תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 6

רע"א 10247/03 - ש.נ. גימורים בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים לישראל בע"מ

*מתן רשות להתגונן, ללא הגשת כתב הגנה, אינה מקנה זכות להגשת הודעה לצד ג', אלא באישור ביהמ"ש(מחוזי ת"א - ע.א. 3132/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשים נתבעו על ידי הבנק המשיב בסדר דין מקוצר, בגין יתרת חובה שנוצרה בחשבון המבקשת 1 (להלן: גימורים). המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, ובקשתם התקבלה באופן חלקי בלבד. ביהמ"ש העליון ביטל בהסכמה את החלטת הרשמת וקבע כי תינתן למבקשים רשות בלתי מסוייגת להתגונן. בעקבות ההחלטה ביקשה גימורים להגיש כתב הגנה והודעת צד ג', אך בקשתה נדחתה על ידי הרשמת. גימורים ערערה על החלטה זו, וערעורה נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי. בפסק הדין קבע ביהמ"ש המחוזי, כי על פי תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, זכות אוטומטית ליתן הודעת צד ג' קיימת רק בתובענה שהוגש בה כתב הגנה, ובמקרה שלפנינו, בו משמש תצהיר הבקשה ככתב הגנה, אין קיימת זכות להגשת הודעת צד ג', וביהמ"ש לא התייחס לבקשה להגיש כתב הגנה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. גימורים טוענת כי משניתנה לה רשות להתגונן, דינה כדין כל נתבע, ועומדת לה הזכות המהותית להגיש הודעות צד ג'. בנוסף טוענת גימורים, כי טעו הערכאות הקודמות מהותית בכך שלא השתמשו בסמכותן, ולא איפשרו לה להגיש כתב הגנה ובעקבותיו הודעות צד ג'. באשר לטענה הראשונה, הפרוצדורלית, כי עומדת למבקש זכות (ללא נטילת רשות) להגיש הודעת צד ג' - גם לאחר מתן הרשות להתגונן, עדיין בסדר דין מקוצר עסקינן, ושונה דינו של נתבע שקיבל רשות להתגונן מנתבע בתביעה רגילה. עיקרון זה נלמד, בין היתר, מתקנה 211 הקובעת כי גם לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, אין הוא יכול להגיש כתב הגנה ללא אישור ביהמ"ש. כך שבמקרה שלפנינו לא היתה למבקשים זכות אוטומטית להגיש הודעות צד ג'.
ג. הטענה השניה נוגעת לעצם המחלוקת אם צריך היה ביהמ"ש להרשות הגשת הודעת צד ג'. ביום 29.7.04 ניתן בביהמ"ש המחוזי בתל אביב פסק דין בשלוש תביעות שהדיון בהן אוחד, ועניינן מרכיבים מרובים מן הפרשה העובדתית העומדת בבסיס הליך זה. בדיקת הנושא מעלה כי מתן האפשרות להגיש הודעת צד ג' הוא הדרך הנכונה להגיע להכרעה במחלוקות בין שלושת הצדדים.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יואב אלשייך למבקשים, עו"ד א. דרזנר וה. ברון למשיב. 16.1.05).

בע"מ 1681/04 - פלונית נגד פלוני

*פירוש פס"ד בדבר שיתוף בנכס, חברה משפחתית, בין בני זוג ידועים בציבור. *את הלכת השיתוף בין בני זוג בחברה משפחתית יש ליישם ע"י תשלום שוויין של מניות החברה ולא ע"י העברת מניות(מחוזי נצרת - בר"ע 1064/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בפסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה מיום 1.5.02 (להלן: פסה"ד המקורי), התקבלה בחלקה תביעת המבקשת, להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המשיב, וביהמ"ש קבע כי ביחס לחברה מסויימת, (להלן: החברה), בין היתר, הוכחה כוונת שיתוף. במהלך המשפט מונה אקטואר, וזה אמד את חלקה של המבקשת בחברה בארבעה מליון שקלים, נכון לשנת 1995. ביום 5.2.03 פנתה המבקשת לביהמ"ש בבקשה שיורה על ביצוע הוראות פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וביהמ"ש נענה לבקשה, וקבע כי על המשיב לשלם למבקשת את חלקה בחברה בתוספת ריבית והצמדה כחוק. בבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, שנדונה כערעור, טען המשיב כי משמעות פסק הדין המקורי היא יצירת שיתוף במניות החברה, ולפיכך אין מדובר בחיוב כספי הניתן לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, אלא המבקשת זכאית להרשם כבעלת מניות המייצגות
שווי של ארבעה מליון ש"ח נכון ליום 31.12.1995. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסק הדין המקורי אכן הצהיר על שיתוף במניות החברה, ולא הטיל חיוב כספי, וקבע כי ימונה כונס נכסים שימכור את החברה ותמורתה תחולק בין הצדדים שווה בשווה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הפרשנות שהציע ביהמ"ש לענייני משפחה לפסה"ד המקורי, עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית. עסק משפחתי אינו יכול להתנהל בשעה של מריבה אישית גדולה בין בעליו. המקרה שלפנינו מדגים שיקול מהותי נוסף. בפסק הדין המקורי נקבע מועד הפירוד לשנת 1995. ממועד זה ואילך היו המניות בשליטתו הבלעדית של המשיב, ולמשיבה לא היתה אפשרות ליטול חלק בקבלת ההחלטות ולוודא כי זכויותיה אינן מקופחות. בגין שיקולים מעין אלה, פסקו בתי המשפט בעבר כי את הלכת השיתוף יש ליישם על ידי תשלום שוויין של מניות החברה נכון למועד הפירוד. בכל הנוגע להסדר איזון משאבים הותיר המחוקק שיקול דעת נרחב לביהמ"ש, והוא הדין גם ביחס לחזקת השיתוף.
ג. אשר לשאלה הפרשנית, האם בפסק הדין המקורי חוייב המשיב לרשום על שם המבקשת חלק ממניות החברה, או שמא חוייב לשלם לה את מחצית שווי החברה נכון לשנת 1995, דבר התואם את הגישה המשפטית כאמור - לשון פסק הדין המקורי איננה ברורה די הצורך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "בהמרצת הפתיחה לא נתבקש כל סעד נוסף מלבד הצהרה כי המשיבה ידועה בציבור ומכח כך זכאית להרשם כבעלים של מחצית מכלל הנכסים". ברם, עיון בכתבי הטענות השונים, בהחלטות הביניים ובפסק הדין מעלה, כי לכל הצדדים ברור היה כחלוף הזמן שהתוצאה תהא, בעיקרה, סעד כספי. ביהמ"ש לענייני משפחה ראה את הסעד לעת פסק הדין כסעד של תשלום כספי, וזו משמעות פסק דינו. בפרשנות זו נקט גם ביהמ"ש לענייני משפחה בהחלטת ההמשך בה הורה על ביצוע פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. המסקנה היא כי המשיב חב למבקשת את מחצית שווי החברה, כפי שקבע ביהמ"ש לענייני משפחה. כיוון שבפנינו חיוב כספי העומד עתה לעצמו, המקום לביצועו יהא בהוצאה לפועל, ועל כן ישוב על כנו פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אמנון בן דרור למבקשת. 18.1.05).

ע.א. 5938/03 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד אמנון מגורי

*פירוש פוליסת ביטוח כפוליסה בת ערך נקוב או כפוליסה נטולת ערך נקוב(מחוזי ת"א - ע.א. 2754/99 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).

