בג"צ 3238/04 - יונתן בן ארצי נגד שר הבטחון ואח'
*דחיית טענה נגד עילת פטור משירות צבאי שנרשמה בהחלטת הפטור, כ"אי התאמה לשירות הבטחון" ולא עילת פטור מטעמים פציפיסטיים(העתירה נדחתה).
א. העותר ביקש לפטור אותו משירות צבאי מטעמים פציפיסטיים. מאז שנת 2000 הוא נכנס ויוצא בשערי הוועדה הדנה בבקשות פטור מטעמי מצפון, כמו גם בשערי הכלא ובשערי ערכאות שיפוטיות שונות. בסופו של דבר קיבל העותר פטור משירות צבאי, ובפועל, עתירה זו עניינה העיקרי הוא בנימוקי ההחלטה שהעניקה לו את הפטור. העתירה נדחתה.
ב. הוועדה דנה לראשונה בעניינו של העותר ביום 29.5.2000, והחליטה כי טיעוניו אינם מצדיקים מתן פטור. עם זאת, הוחלט על דחיית גיוסו בשנה, כאשר בתום התקופה יוכל להתייצב שוב בפני הוועדה. העותר שב והתייצב בפני הוועדה, ושוב לא השתכנעה הוועדה כי נימוקיו מצדיקים הקלות בשירותו הצבאי. העותר מיאן להתגייס לצבא. הוא עמד מספר פעמים לשיפוט משמעתי, ונגזרו עליו תקופות מחבוש של כ- 200 ימים. ביום 4.2.2004 התכנסה הוועדה שוב, בהרכב אחר, והפעם קבעה כי "בהתחשב... באי-ההתאמה הכללית של בן ארצי לשירות בצה"ל, ללא קשר לאמונה כזו או אחרת, וכן בתקופה הארוכה שישב במחבוש ובמעצר פתוח" - היא ממליצה לפטור אותו משירות בצה"ל. על יסוד המלצה זו, הוחלט לפטור את העותר משירות ביטחון, "בהתחשב באי התאמתו הכללית לשירות ביטחון, הנובעת מחוסר מוטיבציה לשרת". לדעת העותר, עילת הפטור צריכה להיות טעמי מצפון, ולא אי-התאמה לשירות.
ג. העובדה שהעותר קיבל פטור משירות ביטחון יש בה כדי להשפיע על הנכונות של בג"צ להתערב בהחלטת הגורמים המוסמכים. מה עוד, שהוועדה שבה ובחנה את עניינו של העותר ארבע פעמים. הוועדה לא השתכנעה כי טעמי המצפון של העותר, כשלעצמם, מקימים לו עילת פטור. התרשמות זו של הוועדה - יש לה משקל. בהחלטת הוועדה לא נשללה המוטיבציה הפציפיסטית של העותר מכל וכל; הוועדה ציינה כי קיים ספק בעניין זה, וספק זה - כך נכתב בהחלטה - הוא אחד השיקולים למתן הפטור. לכך הוסיפה הוועדה את אי-התאמתו הכללית של העותר לשירות ביטחון. משמעות אי-התאמה זו הובהרה בהחלטה הסופית על שחרורו, לאמור: נקבע כי מדובר בחוסר מוטיבציה לשרת. לפיכך אין להתערב בהחלטה האמורה.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מיכאל ספרד לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 1.6.05).
ע.פ. 570/04 + 393/04 + 10960/03 - עופר חסון, אברהם חסון ומשה יצחק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחר בנשים, שוד, אינוס וחטיפה. *דחיית טענה של "הגנה מן הצדק" שיש בה כדי להביא לזיכוי. *תמיכת המדינה בערעור בעונש שנגזר ע"י בימ"ש קמא, למרות שהעונש חרג לחומרה מהסדר טיעון בדבר מידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 5086/02 - הערעורים על ההרשעה נדחו פה אחד והערעורים על חומרת העונש נדחו בחלקם פה אחד ובחלקם ברוב דעות).
א. המערערים, הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות של חטיפה לשם כליאה, סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות וכליאת שווא. משה הורשע גם בעבירות שוד, אינוס, מעשה סדום, והחזקת נשק שלא כדין. גם אברהם הורשע בעבירת שוד, וביחד עם עופר הורשעו השניים בעבירות נוספות - חטיפה למעשה זנות והבאת אדם לעיסוק בזנות. בעקבות הרשעתם נדון משה ל-15 שנות מאסר, אברהם ל-10 שנות מאסר, ועל עופר הושתו 9 שנות מאסר. הערעורים על ההרשעה נדחו פה אחד והערעורים על מידת העונש, של משה נדחה פה אחד ושל אברהם ועופר נדחו ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט גרוניס.
ב. השופט לוי: אברהם ועופר העסיקו במהלך השנים 2001 עד 2002 נשים בזנות. בחודש אפריל 2002 הם קשרו עם נאשם אחר בפרשה זו, שלום ביטון (להלן: "שלום"), להזמין אישה העוסקת בזנות לבית מלון במטרה לחטוף אותה. בעקבות כך הזמינו שלום ואברהם חדר בבית מלון בבת-ים, הביאו לשם אשה (להלן: "אולגה"), משם הסיעו אותה לתחנת דלק סמוכה, מקום בו המתין להם עופר ברכבו, והחבורה המשיכה בדרכה לירושלים כשאולגה מבוהלת ובוכה. מכאן, ובמשך כשלושה שבועות, כפו אברהם ועופר את אולגה לעסוק בזנות. שלום שלא שותף ברווחים שהפיקו אברהם ועופר מהעסקתה של אולגה בזנות, החליט לחטוף אותה מידיהם ולשדוד אותם. הוא שיתף את משה בתוכניתו, והם צירפו אליהם אדם נוסף - סלים ערביד (להלן: "סלים"). השלושה הגיעו לביתו של עופר בירושלים, וביצעו את זממם. בהמשך, החזיר משה את אולגה לאברהם ועופר. ביני לביני הוחזקה אולגה על ידי משה בדירתו ברמלה, שם ביצע בה עבירות מין רבות אשר כללו אינוס ומעשי סדום. בחיפוש שנערך בביתו של משה נמצאו אקדח, שתי מחסניות וכדורים שלא כדין. אולגה היא אזרחית רוסיה, שהגיעה לישראל תוך שימוש במסמכים מזויפים, כדי לעסוק בזנות. ההרשעה מבוססת על עדותה, ולגירסתה הצטרפה עדותו של סלים. החלטתו של בית המשפט המחוזי לתת אמון בעדותה של אולגה, ובדברים שמסר סלים במהלך חקירתו, היא הכרעה שבעובדה, ואין עילה להתערב בה.
