תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 23

ע.א. 4688/02 - חזי כהן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פירוש סעיף בפוליסת ביטוח רכב מסוג "פוליסת סחר - צמודת נהג"(מחוזי ת"א - ע.א. 1789/00 - הערעור נדחה).

א. המערער היה המנהל ובעל השליטה בחברה לשיווק אופנועים וקטנועים (להלן: אדרנלין), שעסקה, בין היתר, בסחר באופנועים וקטנועים משומשים. המשיבות הוציאו לטובת אדרנלין "פוליסת סחר", שכיסתה את אחריותה בגין השימוש בכלי הרכב הבאים ויוצאים בעסקה. שמו של המערער צויין בפוליסה זו כמי שרשאי לנהוג בכלי הרכב המבוטחים בגדרה. ייחודה של "פוליסת סחר" הוא בהיותה "צמודת נהג" ואינה מוגבלת לשימוש בכלי רכב מסויים. פוליסה כזאת מאפשרת למבוטחים ששמם צויין בפוליסה, לנהוג בכלי הרכב השונים הנמסרים לעסקם מבלי שיהיו תלויים בקיומו של "ביטוח חובה" תקף המכסה את השימוש בכלי הרכב המסויים. בתנאי הפוליסה דנן, הורחב השימוש המותר בכלי הרכב - כנגד תשלום פרמיה נוספת - גם "למטרות חברתיות ופרטיות". המערער נהג באופנוע שהיה בבעלות חברו ושבגין השימוש בו לא היה "ביטוח חובה" תקף ואירעה לו תאונה. המערער תבע מחברות הביטוח המשיבות (המבטחות), בבית משפט השלום, לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו. הוא טען, כי האופנוע נמסר לו ע"י חברו למטרות סחר באמצעות אדרנלין, אך בימ"ש השלום קבע כי האופנוע נמסר למערער על ידי חברו לשימושו הפרטי. המבטחות התגוננו, בין היתר, בטענה כי פוליסת הביטוח אינה מכסה את שימושו הפרטי של המערער באופנוע. ביהמ"ש דן תחילה בטענה זו ופסק לדחותה. אך ביהמ"ש המחוזי, קיבל את ערעורן של המשיבות ודחה את תביעת המערער. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. פוליסת ביטוח היא חוזה. ככל חוזה יש לפרשה, בראש ובראשונה, על פי תכליתה הסובייקטיווית, שאינה אלא אומד דעתם של הצדדים, אם לא ניתן לגלות את תכליתה הסובייקטיווית כי אז יש לפרשה על פי תכליתה האובייקטיווית, קרי, התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות החוזה. בחינה תכליתית של הפוליסה שלפנינו מובילה למסקנה כי דין הערעור להידחות. את התכלית הסובייקטיווית של הרחבת הפוליסה איננו יודעים, שכן לשונה של התעודה, הכוללת את התוספת, אינה חד משמעית. נמצא כי יש לקבוע את תכליתה האובייקטיווית של הפוליסה המורחבת. אכן, התכלית הנטענת ע"י המערער אינה מופרכת. עם זאת, בברירה הפרשנית שבינה לבין התכלית הנטענת ע"י המבטחות, מן ההכרח להעדיף את האחרונה. לנוכח מסקנה זאת, אין בענייננו תחולה לכלל הפרשנות כנגד המנסח.
ג. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע: חובה להבליט בפוליסה הגבלות תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה, בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם. אף בסעיף זה אין כדי לסייע למערער. ההנחה הגלומה בסעיף היא ש"חבות המבטח או היקפה" הם רחבים ביסודם, ושהבעיה מתמקדת בתנאים או בסייגים נסתרים שבעזרתם מבקש המבטח לצמצם את היקפה של החבות הבסיסית. בענייננו, לעומת זאת, המחלוקת מתמקדת בהיקפה הבסיסי של החבות, ולא בתנאים או בסייגים כלשהם המתיימרים לצמצמה.
ד. אשר לעובדה שנוסח הפוליסה נוגד את הדין באשר הנוסח הוא של פוליסת ביטוח רגילה ולא פוליסה "צמודת נהג" - אילו הצליח המערער להוכיח כי הוא (מבחינתו הסובייקטיווית) אמנם טעה לחשוב - בעטיו של החסר הלשוני - כי הפוליסה מכסה גם את נהיגתו בכלי רכב פרטיים, וכי טעות זאת היא שהובילה לנהיגתו באופנוע הבלתי מבוטח, כי אז אפשר שעקרון תום הלב היה מצדיק להשלים את החסר בדרך שונה, שתתחשב באשמן של המבטחות. אך משלא עלה בידו להוכיח כן, הרי שאת ההכרעה יש
לבסס רק על תכליתו האובייקטיווית של החוזה, ותכלית זאת מובילה, כאמור, לקבלת עמדת המבטחות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עוה"ד א. פרויליך וא. יאדגר למערער, עו"ד נ. אלסטר למשיבות. 4.1.05).

דנ"א 602/05 - חזי כהן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פירוש סעיף בפוליסת ביטוח רכב מסוג "פוליסת סחר - צמודת נהג"(עתירה לקיום דיון נוסף - העתירה נדחתה).

א. העותר היה המנהל ובעל השליטה בחברה לשיווק אופנועים וקטנועים (להלן: אדרנלין). המשיבות הוציאו לחברה "פוליסת סחר" שכיסתה את אחריותה בגין השימוש בכלי-רכב הבאים ויוצאים בעסקה. פוליסת הסחר היתה "צמודת נהג" ולא היתה מוגבלת לשימוש בכלי-רכב מסויים. בתנאי הפוליסה, הורחב השימוש המותר בכלי-הרכב, כנגד תשלום פרמיה נוספת, גם "למטרות חברתיות ופרטיות". העותר היה מעורב בתאונת דרכים עת רכב על אופנוע שהיה בבעלות חברו ובגין השימוש בו לא היה "ביטוח-חובה" תקף. האופנוע נמסר לעותר על-ידי חברו לשימוש פרטי ולא למטרות סחר. העותר תבע מהמשיבות לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. המשיבות התגוננו, בין היתר, בטענה כי פוליסת הביטוח אינה מכסה את השימוש באופנוע עליו רכב בעת התאונה. בימ"ש השלום דחה את טענת ההגנה של המבטחות, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורן. בערעור לביהמ"ש העליון נדונה השאלה אם הרחבת הפוליסה "למטרות חברתיות ופרטיות" מכסה - כטענת המשיבות - את נהיגתו של העותר למטרות חברתיות ופרטיות רק בכלי-רכב שהגיעו לידיו למטרות סחר במסגרת עסקי חברת אדרנלין; או שמא ההרחבה האמורה מכסה גם את נהיגתו בכלי-רכב פרטיים שאינם קשורים לעסק האמור. בפסק-דינו, פסק ביהמ"ש העליון כי פוליסת סחר צמודת-נהג שהורחבה למטרות חברתיות ופרטיות, מוחזקת כפוליסה שנועדה לחול אך ורק על כלי-הרכב הנכללים במאגר העיסקי ולא על כלי-רכב אחרים בהם נוהג האדם ששמו נקוב בפוליסה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. אמנם, סוגיית היקף הכיסוי הביטוחי של "פוליסות סחר" נדונה לא אחת בבתי-משפט השלום ובבתי-המשפט המחוזיים, וניתנו לגביה הכרעות סותרות. בפסה"ד נשוא הבקשה הכריע בימ"ש זה לראשונה בסוגייה האמורה. במובן זה, יש בפסה"ד מידה של חידוש. אולם בכך בלבד אין כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף. ביהמ"ש פירש את פוליסת הביטוח שהובאה בפניו על-פי כללי פרשנות מוכרים ומקובלים בשיטתנו המשפטית. הטענות שהעלה העותר לתמיכה בתוצאה פרשנית שונה מזו אליה הגיע ביהמ"ש, הן טענות ערעוריות באופיין ואין בהן כדי להקים עילה לדיון נוסף. זאת ועוד; פסה"ד נשוא העתירה נסוב על פוליסת-סחר קונקרטית. לא מן הנמנע כי במקרים אחרים תתבקש מסקנה פרשנית שונה מזו אליה הגיע ביהמ"ש.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד א. פרויליך וא. יאדגר לעותר, עו"ד נ. אלסטר למשיבות. 5.5.05).

