תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 21

עש"ם 4790/04 - מדינת ישראל נגד אברהם בן חיים

קיום היסוד של "ניצול המרות" לצורך הרשעה פלילית והרשעה משמעתית בעבירה של "הטרדה מינית". החמרה בעונש המשמעתי בעבירה של "הטרדה מינית"(הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד שנת 1958, הועסק בתקופה הרלוונטית לתובענה כמנהל מחלקת דוורים בסניף דואר בבני-ברק. המתלוננת, ילידת שנת 1978, החלה במאי 2000 לעבוד בסניף הדואר כעובדת זמנית. על פי הנטען בתובענה שהוגשה נגד המשיב, קיים המשיב יחסי מין עם המתלוננת תוך שהוא מבטיח לה שיעזור לה לקבל מעמד של עובדת ארעית המהווה שלב בדרך לקבלת מעמד של קביעות. בית הדין דחה את טענת המשיב לפיה המתלוננת היתה היוזמת של הקשר המיני והיא זו שחיזרה אחריו. בית הדין שוכנע שהמתלוננת ראתה זיקה בין הבטחתו של המשיב לקדמה לבין מערכת היחסים ביניהם. באשר לשאלה אם בנסיבות העניין ביצע המשיב עבירה של הטרדה מינית - פסק ביה"ד כי קיים ספק אם אכן היה ניצול מרות מצידו של המשיב, וכי אין להרשיעו בהטרדה מינית. עם זאת, בשל העובדה שהמשיב קיים קשר אישי עם כפופה לו, הרשיעו בעבירות משמעת של התנהגות בלתי הולמת לפי סעיפים 17(1) ו-(3) לחוק המשמעת. בשל ניסיונו של המשיב למנוע את הגשת התלונה הרשיע בית הדין את המשיב בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1) ו-17(3) לחוק המשמעת. באשר לאמצעי המשמעת שייגזרו - לאחר מתן הכרעת-הדין הגיעו הצדדים להסדר ולפיו הוטלו על המשיב אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת והורדה בדרגה למשך שנה. המדינה טוענת נגד הזיכוי מעבירה של הטרדה מינית וכן היא טוענת שאם יתקבל הערעור יש להחמיר בעונש. הערעור נתקבל הן לגבי סעיפי ההרשעה והן לגבי קולת העונש.
ב. בגדרו של המושג "הטרדה מינית", לפי סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית, נכללים סוגים שונים של מעשים אסורים וקיימת קשת רחבה של מקרים במדרג חומרה שונה. בענייננו, מיקדה המדינה את טענותיה בחלופה המופיעה בסעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, לפיה "הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: ... מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו - 349 לחוק העונשין". המדינה נמנעה מלציין מהי החלופה המתאימה בסעיף 348 לחוק העונשין אותה הפר המשיב, על-אף שהוראת-סעיף 348 הנ"ל מונה שורה של התנהגויות אסורות המוגדרות כ"מעשה מגונה". בסיכומיה הפנתה המדינה לסעיף 348(ה) לחוק העונשין, המתייחס ל"ניצול מרות" ביחסי עבודה או בשירות, כמעשה שנעשה "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". קיום יחסי מין מלאים תוך ניצול יחסי מרות בעבודה, נכלל בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 ומכאן שגם כלול בעבירת ההטרדה המינית.
ג. השאלה היא האם התקיים היסוד של "ניצול המרות". נסיבותיה של העבירה לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין אינן כאלה שבמסגרתן נשלל לחלוטין חופש הרצון והבחירה של נפגע העבירה. די כי קיומם של יחסי מרות וניצולם על-ידי מבצע המעשה המגונה, הם הסיבה המרכזית למתן ההסכמה של העובד או העובדת לביצוע המעשים. העובדה שהכפוף לא הביע התנגדות למעשים המיניים, אין בה כדי לסייע להגנתו של הנאשם. לצורך העבירה של הטרדה מינית מסוג של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ה) לחוק, אין הכרח להוכיח כי העובד או העובדת חששו מפני הממונה עליהם במקום העבודה. המחוקק הניח כי במצב בו הממונה מבצע מעשים מיניים בעובד או עובדת הכפופים לו תוך ניצול מרותו, אין מתקיימת הסכמה חופשית ואמיתית למעשים.
ד. גם במישור המשמעתי נדרש להוכיח קיומה של מודעות בפועל או למצער עצימת עיניים מצד הנאשם בנוגע ליסוד של "ניצול המרות". בפרשה דנא הוכח כי זמן קצר מאד לאחר תחילת עבודתה של המתלוננת בסניף הדואר, החל המשיב לפעול למען קידומה באופן חריג מהרגיל. גירסתו של המשיב לפיה ראה במתלוננת מועמדת מתאימה לקידום
למעמד של עובדת ארעית, נתקבלה על דעתו של בית-הדין, אך מאידך, קבע כי המשיב פעל לקידומה של המתלוננת חרף העובדה שהיו עובדים אחרים שקדמו לה מבחינת הוותק, נוכח רצונו לשמר את הקשר המיני עימה. אשר לטענת המתלוננת כי חששה מפני המשיב, קבע בית-הדין כי אין לקבוע כי בבסיסם של היחסים בין השניים היה טמון הפחד והחשש מהנאשם. על כן הסיק בית-הדין כי לא התקיים היסוד של "ניצול המרות" מצידו של המשיב. ברם, מהעובדות שהוכחו בפני בית-הדין עולה כי הסכמתה של המתלוננת ניתנה עקב ניצול מרותו של המשיב עליה. אשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה - המשיב ניצל במודע את מרותו על המתלוננת וידע, או למצער חשד, כי הסכמתה לקשר המיני נובעת מניצול סמכותו וכוח השפעתו ביחס אליה במקום עבודתם. אשר על כן, הוכח מעבר לספק סביר שהמשיב הטריד מינית את המתלוננת, ויש להרשיעו בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת.
ה. אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב בהתאם להסדר אינם הולמים את המעשים בהם הורשע בערעור. על דרך הכלל, אמצעי המשמעת המתאים ביותר לעובד המנצל את מרותו, היא שלילת המרות. האמצעי הקיצוני ביותר הוא אמצעי הפיטורים. אך שלילת המרות יכולה להיעשות גם באמצעות אמצעים מתונים יותר - פסילה לתפקידים מסוימים. בענייננו, בהתחשב במעשיו של המשיב אין מנוס מהטלת אמצעי משמעת שיפגע בכוח המרות שלו. לפיכך, בנוסף לאמצעי המשמעת שהושתו על המשיב, יועבר המשיב מתפקידו הניהולי לתפקיד אחר שאינו כרוך בניהול עובדים או בתפקיד של ממונה על עובדים, כפי שייקבע בתיאום עם הגורמים המתאימים ברשות הדואר, לפרק זמן של שנה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רחל מטר למערערת, עו"ד גב' אשרת חנוך למשיב. 2.5.05).

