק האימוץ. תוך זמן קצר התחרטה האם והגישה (ביום 9.10.2003) לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ. בבקשתה חשפה האם לראשונה את זהות אבי הקטין. האב פתח בהליך משפטי נפרד, וביקש לבטל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפיו. שני ההליכים אוחדו.
ב. בפתח הדיון (ביום 16.3.2004) ביקש בא-כוח האב כי יבוטל לאלתר פסה"ד בדבר היות הקטין בר-אימוץ, וביהמ"ש לענייני משפחה החליט בו במקום לבטל את פסה"ד. בהמשך נתן ביהמ"ש פס"ד שלפיו: "הקטין יועבר החל ממחר למשמורת אביו הביולוגי... האב הביולוגי יהיה רשאי לגדל את הקטין ביחד עם האם הביולוגית...". בקשתם של המערערים לעכב את הוצאת הקטין מרשותם נדחתה. הם ערערו על ההחלטה וביהמ"ש המחוזי החליט ביום 30.12.2004, בדעת רוב, לאשר את ביטולה של הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי אביו ואת העברתו למשמורת האב. שופטת המיעוט סברה כי המערערים יוכלו להגשים טוב יותר את טובתו של הקטין. הערעור נסב אך על ביטול ההכרזה כי הקטין הוא בר אימוץ כלפי האב. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ג. הנשיא ברק: אין עומדת לדיון בערעור השאלה אם האם יכולה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ בנה, ועל כן לא ידון ביהמ"ש בדינים החלים על הסכמה זו ועל האפשרות לחזור ממנה. כל המומחים מסכימים, כי בטווח הקצר, המעבר של הקטין מההורים המיועדים לאמץ להורים הביולוגיים כרוך בנזק לקטין. אין חולק כי המערערים הם הורים מיטיבים וראויים. הבעיה הקיימת היא מצבו הרפואי של האב המיועד לאמץ. תוחלת החיים של האב עומדת כיום, על פי נתונים סטטיסטיים, על שבע שנים בשל מחלת כליות. קיים איפוא חשש כי הקטין יתייתם מאביו בגיל צעיר. הוא עשוי, על כן, להמשיך ולגדול במשפחה חד-הורית. יחד עם זאת, המעבר של הקטין להוריו הביולוגיים אינו מבטיח כי הקטין לא יחווה פרידה מאחד ההורים הביולוגיים ולא יגדל במסגרת משפחתית חד-הורית. המסקנה היא, איפוא, כי הן בטווח הקצר והן בטווח הבינוני, טובת (אינטרס) הקטין היא שהוא יישאר אצל ההורים המבקשים לאמצו.
ד. באשר לזכותו של האב, ו"קול הדם" העולה ממנו? - קולו צריך, כמובן, להישמע. עם זאת, אין בכוחו להתגבר על טובתו של הקטין במקרה שלפנינו. זאת ועוד: משקלו של "קול הדם" נגרע בשל אופן התנהלותו של האב. כשהקטין היה בן שלושה חודשים נודע לאב על קיומו. רק בחלוף למעלה ממחצית השנה נקט בהליכים משפטיים למימוש הורותו. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהאינטרס של ההורים המיועדים לאימוץ. משקלו של שיקול זה קטן הוא במידה רבה ביחס לאינטרס של הקטין או לזכות האב. עם זאת, זהו אינטרס שראוי להתחשב בו. בנסיבות העניין, האיזון בין טובת (אינטרס) הקטין ואינטרס ההורים המיועדים לאמץ לבין הזכויות של האב הביולוגי מוביל למסקנה כי לא ניתן לקבל את בקשת האב לביטול ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ כלפיו. לשיקול של טובת הקטין משקל דומיננטי, נוכח העובדה שהתקיימה באב עילת אימוץ שהצדיקה הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפיו.
ה. השופטת פרוקצ'יה: (דעת מיעוט). בנסיבות ענין זה, במערך השיקולים הכולל, וכפרי מאזן עדין בין המארג הסבוך של הערכים המתמודדים בפרשה זו, ראוי בסופו של יום לבטל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ ביחס לאב וכן לבטל את הסכמת האם הביולוגית
לאימוץ. יש להחזיר את הקטין לרשות הוריו הביולוגיים, ולאפשר לו לחיות, לגדול ולהתחנך בקרב משפחתו הטבעית, הרוצה בו ומייחלת אליו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, לוי, גרוניס. עוה"ד שמעון שובר, שמואל מורן ויואב טל למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין ליועהמ"ש, עוה"ד עדני ומשה לוי למשיבים. 21.4.05).

