ע.פ. 10220/04 - מונזר רג'בי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת נסיון לחבלה חמורה בשל יידוי אבנים על יהודים בהתפרעות בשכונת סילואן בירושלים וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 362/04 - הערעור נדחה).
א. בשעות הבוקר המוקדמות של יום 31.3.04, ועל רקע ניסיונם של יהודים לקבוע את מושבם בשכונת סילואן בירושלים, החלה התפרעות המונית בה נטלו חלק עשרות אנשים, ונמשכה מספר שעות. במהלך אותה התפרעות רגמו אנשים אשר ניצבו על גגות הבתים באבנים את המתיישבים היהודיים וכוחות הביטחון, וכתוצאה מכך נפצעו מספר שוטרים, ונגרם נזק למספר כלי רכב שחנו באותו אזור. המערער הואשם בעבירות של התפרעות, נסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה והיזק בזדון. במהלך משפטו התגונן המערער בטענה כי לא נטל חלק בהתפרעויות, אך ביהמ"ש העדיף את עדותם של עדי המשיבה, ועל כן הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו. הראיה המרכזית כנגד המערער היתה עדותו של השוטר שמעון שמחון. השופט היה ער לסתירות שנתגלו בעדותו של השוטר, חרף זאת, נתן אמון בעדותו, שכן "אין אלה סתירות הפוגמות בגרעין עדותו, והוא - זיהוי הנאשם". למסקנה זו הגיע בית המשפט לנוכח פרט עובדתי חשוב שאומת, היינו, שהמערער איטר יד-ימין, ועובדה נוספת, שהמערער נמצא מסתתר בתוך ארון. המערער טען כי בעת האירוע היה בחדרו עם אשתו ובתו, ועל כן אך הגיוני היה שיזמן את אשתו לעדות כדי להפריך את גרסתו של השוטר. אולם, הוא בחר שלא לעשות זאת. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער שנה מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשחודש אחד מצטבר. הערעור נדחה.
ב. הכרעתו של בית משפט קמא היא הכרעה עובדתית, וכידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהכרעות מסוג זה. אכן, מדובר בהרשעה הנסמכת בעיקרה על עדותו של עד יחיד, אולם בית המשפט המחוזי היה ער לכך, ונימק מדוע הוא סומך על אותה עדות. בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע על פי הראיות, כי המערער נטל חלק פעיל באותה התפרעות בסילואן. באשר להרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה - בית המשפט התרשם כי ההתפרעות לא היתה ספונטנית, אלא מאורגנת היטב במטרה לפגוע באדם וברכוש. מי שמיידה אבנים גדולות מגגו של בית לעבר הרחוב, חזקה עליו שהוא מתכוון להשיג את התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשה זה. עם זאת, משלא הוכח קשר סיבתי בין יידוי האבנים על ידי המערער לנזק שנגרם לרכוש, נכון להעמיד את הרשעתו על "ניסיון" בלבד לבצע עבירה של היזק בזדון.
ג. אשר לעונש - טוען הסניגור כי העונש המותנה שנגזר הנו מכביד, הואיל והפעלתו תתאפשר בגין "כל עבירת פשע". אכן, אפשר שבנסיבות אחרות היה מקום לטענה זו, אולם, משהתברר כי אין זו הפעם הראשונה שהמערער נוטל חלק בהתפרעות, וגם עונש מאסר מותנה קודם לא הרתיעו מלחזור לסורו - לא היה מנוס מגזירתו של מאסר מותנה בגין כל עבירת פשע, מתוך תקווה שהפעם ילמד המערער את לקחו.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, גב' ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד דוד ברהום למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 30.5.05).
ע.פ. 10666/02 + 10564/02 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של התעללות מינית קשה בקטינות, על יסוד עדויות המתלוננות, כאשר נאשמים אחרים זוכו אך קו ההגנה שלהם היה שונה. *חומרת העונש בעבירה של התעללות מינית(מחוזי חיפה - ת.פ. 135/99 - ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערער הורשע בשלוש עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, בעבירה של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, ובעבירה של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות. על המערער
נגזרו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על-תנאי. הוגשו ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. כתב האישום מגולל מסכת קשה של התעללות מינית במתלוננת ז.א. בהיותה בת 14, ובחברתה המתלוננת י.א. בהיותה בת 12, מצד המערער ושלושה נאשמים נוספים כולם בני 17. שני אישומים עניינם במעשים שבוצעו במתלוננת ז.א. והאישום השלישי עניינו במעשים שבוצעו במתלוננת י.א.. המערער ונאשמים אחרים נמנו על חבורת נערים (להלן: החבורה), אשר נהגה להיפגש בחוף בקרית-ים. המתלוננות הצטרפו לעיתים לחבורה. על פי האישום הראשון, באמצע שנת 1997 פנה המערער לז.א. והודיע לה כי הוא יודע שאינה בתולה וכי הוא רוצה לקיים עימה יחסי מין. לאחר שסירבה, איים עליה כי יבייש אותה לעיני החבורה ואף יכה אותה. לבסוף סחב אותה למחסן שהיה במקום ושם אנס אותה וביצע בה מעשה מגונה. על פי האישום השני, סיפר המערער לחבורה כי קיים יחסי מין עם ז.א. וכי היא "פתוחה", והדבר הוביל להתעללות מינית נוספת בז.א. באשר לאישום שעניינו במעשים שבוצעו במתלוננת י.א. - על פי הנטען בקיץ 1997 פגש המערער בי.א. דחף אותה לסמטה ואנס אותה. הפרשיות נשוא האישומים נחשפו כשנתיים לאחר ביצוע המעשים הנטענים. ז.א. וי.א. סיפרו אמנם האחת לרעותה על חלק מן המקרים המפורטים בכתב האישום, אך בתחילה נמנעו השתיים מלהתלונן במשטרה. על פי עדויותיהן נבע הדבר מכך שחששו מפני הנאשמים ומפני תגובת הקהילה אליה הן משתייכות. נאשם נוסף בפרשה (להלן: גדי) הועמד לדין בנפרד מיתר הנאשמים ולאחר שהודה במעשים שיוחסו לו ונגזר דינו, העיד במשפטם של הנאשמים האחרים, לרבות בעניינו של המערער. בהכרעת-הדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, לאחר שקבע כי הוא מעדיף את גרסתן של המתלוננות על פני עדותו השקרית. לגרסת המתלוננות מצא בית המשפט חיזוק בהודעה שמסר גדי במשטרה.
ג. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת על ממצאי המהימנות שנקבעו על ידו ועל תמיכות ראייתיות שחיזקו את גירסתן של המתלוננות וסתרו את גירסתו של המערער. כלל ידוע הוא כי בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, ולא נפלה טעות המצדיקה התערבות בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. לעדויותיהן של המתלוננות קיימות תמיכות רבות בחומר הראיות, ובכלל זה, עדויות המתלוננות מחזקות זו את עדותה של זו. אשר לטענת הסניגור בדבר הסתירות והפירכות שמצא בעדויות המתלוננות - בית המשפט הבהיר על שום מה אין בסתירות אלה כדי לפגום במהימנות העדויות. אשר לטענת הסניגור כי עובדת זיכויים של נאשמים אחרים בפרשה מחייבת את בית המשפט לנקוט משנה זהירות, שכן ביחס לחלק מן הנאשמים הגדיר בית המשפט קמא את עדויותיהן של המתלוננות כלא עקביות - אין מדובר בביצוע בצוותא של המעשים, אלא בביצוע של מעשים נפרדים. מרבית הנאשמים בפרשה נקטו קו הגנה שונה מזה אותו נקט המערער והודו בקיום יחסי מין עם המתלוננות אך טענו כי עשו זאת בהסכמתן. על כן, אין בסימני השאלה שנותרו תלויים מעל גירסתן של המתלוננות ביחס לנאשמים האחרים כדי לגרוע ממהימנות עדותן ביחס למערער.
