תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 7

בג"צ 5757/04 - יואב הס ו-30 אח' נגד סגן הרמטכ"ל האלוף דן חלוץ ואח'

*דחיית עתירה למנוע מינויו של אלוף דן חלוץ לסגן הרמטכ"ל בשל התבטאויות שונות על תוצאות הפצצה ברצועת עזה(העתירה נדחתה).

א. חיל האוויר ממלא תפקיד מוביל במשימות סיכול טרור בגדה המערבית וברצועת עזה, בהן נהרגו פעילי טרור פלסטינים רבים. באחת הפעולות, שבוצעה בתאריך 22.7.2002, נהרג בתקיפה מן האוויר צלאח שחאדה, מן הבולטים שבפעיליו המבצעיים של ארגון חמא"ס, שהיה אחראי לעשרות פיגועים קטלניים. גורמי הביטחון בחנו דרכים שונות לפגוע בשחאדה, ולבסוף הוחלט כי אין מנוס מביצועה של תקיפה מן האוויר נגד דירת המסתור בה שהה בעיר עזה. במספר הזדמנויות שנוצרו לא אושרה התקיפה מחשש לפגיעה מאסיבית בחיי אדם, ומשנתקבל לבסוף האישור הוחלט על ביצועה בשעות הלילה בהן צפויים הרחובות להיות ריקים מאדם. כן הוחלט על שימוש בפצצה יחידה המקטינה את הסיכון להחטאה ולפגיעה במבנים סמוכים. התקיפה בוצעה כמתוכנן, באמצעות הטלתה של פצצה בת טון אחד על בית המסתור. המבנה נפגע. שחאדה ופעיל חמא"ס נוסף ששהה עמו נהרגו. חרף ההנחות המוקדמות שהתבססו על תמונת המודיעין, נהרגו גם 15 אזרחים פלסטינים, מרביתם ילדים, ולמעלה מ-150 נפצעו. לנוכח תוצאותיה הקשות של התקיפה, שוגרו חיצי אשמה כלפי טייסיו של חיל האוויר. בתאריך 23.8.2003 פורסם ראיון עם מפקד חיל האוויר, תחת הכותרת "יפי נפש, נמאסתם". בראשית הראיון הוא מצוטט כמי שאמר: "חשוב לי שתדעו [הטייסים] שאני עומד מאחוריכם ולפניכם במאה אחוז... תישנו טוב בלילה. גם אני, אגב, ישן טוב בלילה...". ובהתייחסו לדילמות המוסריות, קבע האלוף חלוץ: "אנחנו פועלים על פי קוד מוסרי גבוה ביותר... האם ישנה סיטואציה שבה לגיטימי לפגוע בטרוריסט כשאתה יודע שיהיה לזה מחיר של פגיעה באזרחים ובגורמים לא מעורבים. אין לי ספק לגבי זה. התשובה חיובית". נוכח הידיעה על הכוונה לקדם את המשיב לתפקיד סגן הרמטכ"ל, עתרו העותרים נגד המינוי. טענת העותרים היא, כי הפסול המוסרי שדבק בחלוץ, אשר, לגירסתם, הוא חשוד בפלילים, הוא כה חמור, עד כי ראוי היה להימנע מלמנותו לתפקידו בטרם נחקר חשד זה. העתירה נדחתה.
ב. הלכה היא כי משהורשע אדם בפלילים, ומבקש הוא להתמנות לתפקיד ציבורי, כשירותו לכהן בתפקיד זה תיבחן על-פי מכלול של שיקולים, וביניהם מהותם של המעשים שבביצועם הורשע. אם מעשים אלה מעידים, מעצם טיבם, על פגם ערכי בהתנהלותו אשר נודעת לו השלכה על יכולתו למלא את התפקיד המיועד או על תדמיתו של השירות הציבורי, יראו בכך נימוק כבד משקל לפסילתו מכהונה, אם לפרק זמן מוגבל ואם לצמיתות. ביהמ"ש הכיר באפשרות לפסול מכהונה ציבורית נאשמים, אשר הוחלט להעמידם לדין בגין מעשים פליליים אך טרם הוכחה אשמתם. לעקרון זה תחולה אף במקרה שבו נטען כלפי בעל משרה כי התנהגותו מקימה חשד לפלילים, אך לא נמצאה, לשיטתם של הגורמים הממונים על אכיפת החוק, הצדקה לפתיחתה של חקירה פלילית נגדו. על מנת שיימצא הצדק להתערבות שיפוטית במינויו לתפקיד ציבורי של אדם, שהועלו כלפיו טענות בדבר חשד לפלילים אך לא נפתחה נגדו חקירה, יהיה צורך להראות כי החשד המועלה הוא ממשי, וכי הפגם הערכי הנטען הוא חמור דיו, עד שיש בו כדי לפגוע בכשירותו של אותו אדם למלא את תפקידו.
ג. בידוד התבטאויותיו של האלוף חלוץ מהנסיבות שבגינן הן נאמרו, אינו עושה צדק עם המשיב. מאז חודש ספטמבר 2000 נכפתה על מדינת ישראל מלחמה קשה ועקובה מדם שאת מחירה שילמו לא רק לובשי מדים, אלא בעיקר אזרחים חפים מפשע ואף תינוקות של בית רבן שלא חטאו, ולרוע מזלם נקלעו לזירה בה בחרו פצצות-אדם לגרום להרג המוני של יהודים באשר הם יהודים. לאותה מציאות קשה נדרשו גורמי הביטחון לתת
מענה. כדי למנוע פגיעה במי שלא חטא, גזרו על עצמם כוחות הביטחון לפעול באופן נקודתי ככל הניתן נגד ראשי הטרור שצאלח שחאדה נמנה עליהם. ראיון כמו זה שנערך עם האלוף חלוץ אינו חזיון נפרץ. יש להצר על הנימה העולה מן הראיון, ואף על חלק מן הדברים שנאמרו בו אשר מוטב היה לולא נאמרו. גם לצורך מתן גיבוי לפקודים בכלל, ונוכח מתקפות חסרות תקדים אשר נאלצו הללו לספוג בפרט, לא היה זה מן ההכרח כי הדברים יתגלגלו כפי שהתגלגלו. עם כל זאת, אין לומר כי ההחלטה שלא להשעות את חלוץ מתפקידו כל עוד לא הוכרעה בקשה שהוגשה להעמידו לחקירה פלילית, היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות. לדברים שנאמרו בראיון, כשלעצמם, אין משקל המספיק להטייתן של כפות המאזניים לחובתו של חלוץ. כשמוסיפים לכך את העובדה כי גורמי התביעה לא מצאו כי יש בטענות המופנות כלפי חלוץ כדי להצדיק את פתיחתה של חקירה פלילית בעניינו, וכן שחלוץ מכהן כבר בתפקידו, אין לומר כי בהמשך כהונתו כסגן הרמטכ"ל, וכל עוד לא השתנו הנסיבות, יש כדי לפגוע בדרישות התפקיד, בתדמיתו של הצבא או באושיות המשטר וחברה, ברמה המחייבת את השעייתו של חלוץ מתפקידו.

(בפני השופטים: א. לוי, גב' נאור, עדיאל. החלטה - השופט לוי, הוסיפו השופטים גב' נאור ועדיאל. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 24.1.05).

