תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 22

ע.א. 5914/03 - אפרים שוחט נגד כלל חברה לביטוח

*החיוב לפי מסמך שבו צויין תשלום בשקלים, שנערך לפני שהוחלפה המטבע לשקלים חדשים, מתייחס לשקלים ישנים. *לשם ביטול הסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד יש להגיש תובענה עצמאית "לביטול הסכם" ולא בדרך של הגשת בקשת ביטול בתיק המקורי(מחוזי י-ם - בש"א 764/03 - הערעור נדחה).
א. המערער הועסק כעובד שכיר בחברה קבלנית מיום 1.8.82 עד ליום 31.12.82. בתקופת עבודתו באותה חברה, הוציאה המשיבה פוליסה לביטוח חיים על-שם המערער. ביולי 1983 החל המערער לעבוד כעצמאי. החברה המעסיקה הפסיקה לשלם את תשלומי הפרמיות עבור הפוליסה. ביום 14.6.84 הוציא המשיבה מסמך בו הודיעה למערער על הפיכת הביטוח לחופשי מתשלום פרמיות ועל ביטול הביטוחים הנוספים המצורפים לפוליסה החל ביום 1.3.83. במסמך האמור צויין כי סכום הביטוח המופחת הוא "20,464 ש - עשרים אלף ארבע מאות שישים וארבעה שקל החל מתאריך 1.3.83". בשנת 1984 לקה המשיב במחלה ונקבעה לו נכות של %100 לצמיתות. כשש שנים לאחר מכן הגיש תביעה בבית-משפט השלום נגד המשיבה, בה תבע תגמולי אובדן כושר עבודה בהתאם לפוליסת הביטוח. בית-משפט השלום דחה את תביעתו של המערער מחמת התיישנותה ואף דחה את טענותיו של המערער לגופן. נגד פסק-הדין האמור הגיש המערער ערעור לבית-המשפט המחוזי, וערעורו נדחה מן הטעם כי תביעתו התיישנה.
ב. במסגרת תיאור עובדות המקרה, ציין בית-המשפט המחוזי כדלקמן: "המשיבה 3 הודיעה למערער בתאריך 14.6.84 על הפיכת הביטוח (על סכום ביטוח מופחת בסך 20,464 ש"ח) לביטוח חופשי מתשלום פרמיות וביטול הביטוחים הנוספים המצורפים לפוליסה החל מן ה- ..1.3.83.", להלן פיסקה 1ג). ביום 11.8.02 הגיש המערער תביעה חדשה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בה ביקש סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לפדיון הכספים שנצברו לזכותו בפוליסת-הביטוח עובר לסילוקה על-ידי המשיבה. בהסתמכו על פיסקה 1ג הנ"ל ביקש המערער שיוצהר כי על המשיבה להעביר לידיו סכום של 20,464 ש"ח כערכם ביום 1.3.83. בישיבת קדם משפט נסוב הדיון על שאלת הסכום שנצבר לזכות המערער עובר לסילוקה של פוליסת-הביטוח. המחלוקת נסובה על השאלה האם מדובר במסמך של המשיבה בשקלים (ישנים) או בשקלים-חדשים. לשאלת בית-המשפט, השיב בא-כוחו של המערער דאז, כי בעת סילוק פוליסת-הביטוח ההילך החוקי היה השקל-הישן. בשלב זה של הישיבה יצאו הצדדים להפסקה. לאחר ההפסקה, הודיעו הצדדים כי הם מקבלים את המלצת בית-המשפט לפיה המערער יחזור בו מתביעתו, והמשיבה תוותר על הוצאותיה. בהתאם לכך, ניתן בו-ביום פסק-דין לפיו "נוכח הסכמת הצדדים, התביעה נדחית. אין צו להוצאות". כעבור כחודש הגיש המערער בקשה לביטול פסק-הדין. בבקשתו, טען כי הסכים לחזור בו מהתביעה מאחר והופעל "לחץ בלתי סביר". בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער. הערעור נדחה.
ג. לשם ביטול הסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין אשר המערער טוען כי נפל בה פגם, היה עליו להגיש תובענה עצמאית בפני בית-המשפט המוסמך לכך. משנקט המערער בדרך של הגשת בקשה במסגרת התיק המקורי תחת הגשת תובענה עצמאית לביטול הפסק על-פי ההסכם, דין בקשתו היה סילוק על הסף. אף-על-פי-כן, נדרש ביהמ"ש לבקשה לגופה, ודחה אותה. משהגיש המערער בקשה לביטול ההסכם במסגרת התיק המקורי ובקשתו נדחתה, לא עומדת לו זכות ערעור על כך, שכן דחיית הבקשה מהווה "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון נטילת רשות. מכל מקום דין טענותיו של המערער להידחות לגופן.
ד. במהלך ישיבת קדם-המשפט בתיק המקורי, הגיעו הצדדים, כאמור, להסכמה לפיה המערער יוותר על ניהול תביעתו ובתמורה תוותר המשיבה על הוצאות המשפט. להסכם האמור ניתן תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט קמא. יש לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין על-מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות
של הצדדים להם. בנסיבות העניין, לא נתקיים טעם המצדיק את ביטול ההסכמה שנתן המערער לדחיית תביעתו ואשר קיבלה תוקף של פסק-דין. בכל הנוגע לטענת המערער בדבר הלחץ הפסול שלכאורה הפעיל עליו בית-המשפט - בפרוטוקול הדיון אין כל תימוכין לטענה האמורה.
ה. גם לגוף המחלוקת עליה נסובה תביעת המערער שנדחתה יש לומר כי על-פי הוראת סעיף 4 לחוק מטבע השקל החדש, היום הקובע להחלפת המטבע משקל (ישן) לשקל-חדש הוא 1.1.86. המסמך בו הודיעה המשיבה על סילוק פוליסת-הביטוח הרשומה על-שם המערער, הוצא בשנת 1984, בו דובר על "שקלים". דומה, כי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, (בפיסקה ג1) נפלה שגיאת קולמוס כאשר נרשם "ש"ח" במקום "שקל (ישן)" לצד סכום הביטוח המופחת. פליטת קולמוס זו מקורה בשגגה שנפלה בתיאור העובדות, להבדיל מהחלק האופרטיבי של פסק-הדין. נראה, איפוא, כי אילו התנהלה התביעה ההתחלתית שהגיש המערער כנגד המשיבה, סופה היה להידחות.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. המערער לעצמו, עו"ד גב' סיגלית שם טוב למשיבה. 1.5.05).

