בג"צ 6893/05 - ח"כ הרב יצחק לוי ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*כפיפותן של תקנות ההגנה מתקופת המנדט לחוקי היסוד השונים. *סמכויות רשויות המדינה לפרסם צווים המגבילים את הכניסה לשטח מדינת ישראל העוטף את חבל עזה(העתירה נדחתה).
א. חוק יישום ההתנתקות מחבל עזה מסמיך את ראש הממשלה לקבוע בצו, יום שממנו ואילך תוגבל הכניסה לשטח המפונה ברצועת עזה. ביום הוצאתו של צו הגבלת הכניסה לתחום רצועת עזה, חתם מפקד פיקוד הדרום על צו הקובע כי שטח במדינת ישראל המסומן במפה, והעוטף את חבל עזה, הוא שטח סגור, והכניסה אליו תהא אך בהיתר. העתירה נגד צו זה נדחתה.
ב. הצווים הוצאו מכוחן של תקנות ההגנה שעת חירום מתקופת המנדט. עם הקמתה של המדינה המשיכו התקנות לעמוד בתוקפן, במשך כל שנות המדינה נעשה בהן שימוש. במקרה דנא מתנגשים הערכים של ביטחון המדינה והשלטת הסדר הציבורי עם זכויות האדם לחופש תנועה, חופש עיסוק וכד'. על המפקד הצבאי לאזן בין ערכים מתנגשים אלה. אמת המידה לאיזון המקובלת כיום, הינה זו הקבועה בפיסקות ההגבלה בחוקי היסוד השונים. ניתן להיזקק לאמת מידה זו אף שתקנות ההגנה הנדונות חוסות תחת סעיף שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). הטעם לכך הוא כפול: ראשית, את הדין הישן יש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד; שנית, תקנות ההגנה מעניקות סמכות ושיקול דעת למפקד הצבאי, ואלה צריכים להיות מופעלים על פי עקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי.
ג. הטענה הראשונה בעתירה הינה כי ההסדרים שנקבעו בחוק יישום ההתנתקות שוללים כל הסדר נוסף שאינו קבוע בו. טענה זו יש לדחות. חוק יישום ההתנתקות אינו מהווה הסדר שלילי. מכל מקום הוראה מפורשת בעניין זה מצויה בחוק ההתנתקות עצמו לפיה: "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מכל סמכות הנתונה לכוחות הביטחון לפי כל דין ולמפקד לפי תחיקת הביטחון". טענתם השניה של העותרים הינה כי בנסיבות העניין לא היה מקום להוצאת הצווים. גם טענה זו יש לדחות. בפני המפקד הצבאי הונחה תשתית עובדתית מבוססת, לפיה קיימת ודאות קרובה, למעשה וודאות של ממש, כי הוצאת הצווים דרושה כדי למנוע פגיעה קשה, רצינית וחמורה בביטחון ובהשלטת הסדר הציבורי. טענתם השלישית של העותרים הינה, כי הצווים אינם מידתיים. גם טענה זו דינה להידחות. על פי התשתית העובדתית שהונחה בפני המפקד הצבאי לא ניתן יהיה למנוע כניסה המונית של מתנגדים להתנתקות לשטח חבל עזה, אלא אם יוצאו הצווים. הטענה הרביעית היתה כי הצווים אינם חוקיים, שכן לא נומקו ולא פורסמו כדין בעיתון הרשמי. חובת הנמקה בגוף הצו אינה מוכרת בדין. אשר לפרסום בעיתון הרשמי, מן הראוי היה שצווים על פי תקנות ההגנה יפורסמו בעיתון הרשמי. חובה לכך אינה קיימת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מרדכי מינצר לעותרים, עו"ד גב' ענר הלמן למשיבים. 3.8.05).
על"ע 9969/04 + 5350/04 - עו"ד זאהי אסכנדר נגד לשכת עוה"ד בישראל
*עבירות משמעת של עו"ד שרכש טובין ונתן שיקים שלא כובדו ע"י הבנק, נטילת כספים שיועדו ללקוחות ומתן שיקים ללא כיסוי ללקוחות, ועונש של הוצאה מלשכת עוה"ד לצמיתות(הערעור נדחה).