ג. נגד אברהם ועופר הוגש כתב אישום גם בתיק אחר, (להלן: התיק הראשון) בו יוחסו להם עבירות של סחר בבני אדם לצורך עיסוק בזנות, והבאת אדם לעיסוק בזנות. מספר שבועות לפני הגשתו של כתב האישום נושא הערעור דנא, הודיעו הצדדים לביהמ"ש בתיק הראשון כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו יודו אברהם ועופר בעובדות אשר יוחסו להם, המשיבה תעתור לגזור לאברהם שנתיים מאסר בפועל ומאסר על-תנאי, בעוד שבעניינו של עופר יטענו הצדדים כל אחד על פי הבנתו. בא-כוחו של עופר ביקש לדחות את הטיעון לעונש למועד אחר, בעוד שאברהם ובא-כוחו ביקשו לקיים את הטיעון לעונש כבר באותו יום, וכך היה. אברהם נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. עד למתן גזר הדין לא הביאה המשיבה לידיעתו את כוונתה להגיש נגדו את כתב האישום נוסף, נשוא ערעור זה. גזר הדין בעניינו של עופר ניתן לאחר הגשתו של כתב האישום הנוכחי. בית המשפט המחוזי גזר לעופר 5 שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי. באי-כוחם של אברהם ועופר טענו בערעור זה כי המשיבה נהגה שלא בתום-לב, כאשר במהלך המו"מ בתיק הראשון היא לא הזהירה את המערערים כי עומד להיות מוגש נגדם כתב אישום נוסף. לטענתם יש בהתנהגות המשיבה כדי להביא לזיכוי מערערים אלה מן הטעם של "הגנה מן הצדק". אכן, יש ממש בטרוניית המערערים לעניין מחדלה של המשיבה. מאידך יש יסוד לטענה בדבר מחדליהם של המערערים עצמם בנושא זה. מכל מקום, כפי שנפסק, "'הגנה-מן-הצדק' הצומחת מהתנהגות 'בלתי נסבלת' של הרשות מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני הנקיטה באותו קו של התנהגות; כאשר נקיעת הנפש משקפת לא רק סלידה מאותה התנהגות, אלא גם חשש מפני הפיכתה לנורמה". לא ניתן להגדיר את מחדלה של המשיבה במקרה דנא כ"התנהגות בלתי נסבלת" או "התנהגות שערורייתית". דבר קיומה של החקירה הנוספת לא נעלם מעיניהם של המערערים, והם או סנגוריהם יכלו לשאול ולברר אצל המשיבה כיצד היא עומדת לנהוג עם תיק החקירה הנוסף המתקיים בעניינם.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - במהלך הדיון בבית משפט קמא היו הכול שותפים לדעה, כי התקלה שיצאה מתחת ידה של המשיבה, כאשר לא העמידה את אברהם ועופר על כוונתה להגיש נגדם כתב אישום נוסף, צריכה לקבל ביטוי בדרך הענישה. גישה
זו אומצה בפועל על ידי בית משפט קמא. כמו כן, לאחר הכרעת הדין הוצג בפני ביהמ"ש הסכם אליו הגיעו באי-כוחם של המשיבה ושל עופר, ובגדרו עתרה המשיבה לגזור לעופר 5 שנות מאסר, כאשר מחציתן תהא חופפת לעונש מאסר קודם שהוא ריצה, בעוד שהסניגוריה עתרה להסתפק במאסר של שנתיים וחצי בלבד. הסכם זה הוא חריג, הואיל ואין הוא ממין הסכמי הטיעון המתגבשים בטרם החלה שמיעתן של הראיות או במהלכה. מערער זה לא תרם דבר לחסכון בזמן שיפוטי ולא חסך מהמתלוננת את עדותה בבית המשפט. והעיקר, לא היה למשיבה יתרון כלשהו על בית המשפט, שהרי בפניו נפרסה התמונה בשלמותה. על אברהם ביקשה התביעה לגזור מאסר של חמש שנים לפחות. בערעור תמכה המדינה בעונשים שנגזרו. לגופו של עניין - בהתחשב בחומרת העבירות יש לדחות גם את הערעור על חומרת העונש.
ה. השופט גרוניס (דעת מיעוט): בנסיבות המקרה יש לקבל את הערעורים של אברהם ושל עופר על חומרת העונש. שני התיקים שהוגשו נגד אברהם ועופר לבית המשפט המחוזי עוסקים בפרשות דומות ובעבירות דומות. המדינה לא נתנה הסבר מספק מדוע היה צורך להגיש שני כתבי אישום. אפילו ניתן הסבר כאמור, ראוי היה להפנות את תשומת הלב, שעה שהושג הסדר הטיעון בהליך הקודם, כי יתכן שיוגש כתב אישום נוסף. מחדלה של המדינה אינו כה חמור עד שיפתח פתח להגנה מן הצדק. עם זאת, יש ליתן משקל למחדל זה שעה שמונחת על השולחן הסוגייה של גזר הדין. נכון שההסדר שנעשה עם עופר בתיק החדש הינו חריג, משום שמדובר בהסדר לאחר שניתנה הכרעת הדין. אף אם מדובר בהסדר חריג, נראה שיש הסבר ראוי להסדר שנעשה. המדינה שינתה טעמה בערכאת הערעור והיא מעוניינת להצדיק את גזר הדין. אין לקבל את עמדתה הנוכחית של המדינה. מחדלה הנזכר של התביעה במשפט הראשון יש בו להצדיק את העונש שהציעה כי יושת על אברהם, וכך יש לגזור. עניינו של עופר שונה במידת מה, שהרי לגביו הושג הסדר טיעון בעניין העונש. האם המדינה רשאית לטעון בערכאת הערעור טענה הסוטה מעמדתה בערכאה הדיונית, עמדה שמבוססת על הסדר טיעון? בית משפט זה השיב בחיוב לשאלה האמורה, אלא שציין כי סטייה כאמור תותר רק במקרה חריג. בעניינו של עופר לא קיים טעם שיצדיק נקיטת עמדה שונה של התביעה מזו שהציגה בערכאה הדיונית.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, רובינשטיין. עוה"ד יובל נחמני, חנן רובינשטיין ואילן קיסרי למערערים, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 6.6.05).
ע.א. 69/98 - נהאד מחמד אסעד מחאג'נה ואח' נגד לביבה מחאג'נה ואח'
*התערבות ביהמ"ש שלערעור בשיערוך חיוב שנעשה ע"י בימ"ש קמא, למרות שהמערער לא ביקש זאת בערעור שהגיש. *אין שותף שעבד בשותפות זכאי לשכר ראוי אם לא הוסכם על כך בהסכם השותפות(מחוזי חיפה - ה.פ. 219/93 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות).
א. אחמד פארס מחאג'נה (להלן: "המערער") ומשיב 5, (להלן: "נביל"), חברו יחד בשנת 1977 להקמתה של תחנת דלק במבואות העיר אום אל-פחם, על קרקע שהעמיד נביל לצורך זה. המערער התחייב לממן את בניית התחנה, ופנה לצורך כך לגיסו, (להלן: "ג'בר"). בין נביל, המערער וג'בר נערך הסכם, לפיו, לראשון יהיו חמישים אחוזים בשותפות בתחנת הדלק, ואילו המערער וג'בר יקבלו כל אחד %25 ובלבד שכל אחד מהם ישא במחצית העלויות הכרוכות בהקמת התחנה. בניית התחנה הסתיימה בחודש מאי 1980. בניגוד למתוכנן, לא עלה בידי המערער וג'בר לערוך את ההתחשבנות בדבר השקעותיהם. בתאריך 31.12.1981, סוכם כי המחצית של המערער וג'בר תחולק על-פי היקף השקעתו של ג'בר עד למועד עריכתו של סיכום זה. גם לאחר מכן לא נערכה התחשבנות בין הצדדים. התחנה נוהלה בפועל על-ידי המערער, ולג'בר לא ניתן חלק ברווחיה. לאחר הליך משפטי קודם הגיש ג'בר לביהמ"ש המחוזי תובענה
בה עתר להצהרה לפיה חלקו בשותפות עומד על 25 אחוזים. ביהמ"ש המחוזי מיקד את הדיון בסוגיה יחידה, היא שאלת המועד בו מימש ג'בר את זכותו להעמדת חלקו בשותפות על 25 אחוזים, וקבע כי המימוש התגבש ביום 3.3.1993, עם הגשתה של התובענה דנא, כי עד לתאריך 3.3.93 היה חלקו של ג'בר בשותפות - 11 אחוזים, ומיום זה ואילך גדל השיעור עד ל-25 אחוזים. בשאלת הריבית והפרשי השער בהתחשבנות קבע ביהמ"ש כי את הזכות להגדלת החלק בשותפות יש לממש בערכה הריאלי, ולכך יש להוסיף ריבית מיום 1.5.80, מועד סיום בניית התחנה ועד ליום 3.3.93. באשר לתשלום שדרש המערער עבור עבודתו בתחנה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הואיל והקשר בין הצדדים הוא קשר של שותפות, אין שותף זכאי לשכר עבור עבודתו בעסקי השותפות. הערעור נדחה בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות.
ב. השופט לוי: כלל הוא כי בנסיבות בהן נוצר פער בין ערכו של חיוב כספי כפי שקבעוהו הצדדים, לבין ערכו ביום שבו מבקשים לממשו, מוסמך בית-המשפט, מכוח עקרונות הדין המהותי, לשערך את הסכום המקורי ולהתאימו לערכו הריאלי ביום המימוש. במקרה שבפנינו היה אמור ההסכם לצאת אל הפועל סמוך לאחר הקמתה של תחנת הדלק. לא ברור מה טעם ראה בית-המשפט המחוזי בהגבלתה של תקופת השערוך עד ליום 3.3.1993. על סכומי הכסף המשתלמים לשאת הפרשי שער וריבית כאמור עד ליום תשלומם בפועל. אכן, המערער לא השיג על תקופת השערוך שנקבעה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולא תבע כי השערוך יחול אף על פרק הזמן שלאחר ה-3.3.1993. ברם, העקרון, כי על הסכומים המשולמים למערער להשתלם בערכם הריאלי, מצוי בלב-לבו של הערעור שהוגש. זאת ועוד בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת. אשר על כן, הכספים שעל ג'בר לשלם למערער, ישולמו בתוספת הפרשי שער וריבית מיום 1.5.1980 ועד ליום התשלום בפועל. מאידך, אף לרווחיו של ג'אבר מן השותפות, בשיעור של 25 אחוזים בהתאם לחלקו הסופי בה, יהיה הוא זכאי מיום הקמתה של התחנה. כך יעמדו שני הצדדים במקום בו עמדו לו קויים ההסכם במועד המתוכנן.