ד. אשר למידת העונש - אין ספק כי העונש אשר נגזר על המערער הוא קל ביחס לעבירות החמורות שביצע. המתלוננות היו צעירות מאוד בעת ביצוע המעשים, וניתן לשער כי מעשים אלה הותירו בהן צלקות קשות. עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של
המערער, בחלוף הזמן הרב מאז בוצעו המעשים, בעובדה שזהו עונש המאסר הראשון שמרצה המערער, ובכך שריצה כבר חלק ניכר מעונשו, אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד בנימין שקד למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 30.5.05).
רע"א 4943/05 - קמטק בע"מ נגד אורבוטק בע"מ
*תפקידו של יועץ מדעי לביהמ"ש בדיון על הפרת פטנט. *מאזן הנוחות במתן סעד זמני נגד הפרת פטנט(הבקשה נדחתה).
א. נגד המבקשת ניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים צווים זמניים האוסרים עליה להפר פטנט שבבעלות המשיבה. עניינו של הפטנט בהתקן תאורה עבור מערכות לסריקה אופטית של מעגלים חשמליים מודפסים, אשר נועד לשפר את יכולתן של מערכות אלה לאתר תקלות במעגלים החשמליים הנבדקים. טענתה המרכזית של המבקשת הינה, כי בית משפט קמא התפרק משיקול דעתו באמצו ככתבן וכלשונן את מסקנותיו של היועץ המדעי שמינה מכוח סעיף 189 לחוק הפטנטים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין לקבל את עמדת המבקשת, המייחסת ליועץ המדעי תפקיד טכני גרידא של סיוע בגביית הראיות. היועץ המדעי אמור גם לייעץ לבית המשפט, והייעוץ יכול לעסוק גם בשאלות המהותיות העומדות על הפרק. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 189, לספק לשופט כלי עזר בעת ההכרעה בנושאים מקצועיים מורכבים המתעוררים בגדר התובענה, אשר נדרשת מומחיות מיוחדת לשם הבנתם וליבונם. סיפת הסעיף כוללת, אמנם, איסור בדבר השתתפות ישירה של היועץ בתהליך קבלת ההחלטה השיפוטית, ברם, סייג זה נוגע למצב דברים מתוחם ומוגדר, ואין משמעו כי בית המשפט מנוע מלסמוך את החלטתו על חוות דעת היועץ.
ג. אף לגופם של דברים, אין לשנות מן ההחלטה נשוא הבקשה. אין לומר כי רק מוצר שקיימת זהות גמורה בינו לבין המוגדר בתביעות הפטנט עולה כדי הפרה שלו. לסיום, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי מאזן הנוחות מצדיק את ביטול הצווים שהוצאו, באשר היא לא הצביעה על נזק כבד במיוחד או בלתי הפיך העלול להיגרם לה כתוצאה מהם.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ע. לויט למבקשת. 30.5.05).
בש"פ 4783/05 - מדינת ישראל נגד דב אברהם ומרדכי דן
*היענות להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים וסירוב להאריך את המעצר, באישום הכולל מספר נאשמים בעבירות זנות וסחר בנשים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה לגבי המשיב הראשון ונתקבלה לגבי המשיב השני). המשיבים ושלושה נאשמים נוספים, הואשמו בעבירות שונות ובכללן סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ואיומים. המשיב 1 הואשם גם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט ואילו המשיב 2 הואשם גם בסחר בנשים לעיסוק בזנות. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2004 התקיימו ארבע ישיבות הוכחות ובהן נשמעו עדויותיהן של שלוש מבין חמש המתלוננות. שמיעת ההוכחות נדחתה בשל חופשת השתלמות של שניים משופטי ההרכב, וחודשה רק בחודש אפריל 2005 אז התקיימו שתי ישיבות הוכחות. ביום 10.4.05 הוגשה בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. ביום 15.4.05 האריך ביהמ"ש העליון את מעצרו של המשיב 1 בהסכמתו, בשלושים ימים. המשיב 2 לא הסכים להארכת מעצרו והוחלט על הארכת מעצרו בשלושים ימים בלבד. בית המשפט קמא אף
ביקש לקבוע ישיבות הוכחות נוספות, אולם, המועדים שהוצעו על ידו לא התאימו ליומני באי-כוח הנאשמים. בבקשה הנוכחית מתבקשת הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. הבקשה נדחתה לגבי המשיב 1 ונתקבלה לגבי המשיב 2.
אין לקבל את טענות המשיבים באשר לעוצמת הראיות הקיימות כנגדם. בדיון בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, נקודת המוצא הנה כי התנאים הבסיסיים של המעצר, קרי, קיומה של עילת מעצר וקיומן של ראיות לכאורה מתקיימים. אשר לניהול ההליך - בעקבות ההחלטה האחרונה נראה כי בית המשפט קמא עושה מאמצים רבים לסיים את המשפט ובכלל זה קביעת ישיבות בתקופת הפגרה. המשיב 2 מואשם בעבירות קשות וחמורות של סחר בנשים ובעבירות של סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות. מעשיו מעידים על מסוכנותו הרבה, שאינה מאפשרת לשחררו גם כיום. באשר למשיב 1, בשלב זה של המשפט, לאחר שהיה נתון במעצר מזה כעשרה חודשים, ובמסגרת האיזון מחדש שעל בית המשפט לערוך בשלב זה, ראוי לשחרורו לחלופת מעצר. הוא לא היה בעל המכון לזנות אלא הועסק בו כשכיר, משך תקופה של חודש אחד בלבד, מתוכה עבד, לטענתו, רק עשרה ימים. למשיב זה גם אין מיוחסות עבירות של סחר בנשים, שהן העבירות היותר חמורות באישום זה.
(בפני: השופט עדיאל. עו"ד גב' דניאלה בייניש למבקשת, עו"ד אבי כהן למשיב 1, עו"ד ישראל קליין למשיב 2. 29.5.05).
בג"צ 4825/04 - מחמד חאלד עליאן ואח' נגד ראש הממשלה ואח'
*ביטול צו ארעי נגד בניית גדר ההפרדה בתוואי המתוכנן ממערב לרמאללה (בקשת המשיבים לביטול צו ארעי - הבקשה נתקבלה).
העתירה עוסקת בתוואי גדר ההפרדה הסמוך לכפר בודרוס (ממערב לרמאללה). בעתירה עומד צו ביניים ארעי, האוסר על המשיבים לעקור או להעתיק עצים בתחום תוואי הגדר, או לחסום את הגישה אליהם. בינתיים, נמשכה בניית הגדר במקטעים שאינם כרוכים בפגיעה בעצים. בדיון הציגו המשיבים שינויים שנעשו בתוואי המתוכנן, שמטרתם לצמצם את הפגיעה בשטחים החקלאיים של העותרים. בהמשך לכך, הוגשה בקשה מטעם המשיבים להסרת צו הביניים הארעי. בבקשה נמסר, כי ביחס לקטע אחד אותר תוואי חלופי לגדר ההפרדה, ואילו ביחס לקטע אחר לא אותר תוואי חלופי שיקיים את הדרישות ההנדסיות והבטחוניות הנחוצות לשיטת המשיבים, והם מבקשים לקיים את התוואי הנוכחי. הבקשה לביטול צו הביניים נתקבלה.