א. בחודש אוקטובר 1996 רכש המבקש מחשב ובתמורה מסר למוכר (המתלונן) שני שיקים, אלה לא כובדו והתמורה לא שולמה. המתלונן הגיש תביעה בבית-המשפט לתביעות קטנות בנצרת, ובהיעדר כתב הגנה ניתן פסק-דין נגד המערער ואף נפתח תיק הוצאה-לפועל. כאן ביקש המערער לשלם את חובו בארבעה תשלומים חודשיים ובהסכמת ב"כ המתלונן נתן ראש ההוצאה לפועל צו תשלומים. יום התשלום הראשון חלף והמשיב לא שילם
את שחייב היה לשלם. בגין כך הוגשה לבית-הדין המחוזי קובלנה ובית-הדין הרשיע את המערער וגזר עליו עונש השעייה לתקופה של שלוש שנים ותשלום הוצאות לוועד המחוזי בסך 3,000 ש"ח. ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד הפחית את עונש ההשעייה בפועל משלוש שנים לשנתיים.
ב. בשנת 1998 רכש המערער ציוד מחשבים ומסר למוכר (המתלונן) שיק בסך 3,700 ש"ח. השיק לא כובד והמתלונן לא קיבל את כספו. תלונה שהוגשה לוועד המחוזי הועברה לתגובה של המערער והוא לא הגיב חרף שלוש תזכורות שנשלחו אליו. בקובלנה שהגיש הוועד המחוזי לבית-הדין הואשם המערער בהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע ובאי-מתן תשובה לתלונה. ביום 28.1.00 מונה המערער על-ידי בית-משפט השלום בנצרת ככונס נכסים לדירה לצורך מכירתה וחלוקת תמורתה - בין היתר - לארבעה אחים (המתלוננים). ביום 7.5.00 נכנסה לתוקפה השעיית המערער מחברותו בלשכת עורכי-הדין (על-פי גזר-דין שניתן בפרשה שאינה לענייננו). למחרת, חתם המערער על הסכם למכירת הדירה הנ"ל וכן הגיש לבית-המשפט - בתוקף תפקידו ככונס נכסים - בקשה לאישור המכירה. ביום 31.7.00 הגיש המערער, באמצעות עורך-דין העובד במשרדו, בקשה לבית המשפט למנות אותו עורך-דין ככונס נכסים במקומו, ללא ציון העובדה כי בעת הגשת הבקשה היה הוא עצמו בהשעייה. את כספי התמורה שנתקבלו עבור הדירה הפקיד המערער בחשבונו ולאחר מכן העביר ארבעה שיקים מחשבונו, לכל אחד מארבעת המתלוננים. שלושה שיקים חוללו מחמת היעדר כיסוי. בגין מעשיו ומחדליו אלה הוגשה קובלנה לבית-הדין המחוזי. בפרשה זו לא הופיע המערער אף לאחת מישיבות בית-הדין, ובא-כוחו הגיש בקשות דחייה חוזרות. בית-הדין הרשיע את המערער וגזר עליו בגין שתי הפרשיות עונש השעייה לשבע שנים. בערעור לבית-הדין הארצי הוחלט להוציא את המערער מלישכת עורכי הדין לצמיתות. הערעור נדחה.
ג. את טענת המערער כי המתלוננים בפרשת כינוס הנכסים אינם לקוחותיו, יש לדחות. אף אם המתלוננים לא שכרו אותו כבא-כוחם הישיר, היה הוא נאמן על נכסיהם, ומתוך נכסים אלו גבה הוא את שכר טירחתו. יתר-על-כן, אף אם המתלוננים אינם לקוחותיו, הרי עורך-דין המעכב כספים שנמסרו לו במסגרת תפקידו, עובר עבירת משמעת חמורה. אף טענת המערער כי אין הוא אחראי לכספים הואיל וחדל מלשמש ככונס הנכסים אינה מעלה ואינה מורידה. בכל פעולותיו והתנהלותו בפרשה זו העיד על עצמו כי נושא הוא באחריות מלאה בתוקף מינויו ככונס נכסים.
ד. באשר לעונש - אכן, הרחקת עורך-דין לצמיתות מן הלישכה עונש חמור הוא ביותר, ואולם בית-הדין המחוזי לא הסיק את המסקנה הנדרשת ממעשיו של המערער, וההרשעות שהורשע בהן בעבר. על כן אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, רובינשטיין, חיות. החלטה - המשנה לנשיא חשין. המערער לעצמו, עו"ד גב' חוה קלמפרר-מרצקי למשיב. 1.8.05).
ע.א. 10829/02 - מנהל מע"מ אשדוד נגד מכון טיפול בשפכי אשקלון
*סיווג שותפות בין עיריה לבין חברת מקורות כעוסק או כמלכ"ר לצורך תשלומי מע"מ ומלאכותיות הקמת השותפות(מחוזי ב"ש - ע"ש 2738/98 - הערעור נדחה).
