תקציר סביר כרך ס"ה חוברת 8

ע.א. 1123/04 - S.P.A ilanaCואח' נגד CO naeJ lanaC

*המבחן המשולש" בשאלת קיומו או היעדרו של דמיון מטעה בין סימני מסחר(הערעור נדחה).

א. המערערת, חברה זרה אשר מקום מושבה באיטליה, עוסקת במכירת מוצרי הלבשה. ביום 23.3.95 הגישה המערערת בקשה לרישום סימן המסחר "CANALI", באותיות דפוס ללא עיצוב כלשהו וסימנה נרשם ביום 4.2.98. הטובין אשר לגביהם נרשם הסימן הוגדרו כ-"הלבשה, כולל מגפים, נעלים ונעלי בית; הנכללים בסוג 25" (סוג 25 בתוספת הרביעית לתקנות סימני המסחר). ביום 27.8.97 הגישה המשיבה, העוסקת אף היא במכירת מוצרי הלבשה, בקשה לרישום סימן מסחר מעוצב לגבי "ביגוד לגברים, נשים, וילדים... הכל כלול בסוג 25". הסימן המבוקש מורכב מחמש מילים נפרדות: "YORK NEW .CO JEAN CANAL". סימנה של המשיבה נרשם בארצות הברית עוד בשנת 1984. המערערת הגישה התנגדות לרישום הסימן. טענתה העיקרית היתה, כי קיים דמיון מטעה בין סימנה הרשום לבין הסימן אותו מבקשת המשיבה לרשום. סגן רשם סימני המסחר, בתפקידו כפוסק קניין רוחני, דחה את ההתנגדות. בהחלטה נפסק, כי הגם שיש לראות בטובין אליהם מתייחסים שני הסימנים כטובין מאותו הגדר, הרי שלא מתקיים דמיון מטעה בין הסימנים. הערעור נדחה.
ב. הפסיקה קבעה "מבחן משולש" לצורך הכרעה בשאלת קיומו או העדרו של דמיון מטעה בין סימני מסחר: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות, ומבחן יתר נסיבות העניין. אכן, כפי שקבע סגן הרשם, הסחורות אליהן מתייחסים שני הסימנים הינן דומות, ואף מדובר בטובין מאותו הגדר. עם זאת, יישומו של מבחן המראה והצליל - הוא המבחן המרכזי מבין השלושה - מוביל למסקנה לפיה אין מתקיים דמיון מטעה בין הסימנים. הכלל בהקשר זה הוא, כי יש להשוות את שני הסימנים בשלמותם, תוך מתן משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו. אכן, קיים דמיון בין סימנה של המערערת - - CANALI לבין המילה הראשונה הכלולה בסימנה של המשיבה - .CANAL אולם, כאמור, יש להשוות את סימנה של המערערת לסימנה של המשיבה על כל חלקיו. השוואה שכזו מעלה, כי הסימן אותו מבקשת המשיבה לרשום כולל מספר אלמנטים המבדילים בינו לבין סימן המערערת ומאיינים את החשש לבלבול ביניהם.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, גב' ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ד. גילת, נ. בניאל וה. מורן-צרני למערערות, עוה"ד א. דרדיק וי. ברגרמן למשיבה. 13.1.05).

עע"ם 9993/03 - דלאל עטא מוחמד חמדאן ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*הראיות המינהליות הדרושות להוכחת עבר פלילי שיצדיק סירוב לישיבת קבע בישראל(מחוזי י-ם - עת"מ 439/03 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערער, אזרח ירדני, נשוי למערערת תושבת ישראל. לאחר נישואיהם, בשנת 94 הגישו בקשה ליתן למערער מעמד של תושב קבע בישראל. באוקטובר 96 נעתר המשיב לבקשתם והודיע למערער כי עליו לעבור במסלול "ההסדר המדורג" לקראת קבלת מעמד כאמור. במרץ 01 הורשע המערער בביהמ"ש המחוזי בירושלים בהשלכת בקבוק תבערה לעבר הכביש בין ירושלים למעלה אדומים, וערעורו נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שזיכה אותו, בהסכמת התביעה, מן הסיבה שההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי היה לא תקין. כעשרה חודשים לאחר הזיכוי, הודיע המשיב למערער, כי ההליך המדורג שהחל בו, הופסק מטעמים פליליים וכי הוא יורחק מן הארץ. נגד החלטה זו הגישו המערערים עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים וביהמ"ש דחה את עתירתם. בית המשפט קבע כי אין לצמצם את שיקול הדעת של המשיב על ידי קביעה כי רק מי שהורשע בפלילים מהווה סיכון המצדיק שלא להעניק לו מעמד של תושב בישראל. בקביעתו זו הסתמך ביהמ"ש על בג"ץ 1227/98 פ"ד נב(4) 690 (להלן: פרשת מלבסקי), אשר
בו אושרה החלטתו של המשיב לבטל את אזרחותו של העותר נוכח מידע מודיעיני שקיבל המשיב מהמשטרה באשר לעברו הפלילי. בעקבות הערות ביהמ"ש העליון בדיון בערעור, הודיעו המשיבים כי אינם עומדים עוד על הרחקתו של המערער מן הארץ, אך נוכח הראיות בדבר מעורבותו של המערער בהשלכת בקבוק התבערה, לא ימשיכו את ההליך המדורג לגביו מהנקודה בה הופסק, אלא יתחילו אותו מראשיתו. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטות בייניש ונאור נגד דעתה החולקת של השופטת חיות.
ב. השופטת בייניש: על פי סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, הסמכות להחליט בעניין רשיונות קבע מסורה לשר הפנים, ובמסגרת סמכות זו נתון לו שיקול דעת רחב. במסגרת שיקול הדעת רשאי שר הפנים לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש וכן שיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לביטחון המדינה ולשלום הציבור. אין לקבוע, באופן מצמצם, שרק מי שהורשע בפלילים ייחשב כבעל עבר פלילי לעניין זה, ודי בראיות מינהליות כדי להוכיח עבר פלילי. זיכוי בפסק דין פלילי אינו חוסם בהכרח את דרכה של הרשות המינהלית לייחס עבר פלילי לאדם המבקש לקבל מעמד בישראל. מסקנה זו מתבקשת מן השוני בין רף ההוכחה ודיני הראיות במשפט הפלילי לבין התשתית הראייתית הנדרשת לשם קביעת עובדות לצורך החלטה מינהלית. עם זאת, בנסיבות בהן ניתן פסק דין מזכה בהליך פלילי, אין הרשות רשאית במסגרת שיקול הדעת, להתעלם ממסקנות ההליך הפלילי, אף כי, כאמור, המסקנה המזכה אינה מחייבת את הרשות לענין זה.
ג. המערער זוכה מחמת אי תקינות ההליך הפלילי ופסק הדין המזכה אינו מתייחס למשקלן של הראיות אשר עמדו בפני בית המשפט. לכאורה, יש בעובדה זו כדי לאפשר מתן משקל רב יותר לראיות המינהליות שהובאו. מנגד, אי-תקינות ההליך היתה כה בולטת עד כי הזיכוי ניתן בהסכמת בא-כוח המדינה. היה, איפוא, על השר להביא בחשבון את ההליך הפלילי הממושך שהתקיים ואת עוצמת הזיכוי. מכלול השיקולים בפרשה שלפנינו מחייב קביעת איזון אחר מהמקרה הרגיל של חומר ראיות המעוגן בחקירה משטרתית שלא עמד במבחן ההליך הפלילי. לפיכך אין עמדתו הראשונית של המשיב, להרחיק את המערער עקב אותן ראיות, יכולה לעמוד.
ד. אשר לשאלת סבירות החלטתו של המשיב להתחיל את ההליך המדורג מראשיתו - השיקול העיקרי במסגרת בחינת סבירות החלטת המשיב הוא המסוכנות הנשקפת מן המערער לשלום הציבור. יש להביא בחשבון את העובדה שמלבד אותה עבירה, אשר בהליך הפלילי כשלה התביעה בהוכחתה, אין כל מידע אחר אשר יש בו כדי ללמד כי נשקפת מן המערער סכנה כלשהי לשלום הציבור. כן יש להביא בחשבון כי המערער החל כבר לפני כשמונה שנים את ההליך המדורג, אשר אורכו הרגיל הינו חמש שנים. לפיכך, ההליך המדורג לגבי המערער ימשך מהמקום בו הופסק.
ה. השופטת חיות (דעת מיעוט): המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של הצתה בנסיבות מחמירות בשל השלכת בקבוק תבערה שהתנפץ והצית אש בשטח פתוח. ערעורו נתקבל, בהסכמת ב"כ המדינה, בשל טעם אחד ויחיד, והוא - הליקויים שנפלו בניהול ההליך הפלילי. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי קיימים ממצאים עובדתיים קונקרטיים בעניינו של המערער, אותם יכולה וצריכה היתה הרשות להביא בחשבון לצורך ההחלטה בשאלת מעמדו בישראל. משערכו המשיבים, במהלך הדיון בערעור, שקלול ואיזון מחודש של הראיות אל מול הזיכוי החריג ונסיבותיו והציגו עמדה מתוקנת, אין מקום להתערב בעמדה זו.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, חיות. עו"ד אוסמה חלבי למערערים, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 9.2.05).

