תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 3

ע.פ. 6619/04 - גבריאל חזיזה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לחזור מהודייה שניתנה במסגרת הסדר טיעון. *אל לו לביהמ"ש ליזום הסדר טיעון. *הקלה בעונש בעבירות שוחד לנוכח שיהוי בהליכי המשפט, כאשר גזה"ד ניתן 7 שנים לאחר תחילת ההליכים(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8043/97 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בשנים 95-1994 שירת המערער במשטרה בדרגת רב פקד, והיה מוצב בתחנת ארז, שם היה רשאי לאשר הכנסת כלי רכב אותם רכשו סוחרים לתחומיה של הרשות הפלסטינית. הוא הואשם בכך שנטל בהזדמנויות רבות שוחד מסוחרי הרכב באזור בתמורה למתן האישורים. כתב האישום הוגש בחודש אפריל 1997, ובתגובה הודיע בא-כוחו דאז, עו"ד א. שניידשר ז"ל, כי המערער כופר באשמות. בתום פרשת הראיות נפטר עו"ד שניידשר, ובמקומו בא עו"ד אחר שפרש מהייצוג בעקבות מחלוקת אשר נתגלעה בינו למערער. בחודש דצמבר 2002, למעלה מ - 5 שנים לאחר הגשתו של כתב האישום, מונה למערער עו"ד אורינוב מהסניגוריה הציבורית ובחודש יוני 1903 הוא הגיש את סיכומי ההגנה בכתב. הצדדים הוזמנו לטיעון משלים על-פה, בחודש נובמבר 2003, ובמהלך הישיבה הציעה השופטת כי הצדדים יגבשו הסכם טיעון. בעקבות מפגשים שקיימו הצדדים צומצם כתב האישום מ - 8 אישומים לשניים בלבד. באשר לעונש נחלקו הצדדים והשופטת הציעה כי הצדדים יטענו לעונש כהבנתם. כעבור חודש הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי גיבשו הסכם טיעון, במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן בו הודה המערער והתביעה דרשה 3 שנות מאסר. הצדדים טענו לעונש ביום 31.5.04 ניתן גזר-הדין, בו נגזרו למערער 3 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי, וקנס בסך 30,000 ש"ח.
ב. מנימוקי הערעור ומנספחיו עולה, כי השופטת הביעה את דעתה על מידת העונש, אף שהצדדים חלוקים באשר לתוכן הדברים. סניגורו של המערער דאז, עו"ד אורינוב, הגיש תצהיר, לפיו העמדה אותה הביעה השופטת היתה ש"כפי שהדברים נראים נכון לאותו שלב, העונש הצפוי לא יגיע לרמה העונשית שדורשת המאשימה... מדברי השופטת ... ומהטון שבו נאמרו הדברים, ניתן היה להבין כי ביהמ"ש יטיל על [המערער] עונש יותר קל, משמעותית...". גירסתו של ב"כ המדינה הינה כי "השופטת העירה באותו שלב כלאחר יד כי ציפייתה העונשית של המשיבה מוגזמת". גירסה שלישית העלה המערער בטענתו כי בצאתו מלשכת השופטת אמר לו עו"ד אורינוב כי השופטת אמרה בלשכתה: "נראה לכם שאני אתן עונש מאסר בפועל בתיק הזה?". בנימוקי הערעור עתר בא-כוחו של המערער, לבטל את הודאת המערער ואת הכרעת הדין שהתבססה עליה. לחלופין, ביקש להקל בעונשו של המערער. הערעור נתקבל לענין חומרת העונש.
ג. המשא ומתן הקודם לגיבושו של הסדר טיעון, הוא עניינם של הצדדים הנוגעים לו בלבד, ואל לו לביהמ"ש ליזום אותו או לדרבן את הצדדים לגבש הסכמים מסוג זה. מקל וחומר שעל ביהמ"ש להימנע מכל אמירה אשר עלולה להתפרש כמשקפת את העונש אשר עתיד להיגזר על הנאשם. התערבותו של ביהמ"ש במקרה הנוכחי היתה שלא במקומה. היוזמה לקיומו של משא-ומתן הועלתה לאחר הגשת הסיכומים ובשלב זה היה מיטיב ביהמ"ש לעשות אם היה שוקד על כתיבתה של הכרעת-הדין, והיה נמנע מהיוזמה בה נקט. יתירה מכך, ההתבטאות ביחס לעונש הצפוי היתה שלא במקומה. עם זאת, יש לקבל את גירסתו של עו"ד אורינוב, לפיה כל שהבין מדברי השופטת, היה כי העונש יהיה קל מזה שמבקשת התביעה וכי לא אמר למערער שביהמ"ש הודיע שלא יוטל עליו עונש של מאסר בפועל. המערער נטל על עצמו סיכון מרצון, לנוכח הסיכוי שהעונש אשר ייגזר לו יפחת מהעונש לו הוא ראוי. בדיון בערעור השתמע מדברי הסניגור כי כוונת הדברים היא בעיקר לקבלתו של הסעד החלופי - הקלה בעונש אותו גזר ביהמ"ש המחוזי.
ד. גזר הדין ניתן 7 שנים לאחר תחילתם של ההליכים, 10-9 שנים לאחר ביצוען של העבירות. זהו פרק זמן נכבד בחייו של בן-תמותה, הואיל והוא כרוך בתמורות ובשינוי נסיבות שלעיתים הן מרחיקות לכת. זאת ועוד, התמשכותם הבלתי סבירה של ההליכים, היא גם התמשכותם של עינויי הדין שהיו נחלתו של המערער, והם הגיעו במקרה זה למימדים שראוי היה כי יינתן להם משקל מכריע. בנסיבות אלו היה מצווה ביהמ"ש לכלול רכיב של מאסר ממשי בעונש, אולם לנוכח השיהוי הממושך כאמור, ולא מטעם אחר, ראוי להקל בעונש. לפיכך, עונש המאסר בו ישא המערער יועמד על 15 חודשים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ד. ליבאי ואלעד רט למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 29.12.04).

ע.פ. 3439/04 - משה (ז'אן פייר) בזק (בוזגלו) נגד היועץ המשפטי לממשלה

הכרזה על חשוד ברצח בצרפת כ"בר הסגרה". דחיית טענת "שיהוי" בהגשת בקשה להסגרה בחשד לרצח. *"תקנת הציבור המונעת הסגרה"(מחוזי י-ם - (ב"ש 4314/03 - הערעור נדחה).