ע.פ. 2800/03 + 2698/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*התערבות בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא וזיכוי בעל מאשמת אינוס אשתו, עקב סתירות בגירסאות האשה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 905/02 - ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ובעקבות זאת הוקל העונש).
א. המערער הורשע בביצוען של מספר עבירות כלפי בת-זוגו (להלן: "המתלוננת") - אינוס, תקיפת בן-זוג, איומים והדחה בחקירה. בעקבות ההרשעה נגזרו למערער 5 שנות מאסר וכן שנתיים מאסר על-תנאי. הרשעת המערער התבססה בעיקר על עדותה של המתלוננת, אשר הוגדרה על ידי ביהמ"ש המחוזי כ"אשה תמימה, ישרת דרך ואיננה מניפולטיבית". את תלונתה במשטרה הגישה המתלוננת ביום 23.1.02. באותה תלונה טענה כי ביום שני, כשבוע לפני הגשת התלונה, הגיע המערער לביתה, וחרף התנגדויותיה ומחאותיה, אנס אותה. בהמשך, דיבר המערער על לבה של המתלוננת שלא תתלונן נגדו, ואף הזמין אותה להתארח בביתו ביום המחרת, וכאשר הגיעה לביתו עם ילדם המשותף, תקף אותה המתלונן פעם נוספת, ואף ניסה לחנוק אותה. לאחר שהמתלוננת נחלצה מידיו הציע המערער לפצותה בסכום כסף כדי שלא תתלונן במשטרה, ואכן שילם לה סכום זה. את החלטתה להתלונן במשטרה, קיבלה, לדבריה, משום שבעת דיון שנערך בין בני הזוג בפני ביהמ"ש לענייני משפחה, הכחיש המערער כי נהג באלימות במתלוננת, והוא אף כינה אותה "שקרנית". ביהמ"ש המחוזי היה שותף לתהייה, מדוע הסכימה המתלוננת לשוב ולפגוש את המערער לאחר שלטענתה אנס אותה, וכיצד היתה מוכנה להימנע מהגשתה של תלונה רק משום שהוצע לה פיצוי כספי. אך ביהמ"ש גם התרשם שלכל אלה יש הסבר סביר. עניין אחר עלה במשפט - סתירה בגירסת המתלוננת. בהודעותיה במשטרה אמרה כי עבירת האינוס בוצעה בגופה ביום שני, כשבוע לפני שנרשמה אמרתה, ואילו בעדותה בביהמ"ש טענה כי האינוס בוצע ביום שבת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בכך כדי לפגום בעדותה. הערעור על ההרשעה באונס נתקבל ובעקבות זאת הוחלט להקל בעונש.
ב. הלכה היא שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים של עובדה הנקבעים בערכאה הדיונית, אלא במקרים. המקרה הנוכחי נמנה על אותם חריגים. כאמור, העידה המתלוננת שהאונס בוצע ביום שבת, וצריך היה לתהות מה גרם לה, שבטווח זמנים כה קצר, תתקשה לזכור את היום בו בוצע בגופה מעשה שלדעת הכול הינו קשה וטראומטי. כמו כן גירסתה של המתלוננת, בעדותה כי האינוס בוצע ביום שבת, אינה עומדת במבחן
הביקורת. לדבריה הגיע המערער באותו יום שבת לביתה בשעה 10.00 לערך, ולדרכו הוא הלך בין השעות 21.00 עד 22.00. דא עקא, מתוך פלטי שיחות טלפון שהוגשו לביהמ"ש עולה, כי המערער שוחח באותו ערב מספר פעמים עם המתלוננת מהטלפון שברשותו, ובין היתר, בשעות שבהן על פי גירסת המתלוננת הוא שהה בדירתה. עובדה זו, הסתירה בענין היום בו בוצע האונס, וכן בשילוב עם ביקורה התמוה בביתו של המערער יום או יומיים בלבד לאחר שהתרחש האינוס הנטען, מעוררים ספקות אשר לא ניתן היה לדלג מעליהם. לפיכך יש לזכות את המערער, מעבירת האינוס ולו מחמת הספק. זיכוי זה אין בו כדי להשליך על הרשעתו בעבירות הנוספות אשר יוחסו לו, הואיל וזו התבססה על ראיות חיזוק נוספות. זיכוי המערער מעבירת האינוס מחייב הקלה בענשו ויש להעמידו על שנתיים, בעוד שהמאסר על-תנאי יישאר על כנו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אור, א. לוי, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד גלי פילובסקי למערערת, עו"ד ליאור בלקין למשיב. 10.12.03).

עע"ם 10398/02 - אסתר זהבה וייס ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון ואח'

* עע"ם 10398/02- דחיית תביעה לביטול הפקעת מקרקעין שנומקה באי מימוש מטרת ההפקעה בשקידה ראוייה תוך פרק זמן סביר. *כאשר מופקעות מספר חלקות לצורך הקמת בנייני ציבור, די בכך שהרשות מתחילה במימוש ייעוד ההפקעה בשטח המופקע ולאו דווקא בחלקה אחת מסויימת השייכת לתובע(מחוזי ת"א - עת"מ 1300/02 - הערעור נדחה).
א. המערערות ואימן המנוחה (להלן: המערערות) החזיקו בבעלותן חלקה בשטח של כ-14 דונם בראשון לציון. בשנת 1981 אושרה תוכנית בניין עיר (להלן - התוכנית) לפיה שונה ייעוד חלקתן של המערערות וארבע חלקות נוספות משטח חקלאי "לאזור לבניני ציבור (בית ספר)". על יסוד תוכנית זו, הופקעה חלקת המערערות (ביום 15.10.81). הבעלות בחלקה נרשמה (ביום 15.6.82) על שם עיריית ראשון לציון (להלן - המשיבה). עם ביצוע ההפקעה התנהלו הליכים בין המערערות לבין המשיבות שעניינם תשלום פיצויי הפקעה. במקביל, הוקמו בתי ספר, תחנת מגן דוד אדום ומרכז יום לקשיש על חלקות אחרות בתכנית. בשנת 1990, נוכח גל העלייה מחבר המדינות, שונה באופן זמני, למשך 3 שנים, ייעוד כחלקות הנדונות למגורים, לצורך הקמת מרכז קליטה. על חלקת המערערות הוקמה שכונת קרוואנים. עם תום תוקף התכנית הזמנית, ופינוי שוכני הקרוואנים נבנה על החלקה מוסד חינוכי לילדים מפגרים והחלה הרחבה של בית ספר ובנייתה של תחנת משטרה על חלקות אחרות. במאי 2002 פנו המערערות לראש העיריה בדרישה לבטל את הפקעת החלקה, באשר לא נעשה בה שימוש. הבקשה נדחתה וצויין כי החלקה חיונית לצורך הקמת בית ספר לילדי שכונת מגורים המצויה בשלבי הקמה ראשוניים. בעתירה שהגיעו המערערות לבית המשפט לעניינים מנהליים, נטען, כי חלפו 21 שנים מאז ניתן תוקף לתוכנית מבלי שהיא בוצעה וללא כוונה מצד המשיבות לבצעה. זאת בעוד פרק הזמן שהוקצב לביצוע התוכנית הוא 5 שנים. על כן ביקשו לבטל את ההפקעה. בית המשפט דחה את בקשתן. הערעור נדחה.
ב. על הרשות הציבורית לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, למימוש מטרת ההפקעה. חובה זו מתחדדת על רקע מעמדה של הזכות החוקתית לקניין. מעמדה החוקתי-על-חוקי של זכות הקניין של הבעלים המקוריים, אשר נפגעה בעת הפקעתה, מצדיק את ביטול ההפקעה מקום בו הרשות הציבורית לא פעלה בשקידה הראויה ובמהירות הסבירה, באופן שמעיד על היעדר קיומו של צורך ציבורי. באשר לשאלה אם התנהלות המשיבה פוגעת בחובתה לממש את מטרת ההפקעה בשקידה ראויה? החלקה מהווה נדבך אחד מתוך גוש שלם שהופקע. בחינת התנהלות המשיבה במסגרת מימוש מטרת ההפקעה בגוש בכללותו ובחלקה כשלעצמה, מגלה, כי לא הופרה החובה לפעול בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה.
ג. באשר לשינוי הייעוד הזמני לפרק זמן של שלוש שנים - אכן כאשר חדלה להתקיים המטרה העומדת ביסוד ההפקעה קמה הזכות של הנפקע לדרוש מהרשות את ביטול ההפקעה והשבת בעלותו (או שוויה). אך במקרה שלפנינו מטרת ההפקעה לא חדלה מלהתקיים. הקמת שכונת הקרוואנים באה לענות על צורך דחוף לקלוט עלייה ולשכן מחוסרי דיור בתחומי המשיבה. בעצם שינוי ייעוד החלקה לא ויתרו המשיבות על הגשמת המטרה שעמדה לנגד עיניהן בעת הפקעת החלקה. שינוי ייעוד לפרק זמן של שלוש שנים, אינו עולה כדי זניחת מטרת ההפקעה. זאת, מבלי להידרש לשאלה, מה דין מקרקעין שהופקעו (מכוח פקודת הרכישה או מכוח חוק התכנון והבנייה) למטרה ציבורית אחת, אשר הוחלפה, כעבור תקופה, למטרה ציבורית אחרת, השונה במהותה מהקודמת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' ארבל, עדיאל. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפה השופטת ארבל. עו"ד משה קמר למערערות, עוה"ד רועי בר ואמיר בירנבוים למשיבות. 25.5.05).

