ע.א. 9853/01 - חירם לנדאו... בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון... כפר סבא ואח'
*התנאים הפוטרים את רשויות התכנון מלשלם פיצויים לבעלי מקרקעין שנפגעו מירידת ערך כתוצאה משינוי תב"ע(מחוזי ת"א - ה.פ. 54/98 - הערעור נדחה).
א. המערערות הינן בעלים של %80 מהזכויות בחלקת מקרקעין בכפר סבא, המצויה בתחום תב"ע שפורסמה למתן תוקף ביום 12.8.81. ביום 30.5.85 הגישו המערערות לוועדה המקומית, לאחר שקיבלו משר הפנים הארכת מועד מתאימה, תביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשל ירידת ערך הקרקע שנגרמה על ידי התוכנית. התביעה נדחתה ביום 13.1.91, והודע על כך לפרקליט המערערות ביום 4.2.91. המערערות הגישו, ביום 12.1.98, תובענה לפיצויים לפי סעיף 197 הנ"ל. בית המשפט המחוזי קבע,, בהסתמכו על חוות דעתה של שמאית שמונתה על ידו, כי נגרמה למקרקעין פגיעה של כ-%2.6 בשווי המקרקעין ודחה את טענות המשיבות לעניין התיישנות ושיהוי בהגשת התובענה. אעפ"כ דחה את התביעה, לאחר שקבע כי מתקיימים התנאים לפטור מפיצוי, הקבועים בסעיף 200 לחוק. הערעור נדחה.
ב. סעיף 200 הנ"ל קובע שלושה תנאים שבהצטברותם תהיה הוועדה המקומית פטורה מהחובה לפצות את מי שנפגע מירידת ערך מקרקעין עקב אישור תוכנית: הראשון - הפגיעה נגרמה על ידי הוראה בתכנית, הנמנית על אחד מבין אחד עשר המקרים המפורטים בסעיף 200; השני - הפגיעה "אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות העניין"; השלישי - "אין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים". נטל השכנוע להוכיח את קיומם של התנאים מוטל על הוועדה המקומית.
ג. לעניין התנאי הראשון - מלשונו של סעיף 200 עולה, כי אין די בכך שבתכנית הפוגעת מצויות הוראות הנוגעות לאחד מאחד עשר המקרים המפורטים בסעיף. צריך שירידת ערך המקרקעין תיגרם על ידי אחד מאותם מקרים. דא עקא, המערערות לא העלו בפני בית המשפט המחוזי כל טענה לעניין זה.
ד. באשר לתנאי השני - סבירותה של הפגיעה במקרקעין - לעניין זה יש להתחשב, בין היתר, בשיעור הפגיעה בשווי המקרקעין, במידת פיזור הנזק כתוצאה מהתכנית הפוגעת ובחיוניותו של האינטרס הציבורי הגלום בתכנית. אף פגיעה במקרקעין, שאיננה פגיעה של "מה בכך", עשויה להיחשב לפגיעה שאינה עוברת את תחום הסביר. במקרה שלפנינו ירידת ערך בשיעור של %2.6 משווי המקרקעין - היא ירידת ערך ששיעורה זניח. השווי הכספי של ירידת הערך, ביום כניסת התכנית לתוקף, היה 64,200 דולר. סכום זה כשלעצמו איננו הופך את הפגיעה לכזו העוברת את תחום הסביר. המערערות טוענות, כי ביום הגשת התובענה הגיע הערך הכספי של ירידת ערך המקרקעין (תוך התחשבות בהפרשי הצמדה וריבית) לסך של כ-1,000,000 ש"ח. ברם, המועד הקובע לחישוב הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק הינו מועד פרסום ההודעה. בכל הנוגע ל"פיזור הנזק" שנגרם על ידי התכנית - הנזק אותו מסבה התכנית למערערות איננו ייחודי להן, אלא נושאים בו בעלי מקרקעין שונים ברחבי כפר סבא. אף לעניין האינטרס הציבורי הגלום בתכנית הפוגעת, נראה כי מדובר בתכנית שבאה, בין היתר, לקדם את איכות החיים בעיר כפר סבא.
ה. התנאי השלישי הינו, כאמור, כי "אין זה מן הצדק" לשלם לנפגע פיצויים. בית המשפט המחוזי קבע כי תנאי זה מתקיים לאור השיהוי הרב של המשיבות בהגשת תביעת הפיצויים. מדובר בשיהוי כולל של כעשר שנים. לאור המועדים הקצובים בחוק להגשת תביעות לפיצוי בגין נזקי תכנית, נוצרת אצל הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה ציפייה מסוימת בדבר נטל הפיצויים אשר ייפול עליהן. שיהוי ניכר ובלתי מוסבר בהגשת התביעה לפיצויים, כפי שארע במקרה דנא, מקשה על ניהול ענייניה הכספיים
של הרשות באורח תקין ועלול לאלץ אותה לחרוג מהמסגרת התקציבית המוגדרת לה. בנסיבות אלה, יש בשיהוי הניכר כדי להצדיק את אי פיצוין של המערערות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. חפץ ומ. שמש למערערות, עוה"ד ב. בראף (מליכזון) ומ. גולן למשיבות. 4.8.05).
בג"צ 6339/05 - נדיה מטר ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה
*חוקיות ההכרזה על מלון "נווה דקלים" ברצועת עזה כ"שטח סגור" וסמכויותיו של המפקד הצבאי באיזור. *הרשות יכולה לצאת ידי "חובת השימוע" ע"י שימוע בכתב(העתירה נדחתה).
א. החל בחודש מאי 2005, החלו להיאסף אזרחים ישראליים במלון "נווה דקלים" אשר בחבל עזה (להלן: המלון), שהיה נטוש ברובו עד לאותה עת, במסגרת ההתנגדות להתנתקות מחבל עזה. עם התגברות זרם האנשים למקום, הכריז המשיב על אזור המלון כשטח סגור, מכוח סמכותו לפי סעיף 90 לצו בדבר הוראות ביטחון. במסגרת ההכרזה נסגר שטח המלון ונאסרה כניסת אנשים אליו או שהייה בו. העותרים פנו עוד באותו היום למשיב בבקשה לקבוע פגישה עמו כדי להשמיע בפניו את השגתם על-פה. בקשתם נדחתה ונמסר להם כי יוכלו להגיש השגות מפורטות בכתב. טענות העותרים מופנות, ראשית, כנגד אי מתן זכות שימוע עובר למימוש ההכרזה. לגוף ההכרזה טוענים העותרים, כי סעיף 90 נועד אך לצרכים צבאיים וביטחוניים, כלפי אוכלוסיה כבושה, ולא ניתן להחילו על אוכלוסיה ישראלית באזור. העתירה נדחתה.
ב. חבל עזה נתון לתפיסה לוחמתית של צה"ל. המשפט הישראלי אינו חל בשטח זה. על פי הדינים הבינלאומיים החלים על תפיסה לוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי "להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים". מכוח סמכותו זו הוא חוקק את הצו בדבר הוראות ביטחון. סעיף 90 לצו, קובע הסדר באשר לשטחים סגורים ולפיו: "מפקד צבאי רשאי להכריז בצו על כל שטח או מקום, כי הם סגורים לצרכיו של צו זה". סמכותו של המפקד הצבאי "להבטיח את הסדר והבטחון הציבוריים" מכוונת כלפי כל מי שמצוי באזור הנתון לתפיסה לוחמתית, כולל אזרחים ישראליים.