א. המערער נולד בצרפת בשנת 1953, ובעודו ילד עלה עם משפחתו ארצה ובשנת 1959 היה לאזרח ישראלי. במהלך השנים נדד המערער בין צרפת לבין ישראל. ביום 17.4.1980 ניתן ע"י בית משפט בצרפת צו מעצר נגד המערער, בחשד כי רצח בכוונה תחילה את חברתו לחיים, (להלן: נאדין), ופצע את אימה. כשנה לאחר הרצח, בחודש מארס 1981, הודיעו הרשויות בישראל לצרפת, כי המערער חי עם משפחתו בישראל, וכי עקב היותו אזרח ישראלי לא ניתן להסגירו לצרפת. התביעה בצרפת החליטה להעמיד את המערער לדין לפני בית-משפט של מושבעים, והוצא צו מעצר נגד המערער. בהתאם לדין בצרפת נשפט המערער בהיעדרו בעבירות רצח, תקיפה ופציעה ונגזר עליו עונש מאסר עולם. בשנת 1999 שונה חוק ההסגרה והותרה הסגרתם של אזרחי ישראל למדינות חוץ. בעקבות שינוי החוק, הגישה צרפת ביום 6.2.2003 בקשה להסגיר לידיה את המערער בגין עבירת רצח. המערער נעצר וביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער כבר הסגרה. הערעור נדחה.
ב. תכלית הדיון בבקשת הסגרה בבית המשפט בישראל היא לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום". תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות. החוק וההלכה קבעו מיבחנים ברורים לעניינן של ראיות בהליך של הסגרה, והשאלה אינה אלא אם בענייננו עומדות אותן ראיות במיבחנים שנקבעו. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב. ואכן, יש תשתית ראיות מספיקה להכריז על המערער להיותו בר-הסגרה, וטענות שהועלו בנושא הראיות, מקומן הראוי יהיה לעת המשפט שייערך בצרפת.
ג. חוק ההסגרה קובע כי "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה:... היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור". העותר טוען כי הסגרתו לצרפת נוגדת את "תקנת הציבור" בישראל, באשר אירועים שהיו בשנת 1983 בצרפת - העמדתו לדין בצרפת, הרשעתו וגזירת דינו למאסר עולם - נעשו בהיעדרו ושעה שלא היה מיוצג. טענה זו אין בה ממש. עם מעצרו של המערער בצרפת, יבוטלו מאליהם ההליכים שנערכו במעמד התביעה בלבד, וייפתחו הליכים חדשים מתחילתם. מוסיף המערער וטוען כי צרפת המתינה שנים רבות עד שהגישה את בקשתה להסגרה, וגם משום כך, אם יוסגר לצרפת תפגע ההסגרה קשות ב"תקנת הציבור" בישראל. אכן, מדינה שלא ביקשה הסגרה במהלך עשרים שנה, מחדלה הוא כה חריג וכה יוצא-דופן, עד שהיענות לה יכול שיהא בה כדי לפגוע בתחושת הצדק הבסיסית ובתקנת הציבור של החברה בישראל. אלא, שבענייננו, השתהותה של ממשלת צרפת בבקשת ההסגרה נבעה מכך שלא ניתן היה להסגיר אדם שהוא אזרח ישראל, עד לשינוי של החוק בשנת 1999. בנסיבות אלו יש לדחות את טענת הפגיעה בתקנות הציבור.
ד. העותר מעלה גם טענת "התיישנות". לפי חוק ההסגרה ידחה ביהמ"ש עתירה להסגרה אם נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל בגללה לפי דיניה של מדינת ישראל. סעיף 9 לחסד"פ מורה כי "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים... אולם אם נערכה לגביהם חקירה... או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום... ההליך האחרון מטעם בית המשפט...". התיישנות בעבירת רצח היא בת עשרים שנים. חקירות, הגשת כתב אישום או הליך מטעם בית המשפט, פותחים מחדש את מנין ההתיישנות, גם כאשר ההליכים נעשו במדינה המבקשת. תחילת מועד ההתיישנות היתה לעת הרשעתו של המערער בצרפת, ביום 19.4.83. ולענין סיום מועד ההתיישנות - בקשת ההסגרה היא המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות. בקשת ההסגרה בענייננו הוגשה ביום 6.2.03, ולעת הגשת בקשת ההסגרה טרם עברו עשרים שנה.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ג'ובראן. החלטה - השופט חשין. עוה"ד שמואל סמי אלבראנס וגב' מיכל ליפקין למערער, עו"ד גב' נילי גסר למשיב. 29.12.04).

בג"צ 2910/04 - מרכז השלטון המקומי בישראל

דחיית עתירה לפסול החלטה לקיצוץ בהשתתפות המדינה בהוצאות עובדי מינהל ושירותים בבתי הספר. "בטלות יחסית" של החלטת הרשויות שנפלו בה פגמים(העתירה נדחתה).

א. במסגרת קיצוצים בתקציבי משרדי הממשלה השונים, נקבע על-ידי משרד החינוך על איזה מרכיבים מתוך סל תקציב החינוך יושת הקיצוץ. לטענת העותרת, נהג משרד החינוך לתקצב ולממן את שכרם של הרוב המכריע של עובדי המינהל והשירותים בשיעור של %100. במהלך חודש נובמבר 2003, עודכנה העותרת באופן ראשוני, בעל-פה, בדבר ההפחתה המתוכננת בסדר גודל של כ- 330,000 מיליון ש"ח בהשתתפות בשכר שרתים, מזכירים ועובדי סיוע. חלק נוסף מהקיצוץ בתקציב החינוך הושת על מימון שכר לימוד בגני ילדים לגילאים 4-3 ביישובי קו העימות, ואזורים מועדפים נוספים. העתירה היא לבטל את החלטת המשיבים להפחית את ההשתתפות בתקצוב עובדי המנהל בחינוך ובשכר הלימוד לגילאי 4-3. העתירה נדחתה.
ב. ביום 17.12.03 שלחה המנהלת הכללית של משרד החינוך, מכתב לראשי הרשויות והשלטון המקומי, בה הוצגה ההפחתה המתוכננת. כבר במועד זה, היה על העותרת להתחיל בהיערכויות הנובעות מהודעה זו ולשקוד על התאמת תקציב הרשויות המקומיות להפחתה הצפויה. על כן יש לדחות את הטענות הנוגעות לקושי לפתור את הבעיות הנובעות מהקיצוץ. העותרת טוענת עוד כי הליך צמצום כוח האדם הינו מורכב, שכן הסתדרות הפקידים מתנגדת לפגיעה בשכר או בתקנים של עובדי המינהל. דין טענה זו להידחות. ראשית, פיטורי העובדים אינם מחויבי המציאות ולא נדרשו מן השלטון המקומי; שנית, סעיף 70 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל קובע, כי: "פיטורי עובדים... ייעשו רק מסיבה מספקת ותוך הסכמה הדדית...". כי צמצום מהווה סיבה מספקת לפיטורים.
ג. לטענת העותרת, משרד החינוך הפר את חובת ההתייעצות עם שר הפנים ועם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, כפי שהיא מחוייבת בסעיף 7(ב) לחוק לימוד חובה. נראה, כי יש ממש בטענה זו. אפשר שהפרת החובה תוביל, במקרים מסויימים, לביטול (או לבטלות) ההחלטה. עם זאת, ביטול ההחלטה אינו תוצאה מחוייבת בכל מקרה של הפרת החובה. בנסיבות המקרה דנן, ועל-מנת להגיע להכרעה מידתית ומאוזנת בדבר תוצאותיה של החלטת ההפחתה האמורה, יש להפעיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, במובן זה, שלמרות שנמצא פגם בהליך ההיוועצות, הן חומרת הפגם והן נסיבות המקרה
אינם מובילים לביטול ההחלטה במלואה. ראשית, ביטול החלטת ההפחתה יגרום נזק ניכר, אשר ישפיע על כלל התקצוב של מערכת החינוך ועל הציבור ואף עלול לפגוע קשות בתכליות הראויות שביסוד החלטת ההפחתה; שנית, המשיבים אומנם לא קיימו התייעצות בהשתתפותו של שר הפנים, אולם קויימה התייעצות בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת בהשתתפות חלק מהגורמים המנויים בחוק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד גב' נועה בן אריה לעותר, עוה"ד גב' דינה זילבר וגב' חני אופק למשיבים. 15.12.04).