ע.פ. 378/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של כתיבת סיסמאות נגד המדינה והשלכת בקבוקי תבערה וחומרת העונש. החלטה כי עד ששימש כמדובב יעיד כשהוא מחופש(מחוזי חיפה - ת.פ. 160/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בשורה של עבירות שכללו כתיבת סיסמאות נגד המדינה על קירות בית המועצה בכפרו דיר אל-מכסור; הכנתם של בקבוקי תבערה והשלכתם לבניין המועצה תוך גרימת שריפה; השלכת בקבוקי תבערה לשני בניינים ולעבר רכב משטרתי וכיוצ"ב. בשלב הראשון של חקירתו - שנעשתה על ידי השב"כ ושלא תועדה בחלקה כדבעי - מאז מעצרו ב-24.2.99 עד 2.3.99, לא הודה המערער באשמה. בחקירה שנערכה ביום 2.3.99 הודה המערער בפני חוקר שב"כ בעיקרי העבירות שיוחסו לו, ובו ביום נגבתה הודעתו-הודאתו, וכן נערך שחזור. במהלך המשפט טען המערער כי הוכה במהלך חקירותיו בשני הימים הראשונים ואוים בפגיעה בו ובמשפחתו. חוקרי השב"כ נחקרו והכחישו הפעלת כוח ואיומים, וכן העיד - אך לא נחקר בחקירה נגדית - עד המכונה "אל אמיר", מדובב ששהה בתא עם המערער. בית המשפט לא נתן אמון בעדות המערער, נקבע, כי ההודאה וכך גם השיחזור נגבו מרצון חופשי. לא נמצא כי במחדלי התיעוד של חקירת השב"כ יש כדי לפגום בקבילות ההודאה. בית המשפט נדרש לכרוז שנטען כי נכתב על ידי המערער ובו דברי שבח לפעולות נגד המדינה, וקבע כי נכתב בכתב ידו של המערער. דבר זה נתפס כראיה עצמאית לאישום הרלבנטי, וכן כ"דבר מה נוסף" לחיזוק ההודאה. משהורשע גזר ביהמ"ש למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עד התביעה, המדובב, המכונה "אל אמיר", הובא לדיון כשהוא מחופש. בא כוח המערער ביקש לחשוף את פניו כדי לאמת כי הוא אותו אדם שהיה עצור עם המערער. באת כוח המדינה הצהירה כי "אותו אדם שהנאשם התייחס אליו כאל אמיר הוא העד שלפנינו". בא כוח המערער דאז חזר בו מן הבקשה לחשוף את פני העד. בישיבה הבאה, בה עמד הסניגור לחקור את העד חקירה נגדית, חזר ב"כ המערער וביקש לחשוף את פני העד. באת כוח המדינה התנגדה, כיוון שהעד נתון בסכנת חיים יומיומית, והדבר עלול לגרום לאיום על בטחונו האישי. בית המשפט החליט להמשיך את העדות בתחפושת, ולכן הסניגור לא המשיך בחקירה הנגדית. צדק בית המשפט בכך שלא נעתר לבקשת הסניגוריה. בשיטת המשפט הישראלית נתפס השימוש במדובב כלגיטימי, ואדם כזה, מטבע הדברים, מסכן עצמו, ומחובת הרשויות ליתן יד להגנתו ככל הניתן. במישור המשפטי, עמדה על דרכו של המערער להסרת התחפושת, תעודת החיסיון שהוצאה על-ידי שר הביטחון. נוכח תעודה זו, לא היה בית המשפט רשאי להורות על הסרת התחפושת, כל עוד החיסיון לא הוסר, סעד שלא התבקש על-ידי המערער.
ג. לגופם של דברים, אי חקירתו של העד - המדובב כשלעצמה לא פגעה בהגנת המערער באופן שיש בו כדי להטיל פסול בהרשעה כל עיקר. בסופו של יום, הרשעתו נסמכת בראש וראשונה על הודעתו-הודאתו. המדובר במסמך מפורט ביותר, המחזיק תריסר עמודים צפופים, עמוס פרטי פרטים, ששורות רבות מתוכו מצביעות בעליל על אותנטיות. אשר לטענתו של המערער בדבר הקשר בין האירוע הקשור ב"אל אמיר" ובין הודאתו - לעניין זה הכלל הוא שהטענה "כי משנמסרה ההודייה הראשונה, שוב אין טעם בעשיית
שימוש בזכות השתיקה, שהרי ה'נזק כבר נגרם' אינה מסייעת בידי הנאשם". באשר ל"דבר מה" הנדרש להודאה - אין לקבל את הטענה, כי "דבר מה" כמו חוות דעת המומחית ממז"פ לענין כתב היד בכרוז - המהווה אף ראיה עצמאית לאישום הרלבנטי - מצטמצם אך לחיזוק אישום זה שאליו נדרשת חוות הדעת, והוא בלבד.
ד. אשר למידת העונש - המדובר בסדרה ארוכה של עבירות בתחומים קרובים אלה לאלה, שרקעם עויינות אידאולוגית ותמיכה בארגון טרור, עניין המשווה חומרה יתירה לעבירות ותרגומם למעשים קשים של נזק לרכוש ופגיעה קשה בציבור, ורק בחסדי שמים לא אירע נזק לנפש. העונש בנסיבות אלה אינו חמור מדי.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גב' תמי אולמן למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 21.4.05).

ע.א. 7516/02 - ד"ר דוד פישר נגד רו"ח צבי יוכמן

*חיוב אישי של בעל מניות בחברה לפי סעיף 374 לפקודת פשיטת הרגל בשל ביצוע מעשי מרמה בקבלת הלוואות ומענקים לחברה(מחוזי ב"ש - בש"א 3308/99 - תיק פש"ר 5001/98 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. חברת דנהיל פרופרטיס נוסדה בשנת 1990, באי מאן, על-ידי עורך-הדין אלן כץ. בשנת 1991 הוקמה בישראל חברת ס. דנהיל תעשיות, (להלן: החברה), על-מנת להקים תשלובת מפעלים תעשייתיים בבאר-שבע. דנהיל פרופרטיס החזיקה ב- %96 ממניות החברה ויתר המניות היו, בבעלות חברה קבלנית איטלקית (להלן: קומיט), אשר בבעלות המערער. בשנת 1992 נכרת הסכם בין התשלובת לבין קומיט, ולפיו התחייבה האחרונה להקים את הפרוייקט, תמורת סכום של 112,600,000 דולר. בחודש מאי שנת 1992, התקשרה התשלובת בהסכם הלוואה עם בנק בלוקסמבורג. ההלוואה, בוטחה על-ידי התאגיד הממשלתי האיטלקי (להלן: סצ'ה). בשנת 1998, נכנסה החברה להליכי פירוק, והמפרק, המשיב, עתר לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, שעניינה - חיוב המערער באופן אישי, בכל חובותיה של התשלובת, הנאמדים, על-פי האמור בבקשה, בסכום העולה על 130 מיליון דולר. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. בקבעו כי המערער רימה את הבנק, את סצ'ה ואת מרכז ההשקעות. ההלוואה והמענקים - כך נפסק - ניתנו בהתבסס על מצגים כוזבים מצד המערער, שהפיק רווחים לאור היותו, בה בעת, גם הבעלים של קומיט, שקיבלה את הכספים. לפיכך, נקבע כי המערער חב בחובות החברה לבנק ולמרכז ההשקעות, בסכום של 112,560,000 דולר. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. בית המשפט החליט שלא להתיר למערער להעיד באמצעות כינוס-וידאו ממקום מושבו באיטליה. המערער הסביר כי הוא חושש לבוא ארצה ליתן עדות שמא יעוכב זמן רב בארץ, בעקבות הליכים פליליים שעל-פי טענתו יזם כנגדו המפרק. אין עילה להתערב בהחלטה זו. אכן, לבית המשפט סמכות להורות, "למען הצדק", על קיום חקירה מחוץ לתחום השיפוט, כולל מתן עדות באמצעות כינוס-וידאו. אלא שבכך אין כדי לפתוח פתח רחב ובלתי-מוגבל לחקירת עדים מחוץ לתחום השיפוט. העותר לקיום חקירה באמצעות כינוס-וידאו, צריך להציג, בתום-לב, עילה מספקת לכך. זאת לא עשה המערער בענייננו. חששו מפני חקירה פלילית, או מפני השלכותיה (כגון עיכוב יציאתו מן הארץ), אינו נימוק משכנע מספיק, בנסיבות המקרה.
ג. סעיף 374 לפקודת פשיטת הרגל קובע: "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה... השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה... או עשה מעשה שלא כשורה... במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט... לחקור... ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם". אין דרישה לקיומו של קשר-סיבתי בין מעשי המרמה לבין כניסת החברה לפירוק. אין חולקין כי מדובר בסעיף יוצא-דופן,
כי חיוב נושאי המשרה בחובות החברה, על-יסוד סעיף זה, ראוי לו שייעשה אך במקרים בהם "... ניכר שהמנהל נתן ידו ביודעין, לניהול עסקי החברה... במטרה לרמות...". נדרשת מחשבת מרמה ממש. הצגת מצג-שווא לגבי מצב החברה, הבעלות בה או ההון העצמי המושקע בה, בפני גוף חיצוני, לצורך גיוס מימון, היא מעשה העלול לעלות כדי תרמית כמשמעותה בסעיף 373 לפקודה. אין בפי המערער כל טענה המצדיקה התערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי ההלוואות ניתנו לתשלובת בהסתמך על מצגים כוזבים בדבר התקדמות הליך הבנייה וסיומו. בכך יש משום ניהול עסק של התשלובת "תוך כוונה לרמות את נושיה או לכל מטרת מרמה".
ד. טענה אחרת של המערער היא כי ההלוואות והמענקים לא ניתנו לתשלובת אלא לאחר שנתקיימו בדיקות עצמאיות על-ידי הבנק ועל-ידי מרכז ההשקעות. ברם, משנקבע כי המערער היה שותף להצגת המצגים הכוזבים, אין בעצם קיומן של הבדיקות העצמאיות כדי לפטור אותו מאחריות. אולם, אין לפסול מראש את האפשרות כי חלק מהאחריות למתן ההלוואות מונח על כתפיים אחרות. הקביעה כי המערער אחראי לפי סעיף 373 לפקודה אינה מחייבת, בהכרח, את חיובו לשאת באופן אישי בכל חובותיה של החברה. אחריות לחוד, ושיעור החבות לחוד. היה מקום לשקול לתחום את חיובו של המערער, תוך הבאה בחשבון של מספר נתונים: ראשית, כאמור, המערער לא היה הגורם היחיד למתן ההלוואות והמענקים לתשלובת; גורמים נוספים שהיו קשורים בתשלובת, נכללו בבקשת המפרק למתן הוראות, אולם הושמטו לאחר מכן, והחיצים כולם כוונו, למצער בשלב זה, כנגד המערער. ראוי כי בית המשפט יברר סוגיה זו ויביאה בחשבון חיובו האישי של המערער. כמו גם נושאים אחרים שלא נבדקו ושיש להם השלכות על סכום החיוב. על כן יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, לשם מתן פסק-דין משלים בשאלת גובה החבות שראוי להטיל על המערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יצחק קלינהנדלר למערער, עוה"ד אלון קלמנסון וגב' רחל שני שרפסקי למשיבים. 11.4.05).