ע.א. 3422/03 - AG enorK נגד ענבר פלסטיק משוריין

*הפרת פטנט, והפרת "זכויות יוצרים" ביצירה אמנותית(מחוזי ת"א - ת.א. 1035/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. שתי התביעות שאוחדו ושנפסק לגביהן בפסק הדין קמא, עניינן תיבות לחיבורי סעף שקרונה טענה כי ענבר הפרה פטנט וכן זכויות יוצרים שלה בהן. התיבות סופקו לבזק, על פי הזמנתה. התביעה הראשונה, בה זכתה קרונה בבית המשפט קמא, עסקה בתיבות שסופקו ב-1991 ונתקבלה בה טענה של הפרת פטנט. התביעה השניה, שבה נדחתה טענת קרונה, עסקה בתיבות שסופקו ב-1992-1993, ובה נטענה הפרת זכויות יוצרים (נוכח שינויים שהוכנסו בתיבות, לא נטענה הפרת פטנט). ענבר מערערת על קבלת הטענה בדבר הפרת פטנט וקרונה מערערת על דחיית הטענה בדבר הפרת זכויות יוצרים. הערעורים נדחו.
ב. באשר לעניין הפטנט - בית המשפט קמא קבע את שני אלה: ראשית, כי היתה כאן הפרה ישירה, מילולית של הפטנט הישראלי שבבעלות קרונה; ושנית, כי יש לדחות טענת ההשתק שהועלתה. אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא ויש לדחות את הערעור שכנגד של ענבר.
ג. באשר להפרת זכויות היוצרים - יש ספקות לא מעטים באשר לתום הלב של ענבר. ואולם, אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא. חסרונה של בזק כצד בדיונים הוציא חוליה משמעותית ביותר מקהל בעלי הדין שבתיק. ממה נפשך, אם נפגעה קרונה, היא נפגעה גם על ידי בזק, ומדוע לא תבעה אותה, ואם לא נפגעה ע"י בזק, האם נפגעה על ידי ענבר? נראה כי שני הצדדים לתיק לא רצו לקומם נגדם את בזק, נותן עבודה חשוב וגדול, ולכן לא נתבעה בזק על ידי קרונה וגם לא הוגשה הודעת צד ג' נגדה ע"י ענבר.
ד. ההגנה על זכויות יוצרים בישראל מעוגנת סטטוטורית בחוק זכות יוצרים, ובפקודת זכויות יוצרים. כשמדובר ביצירה אמנותיות, וזו כוללת גם "תרשימים" (במסגרת יצירה ספרותית) ו"שרטוט" (במסגרת יצירה אמנותית), זכות היוצרים היא זכות יחיד - מונופול - בין השאר על העתקה. משהודתה ענבר כי התיבה השניה יוצרה על בסיס תבנית התיבה הראשונה, שלגביה נפסק כי יוצרה על בסיס שרטוטי קרונה, היה עליה להראות כי בסופו של יום לא הכילה התיבה השניה את החלקים המהותיים של התיבה הראשונה. טענת ענבר היא, כי התיבה כשלעצמה בלא הרכיבים מוגני הפטנט, אינה מגבשת זכויות יוצרים. האם הוכיחה קרונה כי לה זכויות יוצרים שהופרו גם לאחר השמטת הרכיבים המוגנים? האם משהושמטו רכיבי הפטנט המוגן, הושמטו איפוא רכיביה המהותיים של היצירה בתיק שלפנינו, כפי שקבע בית המשפט קמא? הדמיון החיצוני בין התיבות הוא אכן כזה המחשיד את ענבר בעשיית שימוש ביצירתה של קרונה. אך כדי להוכיח זאת היה על קרונה להראות שהתיבות היו בעלות מקוריות לעצמן; זאת לא נמצא בחומר שבפנינו.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ליעד וטשטיין לקרונה, עוה"ד יוסף מ. קפלן ודניאל פריימן לענבר. 7.2.05).

בג"צ 7862/04 - זוהרייה חסן מורשד בן חוסין אבו דאהר נגד מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון

