תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 25

בג"צ 5679/03 - פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'

*כריכת ענייני רכוש בתביעת גירושין, לצורך הענקת סמכות לביה"ד לדון בהם, אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת ויכולה להתבצע במהלך ההתדיינות(העתירה נדחתה).

א. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1987. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. בני הזוג ערכו ביניהם (ביום 6.1.93) הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט. יחסי בני הזוג התערערו והמשיבה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה שעניינה מזונות הילדים. כעבור זמן הגישה המשיבה תביעה לגירושין. לאחר הליכים שונים קבע ביה"ד כי כל צד רשאי לפתוח תיק לסדור גט. לאחר נסיונות לשלום בית שלא צלחו הגישה המשיבה בקשה לסידור גט, ובבקשה נפרדת ביקשה מבית הדין להורות לעותר לעזוב את דירת בני הזוג ולקבוע כי למשיבה זכות למדור בדירה. ביה"ד קיבל את תביעת המשיבה לחייב את העותר להתגרש, והחליט להעביר את התיק לביה"ד לגיטין לקביעת מועד לסידור גט. העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול וערעורו נדחה. עניינם של בני הזוג חזר, לבית הדין האיזורי, ובמועד הקבוע לסידור הגט הופיעו הצדדים ובדיון בפני המותב, טען העותר כי המשיבה מסרבת לפעול כמתחייב מהסכם הממון שנכרת בין בני הזוג. בית הדין הרבני קבע כי המחלוקת סביב ענייני הרכוש אינה מצדיקה את עיכוב מתן הגט, והוסיף וקבע כי העותר הוא סרבן גט. על החלטת בית הדין האזורי, שב והגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול וערעורו נדחה. בפסק דינו, נדרש בית הדין גם למחלוקת הרכושית, וכך כותב בית הדין: "ההסדר המוצע על ידינו הוא כי הבעל ישלם כל חובותיו בטרם תנתן הדירה לאשה... אך אין לקשור ביצוע הגט והעברת הדירה לאשה במזונות הילדים... יחד עם זה פס"ד של ביה"ד האזורי הינו בתוקף". בעתירתו טוען העותר כי בית הדין הרבני הגדול פעל שלא במסגרת סמכותו בפסקו בענייני הרכוש. בית הדין לא נתבקש לכך על-ידי מי מהצדדים ולא הוגשה כל תביעת רכוש. המשיבה טענה בתגובה כי הסכמת העותר למשא ומתן בענייני הרכוש, כשתביעת הגירושין התנהלה בפני בית הדין, מהווה הסכמה של העותר לסמכות בית הדין לדון ולהכריע בנושאי הרכוש. העתירה נדחתה.
ב. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מוסדרת בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. (להלן: חוק השיפוט) ענייני הגירושין שעל פי סעיף 1 לחוק השיפוט הם בסמכותו הייחודית של בית-הדין, כוללים את פירוק קשר הנישואין עצמו. סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב את סמכות בית הדין לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. חלוקת הרכוש בין בני זוג אינה כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין. על מנת שבית הדין ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניין, נדרשת כריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין.
ג. האם נכרכו ענייני הרכוש בתביעת הגרושין של המשיבה בפני בית הדין הרבני? התשובה לכך היא בחיוב. אמנם, בכתב התביעה של המשיבה לא הוזכרו ענייני הרכוש, אך בהצעת המשיבה להסכם גירושין שהוגשה לביה"ד נכללה התייחסות מפורשת ומפורטת לכל העניינים הממוניים שבין בעלי הדין, לרבות ענייני רכוש, נכסים וחובות. נראה כי כך ראה את הדברים גם בית הדין הרבני. הדבר נלמד מהחלטותיו כי ביום סידור הגט ידון בית המשפט בנושא הרכוש. העותר לא העלה בכל אותם שלבים של הדיון כל טענה לגבי סמכותו של בית הדין לדון בענייני הרכוש. העותר גם לא ביקש לפנות לערכאה אזרחית לבירור המחלוקות הרכושיות. היה זה דווקא העותר שעמד על כך שענייני הרכוש ייפתרו עובר לסידור הגט. למעשה, ענייני הרכוש והגירושין
נכרכו זה בזה בפועל, על ידי שני המתדיינים. אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, עדיאל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד פרדי וולוס לעותר, עו"ד גדלי סולן למשיבה. 9.5.05).

בע"מ 9358/04 - פלונית ופלונית נגד פלוני

*הכרעה בענייני משמורת ילדים צריכה להתבצע על פי טובת הקטינים, כולל הגירת הקטינים לחו"ל(מחוזי ת"א - ע.מ. 1152/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב, יהודי אזרח ישראל (להלן: האב), וג', ילידת קנדה שלא היתה יהודיה (להלן: האם), נפגשו בעת שהאב שהה בקנדה לצורכי עבודתו לפני כחמש עשרה שנים, ונישאו בשנת 1994 בישראל, לאחר שהאם השלימה הליכי גיור. סמוך לאחר מכן שבו בני הזוג לקנדה שם נולדו שתי המבקשות. בשנת 1998 עלו בני הזוג עם בנותיהן לישראל. חיי הנישואין לא צלחו ובשנת 2001 התגרשו בני הזוג. בהסכם גירושין שאושר ע"י ביה"ד הרבני, נקבע כי המבקשות תישארנה בחזקת האם עד הגיען לגיל 18, ונקבעו הסדרי ראייה לאב. עוד הוסכם כי "בכל עניין הכרוך בשאלות מהותיות כגון חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב", שהצדדים יהיו חלוקים, יובא העניין להכרעתו של ביה"ד הרבני. לאחר הגירושין הכירה האם את מ', יהודי אזרח ישראל ובן לאב אמריקאי. מ' התגורר מספר שנים בארצות הברית, ובשנת 2000, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, שב ארצה, וכאן נישא לאם. במרץ 2003 נולדה א', בתם המשותפת. מ' החליט לשוב לארה"ב, והאם, שביקשה להגר יחד עם בעלה, הגישה בשם המבקשות לביהמ"ש לענייני משפחה עתירה להתיר להן להגר עמה. תוך כדי הדיון בתובענה, הסכימו הצדדים כי המומחית ד"ר אביגיל גולומב, תמונה כמומחית מטעם ביהמ"ש ותחווה את דעתה בשאלת משמורתן של המבקשות ובשאלת הגירתן לארה"ב. בחוות דעתה המליצה המומחית כי המבקשות יהיו עם אמן בארה"ב. היא הבהירה כי מסקנתה נובעת מהתחשבות בטובת הילדים. ביהמ"ש לענייני משפחה אימץ את ההמלצה, בציינו כי המבקשות נולדו בקנדה לאם ילידת קנדה, וכי המשפחה עלתה לישראל רק בשלב מאוחר יותר, ולפיכך קשה לומר כי מרכז חייהן בישראל. האב ערער לביהמ"ש המחוזי, ובקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש כי שגה ביהמ"ש לענייני משפחה בקבעו כי מרכז חייהן של המבקשות אינו בישראל. ביהמ"ש הדגיש כי הזמין את המבקשות על מנת לשוחח עימן באופן בלתי אמצעי, ומשיחתו עמן התרשם שיש להן בישראל קשרים משפחתיים וחברתיים וכי ניתוק קשרים אלה יפגע בטובתן. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ההכרעה בשאלות של משמורת ובשאלות הנוגעות למקום מגורי קטינים, צריך שתוכרענה על פי טובת הקטינים, והוא הדין בשאלת ההגירה העומדת בפנינו, הנוגעת ישירות למקום מגוריהן של המבקשות הקטינות. לצורך ההכרעה בשאלה מהי "טובת הקטין" נדרש בית המשפט לעזרתם של מומחים לדבר. ככלל, יאמץ בית המשפט את המלצת המומחים שאותם מינה, אלא אם כן קיימים טעמים בעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה. במקרה שלפנינו המליצה המומחית כי המבקשות תהגרנה עם האם לארה"ב. בעניין זה יש להעדיף את חוות דעתה המקצועית של המומחית על פני קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי. למומחה המתמנה ע"י ביהמ"ש יש את הכלים המקצועיים והמיומנות הדרושה לבחון ולהעריך שאלות הנוגעות לטובתם של קטינים ועל כן, בהיעדר טעם מבורר וממשי אין מקום לסטות מהמלצותיו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' חיות, עדיאל. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יוסף מנדלסון וגב' אילת (ישראלי) מרגלית למבקשות, עוה"ד פנחס אביב, לירון שנקמן וגב' גלית שפיצר למשיב. 2.5.05).