ג. אשר לסוגיית השכר הראוי - כלל הוא, כי בגדר היחסים המיוחדים בין הצדדים למודל המשפטי של שותפות, אין איש מהם, אלא אם הוסכם אחרת, זכאי לקבל שכר עבור פעילותו בשורות השותפות. אפילו השקיע שותף אחד מאמץ רב בניהול ענייניה של השותפות, ואפילו היה הוא היחיד מבין השותפים שעשה כן, הוא לא יהיה זכאי לתשלום שכר או לכל סוג אחר של פיצוי בגין כך. במקרה שבפנינו לא הוסכם בין הצדדים, לא במפורש ולא מכללא, כי מי מהם שישא במטלת ניהולה השוטף של התחנה - יהא זה המערער או אדם אחר - יזכה בשכר עבור עבודתו.
ד. השופטת חיות (דעת מיעוט): אין בפני ביהמ"ש כל הליך ערעורי אשר בו נתקפת קביעת בית המשפט המחוזי בסוגיית השערוך. טענותיו של המשיב בעניין זה הועלו במסגרת התשובה שהגיש לערעורו של המערער ולא במסגרת ערעור עצמאי, ומשחזר בו המערער מערעורו בכל הנוגע לשערוך, אין עוד מקום לשמיעת טענותיו של המשיב בעניין זה. כמו כן, אין לקבוע כי ג'אבר זכאי ל-%25 מרווחי השותפות, החל מיום הקמתה של תחנת הדלק. מסקנה זו אינה מתיישבת עם קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, עליה לא ערער איש, ולפיה מומשה האופציה וגדל שיעור החזקותיו של המשיב בעסק לכדי %25, רק ביום 3.3.1993.
(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גב' חיות. עו"ד איהאב כבהא למערערים, עוה"ד ודיע אגבריה למשיבים, עו"ד ריאד אניס לנביל סעד. 8.6.05).
בג"צ 9264/04 - מדינת ישראל נגד גיא שרים ופלונית
* בג"צ 9264/04 - התערבות בג"צ בהחלטות ביניים של בימ"ש קמא, שעניינו בנושא הצגת "חומר חקירה" בפני הסניגוריה. *הכללים בהם יפעל ביהמ"ש כאשר במסגרת בקשת עיון ב"חומר חקירה" מתבקש עיון ביומנה האישי של המתלוננת בעבירת מין. *האיזון הנכון בין הזכויות החוקתיות לפרטי(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. ביום 13.2.02 הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים, בו יוחסה לו עבירה של ביצוע מעשה מגונה תוך שימוש בכוח. לפני שהמתלוננת היתה אמורה להעיד במשפטו של המשיב התברר לבאת-כוח התביעה, כי המתלוננת ניהלה במשך שנים רבות יומן אישי המורכב ממספר מחברות, כאשר המחברת הרלוונטית לתקופה נשוא כתב האישום הינה המחברת התשיעית במניין המחברות. לפיכך, ביקשה מן המתלוננת שתעביר לה את כל דפי היומן אשר רלוונטיים לאישום או למשיב. המתלוננת העבירה לתביעה צילום של כל דפי היומן אשר נרשמו החל מהמועד בו נזכר שמו של המשיב ביומן לראשונה ועד למועד הגשת התלונה במשטרה, וכן של דפים שנרשמו לאחר הגשת התלונה במשטרה, אך היתה להם נגיעה לנושא התיק. העתק של כל הצילומים הועבר לבא-כוח המשיב. ביום 17.11.03 נשמעה עדותה של המתלוננת והעתקים של דפי היומן שצולמו הוגשו כראיה. בא-כוח המשיב הגיש בקשה לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ, לעיין ביומנה של המתלוננת במלואו, בטענה כי היומן כולו מהווה "חומר חקירה" כהגדרתו בסעיף 74 לחסד"פ. מנגד, טענה באת-כוח התביעה, כי המחברות שרשמה המתלוננת בתקופה שקדמה להיכרותה עם המשיב (להלן: המחברות המוקדמות) אינן מהוות "חומר חקירה", וכי חשיפת תכני היומן, ככל שאלה אינם נוגעים לאישום, מהווה פגיעה קשה בפרטיותה של המתלוננת. יחד עם זאת, מסרה באת-כוח התביעה את מחברת היומן התשיעית לעיונו של שופט בית משפט השלום אשר דן בבקשה. נתקבלו החלטות שונות, הוגשו עררים, ובסופם של דברים קבע בימ"ש השלום כי יש להעביר לידיו לעיון את כל המחברות של המתלוננת.
ב. המדינה הגישה ערר נוסף בו טענה, בין היתר, כי הדיון בבקשת המשיב לקבל לידיו את יומני המתלוננת, התנהל, כבר מראשיתו, בחוסר סמכות. לטענתה, תנאי לקיומו של דיון לפי סעיף 74 לחסד"פ הינו כי מדובר בחומר שמצוי בידי רשויות התביעה ואילו במקרה דנן אין מצויים היומנים ברשות התביעה. לפיכך, טענה, היה על המשיב לבסס בקשתו על סעיף 108 לחסד"פ. בית המשפט המחוזי דחה את הערר על הסף. בהחלטתו נשוא עתירה זו קבע בית המשפט המחוזי שכאשר מדובר בחומר אשר נוגע לצנעת הפרט, כגון יומנים אישיים של מתלוננת, יש ליתן משקל לערך ההגנה על הפרטיות, אך אין בכך כדי לגבור על זכות הנאשם למשפט הוגן. בית המשפט קבע כי אם בידי ההגנה להצביע על זיזים שיש בהם כדי להצביע כי העיון ביומנים אישיים עשוי להועיל לנאשם, אפילו אם יש בחומר זה שייכות רק לפריפריה של האישום, יטה בית המשפט לאפשר עיון ביומנים. במקרה דנן לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת בית משפט השלום, כי יש להעביר לידי ביהמ"ש לעיון את כל המחברות המוקדמות. העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. הכלל הוא שבג"צ לא יתערב בהחלטות ביניים של בתי המשפט הרגילים, אלא במקרים נדירים. כלל זה יפה גם להחלטותיהם של בתי המשפט בבקשות לעיין בחומר חקירה במסגרת הליך פלילי. המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים נדירים בהם יש מקום לחרוג מכלל אי ההתערבות. זאת משום שהעתירה מעוררת טענה של היעדר סמכות וכן טענה של פגמים בהליך, אשר אליהן מצטרף, לכאורה, חשש מפני פגיעה קשה ובלתי הפיכה בזכויות חוקתיות של המתלוננת, אשר אינה ניתנת לתיקון במסגרת ערעור על פסק הדין. יתירה מזאת, העתירה מעלה שאלות עקרוניות, בעלות השלכות רחבות טווח, שחוזרות פעמים רבות, ונראה כי קיימת חשיבות לכך שבג"צ יבהיר את הדין בסוגיה.
ד. סעיף 74(א) לחסד"פ מעגן את זכותו של הנאשם לעיין ב"חומר החקירה", ואילו סעיפים 74(ב)-74(ה) לחסד"פ קובעים מנגנון של ביקורת שיפוטית על החלטת התביעה שלא למסור חומר, שלטענת הנאשם הינו "חומר חקירה". לשם הכרעה בשאלה האם מדובר ב"חומר חקירה", מוסמך בית המשפט להורות על העברת החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט. טענתה של המדינה כי בית המשפט אינו מוסמך, מכוח סעיף 74(ד) לחסד"פ, להורות למדינה להעביר לעיונו חומר שאינו בידיה ושהיא סבורה, בתום לב, שאינו רלוונטי לחקירה ולאישום, היא מרחיקת לכת. "חומר חקירה" לצורך סעיף 74 לחסד"פ אינו כולל רק חומר המצוי פיזית בידי רשויות החקירה והתביעה, אלא עשוי לכלול גם חומר המצוי בשליטתם של גורמים אלה במובן הרחב או חומר שצריך על-פי טיבו להימצא בידיהם. העובדה עצמה שהחומר אינו מצוי פיזית בידי גורמי התביעה והחקירה, אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו.