האמצעים הננקטים למניעת סיכון בטחוני, והתנגשותם עם זכות חוקתית שהיא זכות הקניין. גיזום מטע עצים בשטחים כדי לאפשר אבטחה משמעותית על מגורי שר הבטחון בישוב כוכב יאיר(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. מאז אמצע שנות ה-90 מתגורר שאול מופז, כיום שר הבטחון, עם בני משפחתו בישוב כוכב יאיר. במרחק מספר עשרות מטרים, באיזור יו"ש, נטוע מטע עצים בשטח נרחב. בתחילת חודש נובמבר 2002 מונה מופז לתפקיד שר הבטחון, וגורמי הבטחון
גיבשו הערכה כי קיומו של סבך עצים בקרבה גדולה לבית השר יוצר בעיית אבטחה משמעותית, המהווה סכנה בטחונית לשר הבטחון וכן לדרי הבתים בסביבה. נבדקו חלופות שונות לפתרון בעיית האבטחה ובחינה זו הביאה לגיבוש החלטת מפקד האיזור כי אין מנוס ממתן הוראה בדבר גיזום עצים בשטח שגודלו 1.5 דונם עד לגובה של 30 ס"מ מפני הקרקע. העותרת, אשה פלשתינאית, הבעלים של שטח המטע, עותרת נגד חוקיותו של צו הגיזום. לטענתה, ארועי הלחימה נמשכים כבר למעלה מ-4 שנים, ולאורך תקופה זו לא עלה הצורך לנקוט באמצעי גיזום העצים ופגיעה בהם, ודווקא עתה, לאחר הקמת גדר הבטחון במרחק לא רב מהמקום, ובצירוף אמצעי בטחון נוספים, ניתן למצוא מענה מידתי לצורך הבטחוני בלא פגיעה בקניינה. בעקבות השגת העותרת החליטו גורמי הבטחון לצמצם את שטח הגיזום, כדי לאפשר תצפית סבירה אל תוך שטח המטע הסמוך לבית שר הבטחון. המדינה הודיעה על נכונותה לאמץ גישה מרחיבה ונדיבה להערכת הפיצויים לעותרת בגין פגיעה זו. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. השאלה הניצבת להכרעה היא - ראשית, האם הסיכון הבטחוני בו מדובר, מחייב, בין יתר האמצעים הננקטים ושניתן לנקוט, גם שימוש באמצעי הכורך פגיעה בקניינו של הפרט, והאם ניתן לראות בו אמצעי שנעשה לתכלית ראויה; שנית, האם האמצעי המוצע - גיזום 60 עצים עד לגובה של 30 ס"מ מפני הקרקע - הינו מידתי. במסגרת הממשל הצבאי מפעיל המפקד הצבאי באיזור סמכויות היונקות במשולב מכללי המשפט הבינלאומי ועקרונות המשפט הציבורי הישראלי. החובה להגן על הבטחון עשויה, לעיתים, להיות כרוכה בפגיעה בלתי נמנעת בזכויות קנין פרטי. המתח הנוצר בין החובה להגן על אינטרס הבטחון לבין הצורך בהגנה על זכות הקנין של הפרט מחייב את מפקד האיזור להפעיל שיקול דעת קפדני וזהיר ביותר בטרם יוציא צו הפוגע בזכויות קנין של אזרחים בשטח מוחזק. הביקורת השיפוטית מתמקדת בבחינת חוקיות הפעלת שיקול דעתו של מפקד האיזור, ובהיות שיקולי פעולתו ענייניים, סבירים ומידתיים בהתחשב במכלול נסיבות הענין.
ג. צו הגיזום נועד לאפשר את מגורי שר הבטחון ומשפחתו בביתם בתנאים של הגנה על בטחון החיים, ולהבטיח את שלומם של הגורמים הסובבים את השר ואת המשפחות המתגוררות בסביבה. הזכות לחיים ולשלמות הגוף היא זכות חוקתית מוכרת. גם זכות הקנין של העותרת הינה זכות חוקתית. הזכות למגורים בתנאים של בטחון החיים גוברת על זכות הקנין של העותרת, ובלבד שהפגיעה בזכות האחרונה תהיה מוגבלת בהיקפה רק למידה ההכרחית לצורך השגת התכלית הנדרשת. בענייננו, יש לראות את הצו כמעשה מינהלי שנעשה לתכלית ראויה - הגנה על חיי בני אדם ובטחונם. על פי עמדת שירותי הבטחון, לא ניתן להשיג את תכלית הבטחון באופן יעיל בלא הרחבת הראות והגברת יכולת התגובה המבצעית באיזור. מנגד, מדובר בעצים יבשים אשר אינם מניבים פרי ואינם משמשים כיום מקור פרנסה לעותרת ולמשפחתה, והמדינה מכירה בחבותה לפצות את העותרת פיצוי כספי מלא על הנזק הכלכלי העלול להיגרם לה מפגיעה כאמור. בנתונים אלה ניתן לומר כי הפגיעה הצפויה לעותרת מיישומו של הצו עומדת ביחס ראוי לתועלת שתצמח מהפעלתו, שעיקרו נועד להגן על חיי אדם.
ד. נותר לבחון האם מתקיים תנאי המידתיות המחייב כי האמצעי הננקט יכרוך פגיעה קטנה ככל האפשר לצורך מימוש התכלית הנדרשת. נראה, על פניו, כי תכלית הבטחון, עשויה לבוא על פתרונה בדילולו המאסיבי של שטח המטע, הורדה וניקוי של סבך ענפים יבשים המצויים בסמוך לקרקע ומונעים את המעברים בין שורות העצים. אין לומר, נכון לעת זו, כי לשם השגת המטרה הבטחונית יש הכרח בגיזומם של העצים, על גיזעיהם, עד לגובה קטן מעל פני הקרקע. אם לאחר נקיטה באמצעים החלקיים
האמורים ישתכנע המשיב כי הם אינם מספיקים לצורך השגת המטרה הבטחונית הנדרשת, הוא יהיה רשאי לפנות לביהמ"ש בבקשה לחדש את הדיון בעתירה.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד פתחי שביטה לעותרת, עו"ד הרן רייכמן למשיב. 16.2.05).

ע.א. 4331/03 + 4526/03 - פוליה (תהילה) אברהמוף נגד המגן חב' לביטוח בע"מ ואח'

*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים וההתייחסות לדיווח על הכנסה, כאשר הדיווח נמסר לאחר התאונה(מחוזי חיפה - ת.א. 10186/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים ביום 17.5.95 בהיותה כבת 36 שנים. היא נחבלה בראשה, סבלה מאיבוד הכרה וכן סבלה שברים בגפיה ובאגן. מומחים רפואיים שנתמנו מטעם בית המשפט מצאו כי נגרמה לה נכות בתחום האורולוגי בשיעור של %20, בתחום הנוירולוגיה בשיעור משוקלל של %9.75, בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של %10, בגין פגיעה בשמיעה בשיעור של %10. בתחום האורתופדיה הוערכה נכותה הכוללת בשיעור של %27 לצמיתות. בהמשך קבע ביהמ"ש את שיעורי הפיצויים. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נתקבל בחלקם.
ב. אין מחלוקת כי נפלה טעות בחישוב הנכות המשוקללת ויש להעמידה על שיעור של %57.3. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יתוקן בהתאם; כמו כן יש לנכות את מלוא התשלומים התכופים כערכם ביום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. לסכומים המנוכים תיווסף ריבית כחוק מיום התשלום של כל אחד מן התשלומים התכופים. כך גם לגבי ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי שנשתלמו בעבר. מנגד, יש להוסיף על הפיצוי בגין הנזק שאינו נזק ממון ריבית כחוק.
ג. אשר לפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד: בית המשפט המחוזי העריך את גובה השתכרותה של המערערת, אלמלא התאונה, בסכום של 3,800 ש"ח לחודש בשנה הראשונה שלאחר התאונה, בסכום של 4,500 ש"ח לחודש מאותו יום ועד ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בסכום של 5,000 ש"ח לחודש בעתיד. יש לבחון בזהירות דיווחים שבאים מטעם נפגע על השתכרות קודם לתאונה, ככל שאותם דיווחים נערכים לאחר התאונה עצמה, זאת בשל החשש שמא יהיה לנפגע עניין להעצים את גובה השתכרותו סמוך לפני התאונה. בענייננו, מלמדים הנתונים שקדמו לשנת התאונה על השתכרות בשיעור ממוצע של 2,910 ש"ח, נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אם מביאים בחשבון את גובה ההשתכרות בארבע השנים שקדמו לתאונה בלא להתחשב בגובה ההשתכרות בשנה שבה התרחשה התאונה. יחד עם זאת, חישוב ממוצע כאמור, מתעלם מן העובדה שגם בשנים שקדמו לתאונה היו תקופות שבהן גובה ההשתכרות של המערערת עלה לסכום של למעלה מ-4,000 ש"ח בערכי פסק הדין. בנסיבות אלה, אין להתערב לכאן או לכאן בדרך החישוב שערך בית המשפט המחוזי.
ד. אשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות - אף שבית המשפט המחוזי מצא ששיעור הפגיעה זהה לשיעור הנכות הרפואית, ואף שהוא טעה, כאמור, בשקלול הנכות הזו, אין לומר, בנסיבות המקרה כי שיעור הפגיעה התפקודית עולה על %50. אשר על כן, יישאר בעינו בסיס ההשתכרות בתקופות השונות, שיעור הגריעה יעמוד על %50 מכושר ההשתכרות והפיצוי ישתלם בהתאם, בהתחשב באופי עיסוקה של המערערת ובנסיבות המקרה, עד גיל 67 שנים; גם בענין הפסדי הפנסיה אין להתערב בהחלטה כי המערערת ראויה לפיצוי בגין הפסדי הפנסיה, אלא שבכך אין די כדי להניח כי המערערת היתה צפויה ליהנות מזכויות פנסיה מלאות, כאילו היתה מועסקת כשכירה באורח סדיר. גם ההפרשות במחיר רכישת זכויות הפנסיה צריכות להיות מובאות בחשבון הפיצוי.
בנסיבות המקרה הזה, ראוי היה להעריך את ההפסד על-פי אומדן גלובלי. סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על 40,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ישראל וינברג למערערת, עו"ד יורם דביר למשיבות. 1.2.05).