ע.פ. 2552/04 + 2523/04 + 2480/04 - סימסה ליביו, מקסים דיין ומורשקו אלכסנדר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של כליאת שווא וחטיפה וחומרת העונש. *הגשת ראיות נוספות בערעור. *סירוב לאפשר השמעת עדות בחו"ל כשהעד חושש לבוא לישראל שמא יועמד כאן לדין(מחוזי ת"א - ת.פ. 40012/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בחודש ינואר 2001 שימש ליביו כמנהל חברת כוח-אדם, שעסקה בהבאת עובדים זרים לישראל. בין יתר העובדים שהעסיקה החברה, היו שלושה אזרחים רומנים (להלן: "המתלוננים"), שהמערער ליביו החליט לכפות עליהם לעזוב את ישראל. לצורך כך הוא שכר את שירותיהם של מורשקו ודיין. זה האחרון שירת בעבר במשטרה והוא נתבקש על ידי ליביו להגיע למפגש עם המתלוננים כשהוא לבוש מדים, מתוך כוונה לטעת בלבם את האמונה כי פעולת הגירוש מבוצעת בחסות החוק. באחד הערבים, בינואר 2001, פגשו המערערים את המתלוננים וליביו הודיע להם כי הם חייבים לעזוב את הארץ ולחזור לרומניה. הם אילצו את המתלוננים בכח להיכנס לרכב שעתיד היה להסיעם לנמל התעופה. בשלב זה הצליח אחד מהמתלוננים להימלט, ואחד אחר, בשם דפין, הצליח להתקשר לעדי לקשר (להלן: "לקשר") מ"קו לעובד", ודיווח לו על האירוע. בטרם החלו ההליכים לקראת הטיסה הגיע לקשר למקום וסיכל את גירושם של המתלוננים. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותו של דפין, אותה אימץ ביהמ"ש המחוזי באומרו כי עדותו הינה עדות מהימנה. עדותו של דפין נתמכה בעדותו של לקשר, ושל קצין משטרה בפניהם התחנן דיין למחול לו על מעורבותו בפרשה. ביהמ"ש הרשיע את השלושה בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, כליאת שווא וחטיפה, וגזר לליביו 18 חודשים
מאסר בפועל ו - 18 חודשים על תנאי, לדיין גזר 12 חודשים מאסר בפועל ו - 18 חודשים על תנאי ולמורשקו גזר 10 חודשים מאסר בפועל ו - 18 חודשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בערעור נתבקשה הגשת שתי ראיות נוספות מטעם הסניגוריה. הראיה העיקרית היא תצהירו של המתלונן דפין שנערך ונחתם בחודש אוקטובר 2004, ברומניה. התביעה הודיעה כי לא תתנגד לכניסתו החוזרת של דפין לישראל כדי שתתאפשר חקירתו על תצהירו, אולם היא אינה מוכנה להתחייב שלא להעמידו לדין אם יתברר כי שיקר בעדותו הראשונה. עמדה זו הציבה בפני המערערים הדבקים בטענת חפותם, קושי רב. על כן הוחלט לקבל את התצהירים כראיות, אולם בכל הנוגע למשקלן של הראיות - לקחת בחשבון את העובדה כי הן לא עמדו במבחנה של החקירה הנגדית בביהמ"ש. משנתקבלה הראיה ונבדקה הוחלט שדין גירסתו החדשה של דפין להדחות באשר היא מופרכת מעיקרה. משנותרה העדות הראשונה על כנה יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. אשר לחומרת העונש - למורשקו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש, ובגין אחת מהן הוא אף נשא בעונש מאסר. דיין, אשר נמנה בעבר על שורותיהם של אנשי החוק, נתן את ידו זמן קצר בלבד לאחר פרישתו ממשטרת ישראל לביצוען של עבירות, תוך שהוא משתמש במדים. ובאשר לליביו, זה שימש כמנהל תפעול בחברת כוח-אדם, ומכוח תפקידו מותר להניח כי ידע שגירושם של עובדים זרים, אינו עניין המסור לשיגיונותיו של המעסיק, אלא חייב לבוא על פתרונו בדרכים אותן קבע המחוקק. עובדים אלה, שנדדו מארצם עקב מצוקה כלכלית, זקוקים להגנתו של בית המשפט. הענישה בתחום זה צריכה לכלול, על דרך הכלל, רכיב של מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד משה ישראל, צבי פורר, שלום פדידה וגב' אסנת מוליארסקי למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.4.05).