ע.פ. 7741/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של "הריגה" שביצע אב בבנו, לאחר אלימות נמשכת של הבן כלפי אביו(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בין המערער (יליד 1938) לבין בנו המנוח התגלעו ויכוחים רבים על רקע התמכרותו של האחרון לשתיה חריפה. באחד מהעימותים תקף המנוח את המערער בפניו וגופו. בתגובה עזב המערער את ביתו למשך שלושה ימים. ביום 22.1.2004 פרץ ויכוח נוסף בין המערער למנוח. במהלכו המערער החל דוחף את המנוח לכיוון היציאה מן הדירה, פנה למטבח הדירה, הביא סכין שאורך להבה 14 ס"מ, דקר את המנוח וגרם למותו. המערער הואשם ברצח, והצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו הומר האישום להריגה. הטיעונים לעניין העונש נמשכו על פני כמה ישיבות במהלכן נשמעו עדויותיהם של המערער, אשת המערער ומכרי המשפחה. בגזר הדין הושת על המערער עונש מאסר של 7 שנים, מתוכן מאסר בפועל של 5 שנים והיתרה מאסר על תנאי. בגזר הדין תיאר ביהמ"ש את הנסיבות הקשות שעמדו ברקע אירוע ההריגה, כאשר מדובר באלימות נמשכת, פיסית ומילולית, של המנוח כלפי הוריו. בכל הקשור לנסיבות יום האירוע, עולה כי המנוח הגיע לדירת הוריו כשהוא שיכור ונכנס לעימות עם אביו. בעימות זה נחבל המערער על ידי המנוח. לטענת המערער, המנוח הפילו ארצה תוך שהוא מכה ובועט בפניו. כן טוען המערער שפעולת הדקירה היתה אוטומטית וללא הפעלת מחשבה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. המערער לא פעל מתוך הגנה עצמית. עמדו לו דרכים אחרות להתמודד עם האלימות מצד הבן. תחת זאת, עשה דין לעצמו ודקר את הבן. אין להשלים עם מעשה הריגה, גם כשהוא מתרחש בנסיבות משפחתיות קשות שכאלה. כחברה שאמונה על עקרון קדושת החיים, יש להעניש בחומרה מי שנטלו חיי אחרים. בנוסף יש לתת ביטוי גם לשיקול
של ההרתעה הכללית. אכן, לצד רעיון הגמול של חומרת המעשה ורעיון ההרתעה הכללית, אין להתעלם גם מן הנסיבות הקשות בהן היה נתון המערער עובר לאירוע ואת מצבו האישי הקשה היום. מלאכת האיזון המוטלת על ביהמ"ש, קשה היא. ביהמ"ש המחוזי סקר את השיקולים הצריכים לעניין, שקל את מכלול השיקולים שפורטו ואיזן ביניהם כראוי. אין מקום להתערב בקביעותיו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד לירן פרידלנד למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 2.5.05).

ע.פ. 3991/04 - מאהרן רגבי נגד מדינת ישראל

*סירוב לאפשר בערעור חזרה מהודייה, כאשר הבקשה נומקה בייצוג לקוי של המערער בבימ"ש קמא. *חומרת העונש בעבירות של נהיגה ברכב גנוב, בשכרות, בנסיון לדרוס שוטר וכיוצ"ב (מחוזי י-ם - ח.פ. 243/03 - הערעור נדחה).
א. המערער פרץ לרכב בתל-אביב, ונסע ברכב הגנוב, בהיותו שיכור ופסול מלהחזיק רישיון נהיגה. במהלך נסיעתו פגע ברכב שעמד בצד הדרך, והנהג שישב בתוך הרכב נזקק לטיפול רפואי בבית החולים. לאחר הפגיעה, איבד המערער שליטה על הרכב, אך המשיך בנסיעה תוך שהוא חוצה צומת ברמזור אדום. שוטרים שהבחינו במערער החלו רודפים אחריו. המערער הסיט את הרכב מצד לצד על מנת לגרום לרכב המשטרה לאבד שליטה. המשטרה הניחה בהמשך הכביש מחסומים קשיחים. בהתקרבו למחסום, הסיט המערער את הרכב לעבר שוטר שסימן לו לעצור בניסיון לדרוס אותו, והמשיך בנהיגתו עד שפגע במכוניות שחסמו את הכביש ונעצר. לאחר שנעצר ניסה המערער להימלט מהשוטרים, תוך שהוא מכה אותם ובועט בהם. השוטרים ביקשו לערוך למערער בדיקת שכרות, אך הוא סירב. במסגרת הסדר טיעון נמחקה מכתב האישום עבירת אי ציות לתמרור, והמערער הודה בכתב האישום המתוקן, שכלל עבירות רבות, וכן ביקש לצרף מספר תיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי לשנה ופסילה מנהיגה למשך 12 שנה. הערעור נדחה.
ב. בא-כוחו הנוכחי של המערער, ביקש במסגרת הערעור להתיר למערער לחזור בו מהודייתו בחלק מהאישומים. הבקשה נומקה בעיקר בטענה של ייצוג רשלני על-ידי בא כוחו הקודם של המערער. במסגרת בקשה זו נטען, כי עורך הדין הביא את המערער ב"כפיה להודות בדבר שהוא לא ביצע", תוך שגייס את אחיו של המבקש, ויחדיו הפעילו עליו מכבש לחצים שבסופו של דבר הכניע אותו וגרם לו להודות בעבירות רבות, "שהיה קיים לגביהן ספק גדול שיוכחו". ראוי היה כי בא כוחו הנוכחי של המערער יפנה לבא כוחו הקודם ויבקש את תגובתו. משהדבר לא נעשה, ביקש ביהמ"ש מבא כוחו הקודם של המערער להמציא תגובה בכתב להשגות אלו ותגובה כזאת לא הומצאה.
ג. ככלל, נפסק, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות. טענות נגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, יכול שיצדיקו, בעיקרון, חזרה מן ההודיה, למשל, במקום שבו בא כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו. אולם, המלצתו של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודיה. בהמלצה כזאת אין פסול. בבחינת הנסיבות הנלוות להודיה תבחן גם השאלה האם הודיית הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו ומידת העוול שיגרם לנאשם באם לא יתאפשר לו לחזור בו מהודייתו. יש להבחין גם בין בקשה לחזור מההודיה טרם מתן גזר הדין, ובין בקשה המוגשת לאחר שהדין נגזר. היתר לחזור מן ההודיה לאחר שניתן גזר הדין, יינתן רק בנסיבות נדירות. במקרה שלפנינו אין מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות חזרה מן ההודיה, במיוחד כאשר הדבר מתבקש בשלב הערעור. טענתו
של המערער כי הופעל עליו "מכבש לחצים" על-ידי בא כוחו ובני משפחות, אשר בסופו של דבר "הכניע אותו", אינה נתמכת בתצהירו.
ד. הערעור על חומרת העונש מבוסס, בעיקר, על הטענות בנושא ההודיה ועל כך "שחלק מן העבירות לא בוצעו על-ידי המערער בכלל". משנדחתה הבקשה לחזור מן ההודיה, אין מקום להביא טענות אלו בחשבון גם לעניין העונש. מעבר לכך, מלין המערער על כך שביהמ"ש המחוזי התעלם מהמלצת שירות המבחן לגזור עליו תקופת מאסר קצרה ואף לא ייחס משקל מספיק לגילו הצעיר ולעברו הנקי. אכן, העונש שנגזר על המערער אינו עונש קל. אולם, בהתחשב במספר העבירות, בחומרתן ובעברו הפלילי של המערער בתחום התעבורה, אין העונש חורג מרף הענישה הראוי במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: טירקל, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד מנחם בלום למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 2.5.05).