עמ"ם 4794/05 - נריה אופן נגד שר הבטחון

דחיית בקשה לעיון בחומר חסוי ששימש יסוד לצו מעצר מינהלי. ביטול "הבהרה" של החלטת בימ"ש, כאשר ההבהרה משנה למעשה את ההחלטה. *תיקון פס"ד "בטרם קם השופט מכסאו" ביום מתן פסה"ד(הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 4.5.05 הוציא המשיב צו המורה על מעצרו המינהלי של המערער בכלא שיקמה, עד ליום 30.9.05, בנימוק כי יש לו "יסוד להניח שטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור מחייבים זאת". המערער נעצר ביום 8.5.05. למחרת היום הגישה המדינה בקשה לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע לאישור צו המעצר, כמצוות סעיף 4(א) לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים). בבקשה נטען כי "המעצר דרוש מטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור וזאת בשל מעורבותו של העציר בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור". מעבר לכך, לא נמסר למערער הטעם למעצרו. ביום 10.5.05 התקיים הדיון בו הוצג לפני נשיא ביהמ"ש חומר גלוי וחומר חסוי אשר הוגש במעמד צד אחד. בא-כוחו של המערער ביקש לאחר שהנשיא יעיין בחומר הסודי, יגלה למערער את שניתן לגלות מתוך החומר, כדי שיוכל להתגונן מפני צו המעצר המינהלי. תחילה הורה הנשיא על גילוי חלק מהחומר, אך לאחר דיון חסוי במעמד צד אחד, החליט לשנות את החלטתו הקודמת, וקבע שאין לגלות אף פרט ואף ראיה למשיב. ביום 18.5.05 נתן הנשיא את החלטתו לאשר את הצו, תוך שהוא מקצר את התקופה הנקובה בו, כך שסיומה נקבע ליום 7.9.05 בחצות הלילה, במקום 30.9.05, כפי שנקבע בצו. הנשיא לא פירש את טעם החלטתו לקיצור תקופת המעצר. לאחר ישיבת ביהמ"ש באותו יום, הגיש המשיב לנשיא בקשה "להבהרת החלטה", בה נאמר כי למיטב הבנתו, ביהמ"ש החליט לקצר את תקופת המעצר "כדי ששר הביטחון ישקול מחדש, לקראת תום התקופה שקוצרה, אם יש הצדקה להמשך המעצר". הוא ביקש, כי הבהרה ברוח זו תיווסף להחלטה. ב"כ המערער התנגד וטען כי אין לבית המשפט סמכות להוסיף הבהרות והסברים לפסק הדין. הנשיא קיבל את בקשת המשיב. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. בבחינת חומר הראיות עולה כי לא ניתן לקבל את בקשת המערער לגלות לו את הראיות שהוצגו בביהמ"ש או את עיקרי הטענות נגדו. אכן, תוצאה זו מערימה מכשול כבד על יכולתו של המערער להתגונן מפני הצו. אולם, תוצאה זו פעמים היא תוצאה הכרחית, אשר נגזרת ממהותו ומאופיו של הליך המעצר המינהלי. אשר לגופה של השאלה אם יש הצדקה להוצאת צו המעצר המינהלי נגד המערער ואישורו - חומר הראיות, שהוא חומר מודיעיני עדכני (בחלקו), מלמד כי מן המערער נשקפת מסוכנות ממשית וקונקרטית, וכי מעצרו של המערער אכן דרוש מטעמים של ביטחון המדינה וביטחון הציבור.
ג. אשר להחלטה בבקשת ההבהרה - בבג"צ 2320/98 פ"ד נב(3) 346, שעניינו צו שהוציא המפקד הצבאי באזור יו"ש, נקבע הכלל, שמפקד צבאי אינו רשאי להוציא צו מעצר מינהלי חדש או להאריך צו מעצר קודם, לאחר ששופט החליט לקצר את תקופת המעצר, אלא אם התקבל, לאחר מתן ההחלטה השיפוטית, מידע חדש או חל שינוי בנסיבות שיש בו כדי לשנות באופן מהותי את מסוכנותו של העציר. בנסיבות אלו, ניתן להבין את עמדתו של המשיב אשר ביקש לברר עניין זה כבר כיום, אולם, אין מנוס מהמסקנה שההחלטה בבקשת ההבהרה ניתנה על-ידי הנשיא ללא סמכות ויש לבטלה. ראשית, ככל שמדובר במתכונת שבה הוגשה בקשת המשיב, כ"בקשה להבהרת החלטה", כבר נקבע בפסיקה, ש"הליך של הבהרת פסק דין... אינו קיים כלל בצורה הדיונית שביקש לתת לה בא כוחה המלומד של המשיבה"; שנית, בקשתו של המשיב כלל אינה בקשת הבהרה. החלטתו
של הנשיא לקצר את תקופת הצו ברורה לחלוטין. ההחלטה אינה עוסקת ב"השמטה טכנית", אלא מוסיפה נדבך חשוב להחלטה המקורית, אשר נועד לאפשר, בבוא העת, את הארכת המעצר.
ד. המשיב מבקש להגן על ההחלטה בבקשת ההבהרה, בטענה, שגם אם מדובר בתוספת מהותית, שאינה בגדר תיקון טעות, הנשיא היה מוסמך לעשות כן, על יסוד ההלכה המסמיכה שופט לתקן החלטה, אם התיקון נעשה בתכוף לשימוע ההחלטה ובטרם קם השופט מכיסאו. אמנם ההחלטה ניתנה מספר ימים לאחר שימוע ההחלטה, אולם, לטענתו, די בכך שהגיש את בקשתו ביום מתן ההחלטה. גם טענה זו אין לקבל. בית המשפט נחשב כיושב על כס המשפט במשך היום שבו ניתנה ההחלטה. בפסיקה התעוררה השאלה האם ניתן לתקן החלטה על יסוד הלכה זו, אם בקשת התיקון הושמעה במעמד מתן ההחלטה, אך בית המשפט החליט בה ביום אחר. נראה שהדעה הרווחת בפסיקה שוללת אפשרות זו. בעניין שלפנינו, אין צורך לקבוע בשאלה זו מסמרות, שכן בקשת ההבהרה לא הוגשה במעמד מתן ההחלטה. היא אמנם הוגשה באותו היום, אך בשעה מאוחרת יותר. ההתייחסות לסמכות לתקן החלטה "ליברלית" יותר כאשר מדובר בעניין שהוחלט על-ידי בית המשפט העליון, שבו הוא משמש "כערכאה אחרונה ואין לו תקנה לא בדרך של ערעור ולא בכל דרך משפטית אחרת".

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד נפתלי ורצברגר למערער, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 12.6.05).

ע.פ. 6819/01 - אורי גרשוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של רצח והוכחת היעדר קינטור, החלטה, הכנה וכוונה(מחוזי נצרת - ת.פ. 396/99 - הערעור נדחה).