א. המשיב רכש סירה בארצות-הברית ושילם עבורה 58,000 דולר. ברכישת ציוד נוסף לסירה השקיע 7,000 דולר והוצאות הובלת הסירה לישראל היו בסך 8,000 דולר. המשיב ביטח את הסירה אצל המערערת בסכום של 40,000 דולר. לקראת חידוש הביטוח, לתקופה שמיום 1.6.1997, חתם המשיב על טופס הצעה לביטוח, שנערך בשפה העברית ובו התבקש המציע לציין "ערכים לביטוח של הסירה וחלקיה: סה"כ ערך לביטוח: __________". תשובת המשיב, שנרשמה בכתב-יד היתה: "$70,000". בעקבות ההצעה, נוסחה פוליסת הביטוח בשפה האנגלית, והוכפפה לתחולת החוק האנגלי על ביטוח ימי. בפוליסה צויין כי סכום הביטוח הוא 70,000 דולר, ושיעור דמי הביטוח שנגבו מאת המשיב בגין הפוליסה חושב בהתאם לסכום זה. סמוך לאחר חידוש הפוליסה נשרפה הסירה. המשיב דרש מן המערערת לפצותו במלוא שוויה המבוטח של הסירה. המערערת טענה כי המשיב הפר חובות, שבהתאם לפוליסה היו מוטלות עליו כלפיה, וכי הפרות אלו מזכות אותה בפטור מאחריות כלפיו. לעניין גובה הפיצוי טענה המערערת, כי הפוליסה שהוצאה על-ידה היא מסוג ,"ycilop deulavnu" משמע, כי סכום הביטוח
שצויין בפוליסה אינו משקף את שוויה הנקוב המוסכם של הסירה, אלא אך את גבול אחריותה של המערערת לפצות את המשיב בגין נזק שנגרם לסירה. בהסתמכה על חוות-דעת שמאי, טענה המערערת, כי מחירה של סירה חלופית (כולל הוצאות הובלתה לישראל) אינו עולה על 25,000 דולר. בית-משפט השלום דחה את טענות המערערת בדבר הפרת החובות שהיו מוטלות על המשיב. בשאלת סיווגה של הפוליסה קיבל ביהמ"ש את עמדת המשיב, כי את המונח "ערך" בהצעת הביטוח יש לפרש במשמעות "שווי", וכי משנמנעה המערערת מבדיקת שווי הסירה שעליו הצהיר המשיב - וזאת חרף הפער שבין השווי המוצהר לבין סכום הבטוח בתקופת הביטוח הראשונה - יש לראותה כמי שהסכימה, במשתמע, לשווי הסירה שעליו הצהיר המשיב. בערעורה לביהמ"ש המחוזי השיגה המערערת הן על דחיית טענותיה שעל יסודן ביקשה לפוטרה מאחריות, עקב הפרת חובותיו של המשיב כלפיה, והן על דחיית עמדתה בדבר סיווגה המשפטי של הפוליסה בהתאם לחוק האנגלי. הערעור נדחה.
ב. בהשגות המערערת על דחיית טענתה, כי המשיב הפר את חובותיו כלפיה וכי הפרות אלו הצדיקו לשחררה מאחריותה לפי הפוליסה, אין ממש. אף טענת המערערת, כי על-פי התנאים שנכללו בפוליסה מן הדין היה לסווגה כפוליסה נטולת ערך נקוב, דינה להידחות. קביעת בית-משפט השלום, כי הצהרת המשיב על אודות שווי הסירה תאמה את שוויה של הסירה במועד עריכתה של הצעת הביטוח, מייתרת למעשה את ההכרעה בשאלה המשפטית בדבר סיווגה הנכון של הפוליסה, כפוליסה בת ערך נקוב מוסכם או כפוליסה נטולת ערך נקוב. שכן, גם אם מניחים לטובת המערערת, שעל המשיב רבץ הנטל להוכיח את טענתו, שאובדנה המוחלט של הסירה הסב לו נזק שהיקפו מגיע לכדי 70,000 דולר, הרי שהמשיב נשא בנטל זה. ממילא חלה על המערערת חובה לפצותו בגין נזקו בתשלום הסכום האמור.
ג. לפנים מן הצורך ניתן להוסיף שאת הערעור יש לדחות גם מטעם משפטי. הפוליסה שהוציאה המערערת למשיב אמנם נראית, על-פניה, כפוליסה נטולת ערך נקוב. אך בטופס הצעת הביטוח התבקש המשיב להשיב על שאלה בדבר "הערך" לביטוח של הסירה וחלקיה, ולשאלה זו השיב. שאלה לעניין גובה סכום הביטוח כלל לא נכללה בטופס שעל גביו התבקש לכתוב את הצעתו לביטוח. לעומת זאת, בפוליסה שהוצאה על-ידי המערערת צויין רק סכום הביטוח, ולא נאמר דבר בעניין שוויה של הסירה שהיא נשוא הביטוח. בהזמינה את המשיב, להצהיר על ערכם לביטוח של הסירה וחלקיה, גילתה המערערת את דעתה כי אם תראה לקבל את הצעת המשיב תהיה היא נכונה להוציא לו פוליסה בת ערך נקוב. המערערת לא היתה רשאית להוציא פוליסה נטולת ערך נקוב, שכלל לא התבקשה. בנסיבות אלו, יש להעמידה בחזקתה, שקיבלה את הצעת המשיב וביטחה את גוף הסירה במלוא שוויה המוצהר, שבגינו גבתה מן המשיב דמי ביטוח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' ארבל. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עו"ד א. צחורי למערערת, עו"ד א. רוזן למשיב. 18.1.05).

ע.א. 6521/98 - עווד בואטנה נגד מדינת ישראל

*דחיית תביעת נזיקין נגד המדינה, בגין פציעת תושב אל-בירה ביריות של חוקרי מכס, שניסו לפלס דרכם בין מתפרעים שרגמו אותם באבנים, קרשים וברזלים. *רמת הזהירות הנדרשת לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין היא זו של האדם הסביר(מחוזי י-ם - ת.א. 505/95 - הערעור נדחה).
א. ביום 3.5.88 בשעות הבוקר, הגיעו שני חוקרי מכס, (להלן: החוקרים) ברכבם לאזור התעשייה באל-בירה, במטרה לבצע בדיקת רישוי (טסט). עם סיום הבדיקה ניגשו לפנצ'ריה כדי לברר מדוע בעליה טרם הסדיר את חובותיו לרשויות המכס. החוקרים החנו את רכבם בפתח הפנצ'ריה, ובצאתם מהפנצ'ריה נתקלו בהתפרעות, אשר לוותה
בהשלכת אבנים, ברזלים וקרשים לעבר מכוניתם ואף לעברם. הם מיהרו לחזור לפנצ'ריה ובינתיים גאתה ההתפרעות בחוץ, רכבם יצא מכלל שימוש, והם החליטו, בהיעדר דרך מילוט אחרת, לחלץ את עצמם לעבר הכביש הראשי. כך יצאו מהמוסך והחלו לירות לכיוון המתפרעים. במהלך הירי נפגע המערער, בעל נגרייה, והוא הגיש תביעה בה טען כי במהלך ההתפרעות שהה בתוך נגרייתו, מרחק כ-30 מטר מהפנצ'ריה, עת פגעו בו קליעים שנורו על-ידי החוקרים. המשיבה טענה כי המערער היה בין חבורת המתפרעים ואין היא אחראית לפגיעה בו ולתוצאותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי לחוקרים נשקפה סכנת חיים ממשית אשר יצרה את הכורח להשתמש בנשק. אשר למיקומו של המערער, נקבע כי בעת הירי שהה מחוץ לנגרייה. בנסיבות אלה לא מצא ביהמ"ש המחוזי להטיל אחריות על החוקרים, וממילא לא הטיל על המשיבה אחריות שילוחית למעשיהם, ודחה את תביעת הפיצויים. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, כעניין של עובדה, כי המערער שהה בעת ההתפרעות מחוץ לנגרייה. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות. נקודת המוצא של הצדדים היא כי אין מדובר בפעולה מלחמתית. המשיבה איננה מתכחשת לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המערער. המחלוקת היא האם בנסיבות העניין הפרו החוקרים חובה זו. סעיף 35 לפקודת הנזיקין מורה כי רמת הזהירות הנדרשת היא זו של האדם הסביר. הסבירות בעוולת הרשלנות היא מושג אובייקטיבי, הנקבעת על סמך אמות מידה אובייקטיביות. על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. השאלה היא אלו אמצעי זהירות יש לנקוט במסגרת הנסיבות הספציפיות.
ג. אירוע ההתפרעות חרג מנסיבות היום יום הנורמליים. יש לבחון את התנהגותם של החוקרים על רקע אותם אירועים ולשאול האם בנסיבות אלו היה עליהם לפעול באופן שונה מהאופן בו פעלו. ביהמ"ש העליון התחשב לא אחת בנסיבות לחץ, חירום ודחק בקובעו את סבירות ההתנהגות במצבים אלו. על-פי קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי, ההתפרעות באל בירה היתה התפרעות קשה שסיכנה את שני החוקרים, אשר מצאו עצמם לבד, ללא כל סיוע, מול קבוצה שמנתה כ-70-50 מתפרעים. אין מדובר בכוחות משטרה או צבא המיומנים בהתנהלות במצבי לחץ ובטיפול בהתפרעויות ובהפרות סדר. בהינתן האיום המיידי והמוחשי על חייהם בחרו בדרך פעולה אשר סברו כי תציל את חייהם. שימוש בנשק חם כנגד המתפרעים היה אך מוצא אחרון, כאשר ירו יריות אזהרה באוויר, בתקווה להניס את המתפרעים. משהדבר לא הועיל, החליטו לפלס דרכם לכביש הראשי באמצעות ירי ישיר לעבר המתפרעים. בנסיבות אלה, אין לומר שהחוקרים פעלו שלא בסבירות. הפגיעה במערער, בין אם היה שותף בהתפרעות ובין אם היה עובר אורח תמים - המערער היה מצוי באזור הסיכון, ובמצב החירום בו היו החוקרים נתונים, לא ניתן היה להבחין, בנסיבות המקרה, בין מתפרעים לאזרחים תמימים המצויים באזור ההתפרעות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד נג'יב זאיד למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 17.1.05).

