תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 10

ע.פ. 8125/04 - אליהו שמאילוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות חבלה, איומים וסחיטה, תוך דחיית טענת אליבי, וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 368/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, תושב חיפה בן 50, הואשם בכך כי סחט דרך קבע מאדם בשם חנוכה שמאילוב (להלן - חנוכה), תוך השמעת איומים כלפיו, חלק מקצבתו מהביטוח הלאומי. המערער פעל באופן דומה כלפי אדם אחר בשם יעקב אפריאמוב (להלן - אפריאמוב). ביום 30.4.03 הגיע המערער לתחנת אוטובוס בקרית ים, אשר שימשה כמקום מפגש קבוע לבני העדה הקווקזית. באותה עת שהו שם כמה מבני העדה, וביניהם חנוכה. המערער התקרב לחנוכה וביקש ממנו כסף. חנוכה סירב. או אז הוציא המערער סכין, דקר את חנוכה מספר דקירות בבטן ובירך. במשפטו העלה המערער טענת אליבי וטענה זו נדחתה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות חבלה חמורה, סחיטה ואיומים וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. חנוכה זיהה את המערער בוודאות כאדם אשר דקר אותו, כבר עם מסירת ההודעה הראשונה לאחר שנדקר. על גירסתו זו חזר פעמים מספר, מבלי שנתגלו בה סתירות או פרכות. טענת המערער לפיה הוא קורבן של עלילה וכי חנוכה ואפראימוב מנסים להפלילו, הנה טענה בעלמא. כן זוהה על ידי עד נוסף. באשר לאליבי הרי זה הופרך בראיות שונות ולנוכח סתירות בדברי המערער. לפיכך בדין הורשע המערער.
ג. אשר לערעור על העונש - אכן, למערער אין הרשעות קודמות, אולם לא ניתן להתעלם מחומרת המעשים שביצע כלפי אפראימוב וחנוכה. המערער נהג לסחוט באיומים את כספי הקצבה, ומשלא הועילו האיומים, לא בחל המערער באלימות קשה ודקר את חנוכה. מעשים אלה מחייבים תגובה עונשית הולמת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' חיות. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד סימי פלג קימלוב ואיגור גלידר למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 18.7.05).

ע.פ. 10712/04 - אריק ביררוב נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירה של חבלה חמורה ע"י דקירות סכין כ"מבצע בצוותא", כאשר לא הוכח שהנאשם ידע כי חברו מחזיק בסכין. *הקלה בעונש עקב שינוי סעיף ההרשעה מגרימת חבלה לתקיפה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40197/02 - ערעור על הרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער ואחר (להלן: ביטון) ישבו ברכב בו נהג ביטון ובצאתו מהחניה פגע ברכב אחר בו נהג אחד, רון יעקובוב (להלן: "רון"). כתוצאה מכך התפתחה קטטה ובמהלכה הוכו רון וחברו (להלן: "דימיטרי") ונחבלו. בכתב האישום נגד המערער נטען, כי בשלב כלשהו לפת את צווארו של דימיטרי, ואז שלף ביטון "סכין פרפר" ודקר את דימיטרי פעמיים בחזהו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא חנק את דמיטרי למרות שהמערער באמרתו אישר שחנק אותו. אשר לחלקו של המערער בדקירה ציין ביהמ"ש כי הוא מקבל את הודאתו של המערער כי ידע שכל אחד בשכונה מחזיק סכין ו"די בכך בכדי לבסס את אחריותו הפלילית למעשה הדקירה כמבצע בצוותא לפי סעיף 29 לחוק העונשין". עם הרשעתו גזר ביהמ"ש למערער 4 שנים מאסר מתוכן שנתיים מאסר בפועל. הערעור נתקבל לעניין סעיף ההרשעה ולעניין חומרת העונש.
ב. הסתייגותו של השופט מאמרות המערער, התייחסה להודייתו של האחרון לפיה הוא אחז במתלונן שעה שביטון דקר אותו. מאידך קיבל השופט, את תשובת המערער לפיה בשכונתו "כל אחד מסתובב עם סכין". בחקירתו הנגדית אמר המערער "אני המצאתי את זה". מטבע הדברים, יכול בית המשפט לדחות חלק אחד מתוך אמרת נאשם ולאמץ חלק אחר, ובלבד שהוא מנמק מדוע נהג כך. ביהמ"ש לא הבהיר מדוע אימץ את דבריו של המערער כי ידע שבשכונתו מסתובבים הכול עם סכין, והרי אפשר שגם בעניין
זה לא אמר המערער אמת, מתוך אותם נימוקים שבדה את העובדה שחנק את דמיטרי. נכון להניח לטובת המערער, ולו מחמת הספק, כי לא ידע שביטון נשא עמו סכין באותו לילה. השאלה היא אם גם בנסיבות אלו היה מקום להרשעת המערער בגרימתה של חבלה בכוונה מחמירה, מכוח היותו "מבצע בצוותא". התשובה היא שלילית. לתקיפת המתלוננים לא קדם תכנון. היה זה אירוע ספונטאני שהתפתח בעקבות התאונה אותה גרם ביטון וכאמור, אין הוכחה שהמערער ידע על הסכין שביטון נושא עמו. על כן הרשעתו בעבירה לפי סעיף 329(א) לחוק, המחייבת "כוונה" לגרום לחבלה, היא תוצאה שאינה יכולה לעמוד. מאידך, הוכחה בעניינו של המערער עבירה לפי סעיף 380 בשילוב עם סעיף 382(א) לחוק, ובה יש להרשיעו.
ג. קבלת הערעור לעניין סעיף ההרשעה מחייב גם שינוי בעונש שנגזר למערער. חרף גילו הצעיר, הספיק המערער לצבור הרשעות רבות ומאסרים ממושכים. את עבירת האלימות ביצע הפעם, זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא. עם זאת, יש להקל עמו קמעא, הן מחמת שינוי סעיף ההרשעה, והן משום שמאז החלו ההליכים בעניינו מסתמן מפנה משמעותי בחייו. הוא הצטרף לישיבה לבעלי תשובה בבני-ברק, ויש לעודד אותו להתמיד בניסיון בו החל כדי להיגמל מאורח החיים העברייני. לפיכך עונש המאסר בפועל בו יהיה על המערער לשאת, יועמד על 15 חודשים, בעוד שהמאסר על תנאי יישאר על כנו.

(בפני: השופטים: א. לוי, גב' נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 14.7.05).

בש"פ 4814/05 - מישל ביטאר נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לאסור פרסום שמו של רופא שהואשם בביצוע מעשים מגונים במטופלות שלו במרפאתו(הבקשה נדחתה).