א. המערער, היה נשוי שנים רבות לאשתו (להלן: "המנוחה"). בשנת 1999 הביעה המנוחה את רצונה להתגרש ממנו, ובשלב כלשהו העתיקה את מקום מגוריה משאר ישוב, בה התגוררו, למטולה. חרף זאת, הוסיף המערער לקיים קשרים הדוקים עם המנוחה וילדיהם, ועובר למותה הוא אף העסיק את המנוחה בעסקו. בדיעבד התברר, כי במשך שנים רבות, אף קודם לפרידתה מהמערער, קיימה המנוחה קשר רומנטי עם גבר זר (להלן" "אהוד"), ובכל עת שהעלה את החשד בפני המנוחה, היא הכחישה את קיומו מכל וכל. בתאריך 17.10.99 שהה המערער לרגל עסקיו בתל-אביב. בשלב כלשהו הבחין המערער במכוניתו של אהוד והחל לעקוב אחריה, עד לשדה התעופה דב, לשם הגיעה המנוחה כחלוף זמן קצר בטיסה. במפגשה עם המערער, לא הסתירה עוד המנוחה את דבר קיומו של הקשר עם אהוד, והיא דחתה את בקשת המערער להצטרף אליו כדי לשוב לחיק משפחתה. למחרת ביקש המערער מהמנוחה להיפגש עמו לשיחה, והם קבעו להיפגש בביתם שבשאר-ישוב. למפגש זה הגיע המערער כשהוא מצוייד באולר מתקפל עמו תקף את המנוחה, תוך שהוא דוקר אותה שוב ושוב. למנוחה נגרמו 21 פצעי חתך ודקירה, ואלה גרמו למותה. המערער הועמד לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח. המערער טען כי הגיע לפגישה כשהאולר בכיסו, משום שהוא נהג לשאתו עמו דרך קבע. באשר לדקירות עצמן, גירסת המערער היתה שחלק זה של האירועים אינו זכור לו מחמת המצב הנפשי אליו נקלע. ובמהלך עדותו הוא טען כי בעת שפגש את אשתו בשאר ישוב, היא הטיחה בו דברים קשים ופרטה באוזניו את מערכת יחסיה עם אהוד, וגרמה לו ל"טרוף מוחלט". בית המשפט המחוזי קבע, כי החשד שהמנוחה מקיימת קשר רומנטי עם גבר זר, פיעם בליבו של המערער שנים רבות. חשדו התאמת במפגש בשדה התעופה, ואולם עד למפגשו עם המנוחה ביום המחרת, חלפו שעות לא מעטות, במהלכן הסכין המערער עם העובדה ששוב אין תקווה שהמנוחה תשוב אליו. מסקנתו של ביהמ"ש היתה כי המשיבה הוכיחה
את היעדר הקנטור. באשר לרכיביה האחרים של העבירה, קבע בית המשפט, כי נשיאת האולר על ידי המערער ושליפת הסכין מקיימת את יסוד "ההכנה", וכן נתקיים גם היסוד של החלטה להמית. לנוכח כל אלה הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ברצח, וקבע כי עניינו של המערער אינו נכנס לגדרו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המתיר לבית המשפט לגזור במקרים המנויים בו, למי שהורשע ברצח, עונש מופחת. על כן גזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. באשר לנושא הקינטור אליו התייחס המערער - הקינטור הוא התגרות של הקרבן המתרחשת בסמוך למעשה ההמתה, והיא בעלת עוצמה כזו שהיה בה כדי לשלול מהנאשם את כוח השליטה העצמית, ואת יכולתו להבין את התוצאה האפשרית של תגובתו. אין זה המצב אליו נקלע המערער. זמן לא רב לאחר דקירתה של המנוחה נחקר המערער. הוא תיאר את המפגש הקשה והמסעיר שחווה בשדה התעופה, ואת מצבו כמי שהשלים לאחריו עם רוע הגיזרה. בבוקרו של יום הרצח נפגש המערער עם רואה החשבון לויתן, והלה העיד שהמערער היה עצוב מאד, הואיל והתנפצה האשליה אותה טווה כי יוכל לאחות את הקרעים עם המנוחה. בחקירתו המאוחרת, טען המערער כי נהג לשאת בכיסו את האולר ללא נרתיקו, כמעשה של יום-יום. גירסה זו, לא העלה בתחילה בפני החוקרים, אלא טען: "הסכין כל הזמן היה בבית מונח על השולחן ... בפינת האוכל ... הסכין תמיד עם הנרתיק". גם בהנחה לטובת המערער כי גמלה בלבו הכוונה להמית את המנוחה, רק לאחר שהגיע לשאר-ישוב ושוחח עמה - לא יהא בכך כדי לשנות מהתוצאה המרשיעה. כל שנותר מגירסתו הוא שהמערער שב ונחשף באותו מפגש לעובדה קשה ומייסרת בקיומה חשד זה מכבר. למערער היה זמן רב להיערך לקראת אפשרות זו.
ג. בחינת עניינו של המערער מצביעה על כך כי לא התקיים בו ולו גם המבחן הסובייקטיבי לקיומה של התגרות, וממילא אין צורך לעסוק בסוגייה השנוייה במחלוקת בדבר המשך השימוש במבחן האובייקטיבי. המסקנה היא כי המשיבה הוכיחה את היעדר הקנטור, וכן הוכיחה את היסודות של ה"כוונה תחילה" ויסוד "ההכנה". בין אם נטל המערער את האולר מהשולחן עליו היה מונח, ובין אם הוציאו מכיסו, ומקל וחומר אם הביאו עמו מהמכונית לקראת מפגשו עם המנוחה, די בכך ששלף את הלהב ממקומו כדי להצביע עליו כמי שעשה מעשה מדעת. יתירה מכך, העובדה שהמערער דקר את המנוחה וחזר ודקר אותה מספר רב של פעמים מלמדת, שלא זו בלבד שהחליט להמיתה, אלא ששליפת להבו של האולר היתה חלק מאותו תהליך של "הכין את עצמו" לביצוע הרצח, בו היו שלובים גם יסוד פיסי וגם יסוד נפשי.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אריאל הרמן למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 15.6.05).