רע"ם 5608/04 - עיריית חולון נגד עובדיה סייג

*הרשעת עובד עירייה בעבירה משמעתית בשל עזיבת מקום העבודה לפני תום יום העבודה. *הסמכות להגיש תובענה לבי"ד משמעתית היא סמכות שבשיקול דעת וספק אם במקרה הנדון, יציאה מוקדמת ממקום העבודה מסיבות רפואיות, נעשה שימוש נכון בשיקול הדעת(הערעור נתקבל).
א. המשיב, יליד 1945, הועסק כנגר בעיריית חולון (להלן: המערערת) במשך למעלה מ-28 שנים. ביום 11.6.03 הוגשה נגד המשיב תובענה לבית-הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. בכתב התובענה פורטו 5 תאריכים בתחילת חודש אוקטובר 2002
אשר בהם, כך נטען, יצא המשיב מעבודתו והלך לביתו בטרם נסתיים יום העבודה. לאחר מכן, כך נטען בכתב התובענה, היה המשיב חוזר לעירייה על מנת להחתים את כרטיס הנוכחות שלו ולעתים אף החתימו באמצעות עובדים אחרים. כן הואשם כי ביום שבו הצהיר המשיב על "יום מחלה" הוא ביצע למעשה עבודה פרטית של צביעת דירה. בבית הדין הודה המשיב כי נהג לצאת מדי פעם לביתו בטרם הסתיים יום העבודה, וטען כי היה עושה זאת רק לקראת סוף היום. המשיב הסביר כי בעקבות תאונה שעבר הוא סובל מכאבים ברגליו ולכן הוא יוצא מדי פעם לפני סוף יום העבודה לביתו ומשרה את רגליו במים חמים. לגבי כל יתר הטענות שהועלו כנגדו טען כי אינן נכונות. כמו כן, לטענתו, הוא היה זמין בכל עת לקריאות באמצעות מכשיר הקשר שהיה ברשותו והיה נענה לקריאות אלו גם לאחר שעות העבודה. טענותיו אלה נתמכו בעדויותיהם של הממונה הישיר עליו ועדים נוספים. בית הדין החליט ברוב דעות לזכות את המשיב מכל האישומים שיוחסו לו. בפסק דין הרוב נמתחה ביקורת על התנהלותה ושיקול דעתה של המערערת בתיק זה ובית הדין הביע את דעתו כי לא היה מקום להעמיד את המשיב לדין מלכתחילה. ביחס לטענה לפיה נהג המשיב לצאת מן העבודה במהלך היום קבע בית הדין כי המערערת הצליחה להוכיח את קיומה של התנהגות זו בארבעה ימים בלבד (מתוך החמישה שפורטו בכתב התובענה) וכי לא הוכח שהתנהגות זו חזרה על עצמה גם בימים נוספים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המשיב פעל שלא כדין בכך שנהג לצאת לביתו ללא קבלת אישור מהממונים עליו והתנהגות זו מהווה ללא ספק עבירת משמעת. יחד עם זאת, כל שאר האשמות שהעלתה המערערת לא הוכחו. במהלך העניינים הרגיל היה מקום להחזיר את הדיון בשלב זה לבית הדין לצורך קביעת אמצעי המשמעת שיוטלו על המשיב; עם זאת, בהתחשב בנסיבות הענין, בזמן שחלף, וכדי להביא את הפרשה לסיומה, ייגזר העונש כבר עתה. אכן, ספק אם היה מקום בנסיבות פרשה זו להעמיד לדין משמעתי את המשיב. הסמכות להגיש תובענה לבית הדין היא סמכות שבשיקול דעת ועל מגיש התובענה לבחון בכל מקרה אם הנסיבות מצדיקות את פתיחת ההליך המשמעתי או שמא ניתן לנקוט בדרכים אחרות. לנוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית הדין, קיים ספק אם אכן נעשה שימוש נאות בשיקול הדעת בהעמדה לדין. הממונה הישיר על המשיב לא הקפיד עימו על שעות שהייתו במקום העבודה והסתפק בכך שהמשיב יהיה זמין לביצוע עבודות לפני ואחרי השעות המקובלות, כפי שאכן היה בפועל. בנוסף לכך, המשיב היה עובד נאמן אשר ביצע את עבודתו במשך שנים רבות במסירות ללא בעיות משמעת. עקב תאונה קשה שעבר, סבל, ככל הנראה, מבעיות בריאות, ועל-פי הודאתו בעדותו נהג לצאת בשעות מוקדמות יותר ממקום העבודה לפני סוף היום. לאחר שנוהלה עם המשיב שיחת הבהרה הוא חדל מכך. בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ניתן להסתפק באמצעי המשמעת של נזיפה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שמואל ורזגר למערערת, עו"ד גב' דלית גולדברג-לוביץ למשיב. 19.1.05).

ע.א. 9715/03 - אביהו הורוביץ ואח' נגד פקיד שומה ת"א

*מחילת חוב ע"י חברה חדלת פרעון, המהווה הכנסה בידי החייב שאינו משלם את חובו(מחוזי ת"א - עמ"ה 1154/01 + 1150 - הערעור נדחה).