בר"ם 173/03 - מדינת ישראל משרד הפנים נגד פאדי סולימאן אודה סלאמה

*מעצר במשמורת לצורך הרחקה מישראל מכח חוק הכניסה לישראל, כאשר המגורש הוא אזרח ירדני וירדן מסרבת לקבלו(מחוזי ת"א - עמ"נ 229/02 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

א. המשיב הוא אזרח ירדני, ששהה בישראל ללא אשרה בת תוקף, ועבד בישראל במשך מספר שנים, עד שנעצר ביום 21.7.2002. ממועד מעצרו, הוחזק המשיב במשמורת לצורך הרחקתו מישראל מכוח חוק הכניסה לישראל. הרחקתו של המשיב לירדן, מדינת אזרחותו, נמנעה במשך חודשים רבים, מאחר שלמשיב לא היה דרכון ירדני בר תוקף והירדנים
סירבו לאפשר את כניסתו לירדן. המשיב הובא בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין), וביום 28.11.2002 החליט ביה"ד לדחות את בקשתו להשתחרר מהמשמורת בה הוא מוחזק. המשיב ערער על ההחלטה בערעור מינהלי, וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, והורה לשחרר את המשיב מהמשמורת בה הוחזק. ביהמ"ש קמא דן בפרשנותו של סעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל שלפיו: "(א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין... לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה: ... הוא שוהה במשמורת יותר מששים ימים ברציפות". סעיף קטן (ב) ממשיך וקובע, כי על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: "(1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצידו... יש בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה...". ביהמ"ש פסק, ביחס לסעיף 13ו(א), כי בחלוף התקופה בת ששים הימים בה הוחזק שוהה שלא כדין במשמורת מבלי שצלחו מאמצי המדינה להרחיקו, חייב הממונה על ביקורת הגבולות לשחררו מהמשמורת בה הוא מוחזק ואין לו שיקול דעת בנדון. בינתיים הגיעו הצדדים ביניהם להסכמה באשר לתנאי הערבות בהם ישוחרר המשיב ממשמורת והוא שוחרר. המערערת מבקשת לדון בכל זאת בנושא כדי לתת את הפירוש הנכון לסעיף 13"ו" הנ"ל. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ב. הכלל שקובע החוק הוא כי יש להחזיק את השוהה שלא כדין במשמורת, ואילו החריג מאפשר לגורם המוסמך, להורות על שחרורו בערובה, בהתקיים אחת העילות הקבועות בסעיף 13ו. סעיף 13ו פותח, כאמור, במלים: "ממונה ביקורת גבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין...". מקום בו עשה המחוקק שימוש מפורש במילה "רשאי", אין לפרש את הוראת הסעיף כאילו מטילה היא חובה על הממונה לשחרר שוהה שלא כדין, ששהה במשמורת יותר מששים ימים ברציפות. ככלל "רשאי" פירושו "רשאי" ואין פירושו "חייב". בהתחשב במטריה הנדונה, רשאי הממונה להביא, במסגרת שיקול דעתו, במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר. לאור האמור הערעור מתקבל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גב' יוכי גנסין ויובל רויטמן למערערת, עו"ד גב' לילה מרגלית למשיב. 9.5.05).

רע"א 3748/05 - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נגד שרת התקשורת

בתקיפת החלטות שרים שהפעילו סמכות שלטונית, הסמכות היא לבג"צ ולא לביהמ"ש המחוזי. כאשר בימ"ש מעביר נושא לבג"צ מחוסר סמכות, עדיף שימחק את התביעה כדי שתוגש עתירה חדשה לבג"צ(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב תביעה ובו השגות על החלטה מיום 31.12.04 שנתקבלה על ידי שר התקשורת דאז, אהוד אולמרט, וכן על החלטה מיום 14.2.05 של שרת התקשורת (שהחליפה את קודמה). הסעד שנתבקש היה הצהרה, כי ההחלטות ניתנו בחוסר סמכות וכן כי אין להן תוקף בשל חוסר תשתית עובדתית, התעלמות משיקולים ענייניים, חוסר סבירות והיעדר מידתיות. המשיבה עתרה לדחיית התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ולחלופין ביקשה כי ההליך יועבר לבג"צ. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה החלופית של המשיבה והעביר את ההליך לבג"צ. החלטת ההעברה נתקבלה מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, בשל חוסר סמכות, ולא על פי סעיף 6 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. (להלן - חוק בתי משפט לענינים מינהליים). בד בבד עם הגשתה של הבקשה לרשות ערעור, עתרה המבקשת להפוך את התובענה שהגישה לעתירה דחופה למתן צו על תנאי. הבקשות נדחו.
ב. המבקשת תוקפת תקיפה ישירה שתי החלטות שניתנו על ידי שרי התקשורת. אכן, המבקשת גורסת כי ההחלטות ניתנו בחוסר סמכות, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שהשרים התיימרו להפעיל סמכות שלטונית. לכן אין ספק, כי הסמכות לדון בהשגות המבקשת נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. השאלה היא האם בצד סמכות זו קיימת אף כיום - ולאחר חקיקתו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים - סמכות מקבילה, ולו באופן חלקי, בידי בית המשפט המחוזי (שלא בפועלו כבית משפט לעניינים מינהליים). השאלה בדבר קיומה של סמכות מקבילה בידי בית המשפט המחוזי הוכרעה לאחרונה בביהמ"ש העליון (רע"א 5664/04 [סביר ס"ה 203] שם נקבע כי אין להכיר, לעת הזו, בכך שלבית המשפט המחוזי נתונה סמכות מקבילה לזו של בג"ץ.
ג. המבקשת מדגישה, כי במקרה הנוכחי קיימות מחלוקות עובדתיות ממשיות שתצרכנה בירור ועל כן, וברוח פסיקה קודמת, יש להכיר בסמכות המקבילה. אולם, הפסיקה לא קבעה שבכל מקרה בו קיימת מחלוקת עובדתית מורכבת בקשר להחלטה מינהלית, ייפתחו שעריו של בית המשפט האזרחי על מנת לאפשר תקיפה ישירה של ההחלטה. קשה להסיק ממקרים קודמים מסקנות בעלות משמעות כללית עם השלכה לימינו, היינו, לאחר חקיקתו של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים. המקרה הנוכחי נוגע להחלטות מינהליות בתחום התקשורת. המבקשת כלל אינה טוענת שתחום זה מאופיין אף הוא במחלוקות עובדתיות בעלות משקל. מכל מקום, אין בטענה האמורה כדי להביא להכרה בשעה זו בסמכות מקבילה של בית המשפט המחוזי במקרה הנוכחי.
ד. אשר לסעד שניתן, העברת התיק לבג"צ - העברה כזו, בוודאי זו המוגשת על דרך כתב תביעה, עשוייה ליצור בעיות מבעיות שונות. כתב תביעה המוגש לבית משפט בהליך אזרחי רגיל אינו נתמך בתצהיר. לעומת זאת, עתירה לבג"ץ חייבת להיות מלווה בתצהיר. על כן, אם מועברת התובענה ממילא יהיה צורך בתיקונים ובהתאמות על מנת לקיים את הדרישות הדיוניות הנוגעות לעתירה. נראה על כן, כי שעה שבית משפט מחליט כי עניין שהובא בפניו אינו בסמכותו אלא בסמכות בג"צ, עדיף שיסלק את התובענה על הסף ולא יורה על העברתה. יצויין שגם במקרה של סילוק על הסף מחוסר סמכות, שבא חלף העברה, אין בכוחו של בית המשפט "הנעבר" להעביר את ההליך פעם נוספת. כלומר, לעניין זה דין סילוק על הסף בשל חוסר סמכות כדין העברה. בענייננו, בשל ההבדל הדיוני שצויין בין כתב תביעה לבין עתירה ומטעמים פרקטיים אחרים, הדרך הראויה היא שהמבקשת תגיש עתירה (בלא שתידרש לשאת באגרה), על מנת שהתיק ינותב במסלול רגיל של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ר. יאראק למבקשת. 6.5.05).