ע.א. 6406/03 - נאמני ההקדשות... בעיה"ק צפת ומירון ואח' נגד תומר שמעון כמוס

*הכרזה על נכסים כ"מוחזקים בהקדש" גם אם אין עליהם כתב הקדש. *אין התנגשות בין העובדה שנכס רשום על שם בעלים, לבין ההכרזה עליהם כעל הקדש(מחוזי נצרת - ת.א. 1085/00 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון).
א. המערערים הינם נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בצפת ובמירון. בין נכסי ההקדשות נמנה, בין היתר, בית הכנסת "אבוהב" בצפת העתיקה. בית הכנסת בנוי בעיקרו על חלקה 82 בגוש 13056. חלקים ממנו בנויים על חלקה 83 באותו גוש והכניסה אליהם אפשרית רק דרך בית הכנסת (מבני בית הכנסת הבנויים על חלקה 83 ייקראו להלן: המבנים וחלקה 83 תיקרא להלן: החלקה).
ב. המשיב, תושב צפת, רכש מאשל ארמוני, נינו של הרב יהודה ענתבי מצפת, שבע-שמיניות של החלקה (להלן: המקרקעין) על פי חוזה מכר מיום 28.8.1997, תמורת סכום של
28,000 דולר. סמוך לאחר מכן פנה אל המערערים בדרישה לסלק את המבנים מהחלקה ומשלא נענה הגיש נגדם תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת. המערערים התגוננו בטענה כי החלקה הוקדשה לצורכי בית הכנסת לפני כשבעים שנה, על ידי בעליה דאז הרב ענתבי, שהיה מנאמני ההקדשות ומאז, כך הוסיפו וטענו, הם נוהגים בחלקה מנהג בעלים. המערערים הודו אמנם כי אין בידם אסמכתא בכתב ליצירת ההקדש או למתן הרשות, אך לטענתם, בנסיבות החזקתם במקום, יש להצהיר על קיומו של "הקדש שבמעשה" לגבי החלקה מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, או לחלופין כי ניתנה להם ע"י הרב ענתבי רשות שימוש בלתי הדירה בה. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב בקובעו כי בשנת 1960 נרשמה החלקה על שמו של הרב ענתבי, בהליכי הסדר רישום במקרקעין, בלא כל הערה בדבר איזו זכות של המערערים בחלקה. לפיכך, כך קבע, עברה מן העולם כל זכות שהוקנתה למערערים בחלקה קודם להליכים אלו, ככל שהוקנתה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מכל מקום המערערים לא ביססו בראיות תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענותיהם בדבר הקדשת החלקה או מתן רשות בלתי הדירה בה. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ג. אכן, יצירת הקדש טעונה מסמך בכתב. יחד עם זאת, מכיר חוק הנאמנות באפשרות להצהיר על קיום הקדש, וכמוהו הכירה בכך גם פקודת ההקדשות כי ניתן מבחינה חוקית להכריז על נכסים כנכסים המוחזקים בהקדש, אף בהיעדר "כתב הקדש", ובהיעדר "כתב הקדשה". בעובדה שננקטו לגבי הנכס הליכי הסדר בהם לא קיבל ההקדש ביטוי, אין כדי לשלול הכרזה או הצהרה על הקדש באותם מקרקעין. נראה כי לנגד עיני בית משפט קמא עמדה הוראת סעיף 125 רישא לחוק המקרקעין, לפיה "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו". אולם, אין התנגשות הכרחית בין הוראה זו ובין המשך קיומו של הקדש בפועל בנכס, הגם שקדם להליכי ההסדר. תחילת ההקדש, כל הקדש, מותנית בהעברת השליטה בנכס ההקדש לידי הנאמן, אך אין הכרח כי גם הבעלות בנכס תועבר מידי יוצר ההקדש. העובדה שהבעלות בנכס ההקדש רשומה על שם יוצר ההקדש אינה נוגדת, איפוא, את דבר קיומו של ההקדש ואינה מתנגשת עמו.
ד. מבני בית הכנסת מצויים בחלקה במשך עשרות בשנים והם משמשים באופן בלעדי ורצוף לצורכי בית הכנסת. המערערים, כמי שהופקדו על ההקדשות, בנו וטיפחו את מבני בית הכנסת כחלק בלתי נפרד ממנו. זאת ועוד, הרב ענתבי, נמנה עם נאמני ההקדשות, ואף נהג להתפלל בו באופן קבוע. לכאורה, מוליכות עובדות אלה אל המסקנה כי הרב ענתבי אכן הקדיש את החלקה לצורכי בית הכנסת, וכי שימוש זה הנעשה בה מאז ועד היום מקיים בפועל את אותו הקדש. העובדה שהמערערים לא נקטו מעולם הליך מתאים על פי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות (או על פי סעיף 37 לפקודת ההקדשות שקדמה לו) לצורך הצהרה על קיום ההקדש, אין בה כדי להוליך למסקנה לפיה יש לאמץ את התוצאה האופרטיבית אליה הגיע בית המשפט המחוזי בדבר סילוק ידם של המערערים מן המקרקעין.
ה. בית משפט קמא בחר שלא לקבוע ממצאים באשר לידיעת המשיב על דבר קיומם של מבני בית הכנסת בחלקה ועל דבר השימוש הנעשה בהם. ברם, מימושה של זכות הבעלות, ובכלל זה הסעד לסילוק יד הנתבע מכוחה, כפוף לעיקרון תום הלב. השאלה מה ידע המשיב ומה לא ידע בעת שהתקשר בעיסקת המכר, מקרינה ישירות על מידת תום הלב בה נהג עת עתר לסילוק ידם של המערערים, ועל כן, יש חשיבות רבה לקביעת ממצאים בעניין זה. לא ניתן להורות על סילוק ידם של המערערים מן המקרקעין, ללא בירור יסודי של מערך היחסים המשפטיים בין המערערים והמתפללים בבית הכנסת לבין המשיב.
התשתית העובדתית שהונחה בבית המשפט המחוזי, לא די בה לביסוס מסקנות חד משמעיות ואין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט קמא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אברהם נווה למערערים, עו"ד עמנואל סלומונוב למשיב. 16.6.05).

בע"מ 3542/04 - דן סלס נגד טובה סלס ואח'

*ההתייחסות לאיזון בין ערך ההגנה על הפרטיות לבין אינטרס הפרט לחשוף את מלוא הנתונים הרלבנטיים למשפט, כאשר צד שלישי, שאינו צד לדיונים, נדרש לגלות תלושי משכורת וחשבונות בנק(מחוזי חיפה - בר"ע 853/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1988 ולהם בן קטין יליד 1990. מאז שנת 1995 חיים בני הזוג בנפרד. המבקש משלם דמי מזונות הן לאשתו והן לבנם המשותף. מזה מספר שנים חי המבקש עם אשה אחרת (להלן: בת הזוג) ולהם שלושה ילדים. ביום 12.9.02, הגיש המבקש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה לביטול דמי המזונות שהוא חב לאשתו ולהפחתת המזונות שהוא חב לבנו בטענה של שינוי נסיבות מהותי. לטענתו אינו עובד מזה תקופה ארוכה והוא נתמך על ידי אמו ועל ידי בת זוגו, עמה הוא מתגורר. המשיבה טענה כי המבקש עובד, וכי הוא מסתיר את הכנסותיו ונכסיו באמצעות שימוש בחשבונות בנק של אמו ובת זוגו. לביסוס טענותיה ביקשה המשיבה להורות לאמו ולבת זוגו של המבקש להמציא דפי חשבון בנקאיים המתייחסים לחשבונותיהן בבנקים. כן ביקשה כי בת הזוג תציג תלושי משכורת ממקום עבודתה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת המשיבה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והורה על הגשת המסמכים המבוקשים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הנושא מעלה את שאלת האיזון בין ערך ההגנה על הפרטיות לבין אינטרס הפרט והכלל לקיים משפט-אמת, תוך חשיפת מלוא הנתונים הרלבנטיים למשפט. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע בסעיף 7 את זכות היסוד של האדם לפרטיות וצנעת הפרט. ברם, ההגנה על הפרטיות, חרף היותה זכות חוקתית מוכרת, איננה ערך מוחלט. אחד המצבים בהם נדרש איזון בין ההגנה על הפרטיות לבין ערך אחר, הוא מקום שעשיית משפט צדק מחייבת הצגת נתונים ועובדות החוסים תחת הגנת הפרטיות שבלעדיהם לא ניתן להגיע לחקר האמת. בהתמודדות בין האינטרס החברתי הכרוך בעשיית צדק בהליך השיפוטי לבין חשיבות ההגנה על הפרטיות, עשוי להינתן, בנסיבות מסוימות, משקל גובר לערך הראשון, שבלעדיו עלולים הליכי המשפט להימצא מסוכלים. בענייננו, עולות השאלות האם החומר שהצגתו מתבקשת מוגן בהגנת הפרטיות; האם יש משמעות לעובדה כי החומר המתבקש נוגע לצדדים שלישיים שאינם מעורבים כבעלי דין בהליך השיפוטי.
ג. הצגת תלושי משכורת ומידע בנקאי לגבי מצב הכנסותיו ורכושו של אדם חוסים תחת הגנת הפרטיות. לבית המשפט זכות מוכרת לצוות על המצאת מסמכים בנקאיים חרף החובה לשמור על סודיותם, אם שוכנע שהחומר רלבנטי לבירור המשפט, וכי אין דרך אחרת להגיע לחקר האמת אלא בגילויו. יש להבחין בין מידע כלכלי מוגן השייך לבעל דין במשפט, לבין מידע כזה הנדרש מצד שלישי שאינו מעורב בהליך השיפוטי כבעל דין. מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו, במשפט-לא-לו, הם נדירים ויוצאי דופן ביותר. אחד המקרים החריגים בהם ניכרת נטייה להתיר הצגת מידע פרטי של צד שלישי הוא מקום שבית המשפט שוכנע כי אפשר וקיימת קנוניה בין בעל הדין לבין הצד השלישי וזיקה קרובה בין השניים באופן שניתן לראות את הצד השלישי כמעורב, ולו בעקיפין, בהתדיינות. אולם גם
כך, על בית המשפט לבדוק את נתוני העניין בזהירות רבה, ובקפידה ולהתיר הצגה כאמור בנסיבות חריגות בלבד.
ד. בית המשפט המחוזי קבע, כי לאור חשד לקנוניה בין המבקש לאמו ובת זוגו יש להציג את מסמכיהן הבנקאיים ותלושי הכנסות של בת הזוג אף שאין הן בעלות דין במשפט. הבירור אם הפגיעה הצפויה בפרטיות הינה לתכלית ראויה, והאם היא מידתית, מצדיקה כי החומר המוגן של האם ובת הזוג לא יוגש לבית המשפט בטרם ייבחן האם הגשתו רלבנטית, הכרחית, ומידתית, ובטרם תישמע תגובתן שלהן באשר לשאלות אלה. לאור האמור, החלטת בית המשפט המחוזי תבוטל, והחלטת בית המשפט לענייני משפחה תעמוד בעינה. יחד עם זאת, אין בכך כדי לשלול מהמשיבים את האפשרות להגיש בקשה חדשה להצגת המסמכים המוגנים של האם ובת הזוג, ובלבד שלא ינתן צו להצגתם במשפט בטרם נתקבלו לכך תגובותיהן בכתב או בעדות מטעמן, ולאחר שנשקלו מכלול השיקולים והאיזונים לעניין זה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רפי שדמי למבקש, עו"ד שמואל בר יוסף למשיבים. 20.6.05).