ע.א. 3701/03 - מוסא חסן עטון (קטין) ואח' נגד עמירה מאג'ד ואח'

*פיצויים לנפגע בתאונת דרכים והגדלת הפיצוי בפריט סיעוד בעתיד. *שיעור שכה"ט והתחשבות בפיצויים "העיתיים" בקביעת שכ"ט גלובלי(מחוזי י-ם - ת.א. 1134/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער יליד 28.2.1987 נפגע בתאונת-דרכים שהתרחשה בהיותו בן עשר שנים וחצי. הוא נותר משותק בארבעת גפיו, נעדר שליטה על הסוגרים ומוזן באמצעות צינורית. אין מחלוקת כי הוא נכה בשיעור של %100. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי קשה להעריך במידה ראויה את תוחלת החיים הצפויה למערער, מעבר להערכה הכללית, כי זו עשויה להתקיים עד הגיעו לגיל 45-40. נקבע גם כי עדיף לו למערער לשהות בבית-הוריו ולא במוסד. ביהמ"ש פסק למערערים סכום של 10,000 ש"ח לחודש בגין הצורך להיעזר בסיעוד. בנוסף לכך, נפסקו פיצויים בשל הצורך בהתאמת הדיור למגוריו של המערער, בשל הוצאות רפואיות והוצאות אחרות. את הפסד ההשתכרות, פסק ביהמ"ש על בסיס השכר הממוצע במשק למשך תוחלת גיל העבודה של המערער. הפסדי ההשתכרות, הוצאות הסיעוד והוצאות שוטפות אחרות משתלמים בתשלומים עתיים חודשיים. הנזקים שנתגבשו ביום פסק-הדין ודמי הנזק שאינו נזק ממון נפסקו בתשלום חד-פעמי. המערערים טוענים כי היה ראוי לפסוק להם פיצוי גבוה יותר בגין הסיעוד ומכל מקום בסכום העולה על השיעור שנקבע בהלכת אקסלרד (ע"א 3613/99, פ"ד נד(4) 450). לטענתם, זקוק המערער לעזרה אקטיבית במשך רוב שעות היממה והדרך הראויה להעניק לו טיפול מתאים הוא באמצעות העסקת שני מטפלים. במיוחד כך, טוענים המערערים, משביהמ"ש קיבל בפועל את טענתם כי לעת הזו אין להעסיק, כמטפל, עובד זר. עוד טוענים המערערים, כי צריך היה לפסוק פיצויים יותר גבוהים גם בפריטים אחרים. אשר לשכר הטירחה שנפסק בסכום גלובלי, סבורים המערערים, כי ביהמ"ש המעיט בפסיקתו. המשיבים בערעור שכנגד טוענים כי ביהמ"ש הפריז בפסיקת העלויות בפריטים שונים. הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה.
ב. פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי בגין ראשי הנזק השונים אינה מצדיקה, בחשבון כולל, התערבות, לכאן או לכאן, למעט בעניין הוצאות הסיעוד. מידת הטיפול והסיעוד שהמערער נזקק להם אינה פחותה מזו שתוארה בפרשת אקסלרד ולפיכך לא היה מקום להעמיד את סכום הפיצוי על שיעור נמוך מזה שנקבע באותה פרשה. במקרה זה, בהתחשב במוגבלויות מהן סובל המערער, ובהתחשב בצרכיו יש להעמיד את סכום הפיצוי המשתלם לו בגין סיעוד בעתיד על הסך של 13,500 ש"ח לחודש נכון ליום פסק-הדין.
ג. אין להתערב גם בגובה שכר הטירחה שנפסק. סעיף 16 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הסמיך את המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע, תעריף מקסימלי של שכר טרחת עורך-דין בגין הטיפול בתביעות לפי החוק, באחוזים מהסכום שמקבל הניזוק. פיצויים עיתיים נפסקים תכופות בעת שקיים קושי בהערכת תוחלת החיים. בנסיבות כאלה ממילא מתקיים גם קושי באומדן הסכום המהוון של התשלומים העתידיים. כיוון שכך, נוהגים בתי-המשפט לפסוק כשכר טרחה המתייחס לתשלומים העיתיים העתידיים סכום חד-פעמי כולל, בהערכה גלובלית. ביהמ"ש המחוזי עמד על הקושי במקרה זה לקבוע את תקופת תוחלת החיים של המערער והוא פסק שכר טירחת עורך-הדין על-פי אומדן גלובלי. אין מקום להתערב בגובה השומה הזו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אחסאן כנאען למערערים, עו"ד מיכאל מגידיש למשיבים. 9.5.05).

ע.א. 11188/03 - קונטקט לינסן (ישראל)בע"מ נגד רשם הפטנטים וסימני המסחר ואח'

*המבחנים ברישום "סימן מסחר" כאשר הוגשו שתי בקשות לסימן מסחר זהים או דומים(הערעור נדחה).

א. המשיבה 2 (להלן - "אלרגן") - הגישה ביום 2.11.1994 בקשה לרשם הפטנטים לרשום את סימן המסחר "COMPLETE" לגבי "תכשירים לטיפול בעדשות... מגע". המערערת (להלן - "קונטקט") - הגישה ביום 19.9.1995 בקשה לרשום את סימן המסחר " SYSTEMCOMPLETE" לגבי "תכשירים לעדשות מגע". בשל הדמיון בין סימני המסחר ובין הטובין שהסימנים באו לסמן, החיל רשם הפטנטים על הבקשות את סעיף 29(א) לפקודת סימני המסחר (להלן - "הפקודה") שלפיו: "הגישו אנשים שונים בקשות נפרדות להירשם כבעלי סימני מסחר זהים או דומים עד כדי להטעות... יחליט הרשם... לגבי איזו בקשה יימשכו ההליכים לפי פקודה זו". לעניין מועדי הגשתן של הבקשות קבע הרשם כי למבחן זה משקל משני בהשוואה לשני המבחנים האחרים: תום לב ומידת השימוש. אולם, משלא עלה בידי קונטקט, להוכיח שימוש מסחרי רחב בסימן בישראל בטרם הגישה את בקשתה, ואילו אלרגן "הוכיחה... שימוש ניכר בסימן המבוקש מחוץ למדינה, פעלה... תוך בחירת הסימן בתום לב "ראוי להביא בחשבון במאזן השיקולים את העובדה שאלרגן הקדימה והגישה את בקשתה למעלה מ- 10 חודשים לפני קונטקט. לפיכך קבע כי זכותה של אלרגן בסימן המסחר עדיפה על זכותה של קונטקט. הרשם הוסיף ודן בשאלה אם להרשות רישום מקביל של סימני המסחר לפי סעיף 30(א) ובהחלטתו סירב להרשות רישום מקביל. הערעור נדחה.
ב. באשר למבחן תום הלב של כל אחת מבעלות הדין בבואה לבחור את סימנה היתה מסקנתו של הרשם כי קונטקט נהגה שלא בתום לב. ממצאיו של הרשם מעוגנים היטב בראיות, כמו גם באשר למבחן מידת השימוש שעשתה כל אחת מבעלות הדין בסימנים המתחרים. כאמור, המבחן של מועדי הגשתן של הבקשות הוא משני לשני המבחנים האחרים. עם זאת יש בעובדה שאלרגן הגישה את בקשתה כעשרה חודשים לפני שקונטקט הגישה את בקשתה, כדי לחזק את מסקנתו של הרשם. במצב דברים זה, נכונה מסקנתו של הרשם, זכותה של אלרגן להשתמש בסימן המסחר עדיפה על זכותה של קונטקט.
ג. הרשם דן, כאמור, גם בשאלה אם יש לרשום במקביל את שני הסימנים לפי סעיף 30(א) לפקודה וקבע שאין לעשות כן, מן הטעם שבחירתה של קונטקט בסימן המסחר שביקשה לרשום היתה שלא בתום לב. אין מקום להתערב במסקנתו זאת ואף לא במסקנתו כי לא מתקיימות בענייננו "נסיבות מיוחדות אחרות" העשויות להצדיק רישום מקביל
של שני הסימנים. הדמיון הניכר בין סימני המסחר של כל אחת מבעלות הדין וכן העובדה ששניהם מתייחסים לאותו סוג של מוצרים מחזקים אף הם את המסקנה כי רישום מקביל של שני הסימנים עלול לגרום להטעייתו של הציבור ויאפשר לקונטקט ליהנות שלא כדין מהמוניטין שצברה אלרגן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד יעקב קלדרון, גב' חנה קלדרון וצחי חוליו למערערת, עו"ד היו קוסרסקי למשיבים. 5.5.05).