א. המבקש, רופא כירורג - אורתופד, משמש כרופא במרפאת קופת חולים "מכבי" שבמגדל העמק. הוא הואשם בשלוש עבירות של מעשים מגונים כנגד מטופלות במרפאה. עם הגשת כתב האישום ניתן לבקשת המשיבה צו המורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות והאוסר פרסום כל פרט מזהה לגבי המתלוננות. כמו כן, הורה בית המשפט, לבקשת המבקש, על איסור פרסום שמו עד ליום 25.4.05. ביום זה, הגיש המבקש בקשה להארכת תוקפו של הצו. בית משפט השלום דחה את הבקשה וקבע כי לאור עקרון פומביות הדיון והענין הציבורי שיש בפרסום אין לאסור את פרסום שמו של המבקש. בית המשפט ציין כי המבקש ממשיך לבוא במגע עם מטופלים רבים ופרסום שמו יעביר מידע לציבור המטופלים. כמו כן, נקבע כי בפרסום שמו של המבקש יש כדי לעודד הגשת תלונות נוספות נגדו. עררו של המבקש נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. עקרון פומביות הדיון מעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. מעקרון פומביות הדיון נגזר הכלל כי שמו של נאשם במשפט פלילי יהא ניתן לפרסום בפומבי. סטייה מן הכלל תותר רק על יסוד הוראה מפורשת בחוק או החלטת בית משפט על-פי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. הוראת החוק שעליה מבסס המבקש את בקשתו קבועה בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט המורה: "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון...". אשר לטענת המבקש כי פרסום שמו יעמיד אותו ואת בני משפחתו בסכנת חיים - טענותיו של המבקש בנושא זה נטענו בעלמא ולא בוססו כלל ועיקר. אין גם לקבל את טענת המבקש כי המונח "בטחונו של בעל דין" כולל גם את בטחונו הכלכלי.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד משה גלעד למבקש, עו"ד גב' דניאלה ביניש למשיבה. 20.7.05).

ע.א. 6743/03 - תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ נגד פקיד שומה חיפה

*החלטת פקיד שומא שלא להכיר ב"הוצאה" של דמי ניהול ששולמו ע"י חברה מרוויחה לחברת בת שצברה הפסדים, בשל היותה "עיסקה מלאכותית". *נטל ההוכחה והבאת הראיות בערעורי מס(מחוזי חיפה - עמ"ה 240/01 - הערעור נדחה).
א. המערערת הינה חברה פרטית העוסקת בהפעלת תחנת דלק ובהשכרת מבני מסחר בשטח התחנה לעסקים אחרים. מניותיה של החברה מוחזקות בידי י' פריצקר (להלן - פריצקר) ובני משפחתו. פריצקר משמש אף כמנהלה של החברה. בני משפחת פריצקר הינם בעלי מניות בשתי חברות נוספות (להלן: החברות הקשורות). פריצקר משמש גם כמנהלן של החברות הקשורות. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשנות המס 1995-1998, אותן סיימה המערערת עם הכנסות בסכומים שנעו בין כ-2 מיליון ש"ח לכ-3 מיליון ש"ח. בדוחו"ת שהגישה היא דיווחה כי חלק מהכנסות אלה (בין כ-1.75 מיליון ש"ח לכ-2.75 מיליון ש"ח לשנה) הועבר כתשלום דמי ניהול לחברות הקשורות. באותן שנים דיווחו החברות הקשורות עצמן על הפסדים. המשיב לא הכיר בהוצאות אלה וקבע שהמערערת לא הוכיחה, כי הסכומים האמורים אכן שולמו על ידה כדמי ניהול לחברות הקשורות. נימוק מרכזי להחלטתו של המשיב היה, כי הסכומים נרשמו בספרי המערערת רק בדיעבד. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. בשאלת נטל ההוכחה, נקבע, כי באופן כללי נטל השכנוע הוא על הנישום, אלא שסעיף 155 סיפא לפקודת מס הכנסה קובע חזקת תקינות, לפיה, אם פנקסי החשבונות של הנישום לא נפסלו, על פקיד השומה הנטל להצדיק הוצאת שומה בניגוד לאמור בפנקסים. בענייננו נמצאו ספרי החשבונות קבילים ועל כן היה מוטל על פקיד השומה להצדיק את השומה שהוציא. בית משפט קמא קבע כי המשיב עמד בנטל זה. הערעור נדחה.
ב. מנגנון תשלום דמי ניהול, מתייחס למצבים בהם מנהלי חברה בוחרים לטפל בענייניה של החברה דרך תאגיד אחר בו הם משמשים שכירים. אין פסול עקרוני בכך. הבעיה מתעוררת כאשר דמי הניהול מועברים מחברה רווחית לחברה מפסידה. משהועברו לזו האחרונה דמי הניהול, היא תוכל לקזז את הפסדיה מאותם כספים. כיוון שכך, נקבע לא פעם שהעברת דמי ניהול באופן האמור מהווה עיסקה מלאכותית וניתן לפסול אותה, בעיקר כשאין טעם ממשי להעברת דמי הניהול דרך החברות הקשורות, זולת הרצון להפחית את תשלום המס.
ג. המשיב התחיל בהבאת הראיות והוא הצביע על שורה של נתונים עובדתיים אשר תומכים בהחלטתו. בין היתר, העובדה כי הדיווח על מרבית הוצאות הניהול נעשה באופן רטרואקטיבי רק בסוף שנת המס; הסכומים ששולמו בפועל היו גבוהים בהרבה מהסכום שהוסכם עליו בהסכם הניהול; למערערת היו המנגנונים המתאימים על מנת לבצע את שירותי הניהול בכוחות עצמה. בכך עמד המשיב בחובת ההצדקה שהיתה מוטלת עליו. כך חזר הנטל אל המערערת להביא ראיות המוכיחות את קיומן של הוצאות הניהול ולסתור את הטענות שהעלה המשיב. בכך היא לא הצליחה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, גב' חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ד. קצוטי למערערת, עו"ד ג' מיכלין למשיב. 28.7.05).

בש"פ 5405/05 - עמנואל פלד נגד מדינת ישראל

חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחסד"פ. דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה מה מהווה "חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחסד"פ (הבקשה נדחתה).

העורר הואשם כי השיג פרטים אישיים של אנשים ומצוייד בפרטים אלה פנה אליהם בדרישה לשלם חוב בגין שירותים שכביכול ניתנו להם עבור שיחות ארוטיות על ידי חברה שהוא היה בעליה. העורר ביקש כי בית משפט השלום, יורה מכוח סעיף 74 לחסד"פ על קבלת פלטי שיחות יוצאות או נכנסות של המתלוננים בתקופה
הרלוונטית, על מנת להוכיח כי הם התקשרו אליו וקיבלו שירותים מהחברה שבבעלותו. בית משפט השלום, דחה את הבקשה בקבעו כי אין פלטי השיחות מהווים "חומר חקירה" כמשמעו של מונח זה בסעיף 74 לחוק. בית המשפט המחוזי דחה את הערר וציין כי העורר רשאי לעתור לקבל חומר זה בהתאם להוראת סעיף 108 לחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשת העורר נבחנה על ידי שתי ערכאות ואין עומדת עוד לעורר זכות ערר, שכן, סעיף 74(ה) לחוק מקנה זכות ערר חד פעמית על החלטה שניתנה בידי בית משפט לעניין עיון בחומר שנטען כי הוא "חומר חקירה". העורר אינו יכול להישמע בשלב זה בטענה כי הבקשה מוגשת בהתאם לסעיף 108 לחוק, באשר הערכאות הקודמות בחנו את הבקשה בהתאם להוראת סעיף 74 לחוק ואליהן מתייחס הערר הנוכחי. גם לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה. יש טעם בעמדת המדינה לפיה הוכחת קיומן של שיחות בין קו הטלפון של המתלוננים לקו הטלפון של העורר אינה מצביעה בהכרח על כך שהמתלוננים ביקשו לרכוש ממנו שירותי שיחות ארוטיות. בפני המבקש פתוחה הדרך לפנות בבקשה בהתאם לסעיף 108 לחוק.

(בפני: השופטת ארבל. המבקש לעצמו, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 5.7.05).