א. ביום 27.2.1997 נערך בין עירית אשקלון לבין חברת מקורות "הסכם שותפות", להקמת מכון טיהור לטיפול בשפכי מערכת הביוב של אשקלון (להלן: ההסכם). תחילה סיווג המערער את השותפות כעוסק מורשה, אך לאחר מכן החליט, מתוקף סמכותו לפי סעיף 58 לחוק, כי סיווגה הנכון של המשיבה הוא מלכ"ר. נימוקו היה כי ההתאגדות כשותפות נועדה לאפשר לעירייה לקזז את מס התשומות בגין הקמת מכון הטיהור, באשר מלכ"ר אינו זכאי לנכות מס תשומות. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי וכאן
נקבע כי הצדדים זכאים להתאגד במסגרת משפטית-כלכלית נפרדת. ביהמ"ש הבהיר כי בפועל נטען שההתקשרות האמיתית הוקמה לשם הפחתת מס בלתי-נאותה, וראוי היה כי טענה זו תידון במסגרת המפורשת של סעיף 138(א) לחוק. לפיכך קבע בית המשפט כי יש לסווג את השותפות כעוסק. הערעור נדחה.
ב. המשיבה היא גוף מאוגד, שנרשם כדין ומקיים פעילות עסקית, לאמור: מתן שירות של טיהור שפכים, תמורת תשלום שיש בו כדי להשיג רווחים. אמנם, טיהור השפכים, כשלעצמו, הוא פעילות בעלת אופי ציבורי, ואולם, משעה שהפעילות נעשית על-ידי גוף שאיננו העירייה, וזה האחרון מספק לעירייה את השירות מתוך מטרה להפיק רווחים, הרי שגוף זה איננו מלכ"ר כי אם עוסק. כך שמבחינת סמכות המשיב לשנות את הסיווג לא היה מקום לקבוע כי מדובר במלכ"ר.
ג. המישור האחר מתמקד בטענת "מלאכותיות". שאלת המלאכותיות עולה מקום בו מתעוררת, לגבי פעולה מסויימת או עיסקה מסויימת, השאלה האם מדובר בתכנון מס לגיטימי, או שמא בהפחתת מס פסולה. כך נאמר במפורש גם בסעיף 138(א) לחוק מס ערך מוסף, המאפשר התעלמות מעיסקה. טענות המערער כלפי המשיבה מתאימות לעילת המלאכותיות. השאלה היא אם קמה עילה לסיווג מחדש של העסקה בשל שהיא מלאכותית ונועדה לצרכי מס גרידא. אין בראיות תשתית מספקת להכריע בשאלה זו. משבחר המערער שלא לפעול על-פי סמכותו בסעיף 138(א) לחוק מס ערך מוסף, כי אם על-פי סמכותו בסעיף 58 לאותו חוק, התווה הוא בכך את המשכו של ההליך ואת העילה המשפטית שביסודו; במתווה זה הדין עם המשיבה. ככל שישנה אפשרות לנקוט במתווה האחר - מתווה המלאכותיות - אין בפסק-דין זה כדי לאיינה.
(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עו"ד גדעון קלוגמן למשיבה. 10.8.05).
בג"צ 7455/05 - הפורום המשפטי למען א"י ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*חוקיות השימוש בכוחות צה"ל לפינוי מתיישבי חבל עזה(העתירה נדחתה).
א. חוק יישום תכנית ההתנתקות, מורה על פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון. מכוחו של חוק זה נקבע השטח המפונה ויום הפינוי. כן נקבע יום שממנו ואילך הוגבלה הכניסה לשטח המפונה. במקביל הורה מפקד פיקוד הדרום, מכוח סמכותו על פי תקנות ההגנה, על סגירת שטח עוטף אזור חבל עזה, וקבע כי הכניסה אליו תהיה רק בהיתר. כוחות הבטחון, וצה"ל בתוכם, פועלים למניעת הכניסה האסורה אל השטח המיועד לפינוי ואל שטח עוטף חבל עזה. העותרים טוענים כי השימוש בצבא להגשמת פינוי הישראלים מחבל עזה אינו כחוק. העתירה נדחתה.
ב. השימוש בכוחות הבטחון למניעת הכניסה לתוך השטח המפונה בחבל עזה ולהוצאת השוהים בו שלא כדין מעוגן בהוראה מפורשת בחוק יישום ההתנתקות, והגדרת "כוחות הבטחון" בחוק הינה "צבא הגנה לישראל, משטרת ישראל, שירות הבטחון הכללי ושירות בתי הסוהר". האם מוסמכים חיילי צה"ל לפעול בשטח "עוטף חבל עזה" - התשובה הינה בחיוב. מקור הסמכות לכך מעוגן בתקנות ההגנה. מכוחן של תקנות אלה הוכרז שטח עוטף חבל עזה כשטח סגור. הפעלת התקנות נעשות על ידי הצבא. תקנות ההגנה מעניקות לחיילים סמכויות חיפוש, תפיסה ומעצר כלפי מי שנחשד שעבר עבירה על תקנות ההגנה.