ע.א. 3537/03 + 10382/02 - זאב בר בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף

ביטול החלטה לקבל ערעור, שנתקבלה בהיעדר התייצבות המשיב. סירוב להכיר ב"חשבוניות מס" לצורך ניכוי מס תשומות, בנימוק שהחשבוניות הן פיקטיביות(מחוזי י-ם - תיק ע"ש 212/97 - הערעורים נדחו).

א. המערערת הוקמה (בשנת 1991) לצורך בניית יחידות דיור במעלה אדומים עבור חברת שיכון ופיתוח. בגין שירותים שסיפקו לה, לטענתה, שלושה קבלני משנה, ביקשה המערערת לנכות מס תשומות בסכום כולל של כ- 1,223,000 ש"ח ממס ערך מוסף החל על מכירותיה. המשיב לא קיבל את הניכויים והוציא למערערת שומת תשומות על פי מיטב השפיטה, בה קבע כי חשבוניות המס הן פיקטיביות. המערערת טענה בערעור לביהמ"ש המחוזי כי חשבוניות המס שקיבלה מקבלני המשנה הן כדין. בית המשפט המחוזי שמע את העדים והורה על הגשת סיכומים בכתב. ביום 20.12.01 הוגשו סיכומי המערערת והמשיב לא הגיש את סיכומיו במועד וביקש שש פעמים הארכות מועד, בהסכמת המערערת. בקשתו השישית (מיום 2.9.02) נדחתה. ביהמ"ש הוסיף כי לפי תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לראות את המדינה, שלא הגישה סיכומים במועד, כבעל דין שלא התייצב לדיון ולפיכך קיבל את הערעור.
ב. המשיב הגיש בקשה לביטול ההחלטה שניתנה על פי צד אחד ובית המשפט דחה על הסף את הבקשה בקבעו כי המשיב לא עמד במועד להגשת הבקשה (30 יום), כאמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיב הגיש בקשה לעיון חוזר בה נטען, כי הבקשה לביטול ההחלטה על פי צד אחד לא הוגשה באיחור, זאת לאור פגרת חג הסוכות שחלה בין מועד החלטת בית המשפט לבין מועד הגשת בקשת המשיב. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב וקבע כי בקשתו לא הוגשה באיחור, ולגופה של הבקשה החליט לבטל את פסה"ד שניתן במעמד צד אחד וקיבל את סיכומי המשיב. באשר לערעור על השומה - ביהמ"ש דחה את ערעור המערערת. הערעור נדחה.
ג. לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, בקשת המשיב לביטול ההחלטה המקבלת את ערעור המערערת בהיעדר התייצבותו, נתונה לסמכותו של בית המשפט. האם מתן החלטה (או פסק דין) בבקשה זו מונעת מבית המשפט, באופן קטגורי, לדון בבקשה נוספת? התשובה היא שלילית. דחיית הבקשה על הסף נעשתה מתוך טעות "טכנית". בנסיבות אלה, הבקשה לעיון חוזר מהווה "ספיח" לבקשה לביטול החלטה. טעם נוסף לדחיית טענת המערערת טמון בשיקולים של יעילות הדיון. הדרך היעילה ביותר בנסיבות המקרה לתקן את ההחלטה היא על ידי הגשת בקשה לעיון חוזר. הגשת בקשת רשות ערעור שכל כולה בטענה כי בית המשפט שגה במניין הימים היא נטולת הגיון ונראית, על פניה, בלתי רצויה, הגם שהיא אפשרית. מכל מקום, קבלת הבקשה לעיון חוזר לא הביאה לקיפוח זכויותיה הדיוניות והמהותיות של המערערת. אין מקום לקבוע כי דין פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא בטלות, אך מהטעם שלא היה מוסמך, כטענת המערערת, לדון בבקשה לעיון חוזר.
ד. אשר לערעור בעניין הבסיסי של ניכוי מס תשומות - בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי החשבוניות הוצאו שלא כדין, על סמך חומר הראיות שהיה מונח לפניו. המערערת חולקת על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. כידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה, ככל שאלה מעוגנים
בחומר הראיות. בענייננו, ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אריה יעקב למערערת, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 2.2.05).

ע.א. 4152/03 - ענדאליב נגיב חסונה ואח' נגד בית החולים ביקור חולים

דחיית תביעה בגין רשלנות רפואית. התנאים הנדרשים להחלת כלל "הדבר מעיד על עצמו", והראיות המקדמיות הנדרשות לשם כך(מחוזי י-ם - ת.א. 1705/98 - הערעור נדחה).

א. המערערת הגיעה לבית החולים המשיב כשהיא בשבוע ה- 40 להריונה. משכשלו הניסיונות ליילד את המערערת בלידה רגילה, בוצע ניתוח קיסרי. במהלך היומיים הבאים, כך עולה מגליון היולדת, נמצא "דימום סביר מהנרתיק", חומה של המערערת עלה, והוחל במתן אנטיביוטיקה, ובוצעו בדיקות שונות, ובכלל זה משטח צוואר-הרחם, שהעלה ממצאים של חיידקי aileisbelK ו- .iloC .E. החום ירד בהדרגה והמערערת שוחררה לביתה, כאשר בדו"ח הניתוח הקיסרי נרשם "הפרשה נרתיקית: תקינה". הווסת של המערערת לא התחדשה, בשל הידבקויות קשות ברחמה (תסמונת על-שם אשרמן). המערערים מייחסים זאת לתפירת דפנות הרחם האחת לשנייה במהלך הניתוח הקיסרי. המשיב מכחיש ביצוע תפירה מסוג זה, וגורס כי הסיבה להידבקויות היא הניתוח הקיסרי והזיהום בעקבות הניתוח. לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות-דעת על-ידי מומחים מטעם שני הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא הוכיחו את טענתם, בדבר ביצוע התפירה. התביעה נדחתה, איפוא, ועל כך משיגים המערערים. הם טוענים כי לפי כלל "הדבר מעיד על עצמו", נטל השכנוע עובר למשיב, להוכיח היעדר התרשלות מצדו, והוא לא עמד בכך. הערעור נדחה.
ב. אין בנמצא הוכחה פרטיקולארית משכנעת מה גרם בפועל לנזקה של המערערת. מצב הדברים מנתב לכלל "הדבר מעיד על עצמו". המומחים מטעם הצדדים העלו שתי סיבות אפשריות לנזק מן הסוג שנגרם. אפשרות אחת הוצגה על-ידי המומחה מטעם המערערים, כי במערערת בוצע תפר אחד או שניים, ואלה גררו אחריהם "תגובת שרשרת" של הידבקויות נוספות, עד-כדי מניעת ווסת. המומחה האחר, מטעם המשיב, סבר כי הניתוח הקיסרי, והזיהום שבא בעקבותיו, הם שגרמו להידבקויות הקשות ברחמה של המערערת. לא נטען כי אפשרות אחרונה זו היא עצמה נגועה בהתרשלות. גם בהנחה כי מתקיימים שני התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו", לאמור - תנאי אי-ידיעת נסיבות המקרה לאשורן ותנאי השליטה, הרי המערערים לא ביססו - ונטל השכנוע בעניין זה מוטל עליהם - את קיומו של התנאי השלישי לתחולת הכלל, לאמור - הסתברות עדיפה לקיומה של התרשלות על-פני ההסתברות להיעדרה. כלל "הדבר מעיד על עצמו" מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא - ראיות המלמדות כי במרבית המקרים, נזק מן הסוג שארע נגרם בשל התרשלות כלשהי. אלא שגם הראיות הכלליות נדרשות לעמוד באמות-המידה הרגילות של מהימנות ומשקל. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המומחה מטעם המערערים לא הצליח לבסס את התיאוריה המצביעה על התרשלות הצוות הרפואי, וכי טענותיו לא נתמכו בספרות מתאימה. קביעה זו מבוססת על חומר הראיות ואין עילה לסטות מן הכלל לפיו בית משפט של ערעור איננו מתערב בכגון דא.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שמואל חביליו למערערים, עו"ד יעקב עוזיאל למשיב. 3.2.05).