בנסיבות העניין, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. תוואי הגדר בנוי כבר באזורים הסמוכים, ובלא השלמת הקטע הנדון בעתירה תסוכל תכליתו. הפגיעה בעותרים, אף שאינה מבוטלת, אינה חריפה יתר על המידה. ישולמו דמי שימוש ופיצויים בגין הקרקעות שנתפסו, ובמקרה של קבלת העתירה ייעשה ככל הניתן להשבת המצב לקדמותו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, גב' נאור, גב' חיות ועדיאל. עו"ד גב' רונית רובינסון לעותרים, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 31.5.05).
בג"צ 3349/05 - אנדריי מזדיקוב נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*דחיית עתירה נגד חוקיות תקנה 204 לתקנות סדר הדין, שלפיה אין להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר, אלא ברשות ביהמ"ש (העתירה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד העותר ורעייתו. בית משפט השלום דחה את בקשת העותר לרשות להתגונן. טענותיו של העותר לפיהן לא קיבל את המסמכים שנדרשו לו לשם הגנתו לא נתקבלו. לגופו של עניין קבע בית משפט השלום כי דין הבקשה להידחות בשל היות תצהירו של העותר סתמי וכוללני, וכן, מחקירתו הנגדית עולה כי הגנתו היא הגנת בדים. בית המשפט המחוזי דחה
את ערעורו של העותר. בקשתו של העותר למתן רשות ערעור בביהמ"ש העליון נדחתה. בעתירה זו, מבקש העותר לקבוע כי תקנה 204 לתקנות סדר הדין לפיה "לא יתגונן הנתבע מפני תביעה [בסדר דין מקוצר] אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם", נוגדת את סעיפים 3 ו- 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינה עומדת בפיסקת ההגבלה בחוק היסוד ועל כן היא בטלה. העתירה נדחתה.
אין לקבל את טענות העותר ביחס לחוקתיות תקנה 204 לתקנות. מטרת התקנות העוסקות בסדר דין מקוצר היא לייעל את ההליכים, לטובת האינטרס הציבורי בהפחתת העומס על בתי המשפט, וזאת בתנאים המנויים בתקנה 202, אשר מטרתם להבטיח כי זכייתו של התובע בתביעתו לא תיעשה בשרירות ובלא בסיס מוצק להסתמך עליו. יתר על כן, אף במקרים בהם עומדת התביעה בתנאיה של תקנה 202 לתקנות, לא נשללת זכותו של הנתבע להציג את טיעוניו בפני בית המשפט, ויש בידו להגיש בקשת רשות להתגונן, כאמור בתקנה 204 לתקנות. כפי שנפסק פעמים רבות, די שיראה הנתבע שבידו הגנה אפשרית, ולוא בדוחק, על מנת שתינתן לו רשות להתגונן. הסדרים אלה משקפים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין זכות הגישה של הנתבע לבית המשפט, ואין מקום לומר כי הוא אינו מידתי.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, גב' חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דויטש יורי לעותר. 19.5.05).
בש"פ 3991/05 - מדינת ישראל נגד יהודה אוחיון
*חלותו של סעיף 80 לחסד"פ שלפיו הזכות לעיין ב"חומר חקירה" אינה חלה על ראיות הבאות לסתור טענת הנאשם שהתובע לא יכול היה לצפות מראש (הערר נתקבל בחלקו).
המשיב עומד לדין באשמת רצח משולש ועבירות נוספות. ראיה חשובה בתיק היא בדיקת דנ"א בכובע שבו נעטפו אקדחים ששימשו לביצוע הרצח. הדנ"א נמצא תואם את הפרופיל הגנטי של העורר. המשפט מצוי בפרשת ההגנה, ובעדותו מסר המשיב גירסה שלא מסר בחקירותיו, לפיה נתבקש על-ידי אדם שאינו עוד בחיים להכין כובעי גרב, ובמהלך הכנתו של כובע הגרב חבש אותו על פניו, ומכאן ממצא הדנ"א. בעדותו התייחס המשיב גם לתיק רצח אבי גליקרוב חודשים אחדים לפני כן, בו נחשד המשיב. התיק ההוא לא הבשיל לכלל כתב אישום. התביעה הודיעה, בעקבות עדותו של המשיב בחקירה הראשית, על כוונתה לעשות שימוש בראיות הזמה מתיק גליקרוב, והמשיב ביקש לעיין בחומר החקירה מאותו תיק. בהחלטתו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה וקבע כי 153 מסמכים מתיק גליקרוב הם "חומר חקירה". עוד קבע, כי אין המדובר ב"הפתעה", שהיא תנאי להפעלת סעיף 80 לחסד"פ שלפיו הזכות לעיין בראיות התביעה, "אינן חלות על ראיות הבאות לסתור טענת הנאשם שהתובע לא יכול היה לצפותה מראש". הערר נתקבל בחלקו.
גם כאשר בסעיף 80 עסקינן, דבר לנו עם סעיף בן ארבעים שנה, שנחקק לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפני שלבים חדשים בהתפתחות האקלים המשפטי המרחיב לעניין זכויות הנאשמים, לרבות באשר לזכות העיון לפי סעיף 74. בתיק דנא קשה לומר שהיתה לתביעה הפתעה "אסטרטגית". פרשת גליקרוב היתה על הפרק בחקירה. הכללים הנוהגים לעניין חומר חקירה לפי סעיף 74 נועדים להשיג הוגנות כלפי הנאשם, מתוך הגישה כי ככלל עוצמתה של התביעה רבה משלו, וראוי שהגנתו תוכל להתבסס על כל חומר רלבנטי. על יסוד אלה הוחלט לבדוק את רשימת המסמכים הנוגעים לפרשת גליקרוב שאושרו למסירה על ידי בית המשפט המחוזי, ולאחר העיון צומצמה
הרשימה, ואושר כלילתם של מסמכים הנראים נוגעים, ולו גם במעט, לנושאים שאליהם בדעת התביעה להידרש במגמת ההזמה, ומנגד הוצאתם של מסמכים שאינם באים לכאורה בגדרי האמור.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אורי כרמל, שלוה לוין וגב' דלית שרון לעוררת, עוה"ד משה גלעד ויובל זמר למשיב. 30.5.05).
רע"א 1873/05 - יצחק דואק ומקור השיווק דואק בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני של הקפאת הליכים נגד ערבים כל עוד לא מוצו הליכי פרעון החוב בתיק הכינוס נגד חברה שהיא החייבת העיקרית. *מילוי התנאים של סעיף 8 לחוק הערבות המונע מהבנק לתבוע את התשלום מן הערבים ללא שדרש זאת תחילה מן החייב העיקרי (הבקשה נדחתה). בקשת המבקשים למתן סעד זמני המורה על הקפאת כל ההליכים המתנהלים נגדם בבתי המשפט ובלשכות ההוצאה לפועל כל עוד לא מוצו עד תום הליכי פירעון החוב במסגרת תיק כינוס המתנהל כנגד המשיבה 3 (להלן: החברה), נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. על כך התבקשה רשות ערעור. הבקשה נדחתה.