ג. האם מוסמכים חיילי צה"ל לפעול מחוץ לשטח המפונה בחבל עזה ומחוץ לשטח עוטף חבל עזה כדי למנוע כניסה שלא כדין לשטח המפונה ולשטח עוטף חבל עזה- לטענת
המדינה, ניתן למצוא הסמכה לכך הן בסעיף 25 לחוק יישום ההתנתקות והן בתקנות ההגנה. בחינתה של טענה זו מעוררת שאלות פרשניות לא פשוטות. אך אין צורך לבחון עתה נושא זה, שכן קיים מקור משפטי נוסף - אשר יש בו כדי לפתור את השאלה העומדת לדיון. סעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, (להלן: הפקודה) קובע: "הממשלה הזמנית רשאית להקים כוחות מזויינים... אשר יהיו מורשים לעשות את כל הפעולות הדרושות והחוקיות לשם הגנת המדינה, ולשם השגת יעדיה הבטחוניים-לאומיים". יישום ההתנתקות הינה יעד בטחוני-לאומי. אכן, סמכות זו של החיילים אינה כוללת בחובה סמכות מעצר. בכך שונה הדין לענין מעצר בעוטף חבל עזה ממעצר בכל מקום אחר בישראל. בעוטף חבל עזה מעניקות תקנות ההגנה סמכות מעצר לחיילים. סמכות דומה אינה נתונה להם בישראל מעבר לעוטף חבל עזה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד מרדכי וגלעד מינצר לעותרים, עוה"ד הלמן ענר ואבינעם סגל-אלעד למשיבים. 14.8.05).
ע.פ. 10636/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס במשפחה על יסוד עדות המתלוננת, אשה בוגרת, שהבליגה על מעשי האינוס מצד גיסה במשך שנים, וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 915/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המתלוננת נשואה לאחיו של המערער. על-פי הנטען, במועד כלשהו בשנת 1995, תקף המערער את המתלוננת בעת ששהו לבדם בדירה, וכפה עליה לקיים עימו יחסי מין. לטענת המתלוננת, היא נמנעה מלספר על האירוע לבעלה מחשש שיגיב באלימות כלפי אחיו, אולם סיפרה על כך לחמותה, אשר השביעה אותה שלא לחשוף את הסוד בפני איש. עוד נטען, שהמערער הוסיף לקיים עם המתלוננת במשך 5 שנים יחסי מין בניגוד לרצונה, עד שלבסוף סיפרה על כך לבעלה. המערער טען כי המתלוננת בדתה את התלונה נגדו על רקע סכסוך שפרץ בינו לבין בעלה. בית המשפט המחוזי דחה את גירסת ההגנה, הרשיע את המערער בעבירות אינוס וגזר לו שש שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי נפל פגם מהותי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, באשר הוא לא נחתם על-ידי כל שופטי המותב, אלא על-ידי אחד מהם בלבד - אב בית הדין. לבקשת ביהמ"ש הבהיר ביהמ"ש המחוזי כי "הכרעת הדין וגזר הדין בתיק זה ניתנו פה אחד על-ידי שלושת חברי המותב ועל דעתם ובהסכמתם... מסיבה שאינה ברורה לנו, לא נמצא בתיק... עותק החתום על-ידי כל חברי המותב". מדובר, לכל היותר, בליקוי טכני, שאינו פוגם בתוקפם של ההליכים שהתקיימו בערכאה הדיונית.
ג. לגופם של דברים - הכרעתו של בית המשפט המחוזי היא הכרעה שבעובדה, ואין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים מסוג זה. ההנחות שהנחו את בית המשפט המחוזי בדרכו לתוצאה המרשיעה, סבירות והגיוניות. אכן, בית המשפט בערכאה ראשונה נדרש לנקוט זהירות בכל הנוגע לממצאי מהימנות, מקום שמתברר כי אישה בוגרת הבליגה לאורך שנים על עבירות מין אשר, לטענתה, בוצעו בגופה. אולם, תופעה זו אינה חריגה, במיוחד, כאשר העבירות מבוצעות בתחום המשפחה.
ד. אשר למידת העונש - עונש של 6 שנים מאסר בפועל לאדם שבמשך שנים הפך את גיסתו קורבן זמין לביצוען של עבירות מין, אינו עונש חמור כלל וכלל, גם לנוכח הזמן שחלף מאז נחשפה הפרשה, ועד אשר נסתיימו ההליכים בפני הערכאה הדיונית.
(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 1.8.05).