ג. העותרים טוענים כי ההכרזה נעשתה, בחוסר סבירות קיצוני. גם טענה זו דינה להידחות. מתוך החומר החסוי שהוגש עולה בבירור, כי נשקפה סכנה חמורה וקרובה לוודאי לביטחון האזור ולשלום הציבור, אם היה מתאפשר לעותרים להישאר במקום. אשר לטענה כי "השימוש בצווים ביטחוניים וצבאיים למניעת מחאה וביקורת פוגע בעקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" - חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות. אשר לטענת העותרים כי לא ניתנה להם הזכות להשמיע טענותיהם בטרם פונו מהמקום - בדרך כלל, הרשות תצא ידי חובתה בדרך של שימוע בכתב. רק בנסיבות מיוחדות עשויה חובת השימוע לחייב את הרשות לקיים שימוע בעל-פה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיב. 1.8.05).
עע"ם 3319/05 - אלגריה פונטה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ב"ש ואח'
*בנושאי תכנון ובנייה, יש למצות את ההליכים במערכת התכנון והבניה (ועדות ערר) לפני שפונים לביהמ"ש(מחוזי לעניינים מינהלים ב"ש - עת"מ 349/04 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיבים 2-3 (להלן: המשיבים) שכנים בדירות צמודות בבנין בבאר שבע שנבנה ב-1961, ורשום כבית משותף. לכל אחת מהדירות חצר קדמית ואחורית. לימים ניתן למשיבים היתר לבניה בחצר האחורית שלהם הצמודה לזו של המערערת, במסגרת "הקלה" לפי התב"ע החלה במקום. המערערת עתרה לבית המשפט נגד ההיתר, בטענה כי לא היה בסמכות הועדה המקומית לוותר על הצורך באישור השכנים, במסגרת
"הקלה". לגופם של דברים טענה כי מדובר בפגיעה בלתי סבירה בזכויותיה לשמש, למאור ולאויר. המשיבה טענה כי אין מקום לעתירה לבית המשפט, והנושא בסמכות ועדת הערר. בית המשפט החליט כי הנושא אכן בסמכותה של ועדת הערר, על פי סעיף 152(א)(1) לחוק התכנון והבניה, ואין מקום להקדמת המאוחר. הערעור נדחה.
ב. המדיניות השיפוטית, לעניין נושאים העשויים לבוא הן במתחם הפנימי של מערכת התכנון והבניה והן במתחם בית המשפט המינהלי, ברורה: ככלל יש למצות הליכים במערכת התכנון והבניה פנימה, בטרם ייפתחו שערי בית המשפט. אם תימצא למערערת עילה לתקוף משפטית את החלטות גופי התכנון, לא ננעלו דלתותיהם של בתי המשפט לעתיד לבוא. הקלה וענין אישור "שכן" מקומה בגופי התכנון תחילה.
(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מרי ימין למערערת, עו"ד חיים טורקל למשיבה 1, עו"ד ציון ותארי למשיבים 3-2. 1.8.05).
ע.א. 1542/03 + 1051/03 - אולפן ראובן ועוד 35 ואח' נגד כ.מ.ב.ק. לפיתוח ויזום בע"מ ואח'
* ע.א. 1542/03 + 1051/03 - חיוב בנזיקין של "קבלן מבצע" בגין ליקויים בבנייה, למרות שהדירות נבנו עבור חברה אחרת, שמכרה את הדירות לדיירים. *דיירים שנפסק לזכותם פיצוי עבור תיקוני ליקויים, יש לשלם להם גם את המע"מ המתווסף להוצאות התיקונים, מבלי לחייבם להציג "חש(מחוזי ת"א - ת.א. 538/97 ות.א. 136/97 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים, רוכשי דירות בבניין שנבנה ע"י כ.מ.ב.ק, הגישו תביעה בגין אי התאמות וליקויי בנייה נגד המשיבה ונגד הקבלן המבצע (חברת מצלאוי). חוזי הרכישה נחתמו עם כ.מ.ב.ק, והיא שמסרה את הדירות למערערים. בית המשפט מינה מומחה לבדיקת הליקויים. חוות דעתו של המומחה היוותה למערערים בסיס לתביעות בגין ליקויי הבניה, אך ללא הסכמה לכל קביעותיו. בית המשפט קבע כי על פי חוזי הרכישה מוטלת האחריות בגין אי התאמות או ליקויים כולה על כ.מ.ב.ק ללא התייחסות לקבלנים המבצעים, ולכן מחק, ביזמתו, את התביעה נגד מצלאוי, אף שהיא עצמה לא העלתה טענה בעניין זה. בית המשפט דחה טענה כי רוכשי דירות שמכרו את דירותיהם אינם זכאים ליהנות מפירות התביעה, בקבעו כי עילת התביעה התגבשה בעת מסירת החזקה בדירות. בנושאים הספציפיים הקשורים לליקויים הלך בית המשפט ככלל בעקבות חוות דעתו של המומחה. באשר לסכומים שבהם חוייבה כ.מ.ב.ק, עבור תיקון הליקויים, נקבע כי ישולם למערערים גם סכום המע"מ כנגד הצגת חשבונית מס. בית המשפט דחה טענה כי אין מקום לפיצוי על ליקויים שלא נטענו בכתב התביעה. המערערים טוענים כנגד מחיקתה של מצלאוי; נגד החיוב להמציא חשבוניות מע"מ; ובנוסף, טענות ספציפיות באשר לחוות דעת המומחה ולקביעות בית המשפט בגינה. כ.מ.ב.ק ערערה על קביעת תוספת לעלות התיקונים בסך %25, עבור ביצוע התיקונים ע"י הנתבעים, וכן על חיובה לתובעים שמכרו דירתם, שלשיטתה לא הוכיחו נזק. באשר לליקויים שלא נתבעו בכתב התביעה, נטען כי לא היה מקום לקבוע חיוב בגינם. מצלאוי טוענת, בין השאר, כי מחיקת התביעה נגדה בדין יסודה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אכן, מצלאוי לא חתמה על חוזים עם הדיירים, אך היא ראתה עצמה באופן ברור כמי שאחראית בתביעה על הליקויים והיא מושתקת ומנועה מלטעון שאין היא יריבה למערערים. אשר למידת הנזקים ושיעורם - ביהמ"ש מינה בהסכמה מומחה, וביהמ"ש קיבל את גישתו ביסודה. בית המשפט קמא קבע, כי לסכומים שנפסקו עבור התיקונים יתווסף מע"מ, אך כפף זאת להגשת חשבוניות. יש לקבל את טענות המערערים כנגד חיובם בהגשת החשבוניות. כבר נפסק בעבר כי "אין זה עניינה של [הנתבעת] אם יבצעו הדיירים תיקונים אם לאו וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים ייגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע"מ, שכן כך יידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים".
ג. אשר לטענות כ.מ.ב.ק. כי בתחומים מסויימים נדרש המומחה בחוות דעתו לליקויים שלא נתבעו - אמנם, ככלל יש למקד את הליקויים לאלה שנתבעו. אך נושא זה תלוי נסיבות במידה רבה. בענייננו, מינוי המומחה המוסכם יכול היה לאפשר למומחה להידרש לליקויים שמצא, גם אם אלה לא נמנו במפורש בכתב התביעה. אשר לטענה בקשר לתוספת %25 לעלות בעבור תיקון עצמי שלא ע"י הנתבעים - נוכח הזמן שחלף ונוכח מערכת היחסים בין הצדדים קביעת בית המשפט קמא לעניין זה תעמוד בעינה. באשר לטענת כ.מ.ב.ק כי התובעים שמכרו דירתם בטרם ביקור המומחה אינם זכאים לסכומים הנפסקים - כבר נפסק כי "אין זה מתקבל על הדעת" שקונה ששילם במיטב כספו את מלוא מחירו של מוצר פגום, לא יהא זכאי לפיצוי, רק מפני שבינתיים המוצר כבר אינו ברשותו, כגון שמכר אותו. מה גם שניתן להניח, שהפגמים שבדירות נתנו אותותיהם במחיר שנתקבל בעדן".