ע.פ. 6511/04 + 6468/04 + 5673/04 - אבי מזרחי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס בצוותא. *הרשעה כ"מסייע" בעבירת אינוס בצוותא. *חומרת העונש בעבירות אינוס בצוותא(מחוזי חיפה - ת.פ. 313/02 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו פרט לערעורו של אחד המערערים שנתקבל בחלקו).
א. המערערים, ששה במספר, (אבי מזרחי, משה גרוטס, זורה פלושווילי, מרדכי (מורדי) מזרחי, גיל דהן ודוד מזרחי), הואשמו בשלושה אירועי אונס שבוצעו במתלוננת בזה אחר זה בימים 19.5.2002-18-17. האונס הראשון מיוחס לאבי וגרוטס עת פגשה בהם המתלוננת בשעת לילה בקרבת גן ציבורי הסמוך לבית דודתה (להלן: האירוע הראשון). מאישום זה זוכו הנאשמים מחמת הספק. מן האישום באירוע השני זוכו הנאשמים. האירוע הבא אחריו (להלן: האירוע השלישי) התרחש, לפי האישום, בשעת לילה בבית מבודד שבו מתגורר מורדי. אבי וגרוטס הביאו את המתלוננת למקום ברכבו של גרוטס ויחד עימם, ברכב אחר, הגיע למקום גם זורה. עם הגיעה לביתו של מורדי, שם שהו באותה עת מורדי, גיל ודוד, הפשיטו הנאשמים את המתלוננת, ואנסו אותה שעה ארוכה בצוותא ובזה אחר זה ואף ביצעו בה מעשי סדום. המתלוננת החלה לדמם, אך הדבר לא הרתיע את מבצעי האונס. בעקבות האונס האכזרי אושפזה המתלוננת בבית חולים שם אובחן קרע בנרתיקה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את אבי, זורה, מורדי, גיל ודוד בעבירות שיוחסו להם בגין האירוע השלישי ואת גרוטס הרשיע כמסייע בגין אותו אירוע. אשר לגרוטס קבע ביהמ"ש כי הוא לא קיים עם המתלוננת יחסי מין, אך הרשיעו, כמסייע לאינוס ולמעשי הסדום וכן הרשיעו בכליאת שווא. את ממצאיו ומסקנותיו המרשיעות ביסס בימ"ש קמא על עדותה של המתלוננת, על הודעות המערערים במשטרה, ככל שהיתה בהן הודאה בעובדה מן העובדות שפורטו בכתב האישום, ועל הודעתו של ניר עשורי, נער כבן שבע עשרה, מוגבל בתובנתו, שהיה "בן חסותו" של אבי, התלווה אל אבי בליל האירוע השלישי, ראה את שהתרחש ועדותו תומכת בעדותה של המתלוננת ומחזקת אותה. משהרשיע ביהמ"ש את המערערים גזר עליהם את העונשים כדלקמן: על אבי נגזרו 19 שנות מאסר מהן 17 בפועל; על מורדי, דוד וזורה נגזרו 16 שנות מאסר מהן 14 בפועל; על גיל נגזרו 17 שנות מאסר מהן 15 בפועל, כאשר בגזירת עונשו של גיל הביא ביהמ"ש בחשבון את עברו הפלילי המכביד. על גרוטס נגזרו 10 שנות מאסר מהן 8 בפועל. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו פרט לערעורו של זורה שנתקבל בחלקו.
ב. אבי, מורדי ודוד אינם חולקים על כך שקיימו עם המתלוננת יחסי מין בצוותא ובזה אחר זה בביתו של מורדי, אך לטענתם כל שאירע אירע מרצונה ובהסכמתה של המתלוננת. גרוטס וגיל העלו אף הם את טענת ההסכמה, ולחלופין כי לא היו מודעים להיעדר הסכמה מצד המתלוננת. לחלופי חלופין טען גרוטס, כי מכל מקום מעורבותו באירוע היתה מזערית ואין בה כדי לבסס את יסודות הסיוע הקבועים בסעיף 31 לחוק העונשין. זורה טען כי לא קיים עם המתלוננת יחסי מין באירוע השלישי ולא היה מודע כלל למתרחש במקום, אליו הגיע באקראי. אין מקום להתערב בקביעותיו ובממצאיו
של בימ"ש קמא באשר להיעדר הסכמה מצד המתלוננת למעשים שנעשו בה באירוע השלישי. הלכה היא כי הסכמה לבעילה הוא מקום שבו ניתן ביטוי להסכמה, ואין די בהיעדר התנגדות, אשר יכול לנבוע מתוך פחד, הלם או חוסר אונים שקרבן העבירה נתון בהם. במקרה שלפנינו אין מדובר כלל במקרה גבולי. ראשית, קשה על פני הדברים לקבל את טענת המערערים שהמתלוננת השתתפה בהסכמה ומתוך רצון חופשי באירועי הזוועה שהתרחשו בביתו של מורדי; שנית, הניסיון להקיש מהסכמה אפשרית של המתלוננת לקיום יחסי מין באירוע הראשון והשני על הסכמה למה שהתרחש באירוע השלישי אין בו ממש, וכבר נפסק כי הסכמה לבעילה בעבר אינה מהווה כשלעצמה הסכמה לבעילה בהווה; שלישית, והוא עיקר, ביהמ"ש האמין לעדותה של המתלוננת הנתמכת בהודעתו של ניר, כי הביעה התנגדות מפורשת וברורה למעשים.
ג. הטענה האחרונה שהעלה גרוטס היא כי ניתן להרשיעו לכל היותר בעבירה של מניעת פשע, אך לא בסיוע לאינוס ולמעשי הסדום. טענה זו אין לקבל. תרומתו של גרוטס להתרחשות האירוע היתה ממשית וברורה. הוא הסיע את המתלוננת אל מקום האירוע וממנו, ונכח בחדר במהלך ביצוע המעשים המיניים בה. שונה המצב בכל הנוגע לערעורו של זורה. אין בהכרעת הדין קביעות עובדתיות היכולות לבסס את הרשעתו באינוס ובמעשה סדום בהן הורשע. מאידך, הוא הגיע למקום יחד עם אבי וגרוטס ביודעו כי אבי מתכנן "אורגיה" רבת משתתפים עם המתלוננת. בנסיבות אלה יש לבטל את הרשעתו כמבצע עיקרי ולהרשיעו כמסייע.
ד. העונשים שנגזרו על המערערים אינם קלים, אך יש בהם כדי לבטא את גודל הסלידה שמעוררים מעשי זוועה מעין אלה שביצעו המערערים במתלוננת. כמו-כן, מבטאים העונשים שיקולי גמול והרתעה. מעשים כאלה, הרומסים את גופה, את נפשה ואת כבודה של קרבן העבירה, מקומם לא יכירם בחברה מתוקנת. הישנות מעשים של אונס קבוצתי לה אנו עדים בעת האחרונה, מצדיקה ענישה ממשית ומרתיעה. לכן, אין מקום להתערב בעונשים שנגזרו, פרט לעניינו של זורה שהרשעתו הומרה, מהרשעה כמבצע עיקרי להרשעה כמסייע. בהתאם יופחת עונשו ויושווה לעונש שהוטל על גרוטס, עשר שנות מאסר מתוכן שמונה לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד גב' תמי אולמן ויעקב שלומוביץ לאבי מרדכי ודוד מזרחי, עוה"ד משה גלעד ויונתן דדון לגרוטס וגיל, עו"ד איאד חלאלה לזורה, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 30.12.04).

בג"צ 9701/04 - למה אספה ואלמזאוד טפרי נגוסה נגד שר הפנים ואח'

דחיית בקשה להחזרת אגרה בעתירה לבג"צ, כאשר כבר החל ה"דיון" בעתירה לצורך הוצאת "צו ביניים". דחיית בקשה לפסיקת הוצאות לעותר בעתירה לבג"צ כשהעתירה התייתרה(בקשה להחזר אגרה ולפסיקת הוצאות - הבקשה נדחתה).