רע"א 8712/04 - דן בן טוב ואח' נגד אורות הגליל אחזקות בע"מ ואח'

*כאשר כתב הגנה לא הוגש במועד ובעל דין מבקש מתן פס"ד בהיעדר כתב הגנה - על ביהמ"ש ליתן פס"ד מבלי להזמין את הנתבע לדיון בבקשה. *משהסכים בעל דין להארכת מועד להגשת כתב הגנה, מהווה הדבר חזרה מהבקשה ליתן פס"ד בהיעדר הגנה(מחוזי נצרת - בש"א 2484/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב 7, מושב רמת כנרת, נכנס להליכי הסדרת חובות לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי. המושב התקשר עם המשיבה בהסכם לפיו תקים המשיבה בתי מגורים על מקרקעין שבשטחו ותמכור אותם, ובתמורה לכך תעביר כספים לנושיו. לשם הבטחת התחייבויותיה, העמידה המשיבה ערבות בנקאית על סכום של 1,305,000 ש"ח. המימון שנדרש לשם הוצאתה של ערבות זו ניתן, כפי הנראה, על ידי המבקשים, במסגרת הסכמים שנחתמו בין כל אחד מהם לבין המשיבה לרכישת שישה מהבתים שיוקמו. המשיבה נתקלה בקשיים כלכליים והבנייה הופסקה. נוכח זאת פתחו המשיבים 8 ו-9, נושיו של המושב, בהליכים לחילוט הערבות. מנגד הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תובענה לסעד הצהרתי כי הערבות אינה ניתנת לחילוט. כן ביקשו צו מניעה זמני שיאסור חילוטה של הערבות. ביום 7.6.04 נתן בית המשפט צו ארעי במעמד צד אחד האוסר על חילוט הערבות. ביום 13.7.04 התקיימה ישיבה בנוכחות הצדדים, בה הוחלט, כי בעלי הדין יסכמו טענותיהם בכתב בסוגיית הצו הזמני. במקביל הגישו המבקשים, ביום 27.7.04, בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה בתובענה, וביום 23.8.04 החליט בית המשפט שלא להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, והורה למשיבים להשיב לבקשת המבקשים. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שבא כוח המבקשים לא התייחס לסוגיית אי הגשת כתבי ההגנה בדיון בבקשה לסעד זמני שהתקיים ביום 13.7.04, על אף שהמועד להגשתם חלף מספר ימים קודם לכן. באותו יום, 23.8.04, החליט גם ביהמ"ש כי אין הצדקה לעצור את מימושה של הערבות הבנקאית וביטל את הצו הארעי. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 20.10.04 הביעו המבקשים, בעקבות המלצת בית המשפט, את הסכמתם להארכת המועד להגשת כתבי ההגנה, בכפוף להצהרתם כי הם שומרים על טענותיהם שהועלו בבקשת רשות ערעור זו. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. במקרה בו לא הוגש כתב הגנה במועד, על בית המשפט ליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד, ולא יזמן את הנתבע לדיון בבקשה כאמור, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. הנימוקים שציין ביהמ"ש אינם מצדיקים את סירובו ליתן פסק דין על אתר. אין כל כלל המחייב תובע לעתור למתן פסק דין בהיעדר הגנה מיד בחלוף המועד להגשת כתב ההגנה, או בהזדמנות הראשונה העומדת בפניו. לפיכך, העובדה שהוגשו סיכומיהם של המבקשים בנושא חילוט הערבות בטרם הגשת הבקשה למתן פסק דין, אינה גורעת מזכאותם לקבלת פסק דין לטובתם עם הגשת הבקשה. המשיבים טוענים כי במועד בו התקיים הדיון הענייני בבקשה לפסק דין בהיעדר הגנה, 20.10.04, כבר הונחו בפני בית המשפט כתבי ההגנה של חלקם. ברם, כאשר בית המשפט טועה ומזמין את הנתבע לדיון בבקשה לפסק דין בהיעדר הגנה, וביני לביני מוגש כתב ההגנה, אין מתחשבים בכתב ההגנה כיוון שהוא הוגש לאחר המועד בו הבקשה לפס"ד הגיעה לראשונה לעיונו של השופט. ברם, בהסכימם להארכת המועד להגשת כתבי ההגנה בבית המשפט המחוזי, חזרו בהם המבקשים, הלכה למעשה, מבקשתם לפסק דין בהעדר הגנה. משכך, אין הם יכולים להשיג על דחייתה של הבקשה.
ג. מקריאת פרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 20.10.04 מתקבל הרושם, כי בית המשפט הפעיל על המבקשים מאמצי שכנוע ניכרים על מנת שיתנו את הסכמתם להארכת המועד. אין זה מוצדק, כי ההסכמה שניתנה בנסיבות כאמור, תשמש כנגדם, גם במובן זה שההחלטה בעניין הסעד הזמני תיבחן בהתעלם מסוגיית האיחור בהגשת כתבי ההגנה. העובדה שבעת מתן ההחלטה בבקשה לסעד זמני לא הוגשו כתבי ההגנה על אף שהמועד לכך חלף, חייבת היתה להשפיע על שיקול דעתו של בימ"ש קמא בדונו בבקשה לסעד הזמני. מטעמים אלה בלבד, יש להותיר על כנו את הצו האוסר על חילוט הערבות.

(בפני: השופט גרוניס. 27.1.05).

בג"צ 1135/04 - אדם וטבע ודין ואח' נגד "הצוות המלווה" לענין תמא ואח'

*דחיית עתירה לשנות את תוואי כביש "חוצה ישראל" בשל שיהוי בהגשת העתירה ובשל אי מיצוי קודם של הליכי תכנון הפתוחים בפני העותרים(העתירה נדחתה).

א. בקטע כביש "חוצה ישראל", באיזור רמות מנשה, בין נחל עירון לנחל יקנעם (להלן: "קטע 18"), מתבצעות עבודות בידי משיבה 4, חב' כביש חוצה ישראל בע"מ. איזור רמות מנשה עשיר בערכי טבע ונוף, ואתרים בעלי ערך היסטורי. העותרים, ארגונים שתכליתם שימור והגנה על ערכי טבע ונוף, מבקשים לעצור את העבודות בקטע 18, ולאפשר להם להציג הצעות תכנון משלהם לתוואי קטע זה של הכביש ולאופן סלילתו, אשר ימזערו, לטענתם, באופן ניכר את הנזק הסביבתי. לאור זאת, עתרו להורות ל"צוות המלווה" את מערך ביצוע סלילת הכביש, כי יימנע ממתן אישור לביצוע עבודות בקטע 18, עד לבדיקת אופציה של מינהור חלקי של קטע זה באיזור. עמדת המשיבים הינה כי יש לדחות את העתירה על הסף, וגם לגופה. על הסף - על שום השיהוי הרב בפניית העותרים; לגופם של דברים - כי גופי התכנון שקלו בכובד ראש את השיקולים הסביבתיים הכרוכים בתכנון תוואי הכביש ואופן סלילתו, ואיזנו בין ההיבטים הרלבנטיים השונים שהביאו לגיבוש התכנית ולאישורה. העתירה נדחתה.
ב. העתירה לוקה, על פניה, בשני ליקויים מהותיים: האחד - היא הוגשה תוך שיהוי ניכר, כארבע שנים לאחר אישורה הסופי של תכנית המיתאר המפורטת לקטע 18 של הכביש; השני - היא הוגשה לבג"צ, בלא שהעותרים מיצו קודם לכן את הליכי התכנון הפתוחים בפניהם על פי החוק, כפי שעליהם לעשות בטרם הגשת עתירה. הליקויים האמורים גוזרים את דינה של העתירה לדחייה. באשר לשיהוי - העותרים לוקחים
חלק באמצעות נציגיהם בהליכי התכנון במוסדות התכנון, ומשכך, הם היו שותפים לכל מהלכי התכנון. לא היתה מניעה כי הם יעלו את הצעותיהם לחלופות שונות במועדים בהם עמדו התכניות לבירור, הערכה, ואישור. עצירתו של התהליך בשלב זה כרוכה בפגיעה גדולה במערך הביצוע של עבודות הכביש ובעיכוב נוסף של סלילת קטע כביש שחשיבותו גדולה כעורק תחבורה המקשר איזור זה של הארץ עם איזורי הארץ האחרים ובכללם מרכז הארץ. העותרים לא הצביעו על דופי ממשי או על פעולה בלתי חוקית של הרשות הציבורית במהלך ההליך התכנוני, שיצדיק התייחסות לעתירה למרות השיהוי.
ג. מהלכם של העותרים בהגשת עתירה זו הינו מוטעה גם מבחינה אחרת. חלופה תכנונית לקטע 18 בדרך של מינהור הכביש בתוואי שונה מהתוואי המאושר על פי התכנית, מחייב שינוי תכנית תמ"א. הדבר מצריך פתיחת הליך תכנוני בפני המועצה ארצית במסגרת בקשה לשינוי התכנית המאושרת. העותרים מעולם לא פנו למועצה הארצית בהליך לשינוי תכנית באמצעות נציגיהם המיוצגים בה.
ד. גם לגופם של דברים, אין מקום לקבלת העתירה. היענות לה פירושו פתיחת הליך תכנוני חדש לגבי תוואי כביש אשר גובש, תוכנן ואושר ברמה המיתארית בשנים 1989 ו-1996, ואושר ברמה הפרטנית בשנת 2000. ממהלכיה של המועצה הארצית נראה כי בשיקולי התכנון ניתן הדגש מיוחד להיבט הסביבתי, ובמקומות בהם ראתה מינהור כאופציה אפשרית היא הורתה על כך. אין די בהעלאת טענה בדבר חלופת מינהור אפשרית אחרת, הכרוכה בשינוי תוואי, כדי להצדיק עצירתן של העבודות ופתיחת ההליך התכנוני לדיון מחדש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אלי בן ארי, חנוך אילסר ודן נחליאלי לעותרים, עוה"ד גב' אורית קורן, חנן מלצר וגב' איילת סימון וקסלר למשיבים. 26.1.05).