ע.א. 5401/04 - אלכסנדר בונדרנקו נגד הדר חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים ודרך פסיקת הוצאות ושכ"ט(הערעור נדחה בעיקרו).
א. בחודש מאי 1993, בהיותו בן 29 שנים, שנה אחת לאחר שעלה ארצה מחבר-העמים, נפגע המערער בתאונת דרכים. נכותו הרפואית המשוקללת הועמדה על %60, ואת שיעור הפגיעה התפקודית העמיד ביהמ"ש על %30. אשר לפיצוי בגין הפסדי שכר קבע ביהמ"ש כי השכר שהמערער היה אמור להשתכר אלמלא התאונה, עמד על 5,000 ש"ח, לאחר ניכוי מס. בית-המשפט פיצה את המערער בגין הפסדי השכר בעבר ובעתיד ובפריטי נזק אחרים. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. נפלה טעות בחישוב הנכות הרפואית המשוקללת והיא תתוקן ותעמוד על %62. בתיקון זה יש כדי להשפיע על הפיצוי בראש הנזק הלא-ממוני וסכום הפיצוי בגין ראש נזק זה יתוקן בהתאם. אין בתיקון זה כדי להשפיע על אומדנו של בית-המשפט קמא באשר לחישוב הפגיעה התפקודית. גם טענת המערער נגד ניכוי סכומי הבטחת ההכנסה שקיבל בתקופה שקדמה לפסק-הדין, בדין יסודה. שכן, בית-המשפט יצא מתוך הנחה שבתום תקופה של 26 חודשים, שראשיתם ביום התאונה, נגרע מכושר ההשתכרות של התובע שיעור של %30 בלבד, ומנקודת המוצא הזו נשללת הזיקה שבין תשלומי הבטחת ההכנסה ובין הגריעה מכושר ההשתכרות. עצם העובדה שהמערער קיבל בפועל דמי הבטחת הכנסה בעבר אין בה די כדי להתיר ניכוי תקבול זה מקום בו פסק-הדין מבוסס על הנחה השוללת קשר סיבתי בין הזכאות לתגמול הזה לבין התאונה.
ג. אשר לפסיקת ההוצאות - ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה תשלם למערער "את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כולל בסך של %20 בתוספת מע"מ". בהחלטה שניתנה לאחר פסק-הדין, הבהיר ביהמ"ש, כי הקביעה בדבר תשלום הוצאות בסך של %20 כוללת את הוצאות המשפט. אשר-על-כן, כך הבהיר, "ניתן לומר כי שכ"ט עו"ד הוא בשיעור של %13 ו-%7 הנותרים הם בגין הוצאות משפט". נראה כי הדרך הנכונה לפסוק בעניין זה היתה לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות המשפט וכן בתשלום שכר טירחת עורך-דין בשיעור של %13 ככתוב בחוק. לסכום זה האחרון מתווסף מע"מ כדין. ההוראה בדבר פסיקת ההוצאות תתוקן בהתאם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד דוד סרנגה למערער, עו"ד משה עבדי למשיבה. 10.8.05).
בע"מ 9229/04 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית
*מתן צו אימוץ בהתחשב בטובת הקטין וביטול החלטת בימ"ש מחוזי להחזיר את הילד לאמו לנסיון של ששה חדשים(מחוזי ת"א - ע"מ 4/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בינואר 1998, בהיות המשיבה קטינה לא נשואה בת 17.5, נולד לה ילד (להלן: הקטין). זהותו של האב אינה ידועה. המשיבה אף היא בת למשפחה חד-הורית. אביה נטש את המשפחה בהיותה בת ארבע, והיא גודלה לפרקים ע"י אמה, ולפרקים אצל משפחות אומנות. בשנת 1995 הוכרזה המשיבה כ"קטינה נזקקת" והועברה למעון, ממנו ברחה. בחודש יולי 1997 נודע לרשויות הרווחה על הריונה. סמוך ללידה עברה המשיבה להתגורר עם אמה. במשך שנות ילדותו הראשונות נדד הקטין מאמו למשפחה אומנת, למוסדות, למעונות יום וחזרה לאמו עד שנפסק כי הקטין הנו "קטין נזקק", ואז הוצא מרשות המשיבה והועבר למשמורת רשויות הסעד. במצב דברים זה, פנה המערער לביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה להכריז כי הקטין בר אימוץ. המשיבה התנגדה ולאחר שמיעת ראיות, קבלת חוו"ד ותסקירים, החליט ביהמ"ש לענייני משפחה להכריז על הקטין כבר-אימוץ. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, וקבע כי המשיבה נחונה
במסוגלות הורית. הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם המערער וביהמ"ש העליון מינה מומחית לפסיכיאטריה, וזו הגישה חוות הדעת הגורסת כי המשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המערער טוען כי עילת האימוץ במקרה דנן היא חוסר מסוגלות הורית של המשיבה, כמשמעותו בסעיף 13(7) לחוק האימוץ. סעיף זה מתמקד בשני מישורי זמן: ההווה והעתיד. באשר להווה - קיומה של עילת אימוץ בשל חוסר מסוגלות הורית של המשיבה, מעוגן היטב בחומר הראיות. חייה של המשיבה מתאפיינים בחוסר יציבות כבר מגיל צעיר. חוסר היציבות בחיי המשיבה נמשך גם לאחר הולדת הקטין. המשיבה לא עמדה בנטל הכרוך בגידול הקטין, ופנתה ביוזמתה שתי פעמים לשירותי הרווחה בבקשה כי ידאגו לקטין במסגרות חוץ-ביתיות. הטלטולים, גרמו נזק רב לקטין, ואינם מתיישבים עם דאגה ראויה לו.