נגד המבקשים תלויים ועומדים שני פסקי דין חלוטים, מהם עולה כי הם חבים סכומי כסף ניכרים לבנק. לגירסת המבקש, על הבנק לפעול תחילה נגד החברה, שהינה החייב העיקרי, טרם נקיטת הליכים נגדו. אין לקבל טענה זו. לאור העובדה שהמבקש מחזיק 67 אחוזים ממניות החברה, נחשב הוא ל"בעל עניין" בחברה כהגדרתו בחוק ניירות ערך. לפיכך, הוא אינו נכלל בהגדרת "ערב יחיד" בהתאם לאמור בסעיף 19 לחוק הערבות. במצב דברים שכזה, אין הוא נהנה מן ההסדרים השונים שבחוק הערבות ביחס לערב יחיד. אמנם, בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הערבות אין הבנק רשאי לדרוש את מילוי הערבות מן הערבים, בלא שדרש זאת תחילה מן החייב העיקרי. ברם, בכדי לקיים את הוראות הסעיף, די שתישלח התראה לחייב העיקרי זמן קצר בלבד לפני פנייה לערב ואין כל צורך בנקיטת הליכים משפטיים נגד החייב העיקרי. בענייננו, לא רק שנעשתה פנייה קודמת לחברה, אלא אף הוגשה תביעה נגדה ונגד הערבים, אשר נסתיימה בפסק דין שהפך חלוט. משלא עמדה החברה בתשלום החוב הפסוק החל הבנק לנקוט הליכים כנגד הערבים. לאור האמור, אין בסעיף 8 לחוק הערבות כדי לסייע למבקשים.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ב. גרינברג וא. שרקון למבקשים, עו"ד מ. האן מרקוביץ למשיבים. 30.5.05).
רע"פ 3878/05 - יעקב בנגוזי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על עונש מאסר בעבירות תעבורה, כאשר הנאשם לא היה מיוצג וביהמ"ש לתעבורה הבהיר לו כי הוא עומד בפני עונש מאסר ומן הראוי שיהיה מיוצג ע"י סניגור (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. הוא לא היה מיוצג, הודה והורשע בדין. בית המשפט הציע למבקש להתייעץ עם עורך דין בטרם ייגזר דינו, אך הוא עמד בסירובו לקבל יעוץ משפטי. בית המשפט גזר, את דינו למאסר בפועל של שנה, הפעיל בחופף מאסר על תנאי של שנה וגזר לו שנה מאסר על תנאי ופסילה ל-3 שנים. בערעור לבית המשפט המחוזי ביקש בא-כוח המבקש להורות על הגשת תסקיר וביהמ"ש נעתר לבקשה. בתסקיר שהוגש הומלץ להימנע משליחתו של המבקש למאסר בפועל. ביהמ"ש דחה את ערעורו של המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בית המשפט קבע כי גם לאחר עיון בתסקיר, אינו רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, התואם את מדיניות הענישה המקובלת והראויה. המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין בבית המשפט לתעבורה, עקב העובדה שלא היה מיוצג ולפיכך לא השכיל להבין את חומרת המעשה המיוחס לו ואת תוצאות הודייתו בו. אשר לגזר הדין, טוען המבקש כי הוראת בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מבחן בעניינו, ומנגד, אי-קבלת המלצות התסקיר, משקפים סטייה חמורה מהליך שיפוטי
ראוי. כן מדגיש הוא את נסיבותיו האישיות המיוחדות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נכון הוא כי כאשר נאשם עומד בפני בית המשפט ללא ייצוג, חלה על בית המשפט "חובה מוגברת" להגן על זכויותיו, בין היתר בדרך של מתן הסבר, הדרכה והנחייה לגבי משמעות ההליך המתנהל נגדו והשלכותיו. בענייננו, בית המשפט לתעבורה הסביר למבקש הסבר היטב את מצבו, וציין בפניו כי הוא עומד בפני עונש מאסר, ושב והציע לו להתייעץ עם עורך דין בטרם יגזור את דינו. במצב דברים זה, נתמצתה חובתו של בית המשפט להגן על זכויותיו הדיוניות של הנאשם הבלתי מיוצג. גם לענין גזר הדין, דינה של הבקשה להידחות. כלל הוא כי לא תינתן רשות ערעור בעניינים של חומרת עונש, אלא במקרים חריגים ומיוחדים. מקרה זה אינו נכלל בגדר עניינים אלה. העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. יתר על כן, היא משקפת התייחסות של ביזוי החוק וצווי בית המשפט. עניינו של המבקש חמור פי כמה, נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רשיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה בזמן פסילת רשיון. בסופו של דבר, בית המשפט הסתפק בהטלת 12 חודשי מאסר בפועל על המבקש בחופף לתקופה זהה שנגזרה עליו בגין הפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' רות עזריאלנט למבקש, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 26.5.05).
ע.פ. 302/04 - אריאל ארונוב נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בגרימת חבלה בדקירות סכין, כאשר מדובר בעבריין צעיר ללא עבר פלילי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
סכסוך בשעות הקטנות של הלילה, שראשיתו קטטה בין המערער לבין מי שהחלו לאכול מפירות חנות ירקות בה עבד, התחדש מאוחר יותר באותו לילה; המתלונן וחבריו חזרו למקום, שבה והתפתחה קטטה ובה דקר המערער את המתלונן בבטנו בסכין מטבח המשמשת לחיתוך אבטיחים, וחבל בו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי עיין בתסקיר שירות המבחן וציין בגזר הדין את רקעו המשפחתי הקשה של המערער, בכור במשפחה שבה האב חרש אילם והאם סובלת מקשיי ראיה חמורים. עוד הזכיר, כי הנאשם הביע צער על מעשיו. בסופו של יום, גזר ביהמ"ש על המערער 27 חודשי מאסר, מהם תשעה לריצוי בפועל, וזאת בנוסף לפיצויים של 2,500 ש"ח למתלונן. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
שירות המבחן הגיש לאורך התקופה שלושה תסקירים. כחוט השני מודגשות בהן הנסיבות הקשות במיוחד של המשפחה. לימים החל המערער, בעקבות שיחות עם שירות המבחן בהשתתפות בקבוצה טיפולית, שעניינה כלים לשליטה בכעסים, אשר כללה 15 מפגשים שבועיים, ושירות המבחן התרשם לטובה מן התהליך שעבר. בנסיבות המיוחדות של המערער ושל המקרה, יש להיעתר לערעור. אכן, מערכת בתי המשפט נתקלת דבר יום ביומו, ב"תת תרבות הסכין" וחובתה להחמיר בענישה בה. אך מה שמטה את דינו של המערער לזכות, הוא עברו הנקי עד לביצוע העבירה, גילו הצעיר, מעט לאחר הבגירות, נסיבות העבירה שכללה מרכיב של התגרות מסויימת מצד אחרים, נסיבותיו המשפחתיות הקשות מאוד של המערער, הודאתו והחרטה שהביע, וההליך השיקומי רב המפגשים והאינטנסיבי שעבר בשירות המבחן. מכלול הנסיבות הללו מצדיק העמדת העונש על 6 חדשים מאסר שירוצו בעבודות שירות.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד מוטי לוי ודניאל דוד למערער, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 25.5.05).
רע"א 3110/04 - יהודית דוד ואח' נגד ירדנה מלצר ואח'
*אישור נוסחה של "פסיקתא" כפי שהוגשה לחתימה על ידי הצד שלזכותו ניתן פסה"ד (הבקשה נדחתה).