ה. אשר ליחס בין סעיפים 74 ו-108 לחסד"פ - סעיף 108 מורה: "בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין או מיזמת בית המשפט, לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט... אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו". קיומם של הליכים אפשריים נוספים הפתוחים בפני הסניגור, כגון ההליך לפי סעיף 108 לחסד"פ, כמו גם העובדה שהחומר אינו מצוי בידי התביעה, אינם יורדים לשורש סמכותו של בית המשפט, אלא נוגעים לאופן הפעלת שיקול דעתו. טענתה של המדינה הינה כי כאשר מדובר בחומר הנוגע לצנעת הפרט של אדם אחר, כגון עד או מתלונן, קיימת חובה חוקתית לנקוט בהליך לפי סעיף 108 לחסד"פ, ונשללת הסמכות מבית המשפט להחיל את סעיף 74 לחסד"פ. דינה של טענה זו להידחות. המבחן להגדרת "חומר חקירה" הוא רחב וכך גם יש לפרש בהרחבה את סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר שבמחלוקת לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ. אולם, מקום שמדובר בחומר אשר העיון בו טומן בחובו פגיעה בזכויות יסוד של עדים או מתלוננים - ובעיקר הזכויות החוקתיות לפרטיות ולכבוד - יש למצוא את האיזון הראוי בינן לבין זכויות הנאשם למשפט הוגן. כאשר מדובר בכך שביהמ"ש יעיין בחומר שבמחלוקת בהתאם לסמכותו לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ, האיזון נוטה יותר לטובת זכות הנאשם למשפט הוגן, והנטל שמוטל על הסניגור להצביע על הרלוונטיות של החומר וחשיבותו להגנת הנאשם נמוך יותר מאשר ביחס לשאלה האם להעביר את החומר לעיון הנאשם.
ו. החומר שבמחלוקת במקרה דנן - יומניה האישיים של המתלוננת - נוגע במובהק לצנעת הפרט. העיון בהם אף על ידי בית המשפט בלבד, טומן בחובו פגיעה בפרטיותו ובצנעת חייו של בעל היומן. יחד עם זאת, ייתכנו מקרים שיהיה בהם (או בחלק מהם) חומר רלוונטי לאישום או לנאשם או חומר אשר תהיה בו תועלת להגנתו. הפרקטיקה הראויה ביחס ליומנים אישיים של עדים או מתלוננים, הינה ליצור הפרדה ראשונית בין חלקי היומן המתייחסים לנושא האישום או לנאשם, לבין חלקים המתייחסים לחוויות אישיות-פרטיות של בעל היומן, שאין להן נגיעה לאירועים נשוא כתב האישום. במקרה שלפנינו ערכה באת-כוח התביעה הפרדה ראשונית בין חלקי היומן המתייחסים לנושא האישום או לנאשם, לבין חלקים שאין להן נגיעה לאירועים נשוא כתב האישום. העובדה שבאת-כוח התביעה מצאה לנכון לתפוס רק את הדפים שצולמו מתוך המחברת התשיעית, משמשת אינדיקציה לכך שיתר חלקי היומן אינם "חומר חקירה". החלטה זו אף נראית סבירה וראויה על פניה. בית משפט השלום הגיע למסקנה כי בא-כוח המשיב הצליח להראות כי על פני הדברים קיימת אפשרות שתהיה בחומר כולו תועלת להגנת הנאשם. למסקנה זו הגיע לאחר ששמע את טענות בא-כוח המשיב במעמד צד אחד. במסגרת הביקורת
השיפוטית של בג"צ בהליך שלפנינו, אין ביהמ"ש מבקש להמיר את שיקול דעתו של בית המשפט קמא בשיקול דעת של בג"צ. יחד עם זאת, בהליך שבמסגרתו הגיע בית משפט השלום למסקנתו נפל פגם היורד לשורש ההליך ולפיכך דינה של החלטתו להתבטל. אם בחר בית המשפט להפעיל את סמכות העיון הקבועה בסעיף 74(ד) לחסד"פ תוך הטלת החובה על התביעה לתפוס את היומנים, היה מקום להציג בפניה לפני כן את הטעם לכך. אין מדובר כאן בפגם של מה בכך בסדרי הדין, אלא בפגם בעל השלכה ממשית על זכותה החוקתית של המתלוננת לפרטיותה. במצב שנוצר ראוי כי בית המשפט קמא יקיים הליך נוסף במעמד הסניגור והתביעה כדי שיוכל לבחון את טענות שני הצדדים כאחד לעניין הרלוונטיות של היומנים והצורך לסווגם כ"חומר חקירה".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ענר הלמן ואורי כרמל לעותרת, עוה"ד יאיר גולן, וחשין שוחט למשיב, עו"ד גב' פאני כהן למתלוננת. 6.6.05).
ע"א 4005/03 - מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נגד קבוצת עונאללה לייזום והשקעות בע"מ ואח'
*שווי המכירה ושווי הרכישה ב"עיסקת חלופין" במקרקעין לצורך מיסוי מס שבח ומס רכישה, אימתי נקבע השווי לפי "שווי השוק" ואימתי לפי התמורה ששולמה או לפי שווי שנקבע בדיון אחר בהסכם פשרה עם רשויות המס(מחוזי חיפה - עמ"ש 2175/01 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 2.4.00 כרתו המשיבים שני הסכמים לחילופי מקרקעין עם חברת הימנותא, לפיהם התחייבה הימנותא להעביר למשיבים 20 דונם קרקע בנצרת (להלן: קרקע הימנותא) ובתמורה התחייבו המשיבים לשלם לה סכום של 50,000 דולר ולהעביר לה קרקעות בשטח של כ - 50 דונם באזורים שונים בצפון. (להלן: קרקע המשיבים). סמוך לאחר חתימת ההסכם עם הימנותא, התקשרה המשיבה בהסכמים עם צדדים שלישיים ומכרה להם חלק מקרקע הימנותא, תמורת מחיר ממוצע של כ - 105 דולר למ"ר. הימנותא פטורה ממס בגין עסקאות במקרקעין. המשיבים, החייבים במס, הגישו במהלך חודש מאי 2000 שתי הצהרות לרשויות מס שבח: האחת, לצורך קביעת מס הרכישה בגין רכישת קרקע הימנותא; והשנייה לצורך קביעת מס השבח החל על מכירת הקרקע להימנותא. מנהל מס-שבח קבע כי לצורך חישוב מס הרכישה יועמד שווי קרקע הימנותא על 250 דולר למ"ר. המשיבים השיגו על קביעה זו, ולאחר מו"מ, נחתם הסכם פשרה לפיו "שווי העסקאות ליום 2.4.00 יעמוד על סך 140,000 דולר לדונם ברוטו", (140 דולר למ"ר). כמו כן, הוסכם כי שווי העסקאות של מכירת קרקע הימנותא ע"י המשיבים יועמד על 180 דולר למ"ר נטו. קודם למועד שבו נחתם הסכם הפשרה, הוצאה למשיבים שומה זמנית לעניין מס השבח בגין מכירת הקרקע להימנותה. באותה שומה הוערך שוויה של קרקע זו בסך של 1,080 מליון דולר. אולם, בעקבות הסכם הפשרה, תיקן המערער את השומה הזמנית והעמיד את שוויה של קרקע המשיבים לצורך חישוב מס השבח, על סך 2.8 מיליון דולר, בהתאמה לשווי שנקבע לקרקע הימנותא במסגרת הסכם הפשרה.