רע"א 379/99 + 7679/98 + 7678/98 - קצין התגמולים נגד גלעד דוקטורי ואח'

*כאשר שונו בתקנות המבחנים הרלבנטיים לקביעת דרגת נכות, אין להוריד את דרגת הנכות שנקבעה לפני כן לחייל שהוכר כנכה(הערעורים, לאחר קבלת רשות, נדחו ברוב דעות).

א. חייל הוכר כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). ועדה רפואית קבעה את דרגת נכותו על פי מבחנים שהיו נהוגים אותה עת על פי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות). לימים התקנות שונו והמבחנים הרלבנטיים לקביעת דרגת הנכות של הנכה תוקנו. שינוי כזה עשוי להביא, בין להעלאת דרגת הנכות ובין להורדתה. הרשות המוסמכת מזמנת את הנכה לבדיקה חוזרת על פי סמכותה בחוק. בבדיקה חוזרת זו היא מוצאת כי לא חל שינוי במצב בריאותו של הנכה ופגימתו נותרה כשהיתה, אלא שכיום, לאור שינוי המבחנים, מיוחסת לפגימתו דרגת נכות שונה, בין גבוהה יותר ובין נמוכה יותר מבעבר. האם מוסמכת הרשות להתאים כיום את דרגת נכותו של הנכה למבחן המתוקן או שמא כבולה היא לדרגת הנכות שנקבעה לנכה בעבר. הצדדים אינם חלוקים על כך שאם מבחני הנכות שונו כלפי מעלה כי אז על הרשות לקבוע את דרגת נכותו של הנכה על-פי ההגדרה החדשה. השאלה שבמחלוקת הינה מה הדין מקום שמבחני הנכות שונו כלפי מטה. האם ניתן במצב זה להחיל, החל ממועד הבדיקה החוזרת, את המבחן החדש. פס"ד זה מתייחס לשלושה ערעורים ברשות על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ושבכולם נפסק כי אין להחיל, במקרים של בדיקה חוזרת, את המבחן החדש. הערעורים, לאחר קבלת רשות, נדחו ברוב דעות נגד דעתה החולקת של השופט פרוקצ'יה.
ב. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): השופטת התייחסה בפס"ד ארוך ומקיף לעקרונות כלליים במשפט: החלה פרוספקטיבית, רטרוספקטיבית או אקטיבית של מבחני נכות חדשים, לשון הוראות חוק הנכים, זכות מוקנית, ציפייה, אינטרס ההסתמכות של הנכים על דרגת הנכות שנקבעה להם בעבר, חוסר שוויון בין נכים ותיקים שאין אפשרות לתקן את דרגת הנכות עקב שינוי נורמטיבי בסיווג הנכויות לעומת נכים בעלי פגימות זהות שנקבעה להם הנכות לאחר השינוי של המבחנים בתקנות. ניתוח הדברים הביא את השופטת למסקנה כי יש להחיל את השינויים בסיווג הנורמטיבי של דרגות הנכות על פי חוק הנכים בהחלה אקטיבית על ציבור הנכים כולו - ותיקים וחדשים כאחד, כפי שהם עומדים בתוקפם בעת ביצוע הבדיקות על ידי הועדות הרפואיות, בין בדיקות ראשוניות ובין בדיקות חוזרות, לפי הענין.
ג. המשנה לנשיא חשין: התייחס אף הוא בהרחבה לנושאים האמורים והגיע למסקנה כי הבדיקות הנערכות לנכים מעת-לעת עניינן הוא רק - ואך ורק - מצב בריאותו של הנכה, ואין בהוראות החוק ולו רמז כי אותן בדיקות נועדו, בין השאר, להתאמת דרגת נכותו של נכה למצב הנורמטיווי העשוי להשתנות מעת לעת. אחת הדוקטרינות שלענייננו היא דוקטרינת הזכויות המוקנות, או, לחלופין, דוקטרינת שמירת האינטרסים. נכה שנקבעה לו דרגת נכות פלונית, יש לראותו - בכפיפות לשינוי שיחול במצב נכותו - כמי שקנה זכות ואינטרס לקבל תגמולים על-פי אותה דרגת נכות שנקבעה לו. שינוי נורמטיווי פניו פני-עתיד וחלותו היא אך על נכים חדשים. משנקבעה לחייל שנפגע דרגת נכות פלונית, אין דרגת נכות זו ניתנת לשינוי על דרך שינוי התקנות המס?ווגות פגיעות ודרגות נכות בצידן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, טירקל, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד ירון בשן למבקש, עו"ד נפתלי גרינברג למשיבים. 20.6.05).

בג"צ 1724/04 - חנה ויוסף לרבה נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית בקשה להתערבות בהחלטת היועהמ"ש לממשלה שלא לפתוח בחקירה חדשה לנסיבות מותו של חייל, לאחר שנקבע כי הוא התאבד (העתירה נדחתה).