הפרשה נשוא בקשה זו עניינה בהסכם למכירת דירה שנחתם בין המבקשים למשיבה 1 (להלן: המשיבה) בשנת 1991, ולשאלה האם ההסכם הופר על ידי מי מהצדדים. בית משפט השלום קבע כי המשיבה הפרה את החוזה וחייב אותה לשלם למבקשים פיצוי מוסכם מופחת. המשיב 2, עו"ד עדיני, חוייב להשיב למשיבה את הסכום בו חוייבה, וזאת במסגרת הודעת צד ג'. על פסה"ד ערער, בין היתר, עו"ד עדיני, על חיוב המשיבה 1 בתשלום הפיצוי וחיובו שלו להשיב לה סכום זה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא היתה הפרה של ההסכם ולכן גם לא היה מקום לחיוב בפיצוי המוסכם. לאחר מתן פסק הדין פנה עו"ד עדיני לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתה. בית המשפט קיבל את הבקשה וחתם על הפסיקתה כפי שהוגשה על ידי עו"ד עדיני. בין היתר נקבע בפסיקתה כי "פסק דינו של בימ"ש קמא, והחיובים שהוטלו בו לטובת המערערים... מבוטלים... סכומים ששולמו... על פי פסק הדין שבוטל בערעור זה, יוחזרו למי ששילם סכומים אלה". לטענת המבקשים, מאחר שהמשיבה לא ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום, פסק דין זה, ככל שהוא קובע את חיוביה כלפיהם, נותר על כנו. לכן, הם טוענים, בית המשפט שלערעור לא היה מוסמך לפסוק השבת הסכומים ששילמה המשיבה למבקשים. ומעבר לכך, לשיטתם, לא ניתן היה להידרש לסוגיית ההשבה לראשונה בפסיקתה לאחר שהנושא לא הוזכר ולא נידון בפסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הפסיקתה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי יש בה כדי לשקף כראוי את התוצאה האופרטיבית של פסק דינו. ערעורו של עו"ד עדיני התייחס הן לחיוב המשיבה בתשלום הפיצוי המוסכם, חיוב ממנו נבע חיובו שלו הוא, והן לעצם חיובו הוא. בית המשפט קבע באופן מפורש כי המשיבה לא הפרה את החוזה וכי לא היה מקום לחייבה בתשלום פיצויים. מכאן, שאין לקבל טענת המבקשים כאילו פסק דינו של בית משפט השלום נותר על כנו בכל הנוגע לחיובי המשיבה כלפיהם, מה גם שהמשיבה היתה צד להליכים בפני בית המשפט המחוזי, והצטרפה בכתב התשובה שלה לטענות עו"ד עדני ביחס לפסק דינו של בית משפט השלום.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 31.5.05).
בע"מ 658/04 - אברהם צויגנבוים נגד יהודה נאור ואח'
*הצדדים בהליכים אזרחיים רשאים היו לוותר על סדרי דין ולוותר על חקירתו של מומחה, וממילא רשאי היה ביהמ"ש ליתן פס"ד בהיעדר הצדדים לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש נגד המבקש שטר לביצוע בלשכת הוצל"פ ברחובות. המבקש הגיש התנגדות בטענה כי החתימה על השטר מזוייפת. משהצדדים הם בני משפחה, נדונה ההתנגדות בבימ"ש למשפחה. על יסוד הסכמת הצדדים החליט ביהמ"ש למנות מומחה, אשר חוות דעתו תכריע באופן מוחלט. אם יקבע כי החתימה מזוייפת, התביעה תדחה, ואילו אם יקבע כי היא אינה מזוייפת, תתקבל התביעה במלואה. המומחה הגיש חוו"ד לפיה החתימות הן אמיתיות. על יסוד חווה"ד נתן ביהמ"ש למשפחה פס"ד בהיעדר הצדדים, לפיו, הליכי ההוצל"פ יימשכו כסדרם. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד שניתן בהיעדר הצדדים, בטענה כי כאשר קיבל את חוו"ד המומחה, היה בכוונתו להגיש למומחה שאלות הבהרה, ואם יהיה צורך בכך, לבקש לחקור את המומחה. ביהמ"ש למשפחה דחה את בקשת ביטול פסה"ד וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
הצדדים בהליכים אזרחיים רשאים להתנות על סדרי הדין בתנאי שאין הדבר פוגע בתקינות ההליכים. אף שבדרך כלל שמורות לבעלי הדין זכויות דיוניות להעמיד חוות דעת מומחה במבחן שאלות הבהרה וחקירה נגדית, הם רשאים לוותר על זכויות
דיוניות אלה ולקבוע מתכונת דיונית משלהם. בהקשר זה רשאים לוותר על חקירתו של המומחה ועל הצגת שאלות הבהרה בפניו. כך עשו הצדדים במקרה זה. בנסיבות אלה, לא יכול צד להסכם הדיוני, אשר לימים אינו מרוצה ממסקנות חווה"ד, להתעלם מההסכם ולפעול באורח חד צדדי לשינוי בסיס חווה"ד ומשקלה לצורך ההכרעה במחלוקת.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נעם לאונר למבקש, עו"ד משה אשורי למשיב. 31.5.05).
ע.פ. 783/04 - ירון בלנק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בביצוע עבירות מין בקטינים שגילו לנאשם תוך כדי שיחות באינטרנט שיש להם נטיות הומוסקסואליות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהיה בן 23 בעת ביצוע העבירות, נהג ליצור קשר עם נערים צעירים בגילאי 13 עד 16 דרך רשת האינטרנט, באתרים של נוער הומוסקסואלי. תוך כדי השיחות עם הקטינים, 11 במספר, חשפו הנערים בפני המערער את לבטיהם בנוגע לזהותם המינית, ובין היתר, את חששם כי הדבר ייוודע לבני משפחותיהם. המערער ניצל את פתיחותם של הקטינים כלפיו, וכדי לאלצם לקיים עמו יחסי מין, הוא איים עליהם כי אם לא ייענו לו, יחשוף בפני בני משפחותיהם את נטיותיהם המיניות. לצורך מעשה הסחיטה, השתמש בתוכנות בלתי חוקיות כדי לגלות פרטים אישיים על זהות אותם קטינים, אשר הוטעו לחשוב כי השיחות עימם באינטרט הן אנונימיות. במספר מקרים הובילו מעשי המערער לקיום יחסי מין עם נערים שטרם מלאו להם 16. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 14 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אף שהעונש שנגזר על המערער אינו קל ואף נוטה לחומרה, לא יהא זה נכון להתערב ולהקל בעונש. מעשיו של המערער הם קשים, מחפירים, והרסניים וכוונו כלפי קבוצה גדולה של נערים צעירים שהפכו קרבנותיו. מעשיו של המערער בנערים הסבו להם, בלא ספק, נזק נפשי רב ביותר, ואפשר בלתי הפיך. למעשים מסוג זה נדרש עונש מופלג, אשר יבטא את עוצמת ההוקעה הנדרשת בגינם, ואף ירתיע את העבריין הפוטנציאלי מלבצעם. דברים אלה נאמרים מתוך מודעות מלאה לגורמים שונים לקולא הפועלים במקרה זה, ובהם גילו הצעיר של המערער, העובדה כי זו לו ההתקלות הראשונה עם החוק הפלילי, העובדה כי הוא סובל מהפרעה אישיותית קשה ומקווים חולניים באישיותו המחייבים גישה טיפולית, וכי התחרט על מעשיו.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'ה, לוי, גב' ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ששי גז וקובי בן שעיה למערער, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 19.5.05).