ב. המשיבים הגישו השגה על השומה המתוקנת בה טענו כי יש לקבוע את שווי המכירה של קרקע המשיבים על פי הערכת השמאי הממשלתי, הערכה שהיתה, לדבריהם, הבסיס להתקשרות בין המשיבים לבין הימנותא. בהחלטת המערער נדחתה ההשגה. על החלטה זו ערערו המשיבים בפני ועדת הערר, וזו קיבלה את הערר וקבעה כי עיסקת החליפין לא כללה תמורה מוסכמת עבור קרקע המשיבים, ועל כן, יש להעמיד את שווי המכירה על שווי השוק של כל אחת מהקרקעות המוחלפות בעת עריכת עיסקת החליפין. בהתאם לכך, העמידה ועדת הערר את שווי המכירה של קרקע המשיבים על סך של 1.95 מיליון דולר. הוועדה הייתה ערה לכך שעל פי קביעתה נוצרה אי-התאמה בין שווי המכירה
של קרקע המשיבים (1.95 מליון דולר) ובין שווי הרכישה של קרקע הימנותא, כפי שנקבע בהסכם הפשרה (2.8 מליון דולר), כאשר למעשה מדובר בחליפין של אותם קרקעות, ואולם לגישתה אין כל מניעה לכך שבעיסקת חליפין במקרקעין ייקבע שווי שונה לכל אחת מן הקרקעות המוחלפות. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. חוק מיסוי מקרקעין קובע כי שוויה של הזכות במקרקעין הוא שווי השוק שלה, אלא אם ניתנה עבורה תמורה שונה במסגרת עיסקה שנערכה בכתב ותמורה זו נקבעה בתום לב ובלא שהושפעה מיחסים מיוחדים בין הצדדים, שאז ייקבע השווי על פי התמורה המוסכמת. בעסקאות חליפין, התמורה המוסכמת הינה, מטבע הדברים, בקרקע. במקרה שלפנינו רכשו המשיבים את קרקע הימנותא ו"שילמו" תמורתה בקרקע המשיבים ועוד סך השווה ל-50,000 דולר. שוויה של קרקע הימנותא חסר 50,000 דולר הוא, איפוא, התמורה המוסכמת שנתקבלה עבור קרקע המשיבים.
ד. המשיבים טוענים כי התקיימו במקרה זה "יחסים מיוחדים" שהקרינו על העסקה משום שהימנותא היתה מעוניינת בקרקע המשיבים לצורך הרחבת הישובים הסמוכים אליה ואינטרס זה הוא שהוביל אותה להתקשרות בעיסקת החליפין. לכן, כך הטענה, אין להיזקק לתמורה המוסכמת. טענה זו יש לדחות. כאשר התמורה המוסכמת נובעת מטעמים הקשורים בטיב הנכס ולא מייחסים מיוחדים בין הצדדים, כגון יחסי קירבה או יחסים הנובעים מזהות הצדדים לעסקה וממאפיינים המייחדים אותם, כי אז אין מדובר ב"יחסים מיוחדים" השוללים את האפשרות לביסוס השומה על התמורה המוסכמת.
ה. משנקבע כי בעיסקת חליפין יש תמורה מוסכמת וכי אין מדובר כאן ביחסים מיוחדים, נותר לדון בשאלה מה שוויה של קרקע הימנותא. לצורך קביעת שווי זה עומדות שתי אפשרויות: אחת, שווי השוק של קרקע הימנותא; השנייה, אימוץ השווי שנקבע לקרקע זו בהסכם הפשרה, במסגרת שומת מס הרכישה החל על המשיבים. צודק המערער בגישתו כי ראוי שתתקיים זהות בין שווי המכירה של הקרקע האחת, ובין שווי הרכישה של הקרקע האחרת, הניתנת תמורתה. אלמלא הסכם הפשרה, היו, איפוא, הן שווי המכירה של קרקע המשיבים והן שווי הרכישה של קרקע הימנותא נקבעים על פי שווי השוק של קרקע הימנותא חסר 50,000 דולר. האם תוצאה זו משתנה נוכח הסכם הפשרה שנחתם - אין לקבל את טענת המערער כי שווי הרכישה של קרקע הימנותא כפי שנקבע בהסכם הפשרה, מהווה ראיה מכרעת לעניין שווי השוק של קרקע זו בעת שנערכה עיסקת החליפין. הנסיבות שבהן נערכים הסכמי פשרה בין רשויות המס ובין נישומים עשויות להיות שונות ומגוונות. על כן, שוויים של נכסים הנקבע בהסכמים כאלה, אינו מהווה בהכרח ראיה מכרעת באשר לשווי השוק שלהם. מסקנה זו יפה ביתר שאת במקרה שלפנינו משום שבהסכם הפשרה נקבעו לקרקע הימנותא שני סכומי שווי שונים, בנקודת זמן זהה כמעט: האחד - 140 דולר למ"ר - נקבע כשווייה של קרקע זו לצורך מס הרכישה, והשני - 180 דולר למ"ר - נקבע כשווי המכירה של חלקים מקרקע זו לצורך מס-שבח בגין עסקאות מכר שביצעה המשיבה עם צדדים שלישיים. כמו כן, בעסקאות המכר אותן ביצעה המשיבה סמוך לאחר עיסקת החליפין, נמכרו בפועל חלקים מקרקע הימנותא במחיר ממוצע של כ-105 דולר למ"ר, מחיר הנמוך באופן משמעותי משווי הרכישה שנקבע בהסכם הפשרה. לפיכך, הדיון יוחזר לועדת הערר על מנת שתקבע את שווי המכירה של קרקע המשיבים לפי שווי השוק של קרקע הימנותא במועד עיסקת החליפין. (בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יריב אבן חיים למערער, עו"ד אהוד בר-עם למשיבים. 5.6.05).
בג"צ 5371/02 + 7428/01 - איגוד לשכות המסחר בישראל ואיזוטופ בע"מ נגד שרת התעשייה והמסחר ומכון התקנים הישראלי
*הפגיעה בחופש העיסוק, בכך שהרשויות מתנות רשיונות יבוא טובין באישורי תקן של מכון התקנים, שהוא תאגיד סטטוטורי, ואינה מסתפקת באישורי תקן של מעבדות בדיקה מוסמכות אחרות, עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה הקבוע בחוק יסוד: חופש העיסוק(העתירות נדחו).
א. עניינן של העתירות בבקשת העותרים, כי יתוקן צו הייבוא החופשי, כך שמתן אישורי תקן לעמידתם של טובין מיובאים בתקן ישראלי רשמי, ייעשה לא רק על-ידי מכון התקנים הישראלי, כפי שהדבר נעשה כיום, אלא גם על-ידי מעבדות בדיקה מוסמכות ומאושרות נוספות. העתירות נדחו.
ב. אישור ההתאמה לתקן הטובין המיובאים נדרש על-מנת להבטיח שמירה על בריאות הציבור, בטיחותו, הגנה על איכות הסביבה והספקת מידע. מתן אישור ההתאמה לתקן, מצריך מכלול של בדיקות, מיונים ומערך פיקוח ובקרה, אשר אותם עורך כיום מכון התקנים לעניין טובין מיובאים. ועדה ציבורית מקצועית שמינה השר המליצה להשאיר בידי מכון התקנים את ביצוע בדיקות ההתאמה לתקן של טובין מיובאים. הוועדה קבעה במפורש, כי היא אינה ממליצה לאפשר ל"מעבדות מאושרות", הפועלות מכוח סעיף 12 לחוק התקנים, לבצע בדיקות התאמה לתקן של טובין מיובאים. העותרים טוענים כי אילו התאפשרו בדיקות התאמה לתקן במעבדות מאושרות נוספות, היתה נוצרת תחרות בתחום זה, אשר היתה מובילה להתייעלות הבדיקות ולהוזלת מחיריהן. דינה של טענה זו להידחות. ראשית, כל תחומי הבדיקות דורשים התמקצעות ומומחיות, רכישת מכשור מיוחד והכשרת כוח אדם, אשר כרוכים ומחייבים השקעת משאבים רבים; שנית, הפרטת בדיקות היבוא עלולה ליצור תופעה לא רצויה, במובן זה, שיבואנים ינסו לאתר את המעבדה המחמירה פחות; שלישית, מכון התקנים, אשר הינו תאגיד סטטוטורי, פועל ללא מטרות רווח. הכנסות עודפות משמשות לרכישת ציוד ולהרחבת הפעילות. לעומת מעבדות פרטיות, אשר באופן לגיטימי מטרתן העיקרית הינה מקסום רווחים, ומטרה זו עלולה להתנגש, בנסיבות מסויימות, עם הדרישה ליתן מקצועיות ובטיחות ברמה הגבוהה ביותר; רביעית, קיים קושי לפקח על מעבדות פרטיות, אשר עליהן לא מוטלים חיובים כשל אלה המוטלים על תאגיד סטטוטורי.
ג. בעתירתם מתייחסים העותרים לחוק יסוד: חופש העיסוק, וטוענים, כי אי פתיחת שוק המעבדות לתחרות תגרום לפגיעה בחופש העיסוק של המעבדות המאושרות, הפרטיות. ברם, פגיעה זו עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה הקבועה בחוק יסוד: חופש העיסוק, ואף לא נפלו בה פגמים המצדיקים התערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ג'ובראן, עדיאל. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד רענן הר זהב ודוד רבל לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן למדינה, עוה"ד יורם סמואל וגב' רונית אייל שדה למכון התקנים. 9.6.05).