א. עניינה של העתירה היה בהסדרת מעמדה של העותרת בישראל. העותר טען כי עת ניגש עם העותרת להסדיר מעמד זה, נעצרה היא על אתר והועברה למתקן משמורת מתוך כוונה לגרשה מישראל בו ביום. עם הגשת העתירה שולמה בגינה אגרה והוצא צו זמני בו עוכבה ההרחקה. המשיבים הודיעו ביום 3.11.2004 כי העתירה התייתרה למעשה שכן קיימת נכונות לשחרר את העותרת מטעמים הומניטריים ולאפשר לה לפתוח בהליך מסודר להסדרת מעמדה. לאחר קבלת עמדת העותרים נמחקה העתירה. הבקשה עניינה, לפטור את העותרים בדיעבד מתשלום האגרה (או להחזירה) וכן לחייב את המשיבים בהוצאות. הבקשה נדחתה.
ב. באשר להחזרת האגרה - נוכח ההחלטה המפורטת בבקשה לצו הביניים, העולה כדי "דיון" בעתירה, אין מקום להחזר אגרה. אשר לבקשה למתן פטור מאגרה בדיעבד - אין בידי הרשם סמכות להיענות לבקשה זו. תקנה 13(א) לתקנות סדר הדין קובעת
כי "בעל דין שבעת שמוטל עליו לשלם אגרה, טוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לכתב העיקרי בקשה לפטור מתשלום האגרה, ותצהיר שבו יפרט את רכושו... ומקורות הכנסתו בששת החדשים שקדמו לתאריך הבקשה". המועד להגשת הבקשה לפטור הוא על כן המועד בו הוטל על המבקש תשלום האגרה. בנסיבות אלו, לא נמצא מקור לסמכות להיעתר לבקשה.
ג. אשר לבקשה לפסיקת הוצאות - העותרת נכנסה לישראל שלא כדין ומטעם זה היתה עילה להרחקתה ולהחזקתה במשמורת. השחרור ממשמורת והנכונות לאפשר הליך מסודר להסדרת מעמד העותרת באו רק מסיבות הומניטריות. עיקרה של העתירה כוון כנגד הבסיס המשפטי להרחקת העותרת ואי הבירור של מעמדה. המשיבים, הלכה למעשה, לא שינו את עמדתם באשר למעמדה המשפטי של העותרת בישראל, אלא החליטו להימנע מהרחקה בשל נסיבות הומניטריות גרידא. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע כי השינוי בעמדת המשיבים בא בעקבות הגשת העתירה. על כן אין מקום לפסוק הוצאות.

(בפני: הרשם מרזל. 30.12.04).

ע.פ. 3018/04 - עבד אל אחמאן תאפל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של החזקת יותר מ-9 ק"ג הרואין, על יסוד ראיות נסיבתיות וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 472/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. ביום 23.10.02 נצפה המערער נוסע ברכב מסוג מרצדס שבבעלותו, כשנוהג בו איברהים נג'אר. בעקבותיהם נסע רכב מסוג הונדה, נהוג על ידי ראא'ד פארס (להלן: "ראא'ד"). לאחר נסיעה של כ-20 דקות, נעצרו שתי המכוניות על ידי המשטרה, ובמכונית ההונדה נתפס הרואין במשקל של 9,390 ק"ג. ראא'ד, שאף הוא הועמד לדין, הודה בהחזקת הסם, וטען כי הוא נמסר לו על ידי אדם כלשהו בעיר טייבה, כדי שהוא יעבירו לאחר בצומת פראדיס. ראא'ד הוסיף וטען, כי למערער אין נגיעה כלשהי לסם. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתו של ראא'ד והגדירה כשקרית. הוא נהג כך לנוכח ראיות, חלקן ישירות וחלקן נסיבתיות, אשר להשקפתו מוכיחות, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער היה שותף לקשר ולהחזקת הסם. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת סמים וגזר לו 9 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הרשעת המערער אמנם מבוססת על ראיות נסיבתיות, אולם, ראיות אלו מצביעות כולן על מסקנה אחת בלבד, ולפיה נמנה המערער על מבצעיהן-בצוותא של העבירות שיוחסו לו. הלכה היא כי "ראיות נסיבתיות נבחנות על-פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר... בעניין זה הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. שכן, במצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו". ועוד קבעה ההלכה הפסוקה, כי "החזקה" בסמים קיימת הן כאשר יש לנאשם חזקה בפועל והן כאשר יש לו החזקה קונסטרוקטיבית, ובלבד שמוכח כי אף שהסם מוחזק בידי אחר, לא נשללה מהנאשם השליטה בו, שמשמעה היכולת לעשייה פיסית בסם.
ג. באשר למקרה שבפנינו, שורה של ראיות נסיבתיות מלמדת שהמערער לא נקלע באקראי לאותה נסיעה משותפת עם ראא'ד. הנסיבות מלמדות, למצער, כי לידיהם של המערער וראא'ד נמסר משלוח של סמים, ולטובתם ניתן להניח את ההנחה המקלה, כי תפקידם היה להעביר את המשלוח מטייבה לצומת פרדיס, כדי למוסרו לידיו של אחר. לפיכך,
גם אם המערער נסע לפני רכבו של ראא'ד כדי לאבטח את הציר, יש לראות בו כמי שזה היה התפקיד שיועד לו במסגרת הקשר, ומכאן ואילך היה עליו להציע לביהמ"ש הסבר אשר יעורר את אותו ספק סביר אשר עשוי להכריע את הכף לזכותו. אולם, המערער שתק בחקירתו במשטרה וגם בביהמ"ש הוא נמנע מלהעיד. השילוב שבין הראיות הנסיבתיות, מחד, ובחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו, מאידך, הניחו תשתית איתנה להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו.
ד. אשר לעונש - מדובר בכמות אדירה של סם הירואין, וזו אינה הפעם הראשונה בה חוטא המערער בעבירות מתחום זה. נראה כי המערער מכיר מקרוב את מקורות הסם, ומעשיו מעידים על נכונותו להפיץ נגע זה. זהו איפוא מערער שסכנתו לציבור גלויה לעין, ובנסיבות אלו העונש שנגזר לו אינו חמור כלל. באשר לפער בענישה בינו לראא'ד - עונשו של האחרון נגזר מכוח הסדר טיעון, במסגרתו הודה ראא'ד בעובדות המפלילות שיוחסו לו. לכך יש להוסיף את עברו המכביד של המערער, ומכאן כי האבחנה בעונשים שהושתו על השניים היתה מוצדקת.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' מירי הרט למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.1.05).