רע"א 2284/05 - רגומי 1978 בע"מ נגד אמנון שלוס ותמר דבורה שלוס
*הוראה על גילוי מסמכים ע"י הנתבעים, בתובענה שהוגשה בהמרצת פתיחה לסעד הצהרתי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת, שהינה נושה של המשיב מכוח פס"ד חלוט, פנתה לביהמ"ש המחוזי בתובענה לסעד הצהרתי לפיו המשיב הינו הבעלים של מחצית הזכויות בדירה בה הוא מתגורר עם רעייתו, המשיבה. בעבר היתה הדירה רשומה ע"ש שני בני הזוג בחלקים שווים. בשלב מסויים, לאחר שניתן פסק הדין נגד המשיב לזכות המבקשת, העביר המשיב את חלקו בדירה למשיבה. בגדרו של ההליך נתבקש ביהמ"ש ע"י המבקשת להורות למשיבים למסור לעיונה מספר מסמכים המצויים ברשותם או בהישג ידם. (להלן: הבקשה המקורית). הבקשה נדחתה, בנימוק שהצו המבוקש גורף מדי בהתחשב בעובדה שהמבקשת בחרה לנקוט הליך של המרצת פתיחה. ביהמ"ש הוסיף, כי קיים ספק לגבי הרלוונטיות של חלק מהמסמכים להוכחת התובענה. המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר, במסגרתה עתרה, באופן חלופי, למתן צו ספציפי, הממוקד בשני פריטים בלבד: "שטר המכר" של רכישת הדירה ע"י שני המשיבים; קובץ
המסמכים לפיהם העביר המשיב למשיבה ללא תמורה את זכויותיו בדירה (להלן: הבקשה החלופית). בימ"ש קמא קבע, כי אין עילה לשנות מהחלטתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המסמכים המבוקשים עשויים לשפוך אור על כוונתם של המשיבים בעת שרכשו את הדירה ורשמוה ע"ש שניהם, וחשוב מכך, על טיבה ותכליתה של העברת הזכויות המאוחרת מן המשיב למשיבה. המענה העיקרי שבפי המשיבים לבקשת רשות הערעור הינו, כי לאור טיבו של הליך המרצת הפתיחה, בעל דין הבוחר לנהל את התובענה בדרך זו מגלה דעתו, כי תצהירו כולל את כל ההוכחות אשר יקנו לו את הסעדים המבוקשים. ברם, בפסיקה הובעה הגישה, כי עצם קיומה של מחלוקת עובדתית אינו פוסל את האפשרות לניהול ההליך בדרך של המרצת פתיחה, ובלבד שהמחלוקת אינה מסובכת יתר על המידה. בהתחשב בכך, רשאי ביהמ"ש הדן בהמרצת פתיחה להתיר הבאת ראיות נוספות מעבר לתצהירים ואף להעיד עדים. בין יתר האמצעים שניתן לנקוט, מצויים הליכי הגילוי והעיון, המוסדרים בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנות אלו חלות לגבי כל סוגי התובענות, לרבות המרצת פתיחה, ולא רק לגבי תביעה רגילה. השגותיה של המבקשת אינן מופנות רק כלפי ההחלטות הדוחות את הבקשה החלופית, אלא אף כלפי ההחלטה בה נדחתה בקשתה המקורית, ככל שהיא נוגעת לקבוצה מסויימת של מסמכים במסמכים המצויים במשרדו של עוה"ד שטיפל בעסקת רכישת הדירה ע"י המשיבים. מכיוון שגם מסמכים אלו עשויים להכיל מידע בעל רלוונטיות רבה למחלוקת שבין הצדדים, ומאחר שניתן להניח כי אין מדובר בכמות גדולה של מסמכים, יש לקבל את הערעור אף בסוגיה זו.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ר. נבון למבקשת, עו"ד א. הראל למשיבים. 22.5.05).
רע"א 11191/04 - עיריית מודיעין נגד התאחדות הקבלנים הארצית ואח'
*השתק עילה" הנובע מפס"ד שניתן בתובענה למתן פס"ד הצהרתי (הבקשה נדחתה).
התביעה שבמסגרתה הוגשה בקשת רשות ערעור זו היא "סיבוב שני" בסכסוך שבמרכזו עומד רצונה של עיריית מודיעין לגבות "אגרת חיבור מים" מהמשיבות 11-2 (להלן: הקבלנים). דרישת העירייה לתשלום האגרה התייחסה לחיבורי מים שנעשו במסגרת תכנית בניה שביצעו הקבלנים בתחום עיריית מודיעין. בהליכים הקודמים שנפתחו בהליך של המרצת פתיחה והגיעו עד לעתירה לדיון נוסף, נקבע כי העירייה אינה זכאית לגבות את דמי האגרה. בהליכים המתנהלים כעת, תובעות המשיבות את השבת כספי האגרה שנגבו שלא כדין. העירייה סירבה להשיב את הכספים והקבלנים הגישו תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. במסגרת הליכים אלו מבקשת העירייה לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף טענות לפיהן היא זכאית לגבות את דמי האגרה מכוח סעיפי חוק נוספים, מלבד סעיף 20 לחוק לפקודת העיריות, שהיה מוקד הדיון הקודם. כן ביקשה העירייה להוסיף לכתב ההגנה טענות הגנה לפיהן היא פטורה מלהשיב את הכספים. רשם ביהמ"ש המחוזי התיר את התיקונים. ביהמ"ש המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעור הקבלנים. טענות ההגנה לפיהן העירייה פטורה מהשבה הותרו, בעוד שהטענות לפיהן העירייה מוסמכת היתה לגבות את הכספים לא הותרו, בשל השתק עילה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לטענת העירייה, פסק דין הצהרתי אינו יוצר השתק עילה. אין צורך כאן להתייחס לסוגיה של מעשה בית דין בהקשר של פסקי דין הצהרתיים, נושא בו קיימות מספר גישות. בענייננו, אין ספק שלא ניתן לפתוח מחדש את השאלה עצמה שנדונה בתובענה להצהרה, היינו, אם הקבלנים חייבים בתשלום האגרה. גישה אחרת היתה מרוקנת את
התובענה להצהרה מכל משמעות, ונוגדת לכלל של מעשה בית-דין, אשר התקבל במשפטנו זה מכבר. בקשת העירייה לרשות ערעור אינה מעוררת איפוא כל שאלה משפטית חשובה שטרם הוכרעה, ודינה להדחות.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד משה זוהרי למבקשת. 19.5.05).
רע"א 1902/05 - ניר דהן ואח' נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) ואח'
*דחיית בקשה למינוי מומחים רפואיים בפגיעה בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, עד לאחר שהמוסד לביטוח לאומי יקבע את דרגת הנכות הצמיתה של התובע (הבקשה נדחתה).
המבקש נפגע ביוני 2002 בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה. זמן קצר לאחר התאונה הגיש נגד המשיבות תביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במקביל הגיש תביעה למל"ל, שקבע למבקש נכויות זמניות בשיעורים שונים. לאחר קביעת שיעור הנכות עד סוף שנת 2005 עתר המבקש לביהמ"ש בבקשה למינוי מומחים בתחומים רפואיים שונים. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקובעו כי "אם נקבעה נכות רפואית זמנית, סביר להניח כי המצב הרפואי אינו בשל לקביעת נכות סופית", ולכן "ראוי להמתין לקביעת נכות רפואית צמיתה על ידי הוועדות הרפואיות המתאימות של המל"ל, באופן שקביעה זו תחייב לצורך ההליכים כאן לפי סעיף 6ב [לחוק הפיצויים]". המבקש טוען כי חלפה תקופה ארוכה מאז אירוע התאונה ועד עתה, ללא קביעת דרגת נכות צמיתה, והחלטתו של ביהמ"ש תוביל להקפאת ההליכים המשפטיים בעניינו עד לתחילת שנת 2006, עת ישוב המל"ל לדון בנכותו, וגם אז אין ערובה כי תקבע למבקש נכות צמיתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לתמיכה בבקשתו נשען המבקש בעיקר על רע"א 1619/93 - פ"ד מז(4) 89 (להלן: עניין טטרו) שם נקבע כי במצב בו תאונת דרכים היא גם תאונת עבודה, סעיף 6ב אינו מטיל על הנפגע חובה למצות את זכויותיו מול המל"ל בטרם יעמוד על זכויותיו בביהמ"ש. משכך, "דרך המלך" לבחינתה של הנכות הרפואית של הנפגע היא סעיף 6א, בעוד סעיף 6ב אינו אלא חריג לה. בניגוד לחששות שהועלו בעניין טטרו, לפיהן קביעת זכאותו של הנפגע במל"ל תהא מלווה בהליכים משפטיים ארוכים לבירור זכויותיו של הנפגע כנפגע תאונת עבודה, המל"ל אינו כופר בזכאותו של המבקש בענייננו. קביעתה של נכות צמיתה למבקש תלויה במצבו הבריאותי ועתידה להתקבל כאשר מצבו יאפשר זאת. אמנם, לא מדובר בשבועות ספורים, אך מנגד גם לא מדובר בתקופה ארוכה המצדיקה התערבות בשיקול דעתה של הערכאה המבררת. יתירה מכך, הנזק הרפואי טרם נתגבש ואין טעם במינוי מומחה מטעם ביהמ"ש כבר עכשיו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מטאנס שאער למבקשים, עו"ד מ. עבדי ואח' למשיבים. 26.5.05).