בש"פ 627/05 - מדינת ישראל נגד יהונתן אלזם ושמעון זריהן

*בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח, שנתקבלה חלקית בלבד, בשל עיכובים במהלך המשפט(בקשה להארכת מעצר שניה ל-90 יום מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).

א. המשיבים הואשמו ברצח המנוח חנניה אוחנה ונעצרו עד תום ההליכים. ביום 26.10.04 קיבל ביהמ"ש העליון את בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב 1 (להלן: המשיב) ב-90 ימים נוספים ומשלא נסתיים המשפט מבקשת המדינה הארכה נוספת של המעצר ב-90 יום. במהלך תקופת המעצר האחרונה נקבעו 7 מועדי הוכחות, בעוד 4 מועדים נוספים שהוצעו על ידי ביהמ"ש לא התאימו ליומנה של ההגנה. המדינה טוענת, כי העיכובים במשפטו של המשיב נגרמים בעיקר בשל התנהלות ההגנה, וכי יש להאריך את מעצרו אף אם משפטו לא יסתיים בתום תקופת ההארכה המבוקשת. כן מצביעה המדינה על מסוכנותו הרבה של המשיב והחשש להימלטותו. בא כוחו של המשיב [לגביו ניתנת החלטה זו] טוען נגד חוקתיותו של סעיף 62, ונגד הטענה בדבר מסוכנותו. טענה נוספת היא, כי לתקופת ההארכה הבאה אין מתוכננות כמעט ישיבות, והמשפט עתיד להימשך זמן רב. בטענתו בדבר חוקתיות סעיף 62 לחסד"פ מתייחס הסניגור לסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לפיה "אין נוטלים ואין מגבילים את חרותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". הבקשה נתקבלה.
ב. מטבע הדברים, פגיעה בהוראה חוקתית כאמור מותנית בתנאים שבסעיף 8 לחוק היסוד, קרי, עליה להיות - לענייננו - "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". דיני העונשין בכללותם, במיוחד, הם שדה מרכזי שבו הוראת סעיף 5 נסוגה מפני פסקת ההגבלה שבסעיף 8.
בדיקה חוקתית בוחנת אם ישנה פגיעה בזכות אדם חוקתית על ידי חוק פלוני, ואכן כזאת ישנה בכל חוק של מעצר או מאסר. אחר כך נבחנת חוקתיות הפגיעה, אם נעשית היא בחוק או מכוחו, אם הולם הוא את ערכי המדינה, אם נועד לתכלית ראויה ואם הוא מידתי. בענייננו, הסמכות להארכה קבועה בחוק, ואם כן מתקיים תנאי זה. ואשר לערכי המדינה - הללו מאפשרים מעצרו או מאסרו של אדם בהקשר פלילי, ואין דופי ערכי במעצרו עד תום ההליכים של אדם שהוגש נגדו כתב אישום, ואשר נתקיימו לגביו עילות מעצר; התכלית ראויה - הגנה על שלום הציבור ובטחונו. ובאשר למידתיות - החוק מחייב בכל שלב בחינה שיפוטית, והוא מאפשר עיון מחדש במהלך המעצר, ואם נתקיימו נסיבות המצדיקות זאת עשויה החלטת המעצר להשתנות. אין איפוא דופי חוקתי בסעיף 62.
ג. באשר ליישומו של הסעיף - הדיון בפני ביהמ"ש העליון מטיל על ביהמ"ש אחריות מיוחדת. על כן יש לבחון את הבקשה לגופה, במסגרת האיזונים. בדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים בשעתו ניתנה הסכמת המשיב למעצר. בבקשה תואר חומר הראיות, הכולל התוודויות בפני חוקרים ומדובבים, שחזור מפורט ומדויק ועוד. ככל שאלה נכונים, חזקת המסוכנות גבוהה והיא בעינה. באשר להתמשכות המשפט - הדבר כרוך ביציאת חלק מן ההרכב לחופשה, דבר שאין לבוא עליו בטרוניה. עד כה התקדם המשפט לשלב של ערב הכרעה בטענת זוטא, שהוא מטבע הדברים שלב מרכזי בתיק שבו כנמסר ישנם הודאה ושחזור מצד המשיב. במכלול האיזונים יוארך מעצרו של המשיב ב-60 יום.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד חובב ארצי ושאול כהן למבקשת, עוה"ד יורם שפטל ושרון נהרי למשיב. 23.1.05).

בג"צ 3142/03 + 6758/01 - ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ואח' נגד שר הבטחון ואח'

* בג"צ 3142/03 + 6758/01 - דחיית עתירה להחלה רטרואקטיבית של חוק הקצבאות לחיילי מילואים שנפגעו עד לתאריך 1.1.99, כדי להשוות את זכויות חיילי מילואים לטייסים במילואים שנפגעו. *כאשר הסדר ביטוחי לחלק מהמשרתים בצה"ל היה מלכתחילה לא חוקי, אין להחילו על חיילים אח(העתירות נדחו).
א. עניינן של העתירות בהסדר של "מעין ביטוח חיים", אשר הונהג בראשית שנות השמונים ביחס לחיילי מילואים ששירתו כאנשי צוות אוויר בחיל האוויר (להלן: ההסדר הביטוחי), לפיו זוכו שאירי החיילים שנפלו בעת טיסה במהלך שירותם במילואים - בנוסף לתגמוליהם - גם במענק ביטוחי חד-פעמי. העותרים, שאירי חיילי מילואים שלא נמנו עם צוותי האוויר, אשר נפלו במהלך שירותם הפעיל במילואים, טענו בעתירותיהם, כי החלת ההסדר הביטוחי על חיילי צוות אוויר בלבד - מבלי להחילו על כלל חיילי המילואים - מהווה הפליה פסולה. על כן, טענו, מן הדין להחיל את ההסדר הביטוחי, באורח רטרואקטיווי, אף ביחס ליקיריהם שנפלו. העתירות נדחו.
ב. המדובר בהחלה רטרואקטיבית של חוק הקצבאות שנחקק בשנת 2002, שהסדיר את הנושא לגבי חיילי מילואים שנפגעו לאחר 1.1.99, והעותרים מבקשים להחילו למפרע לגבי כל חיילי המילואים שנפגעו. אכן, עמדת המשיבים כי ההסדר הביטוחי שהונהג ביחס לחיילי צוות אוויר במילואים אינו נגוע בהפליה פסולה, אינה משכנעת. אך מקובלת טענתם, כי בהנהיגו הסדר זה לחיילי צוות אויר במילואים חרג שר הביטחון מסמכותו. הנהגתו של ההסדר הביטוחי, סתרה בבירור את עקרון החוקיות המחייב כל רשות מינהלית. משלא היתה לשר הביטחון סמכות להנהיג את ההסדר הביטוחי, קמה לעותרים, לכל היותר, הזכות לדרוש את הפסקת החלתו של ההסדר על חללי צוות אוויר במילואים, ואין הם זכאים לדרוש כי ההסדר יוחל, רטרואקטיווית, אף על יקיריהם. אין לחייב את השלטון לפעול בניגוד לחוק.
ג. דחיית העתירה היתה מתחייבת משקילת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה נשוא הדיון, גם אלמלא המסקנה כי ההסדר הביטוחי הונהג, מעיקרה, בחריגה מסמכות ותוך פגיעה בעקרון חוקיות המינהל. אף במקום שהסדר חקיקתי פוגע בשוויון, מוטל על
ביהמ"ש לשקול אם התרופה הראויה היא הרחבת היקפו של ההסדר, במטרה להחילו גם על המופלים לרעה. ההסדר הביטוחי הוחל על-ידי שר הביטחון על קבוצה מצומצמת של חיילי מילואים. מכוחו שולמו דמי ביטוח לשאיריהם של שלושים ושבעה חללים בלבד; בעוד שדרישת העותרים היא, שהמשיבים יחוייבו לשלם (מכוחו של ההסדר הביטוחי) מענקי ביטוח בסכומים זהים לאלה ששולמו לשאיריהם של חיילי צוות אוויר במילואים שנפלו. על-פי נתוני המשיבים, המדובר ביותר משלושת אלפים משפחות שכולות ובהוצאה תקציבית הנאמדת ביותר ממיליארד ש"ח. קבלת העתירות תביא, איפוא, להטלת מעמסה כספית אדירה על תקציב הביטחון. גם אלמלא הפגם שבו לקתה עצם הנהגתו של ההסדר, הרי לאור הנתונים שפורטו, חיוב המשיבים להרחיב את תחולתו כדרישת העותרים הוא בלתי-סביר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא מצא. עוה"ד ל. טומשין, גל כהן, ש. צפורי, ש. רכבי וע. סבוראי לעותרים, עוה"ד א. דגן וע. הלמן למשיבים. 25.1.05).