ע.א. 2859/03 + 2005/03 - גילה ברנר נגד אברהם ברנר וכלל חברה לביטוח בע"מ

*ניכוי שיעור דמי מחיה ופיצויים בתאונת דרכים, כאשר אלה נחסכים עקב אישפוז הנפגע במוסד סיעודי(מחוזי חיפה - ת.א. 10066/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נדחה בעיקרו).

א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים באורח אנוש בהיותה כבת 45. במועד מתן פסק הדין היתה מאושפזת בבית חולים סיעודי. בית המשפט המחוזי קבע, כי "לפי מצבה של התובעת וסיכויי השיקום שלה, היא תישאר בבית חולים זה או בבית חולים דומה, למשך כל ימי חייה". המשיב הוא בעלה של המערערת והמשיבה היא המבטחת של הרכב. בית המשפט פסק כי למערערת נכות צמיתה של %100. תוחלת החיים של המערערת הוערכה ב-17 שנים מיום התאונה. את הפסד השתכרותה בעבר קבע ביהמ"ש על בסיס גלובלי, והפסדי ההשתכרות בעתיד חושבו על פי שכר של 5,000 ש"ח לחודש, ועל ההנחה שלולא
התאונה היתה המערערת משתכרת עד הגיעה לגיל 65. בנוסף, קבע ביהמ"ש כי "בגין נכותה הקשה, זכאית התובעת לעזרת צד ג', למרות שהיא מאושפזת בבית חולים סיעודי, ולכאורה כל צרכיה מסופקים שם". בהתייחסו לדמי האשפוז במוסד, קבע ביהמ"ש כי המשיבה חייבת לממן את דמי האשפוז וכל התשלומים הנלווים אליהם. הוגשו ערעור וערעור שכנגד - הערעור נדחה והערעור שכנגד נדחה בעיקרו.
ב. מן הראוי להתייחס לשאלות הבאות שעוררו הצדדים: לעניין הימנעות ביהמ"ש מפסיקת שכר-טרחת עורך-דין לגבי התשלומים שהועברו למוסד האשפוז בעבר - אין בממצאי פסה"ד כדי לשמש בסיס לבדיקת הטענה, ונראה כי גם בית המשפט המחוזי עצמו לא יכול היה לקבוע ממצאים בעניין זה. על כן יש לדחות את הטענות בנושא זה; ביהמ"ש לא נתן דעתו לראיות בעניין שיעור דמי המחיה הנחסכים מן המערערת בשל שהמשיבים נושאים במלוא דמי האשפוז במוסד. באומדן גלובלי ראוי להעמיד את הסכום הנחסך על 3,000 ש"ח לכל חודש. המשיבים מציעים לנכות סכום זה בתשלום חד-פעמי מהוון. עמדה זו אין לקבל. הפיצויים בגין הוצאות האשפוז נפסקו למערערת בתשלומים עתיים והדרך הנכונה לביצוע הניכוי של ההוצאות הנחסכות כתוצאה מאותו אשפוז היא בדרך של ניכוי עתי בעת ביצוע כל-אחד מן התשלומים העתיים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אילן קנר למערערת, עו"ד שלמה ברקוביץ למשיבים. 16.5.05).

עש"ם 687/05 - מדינת ישראל נגד אלי עמר

*דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" ישימה גם בהליכים משמעתיים אך תחולתה מוגבלת לנסיבות חריגות - ויוצאות דופן(הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד 1941, מועסק במינהל מקרקעי ישראל החל בשנת 1987 ועד היום במגוון תפקידים, אשר בכולם דורג בדירוג המיועד לבעלי תארים אקדמיים במדעי החברה והרוח, המזכה בהטבות שכר. הוגשה נגדו תובענה לבית הדין למשמעת ובה שני אישומים: באישום הראשון נטען כי במהלך שנת 1987 חתם על שאלון אישי, במסגרת העברתו מעבודה בקק"ל לעבודה במינהל מקרקעי ישראל, וציין בו כי הוא בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בין-לאומיים משנת 1971 מהאוניברסיטה העברית וכן תעודה במינהל עסקים מאותו מוסד. בפועל, כך נטען, אין למשיב תואר או תעודה כאמור; באישום השני נטען כי ביום 3.2.94 הגיש המשיב מועמדות למכרז פנימי למשרה אחרת במינהל, ושוב ציין כי הוא בעל תארים כאמור. בעת הדיון בפני בית הדין טען המשיב שתי טענות מקדמיות: ראשית, כי התביעה נגדו התיישנה; שנית, כי חלוף הזמן מאז ביצוען של העבירות מצדיק בשל עצמו את דחיית האישומים. ביה"ד למשמעת דחה את טענת ההתיישנות, וקיבל את הטענה באשר להיעדר הטעם בקיומו של הליך בנוגע לעבירות שמועד ביצוען המיוחס אירע לפני כ-17 שנים באישום הראשון וכ-10 שנים באישום השני. ביה"ד קבע כי הזמן שחלף הינו בר השלכה על האפשרות להעניק למשיב משפט הוגן ועל יכולתו להגיע לעדים ולמסמכים שיהיו דרושים להגנתו. הערעור נתקבל.
ב. הלכה למעשה, הפעיל בית הדין במקרה דנן את הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק", גם אם לא קבע זאת מפורשות. דוקטרינה זו הינה דוקטרינה הלכתית מתחום המשפט הפלילי. גם אם דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" ישימה במהותה בהליכים משמעתיים, הרי תחולתה מוגבלת לנסיבות חריגות ויוצאות דופן. בדרך כלל, יהיו אלו נסיבות בהן אין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן או כאשר יש בניהול המשפט משום פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות. נסיבות המקרה דנן אינן נמנות בגדר אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן. בתיק החקירה מצוי השאלון המקורי עליו חתם המשיב בשנת 1987 וצילומו משנת 1994. לכאורה, תהא פתוחה הדרך בפני המשיב להציג ראיות
כי הוא אכן בעל תואר אקדמאי התואם את דירוגו בשירות המדינה ובכך להפריך את ההאשמות נגדו בדבר הדיווח הכוזב. לכך יש להוסיף כי העבירות המיוחסות למשיב הן לפי טיבן נמשכות, שכן המשיב מוסיף לקבל גם היום את שכרו על פי דרוג אקדמאי. בהתחשב בסוג העבירות ובטיבן המתמשך, וכן בתפקיד הבכיר בו נושא המשיב במינהל, אין לומר כי סר הטעם בקיומו של ההליך עקב חלוף הזמן. זאת ועוד, אפילו נאמר כי מלכתחילה היתה התביעה רשאית לשקול אי-העמדה לדין על פי שיקוליה, הרי יש להבחין בין שיקולי התביעה לבין שיקוליה של הערכאה השיפוטית בבואה לבטל כתב אישום מטעמים של "הגנה מן הצדק".

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' בת אור כהנוביץ למערערת, עו"ד דניאל מקליס למשיב. 11.5.05).