על"ע 7892/04 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד יהונתן בוטח

*הוראות חוק לשכת עוה"ד וכללי אתיקה של הלשכה, החלים על עו"ד המייצג את עצמו ולאו דווקא כשהוא מייצג לקוחות(הערעור נתקבל בעיקרו).

א. בתיק משמעת שהתנהל בבית הדין המחוזי למשמעת של לשכת עורכי הדין נגד המשיב, ביקש המשיב מאב-בית-הדין, עורך-דין ויינברג כי יפסול עצמו משבת בדין. טעם הבקשה: עו"ד וינברג ישב בעבר כאב-בית-דין בהליך משמעת שבו היה המשיב נאשם. בטיעונו לפסלותו של עו"ד וינברג הטיח בו המשיב שלל התבטאויות משולחות-רסן ומכפישות ואלו הושמעו בהרמת-קול ובצעקות. בעקבות דברים אלה הוגשה נגד המשיב הקובלנה נשוא ערעור זה, ולסופו של דיון החליט בית הדין המחוזי, ברוב דעות, להרשיע את המשיב במקצת עבירות משמעת ולזכותו ממקצת עבירות משמעת שהואשם בהן. משהרשיעו, גזר בית הדין על המשיב עונש של נזיפה והשעייה על-תנאי לתקופה של שלושה חודשים. שני הצדדים ערערו לבית הדין הארצי למשמעת של הלשכה, ובית הדין קיבל במקצת את ערעורו של המשיב על הכרעת הדין; דחה את ערעורו של הוועד המחוזי על הכרעת הדין; ודחה את שני הערעורים על העונש. הוועד המחוזי מערער הן באשר להכרעת הדין הן באשר לגזר-הדין. הערעור נתקבל בעיקרו.
ב. בשתי הוראות-דין חלוקים בעלי הדין על תחומי התפרשותן: סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין; כלל 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). שתי ערכאות קמא קבעו כי התבטאויותיו של המשיב אינן עומדות במיבחן ההתבטאות וההתנהגות ההולמות עורך-דין. ואכן, המערער התנהג התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע. גם אם האמין שנעשה לו עוול, וגם לו באמת נעשה לו עוול - לא היה בכך כדי להצדיק את התנהגותו. שני בעלי הדין לא נחלקו בשאלה כי חובה היתה מוטלת על המשיב להיזהר בכבודו של מקצוע עריכת-הדין, כלשון סעיף 53 לחוק הלשכה - המשיב כשל במילוי חובתו זו, הורשע על כך בדינו, ועל הרשעתו לא ערער ההרשעה עולה בקנה אחד עם ההלכה כי עורך-דין המייצג את עצמו חייב דרך כלל לנהוג על-פי אותם כללים החלים על עורך-דין המייצג לקוח. השאלה שלענייננו אינה אלא אם הוראות סעיף 54 לחוק וכלל 2 לכללים, כלשונם וכתכליתם, פורשים עצמם גם על עורך-דין המייצג את עצמו, או שמא חלים הם רק על עורך-דין המייצג לקוח.
ג. סעיף 54 לחוק מורה: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". בית הדין הארצי קבע שאין הוראה זו חלה על עורך דין המייצג עצמו ובקביעה זו יש לקבל את ערעור הלשכה ולקבוע
כי סעיף זה חל גם עו"ד המייצג עצמו. כלל 2 לכללי האתיקה, מורה: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות... תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". המשיב זוכה מעבירה על כלל 2 לכללי האתיקה, ובה-בעת הורשע בעבירה על כלל 32 לכללים הקובע "עורך דין ישמור, בעמידתו לפני בית המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע". אכן, כלל 2 מזכיר את "הלקוח" בעוד שכלל 32 כללי בלשונו, ואולם אין בכך כדי לגרוע - מעיקרו - מתחום התפרשותו של כלל 2 גם על עוד המייצג את עצמו.
ד. אחת מהתבטאויותיו של המשיב בביה"ד, עליו הועמד לדין בתיק דנא, היתה כי בית המשפט העליון התבטא על-אודות המותב שבתיק המשמעת הקודם - בראשותו של עורך-דין וינברג - כי "שלושה סנדלרים ישבו לדין". בשל התבטאות זו הואשם עו"ד בוטח בעבירה של הטעייה (כלל 34 לכללי האתיקה), אך בית הדין החליט לזכותו מאשמה זו. על כך מערער הוועד המחוזי. ערעור זה דינו דחייה, ולו מן הטעם שבית הדין המחוזי לא קבע כמימצא עובדתי כי אמירה זו לא נשמעה בבית המשפט העליון. כך באשר לעובדות. אולם לא כך באשר לדין כפירושו בבית הדין הארצי. כלל 34 (א) קובע: "לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה". על פירושו של כלל זה אומר בית הדין הארצי כי "עניינו בחובת עורך דין כלפי בית המשפט בייצגו לקוח... גם לו הוכח... שהדברים לא נאמרו מעולם ע"י ביהמ"ש העליון... לא היה בכך כדי להוות עבירה על סעיף 34 לכללים, שעניינו בחובת עו"ד כלפי בית המשפט בייצגו לקוח, ובה בלבד". ברם, אין בכלל 34 ולו רמז על כך שמחיל הוא עצמו רק על עורך-דין המייצג לקוח.
ה. אשר לעונש - אין צורך להכריע בערעור בנושא זה, שכן במקביל לערעור זה מתבקש ביהמ"ש להחמיר בעונשו של המשיב במקרה אחר. תלויים ועומדים לפני בית הדין הארצי שני ערעורים נוספים בעניינו של המשיב. אין זה נכון וראוי לגזור את עונשו של המשיב טיפין-טיפין בלא לראות את התמונה הכוללת. נכון וראוי הוא שכל הפרשות תבואנה יחדיו לפני בית הדין הארצי, שרק כך יוכל בית הדין לשפוט ולגזור עונש כראוי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' חיות. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד עמוס וייצמן למערער, המשיב לעצמו. 10.5.05).

בש"פ 3152/05 - רמי בן יעיש נגד מדינת ישראל

*הגדרת "חומר חקירה" שיש להעמיד לעיון הנאשם, והאם תיק מינהלה של "סוכן משטרתי" מהווה חומר חקירה, כשהכוונה היא לפגוע במהימנות הסוכן (הערר נדחה בעיקרו).

העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבעה אישומים של עבירות סמים ואישום אחד של ניסיון לשידול לקבלת דבר במרמה. עדותו של סוכן משטרתי ("קונה" הסמים) מהווה נדבך מרכזי של ראיות התביעה נגד העורר. לטענת העורר, לסוכן עבר פלילי ולדבריו אף ידוע לו כי הסוכן המשיך לעסוק בפלילים בתקופת הפעלתו. העורר ביקש לעיין בחומר שנאסף אצל המשיבה בעניינו, בהתאם להוראת סעיף 74 לחוק. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת היותם של מסמכים המצויים ב"תיק המנהלה" של הפעלת הסוכן "חומר חקירה". לטענת העורר, מדובר בחומר רלוונטי לאישומים נגדו, היות שיש בו כדי להפריך את גירסת הסוכן ולפגום במהימנותו. בית המשפט המחוזי עיין בתכנו של תיק המנהלה והורה על מסירת החומר באופן חלקי לידי העורר. העורר מבקש להורות על מסירת יתר החומר. הערר נדחה בעיקרו.
סעיף 74 אינו מגדיר מפורשות "חומר חקירה" מהו. המבחן המרכזי הקובע הינו מבחן הנגיעה של החומר לאישומים נגד הנאשם. הגדרת "חומר חקירה" משתרעת על כל חומר הקשור, בין במישרין ובין בעקיפין, לאישום וליריעה הנפרשת בפני בית המשפט. תרשומות פנימיות ודו"חות סיכום פנימיים אינם מהווים "חומר חקירה". תיק מעין תיק זה שבפנינו מעורר במלוא חריפותה את ההתנגשות בין שני אינטרסים:
האחד, האינטרס של הנאשם למשפט הוגן; השני, האינטרס הציבורי החיוני במאבק בפשיעה, שבמסגרתו מפעילה המשטרה סוכנים. האיזון בין שניים אלה בא לידי ביטוי כאשר בבקשה להסרת חיסיון עסקינן, אולם הוא משליך גם על הקביעה האם מסמך הוא חומר חקירה, כאשר אין הוא נוגע במישרין לאישומים נגד הנאשם אלא מצוי "בפריפריה" הרחוקה יותר. במצבים אלה ככל שמדובר במסמך שהנגיעה שלו לאישום נגד הנאשם חלשה יותר, יש ליתן משקל רב יותר לאינטרסים ציבוריים חיוניים. נבחנו המסמכים שבמחלוקת במסגרת הערר והוחלט לדחות את הערר בעיקרו פרט לשני פריטים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד משה מרוז למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 10.5.05).