בש"פ 5858/05 - סאמר אבו עמרה נגד מדינת ישראל

*ראיות לכאורה" לצורך מעצר עד תום ההליכים, בעבירות סמים, וההנחה, ששותף לעבירה יעיד במשפטו שלו, כך שהודעתו במשטרה תהיה קבילה נגד העורר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם יחד עם שישה אחרים בעבירות סמים, כאשר כתב האישום מייחס לו חברות בארגון פשיעה (להלן - הארגון) הפועל באזור יפו ועוסק ברכישת, החזקת, הפצת ומכירת סמים מסוג הרואין וקוקאין. ביהמ"ש המחוזי, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה באשר לקיומו של ארגון הפשיעה ומבנהו. הערר נדחה.
העורר מודה כי נהג ביום 18.7.04 ביפו כשהוא מחזיק ברכב אריזות קוקאין והרואין, במטרה להפיצם ולמכרם, כאשר על פי כתב האישום עשה כן במסגרת חלקו בשיטת ההפצה עבור הארגון. ב"כ העורר טוען כי לא נבחנה השאלה אם תהא הודעתו של הנאשם עומר יתים, נגד העורר, קבילה, שכן ספק אם הלה יעיד במשפטו שלו. לעניין זה נפסק כי דרך כלל, ובלא נתונים לסתור, הערכה מסתברת היא כי השותפים יעידו להגנתם. אין זה בגדר ציפייה טבעית במהלך הטבעי והרגיל של הדברים, כי אדם המואשם בפלילים לא יציג גירסה להגנת. משנמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, הרי שקמה חזקת המסוכנות הסטטוטורית נגד העורר ואין מקום לחלופת מעצר למרות שמדובר בצעיר שביצע העבירות בהיותו קטין, ללא עבר פלילי.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ניר אלפסה לעורר, עוה"ד איתי פרוסט ואופירה בן עמי למשיבה. 14.7.05).

רע"א 340/05 - ד"ר יעקב וינרוט, עו"ד נגד עזרא עורקבי

*עיכוב הליכים עקב קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית. המבקש הגיש בקשה לעיכוב הליכים, בהסתמכו על הסכם בין הצדדים שלפיו: "בכל מקרה של סכסוך או מחלוקת בין הצדדים יכריע בורר דן יחיד...". בבקשתו טען המבקש, כי היה ועודו נכון לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות, והפנה בהקשר זה לשני מכתבים ששלח למשיב, בהם הודיע כי הוא עומד על קיום מנגנון הבוררות המוסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב הליכים. לדעתו "...היה על המבקש לתמוך את בקשתו בתצהיר, שהרי הבקשה כוללת טיעון עובדתי".
ביחס לטענת המבקש, לפיה לא היה צורך בתצהיר כיוון שהבקשה נסמכה על מסמכים שהיו מצויים בפני ביהמ"ש ואשר אינם שנויים במחלוקת, קבע בית-המשפט, כי טיעון זה "...מתעלם מתקנה 240 ו- 241 לתקנות סדר הדין האזרחי...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, הגישה היא כי אם "הגיש נתבע בקשה לעיכוב הדיון בתובענה, עליו להוכיח בתצהיר או בראיה שהוא היה ועודנו מוכן לעשות את הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה", אך די בחלופה של הוכחת באמצעות מסמכים שאינם שנויים במחלוקת ואשר הוגשו על-ידי התובע עצמו כנספחים לכתב התביעה, כפי שהדבר נעשה במקרה שלפנינו. אין ליתן להצבת דרישה פורמאלית לסכל את הסכמתם של הצדדים להסכם, לפיה המחלוקת שביניהם תידון בהליך בוררות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה -*- השופט ג'ובראן. עוה"ד בעז בן צור, ירון פירדי ועודד נשר למבקש, עו"ד רפאל נבון למשיב. 17.7.05).

בש"פ 6716/05 - יצחק טבגר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים של "מתנגד התנתקות" שקשר קשר עם אחרים לחבל בתשתיות של חברת בזק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ביחד עם אחרים בקשירת קשר לפגוע בתשתיות של חברת "בזק" בבאר שבע, עקב התנגדותם לתוכנית ההתנתקות מחבל עזה. במסגרת הקשר, יצאו חלק מהקושרים לכיוון באר שבע, שם נפגש אתם העורר ומסר להם מפתח עמו אמורים היו לפתוח את ארונות הסעף כדי לחבל בהם. בהמשך נהג העורר עם נאשם נוסף ברכב בקרבת מקום לביהמ"ש בבאר שבע, בכוונה לחבל בארון סעף המצוי באיזור. השניים עוכבו על ידי שוטרים. במהלך הנסיעה למשטרה זרק העורר מפתח של ארון סעף שהוחזק בידו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. חרף טיעוני ב"כ התביעה בדבר מסוכנותם החליט בימ"ש השלום לשחרר את הנאשמים בערבות. המדינה עררה לביהמ"ש המחוזי, שקבע כי במעשיהם של העורר וחבריו יש כדי להקים עילת מעצר, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסיכון והחומרה הטמונים במעשי העורר וחבריו הם בשלושה: ראשית, בנכונותם להפר את החוק כחלק ממאבק רעיוני כנגד מדיניות הממשל בישראל; שנית, האמצעים אותם ביקשו הקושרים לנקוט חמורים ביותר. פעולות שנועדו לפגוע פגיעה ממשית בתשתיות ציבוריות רחבות היקף הנדרשות באורח חיוני להבטחת אורח חיים תקין של הציבור; שלישית, החומרה והסכנה שבמעשי העורר וחבריו אינם מתמקדים בארוע נקודתי אחד, אלא טומנים בתוכם גרעין מסוכן של תוקפנות רעיונית ככל שצפויים המהלכים המתוכננים הקשורים בהתנתקות. העורר לא נתן כל הסבר לכוונותיו ותכניותיו לגבי העתיד הקרוב. כן אין חלופת מעצר יכולה להשיג את מטרות המעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמית בר לעורר, עו"ד י. ליבליין למשיבה. 17.7.05).

רע"א 575/04 - ג. לינדנפלד בע"מ נגד אריה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*רשלנות בנזיקין עקב אי סימון נכון של צינורות מים של חברת מקורות ופיצוץ בצינורות שגרם לנזק של רכוש שהוצף במים (הבקשה נדחתה).

לצורך הקמת שכונה בבאר שבע, התקשרה המדינה בחוזים שונים. אחת המשיבות, חב' יצחק אברהם, נשכרה לבצע את עבודות התשתית והעתקת קווי הביוב באתר (להלן - הקבלן); המבקשת נשכרה כדי להכין את המפות לפיהן תתבצע העבודה באתר; משיבה אחרת, (להלן - נדיר) נשכרה כדי לבנות מוביל מים. חברת מקורות היא המניחה והמתחזקת את צינורות המים. במהלך עבודת מחפר מטעם הקבלן באתר, נפגע צינור מים וכתוצאה מכך הוצף מוביל המים שהקימה נדיר. עבודת המחפר בוצעה
על פי מפה שסופקה על ידי המבקשת. המפה היתה שגויה. נדיר תבעה את עובד המחפר, הקבלן, המבקשת, מקורות ומדינת ישראל וכן את חברות הביטוח. במשפט התברר כי מקורות הניחה את הצינור בשנות ה-60, ונעשה מיפוי של הצינור בשנת 1984. המיפוי שהגישה המבקשת לקבלן התבסס על דברים בעל פה שנמסרו למודד מטעמה על ידי נציג מקורות. המודד ידע כי המידע מבוסס על השערות ולא על מידע מקצועי מוצק. לפיכך, קבע בית משפט השלום, היה על המודד לוודא היכן עובר הצינור בטרם סימן אותו על המפה. משכך, הוטלה על המבקשת אחריות לנזק שנגרם לצינור. כן הוטלה אחריות על חב' מקורות בכך שעובד מטעמה הצהיר הצהרות בדבר מיקום הצינור בלי להסתמך על מפה שהיתה ברשות החברה. ערעור לבית המשפט המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסתמכותה הבלעדית של המבקשת על אמירותיו הכלליות של עובד מקורות לגבי מיקום הצינור לא עמדה במבחן חובת הזהירות המקצועית המתבקשת בנסיבות הענין. אין די באמירות כאלה ואחרות אלא יש צורך בבירור מקצועי מדוייק ומבוקר אשר ישקף אל נכון את מיקום הצינור בשטח. המבקשת הסתמכה על הצהרתו של עובד מקורות ולא ראתה לבצע מצידה כל בדיקה ביוזמתה היא לצורך עריכת המפה. בקביעה זו הונח בסיס איתן למסקנה בדבר התרשלותה של המבקשת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נתי חלפין למבקשת, עוה"ד צ. רפופורט, אימיק לוי ומיכלין למשיבים. 4.7.05).