טוראי דב לרבה ז"ל (להלן: המנוח) התגייס לצה"ל ביום 30.8.94. ביום 17.10.04 הוצב בבסיס חיל-הים באילת. בלילה שבין 20.10.94 ל- 21.10.94, נמצא ירוי בראשו במבנה ששימש כמועדון היחידה בה שירת. נפתחה חקירת מצ"ח ובסופה קבעה הפרקליטה הצבאית כי "בחומר הראיות... יש כדי להצביע כי, ככל הנראה, המנוח שם קץ לחייו". הסיבה המשוערת למעשה ההתאבדות נעוצה בכך שהמנוח נתפס ישן בזמן שמירה, ונאמר לו על-ידי חבריו כי הוא עשוי להישלח לכלא עקב כך. בחלוף כארבע שנים פנו העותרים אל הפרקליטות הצבאית בבקשה להורות על פתיחה מחדש של החקירה בדבר סיבת מותו של בנם. בתשובתו בכתב לעותרים, עמד פרקליט חיל הים על חומר הראיות והעדויות שבתיק, ומסקנתו היתה כי "...לאור חומר הראיות הקיים בתיק, ולאור משך הזמן שעבר מאז האירוע (חמש שנים), אין מקום להורות על פתיחת החקירה מחדש". העותרים השיגו על ההחלטה בפני הפרקליט הצבאי הראשי ובתשובתו ציין כי "הראיות בתיק החקירה (לרבות תוכנו של המכתב שהותיר אחריו בנכם המנוח ותוכן שיחותיו עם חבריו ליחידה) אינן מצביעות על חשש לכך שמותו של בנכם ז"ל נגרם כתוצאה ממשחק בנשק". על החלטה זו השיגו העותרים בפני היועץ המשפטי לממשלה, ואף הוא הגיע למסקנה כי "לא נמצא בסיס ראייתי המצדיק פתיחה מחודשת של תיק החקירה". העתירה נדחתה.
שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשאלה האם להורות על פתיחה מחדש של חקירה שהסתיימה, הינו רחב. אכן, החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לניהול חקירה אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. עם זאת, התערבותו של בג"צ בהחלטותיו של היועץ המשפטי, מוגבלת למקרים נדירים בלבד בהם החלטת היועץ לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. בעניין שבפנינו, בקשתם של העותרים נשקלה על-ידי מספר רב של גורמים מקצועיים, הן בפרקליטות הצבאית והן בפרקליטות המדינה. החלטתו של היועהמ"ש אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי המצדיקים נקיטה בצעד יוצא דופן של התערבות בשיקול-דעתו.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ברכיהו ליפשיץ לעותרים, עו"ד גב' ענר הלמן למשיבים. 14.6.05).

בג"צ 6334/04 - יוסי כהן נגד שר התחבורה

*דחיית בקשה להתערבות בהחלטת הרשויות, בדבר התנאים הראשוניים הנדרשים כדי להתחיל לימודי טיסה בקורס טייס (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה בבקשת העותר, מדריך טיסה, כי המשיב יאפשר לחניכי טיס להתחיל את לימודי הטיסה המעשיים לפני קבלת רישיון של טייס מתלמד, ובלא שיתקבל קודם לכן אישור ביטחוני המהווה תנאי לקבלת הרישיון של טייס מתלמד. כן מבקש הוא כי יופחת גיל הכשירות לקבלת רישיון טייס מתלמד, אשר עומד היום על 17 שנים. תנאי הכשירות לקבלת רישיון טייס מתלמד קבועים בסעיף 72 לתקנות הטייס. בין היתר, עליו להחזיק בתעודה רפואית מתאימה תקיפה ובאישור העדר הרשעות פליליות. בתקנה 12א מצויין תנאי נוסף למתן רישיון טייס מתלמד, והוא - שמבקש הרישיון ימציא אישור חתום בידי קצין הביטחון של משרד התחבורה. ביום 22.9.03 נתקבלה בבתי הספר לטיסה בארץ הוראה להקפיד על כך שלא תינתן הדרכת טיס, פרט לטיסת היכרות, לחניך טיס שאינו אוחז כדין בתעודת טייס מתלמד (להלן - ההוראה). לטענת העותר, מיום הגשת הבקשה לקבלת האישור הביטחוני ועד לקבלתו חולפים למעלה מחודשיים. כתוצאה מהעיכוב, נדרש התלמיד להמתין כשלושה חודשים מיום טיסת ההיכרות שלו ועד לתחילת שלב הלימוד המעשי בקורס הטיס. העותר מבקש, כי יוחזר הנוהל שנהג, לדבריו, מאז קום המדינה, ולפיו - חניך טיס חדש יכול היה להתחיל את לימוד הטיס כשהיה מצוייד באישור בדבר היעדר הרשעות פליליות ובתעודה רפואית. העותר מעלה בעתירתו טענה נוספת, כאמור, שעניינה מגבלת הגיל הקבועה בתקנות בקשר להוצאת רישיון טייס מתלמד ורישיון טייס פרטי. העתירה נדחתה.
עתירת העותר איננה מכוונת נגד חוקיותן של תקנות הטיס. ההוראה הנדונה אך חוזרת על האמור בתקנות, ונוכח העובדה כי העותר איננו מלין על התקנות, אין לקבל טענתו כנגד ההוראה להקפיד על קיומן. יתירה מזאת, לנוכח הרגישות והסיכונים הכרוכים בטיסה מעל מדינת ישראל, אין כל פסול או חוסר היגיון בתקנה הדורשת אישור ביטחוני כתנאי מוקדם ללימודי טייס מעשיים. יש לדחות אף את טענת העותר כי יש להוריד את הגיל הנדרש להוצאת רישיון טייס מתלמד. מחוקק המשנה קבע בתקנות שגיל 17 הוא גיל הסף התחתון הנדרש לשם הטסת מטוס בשמי מדינת ישראל, גם אם מדובר ברישיון לטייס שעודנו מתלמד, וטס תחת פיקוחו של "טייס מפקד" כהגדרתו בתקנות. בדעה זו מחזיקים כיום, על פי המתואר בתגובת המשיב, גם הגורמים המקצועיים במינהל התעופה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, עדיאל. העותר לעצמו, עו"ד גב' שרון רוטשנקר למשיב. 16.6.05).

בע"מ 11444/03 - אשר בן חמו נגד מלכה בן חמו ואח'

*אין לכבול קטינים להסכמי מזונות שבין הוריהם, ואין לפגוע בטובת הילד ע"י "הסכמי שיפוי" (הבקשה נדחתה).

המבקש והמשיבה, להם שתי בנות קטינות, התגרשו בחודש ינואר 1994, לאחר שערכו ביניהם הסכם גירושין. בהסכם נאמר כי "האשה מתחייבת שבמידה ותתבע בכל ערכאה שהיא מזונות עבורה או עבור הילדים המשותפים ותזכה בתביעה, הרי שהיא תשפה את הבעל בסכום שבו תזכה". לאחר הגירושין הגישה המשיבה תביעה למזונות לביהמ"ש לענייני משפחה בנצרת. בתביעה טענה כי הסכם הגירושין נערך בלחץ ואיומים מצד המבקש, וכי ויתורה על המזונות אינו תקף, ומכל מקום, אינו מחייב את הקטינות. ביהמ"ש למשפחה קיבל את התביעה, וקבע כי הסכם הגירושין בו ויתרה האם בשם ילדיה על מזונותיהם אינו מחייב אותם ואינו תקף כלפיהם. כן קבע כי אין לתת תוקף להסכם השיפוי, וחייב את המבקש לשלם לילדיו מזונות. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא כי רשות ערעור לערכאה שלישית ניתנת רק מקום שהענין מעלה שאלה משפטית בעלת אופי כללי, או מקום ששיקולי צדק מיוחדים מצדיקים מתן רשות כאמור. מעבר לצורך ייאמר כי הערכאות הקודמות, בדונן בעניינו של המבקש, החילו על המקרה הלכות נטועות היטב לפיהן אין לכבול קטינים להסכמים בין הוריהם שלהם לא היו צד, מקום שהדבר עלול לפגוע בטובתם. כן החילו בפועל את הגישה ביחס להסכמי שיפוי בין הורים, לפיה מקום שהחלת ההסכם עלולה לפגוע בטובת הילד, ניתן לפסול את ההסכם מטעמים שבתקנת הציבור, או למצער, להתלות את חיוב האם לשפות את האב "עד שתעשיר".