רע"א 3971/04 - ד"ר רם מודן נגד מכבי שירותי בריאות
*ביטול פסק בורר בעילה שהפסק נוגד את תקנת הציבור, כאשר הבורר פסק כי טיפול בלתי נאות במטופלות ו"תיקון" נוסח של מסמכים רפואיים ע"י רופא אינם מגיעים כדי "הפרה רצינית" של הסכם עבודה בין הרופא וקופת החולים בה הועסק (הבקשה נדחתה). המבקש עבד כרופא נשים אצל המשיבה והיה קשור עימה בהסכם מיום 21.8.83 (להלן: ההסכם). עקב מערכת יחסים עכורה בין הצדדים, ולנוכח תלונות של מטופלות, מינתה המשיבה ועדת בירור מקצועית, וזו הגיעה למסקנה, כי המבקש אינו עומד בדרישותיה המקצועיות של המשיבה. אי לכך הודיעה המשיבה למבקש על הפסקת עבודתו. המבקש עתר לביטול ההודעה לביה"ד של המשיבה, הפועל כמוסד בוררות, וביה"ד דחה את טענותיו של המבקש. הלה ערער על פסק הבוררות ובהסכמתם של הצדדים, מונה שופט בדימוס (להלן: הבורר) לדון בערעור. הבורר קיבל את הערעור והצהיר, על בטלות הודעתה של המשיבה להפסקת ההתקשרות עם המבקש. המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי לביטולו של פסק הבוררות. הבקשה הסתמכה על נימוקו של הבורר, לפיו חומרתן של הפרות המבקש אינה מגעת, כדי "הפרה רצינית", שבגינה ניתנת למשיבה, לפי
ההסכם, הזכות לסיים את ההתקשרות. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי מדובר בהפרות שחומרתן מגעת כדי "הפרה רצינית", כגון, אי הקפדה על תיעוד הביקורים במרפאה; טיפול בלתי נאות במטופלות; "תיקון" נוסח של מסמכים רפואיים של בית-חולים וכד', ובנסיבות מעין אלה, יש לבטל את פסק הבוררות, בהיותו "נוגד את תקנת הציבור" כאמור בסעיף 24 (9) לחוק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא, שבימ"ש רשאי לבטל פסק בוררות, אשר תוכנו נוגד את תקנת הציבור. צדק ביהמ"ש המחוזי בביטול קביעת הבורר, לפיה אין לראות במעשים שיוחסו למבקש כ"הפרה רצינית" של הסכם הקיים בין רופא לקופת חולים, המעסיקה אותו. המבקש פעל בניגוד לעקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה, בין שעניינם ביחסים שבין רופא וחולה ובין אם האמור בעקרונות ובערכים אשר ראוי, כי יתקיימו בתחום הרפואה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דני ון בירן למבקש, עוה"ד עזגד שטרן ואסף רנצלר למשיבה. 22.5.05).
ע.פ. 498/05 + 11917/04 - מיכאל נורדיקצי נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירות של תקיפה וחבלה בנסיבות מחמירות של הנאשם בבת זוגו בהיותו בגילופין (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, במעשי תקיפה של בת זוגו ואיומים כלפיה, בשני אירועים שונים, תוך ביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי עובדות האישום הראשון, בתאריך 26.10.02, בחזרו לביתו ממסיבת יום הולדתו של אביו, כשהוא שתוי, האשים את המתלוננת כי "החיים שלו לא טובים" ותקף אותה. על פי עובדות האישום השני, עת חגג הנאשם את יום הולדתו, שתה אלכוהול במהלך הערב ולאחר שעזבו האורחים את דירת בני הזוג האשים את בת זוגו, שהיתה אז בשבוע ה - 36 להריונה, ש"החיים שלו לא בסדר", חבל בה חבלות חמורות, והחל לחנוק אותה כשהוא מאיים עליה שיהרגה. המתלוננת הועברה לבי"ח כשהיא סובלת משטפי דם קשים, וכתוצאה מהמכות ילדה את תינוקה שבועיים לפני הזמן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 14 חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי. ערעור המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולתו נתקבל.
מדובר באירוע קשה ואכזרי, כאשר המערער מכה וחובל בבת זוגו ללא רחם, תוך התעלמות ממצבה המיוחד בהיותה בסוף חודשי הריונה, סמוך ללידה. האירוע, כשלעצמו, מצביע על מסוכנותו של המערער בהיותו בגילופין, שאז הוא חסר כל שליטה על מעשיו. בהיותו רופא, הוא מודע למצבו ולתגובות שגורמת לו השפעת האלכוהול. ביהמ"ש מחוייב להחמיר בענישה, גם כאשר מדובר באנשים נורמטיביים, שתרומתם לחברה גדולה, כפי שגם יוחס למערער. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש נוהג למצות את הדין כערכאת ערעור יועמד העונש על מאסר בפועל של שנתיים.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, לוי, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד גב' חגית לרנאו חגית למערער, עו"ד אסף רוזנברג למשיבה. 19.5.05).
בג"צ 5157/04 - א.ר.מ. ריסוסים ועבודות חקלאיות בע"מ נגד שר החקלאות ואח'
*הפחתה במספר ההיתרים לעובדים זרים שניתנו לעותרת העוסקת בתחום החקלאות (העתירה נדחתה).
העותרת הינה חברה פרטית העוסקת בחקלאות עבור עצמה ובמתן שירותי עיבוד חקלאיים לאחרים והיא מעבדת למעלה מ- 3,000 דונם של מטעים. העותרת טוענת כי נגרם לה נזק רב בעטייה של החלטת המשיבים להקטין את מכסת העובדים
הזרים שמותר לה להעסיק ל- 22 עובדים במקום 45. ההחלטה עומדת, לטענתה, בניגוד לקריטריונים שנקבעו ופורסמו על ידי משרד החקלאות והיא יוצרת אפליה אסורה בין העותרת לבין מעסיקים אחרים. בתגובתה פירטה המדינה בהרחבה את נוהל הקצאת ההיתרים לעובדים זרים, על בסיס החלטות הממשלה והמדיניות הנוהגת בעניין. לטענתה, מספר ההיתרים שהוענקו לעותרת עולה בקנה אחד עם נהלים וקריטריונים שנקבעו בעניין זה. העתירה נדחתה.