ע.פ. 2525/05 - רפיק זיינלוב נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 2525/05 - הגדרתה של דחיית בקשה להארכת מועד בערעור פלילי, כפס"ד פלילי ולא כ"החלטה אחרת", נועדה לאפשר לנאשם בפלילים לערער על ההחלטה למרות שלא מדובר מבחינה פורמלית ב"פסק דין", אך אין בכך כדי לחייב דיון ב"ערעור" זה בהרכב של שלושה שופטים. *שיקול הדעת של(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע ביום 18.4.02 בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה, ובית המשפט לתעבורה גזר עליו, בין היתר, עונש מאסר על תנאי של 6 חודשים. כעבור כמעט 3 שנים ביקש המערער להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. במצורף לערעור הגיש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. הנימוק המרכזי לבקשה היה כי רק לאחרונה נודע לו כי הוא נדון למאסר על תנאי, משום שבמועד הדיון לא הבין את השפה העברית ולא נכח בדיון מתורגמן. עורך דין אמנם ייצג
את המערער בדיון, אך המערער הכיר אותו רק ביום הדיון, ולטענתו, עורך הדין לא הסביר לו שנדון גם למאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד. על דחיית הבקשה להארכת מועד הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון, וביקש שהדיון בערעור יתקיים בפני הרכב של שלושה שופטים. לטענתו, הסמכות לדון בערעורו נתונה להרכב של שלושה, וזאת בהתבסס על רע"פ 8274/99 (פד"י נ"ד (1) 433 - להלן: עניין חילף) המגדיר ערעור על החלטה בעניין הארכת מועד בערעור פלילי כערעור על פסק דין. עמדת המשיבה היא שהסמכות לדון בתיק זה מסורה לדן יחיד. הוחלט כי הסמכות לדין בנושא היא לדן יחיד וכי יש לדחות את הערעור.
ב. עד לפס"ד חילף, ההלכה הנוהגת היתה כי לא ניתן כלל לערער על החלטות בעניין הארכת מועד בדיון פלילי. שכן, אפשרות הערעור בפלילים קיימת, לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט, רק על "פסק דין", ולא על "החלטות אחרות", והתייחסו אל החלטה בעניין הארכת מועד כאל "החלטה אחרת". בעניין חילף נפסק כי החלטה בעניין הארכת מועד בפס"ד פלילי, היא בגדר פסק דין, וקיימת לגביה זכות ערעור. מכאן מבקש המערער להסיק כי רק הרכב של שלושה שופטים מוסמך לדון בערעורו. אכן, אחרי פס"ד חילף, נראה כי יש לסווג החלטות כאמור כפסקי דין. ברם, הטעם להלכת חילף היה לפתוח פתח לנאשם בפלילים לערער גם כשלא מדובר מבחינה פורמאלית ב"פסק דין", אך אין הצדקה ללכת צעד נוסף ולקבוע כי "הערעור" - שהזכות להגישו אינה מפורשת בחוק - צריך להישמע בפני הרכב של שלושה שופטים.
ג. אשר לערעור לגופו - הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי נקבעה בסעיף 201 לחסד"פ. להבדיל מהדין בהליכים אזרחיים, שיקול הדעת של בית המשפט אינו מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים דווקא. בענייננו, חלפו כמעט שלוש שנים ממועד מתן גזר הדין ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מועד. המערער טוען כי לא ידע שנגזר עליו עונש מאסר על תנאי. ברם, מי שהורשע בפלילים, סביר שיתעניין בעונש שהוטל עליו. גזר הדין נמסר למערער, והוא יכול היה וצריך היה להביאו בפני מי שהיה יכול לתרגמו לשפתו. משלא טרח לעשות זאת, אין לו להלין אלא על עצמו. גם העובדה כי במשפט היה המערער מיוצג מהווה שיקול חשוב נגד קבלת הבקשה. באשר לסיכויי הערעור - המערער אינו מעלה כל טענה מהותית נגד חומרת העונש שהוטל עליו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.6.05).
בג"צ 9910/04 - בית יצחק שער חפר... בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דחיית עתירה להחיל "הוראת מעבר" להכרה בעיסקאות שנערכו עם המינהל ע"י ישובים חקלאיים, כאשר העותרת לא עמדה במועדים שנקבעו בהוראת המעבר לצורך הכרה בעיסקאות אלה, ודחיית טענה של קיום "אינטרס ההסתמכות" בנדון(העתירה נדחתה).
א. מועצת מקרקעי ישראל קיבלה בשעתו החלטה, (החלטה 737), שנועדה לאפשר הרחבה של יישובים חלקאים למגורים. על פי ההחלטה ניתנה לאגודה השיתופית של העותרת אפשרות להמליץ בפני המינהל על מועמדים לרכישת מגרשים בהרחבה. למתיישבים החדשים הוענקה הנחה משמעותית בדמי החכירה. החלטה 737 ושתי החלטות נוספות של מועצת מקרקעי ישראל (החלטות 717 ו-727) העוסקות בשינוי ייעודן של קרקעות חקלאיות של המדינה, אשר הוחכרו ליישובים חקלאיים, בוטלו בפסק דינו של בג"ץ (להלן: בג"ץ הקשת- בג"צ 244/00 - פד"י נ"ו (6) 25) מיום 29.8.02. בפסק הדין נקבע כי בהתחשב בכך ששלוש ההחלטות נוגעות לעסקאות רבות וכן בכך שהשלכותיהן הכלכליות והחברתיות הן מרחיקות לכת, ייקבעו על ידי מועצת מקרקעי ישראל הוראות מעבר אשר לפיהן יוחלט אלו עסקאות לא יוכלו לצאת אל הפועל בשל בטלות ההחלטות, ואלו עסקאות יוכלו להגיע לכלל מימוש. בעקבות פסק הדין נתקבלה החלטת מועצת מקרקעי ישראל 972, אשר קבעה הוראות מעבר. הוראות המעבר לגבי החלטה 737 קובעות כי
"החלטה 737 תוסיף לחול על יישובים אם עד ליום 15.11.01 התקיים בהם אחד מאלה: 1. קיימת תכנית מאושרת ותקפה וכן החלו עבודות התשתית והפיתוח, והחלה הפניית מועמדים...". התכנית שהפקיד המושב אושרה למתן תוקף רק ביום 3.2.02, לפיכך סירב המינהל להחיל עליו את החלטה 737. העתירה נדחתה.
ב. בעתירה קודמת לבג"צ בעניין הוראות המעבר נקבע כי יתכנו מקרים מיוחדים שלא קיבלו מענה מספק בהוראות המעבר, ויתכן שתהיה הצדקה לסטות בהם מהוראות המעבר. בית המשפט ציין כי הצדקה לחרוג מהוראות המעבר עשוייה להיות מקרים בהם אישור התכנית עוכב מנימוקים התלויים במינהל. השאלה היא האם עניינו של העותר הוא בגדר אותם מקרים מיוחדים. בבדיקת כל הנתונים הנוגעים לטענת השתהות הטיפול של המינהל ומנגד הטיפול של העותרת בנושא, התשובה היא שלילית. הליכי תכנון הם בדרך כלל הליכים מורכבים וממושכים ואינם נמדדים בשבועות ספורים, נוכח הסרבול התכנוני והבירוקרטי הכרוך בהם. כך גם בענין שלפנינו, שהיה כרוך בו החידוש של השינוי התכנוני של מושב שהוא אגודה חקלאית. הטיפול בתכנון התמשך מטעמים שונים על פני שנים.
ג. עוד יש להביא בחשבון כי אינטרס ההסתמכות שהוכר בהוראות המעבר מתייחס לעסקאות שכבר קודמו עד כדי מחוייבות לאינטרס של מועמדים - מתיישבים - שהסתמכו על תכנית מאושרת. בנסיבות ענייננו אין להעניק משקל רב להגשת רשימות המועמדים המומלצים של המושב למינהל. מתקבל הרושם שהגשת הרשימות היתה חלק מהמרוץ לקראת המועד בו צו הביניים עמד להיכנס לתוקפו - יומיים לאחר הגשת הרשימות. עצם המשמעויות הכלכליות של החלת הוראת המעבר על המושב ככל שהן פוגעניות, אינן עולות כדי פגיעה באינטרס הסתמכות מוגן. לכל היותר, ניתן לקבוע כי היתה למושב ציפיה שאינה מוגנת בדין. למול אינטרס ההסתמכות הנטען, עומדת המגמה לצמצם את תחולתה של החלטה 737 אשר אינה עומדת במבחן הסבירות ופוגעת בהקצאה שויונית של משאבי הציבור.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד עמירם עדיני לעותר, עו"ד גב' עינב גולומב למשיב. 1.6.05).