בג"צ 4838/03 - קרן קיימת לישראל נגד עו"ד גרא קורן וביה"ד הארצי לעבודה

ביטול החלטת ביה"ד לעבודה בדבר חישוב "גילום מס" על הוצאות רכב בטלפונים, כחלק מהשכר לצורך גימלה. התנאים המצדיקים התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(העתירה נתקבלה).

א. המשיב היה עובד של העותרת בין השנים 1974-1996. בשנת 1996 ביקש לצאת לפנסיה מוקדמת, העותרת נעתרה לבקשתו, והמשיב חתם על "בקשה לקבלת פנסיה צמודת מדד", בה הצהיר כי הוא מוותר על "הפנסיה הישנה", (פנסיה מכוח חוקת הפנסיה משנת 1954 לעובדי קק"ל), ומבקש לקבל את "הפנסיה החדשה" (פנסיה בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד, שנחתם ביום 6.7.1995). החל בחודש ספטמבר 1996, קיבל המשיב גימלה בהתאם לתנאי הפרישה שסוכמו עימו. כשנתיים לאחר פרישתו הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, להכיר בתוספות מספר ששולמו לו שעה שעבד בשירות העותרת, כתוספות הנכללות במשכורת שעל בסיסה משתלמת הגימלה. בית הדין דחה את התביעה וקבע כי רכיבים אלה אינם חלק מן המשכורת הקובעת, לפי ההסכם הקיבוצי. בערעור לביה"ד הארצי לעבודה צימצם המשיב את טענותיו לארבעה רכיבים: תוספת בגין נהיגה עצמית; תוספת דמי שתיה; תשלומי אש"ל; תוספת "גילום המס" בגין שווי השימוש במכונית צמודה והוצאות הטלפון. בית הדין הארצי קיבל את הערעור ברכיב "גילום המס" שלגביו קבע כי הוא חלק מן המשכורת הקובעת.
ב. העותרת טוענת כי זכותו של המשיב לפנסיה תקציבית מעוגנת בהסכם הקיבוצי הנדון, ותוספות "גילום המס", אינן נכללות במשכורת הקובעת לחישוב הפנסיה. כן היא טוענת כי התנהגותו של המשיב נגועה בחוסר תום-לב שכן הוא זכה בתנאי פרישה מועדפים, ולא העלה בשלב המשא-ומתן טענות כלשהן בדבר זכותו, כביכול, להכללת רכיבים נוספים בשכר הקובע. כן מעלה העותרת טענה עקרונית, לפיה גימלה את המס ששולם עבור החזר הוצאות טלפון ושווי השימוש ברכב הצמוד, ועל-פי ההלכה, החזר הוצאות אינו מהווה חלק מן השכר הקובע, ממילא גם המס המגולם בגינו אינו יכול להוות חלק מהשכר הקובע. העתירה נתקבלה.
ג. בית הדין האזורי קבע כי על המשיב חלה ההגדרה בהסכם הקיבוצי המיוחד. מימצא זה אין להתערב בו לנוכח הצהרתו המפורשת של המשיב מיום 8.10.96 בדבר חלות ההסכם הקיבוצי המיוחד. תוספת גילום המס אינה נמנית עם אותן תוספות שבהסכם המיוחד, ומכאן כי אינה אחת מן התוספות למשכורת הקובעת לצורך חישוב הגימלה של המשיב. טוען המשיב כי גם אם אין תוספת גילום המס בגדר תוספת קבועה, יש
לראותה כחלק אינהרנטי משכר היסוד. בית הדין האזורי לא נדרש כלל לטענה זו. בית הדין הארצי קבע כי תוספת גילום המס היא בגדר שכר, הואיל ו"המעבידה גילמה את מס ההכנסה בגין ההטבה ובכך הגדילה את שכרו של המערער". פסיקה זו אין לקבלה. אכן כן: גילום מס מגדיל את השכר הריאלי של העובד, ואולם, לא כל רכיב המגדיל את השכר הריאלי מהווה שכר קובע לצורכי גימלה. הגילום, דינו הוא - לענין גימלה - כדין התשלום או ההטבה. ולענייננו: את הוצאות הטלפון והוצאות רכב צמוד לא תבע המשיב להכליל במשכורתו הקובעת לענין גימלה, ושנתיים ימים קיבל גימלה הבנויה על משכורת שלא כללה אותם רכיבים של החזקת טלפון ורכב. כיוון שכך, גם התוספת של המס הגלום אינה בת גימלה.
ד. אשר לשאלה אם נתקיימו בענייננו התנאים להתערבות בג"צ בהכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה - התשובה היא בחיוב. נתמלאו בענייננו שני תנאי-היסוד להתערבות, דהיינו: נתגלתה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב התערבות בהלכה שנפסקה. ניתן להסב על ההלכה שלפנינו דברים שנאמרו בעבר כי "אם נשאיר את פסק-הדין על כנו, ננציח טעות משפטית, בסוגיה מרכזית בדיני העבודה ...". אם אין די בכל אלה, יש לציין את השלכות הרוחב הכספיות מרחיקות-הלכת הנודעות להלכה שקבע בית הדין הארצי. וכבר נפסק כי הלכה (מוטעית) הגוררת בעקבותיה הוצאות ממון גדולות מצדיקה התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, חשין, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עוה"ד נחום פינברג וגב' סמדר קפלן לעותר, המשיב לעצמו, עו"ד גב' נורית אלשטיין ליועהמ"ש לממשלה. 17.1.05).

בג"צ 9241/04 + 9040/04 + 8603/04 + 8600/04 - אבנר שמעוני ראש המועצה האזורית חוף עזה ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*סמכות שיורית של הממשלה לשלם מקדמות לתושבי רצועת עזה שיסכימו להתפנות מרצון(העתירות נדחו).