בש"פ 4489/05 + 4483/05 - מדינת ישראל נגד זאב בן איוון שיף ואח'

*מאסר עד תום ההליכים ושחרור בערובה בעבירות סחר בנשים וזנות, כאשר הנאשמים נמצאים במאסר בגין עבירות אחרות. *המשך יציאה לחופשות של אסיר שניתנה נגדו גם החלטה למעצר עד תום ההליכים(ערר וערר נגדי הערר נדחה והערר הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בכתב אישום שעניינו סחר בנשים לשם העסקתן בזנות וכן מעשים נוספים הקשורים לכך. עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, וכן קיימת עילת מעצר לגביהם. המשיבים 1-4 מרצים עונשי מאסר בגין עבירות קודמות, ובמסגרת תנאי מאסרם נהנים הם מחופשות תקופתיות. על רקע עובדה זו הורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים, בתנאי מאסר, כך שלא תפגע אפשרותם לצאת לחופשות. את המשיב 5 הורה ביהמ"ש לשחרר למעצר בית מלא, ואת המשיבה שוחררה למעצר בית חלקי. לבקשת העוררת, עיכב בית המשפט המחוזי את שחרורם של משיבים 5-6 למשך 24 שעות על מנת לאפשר הגשת ערר על ההחלטה. המדינה עוררת כנגד הקביעה לפיה רשאים משיבים 1-4 להמשיך ולצאת לחופשות, וכן כנגד שחרורם של משיבים 5-6 לחלופת מעצר. בערר אחר עורר משיב 1 על מעצרו עד תום ההליכים, ומשיב 5 עורר כנגד מעצר הבית אשר הוטל עליו. עררה של המדינה נדחה ועררו של המשיב 1 נתקבל.
ב. במסגרת הערר העלו משיבים 1-4 את הטענה, כי המעשים המיוחסים להם בכתב האישום זהים לאלה אשר בגינם הועמדו לדין במסגרת הליכים קודמים והורשעו. באשר למשיבים 4-2 - גם בהנחה כי אין חפיפה וזהות בין האירועים הנזכרים בכתב האישום לבין האירועים נשוא ההליכים הקודמים, הרי שדין עררה של העוררת ביחס למשיבים אלו, להידחות. כל אחד מן המשיבים 2-4 הורשע בעבר בעבירות שונות, וביניהן סחר בבני אדם וסרסרות, והם מרצים תקופות מאסר שונות. על אף הרשעתם בעבירות חמורות, לרבות סחר בבני אדם, הם נהנים מחופשות. אין בהגשתו של כתב האישום החדש כדי לשנות דבר מה ביחס למידת מסוכנותם. משכך, אין לקבל את הטיעון כי העבירות במסגרת כתב האישום מחייבות למנוע את יציאתם לחופשות מן המאסר.
ג. אשר לעררו של משיב 1 - המשיב טען, בין היתר, כי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום זהים לאלה בהם הורשע במסגרת הליך קודם אשר התנהל נגדו. בשונה מן האמור ביחס למשיבים 2-4, שלא עררו על החלטת המעצר, יש לבחון את הטענה האמורה, שכן קבלתה תוביל לקבלת עררו של משיב 1. מהשוואת האישומים בשני כתבי האישום עולה לכאורה, כי אפשר שקיימת חפיפה - ולו חלקית - בין המעשים בהם הורשע במסגרת ההליך הקודם, לבין המעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום דנא. משהעוררת לא סיפקה כל הסבר לחפיפה הנזכרת, אין מקום להורות על מעצרו של משיב 1 עד תום ההליכים.
ד. אשר למשיב 5 - למשיב זה מיוחסות עבירות שונות וביניהן סחר בבני אדם וסרסרות. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדו אולם הורה על שחרורו למעצר בית. הן העוררת והן המשיב 5 משיגים על החלטה זו. לטענת המשיב, טעה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. לטענת העוררת היה על בית המשפט להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. דינם של העררים להידחות. ההודעות שנמסרו במשטרה קושרות בבירור את משיב 5 למעשים, ויש בהן כדי לבסס באופן לכאורי את עבירות הסחר בבני אדם והסרסרות אשר מיוחסות לו. כך שיש לדחות את עררו. נותר לבחון האם יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לשחררו לחלופת מעצר. גם בעניין זה יש לדחות את הערר. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, תסקיר המעצר אשר נערך ביחס למשיב, אשר ממנו עולה כי בתקופה האחרונה חל שינוי חיובי בהתנהלותו; השני, הזמן אשר חלף מאז ביצוען של העבירות המיוחסות למשיב. מעורבותו במעשים נשוא האישום השלישי התגלתה כבר בחודש דצמבר 2003. הגם שהוצא נגדו צו מעצר בסמוך לאחר מכן, לא נעצר המשיב עד לחודש אפריל 2005, עת נעצר בגין העבירות נשוא האישום הראשון. השיהוי הנזכר אינו מתיישב עם הטענה בדבר מסוכנותו.
ה. דינו של ערר המדינה ביחס למשיבה 6 להידחות אף הוא. ראשית, ביום 9.2.05, לאחר שנעצרה ונחקרה ביחס לאירועים נשוא כתב האישום, שוחררה למעצר בית בן חמישה ימים. היא שבה ונעצרה בשנית רק ביום 10.4.05. עובדה זו הינה בעלת חשיבות כאשר באים להכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים; שנית, תסקיר המעצר אשר נערך ביחס למשיבה 6 המליץ על שחרורה למעצר בית; שלישית, להבדיל מיתר הנאשמים, משיבה 6 נעדרת עבר פלילי.
ו. בשולי הדברים, יש להעיר כי כאשר בית משפט קמא נענה לבקשה לעכב שחרור בערובה אין די בעיכוב ל-24 שעות בלבד. על אף החשיבות הטמונה בהחשת הליך הערר במקרים כגון דא, קציבה של 24 שעות אינה מספקת. ככלל, ולמעט במקרים יוצאי דופן, ראוי כי תיקבע תקופה בת 48 שעות לעיכוב השחרור.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ג. פילובסקי וא. ליכטנברג לעוררת, עוה"ד ז. ברזילי, י. שקלאר, ח. אברהם, ר. רוזנבלום למשיבים. 19.5.05).