ג. המשיבה טוענת שעתה היא הצליחה לייצב את חייה והיא כשירה לגדל את בנה הקטין. טענה זו נתקבלה בבית המשפט המחוזי, אך חוות דעת המומחים, שהיו חד-משמעיות, קבעו כי המשיבה חסרה את הכוחות הנפשיים הנדרשים כדי להתמודד עם הכרוך בגידול הקטין. אמת, המשיבה מצויה כעת בתקופה המתאפיינת ביציבות יחסית. ברם, אין מדובר בפרק זמן משמעותי שבכוחו לבסס אינדיקציה פוזיטיבית אודות מסוגלותה לגדל את הקטין כראוי בעתיד. לכל אלה יש להוסיף את יחסה העויין כלפי רשויות הרווחה. יחס זה יקשה על גידול הקטין אם יחזור למשמורת המשיבה.
ד. באשר לשאלה מהי טובתו של הקטין בנסיבות הקיימות - עיקר המחלוקת נוגעת לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה יש להעמיד לרשות המשיבה תקופת ניסיון בת חצי שנה, במהלכה ישהה הקטין עמה. ברם, ילד אינו חפץ נד, ואין זה סביר לקרוע את הקטין מהמסגרת החמה אליה הגיע לאחר תלאות רבות, רק בגלל סיכוי קלוש, אשר אינו ממשי, שהמשיבה אכן תצליח לגדלו כיאות. במצב דברים זה, לא ניתן לקחת את הסיכון ולנתק את הקטין מההורים המיועדים לאמצו, כאשר על-פי הנראה בשלב זה, שהייתו במחיצתם מבטיחה לו בית חם, טיפול הולם וקשר הורי להם הוא זקוק. טובת הקטין מחייבת לאשר את הכרזתו כבר אימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מיקי חשין למערער, עו"ד מיכל אופיר למשיבה. 10.8.05).
רע"א 4483/02 - מובילי מים (1994) דבוריה בע"מ נגד מנהל מע"מ טבריה
*נטל הבאת הראיות בערעורי מע"מ - פסילת ספרים והטלת קנסות. *מועד גילוי מסמכים בערעורי מע"מ(מחוזי נצרת - ע"ש 1136/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בין המבקשת לבין המשיב נתגלעה מחלוקת לגבי השנים 1997-1999. לטענת המשיב, ניכתה המבקשת מס תשומות על פי חשבוניות שהוצאו שלא כדין, ועל כן החליט לפסול את פנקסיה לשנות המס האמורות וכן להטיל עליהן קנס בשיעור של %1 מהמחזור, לפי סעיף 95(א) לחוק מס ערך מוסף (להלן - החוק). כמו כן, הוחלט להוציא למבקשת שומה לפי מיטב השפיטה על פי סעיף 77 לחוק. על החלטות אלו הגישה המבקשת שני ערעורים לבית המשפט המחוזי בנצרת: האחד, על הטלת קנס, השני, על הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה. ביהמ"ש הורה למבקשת לפחות בהבאת הראיות בשני הערעורים. כן קבע, כי גילוי המסמכים מטעם המשיב יעשה רק לאחר שהמבקשת תגיש את תצהיריה. בקשה לרשות הערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. בכדי ללבן את סוגיית נטלי ההוכחה בערעורי מס יש לבחון שתי שאלות מקדמיות: האחת, האם השאלה שבמחלוקת הינה שאלה פנקסית או שאלה לבר פנקסית; השניה, האם פנקסיו של הנישום נפסלו. אם מדובר בשאלה לבר פנקסית, שלגביה הפנקסים אינם מהווים אסמכתא, אזי נטל השכנוע ונטל הראיה באותו עניין הם על פי הדין הכללי ואין כלל חשיבות לשאלה אם הפנקסים נפסלו. לעומת זאת, כאשר מדובר בשאלה פנקסית, אם הפנקסים לא נפסלו יהיה נטל הבאת הראיות על כתפיו של המנהל. אם נפסלו פנקסיו של הנישום מוטלים על כתפיו שלו הן נטל השכנוע והן נטל הבאת הראיות.