ע.א. 5934/02 - טרז קוך נגד מנהל מס שבח - נתניה

*מהותה של עיסקה כעיסקת מכר לצורך תשלום מס שבח(מחוזי ת"א - ועדת ערר לענייני מס שבח - עמ"ש 2166/96 - הערעור נדחה).

א. ביום 4.2.1979 נישאה המערערת לברוך קוך ז"ל (להלן: המנוח). נישואיהם עלו על שרטון והשניים התדיינו בערכאות שונות. ביום 14.9.1981 כרתו השניים "הסכם שלום בית ויחסי ממון בין בני זוג" (להלן: ההסכם הראשון), שקיבל תוקף של פסק-דין, בבית הדין הרבני. בהסכם זה, הוסכם בין היתר, כי המנוח יעביר למערערת %50 מהזכויות ב"בית אבות תקוה", שהיה בבעלותו עוד בטרם נישאו השניים. ההתחייבות זו דווחה לשלטונות מס שבח, והמשיב הוציא שומה זמנית בהתאם. הערת אזהרה נרשמה על-שם המערערת, ובית האבות הושכר לצד שלישי, כאשר על חוזה השכירות חתומים שני בני-הזוג. לאחר הליכים נוספים, נכרת בין בני הזוג, ביום 29.8.1986, הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט המחוזי (להלן: ההסכם השני). הסכימו במסגרת ההסכם השני הסכימו לפנות לבית הדין הרבני לשם סידור גט, וכן הסכימו על יחסי הממון ביניהם, ובין היתר כי: "בית האבות... ימכר ע"י כונסי הנכס... והתמורה שתתקבל... תתחלק בין הצדדים... %62.5 יקבל הבעל. %37.5 תקבל האשה...". בית המשפט מינה כונסי נכסים לצורך מכירת בית האבות, ובטרם נמצא רוכש, נפטר המנוח ומונה מנהל לעזבונו. הלה ביקש לאשר את מכירת בית האבות לצד שלישי, תמורת סכום של $520,000. אלא שאז הסכימו הצדדים שבית האבות לא יימכר ועיזבון המנוח יעביר למערערת סכום של $195,000, לאמור - %37.5 מהמחיר שהוצע על-ידי הצד השלישי (להלן: ההסכם השלישי). המשיב הוציא למערערת שומה המחייבת אותה בתשלום מס שבח בגין מכירת זכויותיה במחצית בית האבות. היא עררה לוועדת הערר, וזו פסקה שהמערערת לא קיבלה לידיה זכויות כספיות גרידא, אלא זכויות בנכס, שאותן מכרה. ועדת הערר קיבלה את הערר באופן חלקי, במובן זה שנקבע כי המערערת מכרה ליורשי בעלה המנוח את חלקה בשיעור %37.5 מהזכויות בבית האבות תמורת סכום של $195,000. הערעור נדחה.
ב. ככל שאפשר לרדת לחקר מהותה האמיתית של השתלשלות העניינים, ניתן לתארה כך: ההסכם הראשון בין בני הזוג שיקף את רצון הצדדים להשיב את השלום לביתם, תוך חלוקה שווה של כל הנכסים שברשותם. הסכם זה קיבל, כאמור, ביטוי בחיי המציאות, במובן זה שהערת אזהרה נרשמה על-שם המערערת, העיסקה דווחה לשלטונות המס והסכם השכירות נחתם על-ידי שני הצדדים. מששבו בני הזוג למסלול הסכסוך, הגיעו הצדדים לכלל פשרה, שעיקרה - פירוק מערכת היחסים וחלוקת הרכוש. במסגרת ההיבט הרכושי, הוסכם בין הצדדים - והסכמה זו באה לידי ביטוי בהסכם השני - כי בית האבות יימכר. ההסכם השני בא לכלל יישום, אם כי בהתאם להסכם השלישי, לא נמכר הנכס לגורם חיצוני. בסופה של ההשתלשלות ההסכמית, היו בידי המערערת זכויות (שאינן קנייניות) בבית האבות, ואלה הועברו ליורשים תמורת סכום של $195,000. רק לאחר "מכירת" בית האבות ליורשים והעברת התשלום למערערת, נמחקה הערת האזהרה שהיתה רשומה לזכותה. עולה מכך כי מבחינת מהותה הכלכלית של העיסקה, ניתן לראותה כשוות-ערך לקבלת שיעור של %37.5 מן הזכויות במקרקעין על-ידי האישה ומכירתן ליורשים.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. המערערת לעצמה, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 1.2.05).

בש"פ 307/05 - מדינת ישראל נגד אברהם גבאי

*שחרור בערובה בעבירות של סחיטה ותקיפה, כאשר זכות הנאשם נפגעה עקב חסיון על חומר ראיות שסווג כחומר מודיעיני (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם כי הגיע יחד עם אחרים לחנותו של המתלונן, ודרש ממנו לפרוע לחברה השייכת למשיב, כספים שהוא חייב לה. לאחר שיח ודברים, החלו המשיב והאחרים לתקוף את המתלונן, הסיעו אותו בכח לחורשה מחוץ לעיר ואיימו עליו, כי אם לא ישלם את הכסף או את שווי הסחורה שבחנות, העניין יגמר בדם. עם הגשת כתב-האישום, דחה בית-המשפט המחוזי בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית-המשפט קבע כי קיימות אמנם נגד המשיב ראיות לכאורה וכן עילת מעצר, אך בנסיבות העניין יש מקום להורות על קבלת תסקיר מעצר אודותיו. לאחר שנתקבל תסקיר המעצר, החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בישיבת "שובה ישראל". ביום 20.12.04 הגישה העוררת לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, בה טענה, כי על-פי חומר מודיעיני חסוי שהגיע לידיה, מתכנן המשיב "לחסל" את המתלונן. לאחר דיון קבע בית-המשפט, כי ראוי להורות שוב על שחרור המשיב לחלופת מעצר. הערר נדחה.
מאחר וזכות המשיב לעיין בחומר נפגעה עקב סיווגו כחומר מודיעיני, חלופת המעצר עליה החליט בית-המשפט המחוזי עומדת במבחן האיזון הראוי. התנאים המכבידים, ובכללם הערבויות הכספיות הגבוהות, שקבע ביהמ"ש, והערבים אשר נטלו על שכמם את מלאכת הפיקוח הצמוד, יש בהם כדי להפיג את החשש למסוכנות המשיב מחד, ולהבטיח פגיעה מינימאלית בזכויות היסוד של המשיב, מאידך. עמדה זו מקבלת משנה תוקף, לאור העובדה, כי העוררת החזיקה במידע המודיעיני במשך כחודש ימים עד שהחליטה לפנות לבית-המשפט ולבקש את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גב' אפרת ברזילי לעוררת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 13.1.05).