בש"פ 3073/05 - עלי שורפי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של השתייכות לארגון פשיעה וסחר בסמים. *העובדה שביהמ"ש השתמש בכתיבת החלטתו במידה רבה במלים של אחד הצדדים אינה אומרת שלא הפעיל שיקול דעת עצמאי(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. נגד העורר ו- 24 אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם השתייכות לארגוני פשיעה, סחר בסם והחזקת סם במסגרת ארגון פשיעה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, וכי קיים חשש כי שחרורו ממעצר יוביל להתחמקותו מהליכי משפט. על כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. טענתו המרכזית של העורר הינה כי בית המשפט המחוזי נמנע כליל מלהתייחס לטענותיו בדבר היעדר תשתית ראייתית ותחת זאת אימץ באופן גורף את טיעוני המשיבה, באופן המצדיק החזרת התיק לבית המשפט המחוזי שם יתקיים דיון נוסף בפני שופט אחר. ב"כ המדינה טען, כי גם אם ישנם חלקים בהחלטת ביהמ"ש שדומים מאוד בנוסחם לטיעוני המשיבה, הרי שמההחלטה עולה בבירור כי ביהמ"ש בחן את הראיות והפעיל את שיקול דעתו בטרם הכריע בבקשה לעצור את העורר במעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. אמנם, למקרא החלטתו ניכר כי ביהמ"ש נסמך בכתיבת ההחלטה במידה רבה על מילות המשיבה בבקשת המעצר וחבל שכך. יחד עם זאת, אין ספק כי ביהמ"ש הפעיל שיקול דעת עצמאי. לגופו של עניין, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ואין מקום להתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא. הראיות למעורבותו של העורר בסחר בסמים די בהן כדי להקים עילת מעצר ולהצביע על מסוכנותו. המסוכנות במקרה דנן נעוצה בשניים: בחשש כי
העורר, המכור בעצמו לסמים, יחזור לעסוק בהפצת הסם; בחשש מהימלטותו מאימת הדין. ככלל, נאשמים בסחר בסם מסוכן ייעצרו עד תום ההליכים במשפטם, פרט למקרים בהם קיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן. אין זה המקרה בו יש לאפשר את שחרורו העורר לחלופת מעצר.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד איתי בן-נון וגב' שירה קידר לעורר, עוה"ד איתי פרוסט וגב' אופירה בן עמי למשיבה. 18.4.05).

בג"צ 7974/04 - פלוני ואח' נגד שר הבריאות ואח'

*חיוביה של המדינה בקביעת סל השירותים לפעוטות במעונות יום(העתירה נתקבלה).

א. העותר נולד לפני כשלוש שנים והוא סובל מפגיעות פיזיות קשות. שנת חייו הראשונה של העותר עברה עליו ועל משפחתו באשפוזים רבים. מזה כשנתיים הוא מטופל במסגרת שיקומית בבית החולים שיבא בתל-השומר. על אף חומרת מצבו, אין העותר חסר-תקווה. במחלקת שיקום הילדים בתל-השומר גובשה דעה, כי מוטב לעותר לשהות במעון יום שיקומי במרחק סביר ממקום מגוריו. אך מסגרת מתאימה לא נמצאה והוא עתר יחד עם גופים ציבוריים נוספים לבג"צ בנושא. בעיה זו נוגעת ל-50 ילדים נוספים אחרים מכל רחבי הארץ. העותרים טוענים כי פעוטות הסובלים ממוגבלויות, חמורות ככל שיהיו, זכאים על-פי דין להיקלט במעון יום שיקומי לשם קידום התפתחותם, שיקומם וחינוכם; המשיבים אינם מתכחשים לחובתה של המדינה לדאוג לשיבוץ הפעוטות נושאי העתירה במעונות יום שיקומיים. לדבריהם, ההחלטה על הקצאת תקציב ליישום החוק כבר התקבלה. כבר עתה פועלים המשיבים על-פי נוהל, אשר עתיד להיות מעוגן בחקיקת משנה, ובו מוגדר סל השירותים לו זכאים הפעוטות. העתירה נתקבלה.
ב. המחלוקת המשפטית בעתירה נוגעת בראש ובראשונה להוראתו של סעיף 3 לחוק מעונות יום שיקומיים, שעניינו סל השירותים לפעוטות. מה כולל סל זה? על פרטיו להיקבע בתקנות. ככלל, האחריות על מימונם של שירותי המעון היא על המדינה. היא הנושאת העיקרית בעול המימון. עם זאת, המחוקק ראה לקבוע כי חלק ממנה ישולם בידי קופות החולים וחלקה בידי החייבים במזונות הפעוט (הורי הפעוטות). נקודת המוצא היא, כי חוק מעונות יום שיקומיים אינו חלק מן החקיקה המחייבת מתן חינוך חינם. החוק נולד כמענה משלים לחוק חינוך מיוחד, הקובע את זכאותם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים לחינוך חינם, אך מחיל עצמו על בני שלוש ומעלה בלבד. החוק לא בא להיטיב את מצבם של הפעוטות המוגבלים ביחס לזה של חבריהם הבריאים. בכל הנסיבות יש לקבל את העתירה במובן זה שייעשה צו מוחלט המחייב את המשיבים לערוך תקנות ובהן פירוט מרכיביו של סל השירותים במעונות יום שיקומיים ואופן מימונו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד רון דרור וגב' שלי דביר לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 21.4.05).