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ש. גולן ש. וא. כהן למערערים, עוה"ד לביא גיורא, בן נון לימור ושנהב חיים למשיבים. 1.8.05).
על"ע 10982/04 - עו"ד רוני גורסקי נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*הרשעות משמעתיות של עו"ד בגין טיפול רשלני בתיקים של לקוחות וחומרת ענשי ההשעייה(הערעור נדחה).
א. המערער טיפל בעיסקה של מכירת חלק מגג בניין ע"י חברה קבלנית. במשך שנתיים ומחצה שחלפו מאז ביצוע העיסקה ועד להגשת הקובלנה נגדו, לא השלים ערער את הטיפול בהעברת הזכויות, ולא שילם את מס השבח אף שהופקד בידו סכום כסף למטרה זו. בתיק זה גזר ביה"ד של הלשכה למערער נזיפה, והוצאות ללשכה. קובלנה שהוגשה נגד המערער בתיק אחר עסקה בשתי פרשיות: בראשונה נטען, כי המערער טיפל במכירת דירה של המתלוננות, ואף שההסכם נחתם בחודש יולי 1994, לא הגיש לשלטונות המס בקשה לפטור את המתלוננות מתשלום מס שבח, עד שלבסוף נשלח לכל אחת מהן חיוב בסכום של כ-216 אלף -, והוא לא הגיש השגה על אותו חיוב. עוד נטען, כי המערער קיבל לידיו תשלום עבור הדירה (110 אלף דולר), כדי להעבירו ללקוחותיו ועיכבו תחת ידו. הפרשה השניה עוסקת בשניים שרכשו זכויות בחנות, ולצורך כך שכרו את שירותיו של המערער. אותה עסקה נחתמה בחודש ינואר 1993, ורק בחודש יולי דיווח לשלטונות מס שבח. כתוצאה מכך חוייבו המתלוננים בתשלום קנסות, ריבית והפרשי הצמדה. בגין כל אלה נדון המערער להשעיה על-תנאי והוצאות ללשכה ולמתלוננים. בתיק נוסף נטען כי בחודש יולי 1994 מכרו המתלוננים זכויות בחנות, והמערער טיפל בעיסקה. בידי המערער הופקד סכום של 10,000 ש"ח לכיסוי חיובים שהמתלוננים נטלו על עצמם, ובין היתר, עבור מס שבח. המערער לא שילם את המס, והמתלוננים שילמו אותו ודרשו מהמערער שיעביר להם את הפיקדון, והוא עשה זאת רק בחודש אפריל 1998. ביה"ד המחוזי גזר למערער עונש של נזיפה ותשלום הוצאות. בכל התיקים הוגשו ע"י שני הצדדים ערעורים ולאחר הליכים שונים החליט ביה"ד הארצי להחמיר בעונשו של המערער והעמידו על על 18 חודשי השעיה, מתוכם 6 חודשים בפועל. הערעור נדחה.
ב. ככלל, אין ערכאת הערעור נדרשת לממצאים שבעובדה אשר נקבעו בערכאה הדיונית. מרביתן של העובדות בפרשיות השונות שיוחסו למערער לא היו שנויות כלל במחלוקת, אולם בפיו היו הסברים אשר עשויים היו להצביע על חפות, אך אותם הסברים לא עמדו במבחני הסבירות וההיגיון. באשר לכך שביה"ד יישם את סעיף 39 לכללים בדבר סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים, לעניין הרשעה בעבירות העולות מתוך הראיות ואשר לא פורטו בכתבי האישום: השימוש בסעיף מותנה בשניים אלה: אשמתו של הנאשם
נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט, ולנאשם ניתנה הזדמנות להתגונן. לא נדרש תיקון פורמלי של כתב האישום, ובית המשפט אף רשאי לעשות זאת מיוזמתו. בית הדין הארצי פעל על פי כללים אלה, ולא שגה במסקנה אליה הגיע, להרשיע את המערער "בעבירות הנוספות" שלא נכללו בכתב האישום.
ג. אשר לעונש - המערער חטא בשורה של עבירות שהן מנשמת אפו של מקצוע עריכת הדין - ייצוג נאות ונאמנות ללקוח. המכנה המשותף לכל הפרשיות הוא טיפולו הרשלני בעניינם של לקוחותיו. חמורה מכך העובדה שהוא גם הוכיח, פעם אחר פעם, במעשה ובמחדל, כי לקוחותיו נוטלים על עצמם סיכון כאשר הם מפקידים בידיו את כספם. העונש שהושת על המערער הינו מאוזן ומתון.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 1.8.05).
ע.פ. 9256/04 - יוסף נוי נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמת בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות(הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. המערער, יליד 1948, שימש כמנהל מטבח במרכז רפואי. המתלוננות, א', ילידת 1964 ו-צ', ילידת 1957, עבדו במטבח תחת פיקוחו. על-פי הנטען נהג המערער להטריד את המתלוננות מינית, לנגוע בהן ולגפפן, ואף קיים איתן יחסי-מין שלא בהסכמתן החופשית ועקב שימוש בכוח. המערער הודה כי קיים יחסי-מין עם המתלוננות, אך בשני המקרים, טען, הסכימו המתלוננות לקיום היחסים. כמו כן, הכחיש את האישומים המתייחסים לביצועם של מעשים מגונים בשתי המתלוננות. עיקרה של המסכת הראייתית נסמכה על עדויותיהן של המתלוננות, שלא היו אמינות על ביהמ"ש. בית המשפט ציין כי התמונה המצטיירת מעדויותיהם של עדי ההגנה - הנה כזו לפיה המתלוננות ביקשו את קרבתו של המערער כדי לחזק את מעמדן בקרב העובדים האחרים. גירסתו של המערער - על-פיה יחסי המין בינו לבין המתלוננות קוימו בהסכמה - זכתה לאמון רב יותר. בנסיבות אלה קבע בית המשפט שאשמת המערער בביצוען של עבירות האינוס, המעשים המגונים וההטרדה המינית לא הוכחה מעבר לספק סביר. יחד עם זאת, הרשיע ביהמ"ש את המערער בביצוע עבירה של בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין, עבירה אשר ביצועה לא יוחס לו בכתב האישום המקורי. הערעור על ההרשעה בעברות המתייחסות למתלוננת צ' נתקבל פה אחד מחמת התיישנות וביחס למתלוננת א' נתקבל ברוב דעות השופטים לוי וריבלין נגד דעתה החולקת של השופטת ארבל.
ב. השופט לוי: באשר לטענות נגד ההרשעה בעבירה אחרת מזו שפורטה בכתב האישום - סעיף 184 לחסד"פ מורה: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". העובדות העשויות לבסס הרשעה בעבירה בה הורשע המערער - שעיקרן אינדיקציות להתקיימותו של יסוד ניצול המרות ביחסי העבודה - פורטו ונטענו בכתב האישום, כך שאין לומר כי נמנע מהמערער קו הגנה כלשהו.