בש"פ 3138/05 + 3065/05 + 2871/05 - גיא חסיד ואמיל קיג נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה של נאשמים בשורה של עבירות נסיון לרצח, עבירות בנשק זיוף וכד', בהצטרפם יחדיו של שיקול דיות הראיות והתארכות המשפט(ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים ובקשת המדינה להאריך שנית את המעצר מעבר ל - 9 חודשים - הערר נתקבל ונדחתה הבקשה להארכת המעצר).
א. כתב אישום שהוגש נגד העוררים ונגד אחרים כולל שישה אישומים, ובהם סידרה של ניסיונות התנקשות אשר בוצעו על רקע סכסוך בין מפעילים של בתי הימורים בלתי חוקיים. בגין המעשים הנדונים מיוחסות לעוררים, בין היתר, עבירות של ניסיון לרצח, ושורה ארוכה של עבירות בנשק, עבירות זיוף, התחזות וגניבה. עם הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את כל הנאשמים, ובהם העוררים, עד תום ההליכים. בתום 9 חודשים הוארך המעצר. העוררים ביקשו עיון מחדש בהחלטת המעצר ובקשתם נדחתה. על כך הם עוררים. המדינה מבקשת הארכת מעצר שניה מעבר ל - 9 חדשים והנאשמים האחרים הסכימו לכך. נותר לדיון הערר על דחיית הבקשה לעיון חוזר ובקשת המדינה להארכת המעצר של שני העוררים, הערר על המשך המעצר נתקבל ונדחתה הבקשה להארכת המעצר.
ב. במקרה דנא יש לשקול שתי מערכות שיקולים: הן מסכת הראיות בעיון החוזר והן הימשכות המשפט ומשאלת המחוקק בסעיף 61 לחסד"פ כי נאשם ישוחרר לאחר תשעה חודשים. אף שישנן ראיות נגד העוררים, הרי עוצמתן אל מול האישומים מצדיקה לבדוק האם הכרח להמשיך מעצרם עד תום ההליכים, במצב שבו המשפט עתיד להימשך עוד חודשים ארוכים. נראה כי לעת הזאת יש מקום לשקול חלופות כאלה שימנעו הימלטות מאימת הדין. שיקול דיות הראיות לבדו ושיקול חלוף הזמן לבדו אולי לא היו מטים את הכף - אך בהצטרפם יחד, נוטה הכף לעבר ההחלטה לשחרר את העוררים בחלופת מעצר. אכן, החשדות נגד העוררים כבדים, וקיימים חשש להימלטות מאימת הדין ואף מסוכנות - אך נוכח חולשת הראיות, מעמדם הלא מרכזי של העוררים בפרשה, וחלוף הזמן, יש מקום לשקול עתה חלופה. לפיכך יוזמן תסקיר מעצר שיבדוק את האפשרות לחלופת מעצר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד ישראל קליין, יוחאי שלף, גב' מיכל עורקבי-דנצינגר וקובי מרגולוב לעוררים, עוה"ד גב' עירית אברמוב וגב' רוית הרמן למדינה. 3.5.05).

בג"צ 9333/03 - פרופ' שמואל קניאל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*בחינה חוקתית של תיקון לפקודת מס הכנסה ודחיית עתירה נגד תיקון המצמצם את הפער בין הכנסה הונית לבין הכנסה מעבודה, אך עדיין מותיר פער בין שני סוגי ההכנסה. *המבחנים לבדיקת חלותה של "פיסקת ההגבלה" בחוקי היסוד(העתירה נדחתה).
א. פקודת מס הכנסה, מבחינה בין מקורות הכנסה מעבודה ובין מקורות הכנסה מהון, ובין מכירת מקור ההכנסה עצמו, אשר מצמיחה הכנסה הונית, שחייבת במס רווח הון. הפקודה קובעת שיעורי מס שונים לכל סוג הכנסה. עובר לתיקון 132 לפקודה, שאת חקיקתו תוקפים העותרים, נקבעו שיעורי המס הבאים על הכנסתו של יחיד: על הכנסה מעבודה - מס בשיעורים פרוגרסיביים של %50-%10; על הכנסה מהון, מס בשיעורים פרוגרסיביים של %50-%30. יחד עם זאת, הוענקו פטורים שונים להכנסה הונית.
הפטור המרכזי לענייננו הוא הפטור על רווח הון ממכירת ניירות ערך בבורסה, שעוגן בצו מס הכנסה. תיקון 132 הקטין הדרגתית את נטל המס האפקטיבי על הכנסה מעבודה, והגדיל את שיעור המס בסוגים האחרים. בכך, צמצם את הפער שהיה קיים בין נטל המס על הכנסות מעבודה ובין נטל המס על הכנסות מהון ומרווח הון. יחד עם זאת, עדיין נותר פער בין שיעורי המס. על חוקתיות הפער שנותר על פי תיקון 132 הוגשה העתירה. העותרים מבקשים להצהיר, כי הפער הקיים בין מיסוי הכנסה מעבודה ובין מיסוי הכנסות מהון ומרווח הון הוא בלתי חוקתי לאור פגיעתו בזכות השוויון בנטל המס בין הנישומים שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה. העתירה נדחתה.
ב. חוקי היסוד המרכזיים הרלבנטיים לעניין, הם: חוק יסוד: משק המדינה, חוק-יסוד: חופש העיסוק, וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מבחינה מהותית, להבדיל מפורמלית, נבחן תוכן המס המוטל על פי אמות המידה החוקתיות. ביינו, האם חוק המס פוגע בזכות יסוד חוקתית, ואם התשובה היא בחיוב, האם החוק הפוגע עומד בתנאי פיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד. בענייננו הטענה הינה כי תיקון 132 הוא חוק מפלה ובכך הוא פוגע בכבוד האדם. לפי חוק יסוד: כבוד האדם, יש לבחון אם חוק המס עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה. (סעיף 8 לחוק). בפיסקת ההגבלה נקבעו ארבעה תנאים, ובכללם, כי החוק הפוגע נועד לתכלית ראויה; החוק פוגע בזכות האדם במידה שאינה עולה על הנדרש. (מידתיות הפגיעה). תיקון מס' 132 הקטין את הפער בין מיסוי הכנסה מעבודה לבין מיסוי הכנסה מהון ומרווח הון. אך השאלה אינה אם התיקון הקטין את הפער שהיה קיים בעבר, אלא אם בעקבות התיקון קיים פער בהווה. אם התשובה היא בחיוב, נתון התיקון לבחינה חוקתית, גם אם ביטולו עשוי להגדיל את חוסר השוויון.
ג. ביסוד הפער שנוצר בין מיסוי הכנסה מעבודה ובין מיסוי הכנסה מהון ומרווח הון, מונחות שתי תכליות עיקריות, המשלימות זו את זו. התכלית האחת הינה שמירה על תחרותיות ישראל על השקעות בינלאומיות; התכלית השניה היא שמירה על הבורסה הישראלית ואי פגיעה בה על ידי שינויים דרסטיים. תכליות אלה ראויות הן. באשר למידתיות - הפסיקה הישראלית - בעקבות המשפט המשווה - פיתחה שלושה מבחני משנה המהווים קונקרטיזציה של דרישת המידתיות. במצב הדברים כפי שהוא כיום, אין לומר כי יחס המיסוי חורג מהמידה הראויה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מיכאל קורינאלדי לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 16.5.05).