בע"מ 2434/04 - ישראל לוי ואח' נגד שמעון לוי

*כשאשה מגישה תביעת מזונות לבי"ד רבני בשם הקטינים בתורת אפוטרופסית שלהם, קמה לביה"ד סמכות ואין ערכאה אחרת אמורה לדון בנושא, אף אם היא בעלת סמכות מקבילה (הבקשה נדחתה).

הורי המבקשים נישאו בשנת 1974. תביעה למזונות הקטינים הוגשה ע"י האשה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 4.2.01. בטרם הגיעו ההליכים לסיומם, הושג הסכם גירושין בין בני הזוג. בהסכם נקבע כי האב מתחייב לשלם את מזונות ילדיו וכי "מיד לאחר מתן ג"פ, ייקבע תאריך לשמיעת תביעת המזונות... האשה מתחייבת לסגור את תיקי המזונות שפתחה בבית המשפט...". לאחר הגירושין ביקשה האם בביהמ"ש לענייני משפחה למחוק את תביעת המזונות והתיק נסגר. כעבור יומיים הגישה האם תביעה למזונות הילדים לבית הדין הרבני. משנקבע התיק לדיון בבית הדין, ביקשה את ביטולו ואת סגירת תיק המזונות ובקשתה נדחתה. האם הגישה תביעת מזונות בשם הקטינים לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט החליט למחוק את התביעה על הסף, בנימוק כי הקטינים הגישו באמצעות אימם תביעה למזונות לבית הדין הרבני בעקבות חתימת הסכם הגירושין ומתן הגט, ובית הדין קנה סמכות מכח הסכמת הצדדים להליך, כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ואין ערכאה אחרת אמורה לדון בכך, אף שהיא בעלת סמכות מקבילה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הענין שלפנינו אינו מעלה שאלה עקרונית כללית המצדיקה דיון בערכאה שלישית. האם הגישה בפועל תביעת מזונות בשם הקטינים לבית הדין הרבני. היא פעלה בכך בתורת אפוטרופסית טבעית שלהם וייצגה את עניינם. משנקבע כי תביעת האם לבית הדין הרבני היא למעשה תביעת הקטינים עצמם, הרי שבהסכמת המשיב להתדיינות זו קמה לבית הדין הרבני סמכות מכח הסכמת בעלי הדין על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וזאת אף בלא צורך לקבוע מסמרות באשר לשאלת תחולתו של הסכם הגירושין על הקטינים ומידת כבילותם להוראותיו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד הרב גד אדרי למבקשים, עו"ד נפתלי מהגר למשיב. 17.5.05).

בע"מ 1018/04 - שמואל פרטוש נגד אליס פרטוש

*זכויות פנסיה של בן זוג מהוות, דרך כלל, חלק מהרכוש המשותף העומד לחלוקה בין בני הזוג (הבקשה נדחתה).

בעלי הדין נשואים משנת 1972. כעת הם חיים בנפרד. האשה רוצה בגירושין והבעל מבקש שלום בית. ביום 1.9.98 הגישה המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמות במרבית העניינים והשאלות המרכזיות שנותרו התמקדו בנושאי הפנסיה מצה"ל והגימלה משירות בתי הסוהר שהבעל זכאי להן. המבקש הינו גמלאי צה"ל. לאחר 23 שנות שירות פרש מצה"ל והחל לעבוד בשירות בתי הסוהר. בשל בעיות בריאותיות פוטר מעבודתו בשב"ס לאחר 5 שנות עבודה בלבד. ועדה רפואית קבעה את נכותו בשיעור של %37. לפיכך, מקבל
המבקש גם פנסיה משב"ס, למרות שעבד שם פחות מעשר שנים, וזאת מכוח סעיף 15(2) לחוק שירות המדינה (גמלאות). המשיבה עתרה למחצית מתשלומי הפנסיה של המבקש. בית המשפט המשיבה קבע כי כיוון שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף בנכסים, זכאית המשיבה למחצית מזכויות הפנסיה הצה"לית של המבקש. באשר לפנסיה משב"ס, קבע בית המשפט כי פנסיה זו אינה בגדר פיצוי גוף, אלא מדובר בפנסיה רגילה שתשלומה המוקדם התאפשר בשל אחוזי הנכות של המבקש. כמו כן קבע כי בתקופת החיים המשותפים הכניס המבקש את כספי הפנסיה משב"ס לקופה המשותפת וכי בהתנהגותו הבהיר כי גם לדעתו מדובר ב"נכס משותף". המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע וערעורו נדחה.הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. גם לגופו של עניין, צדקו ערכאות קמא. באשר לפנסיה שמקבל המבקש משב"ס - מדובר בקיצבת פרישה רגילה ולא בקיצבה הניתנת בשל נזקי גוף. גם באשר לפנסיה הצה"לית של המבקש אין מקום להתערב. כבר נפסק כי זכויות פנסיה של בן זוג מהוות, דרך כלל, חלק מהרכוש המשותף העומד לחלוקה בין בני זוג. המבקש גם נתן את הסכמתו בערכאה הדיונית לחלוקת הפנסיה עם אשתו. אשר לטענת המבקש כי יש להפחית מחלקה של האשה זכויות פנסיה בגין 7 שנות שירות של המבקש בצה"ל קודם לנישואין - אין עילה להתערב במסקנות בית המשפט קמא, לפיהן המבקש הסכים לחלוקת הפנסיה במלואה עם אשתו, בלא ניכוי שנות שירותו קודם לנישואיו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד תמיר יחיא למבקש. 18.5.05).

מ"ח 10562/04 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלוני

*היענות לבקשת המדינה למשפט חוזר של מי שהורשע בעבירות אינוס על יסוד עדות המתלוננת ואח"כ התברר כי בדתה סיפור על אינוס נוסף ע"י שנים אחרים. *דחיית בקשת המדינה להורות על זיכוי של מורשע בעבירת אינוס במקום לקיים משפט חוזר (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נתקבלה). בשנת 1998 הואשם המשיב בביצוע עבירות מין בגופה של קטינה. המשיב הכחיש מכל וכל את העבירה שיוחסה לו, אולם בית משפט השלום לנוער בתל אביב הרשיעו וגזר לו 4 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 1,000 ש"ח. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי, ונראה כי במהלך הדיון העלו השופטים תהיות באשר להרשעה ואף הציעו הסדר כלשהו. הצדדים הסכימו להסדר וביהמ"ש המחוזי פסק: "אנו מבטלים את הרשעתו של המערער... קביעתו של בית משפט קמא, והכרעת הדין, לגבי ביצוע המעשה נשארת בעינה. סכום הפיצוי למתלוננת, שקבע בית משפט קמא, נותר בעינו". פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 22.10.2002. ביום 25.8.02 התלוננה המתלוננת כי נאנסה בשנית, והפעם על ידי שני ערבים. בהמשך שינתה המתלוננת את גירסתה, ובחודש אוקטובר 2003 הודתה כי בדתה את סיפור האונס השני. בעקבות זאת הגיע המבקש לכלל מסקנה כי קיים חשש באשר לצדקת הרשעתו של המשיב, ועתר לקיומו של משפט חוזר. המבקש הוסיף ועתר לזיכויו של המשיב מכוח סעיף 31(ד) לחוק הקובע: "נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון... רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של הנדון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר". הבקשה למשפט חוזר נתקבלה והבקשה לזיכוי מיידי נדחתה.
אכן, "הזיכוי" הנזכר בסעיף זה, יש לפרשו כחל גם על עניינו של קטין שבית המשפט קבע כי הוא ביצע את העבירה ונמנע מלהרשיעו. אעפ"כ אין לקבל את בקשת היועץ המשפטי לממשלה לזיכוי. הסכמתו של המשיב להסדר שנתקבל בבית המשפט המחוזי, פסק-דין, הביאה אמנם לביטול ההרשעה, אולם באותה הסכמה גלומה הודאה בביצועה של העבירה. לנוכח ההודאה המשתמעת, אין אפשרות לזכות את המשיב, שהרי משמעותו של זיכוי זה היא קביעה שהמשיב לא ביצע עבירה בה הודה. לפיכך, ומשנתן היועץ
המשפטי לממשלה את הסכמתו לקיומו של משפט חוזר, יש לקיים הליך זה כסדרו, ובמהלכו תשוב ותיבחן שאלת מהימנותה של המתלוננת, הן לאור הראיות המקוריות והן לאור האירועים הנוספים שהתרחשו מאז. על כן יתקיים משפט חוזר בעניינו של המשיב.