א. מערערות 4-2 הן חברות משפחתיות (להלן: החברות המשפחתיות). הכנסותיהן מיוחסות למערער, בהתאם לסעיף 64א(א) לפקודת מס הכנסה (כנוסחו במועד הרלבנטי), בהיותו בעל החלק הגדול ביותר במניותיהן. מערערת 5 הנה חברה פרטית שנמצאת בבעלות המערער. עיקר עיסוקן של כל החברות המערערות הנו מתן הלוואות, מימון וייעוץ
כלכלי. החברות המשפחתיות קיבלו מן החברה הפרטית הלוואות והעניקו לה הלוואות וקיזוז ההלוואות הותיר יתרת חוב של החברות המשפחתיות לחברה הפרטית בסכום של למעלה ממליון ש"ח. בנוסף, קיבלה החברה הפרטית הלוואה מחברה אנגלית בסך 240,000 דולר, בשנת 1987. כל החברות הנזכרות נכנסו למצב של חדלות פירעון, הפסיקו את פעילותן העסקית, ולא פרעו את ההלוואות. בחודש מאי 2001 הוציא המשיב שומה לפי מיטב השפיטה עבור שנת המס 1997 לכל המערערים. בשומה זו, קבע המשיב כי לנוכח חדלות פירעונן והפסקת פעילותן של החברות, הוא רואה את חובן של החברות המשפחתיות לחברה הפרטית כחוב שנמחל על פי סעיף 3(ב)(3) לפקודה, היינו, תוספת הכנסה חייבת בגין מחילת חוב על פי סעיף 3(ב)(3) לפקודה. תוספת זו יוחסה למערער בהיותו הנישום המייצג של החברות המשפחתיות. כן קבע כי לחברה הפרטית צמחה הכנסה כאמור, משראה בחוב שלה כלפי החברה האנגלית בסך של 240,000 דולר, כחוב שנמחל. לטענת המערערים בהשגתם היתה כי אין לראות בחובות הנדונים כחובות שנמחלו, ומשהשגתם נדחתה, הם ערערו על כך לביהמ"ש המחוזי, בו נתקבלה גישתו גישתו של המשיב. הערעור נדחה.
ב. על פי סעיף 3(ב) לפקודה, מחילה יכולה להיות מחילה מפורשת, ויכולה להיות מוסקת מן הנסיבות. לעניין זה, די אם הצדדים נהגו בחוב כאילו נמחל. לעיתים, קיימים ביטויים חזקים, אם כי לא בלעדיים, המעידים על מחילה משתמעת, מבלי שזו זכתה לעיגון פורמלי. ניתן ללמוד על "מחילה" מהאינסולבנטיות של החייב ושל הנושה. יש לשקול כל מצב חדלות פירעון לגופו, ולראות את השלכותיו על חוב כזה או אחר של החברה, אם הוא נמחל או לא.
ג. השאלה היא, אם על פי כלל הנסיבות, והאינסולבנטיות בכלל זה, מתקיימת מחילה במקרה שבפנינו. התשובה היא חיובית. ראשית, הן החברות המשפחתיות והן החברה הפרטית נמצאות במצב של חדלות פרעון מתמשך והפסיקו לפעול משנת 1997; שנית, עברה תקופה ארוכה יחסית של שמונה שנים על החוב, נסיבה שניתן להסיק ממנה על מחילה; שלישית, החברה הפרטית נמצאת בבעלותו של המערער שמחזיק במניותיהן של החברות המשפחתיות החייבות, ונראה כי יש בעובדה זו, ביחד עם יתר העובדות והנסיבות, כדי ללמד על מחילת חוב מצידה של החברה הפרטית כלפי החברות המשפחתיות. באשר לחוב החברה הפרטית לחברה האנגלית, הרי שהן זו והן זו נמצאות במצב של חדלות פירעון מתמשך וסיכויי הבראתן קלושים ביותר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גיל כהן למערערים, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 24.1.05).

רע"פ 228/05 - בני יאגודייב נגד מדינת ישראל

*הארכת מאסר על תנאי בעבירה הנוספת, בה העמידו את הנאשם במבחן, וכן חיוב בפיצויים למתלונן בעבירה הנוספת, אינם מהווים "עונש" ואם מפקיעים את "צו המבחן" ניתן לגזור לנאשם עונש חדש בעבירת המבחן(הבקשה נדחתה).

א. ביום 23.11.03 הורשע המבקש בבימ"ש השלום בנתניה בשורה של עבירות התפרצות וגניבה, הכשלת שוטר והכשלת מעצר, (להלן: תיק המבחן) וכך נגזר דינו: הוארך מאסר על תנאי של שנה; וכן הועמד המבקש בפיקוח שירות המבחן לשנה, וחוייב בפיצוי המתלוננים בסך עשרת אלפים ש"ח לפי סעיף 77 לחוק העונשין. המבקש לא עמד במפגשי שירות המבחן וגם נעצר בשל ביצוע עבירות נוספות. המדינה ביקשה להפקיע את צו המבחן ולגזור דינו מחדש בתיק המבחן. או אז נתגלעה מחלוקת בשאלה אם גזר הדין שהוטל על המבקש בתיק המבחן כלל רכיב עונשי, שכן במקרה כזה, על פי הפסיקה שפירשה את סעיף 20 לפקודת המבחן, אין לצרף עונש חדש להפקעת צו המבחן, שהרי הנאשם כבר נענש. השאלה במחלוקת היתה אם הארכת תקופת התנאי וחיוב בפיצויים
לנפגעים הן בחינת עונש. בימ"ש השלום, סבר כי אין מדובר ברכיבים עונשיים. לפיכך גזר את דינו של המבקש מחדש בתיק המבחן. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. באשר לשאלה האם פיצויים שהוטלו לפי סעיף 77 לחוק העונשין הם עונש - התשובה היא שלילית. קביעת המחוקק כי גביית הפיצויים לפי סעיף 77 דינה כדין קנס, אינה מעידה על עונשיותם של הפיצויים אלא על אנושיותו של המחוקק, וכוונתו להקל על גבייתו ע"י הנפגע. כללם של דברים, אין מקום להידרש לטענה זו בגלגול שלישי ולהרשות ערעור בעניינה. יצויין, מעבר לתיק הנוכחי, כי על בתי המשפט ליתן דעתם לעניין זה של סיווג הפיצויים לפי סעיף 77, בנסחם גזרי דין הכוללים פיצויים כאלה.
ג. אשר לשאלה אם הארכת המאסר על תנאי מהווה עונש - הארכת התנאי איננה עונש על העבירה הנוספת, אלא החלטה של ביהמ"ש שזיקתה להפעלת התנאי, בעבירה הקודמת, ואין היא צריכה להיות גורם מפריע בענישה חדשה, אם זו ראויה. באשר לטענה כי חל שינוי בענין זה מאז חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו - שינוי כזה לא חל, ולא למותר להוסיף כי כבוד האדם אינו של המבקש בלבד, אלא גם כבודם של קרבנות עבירותיו.

(בפני: השופט רובינשטיין. 25.1.05).

בג"צ 6671/03 - מונג'ד אבו גנאם ואח' נגד משרד החינוך ואח'

*הפליות המגזר הערבי - בדווי בתקן "קציני ביקור סדיר" לפיקוח על הופעת תלמידים לבתי הספר ומניעת נשירת תלמידים(העתירה נדחתה).