ג. במקרה הנוכחי הסוגיות אשר עומדות לדיון נוגעות לקנס שהוטל על המבקשת עקב אי ניהול פנקסים כדין ולשומה על פי מיטב השפיטה שהוציא המנהל. בערעור על הקנס לפי סעיף 95 לחוק מתעוררת הסוגיה של תקינות פנקסי המבקשת. אלה נפסלו מחמת אי ניהולם כדין. משכך, חל על המבקשת נטל הבאת הראיות בערעור על הקנס.
ד. העניין השני שבמחלוקת הוא נכונות החשבוניות שעל פיהן נוכה המס. ספק אם ניתן למצוא בפנקסים תשובה חד משמעית לעניין זה. מכל מקום, בין אם מדובר בשאלה פנקסית ובין אם מדובר בשאלה לבר-פנקסית, יוטל נטל הבאת הראיות במקרה דנא על המבקשת. אם מדובר בשאלה פנקסית, אזי משנפסלו הפנקסים נטל הבאת הראיות צריך להיות על כתפיה של המבקשת. אם מדובר בשאלה לבר-פנקסית אין חשיבות, כאמור, לפסילת הפנקסים ובהתאם להלכה יוטל נטל הבאת הראיות במצב זה על המבקשת.
ה. באשר לשאלת גילוי מסמכיו של המשיב - הכלל לעניין גילוי מסמכים על ידי רשויות המס הוא כלל הגילוי הרגיל. סירובה של הרשות למסור מידע צריך שיהא מעוגן בנימוקים סבירים ומשכנעים שכן עליה חובת ההוכחה במצבים כאלה. לעניין השלב בהליך בו חלה חובת הגילוי, כל צד זכאי בפתחו של ההליך לגילוי כללי של כל המסמכים וכל החומר בעניינו. כך גם הנישום זכאי לגילוי מסמכים בתחילתו של הליך ההשגה ובוודאי שבתחילתו של הערעור. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש על מנת שיבחן את סירובה של הרשות לחשוף את מסמכיה של המבקשת. בחינה זו צריך שתעשה בדרך של עריכת איזון בין זכות המבקשת לעיין במסמכי המשיב לבין שאר השיקולים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ר. כהן למבקשת, עו"ד א. פרסקי למשיב. 4.8.05).
בג"צ 9385/04 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ביה"ד השרעי לערעורים ואח'
*ביטול צו עיכוב יציאה של בי"ד שרעי, כאשר הצו הוצא נגד אזרח זר שניתן נגדו צו הרחקה מהארץ, ותביעת המזונות נועדה למעשה למנוע את ביצוע צו ההרחקה(העתירה נתקבלה).
א. בית הדין השרעי בטייבה הוציא נגד המשיב 3, (להלן: המשיב) - אזרח מצרי, צו עיכוב יציאה מהארץ, בגדרה של תביעת מזונות שהוגשה נגדו על ידי אשתו, המשיבה 2, שהינה אזרחית ישראלית. ביטול צו עיכוב היציאה האמור נתבקש ע"י היועהמ"ש, עקב העובדה, שהמשיב 3 שוהה בישראל שלא כדין מאז שנת. מאז תפיסתו נמצא המשיב במשמורת לנוכח עמדת גורמי הביטחון כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. האשה נקטה בהליכים משפטיים שונים שנועדו למנוע את הרחקתו של המשיב מן הארץ, ותביעת המזונות הוגשה לאחר שלא צלחו הליכים אלה. היועץ המשפטי לממשלה התייצב בדיון בבית הדין השרעי וטען כי בנסיבות העניין גובר צו ההרחקה על צו עיכוב היציאה. טענותיו של היועץ המשפטי לממשלה נדחו על ידי בית הדין. ערעור שהוגש לבית הדין השרעי לערעורים נדחה. שתי הערכאות החליטו לחייב את המשיב במזונות אשתו ובתו, והורו כי על מנת להבטיח את תשלום המזונות יעמוד צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו, על אף קיומו של צו ההרחקה. העתירה נתקבלה.