מדובר בסוגייה מורכבת של הקצאת עובדים זרים בתחום החקלאות, המעוררת שאלות מקצועיות קשות ומחייבת מענה במישורים שונים ע"י מומחים לדבר. הענקת ההיתרים נעשית ע"י הגורמים המוסמכים במשרד החקלאות ובמשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה. המשיבים פעלו על פי החלטות הממשלה, ועל פי מדיניות לגיטימית שיושמה באופן שוויוני לגבי העותרת. אין בסיס לטענתה של העותרת כי הופלתה לרעה לעומת מעסיקים אחרים.
(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד גב' נירה להב ואברהם סלונים לעותרת, עו"ד יובל רויטין למשיבים. 23.5.05).
בג"צ 3445/05 - מסעדת סושימאי 2004 בע"מ נגד משרד התעשיה - יחידת הסמך ואח'
*סירוב לבקשה להקצות היתרים לעובדים זרים בענף המסעדות האתניות, כאשר הבקשה הוגשה לאחר המועד שנקבע להגשת הבקשות (העתירה נדחתה).
בעיתונות ובאינטרנט פורסמה מודעה המודיעה על אפשרות הגשת בקשות למתן היתרים להעסקת עובדים זרים בענף המסעדות האתניות לטבחים זרים, עד ליום 23.11.04. המועד הוארך עד ליום 15.2.05. לשנת 2004 ניתן לעותרת היתר להעסקת שישה עובדים זרים, שתוקפו פג ביום 31.12.04. העותרת פנתה ביום 3.3.05, לאחר המועד להגשת הבקשות, ובקשתה נדחתה. לטענת העותרת, אי הענות לבקשתה לוקה בחוסר סבירות, בפרט לאחר שעשתה כל מאמץ לקליטת עובדים מקומיים. בתשובת המשיבים נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה. מדיניות הממשלה היא לצמצם את מספר העובדים הזרים בארץ, ועקרון השיויון מחייב קביעת מדיניות ברורה וחד משמעית של עמידה דקדקנית על הגשת הבקשות במועד. לבסוף מציינים המשיבים כי הלכה למעשה מועסקים אצל העותרת שמונה עובדים זרים, וזאת בלא שניתן לה היתר להעסקתם לשנת 2005. העתירה נדחתה.
אין לאדם זכות מוקנית להעסקת עובדים זרים, ואפשרות ההעסקה ומידתה תלויות במדיניות הממשלה העשויה להשתנות מעת לעת, וכמובן בעמידה בתנאים הנקבעים לעניין זה. בהקצאת עובדים על הרשות לוודא כי המבקשים היתר הגישו בקשתם בהתאם לנדרש בנוהל ובמועדים שנקצבו לכך. אין גם להתעלם מכך שהמשיבים פנו בבקשה כי תאושר להם העסקת עובדים זרים, בעודם מעסיקים עובדים ללא היתר כדין לאחר שתמו מועדי ההיתר.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, רובינשטיין, גב' חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבו האני שפיק לעותר, עו"ד גב' דנה מנחה למשיבים. 19.5.05).
רע"פ 4074/05 - ירון זיני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים תוך כדי חציית קו הפרדה לבן (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ביום 31.5.02 בסביבות השעה 00:03 לפנות בוקר, ברכב מסוג מיצובישי מסחרי, לכיוון היישוב אלעד, לאחר שהיה ער למעלה מ-20 שעות. מזג האוויר היה נאה והראות טובה, הכביש תקין ויבש ושדה הראיה פתוח
למרחק של כ-96 מטרים. כמו-כן, תמרור אזהרה, לפיו יש לנסוע בזהירות, כי שדה הראיה מוגבל, הוצב במרחק של כ- 300 מטרים ממקום התאונה שאירעה. במהלך נסיעתו סטה המבקש למסלול הנגדי, חצה קו הפרדה רצוף, התנגש ברכב שנסע במסלול הנגדי, וכתוצאה מתאונה זו, נהרג יצחק שלום שי. ביהמ"ש לתעבורה בפ"ת הרשיע את המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות וגזר לו עונש של 10 חודשי מאסר בפועל ו-14 חודשי מאסר על תנאי, ו-10 שנות פסילת רישיון נהיגה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות, והלכה היא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. אין בקשת רשות הערעור מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, החורגת מנסיבות העניין הספציפיות לו. כמו כן, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא בהתקיים נסיבות של סטייה חריגה ממדיניות הענישה. כאלו נסיבות, אין בענייננו. גם לגופו של עניין, אין להתערב בעונש. המבקש נהג בעת התאונה במהירות של 75 קמ"ש במקום 60 קמ"ש, כאשר חצה את קו ההפרדה הלבן. כמו-כן, המבקש היה ער למעלה מ-20 שעות ברציפות כאשר נהג, ובעבר הספיק לצבור לחובתו שלל עבירות תנועה, למרות שהוא נוהג בסך הכול כ - 7 שנים. גם הטענה, כי המבקש הינו אדם נורמטיבי איננה משנה כהוא זה, שכן עבירות תעבורה נעשות, גם ע"י אנשים נורמטיביים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' רות עזריאלינט למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 23.5.05).
בש"פ 2881/05 - מדינת ישראל נגד יעקב קקון ואח'
*הארכת מעצר שביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח ונסיון לרצח (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
בינואר 2003 הוגש לביהמ"ש המחוזי בחיפה כתב אישום כנגד המשיבים 1 ו-2, יעקב וגולן קקון, וכן נגד אחד דוד אטיאס ועוד נאשמים. בתחילת חודש אוקטובר 2003, חתמה המדינה על הסכם "עד מדינה" עם דוד אטיאס. בכתב האישום יוחסו למשיבים 1 ו-2 מעורבות ברצח של אברהם סיבוני; רצח של מוריס רביבו; רצח של איכה גבאי; ניסיון לרצח של יצחק בר-מוחא, וקשר לרציחתו של מאיר אברג'יל. למשיב 3 יוחסו עבירות של ניסיון לרצח ורצח של שלום אזולאי. לכל המשיבים יוחסו עבירות נלוות. עם הגשתם של כתבי האישום, עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ומאז חזר עניינם ונדון מספר פעמים. הבקשה הנוכחית להארכת המעצר היא השביעית במספר. הבקשה נתקבלה.
ידוע היטב העומס הרב המוטל על שכמם של בתי המשפט המחוזיים, ובהיעדר פתרון מערכתי כולל ודחוף, עלולה המערכת כולה לקרוס. את קשייה של המערכת להתמודד עם תיקים מסוג זה, אין להניח לפתחם של המשיבים, ועל כן, המעט שניתן לעשות, הוא קיומו של הדיון בהתאם למצוותו של סעיף 185 לחסד"פ, לאמור, שמיעת התיק "ברציפות יום יום עד גמירא". פתרון זה עשוי להניב תוצאות רק אם באי-כוחם של הנאשמים יהיו ערוכים לתת לו את ידם, ואם יתקשו לעשות זאת, יהיה בכך כדי לגרוע מעוצמתה של קובלנת שולחיהם כנגד המשך מעצרם. לפיכך, תתקבל בקשת המדינה כדי לאפשר לביהמ"ש המחוזי לבדוק את האפשרות ללכת בדרך האמורה, ואם בתום תקופת ההארכה יתברר שאין בידו לעשות זאת, לא יהא מנוס מבחינת השאלה אם לא הגיעה העת להעדיף את זכותם של המשיבים לחירות ולהורות על שחרורם.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד דוד יפתח, שרין אבישר, משה שרמן, רמי שלמי ורועי קרן למשיבים. 14.4.05).