(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד מנחם מזרחי ורביד שיפמן למבקשת, עו"ד מוטי לוי למשיב, עו"ד עוזי נקש למתלוננת. 13.4.05).

בש"פ 3859/05 - אוריאן תורגמן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים כשהוברר כי קיימת חלופת מעצר נאותה ושיקולי שיקום הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, יחד עם אחר, הואשם בעשרות סעיפי אישום שעניינם עבירות של סחר בסמים והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הערר נתקבל.
אכן, כאשר מדובר בסחר סמים יש מקום להכבדת היד, נוכח האינטרס הציבורי לגדוע ולקטוע את שרשרת הסם, ולפגוע בסחר במוקדיו. מאידך, מצווה בית המשפט לשקול אם יש מקום לחלופה מתאימה. מה שהיטה את הכף בענייננו לטובת ניסיון החלופה היתה בראש וראשונה התגייסותו של מי שטיפל במשפחתו המוכה של העורר בילדותו, שמניעיו נובעים ללא ספק ממחוייבות ערכית, חברתית, מקצועית ואנושית. יש ליתן את הסיכוי לחלופה שגובשה כמרכיב של שיקום לאדם צעיר מרקע קשה, והרחקה מחברה רעה גם יחד.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אורי בן-נתן לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 3.5.05).

ע.פ. 4037/05 + 3169/05 - מדינת ישראל נגד פלוני ואח'

*היענות לבקשת התביעה לעכב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות כשהוגש ערעור על קולת העונש. *צירוף תיקי ערעור של שני נאשמים, העוסקים בעבירות של אירוע אחד (בקשות לעיכוב ביצוע מאסר בעבודות שירות וצירוף תיקים - הבקשות נתקבלו). ביום 4.7.04 הוגש נגד המשיב, שהיה אז קטין, כתב אישום, שלפיו זייף תעודת זהות של חברו ובאמצעותה ביצע מספר פעולות בחשבון חברו, ועיקרן משיכת סכום של 40,000 ש"ח. חלק ניכר מסכום זה הפקיד המשיב למשמרת אצל גיסו. כעבור יומיים הגיע המשיב לבית גיסו ודרש את כספו. הגיס נמנע מהשבת הכסף, ובתגובה לכך, נכנס המשיב לבית הגיס עת הלה נעדר ממנו, קרע והשחית את הרהיטים והשאיר כתובת על הקיר: "מה שקרה לסלון יקרה לך". כעבור כשלושה ימים, הוציא המשיב את הגיס באמתלה מביתו, והוא, אחיו החורג ואדם אחר דחפוהו לתוך מכונית, הסיעוהו למקום כלשהו ושם תקפוהו ואיימו עליו ברצח אם יתלונן למשטרה. המשיב הודה בעבירות המיוחסות לו, ובית המשפט הרשיעו וגזר עליו שישה חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, והעמדה בפיקוח שירות המבחן. בגזירת העונש התבסס בית המשפט, בין היתר, על היותו של המשיב קטין (בן 17) בעת האירועים, על נסיבות חייו הקשות שעלו מתסקיר שירות המבחן. המבקשת הגישה ערעור על גזר הדין, ובד בבד עתרה לעיכוב ביצוען של עבודות השירות. כן נתבקש איחוד ערעור זה עם ערעור נוסף נגד אחר (המשיב השני) הדן באותו נושא. הבקשות נתקבלו.
באשר לעבודות השירות - אורך תקופת המאסר שהושתה על נידון עשוי להוות שיקול בהחלטה לעניין עיכוב ביצועו של גזר דין, בשעה שהנידון מבקש זאת, וביסודו של דבר צריך כלל זה לחול גם כשהמדובר בערעור המדינה. במקרה דנן, אין לומר כי סיכויי הערעור מבוטלים; אפקטיביות הערעור תיפגם, ככל שהמדובר במאסר אם יושת, אם עד לשמיעתו ירצה המשיב את עבודות השירות שהושתו עליו או את רובן.
יש גם טעם באיחוד הדיון עם ערעור המדינה על גזר דין, בתיק העוסק באותה פרשה עצמה. אין טעם כי שלושה שופטים בערעור ילמדו פעמיים את הפרשה כהכנה לדיון.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד גב' דפנה ברלינר למבקשת, עוה"ד אברהם מוסקוביץ ואמיר מלצר למשיבים. 17.5.05).

רע"פ 876/05 - מחמד בכרי ואח' נגד מדינת ישראל

*ניתן להרשיע בעבירה של העמדת מקום לינה לשוהה בלתי חוקי גם אם הלה לא לן במקום שהועמד לרשותו (הבקשה נדחתה).

המבקשים, בני משפחה אחת, עמדו לדין בבית-משפט השלום בעכו, בין היתר, בעבירות של הלנה והסעה שלא כדין לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל ובשיבוש מהלכי משפט. בכתב האישום נטען, כי ביום 2.8.2002, בשעות הערב, הגיע לבית המבקשים 1 ו-2 ג'יהאד חמאדה, תושב הרשות הפלשתינית שהתכוון לבצע פיגוע בישראל (להלן: חמאדה או המחבל) ולן שם את הלילה. חמאדה, אליו התלווה בנם של מבקשים אלה, איברהים, הסתיר בסלון הבית תיק המכיל מטען חבלה ואת חפציו. למחרת הוסע חמאדה מכפר בענה, עלה על אוטובוס לצפת וביצע פיגוע, בו נהרגו תשעה בני אדם ונפצעו חמישים ואחד. בית-משפט השלום הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם וגזר עליהם 20 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת ההלנה וקנס בסך 15,000 ש"ח. על המבקשים 1, 2, 3 נגזרו בנוסף 7 חודשי מאסר בפועל שירוצו בחופף ומאסר על תנאי בגין הרשעתם בשיבוש מהלכי המשפט. המבקשים ערערו לבית-המשפט המחוזי ובית-המשפט דחה את הערעור ככל שהופנה נגד הכרעת הדין בקבעו כי די בהעמדת מקום הלינה לרשות מי שנכנס לישראל שלא כדין, ואין צורך בהזמנתו או בלינה שלו בפועל. ערעורם של המבקשים 1 ו- 2 על חומרת עונשם התקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי, שהעמיד את עונש המאסר שהוטל עליהם על 12 חודשי מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מבקשים 1 ו-2 טוענים, בין היתר, כי לא עשו כל פעולה פוזיטיבית לשם הלנתו של חמאדה בביתם ואילו המבקש 3 טוען, בין היתר, כי אין להרשיעו בעבירת ההלנה משום שחמאדה לא לן בפועל במקום שהעמיד לרשותו. סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, קובע כי: "מי שהעמיד... מקום לינה לרשותו של תושב זר שנכנס לישראל שלא כדין או שיושב בה שלא כדין... או סייע... לתושב זר כאמור להשיג מקום לינה, דינו... מאסר שנתיים או קנס". לשונו של הסעיף תומכת בפירוש לפיו די בהעמדת מקום לינה או בסיוע להשגתו, גם אם לא היתה הזמנה פוזיטיבית של השוהה שלא כדין וגם אם הוא לא לן במקום בפועל. אשר לגזר הדין, הלכה היא כי רשות ערעור בעניין גזר הדין תינתן רק במקרים חריגים המצדיקים זאת, והמקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. זאת ועוד, כבר הודגש כי השעה צריכה לענישה מחמירה בעבירות כגון אלה שבהן הורשעו המבקשים.