רע"פ 2550/05 - ערן שפירא נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירת בטיחות בנסיעה וברשלנות המתבטאת בהסעת נוסע העומד על מדרגת הרכב ונאחז בגגון. כשהנאשם עבר עבירה בהיותו קטין והועמד לדין כשהוא בגיר אין חובה שיהיה מיוצג ע"י עו"ד (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם כי לאחר חצות לילה נהג במכונית שעה שעל גג הרכב נוסע אחד (דבר זה הוברר כשגוי) ונוסע שני על המדרגה בצד הרכב ומחוצה לו. בהיות המבקש במגרש החניה נהג ברשלנות, פגע במכונית, וכתוצאה מכך נפלו הנוסעים מגג הרכב וממדרגת הרכב. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בגרימת נזק, בסטייה מנתיב נסיעה, בעבירת בטיחות בנסיעה וברשלנות, ונדון לשנתיים פסילה בפועל, שנתיים
פסילה על תנאי, ושלושה חודשי מאסר על תנאי. בגזרו את הדין נתן בית המשפט לתעבורה דעתו לעברו הנקי של המבקש, אל מול חומרת העבירה ומחוייבות בית המשפט לענישה מחמירה בתחום זה. מבקש ערער לביהמ"ש המחוזי על הכרעת הדין, בטענה כי לא הודה בהסעת נוסע נוסף אשר ישב על גג הרכב. כן ערער על חומרת העונש. הכרעת הדין תוקנה בהסכמת בא-כוח המשיבה כך שתכלול רק הסעת נוסע על מדרגת הרכב. באשר לגזר הדין, לא מצא בית המשפט המחוזי לשנות מהחלטת בית המשפט לתעבורה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, רשות ערעור לדרגה שלישית ניתנת אך כשמדובר בענין בעל חשיבות משפטית עקרונית החורגת מדל"ת אמותיו של המקרה הנדון. בענייננו אין מקום לדיון בגלגול שלישי. גם לעיצומם של דברים אין לתת רשות ערעור. אשר לעובדה שהמבקש לא היה מיוצג במשפט - אכן, המבקש היה קטין לעת התאונה, ואולם, כשהובא לדין, כתום למעלה משמונה חודשים, כבר היה בגיר, ובבית המשפט לתעבורה השיב "אני לא מעוניין להביא עורך דין". סעיף 15 לחסד"פ מונה את מקרי החובה למינוי סניגור, בכללם במקרה של קטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנים והובא לפני בית משפט שאינו בית משפט לנוער. בענייננו הוגש כתב האישום, בין אם במודע ובין אם באקראי, ביום שלאחר מלאות למבקש שמונה עשרה, ולכן, יצא מכלל הוראת חוק הנוער. אשר לעונש - חומרת העונש כשלעצמה אינה נושא הראוי לדיון בגלגול שלישי. מכל מקום לבתי המשפט אחריות כוללת ככל שהמדובר בנגע תאונות הדרכים ועבירות התעבורה, וכשהמעידה כוללת סיכון רציני של הנוסע התלוי בחוץ ונאחז במוטות גגון הרכב, כשההגה מופקד בידי נהג זה מקרוב בא, יש הצדקה להתייחסות מחמירה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אילן חגי למבקש, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 19.4.05).

עש"ם 5100/04 - אבי אלימלך נגד נציבות שירות המדינה

*חומרת העונש המשמעתי, כולל פיטורין, בעבירות מרמה והפרת אמונים (הערעור נדחה).

המערער שימש כמנהל המחלקה הארצית לרישוי ולפיקוח על כלי ירייה וכמפקח ארצי על החופים במשרד הפנים. ביום 19.6.96 הוגש נגד המערער כתב אישום, בו נטען כי נקט בהליך חריג ומקוצר בטיפול במספר בקשות להענקת רישיונות לכלי ירייה, וכי בתמורה למעשיו קיבל טובות הנאה שונות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשלוש עבירות של לקיחת שוחד, וכן בעבירה של מרמה והפרת אמונים, וגזר לו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וכן 9 חודשי מאסר על-תנאי. המערער הגיש ערעור נגד ההרשעה בלבד לביהמ"ש העליון שהחליט לזכותו משלוש עבירות השוחד ולהרשיעו במקומן בשלוש עבירות נוספות של מרמה והפרת אמונים. לאחר סיום ההליך הפלילי הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה תובענה נגד המערער ובית הדין הרשיעו בעבירות משמעת וקבע כי אין מנוס מפיטוריו של המערער. יחד עם זאת, ציין ביה"ד כי יימנע מפגיעה בזכויותיו הכספיות של המערער, בהתחשב בנסיבותיו האישיות, בתרומתו לשירות המדינה וכן בהתמשכות ההליכים במשפטו. לפיכך, הטיל ביה"ד למשמעת על המערער נזיפה חמורה ופיטורין לאלתר. עוד קבע ביה"ד בגזר דינו כי המערער יפוטר אגב תשלום מלוא זכויות הפרישה. הערעור נדחה.
כידוע, אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו ע"י ביה"ד למשמעת, אלא אם נתגלו בהחלטת ביה"ד טעות מהותית, או היעדר מידתיות בין אמצעי המשמעת שהוטלו לבין העבירות אשר בגינן הורשע הנאשם. במקרה דנן, אין בהחלטת ביה"ד טעות או פגם המצדיקים התערבותו של ביהמ"ש. אשר לחישוב זכויות הפרישה להן זכאי המערער, קובע סעיף 10(5) לחוק הגמלאות כי "בחישוב תקופת השירות... תקופה
שבה היה העובד מושעה לפי חוק המשמעת, בין במשכורת ובין שלא במשכורת, לא תובא בחשבון, אלא אם הוחזר לשירות בתום תקופת ההשעיה...". הנה כי כן, בחישוב קצבת הפרישה של המערער אין לכלול את 8 השנים בהן היה מושעה מעבודתו. את קביעת ביה"ד כי המערער יפוטר אגב תשלום מלוא זכויות הפרישה המגיעות לו על פי דין, יש להבין, אפוא, בכפיפות להוראתו המפורשת של סעיף 10(5) לחוק הגמלאות.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 4.4.05).

בג"צ 9678/04 - רבקה הרן ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל

פירוש הסכם על פיצויים בשל הפקעת מקרקעין. כאשר חלקת מקרקעין היא בבעלות משותפת עם המדינה אין אפשרות להפקיע רק את חלקה של המדינה במקרקעין (העתירה נדחתה).