בש"פ 102/05 - זוהר איסייב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ושניים אחרים (להלן: האחרים) הואשמו בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירות שונות, ובכללן שוד בנסיבות מחמירות. על-פי כתב האישום, יצר המתלונן באמצעות שירות הכרויות טלפוני, קשר עם אחד אלכסנדר רבייב (להלן: אלכסנדר) בכוונה לקיים מגע מיני. בעקבות זאת קשר אלכסנדר קשר עם העורר, עם אחד מיכאל קצב, ועם אחרים, (להלן: הקושרים), לשדוד את המתלונן. אלכסנדר הציע למתלונן להגיע לפארק הלאומי באשקלון. כאשר נפגשו בפארק, תקף אלכסנדר את המתלונן והזעיק את הקושרים האחרים וביניהם העורר ומיכאל, אשר הסתתרו בקרבת מקום. משהגיעו למקום היכו את המתלונן, קשרו את ידיו, גררו אותו למקום אחר, ונטלו ממנו כסף מזומן בסך 14 ש"ח; מכשיר פלאפון; סיגריות; מסמכים וכרטיס ויזה. הם הוציאו מפי המתלונן באיומים את הקוד הסודי של כרטיס האשראי והשתמש בו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה בקבעו, כי התשתית הראייתית לכאורה נגד העורר מוצקה דיה, וכי חומרתן של העבירות, על פניהן, מקימה עילת מעצר, ולא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
העורר הינו צעיר כבן 21, מיותם מאביו עוד בארץ מוצאו ובשנת 1996 עלה לארץ עם אמו ודודו; גדל במשפחה קשת-יום ונסיבות חייו אילצוהו לצאת לעבודה בגיל צעיר; שירת בצבא שירות חלקי בלבד בשל אי התאמתו; הופנה בנערותו פעמיים לשירות המבחן לנוער בגין עבירות אלימות; וביצע עבירה של סחיטה באיומים ותקיפה סתם, כאשר ביהמ"ש נמנע מהרשעתו ונגזר עליו לבצע עבודות במסגרת שירות לתועלת הציבור.
החומרה שבמעשי שוד ואלימות, תוך איומים בסכין, מחייבת, בדרך-כלל, מעצר עד תום ההליכים, אך במקרה שלפנינו, לאור נסיבותיו האישיות של העורר והמלצת שירות המבחן, ניתן לנטרל את החשש למסוכנות זו בחלופת מעצר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ירום הלוי לעורר, עו"ד רוני מודריק למשיבה. 12.1.05).

רע"א 994/03 - רחל זקס וד"ר משה עליאש נגד פי.אפ.איי. השקעות בע"מ

*ביטול פסק בורר עקב רצף של פגמים בתקלות, אם כי בשל חלק מעילות הביטול, אילו עמדו לעצמן, ניתן היה לתקן את הפסק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בין המבקשים לבין המשיבה נכרת חוזה שלפיו החכירו המבקשים למשיבה מקרקעין שבבעלותם לתקופה של חמישים שנה (להלן - "החוזה"). סעיף 10 לחוזה קבע כי אם תתעורר מחלוקת בדבר שיעור דמי החכירה תוכרע המחלוקת על ידי בורר שיכריע לפי הדין המהותי וינמק את פסקו. כמו כן הסכימו על השיטה שלפיה יעודכנו דמי החכירה. בעלי הדין נחלקו בדבר גודל השטח שלגביו חלה החובה לשלם דמי חכירה וכן בדבר עדכון דמי החכירה, והנושא הועבר להכרעת הבורר. משנתן הבורר את פסקו פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי וביקשו לאשר את פסק הבוררות ואילו המשיבה הגישה בקשה לבטלו על פי עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה של המשיבה וקבע כי פסק הבוררות "לוקה ברצף של פגמים ותקלות" ו"מקים למבקשת שורה של עילות ביטול". עם זאת ציין, לגבי חלק מעילות הביטול, שניתן היה לתקן את הפסק; אולם, "לנוכח משקלן המצטבר של עילות הביטול, אין מקום לאפשר תיקון או השלמה של הפסק על ידי החזרתו אל הבורר שכן גישה זו יהא בה כדי לגרום עיוות דין למבקשת [המשיבה] שאיבדה כליל את אמונה בבורר". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענותיהם של המבקשים מעוגנות בעובדותיה המיוחדות של הפרשה הנדונה, אין הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מדל'ת אמותיה של הפרשה, ולפיכך אין מקום לחזור ולדון בטענות אלה בגלגול נוסף. דינה של הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית המשפט המחוזי עיין בטענותיהם ההדדיות של בעלי הדין על רקע נסיבותיה של הפרשה ושקל אותן כראוי. אשר לטענה כי בית המשפט לא היה רשאי לסמוך את הכרעתו על "המשקל המצטבר" של עילות הביטול אף על פי שסבר שלא די במשקלה של כל אחת מהן כשהיא עומדת לעצמה - אכן, בבוא בית המשפט לדון בבקשת ביטול עליו לבחון ולבדוק אם נתקיימה כל אחת ואחת מעילות הביטול שעליהן סומכת הבקשה אם לאו. אולם, אין בכך כדי למנוע מן השופט לסמוך גם על התרשמותו הכוללת מהליכי הבוררות ועל פיה להגיע למסקנה כי מוטב שבירור המחלוקת לא יימשך בדרך של בוררות. בית המשפט המחוזי התרשם כי הפגמים בהתנהלותה של הבוררות - כולם יחד - היו כאלה שמוטב להם שלא יוחזרו לתיקון, וכי יש לבטל את הפסק. אין להתערב במסקנתו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד משה עליאש למבקשים, עו"ד יהודה מ. לוי ואח' למשיבה. 13.1.05).

ע.א. 10738/04 - אופקום 2000 אינק נגד קומברס מערכות בע"מ ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות השופט בנסיון להביא לידי פשרה והטלת הוצאות גבוהות בהחלטת ביניים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים. ביום 14.4.04 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה בתביעה. המשיב 2 לא התייצב לדיון מחמת עיכוב בטיסתו לישראל. ביום 13.7.04 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת. בא כוח המערערת ביקש שהמשיב 3 לא יהיה נוכח בזמן מתן עדותו של המשיב 2. בא כוח המשיבים התנגד לבקשה זו. בעקבות זאת, ביקשה המערערת לדחות את התביעה נגד המשיב 3, ובית המשפט נעתר לבקשה, תוך שהוא מחייב את המערערת בהוצאות בסכום
של 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ. בתום הישיבה קבע בית המשפט מועדים להגשת סיכומים בכתב. ביום 29.7.04 ביקשה המערערת לפסול את השופט. היא נימקה זאת בסכום ההוצאות העצום, לטענתה, שנפסק לחובתה בעקבות דחיית התביעה כנגד המשיב 3. כן סמכה את בקשתה על החלטות שונות שניתנו במהלך שמיעת ההוכחות, ועל מספר התבטאויות של השופט בנסיון להביא את הצדדים לפשרה. השופט דחה את הבקשה, וקבע כי דעתו איננה מגובשת ואין חשש ממשי למשוא פנים. בהחלטתו התבטא כלפי בא כוח המערערת בחריפות. הערעור נדחה.
התבטאויות בית המשפט בענייננו, מופנות, בעיקרן, כלפי התנהלות בא כוח המערערת במסגרת בקשת הפסלות. הערות אלה אינן מופנות נגד המערערת. אין בהן משום התייחסות לגופו של ההליך המתנהל בבית המשפט. בית המשפט אף ציין בעניין זה, כי "אין ולא היתה לבית המשפט כל דעה קדומה כלפי מי מהצדדים בתיק זה, דעת בית המשפט נותרה פתוחה ולא נעולה עד לתום הדיון". אין בהתבטאויות השופט - אשר מוטב היה להן שלא ייאמרו - משום גיבוש דעה של בית המשפט ביחס לתוצאת ההליך. גם בהחלטותיו האחרות של בית המשפט אין כדי להקים עילת פסלות. הדרך לתקיפת החלטות אלה היא בהליכי ערעור על פי סדרי הדין.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אורי דניאל ושירי דיאמנט למערערת, עו"ד יורי נחושתן ועופר יובל למשיבים. 16.1.05).