רע"א 3232/04 - פלוני נגד פלונים

*החלטה לבקש חוות דעת רפואית לתובע כאשר הנתבע טוען כי התובע סובל מליקוי נפשי הפוגע בכשירותו המשפטית. *הוראה על חסיון בהליך, למרות שתובע שלגביו נתבקשה חוות דעת רפואית בטענה של ליקוי נפשי מתנגד לחסיון(הבקשה נדחתה).
א. המבקש, עו"ד במקצועו, הגיש תביעה אישית בביהמ"ש המחוזי כנגד שמונה נתבעים, המשיבים, בגין עוולות נזיקיות של פרסום לשון הרע בכתב ובעל פה, פגיעה בפרטיות ורשלנות. סכום התביעה עומד על 3 מיליון ש"ח. התביעה נסבה בעיקרה סביב פרסומו של ספר, שנכתב על ידי המשיבים 1 ו - 2, אודות מי שהיתה אשתו של המבקש, ולאחר גירושיה נישאה למשיב 2. בדיון מקדמי בפני הרשם ביקשו המשיבים למחוק את התביעה על הסף מסיבות שונות - ובהן, על בסיס הטענה כי כתב התביעה מנוסח בצורה מסורבלת וארוכה, וכי לא ניתן להבין ממנו מהן עילות התביעה או להתגונן בפניו בצורה ראוייה. בא כוח משיב 2 טען כי המבקש סובל מליקוי נפשי הפוגע בכשרותו המשפטית, והגיש חוו"ד רפואית לענין זה, ועל כן יש לבחון את כשירותו המשפטית ולנקוט בצעדים דיוניים מתאימים לצורך כך. בעקבות הגשת חוות הדעת הרפואית בנושא, הורה הרשם על חסיון ההליכים הנוגעים לבירור סוגיית כשרותו של המבקש. כן החליט הרשם כי "קודם לדיון בכל בקשה יש לדון בבקשתו של עו"ד בן דור... לענין כשרותו המשפטית של התובע". על החלטה זו, וכן על ההחלטה המורה על חיסיון ההליכים
ערער המבקש בפני ביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לרשם סמכות ליתן הוראות בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך, לרבות בעניינים המפורטים בסעיף 90 לחוק בתי המשפט, ובהם מינוי אפוטרופסים לדין. בקשה לפי חוק זה מוגשת בידי בן זוג או קרוב של האדם, או בידי היועץ המשפטי לממשלה. על פני הדברים, אין מדובר במקרה שלפנינו בהליך מסוג זה, אלא בהליך לפי תקנה 32(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובע לאמור: "בית המשפט או הרשם... רשאי למנות לפסול דין או למי שזקוק לאפוטרופוס, אפוטרופוס לדין אשר ייצגו ייצוג מלא בכל ההליכים בבית המשפט". כוחם של בית המשפט או הרשם אינו מוגבל לדאגה לעניינו של הנתבע בלבד. שהרי גם תובע שנפגמה כשירותו עשוי להזדקק להגנה ראויה בניהול הליך משפטי שהוא יזם, מקום שללא הגנה כזו הוא עלול לגרום לעצמו נזק רב בניהול כושל של ההליך. היזקקות לאמצעי זה מקומה במצבים נדירים בלבד, שבהם באיזון זהיר וראוי גובר הצורך בנקיטת צעד קיצוני כזה תוך פגיעה בצנעת הפרט ובכבודו האישי, על פני האפשרות לנקוט באמצעים אחרים שסדרי הדין מספקים לצורך הבטחת יעילות הדיון השיפוטי ושמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין. בענין שלפנינו טרם נדונה בקשת המשיבים לבחון את מצבו של המבקש, וטרם נקבע דבר בענין זה. כל עוד לא ניתנה החלטת הרשם, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור.
ג. אשר לחסיון שהטיל הרשם על הליך בחינת מצבו של המבקש - בכגון דא, גובר השיקול הנעוץ בצנעת הפרט של המבקש ובהגנה על כבודו האישי על פני שיקול פומביות הדיון וחופש המידע. הרשם פעל בסמכות כשהורה על חסיון כאמור במסגרת סעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט, הנותן בידי ערכאה שיפוטית סמכות להורות על סגירת דלתיים בדונו בבקשות לצווי ביניים, צווים זמניים, והחלטות ביניים אחרות. בית המשפט מוסמך גם לאסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של בעל דין או אדם אחר שהוזכר בדיון (סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט).

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המבקש לעצמו, עוה"ד ש. פרזנטי, י. בן דור, א. אלבינצר, גב' אסנת וולף וא. חלפון למשיבים. 18.5.05).

ע.פ. 5242/04 - מדינת ישראל נגד מהדי עבדאללה

*החמרה בעונש בעבירה של חבלה ומסירת ידיעות כוזבות, ע"י שומר בגדר של יישוב בשטחים שירה בדמות חשודה, וטענתו בדבר "הגנה עצמית מדומה" נדחתה(מחוזי י-ם - ת.פ. 3150/02 - ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. ביום 28.7.02 הוצב המשיב, שומר מטעם חברת שמירה, למשימת אבטחה במגדל שמירה הסמוך לגדר המערבית של היישוב בית-אל. בסביבות השעה 00:23 הבחין המשיב בשתי דמויות רכובות על סוס ופרד הנעות בקרבת מקום וצעק לעברם לעצור, תוך שהוא יורה באוויר או לעבר אחת הדמויות (להלן - המתלונן). המשיב כשל בזיהוי הדמויות, שהיו למעשה תושבי הכפר הסמוך. בין לבין, הגיעו למקום שני שומרים נוספים והשלושה פתחו באש לכיוונו של המתלונן. כתוצאה מהירי פגע קליע בגבו של המתלונן. בסמוך לאחר תקרית הירי דיווחו שלושת השומרים לכוחות הביטחון על רוכבי סוסים שפתחו באש לעברם. השלושה הואשמו, בין היתר, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ומסירת ידיעות כוזבות. במהלך המשפט התמקדה הגנתו בעניינו של המשיב בטענת "הגנה עצמית מדומה". בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ושל מסירת ידיעות כוזבות. בדחותו את טענת "ההגנה העצמית המדומה", קבע בית המשפט כי המשיב היה "מודע ברמה זו או אחרת לכך שקיימת אפשרות ממשית שמדובר באדם תמים, שאינו מסכן אותו וכי מעשיו אינם מוצדקים". בהתייחסו לעבירה של מסירת ידיעות כוזבות, נקבע כי המשיב מסר גירסה כוזבת לפיה נורו יריות לעבר
היישוב. באשר לגזר הדין התחשב ביהמ"ש לחומרה בתגובתו הנמהרת של המשיב, אשר התבטאה "ביד קלה על ההדק תוך סיכון מודע של חיי אנשים תמימים", ומצד שני לקולא בחששו של המשיב כי המתלונן הוא מחבל שעלול לסכן את חייו, מצבה הקשה של משפחתו והיותו נתון במעצר בית מלא במשך 22 חודשים. על רקע שיקולים אלה גזר ביהמ"ש על המשיב 15 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל שירוצו בעבודות שירות. לא נפסקו פיצויים למתלונן, בנימוק כי "לא הוכח שהכדור שפגע במתלונן נורה ע"י הנאשם". הערעור על קולת העונש ואי פסיקת פיצויים נתקבל.
ב. בית המשפט המחוזי נקט קו מקל בענישה, באופן המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. ביסוד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מצויה ההנחה, הנכונה, כי מעשיו של המשיב הושפעו מחשש סובייקטיבי בדבר היותו של המתלונן מחבל. עם זאת, אין בכך כדי לייתר את נחיצותו של מאסר בפועל, אשר משקף את חומרת מעשהו של המשיב. לא ננקטו הפעולות הבסיסיות ביותר לבירור זהותה של הדמות החשודה. שימוש בכלי נשק מתוך כוונה לפגוע בדמות בלתי מזוהה הינו מעשה חמור. עונש הולם למעשה זה מחייב את כליאתו של המשיב בבית האסורים.
ג. אף ביחס להחלטת בית המשפט שלא להטיל על המשיב לפצות את המתלונן, יש לקבל את הערעור. היעדר הוכחתו של קשר סיבתי ישיר בין יריותיו של המשיב לבין פגיעת הכדור בגבו של המתלונן אינו השיקול הרלבנטי היחיד בעניין זה. היה זה המשיב שגרם לכך שנפתחה אש לעבר המתלונן. אילולא מעשיו אלה לא היה המתלונן נפגע. אחריותו של המשיב לסבלו ולנזקו של המתלונן - בין שהוא נגרם כתוצאה מכדור שנורה מנשקו ובין שלא - מצדיקה הטלת פיצוי. אשר על כן, עונשו של המשיב יעמוד על 15 חודשי מאסר, מתוכם שמונה חודשים לריצוי בפועל. לעונש המאסר יתווסף פיצוי לטובת המתלונן בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' גלי פילובסקי למערערת, עו"ד יוסף עאמר למשיב. 16.5.05).

ע.פ. 1613/05 - אמיר מסיקה וניסים מסיקה נגד יצחק בראשי

*הטלת קנסות לפי פקודת בזיון ביהמ"ש עקב הפרת צו של ביהמ"ש, כאשר אחד הנתבעים טוען שהצו לא הוצא נגדו והשני טוען כי לא הוא שהפר את הצו(הערעור נדחה).