ג. לגופה של ההרשעה - סעיף 346(ב) לחוק העונשין מורה: "הבועל אשה... תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות... דינו - מאסר שלוש שנים". יסוד העבירה של ניצול מרות, כולל בחובו שתי דרישות: האחת, קיומה של "מרות"; השניה, "ניצולה" של המרות. הלכה היא כי יחסי-מין שאינם פרי רצון והסכמה חופשיים - כגון יחסי-מין שההסכמה לקיומם ניתנה כתוצאה של ניצול מרות ביחסי עבודה - פוגמת באוטונומיה
של הרצון, והשאלה אם נעברה העבירה הנדונה תלוייה בנסיבות. בענייננו, לא הוכח מעבר לספק סביר שהמערער קיים יחסי מין עם א' "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה". אכן, בית-המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, על כן, ככל שבית המשפט המחוזי היה קובע ממצא החלטי, לא היה מקום להרהר אחר התוצאה המרשיעה אליה הגיע. ברם, אין בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מסקנה עובדתית מפורשת בשאלה מי יזם את המגע המיני. הגירסה של המערער, על-פיה המתלוננת יזמה את קיום יחסי המין, הנה גירסה אפשרית. השאלה היא, איפוא, האם במצב בו עובד מקיים ביזמתו יחסי-מין עם מעביד, מתוך מטרה מודעת לקדם את ענייניו במקום העבודה או לזכות בהטבות שונות - תוך שהמעביד מודע למניעי העובד - עשוי להיחשב קיום יחסי מין "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה". התשובה לשאלה לא תהיה זהה, בכל הנסיבות. בענייננו, לא ניתן לומר שנפגעה אוטונומיית הרצון של המתלוננות. לא ניתן לקבוע, כי ייזום יחסי המין עם המערער, הנו מעשה שהסכמתן לו אינה אלא הסכמה טכנית וחסרת משמעות.
ד. השופטת ארבל (דעת מיעוט): גם היעתרות ליוזמה לקיום מגע מיני הבאה מעם העובד עשויה בנסיבות המתאימות להיכנס בגדר התיבה "ניצול יחסי מרות". לפי ממצאי ביהמ"ש קמא היתה למערער מודעות לכך שהמתלוננת מבקשת להשיג טובת הנאה או יחס מועדף. מודעות זו יש בה, כדי לבסס מסקנה כי הוא ניצל את יחסי המרות. על כן יש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער.
(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, ארבל. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד בת אור כהנוביץ למשיבה. 10.8.05).
בג"צ 6996/05 - ד"ר יוסף דלין ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה להורות על דחיית מועד ההתנתקות מרצועת עזה כדי להשיג פתרון שלא יצריך שימוש בכוחות צה"ל נגד המתיישבים לביצוע פינוי הרצועה (העתירה נדחתה).
בעתירה (שהוגשה ביום 20.7.2005) התבקשה דחייתו של מועד ביצוע תכנית ההתנתקות מחבל עזה, כדי לאפשר השגת פיתרון בהסכמה, שיבוצע מבלי להשתמש בצבא ובכוחות הביטחון כנגד אזרחי המדינה. העתירה נדחתה.
עם חקיקתו של חוק יישום ההתנתקות הוגשה שורה ארוכה של עתירות. באחת מהן נטען כי לוח הזמנים שקבעו ראש הממשלה ושר הביטחון הוא בהול וחפוז, ויש להורות על תקופות זמן ממושכות יותר לפינוי (בין שנה לשלוש שנים). אותן עתירות נדחו. לאחרונה נדרשה גם הכנסת לסוגייה זו. שלוש הצעות חוק לדחיית מועד ההתנתקות, נדונו בכנסת ונדחו. השיקולים שעמדו ביסוד החלטת ראש הממשלה ושר הביטחון לפינוי המתיישבים עד ליום 15.8.2005 הינם שיקולים מדיניים וביטחוניים, הנתונים, ככלל, להכרעתן של הכנסת והממשלה. גם בטענות נגד שימוש בכוחות הביטחון לביצוע הפינוי אין ממש. כוחות הביטחון, ובכללם צה"ל, הופקדו בחוק יישום ההתנתקות על אכיפת הוראותיו של החוק. עוד יצויין כי ההתיישבות הישראלית באיזורים המפונים נשלטת על ידי דיני התפיסה הלוחמתית, וסמכותו של המפקד הצבאי "להבטיח את הסדר והבטחון הציבוריים" מכוונת כלפי כל מי שמצוי באזורים אלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. העותרים לעצמם, עוה"ד ענר הלמן ואבינעם סגל-אלעד למשיבים. 11.8.05).
רע"א 9041/03 - עבדו בטחיש נגד מדינת ישראל - משרד הבטחון
*חליפת מכתבים תוך ציון "מבלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" אין לראות בה, ככלל, הודאת בעל דין לצורך הפסקת מרוץ תקופת ההתיישנות (הערעור נדחה).
המבקש, תושב רמת הגולן, טוען כי באירוע אשר התרחש ביום 15.12.88, נהרגו אחד-עשר ראשי בקר השייכים לו כתוצאה מירי של חיילי צה"ל. ביום 5.2.89
שלח בא-כוח המבקש מכתב למחלקת התביעות של משרד הביטחון, בו דרש פיצוי כספי של 150,000 -. במשך תקופה ארוכה לא היה קשר כלשהו בין המבקש לבין משרד הביטחון. ביום 18.6.95 שלח משרד הביטחון למבקש מכתב, בכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" בו נאמר כי "בנסיבות המקרה ומבלי להכיר באחריות נסכים [לשלם לך] סך 9,500 -...". המבקש סירב להצעה וביום 7.1.96 שלח משרד הביטחון מכתב נוסף, בו נאמר כי "לצרכי פשרה בלבד אנו מוכנים להוסיף להצעתנו סכום של 1,500 - ובסה"כ 11,000-". המבקש סירב ודרש סכום של 30,000 -. כחמש שנים לאחר ההתכתבות הנ"ל, הגיש המבקש תביעה נגד המדינה בסך של 400,000-. בתגובה, הגישה המדינה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בימ"ש השלום דחה את טענת ההתיישנות בנימוק שעל פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הודאת נתבע שאין עמה טיעון התיישנות מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות, ולדעתו יש לראות במכתבים ששלח משרד הביטחון "הודאה" בזכותו של המבקש לפיצויים. בערעור, לאחר קבלת רשות, פסק בית המשפט המחוזי, כי במכתבים ששלח משרד הביטחון למבקש אין "הודאה בקיום זכות" התובע, ולפיכך אין לומר שמרוץ ההתיישנות חודש במועד חליפת המכתבים. הערעור נדחה.
במכתבי משרד הבטחון מוצע אמנם פיצוי למבקש, אולם מהאופן בו נוסחו המכתבים אין ללמוד על הודאה בקיום זכותו של המבקש או אפילו על הודאה בקיום העובדות הנדרשות כדי לבסס זכות כאמור. יתירה מכך, במכתב צויין כי משרד הביטחון מסכים לשלם את הסכום המוצע "מבלי להכיר באחריות". אשר לרישום "מבלי לפגוע בזכויות", אשר נזכר בכותרת המכתבים, כמו גם רישום של "כל הזכויות שמורות", גם אם נפקותו של הסייג אינה חלה על תוכן המסמך, וככלל אין בו כדי לפגוע בהתחייבות הכלולה במסמך, אין מסמכים אלה יכולים לשמש, ככלל, כהודאת בעל דין בבית המשפט כאשר המשא ומתן נכשל.
(בפני השופטים: בייניש, נאור, עדיאל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד זכי כמאל למבקש. 16.8.05).
רע"א 6568/05 - רוני כץ נגד גניה כץ
*אי התערבות בהחלטת ביהמ"ש שלא לחייב בהוצאות כאשר מדובר בסכסוך משפחתי. *השבת סכומים ששולמו על יסוד פס"ד שבוטל בערעור (הבקשה נדחתה).