העותרים, רשות הפיתוח, באמצעות המינהל, ואדם נוסף אשר איננו צד לעתירה, הינם בעלים במשותף, בחלקים בלתי שווים, במקרקעין המצויים בחולון (להלן - המקרקעין). בשנים 1957 ו-1964 בוצעו במקרקעין שתי הפקעות לצורך סלילתו של כביש 4. ביום 25.6.01 פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים בדבר הפקדת תוכנית מתאר מקומית, להפקעה נוספת במקרקעין לצורך הרחבת הכביש. העותרים הגישו התנגדות לתכנית, אך זו נדחתה. העותרים הגישו ערר למועצה הארצית לתכנון ולבניה. בד בבד הגיעו העותרים להסכם עם עיריית חולון והוועדה המקומית חולון, בו התחייבו עיריית חולון והוועדה המקומית להקצות לעותרים זכויות בניה במסגרת התכנית המוצעת, ותמורת התחייבות זו, ויתרו העותרים על "כל טענה, כנגד ביצוע ההפקעה ו/או בדבר תשלום פיצויים להם זכאים עקב הפקעת החלקה". העותרים טוענים, כי הסכם זה נוגע רק לשטחה המערבי של חלקת המקרקעין, בעוד שעניינה של העתירה בחלק המזרחי של החלקה. לטענתם יש להפקיע תחילה את השטח שבבעלות המדינה, ורק לאחר מכן, במידת הצורך, להפקיע גם את מקרקעי העותרים. העתירה נדחתה על הסף. לפי ההסכם שנערך בין עיריית חולון והוועדה המקומית חולון לבין העותרים הסכימו האחרונים להפקעת החלקה. אין לקבל את הטענה שההסכם חל רק על החלק המערבי של החלקה. שכן בסעיף 4 להסכם נקבע באופן מפורש "כי עם אישורה של התכנית, תהיינה העירייה או מדינת ישראל, זכאיות להפקיע את כל שטחי החלקה, הכלולים בתחום התכנית...". נכונה גם עמדת המשיבה שיש לדחות את העתירה, נוכח מצב הבעלות המשותפת במקרקעין נשוא העתירה. סעיף 27 לחוק המקרקעין, קובע, כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם" ולא ניתן להפקיע מקרקעין של המדינה בלא להפקיע גם את חלקם של העותרים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' נאור, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד גב' לימור בנטי לעותרים, עו"ד ערן אטינגר למשיבה. 13.3.05).

רע"א 4224/04 - בית ששון בע"מ ואח' נגד שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח'

החלת הדוקטרינה של "השתק שיפוטי". דחיית דרישה לפנות לבוררות שאינה מתיישבת עם נכונות אמיתית לקחת חלק בבוררות (הבקשה נדחתה).

בין המבקשים לבין המשיבה (להלן: שיכון עובדים) נחתם הסכם להקמת פרוייקט בנייה (להלן: הסכם הקומבינציה). במסגרת הסכם הקומבינציה נחתם הסכם הלוואה בין הצדדים, שבמסגרתו סוכם כי שיכון עובדים תלווה למבקשים סכום של 5 מיליון דולר, כנגד בטחונות שהעמידה המבקשת לטובת שיכון עובדים, ובכללם משכנתה על זכויות המבקשים במקרקעין. הסכם זה כלל בתוכו סעיף בוררות. ההסכם לא יצא לפועל ושיכון עובדים פתחה בהליכים למימוש המשכנתה בהוצאה לפועל. המבקשים כפרו בזכותה של שיכון עובדים לפעול כל עוד לא ננקטו הליכי בוררות, והגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א בה ביקשו לקבוע כי יש לדון במחלוקת הנדונה בהליך
בוררות. ביום 25.1.04 נתן ביהמ"ש החלטה בה קבע כי משטר המשכנתה לא עולה כי תנאי למימוש המשכנתה הוא הכרעה בבוררות, ודחה את התובענה. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, ובעוד ההליכים תלויים בביהמ"ש העליון הגישו המבקשים תובענה נגד שיכון עובדים בה ביקשו הצהרה כי לשיכון עובדים אין זכות לדרוש את פירעון כספי ההלוואה, וכן כי אין לה זכות לפעול למימוש המשכנתה. עם הגשת התובענה החדשה דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לסעד זמני נגד מימוש המשכנתה. הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה המקורית מיום 25.1.04 נדחתה.
אין צורך להידרש לשאלה המהותית בדבר תחולתו של סעיף הבוררות ולטענה כי כל עוד לא נפלה הכרעה בבוררות אין שיכון עובדים רשאית לפעול למימושה של המשכנתה. דרך התנהלותם של המבקשים בפרשה מחייבת דחייה של הערעור. המבקשים פועלים בעת ובעונה אחת בשני מסלולים שיפוטיים שאינם מתיישבים האחד עם האחר. במקרה ייחודי וקיצוני זה יש להחיל את הדוקטרינה של השתק שיפוטי. אף אם נתעלם מדוקטרינה זו ונבחן את מהלכי המבקשים על פי דיני הבוררות, המסקנה היא שאין דרכם מתיישבת עם נכונות אמיתית וכנה ליטול חלק בהליכי בוררות.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. זוהר, א. מיכאלי וי. רוזנטל למבקשים, עוה"ד י. גרין ונ. שמואלי למשיבים. 8.3.05).

ע.א. 2501/05 - אילן ששון נגד כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח'

*היענות לבקשה לסעד זמני בערעור נגד מימוש משכנתא (בקשה למתן צו מניעה בערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הינו חוכר לדורות של דירה בתל אביב. לפני רישום זכויות החכירה היו למבקש זכויות חוזיות בדירה על-פי הסכם עם עמידר. ביום 16.6.99, לפני שנרשמו זכויות המבקש בדירה, נחתם הסכם הלוואה בין המבקש לבנק, לפיו הבנק העמיד למבקש הלוואה של 400 אלף ש"ח והמבקש מישכן את זכויותיו החוזיות לבנק. הצדדים קבעו כי כאשר תרשמנה זכויות המבקש במרשם המקרקעין, תירשם משכנתא לטובת הבנק. המבקש הפקיד בידי הבנק ייפוי כוח נוטריוני המסמיך את הבנק ואת עמידר לבצע את הרישומים. עם רישום זכויות החכירה נרשמה גם משכנתא לטובת הבנק. החתימה על שטרות החכירה והמשכנתא נעשו ע"י עו"ד שמעון בן יעקב ז"ל, שפעל עפ"י יפוי הכח שנתן בשעתו המבקש. בבקשה לביהמ"ש ביקש המבקש להורות על ביטול רישום המשכנתא. השאלה שבמחלוקת היא אם עו"ד בן יעקב היה מורשה לחתום בשם המבקש גם על שטר המשכנתא, או רק על שטר החכירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. על כך הגיש המבקש ערעור ובמסגרתו הוא מבקש צו מניעה נגד מימוש המשכנתא עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה.
לקבלת סעד זמני בערכאה הראשונה די בכך שהמבקש יראה כי התביעה אינה, על פניה, מחוסרת יסוד וסיכויים. כן עליו להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. על המבקש צו מניעה בתקופת הערעור להוכיח כי הסיכויים לזכייה בערעור הם טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור. בענייננו, לא ניתן לומר כי קיימים סיכויים טובים לערעור. ובאשר למאזן הנוחות - מדובר במימוש משכנתא ומימושה בטרם יתברר הערעור יפגע בערכו של הסעד ההצהרתי המבוקש על-ידי המבקש, אם וכאשר יזכה בערעור. בשל סיבה זו, הנטיה היא ליתן צו מניעה כנגד מימוש משכנתא, בפרט כאשר מדובר בדירת מגורים. אמנם במקרה דנן הדירה מוחזקת לצורכי השקעה, אעפ"כ יש ליתן צו מניעה כמבוקש, על מנת שלא לפגוע - ולו בעקיפין ומבחינה מעשית - בזכותו של המבקש להביא את תובענתו בפני ערכאת הערעור.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד עדי בראונשטיין למבקש, עו"ד גב' מיכל רומנו למשיבים. 18.4.05).