א. המערער 1, (להלן: המערער), והמשיב, הקימו בשנת 1988 חברה בשם "אלגרה" שלטים בע"מ, אשר מקור שמה בשם סבתו של מסיקה. בשנת 1994 נתגלעה מחלוקת בין השותפים והחלו הליכי פירוק. בשנת 1996 ניתן צו ע"י ביהמ"ש המחוזי בו נאסר על הצדדים השימוש בשם "אלגרה". במשך למעלה מעשור פעל כל אחד מבעלי הדין בעסקו שלו, המערער תחת השם "אלגרו" והמשיב תחת השם "אלגרף". בשנת 2003 התברר למשיב, כי המערער עושה שימוש לצורך עסקיו בשם "אלגרה", והתריע על כך בפני המשיב. בתגובתו טען המערער כי מכר את עסקו לאחיו, הוא המערער 2, וכי אין מקום לפנות אליו בעניין. בתגובה פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בהליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, וקבע את שיעורי הקנס שיוטל על המערערים אם לא יצייתו לצו. בא כוח המערערים ביסס את עיקר טיעונו בערעור על שלושה אדנים: ראשית, כי לא היה מקום לדון בבקשה במסגרת תיק פשיטת רגל; שנית, כי ביהמ"ש היה צריך לקבל את הטיעון כי המערער מכר את עסקו לאחיו ולכן אין לתת צו נגדו; שלישית, כי שגה בית המשפט בהחילו את צו בית המשפט נגד המערער 2, כאשר השימוש בשם "אלגרה" נאסר על המערער בלבד. הערעור נדחה.
ב. ההליך אמנם התנהל במסגרת בקשה בתוך תיק פשיטת רגל אך לא היה בכך כדי לגרוע מזכויותיהם הדיוניות של הצדדים ולא היה בכך כדי למנוע מהם להעלות כל טענה
הנוגעת לעניין. בכל אשר נוגע לטענות המערערים בדבר היקף מעורבותו של המערער בעסק שהפעיל לכאורה המערער - אין בטיעוני המערער להצדיק שינוי קביעותיו של בית המשפט, לפיהן "יש רגליים לטענה", ששני המערערים ניהלו למעשה את בית העסק בצוותא וכי המערער 2 סייע למערער 1 להפר את צו בית המשפט.
ג. כמו כן, אין מקום לקבוע שצו בית המשפט אינו חל על המערער 2. מתן אפשרות למי שכנגדו הוצא הצו לחמוק מקיומו באמצעותו של אחר, כמו בנסיבות המקרה שבפנינו, עשוי לפתוח פתח לא רצוי לאי קיום צווי בית המשפט. גם אם לכאורה ניתן לומר שהמערער 2 הוא בחזקת "זר" להליך המקורי, אין בכך כדי למנוע את חובתו למלא אחר הצו. אין חולקין כי המערער 2 היה מודע הן לקיומו של הצו ולתוכנו והן לעובדה כי במעשיו יש כדי להביא להפרת הצו.

(בפני השופטים: גרוניס, גב' ארבל, עדיאל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד יחזקאל סיבק למערערים, עו"ד אברהם איזמן למשיב. 5.5.05).

ע.א. 1501/05 - זאב כהן נגד מנהל מס שבח תל אביב

*הוראה לתקן כתב ערעור שארכו 104 עמודים ומצורפים אליו מסמכים, מוצגים ואסמכתאות (בקשת המשיב למחיקת כתב ערעור על הסף או תיקונו - הבקשה למחיקה נדחתה והבקשה לתיקונו נתקבלה).

המערער הגיש כתב ערעור באורך של 104 עמודים, ומצורפים אליו מסמכים, מוצגים ואסמכתאות אשר לטענת המשיב צורפו שלא כדין. המשיב טוען כי הערעור אינו כתוב בתמציתיות הנדרשת לפי תקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא מנוסח בצורה של סיכומים בכתב. זאת ועוד, הגשה בהיקף נרחב שכזה לא תותר אף במסגרת של סיכומים, ומשכך היא מהווה השגת יתרון דיוני לא ראוי. המשיב מבקש על כן למחוק את הערעור או להורות על תיקונו. הבקשה להורות על תיקון הערעור נתקבלה.
תקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי קובע כי "כתב הערעור יפרט בצורה תמציתית את נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים, שלא על דרך הוויכוח או הסיפור...". לפי תקנה 417 "כתב ערעור ניתן לתיקון בכל עת שתיראה לבית המשפט, ורשאי הוא בכל עת להורות על מחיקתו או תיקונו של כל נימוק שבערעור...". היקף כתב הערעור ונוסחו אינם בלתי מוגבלים. כעניין שבעקרון, כתב הערעור אינו אמור לכלול ציטוטים נרחבים מן ההלכה המשפטית או מן המסמכים שבתיק, אלא רק להפניות ולעיקרי דברים. חובת התמצות של כתב הערעור מבטאת גם אינטרס השוויון בין בעלי הדין. ברגיל, כתב הערעור מוגש לבית המשפט והצד שכנגד אינו משיב לו בכתב. צו לסיכומים בכתב חל באופן שווה על כל הצדדים ואינו מביא בחשבון בדרך כלל את כתב הערעור. ממילא, כתב ערעור רחב היקף יכול שיביא ליתרון למערער על פני המשיב, יתרון שאין לו הצדקה. התוצאה היא שאין לקבל את ההגשה של הערעור באופן בו היא נעשתה. כתב הערעור יושב למערער, על מנת שישיב ויגיש את ערעורו, כשהוא ערוך כראוי.

(בפני: הרשם מרזל. 8.5.05).

עע"ם 1166/05 - דגון בתי ממגורות... בע"מ נגד חברת נמלי ישראל... בע"מ ואח'

*דחיית עתירה נגד זכייה במכרז, משום שהתצהיר המצורף לעתירה אינו עומד בדרישות התקנות ואינו מפרט מהו מקור "מיטב ידיעתו" של המצהיר (העתירה נדחתה).

ביום 4.11.01 פרסמה רשות הנמלים מכרז לניהול ולהפעלת בתי הממגורות בחיפה, אשר עד אז, משך למעלה מחמישים שנה, הופעלו על-ידי המערערת (להלן - דגון). המכרז התנהל בהליך דו-שלבי. בשלב הראשון קויים הליך שנועד לבחון את כשירות המציעים והתאמתם לתנאי הסף של המכרז (להלן - שלב ה-PQ).
מציעים שעברו את השלב הראשון, הוזמנו להגיש הצעותיהם לשלב השני של המכרז, שבו נדרשו להציג הצעתם לניהול ולהפעלת הממגורות. במסגרת שלב ה- PQנבחרו, בין היתר, הצעתן של המשיבות, היא ההצעה שבסופו של יום זכתה במכרז. דגון לא נטלה חלק מלכתחילה בשלב ה- .PQזאת, לאור זכות סירוב ראשונה שעמדה לה, על-פי הסכם ההפעלה שנכרת בינה לבין רשות הנמלים בעבר, ביחס להצעה הזוכה במכרז. לאחר שזכות סירוב ראשונה זו בוטלה עקב עמדתו של הממונה על ההגבלים העסקיים, החליטה ועדת המכרזים לאפשר לדגון להשתתף במכרז. ביום 12.2.03 הודיעה רשות הנמלים על תחילת השלב השני של המכרז. לשלב זה של המכרז הוגשו הצעות, בין היתר, על-ידי המשיבות ודגון. ביום 27.5.04 הודיעה ועדת המכרזים על החלטתה לבחור בהצעת המשיבות כהצעה הזוכה במכרז. דגון טענה כי ההצעה הזוכה אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז שנבחנו בשלב ה- .PQביהמ"ש לעניינים מינהליים דחה את עתירת דגון. הערעור נדחה.
טענותיה של דגון בעניין אי עמידתן של המשיבות בתנאי הסף של המכרז לא הוכחו. בעתירה נטען כי "על-פי המידע המצוי בידי דגון, הממגורות המצויות בטחנות אורז חיפה אינן עונות על הדרישות בתנאי המכרז". בתצהירו של מנכ"ל המערערת, אומתו סעיפי העתירה, לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר "ולפי מסמכים שנמסרו לעיוני". תקנה 5(ג) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים קובעת כי עובדות שבכתב העתירה יאומתו בתצהיר, תוך הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו. תצהירו של מנכ"ל המערערת, התולה את מקור ידיעתו ואמונתו בעניין זה ב"מסמכים שנמסרו לעיוני", אינו עומד בדרישותיה של תקנה 5 הנ"ל. למצער, היה על המצהיר לפרט את מקור הידיעה שעליו הוא מבסס "מיטב ידיעתו" ולשכנע את בית המשפט כי מדובר במקור מידע מהימן.