רע"א 10804/04 - B.V xuleneB elleM naV itteferP נגד אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לסעד זמני בתביעה על הפרת סימן מסחר ועוולה של "גניבת עין"(מחוזי ת"א - בש"א 20540/04 - בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת הינה יצרנית סוכריות "sotnem" ובבעלותה סימן מסחר רשום לגבי סוכריות אלה. ביום 12.7.04 פנתה המבקשת לשלטונות המכס, לאחר שנודע לה כי המשיבים עומדים לייבא לארץ סוכריות בשם "xans", שאריזתן דומה לאריזת סוכריות המבקשת, וביקשה לעכב את הטובין. ביום 28.7.04, משהגיעו סוכריות ה-"xans" לישראל, הודיעו שלטונות המכס למבקשת על תפיסת הטובין האמורים, שכן לכאורה הם מפרים את סימן המסחר שלה. המבקשת הפקידה ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח כתנאי לעיכוב המשלוח. ביום 4.8.04 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בתל אביב תובענה נגד המשיבים, בגדרה ביקשה, בין היתר, צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבים לייבא את סוכריות ה-"xans" לארץ ולהפיצן. ביום 10.10.04 הגישה המשיבה לביהמ"ש, בגדר התובענה, בקשה ל"צו עשה זמני", בה ביקשה את שחרור סוכריות ה-"xans" בטענה שאינן מפרות את סימן המסחר הרשום של המבקשת. ביום 23.11.04 החליט ביהמ"ש המחוזי להיענות לבקשה. בהחלטה נקבע, כי טובין אלה אינם דומים עד כדי הטעייה למוצרי המבקשת. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, וביקשה לעכב את ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי ולא לשחרר את הסוכריות מהמכס. הבקשה נדחתה.
ב. המבקשת טוענת, כי קיים דמיון מטעה בין אריזת סוכריות ה-"xans", שיובאו על ידי המשיבים, לאריזת סוכריות ה-"sotnem", המיוצרות על ידה. על מנת לבחון את קיומו של דמיון מטעה, נקבעו בפסיקה שלושה מבחנים עיקריים המכונים יחדיו "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ויתר נסיבות העניין. המבחן העיקרי הוא מבחן המראה והצליל. במקרה דנא אין דמיון כלשהו בין הצליל של המילה "sotnem" לצליל של המילה "xans". הדמיון הנטען הוא במראה. ההשוואה החזותית היא ההשוואה הרלוונטית, ולכאורה, אין דמיון מטעה בין הסימן המסחרי הרשום המופיע על אריזות סוכריות ה-"xans" לבין הסימן המופיע על גבי אריזות סוכריות ה-"sotnem". אשר ל"מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות"
- במקרה דנא, אמנם, מדובר באותו סוג של מוצרים, שמחירם הוא נמוך ועל כן ניתן להניח שתהליך בחירת המוצר אינו קפדני ונעשה ללא תשומת לב רבה. כן מדובר בקהל לקוחות דומה לשני המוצרים, שמורכב כנראה אף מילדים שחלקם, כך ניתן להניח, אינם קוראים אנגלית. אף על פי כן, לאור ההבדלים בחזותם החיצונית של הסימנים, אין לומר כי הדמיון בין שני הסימנים, ברמה הלכאורית, הוא דמיון מטעה.
ג. המבקשת מבססת את טענותיה אף על העוולה של גניבת עין, על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות. במסגרת עוולה זו נעשית בחינה כוללת של החשש להטעיה ביחס למקור המוצר ולא נעשית השוואה של הסימנים בלבד. אכן, קיים דמיון בעיצוב שתי האריזות. הדמיון האמור, שלכאורה נראה כי אין בו צורך פונקציונאלי, מעלה חשש מסויים להטעייה. עם זאת, קיים הבדל בגודלן של שתי האריזות. הבדל זה בצירוף ההבדלים בכיתוב המופיע על גבי האריזות, די בהם, לכאורה, כדי להפיג את החשש מפני הטעייה גם לעניין העוולה של גניבת עין.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ד. עדין ול. וטשטיין למבקשת, עוה"ד י. הרכבי וי. ליבליין למשיבים. 12.1.05).

בש"פ 11789/04 - שי בוחבוט נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בשורה של עבירות התפרצות, גניבה ותעבורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום באשקלון בקרוב לעשרים עבירות של התפרצות, גניבה ותעבורה. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ולאחר הגשת תסקיר מעצר, שהמליץ לשחררו לחלופה שהוצעה, הורה בימ"ש השלום לעצרו. ביהמ"ש הדגיש כי מן התסקיר עולה שהעורר מסוכן לשלום הציבור וביטחונו, וכי נוכח תיאור מאפייני אישיותו בתסקיר אין ליתן בו אמון. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נדחה.
נגד העורר קיימת תשתית ראייתית לכאורית הקושרת אותו לביצוע העבירות שיוחסו לו. תשתית זו כוללת בראש ובראשונה את הודאותיו של העורר בחלק מהאישומים המיוחסים לו, כמו הודעותיו של שותפו אשר הפליל את העורר. טענת העורר כי אין בנמצא די ראיות התומכות בהודעתו של השותף דינה להידחות. ראשית, השאלה אם כבר בשלב המעצר טעונות הודעות שותף תוספת ראייתית, טרם זכתה למענה אחיד בפסיקת ביהמ"ש העליון. אמנם, "כשלעצמי אני סבורה כי יש צורך בתוספת כזו כבר בשלב המעצר, אולם בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בכך", שכן קיימות ראיות ממשיות התומכות, לכאורה, בהודעותיו של השותף. לעניין קיומה של עילת מעצר - ביצוען השיטתי, לכאורה, של עבירות ההתפרצות מקים עילת מעצר מסוג מסוכנות. כמו כן, קיים כאן חשש לשיבוש מהלכי משפט.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד נועם בונדר לעורר, עו"ד רוני מודריק למשיבה. 3.1.05).

רע"א 10640/04 - גיא המוביל באשדוד בע"מ נגד סהר חברה לביטוח בע"מ ואח'

*על החלטת רשם בימ"ש מחוזי לדחות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ומחיקת הערעור יש להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ולא בר"ע לביהמ"ש העליון (הבקשה נדחתה).

רשם ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, דחה את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום. בדחותו את הבקשה להארכת מועד, מחק הרשם את הערעור. על כך הוגשה בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
מתעוררת מדי פעם אי בהירות באשר לשאלת הסמכות הערעורית על החלטה של רשם שעניינה הארכת מועד. פעמים החלטות אלה מוכתרות "פסק דין", פעמים - כבענייננו
וכראוי - מוכתרות הן "החלטה אחרת". פעמים מנוסחות הן כדחיית הערעור, פעמים - כבענייננו וכראוי - כמחיקתו. סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט קובע כי "פסק דין של רשם של בימ"ש שלום או של בימ"ש מחוזי, דינו, לעניין ערעור, כדין פסק דין של ביהמ"ש שבו משמש הוא רשם... החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם...". ערעור של החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד הניתנת על ידי רשם, כדין "החלטה אחרת" והמקום לערער עליה, בזכות, הוא בביהמ"ש שבו מכהן הרשם. החלטה זו על הרשם להכתיר כ"החלטה" ולא כ"פסק דין". ראוי להקפיד כי החלטה בבקשה להארכת מועד ומחיקת ערעור בשל איחור בהגשתו, ככל שהבקשה להארכה נדחית או שהבקשה למחיקה מתקבלת, תהא החלטה למחיקה ולא דחייה. בתיק דנא המדובר בבקשה להארכת מועד והרשם - כרשם - דחה אותה על פי סמכותו ומחק את הערעור, וכדין עשה. ההשגה על החלטתו זו היא בערעור בזכות לביהמ"ש המחוזי. לפיכך, אין להעתר לבקשה זו לרשות ערעור - מחוסר סמכות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד גב' כרמית נבט למבקשת. 3.1.05).

בש"פ 11730/04 - מדינת ישראל נגד בוריס ברדיצ'בסקי ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחר בנשים לזנות (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו ב-11 אישומים, בהם מתוארת פרשה קשה שעניינה סחר בבני אדם למטרות זנות ועבירות נוספות נלוות. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ומשחלפו תשעה חודשים ממעצרם, הוארך המעצר ב-90 יום נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיבים. עתה, לקראת תום תקופת ההארכה הראשונה, מתבקשת הארכת מעצר שניה. הבקשה נתקבלה.
המעשים המיוחסים למשיבים חמורים ונלוזים הם, ומצביעים על מסוכנותם. המשיבים העבירו את הנשים מיד ליד, כרכוש שכל תכליתו היא השאת רווחים. תיאורי ה"קניה" ו"המכירה" המופיעים בכתב האישום קשים הם ונדמים לתיאורי קניה ומכירה של בהמות בשוק הכוללים בדיקה, מישוש, לא אחת אף "בחינת הסחורה" באופן אישי על ידי ה"קונים" וכן כליאה של הנשים תוך איומים והשפלות. השיפלות והמסוכנות המגולמת בעבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות, מקימות עילת מעצר ומצדיקות שלא להורות על שחרור לחלופה. אופיין זה של העבירות מהווה שיקול מרכזי, אם כי לא בלעדי, גם בהליך של בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. אל מסוכנותם של המשיבים במקרה הנדון מצטרפת גם ההתרשמות כי המשפט מתנהל בקצב סביר וכי פרק הזמן הארוך שעבר מאז הגשת כתב האישום אינו נובע ממחדלים של מי מן הצדדים אלא ממורכבותה של הפרשה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד גב' דניאלה בייניש למבקשת, עוה"ד יוחאי שלף וישראל קליין למשיבים. 4.1.05).