בג"צ 6091/04 - עו"ד יראון פסטינגר ואח' נגד עו"ד שלמה כהן ראש לשכת עורכי הדין ואח'
* בג"צ 6091/04 - דחיית עתירתה של סיעת אופיזיציה בלשכת עוה"ד, כי יושבי ראש ועדות מקצועיות של הלשכה יתמנו תוך שיתוף פעולה עם סיעות האופוזיציה. *החובה המוטלת על ראש לשכת עורכי הדין להעלות לסדר היום בישיבות הוועד המרכזי נושאים שהעלתם נדרשה ע"י שליש מחברי הווע(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותרים הינם אנשי "הרשימה להצלת המקצוע" אשר מאיישת כיום, בעקבות הבחירות שנערכו במחציתה של שנת 2003, שמונ?ה מתוך עשרים ושמונה המושבים במועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין. חברי המועצה הארצית בוחרים 16 מתוך 17 החברים בוועד המרכזי, הוא הגוף הביצועי של לשכת עורכי-הדין. החבר הנוסף הוא ראש הלשכה, אשר מכהן גם כיושב-ראש הוועד המרכזי. הוועד המרכזי משקף בדרך כלל את יחסי הכוחות הפוליטיים בלשכה. הסמכות לנהל את ישיבות הוועד המרכזי ולקבוע את סדר הנושאים לדיון מסורה בחוק ליושב-הראש, אך לפי דרישת שליש מחברי הוועד, חייב היו"ר לכלול נושא שהם מציעים ברשימת הנושאים לדיון בישיבה הקרובה של הוועד. כאשר אין אפשרות במסגרת הזמן לדון בכל הנושאים שהוצעו, מחליט היו"ר לדרג את הנושאים על פי עדיפותם ודחיפותם. התוצאה היא, פעמים רבות, כי נושא הקבוע לסדר היום אינו נדון כלל בשל אילוצי הזמן. לצדו של הוועד המרכזי פועלות למעלה ממאה ועדות מקצועיות. מי שהוא בעל השליטה בוועד המרכזי אוחז בידיו גם מידה
של השפעה על התנהלותן האדמיניסטרטיבית של הוועדות המקצועיות. העותרים מלינים על כי נושאים הקרובים ללבם נדונים אך לעתים רחוקות. הם מבקשים כי בג"צ יורה על קיומם של הליכי מינוי חדשים לנשיאויות הוועדות, בגדרם ישתתפו כל סיעות הוועד המרכזי בגיבושן של רשימות המועמדים; ויחייב יישומו של הסדר, המבטיח לכל הסיעות ייצוג בגופי המשנה שלצד הוועד המרכזי. עוד מתבקש ביהמ"ש להורות ליו"ר הוועד המרכזי לקיים את ישיבות הוועד לפחות אחת לשבוע, ולדון בכל הנושאים שהעלו העותרים עד כה. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. כבר בשנת 1997 הוגשה לבג"צ עתירתם של שלושה חברים בוועד המרכזי דאז, אשר נמנו על האופוזיציה, בה טענו, בין השאר, כי ראש הלשכה מסרב להעלות על סדר יומו של הוועד נושאים בהם ביקשו לדון. ביהמ"ש קיבל את העתירה, וקבע כי "סמכותו של ראש הלשכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, אין בה כדי לשלול - מיניה וביה - זכות שאפשר קונה חבר ועד יחיד להשפיע בדרך זו או אחרת על קביעת סדר היום". ועוד נקבע, כי לא די בכלילתם הסתמית של נושאים ברשימת הנושאים שעל סדר היום. באותו ענין חייב ביהמ"ש את מוסדות הלשכה, בצו מוחלט, להתקין נוהל חדש בו יעוגן כוחם של חברי הוועד, שאינם נמנים עם מחנה הרוב, לקחת חלק בקביעת סדר היום. עותר מס' 1 שם נעשה בינתיים לראש לשכת עוה"ד, והוא משיב 1 בעתירה שבפנינו. חברים שנמנו אז עם מחנה הרוב, ובהם חלק מן העותרים דנן, חובשים כיום את ספסלי האופוזיציה. עד היום לא התקינו מוסדות הלשכה נוהל מתוקן. על כן, על מוסדותיה של לשכת עורכי-הדין לערוך נוהל המסדיר את אופן העלאתם של נושאים על סדר יומו של הוועד המרכזי והדיון בהם. בעניין זה אין צורך לשוב ולעשות צו מוחלט, שכן ציוויו של בג"צ כפי שנפסק בעבר שריר וקיים.
ג. אשר לייצוג המיעוט בגופים הפועלים לצד הוועד המרכזי - המטרה לשמה נדרש שיתופם של גורמי המיעוט בוועדות, תכליתה היא מתן אפשרות ממשית בידי המיעוט לבטא את דעותיו ולהשפיע כמיטב כוחו על הנעשה באותן מסגרות משנה. העותרים לא הראו מה מגבלה מוטלת על כושרם להשמיע קול בוועדות המקצועיות בשל אי שיתופם בקביעתם של חברי הנשיאות, או בשל אי-שילובם כחברים בצוותי העבודה האחרים. מידת התועלת בקביעתם של המינויים לנשיאויות על-פי מפתח סיעתי - תוצאה בלתי נמנעת של הסעד המבוקש - קטנה מן הנזק הרב הכרוך בהכנסתו של מאבק פוליטי בוועדות המקצועיות של לשכת עוה"ד. על כן, יש לדחות את העתירה לעניין מינויים של ראשי וועדות.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד זכי כמאל לעותרים, עוה"ד בועז בן צור ועודד נשר למשיבים. 2.6.05).
בג"צ 6975/04 - המועצה האזורית חוף עזה ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*הענקת הטבות כספיות לישובים בעוטף רצועת עזה, ולא לישובים בתוך הרצועה, אינה מהווה הפלייה, שכן ההטבות נועדו לעודד את תושבי "עוטף עזה" להמשיך ולהתגורר בישוביהם, לעומת הישובים בתוך הרצועה שהוחלט לפנותם בתכנית ההתנתקות(העתירה נדחתה).
א. בעקבות התרבות התקפות הטילים על הישובים הישראליים הממוקמים בתחומי המדינה בסמיכות לרצועת עזה, ובראשם העיר שדרות, החליטה הממשלה ביום 1.5.03 על הענקת הטבות כספיות שונות לאזור "שדרות-רבתי" (החלטה 228). ביום 4.7.2004 קיבלה הממשלה החלטה נוספת (החלטה 2173), שעניינה: "סיוע לישובים בעוטף רצועת עזה לשנים 2004-2006". ההחלטה חלה על 44 ישובים באזור "עוטף רצועת עזה". טרם קבלת ההחלטה פנה שר הרווחה דאז, לראש הממשלה וליועץ המשפטי לממשלה, וביקש כי ההטבות יוענקו גם לישובים הישראליים הממוקמים בתוך רצועת עזה. היועץ המשפטי לממשלה, השיב כי: "הדינים והכללים החלים באזור חבל עזה, לרבות לעניין הטבות למתיישבים, שונים מאלו הנהוגים בתחום מדינת ישראל, וממילא לא ניתן לערוך
השוואה טכנית בין הטבות והסדרים הנהוגים בשני המקומות". עמדתו זו של היועץ המשפטי לממשלה סיפקה את הממשלה. עוד קודם לקבלת ההחלטה, החליטה הממשלה על "תכנית ההתנתקות". בעתירתם מבקשים העותרים להרחיב את תחומה של החלטה 2173, כך שהיא תחול גם על ישובי העותרת. העתירה נדחתה.