בש"פ 2995/05 - יוסי לסרי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ועוד ארבעה אחרים בילו במועדון בעיר בית שאן (להלן: החבורה). בשולחן הסמוך אליהם ישבו באותה עת ארבעה אחרים ובינם המתלונן. בשלב מסוים החלו נזרקים זיתים מהשולחן בו ישבה החבורה לעבר השולחן הסמוך. המתלונן פנה לעברם וביקש לדעת מי מהם אחראי לזריקת הזיתים. בתגובה, סטר העורר בעוצמה בפניו של המתלונן. בקטטה שפרצה נדקר המתלונן על ידי חבריו של העורר ואילו זה האחרון הכה את המתלונן באמצעות כסא. העורר וחבריו המשיכו לתקוף את המתלונן, ואיימו עליו ועל חבריו כי ירצחו אותם אם יתלוננו במשטרה. לאחר סילוקם מהמועדון, כך נטען, חזרה החבורה לעפולה, תיאמו גרסאות וקשרו קשר להצית את המועדון בבית שאן. החבורה הצטיידה בבקבוקי תבערה, חזרו בשנית למועדון והשליכו אותם לעברו. העורר הואשם בשורה של עבירות וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר וחבריו יזמו במודע את הקטטה במועדון בו בילו, וסטירת הלחי שסטר העורר בפני המתלונן היתה האות לפתיחת מסכת האלימות הקשה והפראית שהופעלה נגד המתלונן ע"י העורר וחבריו. תרבות של אלימות הפכה בת בית במחוזותינו ובמיוחד בחבורות של נערים צעירים שיוצאים לבילוי המסתיים בשימוש בכוח ופגיעה בנפש, תוך יצירת אווירה של מתח ומסוכנות. בנוסף, קיים חשש מפני שיבוש הליכי המשפט. על פי הודאתו של אחד מהנאשמים, העורר וחבריו תיאמו את גירסותיהם לאחר שסולקו מהמועדון ובטרם חזרו אליו בשנית מצויידים בבקבוקי תבערה. העורר מתגורר בשכנות למתלונן וחבריו ופחדם של אלו, על פי הנטען, הוביל לסירובה של אחת העדות להצביע על מי מהנאשמים במסדר זיהוי. אשר להשגות העורר הנוגעות להפלייתו לרעה, לעומת נאשם אחר ששוחרר למעצר בתנאים מגבילים - חלקו של האחר באירוע התקיפה מינורי והסתכם בהסעתם של התוקפים ברכבו לאחר ביצוע מעשה התקיפה.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד יהל שפרלינג ודורון נוי לעורר, עו"ד גב' נחמה זוסמן למשיבה. 10.4.05).

בש"פ 3537/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ע"י דקירות סכין, כאשר העבירה בוצעה תוך הפרת תנאי שחרור בערובה בעבירות אחרות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, קטין, יליד 3.7.87, עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בשבתו כביהמ"ש לנוער, בגין חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין, איומים, הפרת הוראה חוקית ונהיגה בפסילה. בכתב האישום נטען כי המשיב הגיע למושב שדה עוזיה כשהוא נוהג ברכב, תוך הפרת התנאים המגבילים שהושתו עליו בהליך אחר המתנהל נגדו בביהמ"ש לנוער באשדוד, ובעת שהותו במקום שלף סכין ואיים על סמי חכמון "אני אדקור אותך", בשל ויכוח כלשהו שהתעורר ביניהם. לאחר מכן עזב המשיב את המקום כשהוא נוהג בפראות ברכב, וכעבור זמן קצר שב בלוית אביו, ירד בריצה מן הרכב כשבידו סכין, דקר את שי חכמון (להלן: המתלונן) דקירה עמוקה סמוך לברך ועזב את המקום. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נשקפת מן המשיב סכנה חמורה וכי תלויים ועומדים כנגדו שלושה כתבי אישום נוספים, ולמרות זאת, הורה כי המשיב ישוחרר לחלופה של "מעצר בית" מלא בבית דודתו. הערר נתקבל.
במהלך הדיון בערר טענה העוררת כי מבדיקה עדכנית עולה, כי נגד המשיב תלויים ועומדים שישה הליכים פליליים קודמים ולא שלושה כפי שקבע בית-המשפט המחוזי.
מתוך הליכים אלה נחשפת תמונה עגומה של מעשי אלימות והפרות חוזרות של תנאי שחרור, אשר בחלקם הודה המשיב וניתן גמר דין ובחלקם עדיין תלויים ההליכים ועומדים נגדו. באחד מאותם הליכים שוחרר המשיב בתנאים מגבילים שכללו "מעצר בית" חלקי ופסילה זמנית מלהחזיק ברישיון נהיגה, והעבירות נשוא האישום דנא בוצעו, לכאורה, תוך הפרה בוטה של תנאי שחרור אלה. קטין, ככזה, ובודאי קטין כמו המשיב שהוא על סף הבגירות, אינו חסין מפני מעצר מקום שאין לתת בו אמון, משום שמעשיו החוזרים ונשנים מעידים כי הוא אינו ירא את החוק ואינו מבין את משמעותו. בנסיבות אלה, אין מקום לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים. העובדה כי לפני ימים ספורים שוחרר המשיב ממעצרו על פי החלטת בית-המשפט המחוזי, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו נוכח עוצמת המסוכנות כאמור.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עוה"ד אבי חימי וגב' מיכל רביד למשיב. 17.4.05).