(בפני: השופטת חיות. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' מירי הרט למבקשים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 3.5.05).

רע"א 1764/03 - אריה מארק נגד פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים ואח'

*החלטה חלוטה של ראש ההוצל"פ כי לא חל שינוי שיש בו כדי לעכב הוצל"פ של פס"ד, חל לגביה עקרון "מעשה בית דין" (הבקשה נדחתה).

המבקש מחזיק בירושלים, החל בשנת 1972, במבנה הידוע כתיאטרון "פרגוד" (להלן - "הנכס"). בשנת 1973 רכשה חב' פרזות את הנכס, ובשנת 1975 דרשה כי המבקש יפנה אותו. משסירב, הגישה תביעה לפינויו לבית משפט השלום,
ובאוגוסט 1977 ניתן פסק לסילוק ידו של המבקש מהנכס (להלן - "פסק הפינוי"). ב-1999 נפתחו הליכי הוצאה לפועל על פי פסק הפינוי, המבקש התנגד להליכים אלה וטען כי לאחר מתן פסק הפינוי ויתרה חב' פרזות על זכותה לממש את פסק הפינוי. ראש ההוצל"פ דחה את טענת המבקש, וקיבל את גירסת חב' פרזות, לפיה מעולם לא ויתרה על מימוש פסק הפינוי. בעקבות החלטה זו הגיש המבקש תובענה לבית משפט השלום לסעד הצהרתי לפיו חב' פרזות מנועה מלבצע את פסק הפינוי. בית משפט השלם דחה את התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין. הוא קבע כי החלטת ראש ההוצל"פ במסגרת טענת "פרעתי" על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, דינה כדין פסק דין של בית משפט שלום, ומשהפכה ההחלטה חלוטה, חל לגביה עקרון מעשה בית דין. הוא דן מעבר לצורך בתביעה לגופה, ולא מצא לה ביסוס בראיות. בית המשפט המחוזי אימץ את גישתו של בית משפט השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מקום למתן רשות ערעור מקום שלא מתעוררת שאלה עקרונית בעלת השלכה כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להתדיינות. ענין זה שלפנינו אינו כורך עמו כל שאלה עקרונית כאמור. אשר להיבט הדחייה על הסף מחמת מעשה בית דין - החלטת ראש ההוצל"פ מהווה הכרעה לגופה של השאלה אם נוצרו נסיבות חדשות לאחר פסק הפינוי. מעבר לכך, הערכאות הקודמות אף עשו מעבר לנדרש, כאשר דנו לגוף טענותיו של המבקש והסיקו ממכלול חומר הראיות כי אין ממש בהגנה שהוא מעלה כנגד הליכי הפינוי שנפתחו כנגדו. אין, איפוא, מקום לדיון נוסף בערכאה שלישית.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה נעים למבקש, עוה"ד יצחק אבידני וגב' אילנית מיכאלי למשיבים. 17.5.05).

ער"ם 2474/05 - ציון כהן נגד עיריית רמלה

*הארכת השעייה של עובד עיריה על ידי ב"ד משמעתי מהווה סעד ביניים של ביה"ד שלא ניתן לערער עליו לביהמ"ש העליון. *שיקול דעת ביהמ"ש, שאין לו סמכות לדון בנושא, למחוק את ההליך או להעבירו לערכאה המוסמכת לדון בו (הערעור נדחה מחוסר סמכות). המערער עובד מזה שתים עשרה שנים בעיריית רמלה כאחראי אחזקה במתנ"ס. בחודש דצמבר 2003 הוגש נגד המערער כתב אישום, בעבירת שוחד, וגניבה בידי מורשה. ביום 28.7.04 החליטה המשיבה על השעיית המערער מעבודתו. בעקבות כניסתו לתוקף של חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (להלן: תיקון מס' 4) הגישה המשיבה לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: בית הדין), בקשה להארכת השעיית המערער. בית הדין נעתר לבקשה. הערעור נדחה מחוסר סמכות. סעיף 20(1)(ב) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) קובע כדלקמן: "הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, רשאי בית הדין, לבקשת ראש הרשות המקומית, להורות על השעיית העובד...". סעיף 20(2) קובע: "בבקשות לפי פסקה (1) ידון אחד מאלה: אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין...". השעיית עובד על פי סעיף 20 לחוק המשמעת הנה סעד ביניים בלבד. לפיכך, החלטה זו אינה ניתנת לערעור בפני שופט של ביהמ"ש העליון. מאחר שזכות הערעור בפני שופט של בית המשפט העליון, חלה רק על פסקי דין סופיים של בית הדין. לפיכך דין הערעור להידחות על הסף. בא-כוח המערער ביקש כי באם ייקבע שהסמכות לדון בערעור אינה נתונה לביהמ"ש העליון יועבר הערעור לבית המשפט או לבית הדין המוסמך. העברת העניין על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, העשוי להימנע מהעברה אם היא עלולה להקשות על ניהול ההליך או להכביד באופן אחר. לנוכח זאת, אין מקום להעביר את הערעור כפי שהוא לבית משפט או לבית דין אחר.

(בפני: השופטת בייניש. 15.5.05).

רע"ב 1573/05 - ציון בטש נגד שרות בתי הסוהר

*עבירת "גילוי עריות", לעניין הצורך לקבל חוות דעת מיוחדת לשם יציאה לחופשה מבית הסהר, כוללת עבירת מין במשפחה גם אם לא מתקיים קשר דם בין העבריין למתלוננת (הבקשה נדחתה).

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר בן 14 שנים, בגין עבירות סמים ועבירות מין שביצע בבתה הקטינה של חברתו לחיים. הוא ביקש יציאה לחופשה והמשיב סבר כי עבירת המין שעבר היא בבחינת גילוי עריות ולכן הוא נזקק לחוות דעת הוועדה לגילוי עריות בשב"ס כתנאי ליציאתו לחופשה. טענתו בפני בית המשפט המחוזי היתה כי העבירות אותן עבר אינן בגדר "גילוי עריות". בית המשפט קבע כי אין מקום לעתירתו של המבקש מאחר שבעתירה קודמת שלו כבר הוכרע כי עבירת "גילוי עריות" מתקיימת מקום שישנה תלות הורית או קרבה משפחתית בין העבריין לקרבן ועל רקע קשר זה בוצעו עבירות המין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית דבר, טענתו של המבקש כבר נדונה והוכרעה בהליך קודם, והפכה חלוטה. גם לגופם של דברים, צדק בית המשפט המחוזי בהגדרתו את המושג "גילוי עריות" בהקשר שלפנינו, בהניחו כי עניינו של המבקש כפוף להליך בפני הועדה לגילוי עריות. הוראות הנוהלים לפעולת הועדות המחוזיות לגילוי עריות ולאלימות במשפחה מגדירות במפורש עבירות בתוך המשפחה ככוללות מצבים בהם קיימת זיקת התלות בין הקרבן לתוקף לאו דוקא בהקשר של קשר ביולוגי, אלא גם במצבים של הורים מאמצים, הורים חורגים, ואומנים, ואף בהתייחס לחבר או חברה של הורה המתגורר עמו. מכאן, כי עבירת מין בקרבן קטין או חסר ישע המתבצעת בידי עבריין המתגורר עמו דרך קבע תחת קורת גג אחת עונה להגדרה של עבירת מין במשפחה גם אם לא מתקיים קשר דם בין הפוגע לנפגע. הקשר והזיקה המשפחתית שהיתה ואולי עודנה בין הצדדים המעורבים היא היוצרת את הסיכון, וזו אינה בהכרח תלויה ומותנית בקיומו של קשר דם ביניהם.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המבקש לעצמו, עו"ד אילאיל אמיר למשיב. 18.5.05).