הצדדים הם בני זוג שהתגרשו. בתביעה שהוגשה נגד המשיבה ע"י אמו של המבקש, שלחה המשיבה הודעת צד ג' למבקש וניתן פס"ד נגדו. בערעור בוטל פסק דינו של בית משפט השלום בכל הנוגע להודעת צד ג' נגד המבקש, אך ביהמ"ש החליט שלא לפסוק הוצאות נגד המשיבה. בבקשתו טוען המערער כי היה מקום לפסיקת הוצאות ריאליות נגד המשיבה. עוד נטען, כי בית המשפט טעה בכך שלא קבע כי על המשיבה להשיב למבקש את הסכומים ששולמו לה על-ידיו על פי פסק דינו של בית משפט השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פסיקת הוצאות היא פרוגטיבה של הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת ערעור היא במשורה. לא אחת יארע שבתי המשפט מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של התיקים שלפניהם. בתיק דנא, כתב בית המשפט המחוזי, "בנסיבות העניין, בהן מדובר בסכסוך משפחתי, אין אנו עושים צו להוצאות". רציונל זה, בהתדיינות משפחתית עשוי להיות כרוך ברצונו של בית המשפט לא לחדד את הסכסוך ולשפוך שמן על מדורתו. לפיכך אין עניין זה בא בגדר המקרים שבו תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות. אשר להשבת הסכומים ששולמו למשיבה בעקבות פסק הדין שבוטל - על פני הדברים מתבקשת עם ביטול הפסק ועל פי גדרי הגינות, השבת הסכומים ששולמו. אולם, ההשבה לא נתבקשה בערעור גופו בבית המשפט המחוזי ועל כן לא
היה מקום לפסוק השבה. ככל שלא יושב הסכום בשל ביטול החיוב ובגדרי הגינות, המסלול הוא לכאורה הגשת תובענה חדשה להחזרת הסכום ששולם.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אליהו בר עוז למבקש. 17.8.05).
בש"פ 6909/05 - ענר סטופל נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים בהתחשב בנסיבות האישיות וגילו הצעיר של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשישה אישומים של עבירות בסמים. עם הגשת כתב האישום, נעתר בימ"ש השלום לבקשת המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים על אף המלצת שירות המבחן לשחררו בערובה. נקבע, כי לא נתקיימו נסיבות מחריגות מיוחדות המצדיקות סטיה מההלכה הקובעת כי דינם של סוחרי סמים הוא מעצר מאחורי סורג ובריח. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
שתי הערכאות הקודמות הלכו, ובצדק, בדרך אותה התווה ביהמ"ש העליון בעניין מעצר עד תום ההליכים של עברייני סמים. אולם, עדיין מוטלת על בית-המשפט החובה לשקול את נסיבות המעשה, נסיבות העושה ואת החלופות למעצר, לרבות סיכויי השיקום. שחרורו של העורר לחלופת מעצר יש בכוחה להפיג את הסיכון הנשקף הימנו. גילו הצעיר, הרקע המשפחתי שלו, דאגת הוריו ורצונם לשקמו ולפקח עליו, ובעיקר המלצת שירות המבחן שלא להותירו מאחורי סורג ובריח, שמא תוחמר נטייתו העבריינית, במקביל למסלול השיקומי בו העורר יחל לצעוד, מטים את הכף לטובת שחרורו לחלופת מעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ניר ליסטר לעורר, עו"ד ליאנה בלומנפלד למשיבה. 3.8.05).
בש"פ 6527/05 - אושרי אוחיון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה של סיכון חיי אדם תוך נהיגה פרועה על מדרכות ונגד כיוון התנועה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביום 20.5.05 נהג העורר בטרקטורון ברחבי העיר אשקלון אף שרשיונו נפסל. כשהבחינו בו השוטרים והורו לו לעצור פתח במנוסה, אשר במהלכה סיכן ילדים ועוברי אורח. הוא חצה צמתים לא פנויים, תוך התעלמות מרמזורים אדומים, ורכבים שהיו בסביבה נאלצו לבלום בלימות חירום. הוא נהג על מדרכות ונגד כיוון התנועה ולבסוף עצר את הטרקטורון, הוריד את חולצתו כדי להקשות על זיהויו ותפיסתו, וניסה להימלט. העורר הואשם בעבירות שונות ובית המשפט המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר הן משקפות מסוכנות בכמה רבדים, וברמות שונות של חומרה. המסוכנות העולה ממעשיו, שמעורבים בהם זלזול מוחלט בחוק ובגורמי אכיפת החוק ואי אכפתיות באשר לגורל בני האדם בסביבה הקרובה, ברורה על פניה. היא מקבלת מישנה חומרה נוכח עברו הפלילי והתעבורתי העשיר של העורר. תסקיר שירות המבחן המותיר פתח לשחרור העורר לחלופת מעצר, אינו נותן מענה של ממש למסוכנותו. מעשיו שלוחי הרסן של העורר המאפיינים את העבירות נשוא האישום, מעלים חשש להתנהגות פורצת גבולות ומסגרת גם בעתיד, והציבור אינו צריך לשאת בסיכון הטמון בכך.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי חימי למבקש, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 11.8.05).
בש"פ 6998/05 - יוסף בלעום נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת רכב, נהיגה בזמן פסלות וללא ביטוח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של גניבת רכב, נהיגה ללא רישיון נהיגה, בזמן פסלות, וללא ביטוח. עם הגשת כתב האישום,
הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר בקבעו כי העבירות המיוחסות לעורר מעידות על מסוכנותו ומהוות סיכון ממשי כלפי הציבור, ובמיוחד ניסיון בריחה שלו ונהיגה ללא הרישיון, במיוחד כאשר העבירות המיוחסות לעורר בוצעו בעת היותו אסיר המרצה עבודות שירות. הערר נדחה.
אמנם עבירות רכוש אינן נמנות עם קבוצת העבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, אולם, ישנם מקרים בהם עבירות שכאלו עלולות להוות סכנה של ממש כלפי הציבור ואיום על ביטחונו, ויש בהם כדי להקים עילת מעצר. לעורר מיוחסות עבירות חמורות ומסוכנות, כאשר הדגש הינו על הנהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה בשעת פסילה, עניין שיש לראותו בחומרה רבה. בעבר ניתנה לעורר הזדמנות לחזור למוטב, אך הוא בחר להמשיך בדרכו זו, ובזמן שהוא מרצה עונש בעבודות שירות בגין עבירה קודמת. אין בחלופת מעצר כדי להשיג הלכה למעשה את מטרת המעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד נאשף דרויש לעורר, עו"ד ליאנה בלומנפלד למשיבה. 3.8.05).
בש"פ 6969/05 - מדינת ישראל נגד יצחק עופר ומרדכי דן
*הארכת מעצר חלקית בלבד מעבר ל-9 חדשים בעבירות סחר באדם לעיסוק בזנות (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בהסכמה לגבי המשיב 1 ונתקבלה חלקית לגבי המשיב 2).
המשיבים הואשמו בעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ואיומים. למשיב 1 מייחס כתב האישום גם עבירות של אינוס והדחה בחקירה. עם הגשת כתבי האישום, הורה ביהמ"ש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. משעברו תשעה חודשים, האריך ביהמ"ש העליון את מעצרם בתשעים יום. עתה הגישה המדינה בקשה נוספת להארכת המעצר בתשעים ימים. המשיב 1 הסכים להארכת המעצר. באשר למשיב 2 טוען בא-כוח המדינה, כי המשפט מתנהל ביעילות רבה ופרשת התביעה עומדת בפני סיומה, וכן כי המשיבים הם שתי הדמויות הדומיננטיות ביותר בכתב האישום, ולכן יש להאריך גם את מעצרו של המשיב 2 בתשעים יום. הבקשה נתקבלה חלקית.