ע.פ. 6517/04 - מוחמד זיותי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות על יסוד זיהוי ע"י המתלונן, למרות שהסניגור לא הוזמן למסדר הזיהוי וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המתלונן, נהג מונית, נהג את מכוניתו בשעה 00:2 לפנות בוקר, כאשר עצר אותו המערער, התיישב בכסא האחורי וביקשו לקחתו למקום מסויים ביפו, שם, לדבריו, הוא צריך לקחת מפתח ולחזור. כשהגיעו למקום ביקש מהמתלונן את מכשיר הטלפון הנייד שלו, יצא מהמונית ושוחח בערבית. הוא חזר למונית, כשבידו כלי חד ממתכת, כיוון אותו אל המתלונן באומרו שהוא בקריז. המתלונן אמר לו להירגע, ונתן לו את כספו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות וגזר לו שלש שנים וחצי מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה מחציתה מצטברת. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתו של העורר בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, על מכלול ראיות ובכללן זיהוי המערער על ידי המתלונן. צודק ב"כ המערער בכך שהיה על המשטרה להודיעו ולהזמינו למסדר הזיהוי החי שנערך לעורר, והוא היה רשאי לסרב לעריכתו. עם זאת, אין בכך לגרוע מהמשקל שבית המשפט נתן למסדר הזיהוי החי בו הצביע המתלונן בוודאות על המערער. אשר למידת העונש - העבירה כשלעצמה הנה חמורה אולם, נסיבות ביצועה אינן מהחמורות ובשלב מסויים אף ניסה המערער להרגיע את המתלונן באמרו לו שהוא נושא תעודת זהות כחולה, על מנת להפיג את חששו. מדובר במערער צעיר, נשוי ואב לילדה. מעשיו הן תוצאה של בעיות נפשיות בהיותו מכור לסמים והוא יוצא ובא בבית החולים באשפוזים חוזרים. לפיכך המאסר בפועל יועמד על שנתיים ועונש המאסר על תנאי שהופעל יישאר בעינו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש, גב' ארבל. עו"ד בן יהודה אהוד למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 10.4.05).

רע"א 5102/04 - בזק חצור בע"מ ואח' נגד היתאם מחמוד ג'אבר ואח'

*דחיית טענה כי פציעה תוך כדי עמידה על עגורן נייד מהווה תאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המשיב עבד במסגרייה של המבקשת. ביום 31.7.1995 הוא סייע בפריקת מטען של פרופילים של ברזל ממשאית, באמצעות עגורן נייד. הוא עלה על העגורן ובעת תנועת הזרוע הטלסקופית של העגורן נקטעה האצבע. בתביעה שהגיש התעוררה תחילה השאלה האם תאונה זו היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש הטעים, כי מדובר בכלי עבודה, המהווה חלק מהציוד במפעל והוא ממלא שני תפקידים: העמסה ופריקה של משאות והעברת מטענים ממקום
למקום בתחום החצרים שבהם הוא נמצא. מהירות נסיעתו המרבית של העגורן היא ככל הנראה 5 קמ"ש בלבד. באשר לשאלה האם העגורן הוא "רכב" כמשמעותו בחוק, קבע ביהמ"ש כי העגורן מיועד, על-פי טיבו, מבנהו והתוויית יצרנו, לתחבורה יבשתית, לאמור: העברת משאות ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי אחר, אם כי במהירות איטית מאד, ולמרחקים מצומצמים. דא עקא, שלא זה עיקר ייעודו - כך פסק. ביהמ"ש ציין כי "רוב זמן פעולתו בפריקה וטעינה כשהוא נייח, או נע באתר הפריקה מספר מטרים בודדים בטפל וכחלק מן הפריקה". סוף דבר, ביהמ"ש פסק כי העגורן אינו רכב והתאונה איננה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תצלום הכלי שבמחלוקת מלמד כי המדובר, אכן, ביצור מיוחד - "רכב מוזר ומשונה ... יצור משונה" כהגדרת ביהמ"ש המחוזי. השאלה היא האם הכלי שבמחלוקת הוא "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית". תנאי זה האחרון לא נתקיים בו, שכן, עיקר ייעודו להרים ולהוריד, בעזרת החדק ההולך לפניו, משאות. ביהמ"ש התחשב גם במהירות האיטית ביותר של העגורן, אשר, כלשונו, "אינה עולה על מהירות הליכתו של אדם". אין עילה להתערב בממצא זה של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. רהט למבקשים, עוה"ד מירון קין וח. גלזר למשיבים. 11.4.05).

בש"פ 2996/05 - סאלם חמדי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה שכללו סיכון חיי אדם ונסיון לדרוס שוטרים, למרות המלצת שרות המבחן על שחרור בערובה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הגיע אל מחסום בקורת של המשטרה, וכאשר שוטר סימן לו לעצור, החל להאיץ רכבו אל עבר השוטר בנסותו לדרסו. השוטר קפץ הצידה כדי למנוע דריסתו, אך נפגע ברגלו. אחד השוטרים ירה ירית אזהרה באויר, ומשהעורר המשיך להתקדם לעבר השוטרים, ירה השוטר מספר יריות לעבר הרכב. דריסת שוטרים במקום נמנעה משום שקפצו לצדדים בטרם פגע בהם העורר. עם הגיעו לכניסה של תל שבע, נהג העורר בשעטה לתוך הכיכר שבכניסה, כמעט התנגש ברכבים, עלה על מדרכה עליה היו אותה שעה מספר הולכי רגל, ולבסוף התנגש בעמוד תאורה ובעץ. העורר התפרע, עד שאחד השוטרים הצליח להשתלט עליו. העורר הואשם בנהיגת רכב בכביש המוביל לישוב תל שבע, בעת שהיה פסול מלקבל או להחזיק רישיון, לא היה בידו ביטוח והרכב בו נהג לא היה מורשה בנסיעה. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים, למרות לאחר שנתבקש ונתקבל "תסקיר מעצר", שהמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר בפקוח אחיו. הערר נדחה.
העורר סיכן בנהיגתו הפרועה חייהם של שוטרים ואזרחים. גם לאחר שהתנגש בעמוד ובעץ, ויצא מהרכב, המשיך בהתפרעות. תסקיר שירות המבחן אמנם המליץ על שחרורו של העורר, אך אין מקום לאמץ המלצה זו, שכן היא התבססה על הקביעה שהעורר לוקח אחריות על הנסיבות שהובילו למעצרו. מסקנה זו אינה מתיישבת עם טענתו של העורר כי נקלע ל"מטווח ירי" שערכו השוטרים, וגם הטענה לפיה כתב האישום נוסח על-מנת לנקות את השוטרים מחלקם באירוע, אינה מתיישבת עם הקביעה לפיה העורר לוקח אחריות על מעשיו.