ע.א. 5867/03 + 5280/03 - המאגר הישראלי...ואבנר... בע"מ נגד מקסים סבג

*כאשר נפגע בתאונת דרכים הוא צעיר שטרם יצא לעבודה אין לחשב את הפסד השתכרותו בעתיד בשיעור העולה על השכר הממוצע במשק. *שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים בפריט של שירותי סעד (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה). המשיב נפגע בתאונת דרכים בעת היותו חייל בשירות סדיר, ובעקבות התאונה הוא שוחרר מן השירות הצבאי. בתביעת פיצויים של המערער מינה בית-המשפט המחוזי מומחים רפואיים ועל יסוד חוות הדעת הרפואיות מצא, כי ראוי להעריך את שעור הפגיעה התפקודית אצל המשיב ב- %60. אשר לשיעור השכר שהיה עשוי המשיב להשתכר אלמלא התאונה, מצא בית-המשפט כי כעבור מספר שנים לאחר שחרורו מהצבא, היה מגיע שכרו לשיעור השכר הממוצע במשק. בית-המשפט חישב את הפסדי ההשתכרות של התובע בעתיד בחישוב גלובלי שהביא בחשבון גם את הסיכוי שהמשיב היה מתקדם בעיסוקו. בנוסף לכך, פסק גם בית-המשפט פיצויים בסכומים שונים בגין הוצאות רפואיות ואחרות, לרבות הוצאות ניידות, סיעוד ודיור. המערערים משיגים על הקביעות בעניין שיעור נכותו הרפואית של המשיב. לדעתם הם סבורים לא היה מקום להעריך את פגיעתו התפקודית של המערער בשיעור של %60. הם סבורים גם כי בית-המשפט המחוזי הפריז בפסיקת הפיצויים בגין ראש הנזק של הסיעוד וראשי הנזק האחרים. המשיב סבור, מנגד, כי ראוי היה להעריך את הפגיעה התפקודית שהוסבה לו בשיעור של %100. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
בהתחשב בעובדה שהמשיב נפגע בגיל צעיר, עוד קודם שיצא לשוק העבודה ספק אם היה מקום לחשב את הפסדיו בעתיד על בסיס שכר העולה על השכר הממוצע במשק. החישוב הגלובלי שנערך לענין הפסד השתכרותו בעתיד - 1,250,000 ש"ח - עולה לפיכך
בשעור של כשליש על חישוב אקטוארי שצריך היה לערוך. אשר לפסיקה בגין שירותי סיעוד - אכן מדובר בפסיקת סכום גבוה בהתחשב בממצאים שקבע בית-המשפט, לאמור כי המשיב הוא "בחור עצמאי, המסוגל לתפקד באופן עצמאי, הן בכל הנוגע לפעילויות יומיומיות, הן בכל הנוגע לניידות והן בכל הנוגע לכל יתר הפעילויות". יחד עם זאת, המשיב זקוק באורח קבוע לגורם מכוון. בית-המשפט גם כלל בראש הנזק הזה הוצאות דיור שהיו לאחותו של המשיב בגין התארחותו בדירתה והוצאות ניהול ענייניו הכספיים. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בסכום שנפסק בראש נזק זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אהרון ברקאי למערערים, עו"ד זוהר קליר למשיב. 16.5.05).

ע.פ. 65/04 - דב פיכמן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות מרמה הן בהתחשב בפער חריג בין עונש זה לענשו של שותף לדבר עבירה שהפך לעד מדינה והן משום שהעונש כשלעצמו חורג מן המקובל במקרים מעין אלה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה במיקבץ עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, בידוי ראיות, התחזות, שיבוש הליכי משפט והדחה בעדות. העבירות כולן עניינן נסיונו של המערער ושותפו לאותם מעשים, גל הרינג, לשים את היד במירמה על חלקת קרקע בחיפה אשר היתה בבעלות אדם שניספה בשואה, ולמכור אותה תמורת כ-550,000 דולר לצד שלישי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי, קנס של 1.6 מליון ש"ח, וכן פיצוי המתלונן- הניזוק - בסכום של 114,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
טענתו של הסניגור נסבה על השוואת העונש שנגזר על המערער ביחס לעונש שנגזר על הרינג, שותפו למעשי המירמה. עם הרינג נעשה הסכם עד מדינה, הוא הועמד לדין ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. היעדר המידתיות בין שני העונשים, כך טען, בולט לעין. על כך השיב ב"כ המדינה כי הרינג לא היה אלא שותף זוטר בעבירות, וכי מכל מקום הלכה היא כי אין ללמוד מעונשו של עד מדינה - לעונשו של מי שניהל הגנה מלאה במשפטו. אכן, גם אם הרינג היה שותף זוטר לעבירה, הרי הוא לא היה "זוטר-שבזוטר" וכל העת עבדו השניים יד ביד לקראת המטרה של גזילת הקרקע. נראית גם טענתו השניה של הסניגור, שמכל מקום העונש שנגזר על המערער חורג בחומרתו מן המקובל במקרים מעין אלה. לפיכך עונש המאסר בפועל יעמוד על 7 שנים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו על כנם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש, גב' חיות. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עוה"ד מיכאל קרשן ויחיאל ליפשיץ למשיבה. 2.5.05).

ע.פ. 5305/04 + 5047/04 + 4869/04 + 3913/04 - עומר בכר ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירות של נסיון פגיעה ביהודים על רקע חבלני ושורה של הצתות, והקלה בעונש בעבירה של אי מניעת פשע (ערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו ברובם).

המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בנצרת, על יסוד הודייתם, בשורת עבירות שביסודן החלטה לפגוע ביהודים כנקמה על פציעת אחיו של אחד המערערים במהלך אירועי אוקטובר 2000 באום אל פאחם, ובעבירה של אי מניעת פשע. בין הפעולות שביצעו היו הצתת בית בישוב מצפה נטופה, שריפת מכונית של תושב מצפה נטופה, תכנון חטיפת חייל שביצועה לא יצא לפועל וכיוצא באלה. בחלקן של העבירות הורשעו כל המערערים ובחלקן - חלק מן המערערים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער ויסאם ח'ליל אחת-עשרה שנות מאסר בפועל; על ג'ועבאט מוחמד שמונה שנות מאסר בפועל; על רביע ח'ליל שש שנים וחצי מאסר בפועל; על חסן דלאשה נגזר חמש שנות מאסר בפועל ועל עומר בכר נגזרו ארבע שנות
מאסר בפועל. כן נגזרו לכל המערערים 3 חודשים מאסר על תנאי. הערעורים נדחו ברובם ונתקבל רק ערעורם של רביע ח'ליל ועומר בכר.
העונשים, ככלל, הולמים את חומרת המעשים. אין מקום לביקורת שמתחו הסניגורים על כך שביהמ"ש גזר, במקרה זה, עונשים מצטברים. היתה זו דרך הולמת, בנסיבות הענין, להטיל על המערערים עונשים נפרדים בגין העבירות השונות שבהן הורשעו, וכן להורות על ריצויים במצטבר. דרך זו גם מאפשרת ביקורת שיפוטית. בסופו של יום, נראה כי סך העונשים שהוטלו על כל אחד מהמערערים השונים - הולם את המעשים. נאשם אחר, רביע בכר, נדון על ידי מותב אחר לארבעים חודשי מאסר בלבד בגין האירוע נשוא אחד האישומים. רביע אמור היה להעיד במשפטם של המערערים שלפנינו, והוא נדון תחילה. העונש שהוטל על רביע הוא אכן, עונש קל מדי, והטלת עונש קל על אחד המעורבים איננה מצדיקה להתערב בדיעבד בעונשיהם של המערערים, תוך סטייה מרמת הענישה הראויה. עם זאת יש מקום להקלה מסויימת בעונשם של רביע ובכר, באשר לעבירה של אי מניעת פשע לגבי חלק מהאירועים. לפיכך, מתוך 18 חודשי המאסר שהוטלו על רביע בשל אי מניעת פשע, תשעה חודשים יהיו בחופף ותשעה במצטבר, ומתוך שנת המאסר שהוטלה על בכר באישום דומה, יהיו שישה חודשים בחופף ושישה במצטבר לעונש האחר שהוטל עליו.