א. תכליתה של העתירה להעמיד במבחן הביקורת את מדיניות משרד החינוך בהקצאת תקנים למשרות "קצין ביקור סדיר" (להלן: "קב"ס") במוסדות חינוך בישובים הערבים-בדווים בדרום הארץ. לצורך התמודדות עם תופעת הנשירה בבתי הספר, הסדיר החוק והנהיג משרד החינוך את פעולתם של קבסי"ם אשר תפקידם לדאוג למניעת נשירת תלמידים ממוסדות החינוך. בעיית נשירת תלמידים בגילאי לימוד חובה בישובים במגזר הערבי והבדווי בדרום הינה חריפה במיוחד. חרף זאת, הקצאת התקנים לקבסי"ם בידי משרד החינוך לוקה בהפלייה קשה. המדינה בתשובתה מודה כי קיים פער משמעותי בין התקן שנקבע בעבר כתקן ראוי למשרות קבסי"ם במיגזרי החינוך בארץ לבין הקצאת המשרות בפועל לקבסי"ם במגזר הערבי בדרום. עם זאת, לטענתה, מדיניות משרד החינוך בנושא זה הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. העתירה נדחתה.
ב. עקרון השוויון הוא מעקרונות היסוד של המשטר החוקתי. בענייננו, קיים פער משמעותי בין תקני הקבסי"ם שהוקצו למגזר היהודי לבין התקנים שהוקצו למגזר הערבי-בדווי בדרום הארץ. האוכלוסיה הערבית-בדווית בדרום הינה אוכלוסיה אשר על פי נתונים סטטיסטיים, נזקקת באופן ענייני למשרות קבסי"ם במידה מוגברת ביחס למגזר היהודי בארץ כולה ובמחוז הדרום בפרט. חרף הצורך בהסדר "מתקן" לישובי הבדווים, הוקצה להם תקן נמוך באופן משמעותי מזה של המגזר היהודי, הן בדרום והן בכלל איזורי הארץ.
ג. החלת עקרונות השוויון וההעדפה המתקנת במשמעותם המשפטית על נתוני המציאות בסוגיה שלפנינו, היו עשויים להצדיק עשיית הצו על תנאי שניתן למוחלט. עם זאת, בהחלת הביקורת השיפוטית, על ביהמ"ש להתחשב בגורמים שונים המשפיעים על עיתוי ההתערבות השיפוטית והיקפה. גישור על פערים עמוקים, תולדת מציאות רבת-שנים, מחייב תשתית של סדרי עדיפויות של קודם ומאוחר; הוא מחייב זמן להיערכות נכונה
כדי להבטיח שתיקונו של עוול אחד לא יצור, מבלי משים, עוול אחר; הוא מחייב קביעת מיתחם זמן סביר להגשמת יעד השוויון המיוחל; הוא מחייב עמידה על כך שתהליך הדרגתי שהוחל בו להקטנת הפער יתקדם בקצב סביר עד להשלמתו בהשגת היעד הרצוי. השינוי במדיניות כבר החל, אף כי בהיקף מצומצם, בכך שבמהלך הדיון בעתירה הוכפל מספר התקנים המוקצים לקבסי"ם במיגזר הערבי-בדווי בדרום, מ-5 תקנים ל-10 תקנים. שינוי זה רחוק מלספק את הצורך האמיתי בהשגת גישור הפער הקיים בין המגזרים, המחייב העדפה מתקנת. חרף זאת, אין מקום, בעיתוי זה, להתערב במדיניות הרשות המוסמכת. ראשית, התקן המקורי שהוקצה קודם למתן התוספת למגזר הערבי-בדווי לא אוייש במלואו, ותקן אחד נותר פנוי; שנית, תפקיד הקב"ס במערכת זו, חרף חשיבותו הגדולה, איננו בעל משמעות מרכזית ומכרעת במניעת התופעה. מדיניות משרד החינוך שמה את הדגש על תכניות חינוכיות שונות לגילאים השונים, על אחריות משולבת של מנהל בית הספר, מחנך הכיתה, הרשות המקומית, וצוותים מקצועיים.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גדיר ניקולא לעותרים, עוה"ד גב' דינה זילבר, גב' יפית מאיר, ליאור אייזנפלד ותום שחף למשיבים. 24.1.04).

ע.א. 6768/01 - אורי רגב ואח' נגד מדינת ישראל

דחיית תביעה בעילה של רשלנות רפואית שגרמה לנכות התובע בעת הלידה. נזק ראייתי עקב היעדר רשומות רפואיות. *אי התערבות בפסיקת הוצאות משפט(מחוזי י-ם - ת.א. 1045/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער 1 (להלן: "אורי") נולד ביום 24.2.82 בבית החולים "אסף הרופא" כשהוא סובל משיתוק מוחין בשיעור נכות של %100. הריונה של האם היה הריונה החמישי, והוא הוגדר כבר-סיכון נוכח סכרת-הריון ממנה סבלה האם ותופעות חולפות של לחץ דם גבוה. ביום 22.2.82, כשהיא בשבוע ה-30 להריונה, פנתה האם לבית החולים עקב כאבים בבטנה התחתונה ובגבה. היא נבדקה ושוחררה לביתה. בלילה שלמחרת התעוררה משנתה כשהיא שטופת דם וחזרה לבית החולים בסביבות השעה 00:2 לפנות בוקר. בירור רפואי הבהיר כי הסיבה לדימום נעוצה בהיפרדות השילייה, וכי אין מצב של מצוקה עוברית. תשומת הלב הרפואית העיקרית התמקדה בדאגה לאם היולדת. בשעה 55:2 החליטו הרופאים כי מצב היפרדות השילייה מחייב להפסיק את ההריון מיד. בשעה 10:3 בוצע ניתוח קיסרי בו נולד אורי. בתביעת פיצויים שהגישו, טענו ההורים כי בהתחשב בעובדה שהריונה של האם היה הריון בסיכון גבוה, לא ננקטו בבית החולים אמצעי זהירות הנדרשים, וביה"ח התרשל הן בכך ששחרר את האם לביתה כאשר ראוי היה להשאירה באשפוז לצורך מעקב רפואי, והן בארועי הלידה, כאשר על פי הטענה, היתה חובה מקצועית על בית החולים לבצע ניתוח קיסרי מיידי. כן נטען כי בית החולים הסב למערערים נזק ראייתי מהותי בכך שלא ניהל רישומים תקינים ומלאים לגבי תהליך הלידה וכן כי נתקיימו גם תנאי כלל "הדבר מעיד על עצמו", המעבירים לשכם המדינה את נטל ההוכחה כי לא התרשלה. בהגנתה, טענה המדינה כי לא היתה התנהגות רשלנית מצד בית החולים או מי מרופאיו. באשר לרישומי בית החולים - נטען כי בוצעו באופן תקין, וכן נטען כי בנסיבות הענין אין תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו".
ב. ביהמ"ש המחוזי מינה שני מומחים רפואיים, האחד, בתחום המיילדות והשני בתחום מחלות ילדים. שני מומחים אלה הגישו חוות דעת מקצועיות, וביהמ"ש הגיע למסקנה שלא היתה רשלנות מצד הרופאים בדרך הטיפול והבדיקות שערכו לאם ביום ה-22.2.82 ובעובדה כי שולחה לביתה באותו יום, וכי, מכל מקום, האישפוז אותה עת לא היה מביא להפסקת ההריון באותו שלב. ביהמ"ש קבע כי גם השלב הרפואי השני שבו אושפזה האם ונותחה בניתוח קיסרי עמד באמות מידה רפואיות סבירות. המערער מערער על
דחיית תביעתו. מנגד מערערת המדינה על שלא נפסקו לה הוצאות משפט. הערעורים נדחו.
ג. אשר לקביעות שבעובדה -ביהמ"ש המחוזי בחן את התשתית הראייתית, שקל והעריך את כל פרטי הראיות שראוי היה לייחס להם חשיבות ומשקל, וקביעותיו העובדתיות מעוגנות היטב בראיות שהובאו, והן עומדות במבחן ההגיון והסבירות. המערערים לא הביאו, ולו קצה חוט של ראייה, ממנו ניתן להסיק כי התייחסות רפואית אחרת משנעשתה בפועל עשויה היתה למנוע את הפגיעה שנגרמה לאורי. לא כל פגיעה, ותהא פגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית.
ד. אשר להיעדר רשומות רפואיות - נזק ראייתי, כאמור, עשוי להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפיו של המוסד הרפואי. זהו הפן הראייתי של כלל הנזק הראייתי. במחקר המשפטי קיימת דעה לפיה לנזק הראייתי גם פן נזיקי מהותי, העשוי להוליד גם עילת תביעה עצמאית בנזיקין. בענייננו, אכן נמצאו ליקויים מסוימים ברשומות הרפואיות. ביהמ"ש המחוזי היה ער לליקויים ולא ייחס להם משמעות ראייתית מהותית שיש בה כדי להעביר את נטל הראייה לשכם המוסד הרפואי, שכן, מכלול הראיות שהוצגו בפניו הצביעו אף מעבר לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, מהו הגורם לנכותו של אורי, וכי אין על בית החולים אחריות לגרימתה של נכות זו. אין גם מקום לטענה כי נטל ההוכחה עובר לשכם המשיבה מכח כלל הדבר מעיד על עצמו. לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו, לא מתקיים התנאי הנדרש לצורך החלת כלל זה, לפיו גרם הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהתנהגות הנתבע היתה רשלנית מאשר עם המסקנה כי לא היתה רשלנות.
ה. אשר לערעור המדינה בעניין הוצאות משפט שלא נפסקו לה - אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת הוצאות. התערבות בענין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית או דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעת הערכאה הדיונית. אף שביהמ"ש לא נימק את החלטתו בעניין זה - ניתן להניח כי הצטברות שיקולים הביאה לקביעה כי אין להטיל על המערערים חיוב בהוצאות, ובהם ההיבט האנושי הכרוך בטרגדיה שפקדה את המשפחה עקב נכותו הקשה של הבן, הליקויים ברשומות הרפואיות של בית החולים, והעובדה כי הנתבעת הינה מדינת ישראל, המייצגת במעמדה את האינטרס הציבורי הכללי ודינה בהקשרים מסויימים אינו בהכרח דומה לזה של המתדיין הפרטי. עם זאת, יש לחייב את המערערים בהוצאות משפט בערעור, בשיעור 15,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עוה"ד אמיר אלמגור וגב' דפנה רוזן-זינגר למשיבים. 22.1.05).