(בפני השופטים: גרוניס, גב' ארבל, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד אהוד ארצי ויריב ליסאוור למערערת, עוה"ד רנאטו יאראק, אלכסנדר קיסרי, גיל חגי, מיכאל נמליך וגדעון וינשטוק למשיבים. 10.5.05).

בש"פ 4655/05 - מדינת ישראל נגד זיו בן דרור

*חידוש מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס לאחר שהנאשם, שהיה משוחרר בערבות, נמלט מהארץ ונעצר מחדש, והארכת המעצר מעבר ל-9 חדשים (בקשה דחופה לחידוש מעצר ולהארכתו ב-90 יום לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בעיקרה). ביום 2.7.99 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס במתלוננת שעלתה כנוסעת למונית בה נהג. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי כי המשיב ישוחרר למעצר בית, פרט למספר שעות מצומצם בהן יוכל לעבוד כנהג מונית. ביום 16.8.00 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב האישום, בשל עבירה נוספת של אינוס נוסעת במונית, בעת תקופת שחרורו בתנאים מגבילים, וכן ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. המשיב לא התייצב לדיונים, וביום 1.11.00 נעצר באקראי והמבקשת חידשה את בקשתה לעוצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי החליט לשחרר את המשיב למעצר בית מלא, בקבעו כי "הראיות אינן מוצקות וקיימות סתירות רבות". לאחר שהתקיימו מספר דיונים בתיק, נמלט המשיב מן הארץ, והוכרז כעבריין נמלט. ביום 9.9.04 הוסגר המשיב לישראל ובו ביום הוגש נגדו כתב אישום מחודש ובקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 25.10.04 החליט בית המשפט המחוזי לעצור את המשיב, בהסכמתו, עד תום ההליכים. בשלב זה, בבקשתה להארכת המעצר מעבר ל-9 חדשים ציינה הפרקליטות "כי תשעת חודשי המעצר הראשונים
של המשיב חלפו, כנראה, זה מקרוב". הדבר אירע, לפי ההסבר, עקב תקלה בחישוב סך תקופות המעצר של המשיב, אשר לא הביאה בחשבון את התקופה בה המשיב היה נתון במעצר בין הימים 1.11.00 עד 20.12.00. ללא קשר לעניין מועד תום התקופה של תשעת חודשי המעצר, המבקשת עותרת להאריך או לחדש את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה בעיקרה.
אפשר להניח, לטובתו של המשיב שבמניין התקופה של תשעה החודשים הקבועה בסעיף 61 לחוק יש למנות גם את התקופה בה היה נתון במעצר בשנת 2000. מסקנה זו אינה שוללת את סמכותו של ביהמ"ש להאריך או לחדש את המעצר כיום. עם זאת, לעניין זה צריך שתהא השלכה על משך תקופת החידוש. לעניין הראיות לכאורה - אם המשיב סבור כי לא היה מקום מלכתחילה להורות על מעצרו עד תום ההליכים, או שקיימות ראיות חדשות המכרסמות בתשתית הראייתית נגדו, עליו להגיש בעניין זה בקשה לעיון חוזר בפני ביהמ"ש המחוזי. נגד המשיב קיימות שלוש עילות מעצר: חזקת מסוכנות, לאור העובדה כי הוא הואשם בביצוע מעשה סדום ומעשה אונס; הפרת תנאי השחרור והמלטות מן הארץ, המצביעים כי קיים חשש כבד כי שחרורו ממעצר יביא להתחמקותו מן המשפט; הפרת תנאי הערובה, דבר המקים עילת מעצר נוספת כנגדו. אכן, התמשכות ההליכים בתיק אינה משביעת רצון, אולם, זו נעוצה, רובה ככולה במשיב עצמו. עם זאת, יש ליתן משקל לכך שהמשיב היה עצור, על-פי ההנחה דלעיל, חודש ימים מעבר ל-9 חודשים בלא צו המורה על מעצרו. לפיכך חידוש המעצר יהא לתקופה של 60 ימים נוספים בלבד.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד יריב אבן חיים למבקשת, עו"ד שלומציון גבאי למשיב. 19.5.05).

בג"צ 4772/05 - אמיר דהאן עו"ד ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית עתירה נגד החלטת בימ"ש שלא לקבל את בקשת הסניגור לדחות דיון כדי לאפשר לו להתכונן לחקירה נגדית של עד המדינה (העתירה נדחתה).

העותר נעתר לבקשת ביהמ"ש המחוזי, ביום 30.3.05, לייצג את הנאשם 2 במשפט רצח השופט עדי אזרי. העותר היה אז בשירות מילואים, אשר ממנו השתחרר רק ביום 7.4.05. ביום 21.4.05 התקבל במשרדו של העותר, לטענתו, רק חלק מחומר הראיות, הכולל בשלמותו למעלה מ-25,000 עמודים מצולמים ומאות קלטות אודיו. כדי לאפשר לסניגורים להתכונן לישיבות ההוכחות, הציע ביהמ"ש כי במועדים שכבר נקבעו (בימים 15, 17, 22 ו-24 לחודש מאי) תישמע החקירה הראשית של עד המדינה. הסניגורים נענו להצעה, "בהתחשב בתפקידיו המוגבלים של סניגור בחקירה ראשית". מועד החקירה הנגדית נקבע ליום 10.6.05. בסופו של דבר, הסתיימה החקירה הראשית ביום 15.5.05, וההרכב הורה כי החקירה הנגדית תחל ביום 22.5.05. העותר טוען כי בנסיבות הקיימות ובלוח הזמנים שנקבע, אין כל אפשרות לנהל הגנה מקצועית וראויה. על רקע זה מבקש העותר כי תבוטל ההחלטה לפיה תתקיים חקירתו הנגדית של עד המדינה ביום 22.5.05. לחלופין מבקש העותר כי ישוחרר מייצוג הנאשם. העתירה נדחתה.
קשה להבין אם מדובר כאן בעתירה לבג"צ או בערעור פלילי. ככל שמדובר בעתירה לבג"צ - החלטות בדבר קביעת מועדי הישיבות הן, מטבע הדברים, החלטות המסורות לשיקולה של הערכאה הדיונית. העותר לא הצביע על חריגה מסמכות בהחלטת בית המשפט, וגם אין עילה להתערב בשיקול דעתו של ההרכב בעניין מועד תחילתה של החקירה הנגדית. את הטענות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי ניתן יהא, במקרה הצורך, להעלות בערכאת הערעור. בשלב זה, אין לאפשר את עקיפת הכלל לפיו החלטות ביניים במשפט
פלילי אינן ניתנות לערעור. אשר לבקשת העותר לשחררו מהייצוג לא היתה פנייה כלשהי של העותר לבית המשפט המחוזי בבקשה לשחרורו מהייצוג. לפיכך, אין מקום בשלב זה לדון בסעד זה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' חיות, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד אמיר דהאן לעותרים. 20.5.05).

רע"פ 4239/05 - אברהם אברג'יל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של זיוף קבלות והצגתן בביהמ"ש בהתדיינות בשאלה של הפרת חוזה, וזיוף החלטת בימ"ש שלא לעכב ביצוע פסה"ד (הבקשה נדחתה).