בג"צ 7007/03 - מחמד עלי קואסמי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש

*דחיית עתירה נגד סגירת חנויות הנמצאות מתחת למתחם "בית הדסה" בחברון (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה, הוראה המשיב על סגירת חנויות של תושבים ערבים באזור הסמוך למתחם המגורים של "בית הדסה" בחברון. תחילה התייחסה העתירה לכ-100 חנויות אך לרובן ניתן היתר לפתיחתן, וסופם של ההליכים, שהם מתייחסים לסגירת 9 חנויות המצויות מתחת למתחם "בית הדסה". העתירה נדחתה.
שאלת האיזון הראוי בין הצורך להגן על שלומם וחייהם של תושבי "בית הדסה", לבין הצורך לצמצם את הפגיעה הנגרמת לעותרים שפרנסתם על החנויות הנמצאות בקומה התחתונה של "בית הדסה", נדונה כבר ע"י בג"צ בפרשת זלום (בג"צ 72/86 פד"י מ"א(1), 528), שעסקה באותן חנויות נשוא העתירה שבפנינו. באותה פרשה קבע בית המשפט, לאמור: "אין ספק, כי סמכות פורמאלית לנקוט את האמצעים הדרושים להגנה על חיי המתיישבים בבית הדסה נתונה בידי המשיבים... בהפעילם את סמכותם, על המשיבים לשקול מחד גיסא שיקולי ביטחון ומאידך גיסא את טובתה של האוכלוסיה
האזרחית... גם אם אנו סבורים, כי ייתכן וניתן היה לנקוט באמצעים אחרים, שאף היו עולים בקנה אחד עם מבחן זה, הבחירה בין האמצעים החוקיים נתונה למשיבים". השיקולים שהתווה בית המשפט בפרשת זלום הנ"ל הם השיקולים המנחים גם לענייננו. בנסיבות המקרה יש יסוד לטענת המשיב כי קיים סיכון ביטחוני ממשי לתושבי "בית הדסה", וכי האמצעי שבחר מאזן כראוי בין הצורך להגן על תושבי "בית הדסה" לבין הצורך לצמצם את הפגיעה הנגרמת לעותרים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד לימור יהודה ודן יקיר לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 19.4.05).

בש"פ 3328/05 - מדינת ישראל נגד פנחס פינטו ואח'

*היענות חלקית לבקשה להארכת מעצר שלישית לפי סעיף 62 לחסד"פ, באשר לתקופת ההארכה המבוקשת לא נקבעו כל מועדי הוכחה (בקשה להארכת מעצר שלישית ב-90 יום על פי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיבים, ו-14 נאשמים נוספים, הואשמו בהתאגדות בארגון פשיעה, אשר פעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, במשך כשנתיים (להלן: הארגון). במסגרת הארגון חברו המשיבים - כנטען - יחדיו, לגנוב מכולות מנמלי חיפה ואשדוד, פריצה למחסנים ואחסון הסחורות הגנובות והפצתן לקונים שונים. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. כעבור 9 חדשים הוארך המעצר פעמיים ב-90 יום. בבקשתה להארכת מעצר שלישית ב-90 יום, מציינת המבקשת, כי מדובר בתיק מורכב, שבו מואשמים 16 נאשמים, להם מיוחסים אישומים רבים. בנימוקיה טוענת המבקשת באשר למסוכנותם של המשיבים ולחשש משיבוש הליכי משפט, ומציינת את עברם הפלילי. הבקשה נתקבלה בחלקה.
מחד גיסא, מדובר במי שעל פני הדברים עברו עבירות כבדות, המצביעות על מסוכנות לציבור; מאידך גיסא, חלוף הזמן הוא גורם משמעותי העשוי להביא להסטתה של נקודת האיזון. אילו היה המשפט מתנהל בקצב משביע רצון היה מקום להאריך את המעצר ב-90 יום; ואולם, כשלתקופת ההארכה המבוקשת לא נקבעו מועדי הוכחות כלל ועיקר, ישנו קושי גדול להאריך את המעצר. נוכח האמור, יוארך המעצר ב-40 יום והתביעה תגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למציאת מועדים במהלך תקופת ההארכה הנוכחית.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יאיר חמודות למבקש, עוה"ד ציון אמיר וניר רהט למשיבים. 20.4.05).

בש"פ 3227/05 - מדינת ישראל נגד סאלח בן מוחמד חאג' חסן

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של שוד מזויין, כשהנאשם השתמש באקדח צעצוע ובמוט ברזל (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

נגד המשיב ושלושה אחרים הוגש כתב אישום בו יוחסו למשיב, בשני אישומים שונים, עבירות של שוד מזויין בחבורה. עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. הדיון בביהמ"ש התמקד בשאלה האם ישנן חלופות מעצר מתאימות, וביהמ"ש הורה לשירות המבחן להכין תסקירי מעצר. בתסקיר הראשון שהוכן ציין קצין המבחן כי "קשה לנו לשלול רמת מסוכנות לפריצת גבולות" ונמנע מהמלצה על שחרור ממעצר. על פי החלטת ביהמ"ש הוכן תסקיר מעצר משלים בו צויין כי אם ישוחרר המשיב למעצר בית מלא, יעמוד בתנאים שיטיל עליו ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי, החליט לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים ולעצור את שלושת הנאשמים האחרים עד תום ההליכים. הערר על השחרור בערובה נתקבל.
העורר מואשם בביצוע עבירות חמורות שלצורך ביצוען חבר לאחרים. לחובתו עבר פלילי בגין עבירת אלימות והוא אף ריצה עונש מאסר. העובדה כי המכשיר ששימש אותו במהלך מעשי השוד אינו אלא מצית בצורת אקדח אין לה משמעות רבה, שכן האפקט המושג, של הטלת פחד ואימה אצל הקרבנות, זהה לזה שהיה מתקבל לו באקדח אמיתי היה מדובר, מה גם שבפועל היה באירוע פוטנציאל שימוש בכלים שיש בהם לפגוע או לסכן את שלומם של הקרבנות - מוט ברזל וגרזן. המלצתו השנייה של שירות המבחן עיקרה בחרטה שהביע המשיב לקראת הכנת התסקיר המשלים ובקושי שהביע בשל השהיה במעצר. חרטתו של המשיב אינה מצדיקה הבחנה בינו לבין יתר הנאשמים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד יאיר חמודות לעוררת, עו"ד פאיז סלאמה למשיב. 4.4.05).