בג"צ 3690/05 - בנק החקלאות לישראל בע"מ נגד בנק ישראל ואח'

*החלטת נגיד בנק ישראל לבטל רשיון בנק שאינו יכול עוד לעמוד בהתחייבויותיו ועיסוקו הוגבל לגביית חובות העבר לבנק (העתירה נדחתה).

העותר, (להלן: הבנק), המואגד כחברה ממשלתית, נוסד בשנת 1951 ע"י המדינה, על מנת להעניק סיוע ממשלתי באשראי למגזר החקלאי. בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה נקלע המגזר החקלאי בישראל למשבר כלכלי ופיננסי קשה. כתוצאה מכך הורע מצבו הכלכלי של הבנק, הוא לא יכול היה עוד לעמוד בהתחייבויותיו, ובנק ישראל החליט להגביל את רישיון הבנק שלו, כך שהחל מאותו מועד לא הותר עוד לבנק לגייס פיקדונות מן הציבור או להעניק אשראי חדש, ועיקר פעילותו של הבנק היא בגביית חובות העבר של לווים מהמגזר החקלאי. ביום 30.3.05 החליט המשיב 2, נגיד בנק ישראל, לקבל את המלצת ועדת הרישיונות ולבטל את רישיונו של הבנק החל ביום 1.4.05. העתירה נדחתה.
המישור הראשון בו תוקף הבנק את החלטת הנגיד בדבר ביטול הרישיון הינו מישור הסמכות. השאלה, לעניין סמכותו של הנגיד, הינה האם חדל הבנק לנהל את עסקיו, שאז קמה סמכותו של הנגיד. השאלה היא אם בנק שאינו רשאי עוד לעסוק בתחומים של קבלת פקדונות ומתן אשראי, ורוב רובה של פעילותו הוא בגביית חובות עבר, הינו גוף שחדל לנהל את עסקיו. התשובה היא חיובית. גוף שתחום עיסוקו העיקרי הוא גביית חובות, ואינו עוסק בפעילות עסקית אחרת, יש לראותו כגוף שחדל לנהל את עסקיו לעניין סעיף 8(2) לחוק, בדבר סמכות נגיד בנק ישראל לבטל את רשיון הבנק שלו. אכן, החלטה של נגיד בנק ישראל לבטל רישיון בנק, מחייבת מתן הזדמנות לבעל הרישיון להציג את טענותיו לפני קבלת ההחלטה. במקרה דנא מילאו המשיבים את חובתם להעניק לבנק הזדמנות להשמיע את טענותיו.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד מ. נסים ומ. רינקוב לעותר, עו"ד י. גנסין למשיבים. 11.7.05).

ע.פ. 5647/05 - גוד מאן מתכות בע"מ ויאסין אבו שמסייה נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בקבלת ראיות לא קבילות ע"י השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות לפי חוק מס ערך מוסף. הם הגישו בקשה לפסילת ביהמ"ש. נטען כי ביהמ"ש דחה בקשה לדחיית מועד דיון כאשר סבר בטעות כי מדובר בבקשה מטעם המערערים, ולאחר שנוכח כי הבקשה הוגשה למעשה על-ידי המשיבה, הסכים לדחיית הדיון. לדעת המערערים, יש בהשתלשלות אירועים זו כדי להצביע על משוא פנים. כן טענו המערערים כי ביהמ"ש מגלה העדפה ברורה כלפי המשיבה הניכרת בדיון עצמו. עוד נטען שביהמ"ש עיין ברישום הפלילי של שני עדי תביעה, כדי ללמוד על מהימנותם, בניגוד לדיני הראיות, ובכך נחשף לראיות פסולות אשר ישפיעו על שיקול דעתו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
השגות על הדרך בה בוחר ביהמ"ש לנהל את הדיון מקומן בערעור על פסק הדין, ולא במסגרת ערעור פסלות. אשר לעיונו של ביהמ"ש ברישום הפלילי של שניים מעדי התביעה - אכן, חשיפה לראיות בלתי קבילות יכולה להביא לפסילת ביהמ"ש. אך נקודת המוצא הינה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול את השופט, אלא במקרים חריגים, בהם "המסה" של הראיות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו או לעורר ספק ביכולתו להתגבר עליה. אין זה המקרה דנא.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד עקיבא רוזנר, מאיר הלר וגב' מורן סובל למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.7.05).

ע.א. 361/00 - עאזם ד'אהר ועבד אללה ד'אהר נגד מדינת ישראל ואח'

*קביעת פריטי הוצאות משפט ע"י הרשם (בקשה לקביעת הוצאות - הבקשה נתקבלה).

המבקשים הגישו נגד המשיבים, תביעה בגין נזקי גוף קשים שנגרמו למבקש כתוצאה מפגיעת קליע בראשו לפני כ- 15 שנים בג'נין. המערער טען כי הירי בוצע על ידי חייל, המשיב השני, וכי ירי זה נעשה ברשלנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור. נקבע כי הרשם ישום את ההוצאות הערכאות. קיימים מספר פריטים מוסכמים בין הצדדים, ופריטים אחרים לא מוסכמים. טענות המבקשים נתקבלו בעיקרן.
לגבי טענת המשיבים לפיה דרישת תשלום בלבד אינה מספיקה לצורך השבת הסכום, כהוצאה כל עוד לא שולם - המדובר בסכומים גבוהים, ומובן מדוע המערער ביקש לשלמם רק לאחר שיזכה בהוצאות. לעניין הטענה כי נטל ההוכחה בדבר סכומי ההוצאות מוטל על שכם המערערים - קיימות הוצאות המעידות על עצמן גם בלא קבלות, כגון הוצאות עבור צילומים, כאשר הצילומים שהוכנו מצויים, או עבור משלוח דואר וטלפונים. השיפוי על הוצאות אלה ייעשה על דרך האומדנא. אין להבחין בין הוצאה שהוציא עורך הדין בעבור לקוחו, לבין הוצאה שהוציא הלקוח. שכר טרחתו של עורך הדין משולם עבור זמנו של עורך הדין ולכל היותר עבור העלויות בתוך משרדו (כגון טלפון, צילומים בתוך המשרד). כל עלות נוספת אשר שולמה על ידי עורך הדין לגורם חיצוני יש להשיב, על פי הכללים הקבועים לכך בדין.

(בפני: הרשם מרזל. 19.6.05).

רע"א 417/05 - מרים אברהם נגד מרצל קדם, עו"ד

*דחיית תביעת נזיקין נגד עו"ד בטענות של רשלנות בניהול המשפט (הבקשה נדחתה).