א. ביום 6.6.2004 נתקבלה בממשלה החלטה שעיקריה הן התכנון והמתווה של פינוי ישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון. נקבע כי מוקמת "ועדה... אשר מתפקידה יהיה להכין את החקיקה בדבר פינוי ופיצוי... המלצות הוועדה יובאו בפני ועדת השרים... וישמשו תשתית להצעת החוק בנושא...". הוועדה הכינה הוראות והמלצות לעניין מתן מקדמות על חשבון פיצויים למפונים. ביום 14.9.2004 החליטה ועדת השרים כי היא מאמצת את הצעות הוועדה וכי יש "להסמיך את מינהלת הביצוע... לתת למתיישבים... מקדמות...". העותרים טוענים כי בהחלטת ועדת השרים על חלוקת מקדמות, יש משום ביצוע בפועל של "תכנית ההתנתקות" תוך עקיפת המנגנון שנקבע בהחלטת ממשלה בדבר מעורבות של הממשלה והכנסת בעניין זה. לטענת העותרים, לתשלומים מעין אלו אין מקור סמכות בחוק בכלל ובחוק התקציב בפרט וממילא המדובר בסתירה לאמור בחוק-יסוד: משק המדינה. עוד נטען, כי בתשלום המקדמות יש משום תחילת ההתנתקות והפינוי הלכה למעשה ואשר על כן המדובר בפגיעה בזכות הקניין שחייב שתעשה בחוק. המשיבים, בתגובתם, טוענים כי כל שנעשה עד כה מכוון למי שמבקש להתפנות מרצון. אשר לשאלת עצם הסמכות לתשלום מקדמות, טענו המשיבים, כי זו מצויה בסעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה, שעניינו סמכותה השיורית של הממשלה, וכי ביצוע התשלום על פי סמכות זו יעשה רק בהתאם להוראות חוק-יסוד: משק המדינה וחוק יסודות התקציב. העתירות נדחו.
ב. הדין עם העותרים בטענתם כי מלשון החלטת הממשלה נובע כי התפקיד שיועד לוועדת השרים היה לגבש תשתית להצעת החוק ולא ליתן הוראות מעשיות לביצוע החלטת הממשלה. נכון הדבר גם, כי מלשון החלטת הממשלה עולה כי אמור עוד להתקיים דיון נפרד בהחלטה אם יפונו ישובים, אלו ישובים, ובאיזה קצב. אולם, יש להבחין בין תשלום
המקדמות למי שמבקש להתפנות מרצון, ובין הסדרים שעניינם פעולות ללא הסכמת המתיישבים. ככל שמדובר בתשלום מקדמות למי שמבקש כבר עתה להתפנות מרצונו, אין הכרח כי הדבר יעשה דווקא בדרך הקבועה בהחלטת הממשלה הנדונה. ועדת השרים פעלה בענייננו במסגרת סמכויותיה הכלליות, ולא בגדר ההסמכה הספציפית הנדונה, ודין החלטת ועדת השרים כדין החלטת הממשלה עצמה.
ג. האם מוסמכת הממשלה עצמה להורות על תשלום המקדמות? סעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה, קובע כי: "הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת". הסמכות השיורית פועלת בגבולות סמכויותיה של הממשלה כרשות המבצעת. הפעלת הסמכות השיורית - כהפעלתה של כל סמכות מינהלית - כפופה לעקרונות היסוד של המשפט הציבורי. על רקע זה נפסק לא פעם כי במתן הטבות וסובסידיות על הממשלה לפעול בסבירות ובשוויון. פעולת הממשלה על פי הוראת סעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה, עד כמה שהיא כרוכה בהוצאה כספית, חייבת למצוא עיגון תקציבי בחוק התקציב. סמכותה של הממשלה להעניק מקדמות למתפנים מרצון ברצועת עזה ובצפון השומרון מעוגנת בסמכותה השיורית של הממשלה. אין הבדל של ממש, לעניין זה, בין הסמכות לתת מקדמות למבקשים להתפנות מרצון, לבין הסמכות להעניק מענק על דרך של תמיכה או סובסידיה. התשלום נעשה רק למי שמסכים לקבלו, ואין מחייבים איש לקבל את המקדמות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. 16.1.05).

ע.א. 2553/01 - ארגון מגדלי ירקות בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*פירוש חוזה בדבר פיצוי של המדינה לחקלאים עקב ביטול מכסות גידול תפוחי אדמה במסגרת הסכם עם הרשות הפלשתינית, והחלטת המדינה שלא לשלם את הפיצויים לאחר שלא נגרם נזק לחקלאים(מחוזי י-ם - ה.פ. 318/98 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. ביום 4.5.94 נחתם בקהיר הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, בין ממשלת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני. סעיף 10 להסכם קהיר קובע, כי לתוצרת החקלאית של כל אחד מן הצדדים תהא גישה חופשית ובלתי-מוגבלת לשווקים של הצד האחר. בעקבות הסכם קהיר, נוהל מו"מ בין המשיבה לבין המערערת, והושג הסכם הקובע פיצוי למגדלי ירקות שהמכסות לגביהם בוטלו, כאשר הסדר מיוחד נקבע ביחס למגדלי תפוחי האדמה. בפועל, לא קיבלו מגדלי תפוחי-האדמה את הפיצויים הקבועים בהסכם. במסגרת הדיון על תקציב המדינה לשנת 1998, התקבלה החלטת ממשלה, "לבטל את תשלום הפיצויים בגין ביטול מכסות יצור תפוחי-אדמה...". הנימוק לכך היה, שבפועל, יבוא תפוחי האדמה מן הרשות הפלסטינית היה מזערי, ולא נגרם למגדלים כל נזק שהוא. המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בעתירה להבהיר שההסכם תקף, ומחייב את המשיבה לשלם פיצוי מלא בגין ביטול המכסות. המדינה גרסה כי ההסכם הינו בבחינת הבטחה מינהלית לפיצוי המגדלים בגין נזק שייגרם להם, ומשנתברר כי לא ארע נזק שכזה - נשמט הבסיס מתחת לפיצוי. בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתם של המערערים, כי עסקינן בחוזה ולא בהבטחה מינהלית גרידא. ואולם, כך פסק, הנזק שאת פניו ביקש ההסכם לקדם לא התרחש, והמשיבה רשאית היתה להשתחרר מהתחייבותה. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט ריבלין, בפס"ד מפי השופט ריבלין, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא מצא.
ב. השופט ריבלין: ההבחנה בין חוזה עם המדינה לבין הבטחה מינהלית אינה משמעותית כבעבר, שכן הפסיקה הכירה בתוקפה של ההבטחה המינהלית, בתנאים הדומים בעיקרם לאלה שעומדים ביסוד תוקפו של החוזה. השאלה העומדת לבירור הינה לאיזו תכלית נועד הפיצוי הקבוע בהסכם - האם לפצות את המגדלים בגין חשיפת השוק המקומי
לייבוא מתחרה, כטענת המשיבה, או לפצותם בגין עצם ביטול מכסות הגידול, כטענת המערערים. עקרונות הפרשנות של חוזי הרשות אינם שונים מאלה החלים בפרשנות כל חוזה אחר, ובכלל זה, יש לנסות להתחקות אחר אומד דעתם של נציגי הרשות. המערערים אינם חולקים על כך שהחשיפה לייבוא מתחרה לא הסבה להם, בפועל, נזק אמיתי. טענתם היא, כי עצם ביטול המכסות הוא שהסב להם נזקים שונים. המשיבה חולקת על טענה זו, וגורסת כי בפועל, מאז שנת 1994 לא פחת היקף הגידול של תפוחי אדמה בישראל, כי אם גדל. אלא שכך או כך, לא זהו הנזק אותו בא ההסכם לקדם. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ג. המשנה-לנשיא מצא (דעת מיעוט): טענת המדינה שתכלית החוזה היא לפצות רק על נזק שנגרם בפועל כתוצאה מכניסתו של יבוא מתחרה, נסמכת, כל-כולה, על תכליתו הנטענת של החוזה, ואין בה מענה לשאלה, כיצד מבחינה לשונית ניתן לפרש את החוזה באופן שיעלה בקנה אחד עם תכלית נטענת זו. גם מסקנה פרשנית בדבר שתיקתו של טקסט חוזי חייבת למצוא עיגון מינימאלי כלשהו (עיגון "שלילי") בלשון הטקסט. המשמעות הטבעית והרגילה של סעיפי החוזה שלפיה זכאים המגדלים לפיצוי, גם בהיעדרו של יבוא מתחרה, נותרה, בסופה של הבחינה הלשונית הראשונית, כמשמעות האפשרית היחידה. לא נמצאה כל אופציה לשונית אחרת העשויה להתמודד - במישרין או בעקיפין - עם משמעות זו. אכן, המסקנה ה"בלשנית", ולפיה לשונו של חוזה אינה יכולה לשאת את עמדתו של אחד הצדדים, אינה בהכרח מייתרת את בחינתה של תכלית החוזה. אך, בין אם נבקש ללמוד על התכלית הסובייקטיווית מתוך החוזה לבדו, ובין אם נבחן לצורך זה גם את הנסיבות החיצוניות לחוזה, אין יסוד לטענה כי תכליתו הסובייקטיווית של החוזה היא רק - או אף בעיקר - לפצות את המגדלים בגין נזק שעלול להיגרם להם עקב כניסת היבוא המתחרה. אין לקבל את טענת המדינה, כי שיקולי תקציב מצדיקים לשחררה ממילוי התחייבותה החוזית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא מצא, ריבלין. עוה"ד טוביה ארליך ודוד זילר למערערים, עו"ד גב' תמר בר אשר צבן למשיבה. 13.1.05).