ע.פ. 11473/04 + 11039/04 - זוהר לילאי נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירה של הריגה בה הנאשם פצע את המנוח והשאיר אותו כשהוא מדמם למוות (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

בערב ה-19.5.03 הגיעו הנאשם, המנוח, ואדם נוסף למועדון בת"א. הנאשם יצא עם האחר מהמועדון, ולאחר זמן קצר ביקש לחזור פנימה, אך המנוח מנע את כניסתו. בכיסו של המנוח היתה סכין מתקפלת והוא ככל הנראה הוציאה והציגה בפני הנאשם. בעקבות זאת, הנאשם ביקש מהמנוח לגשת עמו למקום צדדי, ובסמטה סמוכה שלף סכין ודקר את המנוח שתי דקירות בירכו וכן דקירות בפניו. הנאשם עם האחר עזבו את המנוח כשהוא שותת דם בלא להגיש לו עזרה וחזרו לבלות במועדון. כתוצאה מן הדקירות התמוטט המנוח ומת מאובדן דם. ביהמ"ש קבע בפסק דינו כי הנאשם היה מודע לחומרת הפציעה של המנוח. בגזר דינו התייחס ביהמ"ש לחומרתה המופלגת של העבירה אותה ביצע הנאשם. הוא הצביע גם על עברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל עבירות חמורות בגינן ריצה עונשי מאסר בעבר, וגזר לו 10 שנות מאסר בפועל. הוגשו ערעור על חומרת העונש ועל קולת העונש והערעור על קולת העונש נתקבל.
הנאשם פגע פגיעת מוות במנוח בלא איום של ממש מצדו, ובלא עילה למעשה. מעשה ההמתה נעשה באכזריות, בהתמדה ומתוך כוונה לפגוע במנוח פגיעה קשה, תוך אדישות לתוצאות, ואגב השארת קרבן העבירה מתבוסס בדמו לגסוס אלי מותו. הענישה בגילויי אלימות של צעירים השלובים בשימוש בכלי משחית צריכה לבטא מסר הרתעתי ברור וחד-משמעי. במקרה שלפנינו, נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן בעלות משקל מכריע. לאור האמור, ובהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, ייגזר על הנאשם, מאסר בפועל לשתים עשרה שנים וחצי; עונש המאסר על תנאי של 6 חודשים שהוטל על המערער בתיק נוסף, יופעל במצטבר.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' גלי פילובסקי למערערת, עו"ד אמיר מורשתי למשיב. 21.4.05).

בג"צ 3644/05 - יוסף דידי נגד שר הבריאות

*סירוב להעניק רשיון יבוא לדגים חיים ממצרים, אלא לדגים "מצוננים" לאחר שנוקו שם, בהתחשב בהיבט הבריאותי וההשפעה האפשרית על הענף הרלבנטי בישראל (העתירה נדחתה).

העותר הינו בעל רשת חנויות לממכר דגים. סניף מרכזי ברשת נמצא בבני ברק. במהלך השנים האחרונות, עסק העותר גם ביבוא דגים. לקראת חג הפסח, התברר לעותר כי קים מחסור בדגי קרפיון בשוק. אי לכך, החל לפעול כדי לייבא דגי קרפיון ואמנון חיים ממצרים. הובהר לו כי תותר הכנסת דגים ממצרים רק לאחר שנוקו שם. העותר טוען כי המגבלה האמורה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ועל כן דינה להתבטל. מתשובת המדינה עולה, ראשית, כי בקשתו הרשמית של העותר לקבל אישור מוקדם לייבוא דגי קרפיון ממצרים הוגשה באיחור. המשיב התיר לו
ליבא דגים "מצוננים" ממצרים לאחר שנוקו, היינו, דגים המומתים בקור ומוחזקים לאחר מכן בקרח למשך 5 ימי מדף. העתירה נדחתה.
הרשות המוסמכת אחראית להגנה על אינטרס הציבור בכל הקשור ליבוא מוצרי צריכה של מזון הן בהיבט של בריאות הציבור והן בהיבט תקינות פעילותו ותיפקודו בישראל של הענף אליו נוגע יבוא המצרך. זכותו של אדם לייבא מצרכים מחו"ל במסגרת עיסקו הינה חלק בלתי נפרד מחופש העיסוק הנתון לו בתורת זכות חוקתית. אך זכות זו אינה זכות מוחלטת. היא מתמודדת כנגד ערכים נוגדים שבאינטרס הציבור. בענייננו, בשל ההשלכה רחבת ההיקף שיש ליבוא מוצרי מזון מחוץ לארץ על האינטרס הציבורי הן מהיבט בריאות הציבור והן מבחינת ההשפעה האפשרית על הענף הרלבנטי בישראל, עשויה הזכות ליבוא להצטמצם. קביעת המדיניות בנושא היתרי היבוא ותנאיהם. נתונה לרשויות המוסמכות. אין לומר כי תנאי היבוא לדגים ממצרים, אשר בהם הותנה היתר היבוא, חורגים ממתחם הסבירות, ולא כל שכן שאין בהם חריגה קיצונית משיקול הדעת הסביר. בנוסף לכך, עתירת העותר הוגשה באיחור רב והיא לוקה בשיהוי ניכר. מאחר שנמצא כי יש לדחותה לגופה, לא התמקד ביהמ"ש בהיבט השיהוי, שדי היה בו, גם כשהוא לעצמו, כדי לדחות את העתירה על הסף.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ירון זהבי לעותר, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 17.4.05).

בג"צ 10574/03 - שירותי בריאות כללית נגד שר האוצר ואח'

*דחיית עתירה של שירותי בריאות כללית שהמדינה תתקצב את בתי החולים שלה בשיעור התקצוב לבתי חולים ממשלתיים (העתירה נדחתה).

העותרת טוענת כי המשיבים יוצרים הפליה בין בתי החולים הכלליים הממשלתיים והעירוניים לבין בתי החולים הכלליים שבבעלותה. היא מבקשת להקציב לה מימון בשיעור שווה לתקצוב בתי החולים הממשלתיים שבבעלות המדינה. מנגד טוענים המשיבים כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת מניעות; כי דין העתירה להדחות לגופה, בשל היעדר נורמה משפטית המחייבת את המדינה להעניק ל"גופים פרטיים... תמיכה כספית בשיעור התקציב בו מתוקצבת הפעילות שהממשלה מבצעת בעצמה באותו תחום"; כי תדחה טענת ההפלייה כיוון שלעותרת מאפיינים שונים וייחודיים לעומת בתי החולים הממשלתיים. העתירה נדחתה.
טענות העותרת מבוססות על מציאות הנמשכת שנים רבות שהעותרת מודעת לה; אעפ"כ הוגשה העתירה סמוך לאחר חתימת הסכם בין העותרת למדינה, ביום 30.12.98, במסגרתו קיבלה העותרת תמיכה בשיעור של מאות מיליוני שקלים ובו נכלל סעיף ויתור על תביעות כלשהן של העותרת נגד המדינה. מכאן שדין טענת המניעות להתקבל. גם הנימוקים האחרים של המשיבים דינם להתקבל. אין שוויון בין בתי החולים של העותרת לבין בתי החולים הממשלתיים,שעל המדינה החובה לתקצב אותם במישרין וכך היא עושה תוך עיגון התקציבים בחוק התקציב. נכונה גם הטענה כי יש הבדל בין תקצוב פעילות עצמית של הממשלה בביצוע עבודה לבין הענקת תמיכות כספיות לגופים הפועלים למטרה ציבורית אף שאינם גופי מדינה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יהודה בן מאיר וחנן פרידמן לעותרת, עו"ד גב' עינת גולומב למשיבים. 18.4.05).

ע.פ. 3249/05 - מרדכי בר יוסף נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ת

דחיית בקשה לעכב צו הריסה מינהלי עד לערעור. מיהו בעל מעמד של "הרואה עצמו נפגע ע"י צו הריסה מינהלי" שיש לו זכות לפנות לביהמ"ש בעתירה נגד צו ההריסה (הערעור נדחה).