המבקשת יוצגה על ידי המשיב, בתביעה שהגישה נגד בעלה לבית משפט השלום בחיפה, שבגדרה תבעה פירוק שיתוף בארבע דירות הרשומות על שמה ועל
שם בעלה, ובתביעה שכנגד, בה ביקש הבעל הצהרה כי שלוש דירות הרשומות על שם המבקשת בלבד הן רכוש משותף, פירוק שיתוף בהן ותשלום דמי שימוש בשבע הדירות. התביעה והתביעה שכנגד נתקבלו בחלקן. ערעור שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה נסתיים בפשרה. בעקבות תוצאותיו של פסה"ד, הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיב בטענה כי התרשל בייצוגה המשפטי. בימ"ש השלום דחה את התביעה בקבעו כי בבדיקת ניהול המשפט על ידי המשיב לא נמצא כי הפר את חובת הזהירות והמיומנות המקצועית כלפי המבקשת, ומשכך לא גרם לה בהתנהגותו נזק. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הערכת עבודתו המקצועית של בעל מקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה; יתכן שקשה היא במיוחד כשהמדובר בעו"ד, אלא אם כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים. בשאלה אם לנקוט בצעד פלוני בטיפול בתיק, כגון הגשת ראיות או בחירת עדים, תיתכן החלטה אחת ותיתכן החלטה אחרת, וטעות בשיקול דעת אינה בהכרח רשלנות. טרוניה של בעל דין על איכות ייצוגו ע"י עו"ד היא חזון נפרץ. יתכנו מקרים, ויש כאלה, שבהם אכן יחטא עו"ד ברשלנות מקצועית כזו או אחרת, וייתבע הן במישור המשמעתי (אם לא פלילי) הן במישור האזרחי. ואולם, למקרא פסק דינו של בימ"ש השלום, אין לומר כי מקרה זה, בא בגדרים אלה ויכול להצדיק דיון בגלגול שלישי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד חניתאי אליגון למבקשת. 18.7.05).

ע.פ. 11220/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות בטחוניות וסמים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של ריגול חמור, גרם מסירת ידיעה לאויב ברשלנות, ייבוא סמים, נשק ותקיפת שוטר. לפי כתב האישום הציע המערער לאדם בשם חוסיין חטיב (להלן - חוסיין) לייבא עבורו חשיש מלבנון, מסוחר בשם אבו נימ. חוסיין נפגש עם אבו נימר, מספר פעמים, בהן קיבל ממנו חשיש בכמות כוללת של 105 ק"ג אותה העביר למערער. בנוסף, מסר המערער לנימר, באמצעות חוסיין, בין היתר, חוברת, מספר ספרים, מפות וקלטת המתייחסים לאזורים שונים בארץ, ונימר מסר למערער, באמצעות חוסיין, אקדח, רימונים ושתי קופסאות עם כדורי אקדח. משביקשו כוחות הביטחון לעצור את המערער, נמלט תוך שהוא נוסע בצורה פרועה. בחיפוש שנערך בבית המערער נמצאה מחברת בה רשם פרטים בנוגע לשירותו הצבאי בצה"ל, מיקומם של בסיסים צבאיים סודיים וייעודם, וכן התייחס לאמצעי השמירה בהם ואמצעי הלחימה המיוצרים בהם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 30 אלף ש"ח. הערעור נדחה.
עבירות הסמים בהן הורשע המערער הן עבירות חמורות ביותר. המערער היה יוזם הייבוא והסחר, ואף המממן של ייבוא הסם. אין מדובר במעידה חד פעמית. המערער הורשע בעבר בביצוע עבירה של החזקת הירואין, בגינה ריצה מאסר בפועל בן ששה חודשים, והיה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן ששה חודשים. על חוסיין נגזרו עשר שנות מאסר, מתוכן שבע לריצוי בפועל, בגין חלקו בפרשות נשוא כתב האישום. אם כך לגבי חוסיין, אשר נשלח למשימותיו ע"י המערער, ודאי שבעניינו של המערער - שהיה יוזם ומממן הייבוא והסחר בסם המסוכן - יש מקום לעונש חמור אף יותר. החומרה שבמעשיו של המערער מתעצמת לנוכח עבירות הביטחון. אכן, העונש שנגזר אינו עונש קל. אולם, משקלן המצטבר של כלל העבירות בהן המערער הורשע, על רקע עברו הפלילי, מצדיק את העונש שהוטל עליו.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד אברהם ברדוגו למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 6.7.05).

ע.פ. 2414/05 + 2413/05 + 2407/05 - רונן מן ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מס הכנסה ומסי ביטוח לאומי (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

המערערים היו בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, הבעלים של מועדון "האומן 17" בירושלים (להלן: "המועדון"). למערערים יוחסו עבירות של הגשת דוחו"ת כוזבים לרשויות המס לשנים 2001-1999 מהם הושמט סכום כולל של כ-11 מליון ש"ח. כן יוחסו להם עבירות של דיווח חלקי על עובדים ומשכורות, כאשר לחלק מהעובדים אצלם שולם שכרם נטו, במזומן, מבלי שהדבר דווח לרשויות מס הכנסה וביטוח לאומי. עפ"י הסכם עם רשויות המס, במישור האזרחי, שילמו המערערים את חיוביהם עפ"י שומות המס, ובמסגרת הסדר טיעון בהליך הפלילי הודו בעבירות שיוחסו להם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים עונשי מאסר בפועל שבין 10 חודשים ו-18 חודשים וכן מאסרים על תנאי וקנסות. הערעורים מתייחסים לענשי המאסר בפועל והם נדחו.
הדוחו"ת לרשויות המס הוגשו ע"י המערער בשם חברות שניהלו את המועדון, אך מכאן ועד לטענה לפיה לא זכו המערערים בטובות הנאה כתוצאה ממעשי העבירה - הדרך ארוכה. ובאשר לטענה לפיה לא נכון היה לגזור לגבי כל המערערים גזירה שווה, אלא בהתאם לחלקו היחסי של כל אחד מהם בעסק - גם טענה זו אין לקבל. המערערים פעלו תוך מחשבה משותפת ותכנון שהיו מקובלים על הכל, ויש לראות בכל אחד מהם כמי שבמעשיו ומחדליו גרם לכך שמתוך הכנסותיו של העסק הושמטה הכנסה חייבת בסך של 5 מיליון ש"ח. חלקם של המערערים שירתו נאמנה את מדינת ישראל, עד כדי סיכון חיים. ככל הנראה העלמת הכנסות, נתפסת כמעשה אשר מותר לחטוא בו, הואיל והוא בבחינת הכרח בל-יגונה. תפישה זו יש לעקור מהשורש. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: א. לוי, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד צבי אגמון, דורון טלמור, אלי זוהר, איתי זוהר, דורון איתני ודור חיזקיה למערערים, עו"ד דוד פורר למשיבה. 11.7.05)

בע"מ 5267/04 - זאב סוניס נגד עדית סוניס ואח'

*אמו של צעיר שעומד בפני גיוסו יכולה לתבוע את האב לחלקו במזונות הבן המתגורר אתה, ללא צורך ביפו"כ של הבן להגשת התביעה (הבקשה נדחתה).