רע"א 11644/04 - מרכז ע"ש ורה סלומונס נגד הנהלת בתי משפט - מדינת ישראל ואח'

*הסכמה בין תובע לבין המדינה, הנתבעת, כי המדינה תשא בכל הוצאות המשפט, אינה פוטרת את התובע מתשלום אגרת משפט (הבקשה נדחתה).

המבקשת מחזיקה בנכס מקרקעין המשמש בית אבות. משנת 1989 מתנהלים בין המבקשת לבין מע"צ דיונים משפטיים בקשר לכוונת מע"צ לסלול כביש בסמוך לבית האבות. במסגרת תובענה שהגישה מע"צ נגד המבקשת, הושג במהלך בירור התביעה הסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין. בין יתר הוראות ההסכם, נקבע כי מע"צ תישא בכל התשלומים, ההוצאות, המיסים, האגרות וההיטלים הכרוכים בביצוע ההסכם. במסגרת ההליכים בין הצדדים, הגישה המבקשת כתב תביעה שכנגד נגד מע"צ ובו דרשה ממנה להחזיר לה הוצאות שונות שנגרמו לה בסכום של 7 מליון ש"ח. מע"צ ביקשה את מחיקת התובענה שכנגד בטענה כי המבקשת לא שילמה אגרה בגין תביעתה שכנגד. בית משפט השלום קבע כי על פי הוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, נטלה על עצמה מדינת ישראל, באמצעות מע"צ, את החבות בתשלומי ההוצאות שיגרמו למבקשת בביצוע ההסכם, הכוללים גם תשלומי אגרות. מאחר שהמדינה פטורה מתשלום אגרה, אזי חל פטור מלא באגרה על ההליך המשפטי. מע"צ ערערה לבית המשפט המחוזי וערעורה נתקבל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על המבקשת חלה חובת תשלום אגרה עם הגשת תביעתה שכנגד לבית המשפט, בלא קשר להוראות ההסכם בין בעלי הדין. האגרה מוטלת על מביא ההליך בפני בית המשפט, אלא אם כן הוא פטור מתשלומה. אגרות בתי המשפט נגבות על ידי המדינה כחלק משירות שהמדינה מספקת לאזרח, והחובה לשלמן ושיעורן הם ענין שבין המדינה לבעל הדין, להבדיל מענין שבין בעלי הדין בינם לבין עצמם. אכן, אין לשלול קיומו של הסכם בין בעלי הדין המסדיר ביחסים שביניהם על מי מהם יפול נטל האגרה, אולם להסכם כזה אין השלכה על חבותו הראשונית של בעל הדין המגיש תובענה כלפי המדינה לשלם את האגרה כתנאי לקבלת השירות המשפטי.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' מירה ברנע למבקשת, עו"ד גב' מיכל שרביט למשיבים. 9.1.05).

רע"א 9646/04 - חסקי אלון... בע"מ ואח' נגד אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ ואח'

*עילה של "קיפוח" בעלי מניות בחברה פרטית. *במקרים מיוחדים, בחברה פרטית, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת "קיפוח" יכול בעל המניות להגיש תביעה ישירה ולא "תביעה נגזרת" (הבקשה נדחתה). המבקשת והמשיבה מחזיקות כל אחת ב-%50 ממניותיה של חברה אחרת, (להלן: החברה), שנוסדה על מנת לעסוק בייזום בנייה. המשיב 2 (להלן: מיכלסון) הוא בעל המניות והמנהל של המשיבה. המבקש 2 (להלן - חסקי) הוא מנהלה של המבקשת, ואילו המבקשים 3 ו-4 הם בעלי המניות שלה. בין שני הצדדים קיים קשר משפחתי. המשיבים הגישו נגד המבקשים תובענה ובה עתרו לסעדים לשם הסרת קיפוח, לפי סעיף 191 לחוק החברות. מיכלסון טוען, כי המבקשים ביצעו בחברה מעשי מירמה גזלו כספים ורכוש מהחברה וניהלו אותה באופן שמקפח את זכויותיה של המשיבה. הסעדים המבוקשים על ידי המשיבים בהליך המתנהל בבית משפט קמא הינם, בין היתר, השבה של כספים כ-990 אלף ש"ח על ידי המבקשים לחברה מינוי רואה חשבון לבירור חשדות לאי סדרים בניהול כספי החברה והוראה למבקשים להימנע מכל פעילות שפוגעת בחברה או במשיבים. המבקשים ביקשו למחוק את עתירתם של המשיבים על הסף. לטענתם, הסעד העיקרי בו מעוניינים המשיבים הוא השבת הכספים לחברה וטענותיהם של המשיבים נוגעות, למעשה, לזכויותיה של החברה, על כן, הטענות צריכות להתברר כתביעה נגזרת. עוד טוענים המבקשים כי עתירתם של המשיבים כלל אינה מגלה עילה של קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים למחוק את התביעה על הסף והורה למנות רואה חשבון לבירור החשדות ואי הסדרים שפורטו בתובענה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענותיהם של המשיבים, אם יוכחו עשויות לבסס עילה של קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות. עסקינן בחברה פרטית, שבה יש שני בעלי מניות עיקריים ושהתנהלה על בסיס יחסי אמון וידידות בין מנהליה, שגם החזיקו, בעקיפין, במניותיה. בית משפט קמא צדק כאשר אפיין את החברה כ"מעין שותפות". במקרה דנא נפגעה, לפי הנטען, ציפייתם של המשיבים לגבי אופן ניהול החברה, שכן החברה נוהלה, לטענתם, על ידי חסקי תוך ניצול לרעה של יחסי האמון בין הצדדים. טענת המבקשים, לפיה המסלול המתאים היחיד לבירור טענותיהם של המבקשים הינו מסלול "התביעה הנגזרת" אין לקבלה. המשיבים עתרו למספר סעדים, ביניהם סעד כספי עבור החברה. אפילו סעד זה היה הסעד היחיד שהיה מבוקש על ידי המשיבים, יתכן שלא היתה מניעה בנסיבות המקרה לנקוט בהליך לפי סעיף 191 לחוק החברות. כבר נקבע בעבר כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת. מכל מקום, הסעדים המבוקשים על ידי המשיבים, אינם אך ורק סעדים עבור החברה וגם מטעם זה נראה כי אין לדרוש במקרה דנא את הגשת התביעה כתביעה נגזרת.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ל. צמח למבקשים, עו"ד מ. פוירשטיין-ריינפלד למשיבים. 12.1.05).