ע.א. 5393/03 + 5267/03 - אברהם פרג' ועו"ד סיגל פרג'-גשורי נגד יעל וציון מיטל

*הטעייה ביודעין של רוכשי דירה, כי חדר על גג הדירה שנמכר יחד עם הדירה נבנה בהיתר בנייה למרות שלא ניתן היתר כזה. *ניהול מו"מ לאחר גילוי הטעייה בחוזה, אינו שולל את הזכות לבטל את החוזה. *שיעור חובת ההשבה כתוצאה מביטול חוזה(מחוזי ת"א - ת.א. 500/96 - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המשיבים רכשו מהמערערים - אברהם פרג' (להלן: פרג') ועו"ד סיגל פרג'-גשורי (להלן: גשורי) - דירה עם גג צמוד וחדר על הגג (ששטחו 23 מ"ר) ברחוב חובבי-ציון בתל-אביב (להלן: הדירה). הדירה הייתה רשומה על שם פרג'. במהלך המו"מ לקראת רכישת הדירה הציגו המערערים, אשר היו נשואים באותה עת, מצג שווא בפני המשיבים ובפני עורך-דינם (להלן: עו"ד וינבאום), (משיב פורמאלי), לפיו החדר על הגג נבנה בהתאם להיתר בניה כחוק. בפועל לא היה בידם היתר מעין זה. גשורי, אשר ניהלה את המו"מ (בין אם כאישתו של פרג' ובין אם כעורכת-דין), הדגישה באופן חד משמעי כי ההיתר קיים, ועו"ד וינבאום, בא כוחם של התובעים בהליכי הרכישה, שהיתה לו היכרות מקצועית קודמת עם גשורי, לא בדק את דבריה של גשורי כי קיים היתר בניה. לאחר שהדירה נרשמה על שם המשיבים, הופיעו פקחי העיריה והודיעו למשיבים כי החדר נבנה ללא היתר. המשיבים פנו למערערים ואלה סירבו לקחת את האחריות על עצמם, בטענת "יזהר הקונה". נעשה נסיון לקבל בדיעבד היתר בנייה לחדר ומשנכשל הודיעו המשיבים למערערים על ביטול החוזה בשל הטעיה, לפי סעיף 15 לחוק החוזים, וביקשו את השבת הכספים אשר שילמו. המערערים דחו את הודעת
הביטול, והמשיבים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המערערים ונגד עו"ד וינבאום. המערערים ועו"ד וינבאום הגיעו בשלב מסויים של ההליך להסכמה (שקיבלה תוקף של החלטת בית המשפט) על אופן חלוקת הנטל ביניהם בכל סעד שייפסק על-ידי בית המשפט.
ב. בית המשפט המחוזי לא קיבל את גירסתם של המערערים לפיה סברו בטעות שההיתר קיים, וקבע כי מדובר בהטעיה ביודעין. בית המשפט פסק על כן כי המשיבים ביטלו את החוזה כדין, בשל הטעיה במהלך המו"מ, והם זכאים להשבת הסכום ששילמו, בצירוף ריבית בשיעור %8 לשנה ובניכוי דמי שימוש חודשיים בדירה בסך של $1050, בתוספת ריבית של %8 לשנה. בנוסף נקבע כי חלוקת הנטל בין הנתבעים תהיה בהתאם להסכמה שהגיעו אליה הצדדים, כאמור לעיל. המערערים טוענים כי המשיבים ובא כוחם, עו"ד וינבאום, התרשלו בבחינת מצבה המשפטי של הדירה ואין הם יכולים להלין על כך כעת. עוד טוענים הם כי לא הטעו את המשיבים לגבי קיומו של היתר בנייה, וכי לכל היותר מדובר בטעות משותפת. המשיבים אף הגישו ערעורים שכנגד. הערעורים נדחו פרט לערעור המערערים על שיעור הריבית.
ג. הראיות מלמדות ומשכנעות כי המערערים היו מודעים לכך שהחדר על הגג נבנה ללא היתר. המשיבים לא ויתרו במו"מ שניהלו לאחר שנתגלתה ההטעייה, על זכותם לבטל את ההסכם, אלא ניסו לבחון אפשרות להשגת היתר בניה. העובדה שהמשיבים לא ביטלו את החוזה מייד, אינה פוגעת בזכותם לביטול, אלא אך מהווה מתן "ארכת חסד". הטענה כי היה על הקונים להיזהר על פי הכלל "ייזהר הקונה" אינה פוטרת את המוכרים מחובת גילוי של עובדות מהותיות, מה גם שלאחר חקיקת חוק החוזים, חובת הגילוי מוטלת על המוכר, שהעובדות מצויות בידיעתו. בוודאי שאין בכלל זה כדי להצדיק מסירה אקטיבית של מידע שגוי לרוכשים, כפי שנעשה במקרה דנן. אין מדובר במקרה דנן בטעות משותפת, כטענת ב"כ המערערים, שחלות עליה הוראות סעיף 14(ב) לחוק החוזים, לפיהן ביהמ"ש מורה על ביטול החוזה כאשר שוכנע שמן הצדק לעשות כן, אלא זהו מקרה של הטעיה מצדם של המוכרים, שהקנתה למשיבים את הזכות לביטול החוזה.
ד. משהודיעו המשיבים על ביטול החוזה מחמת פגם שנפל בכריתתו, קמה חובת השבה. אשר לשיעור ההשבה - באי כוח המערערים עמדו בטיעוניהם על הנזק הכספי הכבד שייגרם לטענתם למערערים כתוצאה מיישומה של חובת ההשבה, בהתחשב בירידה הדרמטית במחירי הדירות מאז חתימת חוזה המכר בשנת 1995, ובשיעור הריבית המופרז שסכום ההשבה אמור לשאת על פי פסק הדין. מדובר למעשה בהגנה המבוססת על שיקולי יושר אשר מטרתה למנוע מצב בו יגרם, על פי הנטען, לנתבעים עוול אם יחוייבו בהשבה. אולם, להגנה זו אין תחולה כאשר המערערים לא פעלו באופן סביר להחזיר את המצב לקדמותו. חלף פרק זמן ניכר מיום ביטול החוזה על ידי המשיבים ועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בשנים אלו ירדו מחירי דירות המגורים באופן ניכר, אולם, המשיבים פנו למערערים סמוך מאד למועד כריתת החוזה, וכבר בהזדמנות זו יכלו המערערים לנסות ליישב את המחלוקת. בנסיבות אלו ראוי להטיל על המערערים את הסיכון לירידת שווי הדירה העומדת במרכז הדיון, ולחייבם להשיב את התמורה שהתקבלה בעת ההתקשרות בין הצדדים, אף על פי שכיום שווי הדירה פחת באופן ניכר.
ה. אשר לשיעור הריבית - בעניין זה, יש לקבל את הערעור. בית המשפט המחוזי התייחס לשיעור ריבית העומד על %11 כשיעור המקובל לריבית המשולמת על סכומים הצמודים למטבע חוץ, ובנסיבות המקרה סטה משיעור זה והעמידו על %8. ואולם, שיעור של %11 בנסיבות מעין אלה אינו רלוונטי עוד במציאות הנוכחית, ולאחר תיקון סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 29.3.01, שיעור הריבית על "סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון,
בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז". אין לסטות משיעור זה.
ו. נושא אחר שבמחלוקת הוא נושא חלוקת הנטל בין פרג', גשורי ועו"ד וינבאום. השלושה הגיעו להסדר דיוני המחלק ביניהם את החיובים שיוטלו עליהם על ידי ביהמ"ש. ההסדר קיבל תוקף של החלטה ואף יושם בפסק הדין. ביהמ"ש רשאי, אמנם, להרשות לצד לחזור בו מן ההסדר אם אותו צד הראה טעם המצדיק זאת, אך בנסיבות המקרה שלפנינו, סטייה כזו לא תהיה מוצדקת. טענתם היחידה של המערערים היא כי הנטל לא צריך ליפול עליהם, ואולם, אם סברו שחלוקת הנטל ביניהם צריכה להיות שונה, היה עליהם לקבוע זאת בהסדר אליו הגיעו או להשאיר זאת לשיקול ביהמ"ש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא מצא, גב' פרוקצ'יה וגב'' ארבל. החלטה - השופטת ארבל, הוסיפה השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ד. פישלר לפרג', עו"ד י. זמיר לגשורי, עוה"ד ע. צור וא. כהן למשיבים, עוה"ד א. מזור וח. שטיינר לעו"ד וינבאום. 18.1.05).