ב. עניינה של עתירה זו הוא, בעיקרון השוויון. העותרים טוענים שישובי העותרת שווים, בכל היבט רלוונטי (איום בטחוני, מרחק מן הרצועה, מצב כלכלי), לישובי "עוטף רצועת עזה". תשובתו המקורית של היועץ המשפטי לממשלה לטענה זו התבססה על אופיים השונה של הדינים החלים משני עברי גדר המערכת. העותרים חולקים על הרלוונטיות של קריטריון זה לנושא הקצאת ההטבות הכלכליות. אין צורך להכריע בטענה זו, שכן עלה בידי המדינה להראות כי קיים קריטריון מבחין אחר, הנעוץ בקיומה של תכנית ההתנתקות. המשיבים מסבירים כי ההטבות שנקבעו בהחלטת הממשלה 2173 נועדו לעודד את תושבי "עוטף עזה" להמשיך ולהתגורר בישוביהם, לעומת ישובי העותרת, שבעת קבלת ההחלטה הנדונה כבר היתה לממשלה כוונה לפנותם. שיקול זה הוא שיקול סביר שהממשלה רשאית לשקול אותו.
(בפני השופטות: בייניש, ארבל, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד איתן אדר לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 6.6.05).
בג"צ 5283/05 - ח"כ הרב יצחק לוי ואח' נגד משרד החינוך ואח'
* בג"צ 5283/05 - דחיית עתירה לאפשר לנערות שנעצרו בהפגנות נגד ההתנתקות להבחן בבחינות הבגרות בתאי המעצר, הן משום שהעתירה הוגשה בשיהוי, הן משום שהנערות יכולות להשתחרר בערובה אם ירצו בכך, והן משום שהעותרות לא ביססו את הטענה המשפטית העקרונית כי עציר זכאי להבחן(העתירה נדחתה).
א. העותרות הן נערות שנעצרו ביום 18.5.2005, או בסמוך לכך, בעת שהשתתפו בהפגנה אלימה נגד יישום תכנית ההתנתקות. הן סירבו למסור את שמותיהן או פרטים מזהים אחרים על עצמן, ובנסיבות אלו הורה בית-המשפט לנוער, על מעצרן עד תום ההליכים. בית-המשפט קבע כי העותרות תוכלנה להשתחרר לחלופת-מעצר בתנאים מסויימים. העותרות סירבו לקיים את תנאי חלופת המעצר ואף הוריהן לא התייצבו בבית-המשפט כדי להפקיד את הערבות שנקבעה. ביום 1.6.2005 - כחמישה עשר יום לאחר מעצרן של העותרות - פנה ראש אולפנת "צביה רבבה", בה לומדות העותרות, אל מנהלת אגף בחינות במשרד החינוך, וביקש כי יותר לעותרות להיבחן בין כותלי בית-המעצר בבחינת בגרות במתמטיקה שנועדה להיערך למחרת אותו יום. הבקשה נדחתה בנימוק כי "ע"פ ההנחיות אין מתבצעות בחינות בגרות בבית-המעצר". העותרים פנו בעתירה כי יותן לעותרות להיבחן בבחינת הבגרות במתמטיקה. העתירה נדחתה.
ב. ראשית, הגשת העתירה - כמוה כפניית העותרות אל משרד החינוך - לוקה בשיהוי ניכר המצדיק את דחייתה אך מטעם זה בלבד. כמו כן, די היה בחלופת-המעצר שהעמיד בית-המשפט לעותרות, שאיפשרה כדי להשתחרר מן המעצר ולהיבחן בבחינת הבגרות. בנסיבות אלו, העותרות יכולות היו - לו אך רצו בכך - להיבחן בבחינת הבגרות מחוץ לכותלי הכלא, ואין להן להלין אלא על עצמן בלבד. טעם נוסף שהיטה את הכף כנגד העותרות, נעוץ בעובדה שבחינת הבגרות במתמטיקה שנועדה להתקיים ביום 2.6.2005, היתה בחינה ב"מועד א'" בלבד. ביום 15.7.2005 אמורה להתקיים בחינה נוספת - "מועד ב'" - בה תוכלנה העותרות להיבחן. עצם קיומו של מועד ב' יש בו כדי להקל על העותרות באורח ניכר.
ג. דין העתירה להידחות גם מן הטעם שהעותרים לא ייסדו את עתירתם על יסודות משפטיים ואף לא ביססו את הטענה המשפטית העקרונית כי עציר זכאי להיבחן בהיותו במעצר. מדובר בשאלה משפטית עקרונית הדורשת בחינה ודיון על היבטיה השונים, תוך נתינת הדעת לפסיקת-עבר של בית-המשפט ביחס לקיום מיבחנים לאסירים ואסירות
בין כותלי בית-הכלא. העותרים לא עמדו בנטל לקיומו של דיון משפטי עקרוני שכזה ולא הציגו כל טיעון משפטי שיתמוך בעתירתם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' פרוקצ'יה, גב' גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עוה"ד גלעד שירמן וגב' רננה קידר למשיבים. 7.6.05).
ע.א. 10892/02 - נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נגד מרדכי זיסר ואח'
*אימתי יש לראות בצד לדיון "חליף" למי שחתם הסכם בוררות, לצורך החלת סעיף הבוררות על החליף (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור זה, היא האם ניתן לראות במשיבים חליפיהם של צדדים החתומים על הסכם בוררות, חליפים החייבים לקיימו, חרף העובדה כי המשיבים עצמם אינם צד להסכם זה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים, כי התביעה שהוגשה נגדם ע"י המבקשים כפופה להסכם בוררות שנחתם בעיסקה מקורית שבין המבקשים לגופים אחרים, הורה על עיכוב ההליכים בתובענה, והפנה את הצדדים לבוררות. לטענת המערערים אין לראות במשיבים חליפים של החתומים על הסכמי הבוררות עליהם חתמו המערערים, ושמכוחם עוכבו ההליכים בתובענה. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
בבדיקת כל החומר של ההסכמים הראשוניים והשתלשלות העניינים עולה כי אין לראות בזיסר ובסמוכה (המשיבים) חליפים לבעלי המניות בחברות החתומות על הסכם הכולל סעיף בוררות. זאת, הן על פי הגדרת המושג חליף והן על פי כוונת הצדדים כפי שבאה היא לידי ביטוי ברור בהסכמי רכישת מניות שנערכו בין הצדדים. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש שעיכב את הדיון בתובענה עקב קיומו של הסכם בוררות.
(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד י. נחושתן וע. יובל למערערים, עוה"ד י. בנקל וז. ברזילי למשיבים. 6.6.05).
בג"צ 1081/05 + 11447/04 - המוקד להגנת הפרט... ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דחיית עתירה לפתוח בחקירת תלונות של עצורים במחנה צבאי סודי על תנאי הכליאה והחקירה, לאחר שהרשויות, כולל היועהמ"ש, החליטו שאין מקום לבדיקה נוספת על זו שכבר נעשתה (העתירות נדחו).
המתלוננים נעצרו והובאו למתקן הנמצא במחנה צבאי סודי במרכז הארץ. המתלונן 1 הוחזק במתקן כחודש ימים (עד יום 24.2.2003), ובסיום חקירתו נשפט בגין סיוע למבוקש וריצה שנה וחצי במאסר; המתלונן 2 שהה במתקן כשלושה חודשים ובסיום חקירתו נשפט בגין החזקת נשק וריצה שנה וחצי במאסר. בעתירות הועלו מספר טענות ביחס לתנאי הכליאה והחקירה של שני המתלוננים. נטען שהופעלה סמכות חקירה על ידי גורמים שאינם חוקרי משטרה או שירות הביטחון הכללי וכיו"ב. עניינן של העתירות בתקיפת שיקול דעתם של המשיבים בהחלטתם לא לפתוח בחקירה פלילית בעקבות תלונותיהם של העותרים. העתירות נדחו.
הליך קבלת ההחלטה אצל המשיבים, שלא לפתוח בחקירה פלילית, היה תקין. החלטתם התקבלה לאחר בדיקה שערכו בנושא, והיא מעוגנת בתשתית העובדתית שנאספה. העותרים תוקפים גם את היקף הבדיקה המקדמית שעשו המשיבים בכדי לבסס את החלטתם. אכן, קשה לקבוע קריטריונים להיקף וטיב הבדיקה. יסודיות הבדיקה תיגזר משיקולים שונים המשתנים בנסיבותיו של כל מקרה. במקרה דנן, היקף וטיב הבדיקה, כמפורט בתגובת המשיבים, היו סבירים. תגובתה המפורטת של המשיבה אף מייתרת את דרישת העותרים לפרסום ממצאי התחקיר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד יוסף וולפסון וגיל גן-מור לעותרים, עוה"ד גב' ענר הלמן וגלעד שירמן למשיבים. 14.6.05).