(בפני השופטים: גב' נאור, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד פוקרא פתחי, ניזאר עבוד, חסן אבו אחמד ואביגדור פלדמן למערערים, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 9.5.05).

ע.פ. 3383/05 - אלעסם אנוואר נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד של מאסר ממושך ופסילה מנהיגה. *אין דופי בשימוש בסעיף 332(2) לחוק העונשין שעניינו סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה בעבירות תעבורה רגילות ולאו דווקא בעבירות על רקע בטחוני (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה). המבקש נסע באחד מרחובות באר שבע, וכאשר סימן לו שוטר לעצור, ביצע פניית פרסה ונמלט. במרדף אחריו נהג המבקש בצורה מסוכנת, תוך שהוא גורם לנהגים במכוניות אחרות לסטות מהכביש על מנת להימנע מהתנגשות. בהמשך המרדף, ניסה לקפוץ מהרכב, תוך כדי נסיעה, נפגע בפלג גופו התחתון מהניידת שדלקה אחריו וחולץ מתחת לגלגליה. הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, פסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך 6 שנים וקנס בסך 5,000 ש"ח. בקשתו לעיכוב ביצוע גזר דינו נדחתה. על חומרת העונש הגיש המבקש ערעור והוא מבקש לעכב את ביצועו של גזה"ד עד למתן ההחלטה בערעור. לטענתו התעלם ביהמ"ש המחוזי מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, והמורה, לטענתו, כי אם ירצה עונש מאסר בפועל ייגרם לו נזק בלתי הפיך, וכן התעלם מגילו הצעיר ומנסיבותיו האישיות. לטענתו, הסעיף בו הורשע סעיף 332 (2) לחוק העונשין - משמש רק את התביעה בדרום. הבקשה נדחתה.
אין דופי בשימוש בסעיף 332 (2) במקרים כגון דא. אכן, לא היה זה השימוש ה"רגיל" בסעיף זה בתקופות שונות, שבהן הופעל בקשר ליידוי חפצים מסכני חיי אדם, במיוחד - לא רק - בסכסוך עם הפלסטינאים. ואולם, אין סיבה שלא תשמש לתביעה ככל שתוכל להוכיח במקרה פלוני את התקיימות יסודותיה. אכן, מדובר בעבירה המצויה על פי סולם הענישה במדרג הגבוה של העבירות (עשרים שנות מאסר), אך הדבר שימש - כאמור - גם בעבר, בסיטואציות שונות, וחשוב שיישקלו המקרים הנכונים. לגופה של הבקשה - המבקש נדון לשלוש שנות מאסר. על פי החומר שבתיק, יש צורך באופטימיות יתירה כדי שהמאסר בין כותלי הכלא יהפוך בגדרי הערעור למאסר בעבודות שירות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דוד ונטורה למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 17.4.05).

בג"צ 10068/04 - חנן קרן נגד שרת החינוך התרבות והספורט ואח'

*חיוב איגוד הכדורסל להימנע מלהעניק רשיון אימון בכדורסל למי שאינו בעל הסמכה כדין לשמש כמאמן (העתירה נתקבלה).

בעתירה מעלה העותר טענה כנגד שרת החינוך ואיגוד הכדורסל בישראל (המשיב 2) על כך שאין הם אוכפים את הוראת תקנה 2 לתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), שלפיה "בענף ספורט תחרותי... לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, אלא אם כן יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף...". העתירה הוגשה בעקבות החלטה, "הוראת שעה", שניתנה על ידי המשיב 2, ולפיה יוכל שחקן הכדורסל עודד קטש (המשיב 5) לשמש, למעשה, כמאמן כדורסל אף ללא תעודת הסמכה. המשיבים 2-1 ציינו כי עונת הכדורסל נמצאת בפני סיומה בשבועות הקרובים, ולפיכך, במצב שנוצר, אין להפסיק את תפקודו של קטש לעונה זו. הם התחייבו כי לא יאפשרו עוד בעונה הבאה למי שאינו בעל הסמכה לשמש כמאמן. העתירה נתקבלה.
בתשובה של קטש לעתירה נטען כי התקנה הנ"ל אינה חוקית ואולם לא ניתן לתקוף את חוקיות התקנה במסגרת תשובה לעתירה. על פי הדין הקיים לא ניתן היה להתיר למי שאינו בעל תעודת הסמכה, לשמש כמאמן. עם זאת, יש להביא בחשבון כי בנסיבות שנוצרו יש יסוד לטענת קטש כי שעה שקיבל עליו את התפקיד הסתמך הן על עמדת הגורמים המוסמכים במשרד החינוך והן על עמדת המשיב 2. כיום, כל המשיבים מבקשים כי יאופשר לקטש לסיים את העונה הנוכחית. לבקשה זו הוחלט להיעתר. הצו על-תנאי הפך למוחלט במובן זה שלאחר סיום עונת הכדורסל אין להעסיק עוד מאמן של קבוצת כדורסל בלא שיש בידו תעודת הסמכה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד גב' עינת כהן וגב' נורית ויסגלום-נאמן, עוה"ד גב' דינה זילבר, יהושע קרמר, גבי ירון, גב' אסנת נווה, דניאלה יעקובי וזרח רוזנבלום למשיבים. 13.4.05).

בש"פ 2881/05 - מדינת ישראל נגד יעקב קקון ואח'

*הארכה שביעית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח ונסיון לרצח, תוך הערה כי אם לא יקבע המשפט לשמיעה ברציפות יום יום תבחן האפשרות לשחרר את הנאשמים בערובה (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה). בינואר 2003 הוגש לביהמ"ש המחוזי בחיפה כתב אישום כנגד המשיבים 1 ו-2, יעקב וגולן קקון, וכן נגד אחד דוד אטיאס ועוד נאשמים. בתחילת חודש אוקטובר 2003, חתמה המדינה על הסכם "עד מדינה" עם דוד אטיאס. בכתב האישום יוחסו למשיבים 1 ו-2 מעורבות ברצח של אברהם סיבוני; רצח של מוריס רביבו; רצח של איכה גבאי; ניסיון לרצח של יצחק בר-מוחא, וקשר לרציחתו של מאיר אברג'יל. למשיב 3 יוחסו עבירות של ניסיון לרצח ורצח של שלום אזולאי. לכל המשיבים יוחסו עבירות נלוות. עם הגשתם של כתבי האישום, עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ומאז חזר עניינם ונדון מספר פעמים. הבקשה הנוכחית להארכת המעצר היא השביעית במספר. הבקשה נתקבלה.
ידוע היטב העומס הרב המוטל על שכמם של בתי המשפט המחוזיים, ובהיעדר פתרון מערכתי כולל ודחוף, עלולה המערכת כולה לקרוס. את קשייה של המערכת להתמודד עם תיקים מסוג זה, אין להניח לפתחם של המשיבים, ועל כן, המעט שניתן לעשות, הוא קיומו של הדיון בהתאם למצוותו של סעיף 185 לחסד"פ, לאמור, שמיעת התיק "ברציפות יום יום עד גמירא". לפיכך, תתקבל בקשת המדינה כדי לאפשר לביהמ"ש המחוזי לבדוק את האפשרות ללכת בדרך האמורה, ואם בתום תקופת ההארכה יתברר שאין בידו לעשות זאת, לא יהא מנוס מבחינת השאלה אם לא הגיעה העת להעדיף את זכותם של המשיבים לחירות ולהורות על שחרורם.