המשיב 2 מואשם, בין היתר, בעבירות חמורות של סחר בנשים, אשר במסגרתן רכש נשים והביאן לישראל, ומעשיו מעידים על מסוכנותו. יחד עם זאת, הקצב בו התנהל המשפט עד כה אינו משביע רצון. אין סיכוי כי המשפט יסתיים במהלך תקופת המעצר המבוקשת. בנסיבות אלה, יוארך מעצרו של המשיב 2 למשך 30 ימים נוספים בלבד. בתוך פרק זמן זה, מתבקש בית-המשפט המחוזי לקבוע, ככל שניתן, תאריכים נוספים על התאריכים שכבר נקבעו, על-מנת לקדם את שמיעת ההוכחות בתיק ולהביא לסיומו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד ישראל קליין למשיב 2. 2.8.05).
בש"פ 6388/05 + 6552/05 + 6432/05 - ראסם עבידאת ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות בטחוניות של חברות ופעילות בארגון טרור (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
העוררים הואשמו בעבירות של חברות ופעילות בארגון טרור. הרקע לאישומים בכך כי במועד שקדם לשנת 2000 התגייסו העוררים לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין המוגדר כארגון טרור, ופעלו במסגרתו לאורך השנים. במסגרת חברותם פעלו העוררים במשרדי הארגון, השתתפו בכנסים שהארגון ערך, ונשאו דברים במסגרתם. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בפעילות אידיאולוגית החותרת תחת בטחון המדינה, שחלופת מעצר אינה הולמת אותה.
חיזוק לכך נמצא בעובדה כי לעוררים הרשעות קודמות בעבירות בטחוניות. לאור כל אלה, הורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים. העררים נדחו.
הפעילות המיוחסת לעוררים אכן נושאת אופי אירגוני-אזרחי ולא צבאי. מדובר בהנהלת כספים למימון פעילויות שונות, מתן סיוע כספי למשפחות נזקקים הקשורות לארגון, ומעורבות בפעילות הארגון סביב נושא הבחירות לרשות הפלסטינית. ההקשרים הפרטניים של הפעילויות השונות אינם בעלי משקל מיוחד כשלעצמם, אלא שבהצטברותם הם משרטטים תמונת פעילות שיטתית במהלכיו של הארגון, ומעידים על מעורבות עמוקה בהשגת יעדיו - שהם הפעלת טרור נגד ישראל במטרה לפגוע בבטחון המדינה. מעורבות זו בארגון טרור יוצרת חזקת מסוכנות על פי חוק המעצרים. הפרכת חזקת המסוכנות רובצת על שכם העוררים, והיא לא הופרכה. כמו כן, העוררים הם בעלי עבר פלילי קודם בעבירות בעלות אופי בטחוני. הם ריצו עונשי מאסר בגין עבירות מסוג זה, והדבר לא הרתיעם לחזור לפעילות ענפה בארגון טרור. נוכח אופי הסיכונים בהם מדובר, אין מקום בנסיבות הענין לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מאהר חנא, לאה צמל ורמי עותמאן לעוררים, עו"ד גאולה כהן למשיבה. 17.8.05).
בש"א 6777/05 - מוסך המרכבה... בע"מ נגד מנשה אלינובק ואח'
*העברת מקום דיון ואיחוד דיון כאשר בין שתי תביעות קיימת "השקה" גם אם לא "חפיפה מוחלטת" (בקשה להעברת דיון ואיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).
המשיבה 3 (להלן - העירייה) חתמה בשנת 1982 על הסכם עם המשיב לפיו קיבל האחרון הרשאה בנכס מקרקעין, ונאסרה עליו העברת זכויותיו בנכס. תוקף ההסכם פג בשנת 1997. בשנת 1998, השכירו המשיב ואשתו (המשיבה 2) את הנכס למבקשת תמורת דמי שכירות חודשיים. בפברואר 2003 הגיש המשיב לבימ"ש השלום בת"א תביעה כספית נגד המבקשת ותביעה לסילוק יד, בשל הפרת חוזי השכירות. ביני לביני, ניתן, לבקשתה של העירייה, פסק דין המורה למשיב לפנות את הנכס, והעיריה הגישה תביעה כספית לבית משפט השלום בכפר סבא נגד המבקשת והמשיב. המבקשת מעוניינת לאחד את הדיון בהליך תל-אביב ובהליך כפר סבא, בביהמ"ש בכפר סבא. המשיב מתנגד לאיחוד הדיון בשני התיקים, בטענה כי הליך תל אביב מתבסס על עילה חוזית, היינו, הסכמי השכירות שהופרו, בעוד שהליך כפר סבא מתבסס על בעלותה של העירייה בנכס. לחלופין הוא טוען כי גם אם יוחלט על איחוד הדיון בשני ההליכים, על הדיון להתקיים בבית משפט השלום בתל אביב. אף העירייה מתנגדת לאיחוד הדיון. הבקשה נתקבלה.
כבר נפסק כי "די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא". השקה שכזו קיימת בנסיבות העניין. אכן, העילות בשתי התובענות אינן זהות. עם זאת, בשני ההליכים עשויות להתברר שאלות משפטיות ועובדתיות דומות. על כן, טעמים של יעילות דיונית מצדיקים את איחוד התובענות. באשר למקום הדיון המאוחד, שיקולים מערכתיים (עומס) מצדיקים את קיומו בכפר סבא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלחנן לי למבקשת, עוה"ד בן ציון גליק למשיבים 1,2, עו"ד הילה וינטרוב לעיריה. 14.8.05).
בש"פ 7689/05 + 7684/05 - מדינת ישראל נגד ישעי דנינו ואח'
*ביטול שחרור בערובה של מתנגדי ההתנתקות מרצועת עזה שפיזרו מסמרי ברזל בדרכים כדי להפריע לכוחות הבטחון בפעילותם (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות שונות שעניינן קשירת קשר לפגוע בעבודתם של כוחות הבטחון
המסייעים בביצוע תכנית ההתנתקות מרצועת עזה, בכך שיניחו מסמרי ברזל מכופפים על צידי הדרך, ירוקנו מאוויר את גלגלי כלי-הרכב בו מוסעים כוחות הבטחון, יחתכו את גדרות הבטחון המקיפים את גוש קטיף, ופעולות אחרות. עם הגשת כתב-האישום, נתבקש מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה והורה על שחרור המשיבים למעצר בית חלקי בתוספת תנאים מגבילים. הערר נתקבל.
הכוונה לגרום נזק לכלי-רכב, להוציאם ממהלכם תוך כדי שהם נוסעים בכביש, ולפגוע פיזית בגדרות בטחון - מצביעים על מסוכנות הטבועה בהתנהגות העבריין. במקרה זה, יש בסיס של ממש להנחה כי המשיבים יסורו לסורם אם ישוחררו בערובה. על כן יש לעצרם עד תום ההליכים. עם זאת, ראוי לשוב ולשקול את האפשרות לחלופת מעצר בתום הימים הקשים האלה, משיפחת המתח ויפחת הסיכון בהתפרצויות אלימות. אם תוגש בקשה לעיון מחדש בתחילתו של החודש הבא, ואם תוצע חלופה שונה ומתאימה למעצר בעתיד הקרוב, תישקל השאלה מחדש בבית-המשפט המחוזי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד רון אבישור למשיבים. 15.8.05).
ע.פ. 3413/05 - מדינת ישראל נגד אשר פרי (פטיטו)
*הארכת מועד לרשות המקומית לביצוע צו הריסה (בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה - הבקשה נתקבלה).
ביום 17.4.05 נדחה ע"י ביהמ"ש העליון ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לעכב ביצועה - עד להכרעה בערעור - של החלטתו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב, להרוס את המבנה בו מתגורר המערער. בהחלטה על דחיית הערעור נקבע כי הביצוע ניתן להיעשות בתוך 45 יום. מחמת טעות אצל המבקשת, ניתנה הנחיה לביצוע הצו בתום 45 יום. עתה עותרת המבקשת להאריך את המועד לביצוע הצו. הבקשה נתקבלה.