ע.פ. 6941/04 - מדינת ישראל נגד מזל פורטל

*החמרה בעונש בעבירות של גניבה בידי מורשה, מרמה וזיוף מסמכים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבה הורשעה בסדרה ארוכה ביותר של עבירות גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף והפצה בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות, שנעשו במסגרת עבודתה כסוכנת ביטוח של חברת "מנורה". סכום הגניבות הגיע כדי למעלה ממיליון ש"ח, שאמנם חלק משמעותי מהם הוחזר לחברת הביטוח אך סכום גדול, למצער כחצי מיליון ש"ח, לא הוחזר. בינואר 1996 - במהלך ביצוען של העבירות נשוא התיק הנוכחי - הורשעה המשיבה בעבירה של גניבה בידי מורשה, בעת היותה בעבר פקידת בנק בכירה. באותו תיק הוטל על המשיבה עונש של מאסר בן חמישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, וכן הושת עליה עונש מאסר על תנאי לתקופה של שבעה חודשים. בתיק הנוכחי, הוטלו עליה עונש של 30 חודשי מאסר, מתוכם 18 בפועל והיתרה על תנאי, וכן הופעל במצטבר עונש המאסר המותנה מן התיק הקודם, כך שסך העונש שהוטל על המשיבה בבית המשפט המחוזי הוא 25 חודשי מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. המסר ההרתעתי הנחוץ כלפי המשיבה וכלפי ציבור עבריינים בפוטנציה המנצלים אמון ציבור כדי לעשות בכספי הזולת כבתוך שלהם, ראוי שיתבטא בענישה מתאימה. גניבה בנסיבות בהן מדובר מהווה ניצול אמונם של לקוחות. זו תופעה מכוערת החוזרת ומתגלה בפני בתי המשפט. אין מנוס מהגדלת המאסר בפועל המוטל על המשיבה, במובן זה שתקופת המאסר תעמוד על 36 חודשים. מתוך עונש המאסר המותנה שהפעלתו תעמוד בעינה, יהיו ארבעה חודשים מצטברים לעונש האמור ושלושה חופפים, כך שתקופת המאסר הכוללת בפועל תעמוד על ארבעים חודש.

(בפני השופטים: גב' בייניש, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמית מררי למערערת, עו"ד טל אבריאל למשיבה. 13.1.05).

בג"צ 6490/04 ואח' - נאדר מוחמד עלי צביח ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*שיעור האגרה שניתן להחזיר כאשר עתירה לבג"צ נמחקה לבקשת העותרים (בקשה להחזר מלא של אגרה - הבקשה נדחתה).

לבג"צ הוגשו מספר עתירות של תושבי איזור יו"ש כי המפקד הצבאי יתיר את יציאתם מן האזור למטרות שונות. עם פתיחת ההליך שולמה אגרה ובחלק מן העתירות נתבקשה תגובה של המשיבים. בטרם נדונו העתירות לגופן, ביקשו העותרים את מחיקתן. העותרים טענו כי עם מחיקת העתירות, ונוכח העובדה כי לא נתקיים דיון בעתירות, יש להשיב להם את האגרה ששילמו - במלואה - על פי תקנה 15(א) לתקנות. השאלות שיש להכריע בהן הן אלה: כלום
יש סמכות להורות על החזר אגרה בהליכים בבית המשפט העליון בכלל, ובעתירות לבג"צ בפרט; בהנחה ויש סמכות מעין זו, האם יש להשיב את האגרה במלואה או רק חלק של האגרה. כל בעלי הדין מסכימים כי יש להחזיר את האגרה במלואה, אולם בכך לא סגי שכן אין הסכמה כזו. הוחלט שאין להשיב את האגרה במלואה.
תקנה 15(א) לתקנות בית משפט (אגרות), קובעת: "הסתיים הליך בפשרה או בוטל או נמחק על ידי מגישו... תוחזר האגרה ששולמה, בניכוי הסכום הנקוב בפרטים 8(א) או 8(ב) בתוספת הראשונה, לפי העניין". כלום חלה תקנה זו בבית המשפט העליון? התשובה היא בחיוב. כך גם בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כחוט השני עובר בתקנות העקרון כי אפילו נסתיים ההליך סמוך לאחר הגשתו ועוד בטרם החל הדיון, לא יזכה בעל הדין למלוא החזר האגרה ששולמה.

(בפני: הרשם מרזל. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותרים, עו"ד גב' מיכל צוק למשיב. 12.1.05).

בג"צ 243/05 - עו"ד יוסי פוקס נגד ח"כ שמעון פרס ואח'

*דחיית עתירה להורות על ביטול ההסכם הקואליציוני בדבר מינוי "משנה לראש הממשלה", הן בשל שיהוי והן בשל כך שהממשלה רשאית לכונן משרד ממשלתי חדש בשם משרד "המשנה לראש הממשלה" (העתירה נדחתה על הסף).

העותר מבקש להורות על ביטול ההסכם הקואליציוני שנחתם בין המשיבות 4 ו- 5 סיעות הליכוד והעבודה בכנסת, (להלן: ההסכם). לטענתו, ההתחייבות בהסכם, כי המשיב ישמש כ"משנה לראש הממשלה", אינו חוקתי, שכן אין בחוק יסוד: הממשלה, תפקיד מסוג זה. ההסכם הקואליציוני נחתם ביום 6.1.05 והונח על שולחן הכנסת, ביום 9.1.05, בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק הממשלה. ביום 10.1.05 החליטה הממשלה לשנות את חלוקת התפקידים בין השרים; להקים את משרד "המשנה לראש הממשלה" ולהעביר למשרד זה סמכויות מסויימות הנתונות כיום לשר אחר. לטענת העותר לא ניתן למנות אדם לתפקיד בממשלה, ולו ע"י תואר רשמי בלבד, ללא בסיס בחוק יסוד: הממשלה, ואין בחוק יסוד: הממשלה, תפקיד של "משנה לראש הממשלה". העתירה נדחתה על הסף.
העותר הגיש את העתירה ביום 9.1.05, כיממה בלבד לפני הבאת העניין לאישור הכנסת והשבעת השרים החדשים. הגשת העתירה לוקה בשיהוי אובייקטיבי, אשר בנסיבות העניין נודעת לו משמעות מכרעת. די בכך על-מנת לדחות את העתירה על הסף. מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין העתירה להידחות. שכן, הממשלה החליטה על הקמת משרד חדש, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 31(ב) ו- (ד) לחוק יסוד: הממשלה. מתן השם "המשנה לראש הממשלה" למשרד חדש שהוחלט להקימו בממשלה, אין בו כשלעצמו כדי לחולל שינוי מהותי בהסדר החוקתי במוסד הממשלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. 17.1.05).