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבנר אבנרי למבקש. 1.6.05).

ע.א. 2471/05 - יעל מוזס נגד הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ

*קבלת בקשה לסעד זמני עד לערעור נגד מימוש משכנתא (בקשה לסעד זמני נגד מימוש משכנתא עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקשת הנה בעלת זכויות בדירה מאז שנת 1995. בשנה זו רכש גם בעלה דירה, ואת רכישתה מימן באמצעות הלוואה שנטל מהמשיב. ההלוואה הובטחה באמצעות הטלת שיעבוד על דירתו ועל דירתה של המבקשת. לימים מכר הבעל את הדירה בהסכמת המשיב. משכשל הבעל בהחזר ההלוואה, החל המשיב לפעול למימוש המשכנתא על דירת המבקשת. המבקשת הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו המשכנתה הרשומה על דירתה בטלה. לטענתה, נציגי הבנק הבטיחו לה שהמשכנתא על דירתה מותנית בקיום זו הרובצת על דירתו של הבעל, וכי המשכנתא הרשומה על דירתו של הבעל תיפרע ראשונה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את טענותיה של המבקשת. היא הגישה ערעור ובמסגרתו היא מבקשת סעד זמני נגד הליכי מימוש המשכנתא עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
הלכה היא, כי משניתנה הכרעת הערכאה הדיונית, לא ייעתר ביהמ"ש ליתן סעד זמני בערעור, אלא אם יוכחו על ידי המבקש שני מרכיבים: כי סיכוייו בערעור טובים; כי דחיית הבקשה תקשה על השבת המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור. במקרה דנן, צפויה המבקשת להיתקל בקושי ממשי לשוב לדירתה לאחר סיום הליך המימוש, אף אם תזכה בערעורה. אשר לסיכויי הערעור - עיקר השגותיה של המבקשת נוגעות לקביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי והתרשמותו השלילית מגירסת המבקשת שלא זימנה את בעלה להעיד במשפט. לפיכך, לכאורה סיכויי הערעור אינם גבוהים. אף על פי כן, המבקשת טוענת, כי פקעה המשכנתא שנתנה להבטחת הלוואתו של הבעל, לנוכח העובדה שזו שלו נמחקה בהסכמת המשיב. יש טעם בטענת המבקשת בנוגע לעניין זה, טעם חזק דיו בכדי להיעתר לבקשה.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד רונן גפני למבקשת, עו"ד אהוד קלינברגר למשיב. 14.4.05).

ע.פ. 4163/05 - דוד סבאג נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער הוגשו שני כתבי אישום לבימ"ש השלום באשדוד, המייחסים לו עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. עבירות אלה כוונו, כך נטען, כלפי בת זוגתו לשעבר (להלן - המתלוננת). עובר לשמיעת העדויות, פנתה המתלוננת במכתב לביהמ"ש בבקשה לפטור את ילדיה ממתן עדות בתיקים בשל הנזק שייגרם להם אם יצטרכו להופיע לדיון. לאחר שהמתלוננת סיימה את עדותה, ולאחר שהמשיבה הודיעה כי ילדיה של המתלוננת לא יזומנו לעדות, נסתיימה פרשת התביעה. בטרם החלה פרשת ההגנה, פנתה המתלוננת בשנית במכתב לביהמ"ש
בקשה נוספת לפטור את ילדיה ממתן עדות. ביני לביני, הגישה המתלוננת בקשה למתן צו הגנה במעמד צד אחד. ביהמ"ש קיבל את הבקשה, והעניק את הצו המבוקש תוך שהוא קובע דיון במעמד הצדדים לשבוע לאחר מכן. בעקבות כך הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש. לטענת המערער, מכתבי המתלוננת לביהמ"ש יצרו רושם קשה אודותיו, ויש בהם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה כתב כי אינו נותן כל משקל ראייתי לבקשות שהגישה המתלוננת, ואין בעצם העיון בבקשות אלה משום עילה שבכוחה לפסול את ביהמ"ש. הערעור נדחה.
המכתבים ששלחה המתלוננת לביהמ"ש עוסקים בבקשת המתלוננת שלא להעיד את ילדיה ובמסגרתם מביעה המערערת את חששה לנזק הצפוי להיגרם לילדיה אם יידרשו להעיד. תוכנם של מכתבים אלה אינו נוגע למערער, אינו מכפישו, וממילא אין בהם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. לא זו אף זו. אפילו היה במכתבים אלה כדי להציג את המערער באור שלילי, אין מדובר ב"מסה" כזו של חומר ראיות אשר שופט מקצועי אינו יכול שלא להתעלם ממנה. גם העובדה שביהמ"ש דן בבקשה למתן צו הגנה, אין בה כדי לפסול אותו, מניה וביה, מלדון בעניינו של המערער בהליך העיקרי. ביהמ"ש לא קבע כל ממצא באשר להתנהגותו של המערער, לא נחשף לחומר ראיות בלתי קביל, ולא הביע כל דעה באשר לאופיו או לסיכויי הגנתו בהליך העיקרי. החלטה שעשה היה להעניק צו הגנה במעמד צד אחד לתקופה של שבוע ימים עד אשר יתקיים דיון במעמד שני הצדדים, אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' יפית גולן למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 19.5.05).

רע"פ 2809/05 - גבריאל טסה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש, כולל מאסר, בעבירות של בנייה ללא היתר (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של בניה ללא היתר, שימוש חורג במקרקעין ואי קיום צו בית משפט, ונגזרו לו ששה חודשי מאסר בפועל, ששה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 90,000 ש"ח. העבירות כללו בניה בשטח כולל של כ- 2,700 מ"ר וסלילת משטח אספלט בשטח של כ- 13,000 מ"ר, על קרקע חקלאית ללא היתר, ובהמשך, לאחר צו הריסה של בית משפט, הקמת מבנים נוספים בשטח של כ- 994 מ"ר, גדר באורך כ- 86 מ' וסלילת משטח אספלט בשטח של כ- 70 מ"ר; ועוד כעבור זמן, שימוש חורג בשטח כולל של כ- 1,000 מ"ר למטרות משרד, איחסון עצים ומסגריה. בין הנימוקים לגזר הדין צויינו חומרת העבירות, משכן והיקפן וכן מדיניות של החמרה בענישה על עבירות מסוג זה, שהפכו חזון נפרץ. המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי וערעורו נדחה. בבקשת רשות הערעור נטען, כי נגרם למבקש עיוות דין בכך שלא נכח בדיון בשעת השמעת הטיעונים לעונש, לא ידע כי מבקשים לאסור אותו בפועל ולא ניתן לו לומר את דברו. עוד נטען כי העונש קיצוני בחומרתו. בתגובת המשיבה נטען, כי בדיון בטיעונים לעונש יוצג המבקש על ידי בא כוחו, כי המבקש לא ביקש לשוב ולדון בטיעונו עת התייצב בתום הדיון, וכי ניתנה למבקש הזדמנות לטעון טיעוניו בפני ערכאת הערעור. בנוסף נטען, כי רמת הענישה ראויה, הן על פי מדיניות משפטית כללית ביחס לעבירות המדוברות והן על פי נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן. ההפקרות של בנייה ללא היתר היא בחינת מכת מדינה שפשתה והלכה. אשר לטענת המבקש כי לא נכח בעת השמעתם של הטיעונים לעונש ולא ניתן לו לומר את דברו - המבקש היה מיוצג בכל שלבי הדיונים, וגם אם הטיעונים לעונש נשמעו
שלא בנוכחותו, הרי מדובר בישיבה אליה הוזמן ולא התייצב (אלא באיחור רב). סניגורו של המבקש, ששמע את בקשת התביעה למאסר בפועל והתנגד לה בטיעוניו, יכול היה - ואולי עשה כן - לעדכן את המבקש ולהגיש בקשה לטיעונים נוספים. אף כך, היה למבקש יומו בערעור - בו נכח - בבית המשפט המחוזי. באשר לטענה שבעבירה ראשונה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, אין נהוג להטיל מאסר בפועל - אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה, ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם כשהמדובר בהפרה שנמשכה שנים רבות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אמיר דנוס למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 22.5.05).