רע"א 9396/03 + 10673/02 - גיורא מלר עבודות בנין בע"מ נגד יעל כהן וד"ר שלמה כהן

*דחיית בקשה להעברת בורר מתפקידו והארכת תקופת הבוררות מעבר למועד הקצוב בחוק הבוררות (הבקשה נדחתה).

המבקשת, חברה קבלנית, התקשרה עם המשיבים בחוזה לבניית בית מגוריהם. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות בקשר לביצוע החיובים החוזיים. מחלוקות אלו הועברו להכרעתו של בורר. בהסכמת בעלי הדין החליט הבורר לנהל את הבוררות בשני שלבים: הראשון יוחד להשלמת הבנייה ותיקון תקלות בבניין על ידי המבקשת ובמימונה, והשני יועד להכרעה בתביעות ההדדיות. כשנה וחצי אחרי תחילת הבוררות ולפני שהחל השלב השני, הודיעה המבקשת כי אינה מתכוונת לבצע עוד תיקונים בביתם
של המשיבים וביקשה מהבורר לעבור לשלב השני. הבורר נתן החלטה בנושא, ובמטרה לאשר שורה של החלטות שנתן הבורר בשלב הראשון הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי שתי בקשות "לאישור פסק בורר". בתגובה הגישה המבקשת "התנגדות לאישור פסק בורר על דרך בקשה לבטלו" בה טענה, בין היתר, כי "הבורר נשא ונושא פנים למבקשים [המשיבים]", שעה וכן כי החלטות הבורר ניתנו לאחר שחלף המועד למתן פסק בוררות הקבוע בפיסקה ט"ו לתוספת לחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם של המשיבים. כשבוע אחרי שהחליט הבורר לעבור לשלב השני של הבוררות הגישה המבקשת בקשה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי הבוררות פקעה עקב חלוף הזמן ולחלופין להעברת הבורר מתפקידו. ביהמ"ש דחה את בקשתה של המבקשת, נתן צווי עשה לגבי חלק מהחלטות הבורר וכן האריך את הבוררות בשלושה חודשים נוספים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לא על נקלה מעביר ביהמ"ש בורר מתפקידו. ביהמ"ש בחן את טענותיו של המבקש לפרטיהן ולא מצא בהן ממש. בכך אין להתערב. אשר לטענתה של המבקשת כי הבוררות פקעה, גם טענה זו אין לה על מה שתסמוך. פיסקה ט"ו לתוספת לחוק הבוררות קובעת כי על פסק הבורר להינתן, לכל המאוחר, תוך 6 חודשים מיום תחילת הבוררות. צדק ביהמ"ש המחוזי שראה בהתייצבות בעלי הדין לפני הבורר לשם המשכת הבוררות, אחרי שחלפה התקופה הקבועה בחוק, הסכמה מצדם להארכת הבוררות. יתר על כן, לפי סעיף 19 לחוק "רשאי בית-המשפט, על פי בקשה של בעל-דין או של הבורר, להאריך את התקופה מדי פעם לתקופה שיקבע, אף אם עברה התקופה הקודמת". בפרשה הנדונה האריך ביהמ"ש המחוזי את תקופת הבוררות בשלושה חודשים אחרי שדן בהרחבה בטענותיה של המבקשת ושקל את השיקולים הצריכים לעניין, לרבות התמשכותה של הבוררות. אין מקום להתערב גם בחלק זה של החלטתו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. ברימר למבקשת, עוה"ד א. ביכלר וש. כהן למשיבים. 6.1.05).

בג"צ 11727/04 - זיו רזניק נגד השופטת קלרה רג'יניאנו

*בג"צ אינו מתערב בניהול הליכים פליליים או אזרחיים בבתי המשפט הרגילים ולא יתערב בשיקול דעת ביהמ"ש שלא לדחות דיון בהליך פלילי (העתירה נדחתה).

העותר ואדם נוסף הואשמו בבימ"ש השלום בכפר סבא, בעבירות שונות. האירועים בגינם הוגש כתב האישום אירעו, על פי הנטען, בשנת 1998, ובמהלכם סייע העותר - עורך דין בעיסוקו - ללקוחה בשם ליאור להונות חברת ביטוח לאחר תאונת רכב ולקבל במרמה כספים. ביום 20.9.2004 הגיש העותר ליועץ המשפטי לממשלה, באמצעות פרקליטות מחוז מרכז, בקשה לעיכוב ההליכים נגדו. כשבוע לאחר מכן, התקיימה ישיבת הקראה בה כפר העותר באישומים המיוחסים לו והדיון נקבע ליום 23.12.2004 לשמיעות הוכחות. ביני לביני פנה העותר אל היועץ המשפטי לממשלה על מנת לברר מה עלה בגורל הבקשה לעיכוב הליכים שהגיש. או אז נמסר לו כי הבקשה לא הגיעה אל היועץ המשפטי לממשלה. העותר פנה ביום 16.12.2004 לבית משפט השלום בבקשה לדחות את ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 23.12.2004, ונימק את בקשתו בכך שעקב מחדלה של פרקליטות המחוז, לא הועברה הבקשה לעיכוב הליכים אל היועץ המשפטי לממשלה. המשיבה הותירה לשיקול דעתו של בית המשפט את ההכרעה אם לדחות את הדיון אם לאו, וביהמ"ש החליט שלא להיעתר לבקשה והורה כי ישיבת ההוכחות שנקבעה, תתקיים במועדה. העתירה נדחתה.
הלכה היא כי בג"צ לא יתערב בניהול הליכים אזרחיים או פליליים המתנהלים בבתי המשפט הרגילים, אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן. כך הדבר במיוחד כאשר ההחלטה העומדת לבחינתו הינה החלטה בתחום המינהלי הטהור, המסור לשיקול דעתה של הערכאה
הדיונית. ההחלטה במקרה שלפנינו אינה נופלת בגדר אותם מקרים נדירים, בהם מתגלית "תופעה קיצונית של שרירות" ועל כן דין העתירה להידחות.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גרוניס, גב' חיות. עו"ד בן ציון קבלר לעותר. 22.12.04).