קיימת סמכות הארכה לפי המקובץ מן הסעיפים 205, 207 ו-212 לחוק התכנון והבניה. כך שביהמ"ש לעניינים מקומיים יכול היה להידרש להארכה. אף לשיטה המחייבת זהירות בהארכת מועדים, לא נגרם כאן כל עוול למשיב, ואדרבא, הוא זכה בתקופה נוספת של ישיבה במקום חרף אי החוקיות. יהא זה סיכול כוונתם של המחוקק וביהמ"ש, אם אך בגלל טעותה הלא חמורה של המבקשת, ימשיך המשיב לישב בשטח שלא כדין לאורך תקופה נוספת.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. לוי למבקשת. עו"ד צ' פורר למשיב. 20.7.05).
רע"פ 6898/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*החלטת בימ"ש שלום שלא לקבל הסדר טיעון בעבירה של תקיפת אשה ע"י בן זוגה, כאשר העונש המוסכם סוטה באורח קיצוני מרף הענישה המתחייב (הבקשה נדחתה).
המבקש תקף את בת זוגו מספר פעמים ואיים עליה לבל תתלונן במשטרה. הוא הואשם בעבירה של תקיפת בן זוג, והודה באשמה במסגרת הסדר טיעון. בגדרו של אותו הסדר נקבע, כי המשיבה תעתור להטלתו של עונש מאסר בן 6 חודשים, שירוצה בעבודות שירות. בימ"ש השלום סירב לקבל את הסדר הטיעון ונימק זאת בטעמים אלה: לא הוצגו בפני ביהמ"ש שיקולים המצדיקים זאת; ההסדר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי; לנוכח הסכנה הנשקפת למתלוננת מפני המבקש. כיוון שכך גזר את דינו של המבקש ל-8 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
התופעה של אלימות נגד נשים מחייבת תגובה עונשית מחמירה ומרתיעה. על פניהם של דברים, הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים אינו מבטא שיקולים אלו די הצורך, ועל כן נפנה בימ"ש השלום לבחינת השאלה האם הסדר הטיעון משקף איזון ראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, ומצא כי העונש שהוסכם עליו סוטה באורח קיצוני
מרף הענישה המתחייב בעבירות בהן הורשע. בהחלטה זו לא נמצא כל פגם, ואף לא סטייה מהקריטריונים ההלכתיים שהותוו באשר לסוגית כיבוד הסדרי טיעון.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד שרית מרום למבקש. 19.7.05).
רע"א 3782/05 - עו"ד מאיר קטן ועו"ד אברהם נביאי נגד מרדכי תורג'מן
*מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב תביעה שיש בה תביעה כספית אך גם בקשה לאכיפת הסכם (הבקשה נדחתה).
המבקשים, עורכי דין, מונו ביום 13.2.01 כונסי נכסים של מבנה המצוי על מחצית מגרש בחולון. הם כרתו עם המשיב ביום 1.1.04 הסכם למכירת המבנה, ובית משפט השלום אישר את ההסכם ביום 19.2.04. המשיב שילם תשלום אחד בלבד בטענה כי מחצית המבנה שייכת על-פי הנסח לאחר. המבקשים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לחיוב המשיב בתשלום יתרת התמורה ופיצוי מוסכם. המשיב הגיש בקשה לרשות להתגונן, כתב תביעה שכנגד והודעת צד ג'. בית משפט השלום החליט למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" מן התביעה. בקשת רשות ערעור נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בנושא המחייב על פניו הידרשות לראיות מסוגים שונים, וראוי הוא איפוא לבירור מקיף יותר. יש להידרש למהות הנושא שבמחלוקת; במהות, גם אם נתבע סכום כסף, עניין לנו לכאורה גם - באכיפת הסכם מכר, שאינה באה בגדרי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן המחלוקת משתרעת על ההסכם גופו. גם אילו נותרה התביעה בסדר דין מקוצר, היתה רשות להתגונן ניתנת ברוחב יריעה, נוכח טיב הטענות, ובסופו של יום במהלך פרוצדורלי עסקינן, שמבלי להמעיט במשקלו, לא הוא שיקבע כאן את גורל ההליך.
(בפני: השופט רובינשטיין. 14.7.05).
רע"א 2792/05 - צובחי עבדאלקאשר מנאע ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*תיקון המרצת פתיחה על דרך הוספת סעד חילופי בתביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), לקביעת גובה הפיצוי לו הם זכאים בגין הפקעת מקרקעין. תובענתם התבססה על סעיף 12 לפקודה, המזכה את בעל הקרקע המופקעת בפיצוי על פי בסיס מסוים. במסגרת ההליך התווה בית משפט קמא את הדרך בה יש לשום את שווי הקרקע בהתאם לסעיף 12 הנ"ל. לאחר שמומחה שמונה בידי ביהמ"ש שם את שווי החלקות, נעתר ביהמ"ש לבקשת המבקשים והורה לשמאי, להרחיב את היקף חוות דעתו, באשר לשומה לפי סעיף 13 לפקודה, המשקף פיצוי בגין אובדן דמי החכירה עבור הקרקע. כן נדרש הוא להעריך את הפיצויים בגין הפעילות העסקית שנמנעה מהמבקשים עקב מעשה ההפקעה. (להלן: ההחלטה הראשונה). עתה עתרו המבקשים לתיקון המרצת הפתיחה על דרך הוספת סעד חלופי של פיצויים לפי סעיף 13 לפקודה וכן סעד של פיצויים בגין אובדן פעילות עסקית. בקשתם זו נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
החלטת בימ"ש קמא להורות לשמאי להשלים את חוות דעתו הרחיבה את גדר המחלוקת, ותיקון המרצת הפתיחה הוא אך פועל יוצא שלה. פרשנות אחרת תותיר את ההחלטה האמורה חסרת משמעות ומיותרת. מאחר שהמשיב סבור כי הסעד היחיד העומד על הפרק הוא פיצוי לפי סעיף 12 לפקודה, היה עליו להשיג על ההחלטה הראשונה בפני ביהמ"ש העליון. משלא עשה כן, הרי ששאלת הפיצויים לפי סעיף 13 הפכה לחלק ממסגרת הדיון. שונים פני הדברים באשר לאפשרות הנוספת, היינו להעריך את הפיצויים על פי הפעילות
העסקית. לקביעת הפיצויים על בסיס זה אין יסוד בפקודה ולפיכך אין טעם להתיר תיקונה של הבקשה לעניין זה. טענותיו של המשיב בדבר סוג הפיצוי לו זכאים המבקשים שמורות לו אף לאחר התרת התיקון.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ח. בסטוני למבקשים, עו"ד ת. אפרי למשיב. 25.7.05).