המשיב הוציא צו הריסה מינהלי נגד תוספת שנבנתה למבנה שבשימושו של המערער. המערער הגיש בקשה לביהמ"ש לעניינים מקומיים בפתח תקווה לביטול
או עיכוב ביצועו של צו ההריסה ובקשתו נדחתה. נקבע כי המבנה, אשר מצוי בבעלות עירית פ"ת, מושכר בשכירות מוגנת לאדם אחר שאין לו זכות להשכירו בשכירות משנה. השוכר עצמו מסכים להריסה. מכאן, קבע ביהמ"ש, כי "למבקש (המערער) אין כל מעמד בנכס ומכיוון שאין לו כל מעמד הרי שדין הבקשה להידחות". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לעיכוב ביצוע ההחלטה. המערער טוען כי הוא בעל מעמד לענין הבקשה לביטול הצו, שכן על פי חוק התכנון והבניה, יכול הוא להתחייב בפלילים כמבצע בפועל של העבודה, או כאחראי לעבודה או לשימוש, ומכל מקום, כך נטען, כיוון שהמערער עלול להיפגע מביצוע הצו, קמה לו זכות עמידה לעניין הבקשה לביטולו. הערעור על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע צו ההריסה - נדחה.
קשה לקבל את הטענה כי למערער מעמד של "הרואה עצמו נפגע ע"י צו הריסה מינהלי", הרשאי לבקש ביטול הצו. ההוראות העונשיות באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא גם משתמשים בפועל, מבצעי עבודות וכיוצא באלה, צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה. לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. המחוקק ציין מפורשות כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צוי ההריסה המינהליים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד פיני זינגר למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 17.4.05).

ע.פ. 10666/04 - סאמי אבולעסל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מעשי סדום ונסיון אינוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שהה ביום 30.7.03, בשעה 30:4 לערך, בטיילת שבעיר אילת, והציע למתלוננת, שהיתה אז בת 19, להשתמש עימו בחשיש. המתלוננת נענתה להצעתו, והמערער הוליך אותה למקום שבו הסתיר את הסם, בחדר מדרגות. לאחר שהשתמשו בסם פנתה המתלוננת ללכת מהמקום. בשלב זה תפס אותה המערער בצווארה, איים לפגוע בה באמצעות בקבוק זכוכית שהחזיק בידו, הפשיט אותה מבגדיה, ביצע בה מעשי סדום ונסיון אינוס. בתחילת משפטו כפר המערער באשמה. לקראת סיום פרשת התביעה, ולאחר שהמתלוננת כבר העידה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. ביהמ"ש הרשיע את המערער - על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו. בגזר-הדין נקבע, כי המעשים האלימים והאכזריים שביצע המערער במתלוננת מצדיקים להחמיר באופן משמעותי בעונשו. מאידך נתן ביהמ"ש את דעתו למספר שיקולים לקולא שהעלה המערער. ביהמ"ש העניק משקל מועט בלבד לעובדה שהמערער הודה במעשיו, בשים לב לכך שהודאה זו באה לאחר עדות המתלוננת. בשקלו את מכלול השיקולים, גזר ביהמ"ש על המערער, מאסר בפועל לתקופה של 11 שנים וכן מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשים שעשה המערער למתלוננת היו מעשים אכזריים; הם נעשו תוך ניצול רצונה לעשן סמים. בצדק נתנה הערכאה הראשונה רק משקל-מה להודאה, שניתנה בשלב מאוחר, ובאופן שהדבר לא חסך מהמתלוננת את הצורך להעיד על האירוע. בעבירות מין בפרט לא הרי הודיה לפני עדות המתלונן או המתלוננת כהודיה רק לאחר מסירת עדותם.

(בפני השופטים: גב' נאור, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גיורא זילברשטיין למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 18.4.05).

ע.פ. 6651/03 + 6613/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על הרשעת אב באינוס בתו הקטינה וביצוע אלימות באשתו וילדיו והחמרה בעונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

המערער הורשע ב-3 אישומים, שלפיהם, מאמצע שנת 2001 ועד לחודש יוני 2002, ביצע, בהזדמנויות רבות, מעשי סדום בגופה של בתו שבעת שהחלה הפרשה היתה בת 15 וכן בביצוע אלימות קשה כלפי שניים מילדיו ואשתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 10 שנים מאסר לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור נגדי על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדותן של המתלוננת ואמה, ודחה את האפשרות, כטענת המערער, שהמתלוננת הפלילה את אביה במעשים שלא עשה רק כדי לגרום נחת לאמה. כך שיש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר למידת העונש - בעבירות חמורות מהסוג של גילוי עריות שכוונו נגד קטינים, צריכה נקודת המוצא לעניין גזר הדין להיות העונש המירבי שבחוק, ומקל וחומר שזו צריכה להיות נקודת המוצא במקרה הנוכחי. המערער הפך את בתו, בשר מבשרו, עליה היה אמור לגונן מפני זרים, לשפחת מין זמינה, כאשר כפה את עצמו עליה שוב ושוב, חרף התנגדותה ומחאותיה. בנסיבות אלו מצווה היה ביהמ"ש להכביד את ידו על המערער, ומסקנה זו מתחייבת לא רק מאופיין של העבירות, אלא גם מריבויין, והתקופה הארוכה בהן נמשכו. בהתחשב בכל אלה, יועמד המאסר בפועל על 14 שנים.

(בפני השופטים: א. לוי, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד חסן בסטוני למערער, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 31.3.05).

בש"פ 3462/05 - פלונית נגד מדינת ישראל

*התערבות בפסילה מינהלית בעבירות תעבורה שגרמו לתאונה, צריכה להיות במשורה ובמקרים חריגים בלבד (הערר נדחה).

העוררת נהגה ברכב פרטי ומשהגיעה לתחנת תדלוק החלה להתקדם בתור למשאבות הדלק, ומשראתה כי אופנוע לפניה עוצר רצתה לעצור, אך לחצה על דוושת הגז במקום על דוושת הבלם, וגרמה לתאונה בה נפצעו שני אנשים ונגרם נזק לכלי רכב. קצין משטרה פסל את העוררת פסילה מינהלית מהחזקת רשיון נהיגה למשך 60 יום. העוררת פנתה לביהמ"ש בערר על הפסילה וביהמ"ש דחה את עררה. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר שהגישה העוררת. הערר נדחה.
הגישה הכללית בכגון דא, נוכח מהות הסנקציה, צריכה להיות התערבות במשורה בהחלטות בתי המשפט הקודמים, ואך במקרים חריגים, על פי נסיבות מיוחדות. העוררת מעורבת בתאונה שנפגעו בה בני אדם, ובעברה - אמנם בכשלושים שנות רשיון נהיגה - מצויות עבירות תנועה, אם גם לא רבות מאוד, ובתוכן עבירות אחדות של נהיגה במהירות מופרזת. המציאות התעבורתית בישראל אינה קלה, והמחוקק חיפש דרכים שונות להתמודד עמה; הפסילה המינהלית קצובת הזמן היא אחת מהן, והשימוש בה מבטא גישה של אחריות לשלום הציבור. אין מקום לומר שהחלטות בתי המשפט קמא לא היו סבירות, בודאי לא עד כדי התערבות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד שלומי בר לעוררת, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.4.05).

בש"פ 3756/05 ואח' - יוסף טרשאן ואח' נגד מדינת ישראל

*ואח' - ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל ופגיעה והשחתה של אתר עתיקות, באשר את החשש להמלטות מישראל ניתן למנוע ע"י חיוב בהפקדת כספים וערבויות (העררים נתקבלו).