ע.א. 9056/02 - עזבון המנוח בדני יפת ז"ל ואח' נגד הקרן הקיימת לישראל ואח'

* ע.א. 9056/02 - דחיית תביעה לרישום זכויות חכירה על שטח קרקע הצמוד לדירות שהוחכרו לעולים ע"י קק"ל, כאשר ביהמ"ש לא קיבל טענה בדבר הסכם בע"פ ביחס לשטח הקרקע. *תחולת חוק החכרת מקרקעין רק על מי שהחזיק ועיבד בעצמו או ע"י בני משפחתו את הקרקע בתקופה המצויינת בחו(מחוזי ת"א - ת.א. 2791/98 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1947 מסרו הקק"ל ומוסדות של הסוכנות היהודית, בתי מגורים בהוד השרון למשפחות המערערים, עולים מתימן. בשנת 1950, נרשמו זכויות החכירה של המערערים בבתי המגורים. המערערים טוענים כי קיבלו גם חזקה בשטח מקרקעין הצמוד לבתים, כדי שיעבדו אותו למחייתם (להלן - המקרקעין). מקרקעין אלה לא נרשמו על שמם. לטענת המערערים, מאז קבלת המקרקעין, הם מחזיקים בהם ומעבדים אותם. ביום 21.11.94 פנו המערערים לרשויות שונות, בכללן המשיבים, ודרשו הבהרה כי הם בעלי הזכויות
הבלעדיות במקרקעין. פניותיהם נדחו, ועל כן פנו לבית המשפט המחוזי. המערערים טענו, בין היתר, כי קיים חוזה בעל פה בינם לבין הקק"ל, לפיו קיבלו את החזקה במקרקעין לשם עיבודם. עוד טענו, כי חל עליהם חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה), שנועד לפצות את מי שנפגע מהוראותיו של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שהאריך את תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים ל-25 שנים, תוך החלת התיקון גם רטרואקטיבית. המחלוקת העיקרית בבית המשפט המחוזי היתה בשאלה אם המערערים הוכיחו את עמידתם בתנאי סעיף 2 לחוק החכרת מקרקעין, היינו: כי הם או בני ביתם עיבדו את הקרקע במשך תקופה שאיננה פחותה מעשר שנים ונסתיימה ביום 6.4.1958. ביהמ"ש קבע כי אין בראיות שהביאו המערערים כדי להוכיח את הזכויות הנטענות על-ידם, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. הערעור נדחה.
ב. הטענה בדבר קיומו של הסכם שנכרת בעל-פה או בדרך של התנהגות בין המערערים לבין המשיבים נדחתה על ידי בית המשפט קמא, לאחר בחינת הראיות שהוצגו לפניו. כלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. המקרה שלפנינו איננו נמנה על מקרים אלה.
ג. אשר לטענת המערערים בדבר תחולת חוק החכרת מקרקעין על עניינם - חוק החכרת מקרקעין חל, כאמור בסעיף 2 בו, על מי שהחזיק ועיבד, בעצמו או על ידי בני ביתו, במשך תקופה שאינה פחותה מעשר שנים ושנסתיימה ביום 6.4.1958, מקרקעין של המדינה או של רשות הפיתוח, ואילולא הוראות חוק ההתיישנות היה זכאי ביום זה להירשם כבעל המקרקעין. מטרתו הברורה של החוק היא למנוע פגיעה במחזיק במקרקעין ובבני-ביתו, אשר מצאו פרנסתם במקרקעין שהוחזקו ועובדו על-ידם. ואילו לשיטת המערערים עצמם, הם מסרו, בשנת 1984 או בסמוך לכך, את עיבוד המקרקעין לידיו של אדם אחר. המערערים אינם מחזיקים במקרקעין ואינם מעבדים אותם מזה שנים רבות. נוכח הודעת המשיבים כי המקרקעין מיועדים למגורים, נראה שכיום גם לא ניתן לעשות במקרקעין שימוש חקלאי. על כן ברור, כי בקשת המערערים לקבלת זכויות במקרקעין אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של החוק וגם לא עם תכליתו.

(בפני השופטים: ריבלין, גב' חיות, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יעקב אביעד למערערים, עו"ד משה גולן למשיבים. 25.1.05).

עע"ם 11268/04 - משרד הפנים ואח' נגד לי בינג

*מעצר לצורך גירוש של עובד זר שנסתיימה תקופת רשיון השהות שלו בישראל, ולא ניצל את הארכה שניתנה לו לצורך הסדרת מעמדו בישראל (הערעור נתקבל).

המשיב נכנס לישראל ביום 16.3.01 על פי אשרת עבודה בתחום הבניין. הוא שהה בישראל משך שנתיים, עד ליום 13.3.03. אותו יום יצא המשיב מישראל למשך 10 ימים וביום 23.3.03 שב ונכנס לישראל, לאחר שקיבל רישיון עבודה עד ליום 30.3.03. ביום 18.10.03 נעצר המשיב והוצאו נגדו צווי הרחקה ומשמורת. עתירה שהגיש המשיב לביהמ"ש לעניינים מנהליים התקבלה, וביהמ"ש הורה על ביטול הצווים וקבע שעל המערערים לאפשר את ניודו של המשיב למעביד אחר (להלן - פסק הדין הקודם). עד למציאת מעסיק חדש הורה ביהמ"ש למשיב להתייצב פעם ביומיים בתחנת משטרה. מאז מתן פסק הדין הקודם, ביום 23.11.03, לא הסדיר המשיב את מעמדו בישראל, המשיך לשהות בארץ שלא כחוק ולא התייצב בתחנת משטרה כפי שהצטווה. ביום 19.10.04 נעצר המשיב שנית בגין שהייה שלא כדין בישראל, הובא בפני הממונה על ביקורת הגבולות וזה הוציא נגדו צו משמורת עד להרחקתו מישראל בהתאם לצו ההרחקה שהוצא נגדו עוד בחודש אוקטובר 2003. המשיב חזר ועתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים וביקש להורות על ביטול צו ההרחקה. ביהמ"ש קיבל את העתירה בציינו
כי בשל נסיבות שאינן בשליטתו, לא נקט המשיב באמצעים הדרושים להסדרת מעמדו, והורה לתת למשיב אפשרות לעבוד אצל מעסיק בעל היתר. הערעור נתקבל.
התנהגותו של המשיב נגועה בזלזול מתמשך ובוטה בחוק. עובדה היא שבחלוף שנה מאז מתן פסק הדין הקודם, המשיב טרם הסדיר את מעמדו בישראל. הוא גם לא הודיע לרשויות המוסמכות כי נתקל בקושי בהסדרת מעמדו, ולא התייצב במשטרה כפי שנצטווה. אולם, גם אם המשיב לא הסדיר את מעמדו בישראל "בשל נסיבות שאינן בשליטתו", אין בכך כדי לחייב את המערערים ליתן לו אשרת שהייה בישראל. למשיב אין זכות קנוייה לשהות בישראל ואשרת השהייה והעבודה שלו בישראל הותנתה בכך שיעבוד, על פי אישור, אצל מעביד בעל היתר להעסקת עובדים זרים. משהדבר לא נעשה, המערערים היו רשאים להרחיקו מישראל.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד רויטמן יובל למערערים, עו"ד אילן שויד למשיב. 10.1.05).