ביום 12.2.1988, נכרת בין המבקש לבין המתלונן חוזה מכר, לפיו מכר המתלונן למערער דירת מגורים. ביום 1.3.1989, הודיע המתלונן למערער על ביטול החוזה עקב אי תשלום מלוא התמורה עבור הדירה. על אף הודעת המתלונן כאמור, פרצו המבקש ובני משפחתו לדירה ללא רשות ותפסו בה חזקה. המתלונן הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לביטול החוזה ותביעתו נתקבלה. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש העליון (להלן: הערעור הראשון), ובדיון הגיש קבלות (אשר אחר מכן התגלו כמזוייפות). על יסוד קבלות אלה הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לדיון מחודש, ובית המשפט המחוזי קבע שנית כי החוזה בטל, והורה על פינוי המבקש ומשפחתו מהדירה. על פסק הדין האמור שב והגיש המבקש ערעור. (להלן: הערעור השני), בו ביקש עיכוב ביצוע של פסק הדין נשוא הערעור. בקשתו זו נדחתה. בעקבות החלטת הדחייה, העלים המבקש את כל ההחלטות המודפסות מתיק בית המשפט, ושינה את החלטת בית המשפט העליון, הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע על ידי מחיקת המילים "הבקשה נדחית" ורישום המילים "ניתן צו עיכוב". על רקע הליכים אלה הוגש נגד המבקש כתב אישום. על פי האישום הראשון, בעת הגשת הערעור הראשון לבית המשפט העליון, צירף המבקש לערעור שתי קבלות מזוייפות; על פי האישום השני, העלים מסמכים מתיק ביהמ"ש ושינה החלטות כאמור. המבקש הורשע ונדון ל-7 חדשים מאסר בפועל ו-4 חדשים על תנאי. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחתה. בבקשתו לרשות ערעור חוזר המבקש על טענתו כי פרק הזמן שחלף בין ביצוע עבירות האישום הראשון, (10 שנים), לבין גזר הדין הוא ניכר, ולכן אין זה ראוי להטיל עליו מאסר בפועל בגין הרשעותיו. הוא כופר בטיעון לפיו יש לו חלק מרכזי בסחבת שנוצרה. הבקשה נדחתה.
הבקשה נוגעת לחומרת העונש שנגזר, וכלל הוא מלפנינו כי לא תינתן רשות ערעור ענינים של חומרת עונש אלא במקרים חריגים ומיוחדים. מעבר לנדרש יצויין, כי בשים לב לעבירות המרמה החמורות שביצע המבקש, העונש שגזר עליו אינו חמור כלל ועיקר. מעשיו הקשים של המבקש נועדו לשבש הליכי משפט ולהטות משפט באמצעות הצגת מסמכים מזוייפים; כמו כן הם כוונו לשבש את מערכות ההוצאה לפועל בדרך הפוגעת באופן מהותי באינטרס הפרט והכלל. באופן רגיל, היו העבירות החמורות נשוא ההרשעה מצדיקות ענישה מחמירה בהרבה מזו שהוטלה בפועל על המבקש, אלא שבתי המשפט דלמטה נקטו גישה מקילה עמו בגלל מעבר הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות ועד שהסתיים משפטו בערכאה הראשונה, ונוכח נסיבותיו האישיות הקשות. אין הצדקה להקלה נוספת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אריאל בוכניק למבקש. 10.5.05).

בש"פ 4041/05 - מדינת ישראל נגד רפי אוחנה ואח'

*הארכת מעצר שניה ל-30 יום מעבר ל-9 חודשים בעבירות של רצח, הריגה ונסיון לרצח, כאשר שמיעת הראיות טרם החלה (בקשה להארכת מעצר שניה ב-90 יום לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).

כתב האישום נשוא הבקשה להארכת המעצר מייחס למשיבים 1-3, בין היתר, עבירות
של רצח בכוונה תחילה, הריגה, ניסיון לרצח, פציעה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. למשיב 4 מיוחסות עבירות של סיוע לרצח, גרימת מוות ברשלנות וסיוע לאחר מעשה, ולמשיב 5 מיוחסות עבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק ומתן אמצעים לביצוע פשע. המשיבים נעצרו בבית המשפט המחוזי עד תום ההליכים נגדם, וביהמ"ש העליון האריך את מעצרם בארבעים וחמישה ימים, בתום 9 חדשים למעצרם, תוך ציון כי אם לא תימצא דרך להקדים את הדיונים בעניינם "יהיה להשקפתי מקום לשוב ולשקול אם מוצדק להוסיף ולהחזיק את המשיבים בתנאי מעצר". ההוכחות במשפט טרם החלו, וישיבות הדיון קבועות כיום לנובמבר 2005 ואילך, אמנם למספר רב של מועדים (48), עד סוף פברואר 2006. הבקשה נתקבלה בחלקה.
מצב בו יימצאו אנשים במעצר 17 חודשים (על פי המתווה הנוכחי) ללא שעניינם יידון, וזאת אף אם הם נאשמים בעבירות חמורות ונקלות, אינו יכול להיות ראוי. מנגד עומד האינטרס הציבורי הברור להגנה על הציבור. המסר מטעם מערכת בתי המשפט הוא, ככל הנראה, כי בעוד ימים אחדים תיערך השבעת שופטים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובעקבותיה ייקבע הרכב העשוי להקדים את הדיונים. אין מדובר בשאלה חוקתית אלא בשאלת יישומו של החוק, ובשאלה זו לא הצליחה המערכת במקרה דנן. נוכח מסוכנותם הקשה והמוכחת, של המשיבים ההארכה ניתנת לשלושים יום. ככל שלא ייקבע במהלך תקופה זו הרכב שיוכל לעמוס עליו תיק זה באורח רצוף ממועד מוקדם, ישוב ביהמ"ש וידון בנושא. באשר למשיב 4 - חלוף הזמן, המצטרף לעברו הנקי, וחלקו שבכל זאת אינו מרכזי בתיק, מטה את הכף לכיוון בדיקתה של חלופת מעצר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אורי כרמל ומיקי פורן למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, זאב וישניא, גב' רויטל סויד, דן קואל, גב' הדס טואג ובני ברקי למשיבים. 16.5.05).

ע.א. 2471/05 - יעל מוזס נגד הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ

*הנסיבות שבהן ניתן לעכב עד לערעור מימוש משכנתא על דירת מגורים (בקשה לסעד זמני נגד מימוש משכנתא עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקשת הנה בעלת זכויות בדירה מאז שנת 1995. בשנה זו רכש גם בעלה דירה, ואת רכישתה מימן באמצעות הלוואה שנטל מהמשיב. ההלוואה הובטחה באמצעות הטלת שיעבוד על דירתו ועל דירתה של המבקשת. לימים מכר הבעל את הדירה בהסכמת המשיב. משכשל הבעל בהחזר ההלוואה, החל המשיב לפעול למימוש המשכנתא על דירת המבקשת. המבקשת הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו המשכנתה הרשומה על דירתה בטלה. לטענתה, נציגי הבנק הבטיחו לה שהמשכנתא על דירתה מותנית בקיום זו הרובצת על דירתו של הבעל, וכי המשכנתא הרשומה על דירתו של הבעל תיפרע ראשונה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את טענותיה של המבקשת. היא הגישה ערעור והיא מבקשת סעד זמני נגד מימוש המשכנתא עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
הלכה היא, כי משניתנה הכרעת הערכאה הדיונית, לא ייעתר ביהמ"ש ליתן סעד זמני בערעור, אלא אם יוכחו על ידי המבקש שני מרכיבים: כי סיכוייו בערעור טובים; כי דחיית הבקשה תקשה על השבת המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור. במקרה דנן, צפויה המבקשת להיתקל בקושי ממשי לשוב לדירתה לאחר סיום הליך המימוש, אף אם תזכה בערעורה. אשר לסיכויי הערעור - עיקר השגותיה של המבקשת נוגעות לקביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי והתרשמותו השלילית מגירסת המבקשת שלא זימנה את בעלה להעיד במשפט. לפיכך, לכאורה סיכויי הערעור אינם גבוהים. אף על פי כן, המבקשת טוענת, כי פקעה המשכנתא שנתנה להבטחת הלוואתו של הבעל, לנוכח העובדה שזו שלו נמחקה בהסכמת המשיב. יש טעם בטענת המבקשת בנוגע לעניין זה, טעם חזק דיו בכדי להיעתר לבקשה.