המבקש (להלן: האב) והמשיבה (להלן: האם) התגרשו על פי הסכם גירושין מיום 27.3.1989, אשר קיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש המחוזי בחיפה. ההסכם הסדיר, בין היתר, את דמי המזונות עבור ילדי בני הזוג (להלן: "הבן והבת"). ביום 8.7.03, בסמוך אך בטרם הגיע הבן לגיל 18, הגישה האם תביעה למזונות עבור שני הילדים. בכתב ההגנה טען האב כי ראוי למחוק על הסף את הבן מן התביעה, משום שהבן הגיע לבגרות בעת הגשת כתב ההגנה, ולכן תביעת מזונות עבורו צריכה להיות מוגשת בשמו ולא בשם אמו. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האב. יחד עם זאת קבע כי על הבן לחתום בנפרד על יפוי כח ועל תצהיר עדות ראשית. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי מבחינה משפטית, רשאית האם להגיש תביעה למזונות עבור הבן בטרם הגיעו לגיל 18, ואילו לגבי תקופת שירותו הצבאי היא רשאית לתבוע את מזונותיו כחייל, כאשר מרכז חייו ומגוריו בביתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מאחר שקיימת על ההורים חובת מזונות גם בתקופה שלאחר גיל 18, במשך השירות הצבאי, טבעי הדבר כי אם שחלה עליה חובת מזונות, והבן מתגורר אצלה וצרכיו עליה, תתבע מהאב את חלקו הוא בחובת המזונות לאותה תקופה. טענתו של האב לפיה תביעת מזונות הבן מותנית בכך שיגיש תביעה עצמאית, או למצער, ייפה את כוחה של אמו לייצגו בתביעה כזו, שוללת מהאם את מעמדה העצמאי כתובעת, אשר נועדה
להחזיר לה את חלקו של האב בהוצאות כלכלתו של הבן. קבלת טענה זו עלולה גם לחייב בן להגיש תביעה ישירה כנגד הורהו - תוצאה שהיא קשה ובלתי רצויה במערכות יחסים בין הורים לילדים. כן היא עלולה להעמיד את האם לחסדי הבן - ירצה יתבע את אביו למזונות, לא ירצה - יותיר את האם נושאת בנטל מלוא מזונותיו בעת שירותו הצבאי.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד זיו גרובר למבקש, עו"ד זאב הבר למשיבים. 15.5.05).

ע.א. 5062/05 - רות להב נגד בנק לאומי ואח'

*סעד זמני עד לערעור נגד מימוש משכנתא על דירת מגורים ופינויה (בקשה למתן סעד זמני עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המערערת והמשיב 2 (להלן: הבעל) נישאו בשנת 1964. בשנת 1992 ירשו הבעל ואחותו מגרש מאביהם. על המגרש נרשמה, בשנת 1993, משכנתא לטובת הבנק להבטחת פרעון חובות עסקיים של הבעל. בשנת 1996 נקלע הבעל לחובות ונמכרה דירת המשפחה כדי לשלמם. בשנת 1997 נבנה בניין על המגרש במסגרת עיסקת קומבינציה, המשכנתא שהיתה על המגרש נמחקה ותחתה מישכן הבעל את זכויותיו בדירות שיקבל. בני הזוג עברו בשנת 2000, לגור באחת הדירות האמורות וכעבור שנתיים פתח הבנק במימוש המשכנתא ודרש מבני הזוג לפנות את הדירה. המערערת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לה. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה בקבעו כי חזקת השיתוף אינה חלה על נכסים שנופלים לאחד מבני הזוג בירושה. בית המשפט הוסיף וציין כי דירה ששועבדה על ידי בעליו, ולא שימשה בעת השעבוד למגורי משפחתו, אין בהפיכתו לאחר השעבוד לדירת מגוריהם כדי לפגוע בנושה המובטח. כן קבע בית המשפט כי מאחר שבמועד עריכת הסכם המשכון הדירה לא שימשה את בני הזוג כמגורים, לא היתה לבנק חובה לברר אם למערערת זכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. על פסה"ד הוגש ערעור ובמסגרתו נתבקש מתן סעד זמני נגד מימוש המשכנתא עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
על המבקש צו מניעה בתקופת הערעור להוכיח כי הסיכויים לזכייה בערעור הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור. המערערת הרימה את הנטל המוטל עליה. ככלל, מימוש ופינוי מקרקעין הינם הליכים שאינם ניתנים בקלות להשבה במקרה שהערעור מתקבל. המשיבים לא הצביעו על נזקים מיוחדים העלולים להיגרם להם אם הליכי הפינוי יעוכבו. מאזן הנוחות נוטה איפוא לטובת המערערת. באשר לסיכוי הערעור - הערעור מופנה הן נגד הממצאים העובדתיים והן נגד הקביעות המשפטיות, ובמצב דברים זה, לא ניתן לקבוע כי הערעור חסר סיכוי.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אורי שילה למערערת. 17.7.05).

רע"ב 6145/05 - אליעזר אורן נגד שירות בתי הסוהר

*דחיית בקשה לשחרור אחרי ריצוי שני שליש של "מאסר בשל אי תשלום קנס" (הבקשה נדחתה).

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בשורה של עבירות בניגוד לחוק ניירות ערך, וביום 12.12.2001 גזר את דינו למאסר ולקנס בסך 600,000 ש"ח או תשעה חודשי מאסר תמורתו לתשלום עד ליום 30.3.2002. התאריך לתשלום הקנס נדחה מספר פעמים ובסופו של דבר, משלא שילם המבקש את הקנס הוצאה נגדו ביום 19.4.2005 פקודת מאסר. ביום 20.6.2001 פורסם חוק שחרור על תנאי ממאסר (להלן: החוק) אשר תחילתו ביום 1.1.2002. החוק קובע כי ועדת השחרורים רשאית לשחרר על-תנאי אסיר שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, "למעט מאסר בשל אי תשלום קנס". החוק ביטל דין קודם שעל פיו, מאסר בשל אי תשלום קנס בא במניין
תקופות המאסר שניתן לקצרן. בחוק נקבעו גם "הוראות מעבר". גזר דינו של בית משפט השלום ניתן בטרם נכנס החוק לתוקף אך המועד האחרון לתשלום הקנס נפל בתקופה בה החוק היה בתוקף. אף פקודת המאסר הוצאה כאשר החוק היה בתוקף. המבקש פנה לועדת השחרורים וביקש כי המאסר בשל אי תשלום הקנס יבוא במניין תקופות המאסר שניתן לקצרן שהרי גזר דינו ניתן ב"תקופת הביניים" כפי שהיא מוגדרת בסעיף 47 לחוק. בקשתו נדחתה ונמסר לו כי ההסדר הישן שבוטל אינו חל עליו. המבקש הגיש עתירת אסיר לבית המשפט לעניינים מנהליים וביהמ"ש דחה את עתירתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הוראת המעבר הקבועה בסעיף 47(ב) לחוק עוסקת במי "שנגזר עליו עונש מאסר בתקופת הביניים" והרי לענייננו העונש שנגזר על המבקש ב"תקופת הביניים" הוא קנס ולא מאסר. אכן, בצד הקנס נקבעה תקופת מאסר תמורתו, אך אין מדובר ב"עונש מאסר". כאשר פקודת המאסר הוצאה תקופה ארוכה לאחר שהחוק נכנס לתוקף יש להחיל את הוראותיו, ואף אם תאמר כי המועד הקובע הוא המועד האחרון לתשלום הקנס ולא היום בו הוטל המאסר חלף הקנס עצמו, הרי שבענייננו, המועד המוקדם ביותר שנקבע כמועד אחרון לתשלום הקנס (30.3.2002) -*- מאוחר הוא ליום כניסת החוק לתוקף ולכן יש להחיל את הוראות החוק.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד מוטי אדטו למבקש, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 19.7.05).