בג"צ 65/05 - עותמן מוסלח ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'

*דחייה בשל שיהוי, של עתירת אסירים פלסטינים, לאפשר להם להשתתף בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית (העתירה נדחתה).

עם מותו (ביום 11.11.04) של יאסר ערפאת, יושב ראש הרשות הפלסטינית (להלן: הרשות), הוחלט על קיום בחירות לראשות הנהגת הרשות. מועד הבחירות נקבע ליום 9.1.05. העותרים פנו למשיבים ולנשיא המדינה בבקשה לאפשר לאסירים הפלסטיניים, הכלואים בישראל, להשתתף בבחירות. פנייתם נדחתה ועל כך עתרו ביום 3.1.05 לבג"צ. העתירה נדחתה ביום 5.1.05 ועתה ניתנו הנימוקים.
התשובה לשאלה, אם אסירים פלסטיניים הכלואים בישראל זכאים להשתתף בבחירות הנערכות ברשות הפלסטינית, אינה פשוטה כלל ועיקר. אך אין צורך להכריע בה, שכן העתירה הוגשה באיחור כה רב, עד כי יש בכך כדי להצדיק דחייתה. כלל גדול הוא בדיני בחירות, כי יש להיערך אליהן מראש ובזמן. יש להבטיח אפשרות של בדיקה מראש כי מצביע יוכל לבדוק אם שמו כלול ברשימת הבוחרים. יש להבטיח נגישות לנכים; יש לשמור על כללי הפרטיות וסודיות ההצבעות; יש לקבוע נוהלים ברורים ומובנים; יש לשנן כל אלה לאחראים על הקלפיות. כל זאת דורש זמן. כך שיש לדחות את העתירה מחמת השיהוי בהגשתה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד צבי ריש וגבריאל הרשליקוביץ' לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 16.1.05).

בש"פ 208/05 - מדינת ישראל נגד מונהד עיראקי ומוניר נאסר

*ביטול שחרור בערובה בעבירת שוד (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בת"א כי קשרו קשר עם אחרים (להלן: האחרים), לשדוד משאית. ביום 24.10.04 בסביבות השעה 30:22, עצר המתלונן באיזור יקום את המשאית אשר היתה עמוסה בארגזי שתייה קלה, לשם מנוחה בטרם ימשיך בדרכו. בסביבות השעה 15:00, נכנסו השודדים למשאית בעת שהמתלונן ישן והחלו להכותו בכל חלקי גופו ואף איימו עליו לבל "יעשה שטויות". הם קשרו את המתלונן בידיו וברגליו. המשיב 1 והאחרים החלו בנסיעה במשאית בזמן שהמשיב 2 נוסע במכונית פרטית ומכוון את דרכה. בהגיעם לצומת שבי עלו על דרך עפר ונתקעו. סיור צבאי תפס את המשיב 2 ואילו המשיב 1 והאחרים נמלטו. בתאריכים 25.10.04 ו- 26.10.04, התקשר המשיב 2, עת שהוא נתון במעצר, למשיב 1 על-מנת למסור לו פרטים מהחקירה. בתאריך 31.10.04 התקשר המשיב 1 לאשתו והורה לה למסור בחקירתה, כי היה איתה לאורך כל ליל האירוע. עם הגשת כתב-האישום, נתבקש ביהמ"ש
לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש הורה על קבלת תסקיר מבחן, בעזרתו יבחן חלופת מעצר, באשר לדעת היה כרסום בראיות התביעה. לאחר שהוגש תסקיר מטעם שרות המבחן קבע ביהמ"ש כי יש לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
התשתית הראייתית הקיימת, יש בה, בשלב זה, כדי לבסס ולו לכאורה, סיכוי להרשעתם של המשיבים באישומים המיוחסים להם. הדברים עולים מחומר הראיות הקיימות בתיק: בבדיקת פלט שיחות הטלפונים הניידים של המשיב 2 נראה, כי בזמן השוד היה קשר טלפוני רציף בינו לבין המשיב 1, כאשר שניהם היו באזור בו נטען שבוצע השוד ובשעות המתאימות. עובדה זו מקבלת משנה תוקף באשר המשיב 1 בחקירתו טען: "אני אומר לך שאני הייתי בבית. אתה יכול גם לשאול את אשתי". קביעתו של ביהמ"ש המחוזי באשר לכרסום בראיות התביעה אין לקבלה. אכן, מקריאת הודעותיו של המתלונן עולה, כי קיימות סתירות בפרטים שונים ולא מהותיים בין ההודעות גופן. אולם, עיקר עדותו לעניין פרטי האירוע הינה עקבית, ואת הסתירות בהודעותיו ניתן להסביר הן בשל מצב של סערת רגשות, בו נמצא בשעות הראשונות שלאחר האירוע, והן בשל מעשי האלימות הקשים שבוצעו בגופו ושלגביהן עדויות רבות. העבירות בהן מואשמים המשיבים הן מסוג העבירות אשר מקימות חזקת מסוכנות. המשיב 1 ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל, ואילו המשיב 2 הורשע בעבר גם בעבירות של הפרת חובה חוקית. לנוכח מסוכנותם הרבה והמעשים החמורים המיוחסים למשיבים, אין בחלופת מעצר כדי להפיג מסוכנות זו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' תמר פרוש לעוררת, עוה"ד אהרון רוזה ואיהב ג'לג'ולי למשיבים. 10.1.05).

רע"א 9420/04 - הנאמן הציבורי נגד יעקב אגמון ואח'

*מינויים ופקיעת כהונתם של נאמנים בהקדש ציבורי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

התיאטרון הלאומי "הבימה" התנהל כקולקטיב, אשר כל חבריו הם בעלים ומנהלים של התיאטרון. בשנת 1969 הזרימה הממשלה סיוע כספי לתיאטרון, ושונה מבנהו המשפטי. הקולקטיב התפרק והוקם על-ידי המדינה הקדש ציבורי לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה. במהלך שנת 1995 נקלע התיאטרון למשבר כלכלי חריף. על רקע זה החליטה מועצת התיאטרון להתפטר. גם המנהל הכללי התפטר. תחת המנהל המתפטר מונה המשיב המשמש עד היום כמנהל הכללי של תיאטרון הבימה. ההקדש נותר, עם זאת, ללא נאמנים, וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת היועץ המשפטי לממשלה והחליט "למנות לתיאטרון הבימה כנאמן-יחיד את הנאמן הציבורי במקום מועצת הנאמנים, שנקבעה לתיאטרון בשטר ההקדש". כהונתו לא נקצבה בזמן. בתוך חודשיים התקשר הנאמן הציבורי עם הממשלה בהסכם (מיום 31.10.95) בדבר מימון ממשלתי להבראת התיאטרון. במחצית שנת 2004 התגלע משבר אמון הולך ומעמיק בין מנהל התיאטרון, שחקניו ועובדיו, לבין הנאמן הציבורי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבים, והורה על סיום הנאמנות הציבורית תוך שלושים יום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
התיאטרון מתנהל כנאמנות על-פי כתב הקדש. הנאמן הציבורי מונה על-ידי ביהמ"ש כנאמן יחיד, במסגרת דיני הנאמנות. על מינויים ועל פקיעת כהונתם של נאמנים בהקדש חולשות הוראות חוק הנאמנות. אין מקום להשוואה בין כהונתו של נאמן של הקדש ובין בעל תפקיד המנהל בנאמנות חברה בהליכי פירוק, הבראה, או הסדר נושים. הקביעה מתי ראוי לסיים את כהונת הנאמן הציבורי מסורה לביהמ"ש, הפועל מכוח הוראות חוק הנאמנות. ההקדש עומד להפוך לחברה לתועלת הציבור. בנסיבות העניין
יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי על סיום כהונת הנאמן, והוא ימשיך לכהן כנאמן לתיאטרון עד להפיכת הנאמנות על פי כתב ההקדש לחברה לתועלת הציבור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, עדיאל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אופיר פורת וגב' טובה פריש למבקש, עוה"ד אהרון מיכאלי, יהודה רוזנטל, משה גולן וגב' אורית פודמסקי ליועץ המשפטי. 3.1.05).