ע.פ. 5788/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של ביצוע מעשים מגונים ע"י המערער בבתו הקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בכך כי במהלך שנת 2002, ביצע מעשים מגונים בבתו הקטינה ילידת 1990. בית המשפט המחוזי דן את המערער ל - 8 שנים מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי הדגיש בגזר דינו את חומרת מעשיו של המערער על רקע ניצול מחפיר ומשפיל של מרותו כלפי בתו הקטינה. הוא ניתח חוות דעת מקצועיות שהוגשו מטעם הסניגוריה באשר למצבו הנפשי של המערער ולא ראה לקבל את בקשתה לדחות את גזר הדין לצורך שילובו של המערער בהליך טיפולי. למכלול השיקולים הצטרפה גם העובדה בדבר הרשעתו הקודמת של המערער בשתי עבירות תקיפה ואיומים כלפי אשתו ואי שיתוף פעולה מצדו בהליך טיפולי בתחום אלימות במשפחה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשיו של המערער בבתו הקטנה הם קשים וחמורים, ותוצאות פגיעתן הרסניות לקרבן העבירות כפי שעולה מחוות הדעת המקצועיות שהוגשו בענין זה. מדובר בסדרה של מעשי מין, אשר אף שלא היו כרוכים במעשי אינוס ממש, חומרתם מבחינת הפגיעה בקרבן היא קשה ביותר, בין היתר, בהתחשב בגילה הצעיר ובפגיעותה הרבה. השלכות מעשיו של המערער פגעו במשפחתו כולה וערערו את יציבותה. האם עם שבעת ילדיה נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם לאיזור אחר כדי לאפשר למשפחה חיים באוירה משוחררת מבושה וביזוי. מתסקיר מבחן מיום 16.5.05 מצטיירת תמונה שלילית בעניינו של המערער שאינה מבשרת טובות באשר למידת הפנמתו את חומרת מעשיו ונכונותו להשתלב בהליך טיפולי ממשי. למרות שהיה ער לכך כי בעוד ערעורו תלוי ועומד, השתלבותו בטיפול עשויה להוות שיקול בענישה, לא הראה המערער נכונות ממשית לשתף פעולה בכוון זה, ומצבו נותר כפי שהיה, בלא שינוי.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דניאל גוסטבו גרפונקל למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 23.5.05).

ע.פ. 6343/03 - מדינת ישראל נגד ויסאם כנעאן

*החמרה בעונש בעבירות שוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

ביום 15.6.02, שדדו המשיב יחד עם שלושה אחרים, את רכבו של אחד בשם "אבו חלף" כאשר שלושת האחרים חמושים בנשק חם. במהלך השוד הם דרשו מאבו חלף לעצור ומשזה סירב, ירה אחד מהם שתי יריות באוויר. הנהג עצר את רכבו, יצא מהרכב ומסר לשודדים את מפתחות הרכב. הארבעה נטלו את הרכב ונסעו מהמקום, כאשר המשיב נוהג בו. בהמשך ביצעו כל הארבעה מעשי שוד בשלושה בנקים. בכל המקרים, למעט שוד הבנק השלישי, המתין המשיב לשותפיו עם הרכב מחוץ לבנק. עובר לביצוע השוד השלישי שדדו שותפיו של המשיב, בידיעתו,
רכב נוסף תוך איומים בנשק חם. לחובתו של המשיב נזקפות הרשעות קודמות בעבירות אלימות, סמים ורכוש והוא אף ריצה בעבר עונשי מאסר. בית המשפט המחוזי גזר למשיב ארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נקבל.
מעשיו של המשיב חמורים ביותר. מדובר ב-4 מעשי שוד, מתוכננים היטב, שבוצעו בתעוזה רבה, כאשר השודדים אינם נרתעים מלעשות שימוש בנשק חם, גם בתוך בנק הומה אדם. אמנם, המשיב לא אחז בעצמו בנשק והוא גם לא נכנס יחד עם חבריו לתוך הבנקים. אולם הוא נטל חלק פעיל במעשים, ותפקידו בביצוע מעשי השוד היה חיוני להצלחתם. המשיב גם ידע היטב ששותפיו אוחזים בנשק חם. לאור הכלל, לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את מלוא חומרת הדין בערעורים של המדינה על קולת העונש יועמד עונשו של המשיב על 7.5 שנות מאסר, מתוכן 6 שנות מאסר בפועל.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד גב' גלי פלובסקי למערערת, עו"ד עבד אלכרים דראושה למשיב. 25.5.05).

רע"א 3476/04 - דוד סימן טוב נגד ניסן אלברט גד ואח'

*ביטול פסק בוררות בעילה שהפסק נוגד את תקנת הציבור, באשר השירות שניתן ע"י מי שפסק הבוררות היה לטובתו, כלל תשלומי שוחד לרשויות מדינה זרה (הבקשה נדחתה).

בין המבקש תושב ניו יורק, לבין המשיבים תושבי מקסיקו, נחתם הסכם בוררות, בעקבות דרישת המבקש מהמשיבים לשלם לו סכום של 400,000 דולר, עבור שירותים שביצע עבורם באמצעות ניצול קשריו עם הממשל במקסיקו, כגון סגירת חקירות משטרה אשר התנהלו כנגדם וכיוב'. על-פי הסכם הבוררות, יפעל הבורר בדרך הנראית לו המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה, ללא קשר לדין המהותי, דיני הראיות ושאר סדרי הדין הנוהגים. הבורר פסק כי על המשיבים לשלם למבקש, על דרך הפשרה, סכום של 250,000 דולר. המשיבים, הגישו לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול פסק הבורר, בה טענו כי עולות תמיהות רבות מדרך עבודתו של הבורר, ובנוסף, טענו טענת אי חוקיות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין הוא יכול לאשר פסק-בוררות, בו הבורר הורה לבצע מעשה הנוגד את החוק. שכן, גם אם תשלום שוחד בחו"ל, אינו מהווה שם עבירה כפי שהדבר בישראל, הוא עומד בניגוד לתקנת הציבור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין שניתן בנוגע לבקשה לאישור או ביטול פסק בוררות, כמו במקרה דנן, לא תינתן כדבר של מה בכך, אלא רק במקרים יוצאי-דופן, כשהשאלה העומדת להכרעה הינה עקרונית וציבורית, ואינה רלבנטית רק לצדדים בעניין זה. כמו-כן, המדיניות השיפוטית בענייני בוררות דוגלת בצמצום התערבותו של בית-המשפט בפסקי בוררות. גם לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה. פסק בוררות אשר מזכה בעל דין בתמורה עבור קשרים שהופעלו בדרגי ממשל גבוהים, ומתייחס מפורשות לתשלומים בעד ביטולן של חקירות אשר התנהלו, הינו פסק אשר סותר את תקנת הציבור ואת הנהוג והמקובל מוסרית בחברה. פטור מהדין המהותי אינו מכשיר פסיקה בניגוד לתקנת הציבור.