ע.פ. 11062/04 - שני שהם נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה של שופט שנומקה בהתבטאויות השופט - התבטאויות שאינן מעלות חשש ממשי למשוא פנים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערערת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות תעבורה שונות. המערערת כפרה באשמה והתיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 15.1.04. בא כוחה הגיש ביום 14.1.04 בקשה לדחיית מועד הדיון. למחרת לא התייצבו והמערערת ובא כוחה לדיון, וביהמ"ש הוציא צו הבאה נגד המערערת לדיון שנקבע ליום 22.1.04. בפתח הדיון ביקשה המערערת לבטל את צו ההבאה, תוך שהיא תשלם את הוצאות ביטול זמנו של עד התביעה. ביהמ"ש קבע, כי החלטה בבקשה תינתן בישיבה הקרובה. בא כוח המערערת לא התייצב לישיבה הבאה ולפיכך נדחתה הישיבה ביום אחד, ואז נדחה הדיון ליום 28.6.04. ביום 24.6.04 בא ב"כ המערערת ללשכת סגנית הנשיא, שניהלה את התיק, כדי לבקש דחייה, והוא נתבקש להגיש בקשת דחייה מנומקת בכתב. בקשה כאמור לא הוגשה והמערערת ובא כוחה לא התייצבו לדיון. המשפט נדחה ליום 7.7.04. המערערת ובא כוחה לא התייצבו גם לדיון זה. לפיכך, הוצא צו הבאה נגד המערערת. כן הוטלו 700 ש"ח הוצאות אישיות על בא כוח המערערת. התיק נקבע לתזכורת ביום 6.9.04, ובישיבה זו נתבקשה פסילתה של השופטת. המערערת טענה, כי במהלך פגישת בא כוחה עם סגנית הנשיא נאמר לו כי ניהול הוכחות יביא להטלת הוצאות על המערערת. כן נטען, כי ביהמ"ש מסר למערערת, באחד הדיונים, עותק מפסק דין חדש של ביהמ"ש העליון בסוגייה משפטית דומה לעניינה של המערערת, אשר מרחיבה את הגדרת אחת מן העבירות בהן היא מואשמת. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
השאלה העומדת לדיון היא, האם יש בהתבטאויותיו של ביהמ"ש משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. כפי שכבר נקבע בפסיקה, סופיות העמדה נגזרת מן האופן שבו בוטאה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה והוכרעה. באשר למסירת פסק דינו של ביהמ"ש העליון - אין בכך כדי להקים עילת פסלות. הלכות חדשות נפסקות, כעניין שבשיגרה, בזמן בו מתנהלים תיקים בערכאות השונות. במצב דברים זה, אין זה חריג כי בימ"ש יביא את דבר קיומה של ההלכה החדשה לידיעת הצדדים. אף ביחס להתבטאות ביהמ"ש בעניין ההוצאות לא הוכחה עילה לפסילתו של היושב בדין. ביהמ"ש ביקש לחדד בפני בא כוח המערערת כי אי התייצבות במועד הדיון שייקבע להוכחות יביא לחיוב המערערת בחיוב הוצאות טרחת עדי התביעה. עצם העלאת סוגיית ההוצאות, אינו מקים חשש ממשי למשוא פנים. המערערת לא ביססה תשתית אובייקטיבית המראה, כי דעתו של ביהמ"ש "ננעלה" בהתבטאותו זו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ניר ליסטר למערערת, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 28.12.04).

רע"פ 11438/04 - שירן כהן נגד מדינת ישראל

*גרימת "חבלה של ממש" בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המבקשת ביצעה פניית פרסה ברכבה וגרמה להתנגשות עם רוכב קטנוע שנחבל. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירות של ביצוע פניית פרסה בחוסר זהירות ונהיגה בחוסר זהירות, וקבע כי רוכב הקטנוע נחבל "חבלה של ממש". קביעה זו התבססה הן על עדותו של רוכב הקטנוע, שהעיד כי נגרם לו שבר באגן ונזק בעמוד
השדרה, והן על שתי תעודות רפואיות המעידות על חבלות שנגרמו לו. בגזר הדין הזכיר ביהמ"ש את סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, אשר קובע עונש מינימום של פסילת רשיון לשלושה חודשים בעבירת תנועה בה נחבל אדם חבלה של ממש, אך לא הסתפק בעונש המינימום וגזר על המבקשת פסילת רשיון בפועל לשישה חודשים, פסילת רשיון על תנאי לשלושה חודשים וקנס בסך 400 ש"ח. ערעור המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה ידועה היא כי רשות לערעור שני תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. אין זה המקרה שלפנינו. הטענה לפיה התעודות הרפואיות לא העידו על קיום "חבלה של ממש" נטענה בערכאות קמא ונדחתה. רוכב הקטנוע העיד כי נגרם לו שבר. נמצא, כי החשד לשבר - המעוגן בתעודה רפואית - התברר לבסוף כשבר. רוכב הקטנוע לא נחקר על עניין זה בחקירה נגדית. משכך, בצדק קבע ביהמ"ש לתעבורה כי רוכב הקטנוע נחבל חבלה של ממש. מכל מקום, התעודה הרפואית שהוגשה מעידה על שפשוף מרפק שמאל, מרפק ימין וירך ימין, וחשד לשבר באגן. זו איננה חבלה של מה בכך. היא עולה כדי חבלה של ממש, ועל כן באה בגדר סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה. באשר לבקשה להקלה בעונש: ככלל, חומרת העונש אין בה די כדי להרשות ערעור לערכאה שלישית. בענייננו אין בטענות המבקשת כדי להצדיק סטייה מכלל זה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דוד גולן למבקשת. 21.12.04).

ע.א. 9355/03 - עו"ד צבי הדסי כונס נכסים ואח' נגד קואופ' צפון... בע"מ ואח'

*קבלת ערעור על אי פסיקת שכר טרחה לכונס נכסים (הערעור נתקבל).

בביהמ"ש המחוזי בחיפה הוגשו נגד האגודות המשיבות שלוש תביעות. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשות לאשר את התביעות כתובענות ייצוגיות. לאחר שנציגי האגודות הודיעו כי החליטו למכור את כל נכסיהן ולחלק את התמורה בין חברי האגודות, החליט ביהמ"ש, כי ראוי שהמימוש ייעשה על ידי כונס נכסים במסגרת התובענה הייצוגית, שנדחתה כאמור, ומינה ארבעה כונסי נכסים: עורכי הדין שהגישו את שלוש התביעות ואת בא כוח האגודות, המערער השני, עו"ד גושן. האגודות הגישו על ההחלטה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, ומשהוחזר הדיון, לביהמ"ש המחוזי, הודיעו המערערים שהם מבקשים לשחררם מתפקידם ככונסי נכסים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשות. בסמוך לאחר מכן, הגישו בקשה לקבוע את שכרם בגין פעילותם ככונסי נכסים עד לשחרורם. ביהמ"ש דחה את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי "השתלשלות העניינים מלמדת שלא היה צורך בייצוג נפרד של כל אחד מהתובעים-הפונים לביהמ"ש, ובוודאי שלא היה מקום למינוי מספר רב של כונסי נכסים". הערעור נתקבל.
אכן, בימ"ש שלערעור לא יתערב, ככלל, בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת שכר טרחה של כונס נכסים וממלאי תפקידים דומים. אולם לכלל זה נקבעו חריגים. במקרה שלפנינו, השיקול העיקרי ששימש את ביהמ"ש המחוזי לדחיית הבקשה, שלא היה מקום למינוי מספר כה רב של כונסי נכסים, אינו יכול להביא לשלילת שכרם של המערערים, במקום שביהמ"ש שמינה אותם (בהרכב אחר) סבר שהמינוי מוצדק. המערערים לא ביקשו לעצמם תפקיד כונס נכסים. ביהמ"ש הוא שמינה אותם ככונסי נכסים. המערערים קיבלו על עצמם את המינוי והשקיעו מזמנם, מרצם וכישוריהם במילוי התפקיד. בנסיבות אלה, לא ראוי שתישלל זכותם לקבלת תמורה נאותה עבור טרחתם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד צבי הדסי ואביתר גושן לעצמם, עוה"ד יהודה רווה, גב' יעל מימון וגב' רחל שני שרפסקי למשיבים. 23.12.04).

רע"פ 10584/04 - משה כהן נגד מדינת ישראל

העדפת עדות במשטרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות על פני העדות בביהמ"ש. הקלון בעבירה של שידול אדם להצביע בבחירות עבור אדם אחר, אינו מוגבל רק לעניין כהונה כחבר עיריה (הבקשה נדחתה).