ע.פ. 8944/04 - איליה לזדון נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של ביצוע שוד בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, יליד 1978, הורשע - על פי הודאתו - בביצוע שוד, של מתדלק בתחנת דלק, יחד עם נאשם נוסף. ההליכים נגד הנאשם הנוסף הופסקו לאחר שנמצא בלתי כשיר לעמוד לדין. עם הגשת כתב האישום היה המערער נתון כחודש במעצר ולאחר מכן ב"מעצר בית" במשך חמישה חודשים. לאחר ההרשעה נשלח המערער לקבלת תסקיר מבחן. בתסקיר צויין כי המערער עלה לארץ מאוקראינה בגיל 15. הוא סיים 13 שנות לימוד, שירת חמש שנים בצה"ל כמכונאי טנקים וזכה
לשבחים ממפקדיו. שירות המבחן המליץ על מאסר קצר בעבודות שירות ומאסר על תנאי. המלצות שירות המבחן נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, והוא גזר על המערער שלושים חודשי מאסר, מהם חמישה-עשר חודשים לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר, והיתרה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
עבירת השוד בה הורשע המערער היא חמורה. העונש שהושת על המערער ודאי אינו חורג לחומרא מרף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה. אלמלא נסיבותיו האישיות של המערער, לא היה מקום להתערב בו. עם זאת, עניינו של המערער הוא יוצא דופן. המערער מעד באופן חד פעמי. קיים סיכוי של ממש כי הוא לא יעלה על דרך העבריינות וכי יתפקד כאדם מועיל בחברה. המערער הוא אדם צעיר, אשר התמודד בהצלחה עם קשיי ההסתגלות בישראל, ועומד לשאת את חברתו זה שש שנים, המצויה בהריון ממנו. לכל אלה יש לתת משקל ממשי בשיקולי הענישה לקולא, יחד עם הודאתו באשמה, החרטה הכנה, והעובדה שפרט לאירוע זה, מעולם לא "הסתבך" עם רשויות החוק. בהתחשב בכל אלה, הוחלט לקבל את המלצת שירות המבחן ולהסתפק במאסר קצר שירוצה בעבודות שירות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יוסף מתאג'נה למערער, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 20.1.05).

ע.פ. 7847/01 - מחאמיד רפיק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של רצח ונסיון לרצח והטלת עונש מאסר בעבירת הנסיון לרצח כשהוא מצטבר למאסר עולם בגין עבירת הרצח (הערעור נדחה).

המערער, קרוב משפחתה של פטמה מחאמיד (להלן "המנוחה"), הטריד את המנוחה במשך שנים רבות, ובשנה שקדמה למותה הוא דרש ממנה להינשא לו והיא סרבה. באחד הלילות, כאשר שהתה המנוחה בביתה עם אחותה (להלן: "רנין"), המערער פרץ את דלת החדר, ירה לעבר המנוחה מספר כדורים, ואחר כך כיוון את הנשק לעבר רנין וירה גם בה. כתוצאה מהירי נגרם מותה של המנוחה, ורנין נפצעה משני קליעים שחדרו לזרועה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות רצח, וניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, איומים ועבירות בנשק וגזר לו בגין עבירת הרצח מאסר עולם, ובגין העבירות האחרות 10 שנות מאסר, במצטבר. הערעור נדחה.
ערעור זה מכוון נגד ממצאים של עובדה וככלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערבת בממצאים כגון דא. אשר לעונש - המערער טוען כי יש לראות בירי לעבר רנין כאחת מחוליותיו של מעשה רצוף אחד, הואיל ו"הניסיון לפגוע ברנין היה אינצידנטלי לרציחתה של פטמה" ועל כן לא היה מקום לגזור לו עונש נוסף בגין עבירה זו. ברם, פציעתה של רנין לא היתה מקרית. לאחר שירה ופגע במנוחה, פנה המערער לעבר רנין ופתח לעברה באש, ואחר כך שב וירה במנוחה. בדרך פעולה זו ניתן איפוא להבחין במספר שלבים, כאשר בכל אחד מהם גילה המערער את דעתו שהוא חותר לגרום למותו של אחר.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עו"ד סעיד חדאד למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 3.1.05).

ע.פ. 3824/04 - פתוי טקלה פוקלו נגד מדינת ישראל

היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של הריגה. חומרת העונש בעבירה של הריגה (הערעור נדחה).

המערער שהה בדירתו בחברת המנוח ושני אנשים נוספים ובמהלך שתיית משקאות חריפים פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוח על עניין פעוט. אחד הנוכחים בשם טספו ניסה להפריד בין הניצים, אך הצליח בכך לדקות ספורות בלבד. לאחר שהמערער והמנוח הופרדו, נעץ המנוח סכין בגבו של אדם נוסף שהיה במקום. טספו שלף את הסכין מגבו של אותו אדם, פינה אותו מהדירה כדי להזעיק עזרה,
ובזמן זה נותרו המערער והמנוח לבדם בדירה. לאחר זמן קצר, נמצא המנוח חבול קשות בראשו וכעבור יומיים מת מפצעיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המכות הונחתו על ראשו של המנוח בידי המערער שנותר עימו, כאמור, בדירה. קביעות עובדתיות אלה נתמכו בעדותו של טספו וכן במכלול הראיות הנסיבתיות האחרות, בכל הנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין - קבע בית-המשפט כי משהכה המערער באמצעות הכסא מספר פעמים בראשו של המנוח נתקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להוכחת עבירת ההריגה. הערעור נדחה.
באשר לממצאים העובדתיים - כלל הוא כי בית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אשר ליסוד הנפשי בעבירת ההריגה - אכן, בניגוד לנאמר בפסה"ד, לפי המצב המשפטי כיום, היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה היא מודעות בפועל לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, ואין די בצפיית חבלה או נזק גוף בלבד. עם זאת, בנסיבות המקרה, הוכח היסוד הנפשי האמור. כפי שנקבע בפסיקה: "...חזקה על אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר, שהוא מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבן האלימות... סכנה זו אינה צריכה להיות ודאית או קרובה לודאית, ודי בכך שהיא אחת האפשרויות הצפויות כתוצאה של האלימות". העובדה כי המערער היכה את המנוח בראשו, מספר פעמים, ובעוצמה אשר גרמה לשטפי דם במוח כאמור בדו"ח הפתולוגי, באמצעות חפץ קהה - מקימה חזקה עובדתית-ראייתית לפיה המערער היה מודע לכך שבמעשיו האלימים יש פוטנציאל לגרימת חבלות המסכנות חיי אדם. חזקה זו לא נסתרה על-ידי המערער בשום שלב של ההליך. די בכך כדי לבסס את הרשעתו בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. אשר לעונש שהושת על המערער - שבע שנות מאסר לריצוי בפועל - אין העונש חמור ביחס לחומרת העבירה, ומטעם זה גם לא הופנה הערעור כנגד חומרת העונש.

(בפני השופטים: גב' בייניש, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' אנדרה רוזנטל למערער, עו"ד עמית מררי למשיבה. 13.1.05).

בש"פ 406/05 - הראל גור אריה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים, בשל היעדר ראיות מספיקות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי קשר קשר לביצוע עיסקה בסם. לפי כתב האישום העורר קיבל הוראה מחו"ל לקבל לידיו את הסם שיועבר אליו ע"י בלדר. בין הבלדר לבין העורר נערכו מספר שיחות טלפוניות, על-מנת לנסות ולתאם את דרך מסירת מזוודה ובה הסם. סוכם, כי אדם אחר ולא העורר, יגיע לקבל את הסם. עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. בהחלטתו, קבע כי קיימות ראיות לכאורה, וכי הכמות העצומה של הסם מצביעה על מסוכנותו של העורר. הערר נתקבל.
חומר הראיות מעלה תהיות מסויימות המכרסמות במשקל הראיות, שכן מעבר לשיחות אשר ביצע העורר עם הבלדר יום אחרי שהאחרון נתפס בנמל התעופה בן-גוריון, אין בידי המדינה כל ראייה נוספת, הקושרת את העורר לעיסקה הנ"ל. העורר לא נפגש עם הבלדר ולא נטל את הסם ממנו. שלוש השיחות שביצע העורר לבלדר, יש בכוחן אולי כדי לקשור את העורר לעיסקת הסמים, אך את מידת מעורבותו בעיסקה זו לא ניתן להסיק מתוכן שיחות אלו. מידת המעורבות הינה אלמנט חיוני, אשר לפיו ביהמ"ש מתרשם ממידת מסוכנות הנאשם לביטחון הציבור ושלומו. חזקת החפות במקרה דנן גוברת על חזקת המסוכנות.