ע.פ. 917/04 - טל מוסקוביץ נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירה של נסיון לרצח (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער והמתלוננת עבדו במקום עבודה אחד. יום אחד החליט המערער להמית את המתלוננת ללא כל סיבה. וכך, ביום שייעד לדבר, בשעות הבוקר, הצטייד המערער בסכין וארב למתלוננת ליד מקום העבודה. משקרבה המתלוננת אל מקום המארב, תפס אותה מאחוריה בראשה, שלף סכין ונעץ אותה לעומקה בגרונה. המערער המשיך ודקר והוסיף ודקר את המתלוננת ולא עזבה אלא לאחר שהחלה מדממת בחוזקה. התקיפה האכזרית גרמה למתלוננת חבלות חמורות. היא נמצאת בשיקום מתמיד ונפגשת באורח קבע עם פסיכולוג ועם פיזיותרפיסטית. מעשהו של המערער היה מעשה חסר פשר. משנשאל מדוע עשה מעשה נורא שעשה, השיב המערער כי התפתח אצלו רצון להרוג את המתלוננת, "בחורה שעשתה רושם של בחורה שמחה,
תמיד מחייכת, תמיד עליזה מהכל, כאילו מרוצה מהחיים... באיזשהו מקום זה הציק לי...". הוא הוסיף כי בחר במתלוננת באשר "היא היתה קורבן קל פשוט...". ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 שנים מאסר בפועל ותשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 50 אלף ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב"כ המערער טענה כי מעשהו של המערער נעשה על רקע סיפרות קלוקלת וסרטי זוועה המופצים באין מפריע בשוק, ולעניין זה אף ביקשה להציג לפני בימ"ש קמא מצגת קצרה של סרטים על-אודות מעשים קשים ונוראים - מעשי פסיכופטים, כמסתבר - כדי למחות על הפצתו של חומר תועבה מעין זה וכדי להוכיח כי המערער היה תוצר ישיר של אותו חומר קלוקל. ביהמ"ש דרש את הפסקת ההצגה ועל-כך באה באת-כוח המערער בטרוניה. לטענתה חובה היתה מוטלת על ביהמ"ש לראות את המצגת עד לסופה. טענה זו אין בה ממש. עצם העובדה שהמערער החזיק חומר זוועה על מעשי סאדיזם למיניהם אינו מוכיח אלא על נפשו המעוותת. חברה מתוקנת אינה יכולה להתיר לעצמה כי מעשים כמעשה המערער ייעשו בקירבה. אם יש משמעות לאמירה כי שומה על ביהמ"ש להגן על החברה מפני מעשים פורעי חוק וסדר, בעניינו של המערער מקבלת משמעות זו את תוכנה העמוק ביותר.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' תמר אולמן ואסי פיסו למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 6.1.05).

ע.פ. 10030/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה שיש להקל בעונש בעבירה של אינוס אשה ע"י בעלה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירת אינוס ובתקיפה בנסיבות מחמירות ונדון לעונש של 6 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנה על תנאי. מהכרעת הדין עולה כי המערער, שהיה נשוי למתלוננת תקופה קצרה יחסית, ביצע את המעשים המיוחסים לו בתקופה קצרה זו. ב-3 הזדמנויות שונות כפה עצמו על אשתו ואנסה בכוח, תקף את המתלוננת בהזדמנויות שונות, בין היתר היכה אותה באגרופים בפניה והטיח את ראשה בקיר. לאחר ארוע אלים ברחה המתלוננת ועברה להתגורר בבית הוריה ושהתה שם כ-4 חודשים. בתום התקופה שבה המתלוננת לביתה, וזמן קצר לאחר שובה ארעו מעשי האינוס. בגדר מעשי האלימות שביצע המערער, הוא כיבה סיגריה על שפתה של המערערת וכן אילץ אותה לבצע מעשים משפילים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לקבל את הטענה שיש להקל בעונש בעבירות אינוס כשמדובר בבעל ואשתו. הפסיקה הכירה מזה זמן רב בכך, כי גם ביחסים שבין בני זוג, אינוס הוא לעולם אינוס, וזכותה של האשה לשלמות גופה, לכבודה, ולאוטונומיה של הרצון שלה ראויה להגנה. תפיסתו המעוותת של המערער באשר ליחסים שבין בני זוג והדרישה המתמדת לכניעה לכוחו, כמו גם מעשי האלימות שביצע בה, היה בהם כדי להצדיק החמרה בעונשו.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, עדיאל. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 3.1.05).

ע.א. 8743/04 - משה בר-נר נגד אשר רוט, עו"ד ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשה לפסילת שופט שנומקה בכך שבעבר כיהן השופט כמייצג עמותה שהגישה תביעה נגד חברת בנייה שבראשה עמד מבקש הפסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיבים הגישו תובענה נגד המערער בבימ"ש השלום בחיפה. התיק הובא לדיון בפני השופט פיש, ובדיון הראשון הגיש המערער בקשה לפסילתו של השופט. לטענתו, השופט פיש, עת כיהן כמנהל וכמייצג של עמותת אדם טבע ודין טרם מינויו לכס השיפוט, נטל חלק בתביעה שהוגשה נגד
חברת חוף הכרמל, שבה כיהן המערער בתקופה הרלבנטית כיו"ר מועצת מנהליה ונמנה על בעלי מניותיה. המערער טען, כי סכסוך משפטי זה לווה ביריבות אישית חריפה בינו לבין השופט פיש. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. באשר לטענות המערער בעניין היריבות האישית החריפה, נקבע כי לא זכורה לשופט יריבות כנטען. כן נקבע, כי פעילותו של השופט כמנכ"ל עמותת אדם טבע ודין נעשתה מתוך אינטרסים ציבוריים ולא מתוך יריבות אישית למערער או לחברת חוף הכרמל. הערעור נדחה.
הלכה היא, כי אין בעצם העובדה שבעל דין מסויים הופיע אל מול השופט בטרם מינויו - עת עסק הוא בעריכת דין - בכדי להקים עילת פסילה כשלעצמה. כעניין שבשגרה ממונים עורכי דין לכהונת שפיטה ואין בכך כדי להקים עילה לפסילת השופט כל אימת שאחד מבעלי הדין המופיעים בפניו עמד בעבר מעברו השני של המתרס. לא הונחה תשתית לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים. השופט פיש פעל במסגרת עמותה ציבורית שעניינה הגנה על האינטרס הציבורי ולא מתוך אינטרס אישי צר. ניתן להניח כי תחושותיו של המערער בעניין זה אינן נוחות. אך בחששות סובייקטיביים אין די.

(בפני: הנשיא ברק. 16.1.05).

עע"ם 12005/04 - שמסה חלבי נגד מדינת ישראל ואח'

*היענות חלקית לבקשת סעד זמני של עיכוב ביצוע פס"ד שעניינו הריסת מפעל שהוקם ללא היתר כדין (בקשה למתן סעד זמני של עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המערערים הקימו לפני כ-15 שנה מפעל בדלית אל-כרמל, ובעקבות מחאות התושבים, ובעידודם של ראש מועצת דלית אל-כרמל ויו"ר הוועדה המקומית רכס הכרמל (להלן: הוועדה המקומית), הוחלט לפני כחמש שנים להעתיקו לאזור תעשייה סמוך. לאחר שהחלו הליכי הבנייה במיקום החדש, התברר כי האזור מצוי מחוץ לתחום סמכותה של הוועדה המקומית, ולא היתה לוועדה המקומית סמכות לטפל ולקבל החלטות בעניין ההיתר לבניית המפעל. בקשה שהגישה הוועדה המחוזית לצו מניעת פעולות, מכוח סעיף 246 לחוק התכנון והבניה, נתקבלה בבית משפט השלום בחיפה כבר בשנת 1999, אולם תוקפו של הצו הושעה לאורך השנים על פי בקשת המערערים, בשל הליכים משפטיים ותכנוניים שונים שנקטו. בין היתר פנו המערערים לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה וביקשו לבטל, מטעמים של חוסר סבירות, את החלטת הוועדה המחוזית שלא להתיר להם להקים את המפעל במקום כשימוש חורג. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי החלטת הוועדה המחוזית ניתנה כדין ואין מקום להתערב בה. המבקשים הגישו ערעור ובבקשה דנא עותרים הם לסעד זמני אשר יורה על המשך השעיית תוקפו של צו ההריסה או הפינוי של המפעל, ויאפשר את המשך פעילותו של המפעל עד לקבלת הכרעה סופית בערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה.
יש להיעתר לבקשה ככל שהיא מכוונת למניעת הריסתו או פינויו של המפעל, אך דינה להידחות ככל שהדבר נוגע להמשך פעילותו. המפעל נשוא הערעור הוקם ללא היתר כדין, ופעילותו משך מספר שנים מהווה הפרת חוק מתמשכת. בהתחשב בפרק הזמן הממושך שבו פועל המפעל שלא כדין; בהתחשב בהליכים הרבים שנתקיימו עד כה, אשר בכולם העלו המערערים חרס בידם להכשרת פעילותו של המפעל; בהתחשב באינטרס הציבורי הקיים במימוש שלטון החוק הלכה למעשה, ובייחוד לאחר שהערכאות המוסמכות אמרו את דברן בנדון פעם אחר פעם, האיזון הנכון מצדיק אמנם מתן סעד זמני שימנע את הריסת המפעל או פינויו, אך יחד עם זאת אין לאפשר עוד את התלייתו של הצו האוסר את המשך הפעולות במקום.