רע"א 3018/05 - איתן חברה לביטוח בע"מ נגד שלום צלישר

*מן הראוי שערכאה דיונית הדנה בפיצויים עקב תאונה, תעכב את ההכרעה בתביעה לבקשת התובע, כאשר קביעת נכותו ע"י המל"ל נמצאת בערעור בביה"ד לעבודה (הבקשה נדחתה).

המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 21.7.97 בעת שנהג במסגרת עבודתו ברכב משא. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדת הערר הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי שיעור נכותו הרפואית של המשיב הינו %0. על קביעה זו ערער המשיב לפני ביה"ד האזורי לעבודה. ביום 29.8.99 הגיש המשיב לבימ"ש השלום תביעה לפיצוי בגין נזקי התאונה. לאחר שהתיק נקבע להגשת סיכומים, הגיש המשיב מספר בקשות לדחות את השלמת הדיון עד לקבלת תוצאת ערעור שהגיש לביה"ד לעבודה בעניין הנכות הרפואית. לאחר דחייה של כ-8 חודשים הורה בימ"ש השלום כי על המשיב להגיש את סיכומיו. בהמשך נתן ביהמ"ש פס"ד על יסוד קביעתה האחרונה של הוועדה הרפואית, לפיה לא נותרה למערער כל נכות, ולפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נקבע שיעור נכותו הרפואית של המערער על %0. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי בת"א וציין כי לפי החלטת ביה"ד לעבודה הוחזר תיקו לוועדה הרפואית לעיון מחדש וזו קבעה שנכותו הצמיתה הינה בשיעור של %65. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כאשר הובהר ע"י המשיב שתלוי ועומד ערר בפני ביה"ד לעבודה, ראוי היה להמתין להכרעה בעניינו. כמו כו התיר ביהמ"ש למשיב להגיש ראיות חדשות, לאמור החלטת הוועדה בדבר נכותו הסופית. לאור האמור החזיר ביהמ"ש המחוזי את הדיון לבימ"ש השלום, שיבחן את נזקי המשיב, במסגרת הנכות הצמיתה הסופית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי מן הראוי היה, שהערכאה הדיונית תתחשב בקיומו של ערר תלוי ועומד בפני ביה"ד לעבודה. בהתנהלותו של המשיב לא נפל כל פגם. המשיב ביקש לאורך כל הדרך למצות את ההליכים במוסד לביטוח לאומי. ממילא לא היה טעם מצידו להטריח את ביהמ"ש ולבקש לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי או למנות מומחים במספר תחומים רפואיים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אהרון שפרבר למבקשת. 28.7.05).

בע"מ 1511/05 - פלוני נגד פלונית

*דחיית בקשה לרשות ערעור בנושא כשרות צוואה שהיה בה פגם פורמלי של ניסוח אישור העדים בצוואה (הבקשה נדחתה).

המשיבה, בתו של המבקש, הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה לקיום צוואתה של סבתה המנוחה, היא אמו של המבקש. המבקש הגיש את התנגדותו לקיום הצוואה וביקש להורות כי על המשיבה לפתוח בהבאת הראיות. בית המשפט קבע כי לא נפל בצוואה פגם פורמלי המעביר את נטל הראיה על כתפי המשיבה. נקבע, כי העובדה שבהצהרת העדים החתומים על הצוואה לא צויין כי המנוחה הצהירה בפניהם שזוהי צוואתה, בניגוד, לכאורה, לאמור בסעיף 20 לחוק הירושה, אינה יוצרת פגם פורמלי בצוואה, שכן בסעיף 8 לצוואה גופה נכתב "ולראיה שהצהרתי בפני שני עדי הצוואה... כי זאת צוואתי באתי על החתום...". אישור העדים לפיו המנוחה חתמה על הצוואה, מאשר את חתימתה על הצוואה, ו"בכך יוצאים העדים ידי חובתם לאשר, כי המצווה הצהירה בפניהם שזאת צוואתה". בית המשפט המחוזי נתן למבקש רשות ערעור, דן בה כבערעור, ודחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עסקינן בבקשה לרשות ערעור במסגרת הליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה,שאינו מעורר לאמיתו שאלה משפטית החורגת ממחלוקת בין הצדדים. אכן, ההוראות הפורמליות של סעיף 20 לחוק הירושה, צריך שיתמלאו במדוייק, אך השאלה אם דבר זה נעשה כראוי הוא שאלה של יישום בכל מקרה לגופו, ואין בה עניינים משפטיים רחבים יותר, המצדיקים מתן רשות לערעור בגלגול שלישי. גם לעיצומם של דברים צדקו ערכאות קמא במסקנתם.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד פסח קניר למבקש. 20.7.05).

רע"א 2183/05 - הפטריארך היווני אורתודוכסי נגד עיריית ירושלים

*נטישה פיסית חלקית של מושכר אינה מהווה נטישה לפי חוקי הגנת הדייר, כאשר לא נתלוותה לה כוונה שלא לשוב למושכר (הבקשה נדחתה).

המשיבה מחזיקה מיום 1.1.68 במושכר הנמצא בבעלות הפטריארכיה היוונית שבראשה עומד המבקש, והיא דיירת מוגנת במושכר, לפי חוזה שכירות מיום 26.1.69. ב-1997 הוגשה תביעה בבימ"ש השלום לפינוי ולסילוק ידה של המשיבה מן המושכר. נטען כי נטשה את המושכר לפני שנים וחדלה לשלם דמי שכירות. המשיבה הכחישה כי זנחה את המושכר והצהירה על כוונתה לשוב לפעילות מלאה בו. בימ"ש השלום דחה את התביעה בקבעו כי המשיבה לא נטשה את המושכר. ביהמ"ש לא נזקק לעילת הפינוי עקב אי תשלום דמי שכירות, בנימוק שהתובעים זנחו את הטענה בסיכומיהם. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, היו תקופות שבהן היתה נטישה פיסית חלקית של המושכר, אך - לא הוכחה כוונת המשיבה שלא לשוב למושכר. כשהמדובר בגוף גדול וכבד כעיריה, הזנחה פיסית לאורך תקופה מסויימת אינה יכולה כשלעצמה לכונן את עילת הנטישה כאשר לא הוכחה הכוונה. אכן "אין חלקי עם המקדשים את הגנת הדייר, ויתכן כי יבוא יום ונושא זה יחלוף מן העולם, ואף אני בדעה כי יש לפרש את הגנת הדייר באורח זהיר ביותר", אך במקרה דנן לא הוכחה, כאמור, כוונת הנטישה. באשר לאי תשלום דמי השכירות - בימ"ש השלום יכול היה להסיק ממהלך המשפט והסיכומים של המערער שעילת אי תשלום דמי השכירות נזנחה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. מוגרבי למבקשת, עו"ד א. מיכאלי למשיבה. 14.7.05).

ע.פ. 1448/05 - איגור קלמנטייב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בין המערער ושותפו לעסקי הובלות, (להלן: המנוח) נתגלעה מחלוקת כספית. ביום 17.6.03 בשעת לילה מאוחרת, הגיע
המערער לביתו של המנוח כשהוא מצוייד בסכין, הזמין אותו להילוות אליו לשיחה, ובעודם מתהלכים באחד מרחובותיה של העיר רמת-גן, שלף המערער את הסכין ודקר את המנוח בגבו, במותנו, בצווארו ובכתפו וגרם למותו. המערער נמלט לדירת מחבוא ונלכד כעבור כשבועיים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה ושיבוש הליכי משפט וגזר לו 17 שנות מאסר בפועל ותשלום פיצוי של 100 אלף ש"ח למשפחת המנוח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נקיטתה של אלימות ליישובן של מחלוקות בכלל, ואלימות כה קיצונית כבענייננו בפרט, מחייבת תגובה עונשית קשה וכואבת. אם מעשים מסוג זה היו בעבר נחלתם של עבריינים, הרי עתה חוטאים בהם רבים, וגם חלקם של בני הנוער לא נפקד מהם. את המגפה הזו צריך להדביר גם בדרך של התווייתה של מדיניות ענישה מחמירה. מנקודת השקפה זו, אין בעונש שנגזר למערער חריגה המצדיקה התערבות.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 28.7.05).