רע"פ 5776/05 - אודי ראובן נגד מדינת ישראל
*עתירה לחילוט כספים שנתפסו בעבירה של ארגון משחקים אסורים אינה חייבת להיות בכתב. *נטל השכנוע והראיה בבקשה לחלט כספים שנתפסו בעבירה של ארגון משחקים אסורים (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע על פי הודאתו בארגון משחקים אסורים, ונדון למאסר על תנאי, לתשלום קנס ופיצוי למתלוננים. בעת מעצרו נתפסו בידי המבקש 3,450 דולר ולפי בקשת המדינה החליט בימ"ש השלום על חילוט סכום זה לטובת המדינה. בערעור על החלטה זו הניח בית המשפט המחוזי כי למצער חלק מהכספים שנמצאו בחזקת המבקש היו כספים שאין מקורם במשחקים אסורים, ועל כן הורה על חילוט מחצית מהסכום. המבקש טוען כי נפגעה זכותו לקניין, כי הכסף שהיה בארנקו נועד לנסיעה לחו"ל, וכי אין כל ראיה לכך שהושג בדרך לא כשרה. עוד טוען המבקש כי חילוט הכספים נעשה ללא סמכות, שכן המדינה לא הגישה עתירה בכתב לשם כך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש מלין על כך שלא הוגשה עתירה בכתב לפי סעיף 39(ג) לפקודת סדר הדין לחילוט הכספים אלא בקשה בעל פה בתשובה לבקשתו שלו להשבת הכספים. ואולם, אין הדין מחייב כי עתירה זו תיעשה בכתב. באשר לעניין לגופו, כידוע, נטל הראיה לפי סעיף 39 להוכחת הבעלות, במסגרת הליכים הקשורים בהכרעה בגורל התפוס, הוא על פי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי. אם המבקש - להשבת התפוס, ואם המדינה - לחילוט. נטל השכנוע לענייננו רובץ על התביעה, אך משזו הרימה אותו, עובר הנטל אל הצד שכנגד. הראיות לטענת המבקש, שהכספים היו בכיסו כדי לממן נסיעה לחו"ל ראויות היו להתייחסות. אולם בסופו של יום, אם לא נניח שכספים שנמצאו בכלי המבקש, במהלך ביצועה של עבירה של ארגון משחקים אסורים, נועדו לחזור אל הקזינו, מאיין בכך חלק ניכר מן האפשרות להפעיל את סעיף 39. יש טעם גם בטענת המשיבה, שהשאלה העומדת על הפרק היא מקורם של הכספים בהתחשב במקום בו נמצאו, ולעניין זה ניתן היה לצפות כי בתצהירו יידרש המבקש לנושא זה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ראובן בר חיים למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 31.7.05).
בג"צ 6845/05 - מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד שופט ביהמ"ש הצבאי לערעורים ביו"ש ואח'
*הארכת מעצר מינהלי על רקע פעילות בארגון טרור, לאחר ששופט צבאי הורה על "קיצור מהותי" של צו מעצר מינהלי קודם (העתירה נתקבלה).
המשיב 2 (להלן: המשיב) נעצר מינהלית, בהוראת מפקד צבאי, מאז 13.6.02, על רקע פעילות בארגון הטרור החזית העממית (חז"ע). המעצר הראשון היה לשישה חודשים, ובהמשך היו הארכות למשך שלושה חודשים כל אחת. ההארכה לפני האחרונה, בחן שופט צבאי חומר חסוי וקבע כי "המידע... חמור ומבוסס על מקורות מהימנים... ברם, מזה זמן רב לא התחדש בחומר המצוי... דבר... לא ניתן יהיה להמשיך ולהאריך את מעצרו... מעבר לתקופה קצרה בת חודש... המדובר בקיצור מהותי של צו המעצר המינהלי... במשך תקופה זו יבחן המפקד הצבאי אם יש בידיו חומר נוסף או אם קיימות נסיבות חדשות אשר מצדיקות את המשך מעצרו המינהלי של המשיב". התביעה הצבאית לא עירערה על החלטה זו, אך בטרם חלף החודש שאישר השופט, הוארך המעצר המינהלי למשך חמישה חודשים. התיק שב ונדון בפני שופט צבאי, שהדריך
עצמו, על פי הלכת אל-עמלה, (בג"צ 2320/98, פד"י נ"ב(3) 346), כי ניתן להאריך את המעצר "רק אם יתקבל מידע חדש שיש בו כדי לשנות מהותית את הערכת מסוכנותו של העצור", וקבע כי במידע החדש אין כדי לשנות מהותית את תמונת המודיעין שכבר היתה. על כן לא אישר את המעצר. שופט בית המשפט הצבאי לערעורים דחה את הערעור. העתירה נתקבלה.
יש במידע החסוי העדכני שהוגש כדי להעצים מהותית את המידע הנוגע למשיב, ולהצביע על רמת מסוכנות גבוהה יותר מזו שהיתה ידועה לעותר לפני כן. מידע זה מטה את הכף לכיוון של הארכה מסויימת של המעצר. יש בסיס בחומר למסוכנותו של המשיב לעת הזאת. ואולם, גם בגדרים אלה אין להתעלם מאורך התקופה שבה עצור המשיב. לפיכך ההארכה הנוכחית תהא לתקופה של שלושה חודשים. במהלך תקופה זו יתן העותר אל לבו את מכלול הנסיבות, באשר לאפשרות חלופה.
(בפני השופטים: בייניש, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד הרן רייכמן לעותר, עוה"ד פרנסיס סחר וחסן מחמוד למשיב 2. 4.8.05).
בש"פ 6800/05 - אדם מכלוף נגד מדינת ישראל
*קיומה של עילת מעצר לצורך קביעת תנאי של מעצר בית לשחרור החשוד (הערר נדחה).
העורר ושלושה אחרים הואשמו בביצוע עבירות של פריצה לרכב, גניבה, ושימוש לרעה בכרטיס אשראי. המדינה ביקשה להורות על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים ובימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים ומתקיימת עילת מעצר, אף שמדובר בעבירות רכוש. על כן הורה על מעצר העורר ושותפיו עד להכרעה סופית בבקשה, לאחר הגשת תסקיר מעצר. הנאשמים עררו לבית המשפט המחוזי וכאן נקבע לאמור: "לאור היעדר עבר פלילי של העוררים... וגילם הצעיר, ומשהעבירות המיוחסת להם אינן מקימות עילה למעצר, אני מקבלת את הערר ומורה על שחרורם בתנאים". לגבי העורר נקבע כי ישהה במעצר בית מלא, בבית סבתו באשקלון, ותנאים נלווים. העורר טוען כי משמצא ביהמ"ש כי אין נגדו עילת מעצר, לא היה רשאי להורות על שחרורו בתנאי מעצר בית, אלא להטיל עליו תנאים שנועדו להבטיח את התייצבותו למשפט. בכך מסתמך בא כוח העורר על הוראת סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, המסמיך את בית המשפט לצוות על שחרור בערובה של נאשם מקום שאין סמכות להורות על מעצרו על פי סעיף 21 לחוק, וזאת כדי להבטיח את התייצבותו למשפט. הערר נדחה.
ענייננו של העורר, על פי נסיבותיו, נופל בגידרו של סעיף 21 לחוק ולכן הטלת תנאי של מעצר בית נמצא בגדר סמכותו של בית המשפט. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התנאי לקיום עילת מעצר בגין עבירות רכוש הוא ריבוי עבירות מסוג זה ועבר פלילי מכביד ותנאי זה אינו מתקיים בעורר ובחבריו, ולכן אין בעניינם עילת מעצר. נקודת מוצא זו של בית המשפט המחוזי שגויה. כפי שנפסק, "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור", ובכך מקימות עילות מעצר. העבירות נשוא כתב אישום זה בוצעו תוך התארגנות של מספר עבריינים, פרי קשר ותכנון מוקדם. יתר על כן, כנגד העורר ואחרים מתנהל כיום הליך פלילי נוסף בעבירות של פריצה, גניבה, קבלת נכסים שהושגו בפשע, והפרת הוראה חוקית. במסגרת החקירה באותה פרשה שוחרר הוערר למעצר-בית לילי אותו הפר. במכלול נתונים אלה, קמה חזקת מסוכנות כנגד העורר במסגרת סעיף 21 לחוק המעצרים ולפיכך קמה נגדו עילת מעצר בגין מסוכנות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נועם בונדר לעורר, עו"ד רחל מטר למשיבה. 11.8.05).