ביום 17.5.99 התקיימו בחירות כלליות לכנסת ולראשות הממשלה. המבקש, אשר שימש באותה עת כחבר מועצה עיריית ירושלים מטעם "אגודת ישראל", עבד באותו יום במטה הסיעה. אל המטה הגיע אדם (להלן: רינגל) אשר ביקש למצוא מישהו שיצביע במקום בנו, ששהה מחוץ לישראל באותה עת, והמבקש שידל אדם בשם טראובה להצביע במקום בנו של רינגל. המבקש הואשם בעבירה של שידול אחר לבצע עבירות של התחזות לאחר, קבלת דבר במרמה והצבעה שלא כדין. רינגל וטראובה הודו במסגרת הסדר טיעון, הורשעו ודינם נגזר. המבקש כפר באשמה וביהמ"ש הרשיע אותו וגזר לו 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. המדינה ביקשה לקבוע כי המבקש ביצע עבירה שיש עמה קלון וביהמ"ש קיבל את הבקשה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל באופן חלקי את הערעור לענין העונש. בבקשתו לרשות ערעור מעלה המבקש שתי טענות עיקריות: האחת, שביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי להשלים את החסר שהיה בפסק דינו של בימ"ש השלום בענין הנימוקים להעדפת אמרתו של רינגל במשטרה לפי סעיף 10א לפקודה; השניה, מכיוון שהקלון נקבע מכוח סעיף 120א לפקודת העיריות הרי שהוא רלוונטי רק לענין הכהונה כחבר מועצה ויש לקבוע כי הקלון שנקבע בפסק הדין פוסל אותו מכהונה כחבר מועצה כאמור בסעיף 120(8) לפקודת העיריות ותו לא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, בתי המשפט מצווים לנהוג בזהירות רבה כאשר הם קובעים כי יש להעדיף דברים שאמר עד במשטרה על פני דברים שאמר בעדותו בביהמ"ש. עם זאת, הטעמים לכך שבימ"ש השלום העדיף את האמרה במשטרה על פני העדות נמצאים בפסק הדין, גם אם אינם מפורטים בו בברור ובכך יש כדי לענות לפן המהותי של הדרישה המצויה בסעיף 10א(ג) לפקודה. באשר לטענות המבקש בענין הקלון - הטענה שמעלה המבקש בבקשת רשות הערעור לא הועלתה על ידו בפני הערכאות שדנו בעניינו ואין מקום להיזקק לטענה זו לראשונה בשלב של ערעור שני. מעבר לנדרש יצויין כי ההכרעה בדבר תחום התפרשותו של הקלון כלל אינה ענין לבקשת רשות ערעור. אין לקבל בהליך של ערעור שני הצהרה שתקבע את תחומי התפרשות הקלון שנקבע בעניינו של המבקש וענין זה נמצא מחוץ לתחום ההליך שבבקשה.

(בפני: השופטת בייניש. 19.12.04).

ע.א. 1501/99 - יורשי המנוח עבד-אלקאדר דריני נגד משרד האוצר ואח'

*תקנת השוק" במכירת נכס של "נפקד" ע"י האפוטרופוס על נכסי נפקדים כאשר הנכס נרכש בתום לב ע"י הקונים (הערעור נדחה).

המנוח, אשר היה תושב נצרת כל חייו, היה לפני קום המדינה בעליהן של 7 חלקות קרקע בכפר כוכב אל הווא. בעת כיבוש הכפר על ידי צה"ל בתאריך 16.5.48, היה המנוח בעירו נצרת, אשר נכבשה רק כעבור חודשיים. האפוטרופוס על נכסי נפקדים קבע כי נתקיימו לגבי המנוח הנסיבות המצוינות בסעיף 1(ב)(1)(II) לחוק נכסי נפקדים, ועל כן המנוח הינו נפקד ביחס למקרקעין, והם מוקנים לאפוטרופוס. בשנת 1952 הועברה הבעלות במקרקעין מהאפוטרופוס לרשות הפיתוח, ומאוחר יותר לקרן קיימת לישראל. כיום מנוהלים המקרקעין על ידי המינהל. בשנת 1997 הגישו המערערים תובענה לביטול הכרזתו של המנוח כנפקד, לשחרור המקרקעין ולהעברתם לבעלותם. בית משפט קמא דחה את התובענה, לאחר שקבע כי המנוח היה נפקד, ואף אילולא היה נפקד לא ניתן היה להעניק למערערים את הסעד המבוקש, מכיוון שהמקרקעין הועברו בתום לב על ידי האפוטרופוס לצד שלישי, רשות הפיתוח, והיא חוסה תחת הגנת סעיף 17 לחוק. הערעור נדחה.
אין צורך לבחון את השאלה אם התקיימו תנאי החוק לעניין הגדרת המנוח כנפקד, שכן חל בענייננו סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, המהווה מעין "תקנת שוק" ספציפית לעניין נכסי נפקדים, בעסקאות אשר נעשו בנכס שהוכרז בטעות כנכס נפקד. התנאי המרכזי הקבוע בסעיף 17 הוא תום לב בביצוע העסקה, ואמת המידה לבחינת תום הלב כמשמעותו בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, הינה סובייקטיבית בעיקרה. בכדי שיישלל תום ליבו של האפוטרופוס אין די ברשלנות מצידו, ולפיכך אין רלוונטיות לשאלה מה היה עליו לדעת או במה היה עליו לחשוד. תנאי סעיף 17 מתקיימים לגבי העברת הבעלות, שכן זו נעשתה בתום לב, כפי שפסק בימ"ש קמא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ע. ח'טיב למערערים, עו"ד מ. גולן למשיבים. 20.12.04).

רע"א 10732/04 - ג'ון האלשטוק נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'

*דחיית טענה ל"חסיון עו"ד לקוח", כשעוה"ד נדרש להציג הסכם שחתם עם הלקוח לאחר שהלה כבר לא היה לקוחו (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש תביעה בה טען כי רומה בסכום גדול במסגרת עיסקת מקרקעין על ידי גורם שההליכים נגדו עוכבו עקב צו כינוס ואף הורשע בפלילים. לטענת המבקש, הוצג לפניו אישור מאת המשיב 1 (להלן: הבנק) ובו מצג שווא בקשר להלוואות ומשכנתאות שהושתו על המקרקעין נשוא העיסקה. לטענתו, כשלה העיסקה, ונגרמו לו נזקים גבוהים, שעליהם הוא תובע את הגורם עמו התקשר, את הבנק וכן צדדים נוספים. המבקש יוצג אז על ידי עו"ד נאור, המופיע עתה כנתבע צד ג' על ידי הבנק. בדיון קדם משפט העיד עו"ד נאור כי נכרת בינו לבין המבקש, לאחר העיסקה נשוא התביעה, הסכם בקשר ליחסים ביניהם (להלן: ההסכם). בעקבות זאת עתר הבנק לחשיפת ההסכם, והמבקש התנגד לחשיפתו בשני נימוקים עיקריים: היעדר רלבנטיות וחסיון עורך דין-לקוח, לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין. הרשם החליט, כי אין חסיון עורך הדין חל, כיוון שההסכם נערך לאחר סיום יחסי עורך דין-לקוח. עם זאת סבר הרשם, כי אין מקום לגילוי המסמך, באשר אינו רלבנטי. בערעור לביהמ"ש המחוזי נפסק כי אכן אין החסיון חל על ההסכם, הוא רלבנטי לדיון ועל כן זכות הבנק לחקור את עו"ד נאור חקירה נגדית, והחקירה תיפגם אם לא יוצג המסמך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לחסיון עו"ד-לקוח - סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין מקנה חסיון ל"דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עו"ד ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עורך הדין ללקוח". החסיון יכול להימשך גם לאחר תום היחסים בין הלקוח לעורך הדין אך הוא אינו מוחלט, והוא חל כאשר מתבקש גילוי דברים שבהם עורך הדין הוא בחינת "ידו הארוכה" של הלקוח, או בחינת פיו. לא כן המצב כאשר עורך הדין עומד אל מול הלקוח, והמידע בו מדובר אין עניינו לאפשר שירות מקצועי ללקוח, שאף אינו לקוח עוד, וכאשר מעולם גם לא היה זה מידע שמטרתו לאפשר שירות מקצועי. בענייננו - וזה עיקר - המצב כיום אינו של יחסי עורך דין ולקוח והשירות הכרוך בהם, ולכן אין המידע בא אל תחת כנפי החסיון. באשר לרלבנטיות - מעיון בהסכם עולה כי הוא רלבנטי לסכסוך.