ע.פ. 4092/05 - אנואר שנאוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים עקב כניסה לצומת באור אדום (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג בשעות הערב בכביש עכו - נהריה. בהגיעו לצומת מרומזר עצר את רכבו לאחר רכב אחר בנתיב המיועד לפנייה שמאלה, כאשר אור אדום היה ברמזור לפנייה שמאלה. האור האדום לא התחלף דקות ארוכות, והרכב אשר עמד לפני המערער נכנס לצומת חרף האור האדום, המערער נסע אחריו לתוך הצומת באור אדום. אותה עת התקרב לצומת במסלול הנגדי רכב אחר שעה שהרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק, אירעה התנגשות וכתוצאה מהתאונה נגרם מותה של אישה אשר ישבה ברכב ליד המערער. מלכתחילה הועמד המערער לדין באשמה של הריגה, אך לאחר סיום פרשת התביעה, ובהסכמה, שונתה עבירת ההריגה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 חדשים מאסר בפועל, שנה על תנאי ופסילה ל-8 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער 49 עבירות תעבורה מאז שנת 1990 ועד היום - בהן עבירות חמורות יותר ועבירות חמורות פחות. המלחמה בתאונות הדרכים ובעבירות תעבורה מלחמה קשה היא ונטל הוא המוטל על ביהמ"ש להרים את תרומתו להצלת חיי אדם ולהגנה על המשתמשים בכבישי הארץ. קלות הדעת והפזיזות שהמערער נהג בהן בנוהגו ברכב בצומת שאסור היה לו להיכנס אליו, מחייבת את הסקת המסקנות הנדרשות. המסקנה העיקרית היא שדין הערעור להידחות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, בייניש, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד אדגאר דכואר למערער, עו"ד מאיה חדאד למשיבה. 7.7.05).

ע.א. 5624/05 - עו"ד גד שילר נגד אברהם אוחיון ואח'

*ערעור על סירוב לבקשת פסילה שהוגשה לאחר שהמבקש התלונן אצל נציב תלונות השופטים נגד השופט שלא נתן החלטה בתיק במשך חדשים רבים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המבקש הגיש נגד המשיבים תובענה בסדר דין מקוצר לתשלום שכ"ט ואלו הגישו בקשת רשות להתגונן. כעבור כחצי שנה, וטרם ניתנה החלטה בבקשת הרשות להתגונן, פנה המערער לביהמ"ש ב"בקשה למתן החלטה" בתיק. משלא ניתנה החלטה במשך מספר חודשים נוספים, פנה המערער לנציבת תלונות הציבור על שופטים. יממה לאחר קבלת עותק מהתלונה, זימן ביהמ"ש את הצדדים לשימוע החלטתו, בה דחה את מרבית טענות המשיבים, ואישר להם להתגונן בטענה אחת, תוך שהוא מתנה זאת בהפקדת סכומים שונים. בישיבת תזכורת ניסה ביהמ"ש להביא את
הצדדים לפשרה. במועד זה גם ציין ביהמ"ש כי יהא עליו להבהיר את החלטתו בעניין גובה הסכומים שעל המשיבים להפקיד. בעקבות אירועים אלו, הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש ןבקשתו נדחתה. הערעור נדחה.
הלכה היא כי מקום בו הגיש בעל דין תלונה נגד השופט, ובשל כך ביקש לאחר מכןלפסול את השופט, אין בכך כדי להקים עילת פסלות. אמת, יתכנו מקרים בהם יחייבו הנסיבות את פסילתו של ביהמ"ש, והדבר תלוי בטיב ההתנהגות נשוא התלונה ובשיקול דעתו של השופט היושב בדין. נסיבות חריגות אלו לא התקיימו בענייננו. אשר לניסיונות ביהמ"ש לקדם פשרה, ברי כי אין בכך להקים עילה לפסילתו. באשר להשגות המערער על החלטת ההבהרהבענין גובה ההפקדה, הרי שהדרך לתקיפת ההחלטה היא בהליכי ערעור, עפ"י סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד טליה אבני למערער. 7.7.05).

רע"א 6000/05 - ב. יאיר... בע"מ ואח' נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'

*דחיית בקשה לפיצול סעדים (הבקשה נדחתה).

המבקשות התקשרו בשנים 1999-2000 בחוזים עם המשיבים (להלן: המדינה) להקמתה של שכונת מגורים ביישוב גבעת זאב. בעקבות האירועים האלימים שפרצו בחודש ספטמבר 2000, נעצרה הקמת השכונה. המבקשות עתרו לביהמ"ש המחוזי בירושלים למתן פס"ד הצהרתי כי החוזים בוטלו על ידן כדין, וביקשו להתיר להן פיצול סעדים כך שלא יימנע מהן להגיש תביעה כספית בגין נזקיהן בעתיד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין להיעתר לבקשה, כיוון שלא ניתן לנהל תיקים מורכבים מסוג זה יותר מפעם אחת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ספק אם כלל היה מקום לאפשר תובענה לסעד הצהרתי בלבד. לכאורה, משנתגבשה למבקשות עילת תביעה לקבלת סעד אופרטיבי, היה עליהן לתבוע סעד מלא, ולא להסתפק בתביעה לסעד הצהרתי. לגופם של דברים, אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי, שלא להתיר פיצול סעדים. המבקשות יכולות לתקן את כתבי התביעה ולכלול בה סעד מלא וממשי, או ליטול על עצמן את הסיכון שאם יזכו בתביעתן העיקרית בלא שתיקנו את כתבי תביעתן, יתכן ותועלה כנגדן הטענה של היעדר אפשרות לתביעה נוספת.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד א. שרף למבקשות. 25.7.05).

עע"ם 5536/05 - אלה לשקרוב ויבגני ברמן נגד משרד הפנים

*עיכוב ביצוע פס"ד שלפיו על שוהה בלתי חוקית לצאת מהארץ ורק אח"כ תידון בקשתה ובקשת בן זוגה הישראלי להסדיר את מעמדה בישראל (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

העותרת, אזרחית קירגיזסטאן נכנסה לישראל ביום 4.7.95 ונישאה לאזרח ישראל. במועד מאוחר יותר הותרו נישואי בני הזוג ואשרת שהייתה של העותרת בישראל פגה ביום 27.5.02. במהלך שנת 2003 הכירה העותרת את המבקש, יהודי ואזרח ישראלי, ובין השניים התפתחה מערכת יחסים זוגית. הם פנו למשיב על מנת להסדיר את מעמדה החוקי של המבקשת בישראל. המשיב החליט שעל המבקשת לצאת את תחומי ישראל ולאחר יציאתה יוכל המבקש לנקוט בצעדים המתאימים על פי נוהל שקבע משרד הפנים. בית המשפט המחוזי דחה את עתירת בני הזוג, נגד החלטת המשיב. המבקשים ערערו ובקשתם היא לעכב את ביצוע פסה"ד עד לערעור. הבקשה נתקבלה. דחיית הבקשה להורות על עיכוב הביצוע עשויה לייתר את שמיעת ערעורם של המבקשים. בנסיבות אלו יש לקבל את הבקשה.