רע"א 1108/04 - קידמה בע"מ ואמיר בירמן נגד גדי אבקסיס ואח'

*פיצויים סטטוטוריים לפי פקודת זכות יוצרים, עקב העתקת דפי לימוד ב"בית ספר לברמנים" (הבקשה נדחתה).

בימ"ש השלום חייב את המבקשים לשלם למשיב 20,000 ש"ח פיצויים סטטוטוריים בהתאם לסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים (להלן: הפקודה) בגין הפרת זכויות היוצרים של המשיב. המדובר בהעתקת ארבעה דפי לימוד שהוכנו על ידי המשיב לצרכי לימוד ב"בית הספר לברמנים" שבבעלותו. בית משפט השלום קבע כי את ההעתקה ביצעה המשיבה 3, (איריס שחף - ארבל - להלן: איריס) בהיותה עובדת של המבקשים, וחייב את איריס לשלם למבקשים %80 מתוך הסכומים שישלמו למשיב. בית המשפט המחוזי, הותיר את ממצאי בית משפט השלום על מכונם, אך החליט שאיריס תישא בשיעור של %20 בלבד מתוך הסכומים שישולמו למשיב. המבקשים טוענים כי פסק דינו של ביהמ"ש מעורר שתי סוגיות המצדיקות ערעור נוסף. הסוגיה הראשונה עניינה גבולות סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית, כאשר שיעורי חלוקת האחריות התבססו על הראיות; הסוגיה השניה היא אם ניתן לחייב בתשלום פיצוי עונשי מי שלא ביצע בעצמו את ההעתקה המפרה. לטענת המבקשים, לא ידעו כי מדובר בדפי לימוד מועתקים ולא נהנו מפירות ההפרה, כיוון ששילמו לאיריס עבור הכנת חוברות הלימוד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר לסוגיה הראשונה - חלוקת האחריות בין הצדדים אינה שאלה עובדתית אף שהיא נסמכת על התשתית העובדתית. יתירה מזאת, לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, מוסמך בית המשפט שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, לאשר או לבטל החלטה שניתנה. הסוגיה השנייה גם היא אינה מצדיקה מתן רשות לערער. סעיף 3א לפקודה עניינו פיצויים סטטוטוריים. פיצויים אלה, להבדיל מפיצויים עונשיים, יש להם מטרה הרתעתית ולצידה מטרה עיקרית נוספת - לאפשר לניזוק לזכות בסעד בגין נזק שנגרם לו בעוולה, גם מקום שנזק זה קשה מטיבו להוכחה. המבקשים לא פיקחו על עבודת איריס ואם היו עושים כן היו נוכחים על נקלה בכך שהיא הפרה זכות יוצרים. הטענה כאילו ההפרה לא הניבה פירות היות שלא נגרם למשיב נזק ממון, אין בה כדי להושיע את המבקשים, היות שמשהוכחה הפרה, זכאי המשיב לפיצוי ללא הוכחת נזק.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. אבו-רייא למבקשים, עוה"ד א"מ שילה וד. גור למשיבים, עו"ד א. בן ארי לאיריס. 20.12.04).

ע.פ. 11726/04 - מחמוד מחאג'נה ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, שנומקה בכך שהשופט האמור לדון בהארכת מעצר מעבר ל-90 ימים, כבר האריך בפעם קודמת את המעצר (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערים, פעילים בתנועה האסלאמית, הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, מגע עם סוכן חוץ, חברות בארגון טרור, ועבירות שונות נוספות. במקביל להגשת כתב האישום נתקבלה (ביום 23.7.03) בקשת המשיבה לעצור את המערערים עד תום ההליכים. לקראת חלוף תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצרם של המערערים ב-90 ימים נוספים. ביהמ"ש (השופט גרוניס) קיבל את הבקשה. בעקבות התמשכות ההליכים, הוארך מעצרם של המערערים ב-90 ימים פעמיים נוספות ע"י שופטים אחרים. ביום 9.12.04 הגישה
המשיבה בקשה נוספת, רביעית, במספר, להארכת המעצר, וזו הובאה לדיון בפני השופט גרוניס. המערערים ביקשו שיפסול עצמו מלדון בבקשה. לטענתם, בהארכת המעצר הראשונה, הביע השופט גרוניס עמדה ברורה וחד-משמעית, שעל-פיה ניתן יהיה להאריך את מעצרם של המערערים ככל שיידרש ללא הגבלת זמן. השופט גרוניס דחה את בקשת הפסילה, בציינו כי לא נתקיים חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה.
נפסק לא אחת שעצם העובדה שאותו שופט דן פעמים חוזרות בעניינו של אותו נאשם אינה מקימה עילה לפסילת ביהמ"ש. המערערים אינם חולקים על הלכה זו, אך הם טוענים כי יש בהחלטה הראשונה שנתן השופט, משום גילוי דעתו גם כלפי מקרים עתידיים, היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. טענה זו יש לדחות. מעיון בהחלטה נשוא בקשת הפסלות הראשונה, לא עולה כי ביהמ"ש גיבש עמדה נחרצת כלפי המערערים, במובן זה שדעתו "ננעלה". ביהמ"ש, שקל באותה החלטה את מכלול הנסיבות הרלבנטיות כפי שהיו לפניו אותה עת, והכריע כפי שהכריע. חזקה עליו כי ישקול את הבקשה הנוכחית להארכת מעצר על-פי נסיבות העניין כעת, ובכלל זה הטענה בדבר הימשכות המשפט.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' מירי הרט למערערים, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 30.12.04).

רע"א 8896/03 - יצחק וולך נגד עמירון סי.טי.אל, מימון והשקעות בע"מ

*מתן רשות ערעור בערכאה שלישית בנושא של אי מתן רשות להתגונן (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

המשיבה הינה חברה העוסקת במתן הלוואות במסגרת השוק האפור. על פי הנטען, נטל המבקש מהמשיבה אשראי בהזדמנויות שונות ולהבטחת החזרתו נתן כבטוחות ספרי קודש עתיקים וכן שיקים לביטחון. המשיבה הגישה לבימ"ש השלום בתל אביב נגד המבקש שש בקשות לביצוע שטרות, ושתי תביעות בסדר דין מקוצר. המבקש הגיש בקשת רשות להגן והתנגדויות לביצוע השטרות. בקשותיו והתנגדויותיו נדחו ע"י בימ"ש השלום וכן ע"י ביהמ"ש המחוזי. ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל.
אין הצדקה לדון בנושא כערעור ב"גלגול שני", למעט בטענת המבקש בענין אי קיום "היתר עיסקה". לטענתו, סוכם בינו לבין המשיבה כי על כל עיסקאות האשראי שביניהם יחול דין תורה, וכי זכותה של המשיבה לריבית תהא כפופה לתנאי "היתר עסקה" לפי תיקון מהר"ם. לטענתו, הוא פטור מתשלומי ריבית שכן על פי ההלכה, סירובה של המשיבה לתת לו העתק מהיתר העיסקה שלל את זכותה לגבות ממנו ריבית. בימ"ש השלום קבע כי אין להחיל במקרה זה את הדין הדתי שכן לא היתה הסכמה מפורשת של הצדדים להחלתו, וביהמ"ש המחוזי אימץ מסקנה זו. בנושא זה יש טעם משפטי לבחינת העניין וראוי שתינתן לגביה רשות ערעור. לצורך בחינת השאלות המשפטיות הנדונות, יש לברר תחילה את העובדות הנטענות ע"י המצהיר, ולכן ראוי לו שייחקר על תצהירו ויבהיר את פרטי הגנתו, ואז יוכל ביהמ"ש לבחון האם הגנה אפשרית בפיו. לפיכך ניתנה למבקש רשות ערעור בנושא ה"היתר עיסקה", הערעור נתקבל, והתיק הוחזר לבימ"ש השלום לבירור הסוגיה האמורה.