נגד העוררים, תושבי השטחים, הוגש כתב אישום בעבירות של פגיעה והשחתת אתר עתיקות, חפירה לגילוי עתיקות, ושהות בישראל שלא כדין. על פי כתב האישום. הגיעו העוררים לאתר העתיקות המוכרז "חורבת בורגין" המצוי בתחומי מדינת ישראל, במטרה לחפש זהב ועתיקות, כשהם מצויידים במכשיר לגילוי
מתכות, כלי חפירה וציוד נוסף. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים. עם זאת דחה את הבקשה לעצרם עד תום ההליכים בקבעו כי אין חשש למסוכנותם, אף שיש חשש להימלטותם מאימת הדין. להבטחת התייצבותם למשפט נקבע, כי כל אחד מן העוררים, יפקיד בקופת ביהמ"ש 7,500 ש"ח כל אחד, ויחתום על ערבות עצמית ויחתים שני ערבים צד ג' תושבי ישראל, וסכום כל ערבות יעמוד על 10,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה. נקבע, כי היות העוררים תושבי שטחים מעלה חשש להימלטות מאימת הדין. הערר נתקבל.
תיתכן עילת מסוכנות גם בעבירות רכוש, הנעשות בחבורה ובאורח מאורגן, אך במקרה דנן אין המסוכנות מחייבת מעצר עד תום ההליכים, ומרכז הכובד בהליך הוא החשש להימלטות מאימת הדין. חשש זה אינו מבוטל כל עיקר. ואולם, ההקראה במשפט נקבעה ל-8.5.05 ומשמעות הדבר היא שבועות ארוכים של מעצר, והכל בטרם החל הליך ההוכחות. את החשש להימלטות אפשר לנסות לצמצם בהטלת חובת הפקדה, ואולם, החלטת בימ"ש השלום אינה מספקת. לפיכך, להבטחת קיומם של תנאי השחרור, יפקיד חלק מהעוררים סך 12,500 ש"ח במזומן בקופת ביהמ"ש, שניים מהעוררים, בעלי הרשעות קודמות, יפקידו כל אחד סך 15,000 ש"ח במזומן, ועורר נוסף בעל הרשעות קודמות גם בתחום העתיקות, יפקיד 20,000 ש"ח במזומן. כמו כן, יחתום כל משיב על התחייבות עצמית ויעמיד שני ערבים צד ג' תושבי ישראל, בערבויות שכל אחת מהן תהא בגובה ההפקדה של כל אחד מהם.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד מונעם תאבת, מרדכי רפאלי, עדנאן עלאדין, הישאם פראג', נאשד קדרי, מוחמד חלאילה, נמיר אדלבי ועדנאן עבד לעוררים, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 21.4.05).

ע.פ. 3007/05 - אלון כהן נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, כאשר הערעור מתמקד בלשון החריפה שנקט השופט בהחלטה הדוחה את בקשת הפסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הורשע בבימ"ש השלום בצפת בעבירות שעניינן נהיגה בחוסר זהירות, שיבוש מהלכי משפט ותקיפה. זמן מה לאחר מכן, הוגש נגדו כתב אישום נוסף, שאף הוא מתנהל בפני אותו שופט, בעבירות מרמה וזיוף. במהלך הדיון ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתיק. לדבריו, הגיש תלונות למשטרה ולנציבות תלונות ציבור על שופטים, המפרטות שורה של מעשים פסולים, שהובילו, כך לטענתו, להרשעתו בתיק הראשון. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב, כי חששו של המערער מפני משוא פנים הנו חשש סובייקטיבי בלבד, שאינו מצדיק את פסילת ביהמ"ש. יחד עם זאת, ציין ביהמ"ש כי "המדובר בתלונה אומללה, מופרכת, משוללת כל יסוד, ותכליתה להלך אימים על ביהמ"ש... המדובר... בעלילת שווא... תלונת הנאשם מהווה ביקורת פוגענית, לגופו של ביהמ"ש, ושלא כדין...". על החלטה זו הוגש הערעור, המתמקד עתה בהחלטת ביהמ"ש בעניין הפסלות. לדעת המערער, יש בהתבטאות ביהמ"ש כלפיו, ובביקורת שהשמיע, משום גילוי של משוא פנים מגובש כנגדו, המהווים חריצת דין בטרם עת, ללא כל הצדקה. הערעור נדחה.
אכן, החלטת ביהמ"ש בעניין הפסילה מנוסחת בלשון חריפה. מוטב היה להן לאותן אמרות לולא נאמרו. על ביהמ"ש לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת, בנקודה הספציפית שלגביה היא מושמעת, להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני ביהמ"ש. אולם, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו. אין מדובר בהחלטה המלמדת על קיומו של משוא פנים כלפי
המערער. החלטת ביהמ"ש אינה מתייחסת להליך העיקרי שמתנהל נגד המערער, אין בה הבעת דעה כלפיו ואין בה התרשמות המשליכה על ההליך העיקרי.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אורון שורץ למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 19.4.05).

בג"צ 2830/05 - צנציפר - חברה... בע"מ נגד משרד החקלאות ואח'

*סירוב לאפשר הכנסתו לישראל של מטען מזון לבעלי חיים, שנתגלו בו רעלנים במינון גבוה מהמותר (העתירה נדחתה).

העותרת מייבאת תבואות המשמשות כמרכיב בהכנת תערובות להאבסת בעלי החיים. מאז חודש נובמבר 2004 ייבאה העותרת לישראל מספר משלוחים של מטעני תירס מאוקראינה. העותרת טוענת, כי המשיבים סירבו להתיר את כניסת המטען האחרון לישראל, מאחר שבבדיקות שנערכו התגלו בו רעלנים במינון גבוה מהמותר על פי התקן החל בישראל. לטענתה, אין מדובר ברעלנים הנושאים עימם סכנה לבריאות הציבור, ומזה שנים נהוגה פרקטיקה לפיה מאפשרים המשיבים ערבוב המטען הפגום עם מטענים אחרים, כך שמינון הרעלנים יורד אל מתחת לשיעור המקסימאלי המותר. המשיבים טוענים כי הוצאת המטען מחוץ לשערי הנמל כמבוקש, משמעו שחרור המטען והכנסתו לארץ, ומהווה סיכון. העתירה נדחתה.
המשיבים הינם הגורם המקצועי המופקד על מתן אישורים לייבוא מספוא, כמו גם לבדיקת רעלנים אשר עלולים לפגוע בבעלי החיים שייזונו מהם, וכתוצאה מכך עלולה להיפגע גם בריאות הציבור. המשיבים הפעילו את שיקול דעתם המקצועי תוך היוועצות במומחים והחליטו שלא להתיר את כניסת המטען, שלכל הדעות הינו מטען פגום שאינו עומד בדרישות התקן. אין הצדקה להורות למשיבים לאפשר את דילול ריכוזי הרעלנים, שכן לא ניתן בדרך זו להבטיח אספקת מספוא חופשי מרעלנים מזיקים לבעלי החיים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד גיל רון ויניב מטלס לעותרת, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 14.4.05).

רע"פ 2891/05 - ציון יעקב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש בעבירות של הגשת דוחו"ת כוזבים למע"מ במשך 4.5 שנים (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע ב-54 עבירות של מסירת דו"חות כוזבים למע"מ, בכוונה להתחמק מתשלום מס. סך המס לתשלום אותו העלים המבקש מסתכם לסך של 741,000 ש"ח (הקרן בלבד). בית-משפט השלום בתל-אביב גזר למבקש עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל, ארבעה-עשר חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 50,000 ש"ח. על גזר-הדין ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה, פ"ד לו (3) 123). כמו-כן, הלכה היא, כי טענות הנוגעות לחומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. בענייננו, המבקש ביצע עבירות חמורות, באופן שיטתי על פני 4.5 שנים, חודש אחר חודש, ולמעשה בכל אחד מהדו"חות שהוגשו. יש להתייחס לעברייני המס ולמי שעושה שימוש פרטי בכספים שגזל מהקופה הציבורית בחומרה מיוחדת. לכך יש להוסיף את העובדה, כי המבקש לא שילם את הקנס שהושת עליו בבית-משפט השלום, ואף לא שילם את המס המגיע ממנו, לא הסיר את מחדליו ואף לא עשה כל ניסיון להסירם.