ב. בנסיבות המקרה יש להעדיף את צו ההרחקה על צו עיכוב היציאה. תקנה 387(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת, כי אם הוצאו נגד אדם צו גירוש או צו הסגרה יש לבטל צו עיכוב יציאה שהוצא נגדו, אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה. אמנם, תקנה 387 אינה חלה ישירות על בתי הדין הדתיים, אולם באיזון האינטרסים בין צו הגירוש לבין צו עיכוב היציאה מן הארץ יש לייחס משקל רב לצו ההרחקה, המבטא את האינטרס הציבורי בהוצאת שוהים בלתי חוקיים מן הארץ, ורק בנסיבות יוצאות דופן יועדף צו עיכוב היציאה על פני צו ההרחקה. זאת ועוד, המשיב נמצא מזה זמן רב במשמורת, וממילא אינו יכול לעמוד בחובת תשלום המזונות כל עוד הוא שוהה בארץ.
ג. בנוסף לכך, הסכסוך בעניין המזונות איננו סכסוך אמיתי, ותכליתו היחידה של "סכסוך" זה הינה לעכב את הרחקת המשיב מן הארץ. חלק מן ההליכים המשפטיים שקדמו לתביעת המזונות ננקטו יחדיו על ידי בני הזוג שהביעו את רצונם לחיות זו עם זה, אם ישוחרר המשיב מן המשמורת. בנסיבות אלה, אין זה ראוי כי בתי המשפט ובתי הדין (ובכלל זה בתי הדין השרעיים) יידרשו למחלוקת שאינה קיימת ויאפשרו על ידי כך את ניצולו לרעה של ההליך השיפוטי.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד י. גנסין וי. רויטמן לעותר, עוה"ד ש. בלעום, נ. אלנאשף וא. עבליני למשיבים. 4.8.05).
ע.א. 8083/02 - כהן עכסה ואח' נגד דולב חברה לביטוח בע"מ
*הגדלת סכום עבור עזרה סיעודית בעתיד של נפגע בתאונת דרכים. *ניכוי מס הכנסה משיעור הפיצויים שנפסק בפריט של הפסד השתכרות של נפגע בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 342/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערערת, ילידת 1951, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.5.94 ונקבעה לה נכות בשיעור %100. עובר לתאונה עבדה המערערת כפקידה וביהמ"ש הניח שהיתה מתמידה בעבודתה עד לגיל הפרישה המירבי המקובל אצל נשים, לאמור 65. חישוב הפיצוי נעשה על בסיס תוחלת חיים של 72 שנה. בגין הפסד השתכרות בעבר, נקבע פיצוי לפי 5,500 ש"ח לחודש, משוערך ליום מתן פסק הדין. בגין הפסד השתכרות בעתיד, נקבע פיצוי על בסיס שכר ממוצע של 7,500 ש"ח לחודש לתקופה של 14 שנה (עד גיל 65). בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחים הרפואיים כי המערערת זקוקה לטיפול צמוד במשך שעות היום. עם זאת, דחה את דרישת המערערת לאחות מקצועית, ואף קבע כי ניתן להסתפק בעובדת סיעודית זרה. על יסוד האמור נקבע הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרה סיעודית לפי חישוב של 750 דולר לחודש עבור מטפלת סיעודית זרה ושל 100 דולר נוספים, בהנחה שלמערערת תהינה עם השנים הוצאות מעבר להעסקת המטפלת. כן פסק ביהמ"ש סכומי פיצויים בראשי נזק נוספים. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. בית המשפט המחוזי פסק למערערת סכום של 850 דולר לחודש עבור עזרה סיעודית לעתיד. בפרשת אקסלרד (ע"א 3375/99 פ"ד נד(4) 50) הותוו קווים מנחים בשאלת הפיצוי הצריך להשתלם בגין הסעוד לו זקוקים נכים קשים, הסובלים מנכות רב-מערכתית, ואשר זקוקים לסיעוד ולעזרה במשך כל שעות היממה. באותו ענין העריך בית-המשפט את עלות הסעוד בסכום של 12,000 ש"ח בחודש, כשיעורו של סכום זה באותו מועד. עם זאת, נקודת המוצא לחישוב גובה הפיצוי המגיע לניזוק הינה אינדיבידואלית, לאמור בכל מקרה בוחן בית-המשפט את צרכיו של הנפגע המסוים שבפניו. המערערת אינה סובלת ממגבלות מוטוריות המונעות ממנה עצמאות מבחינת יכולת התנועה, אך הליקויים הקוגנטיביים החמורים מהם סובלת המערערת, מונעים ממנה לתפקד באופן עצמאי, אינה מסוגלת לתפקד לבד בבית וזקוקה למלווה ולמשגיח גם בצאתה מהבית.
משכך, קמה תחולה להילכת אקסלרוד, והפיצוי בראש נזק זה יועמד על 12 אלף - לחודש.
ג. יש לקבל גם את הערעור שכנגד בעניין אחד. מן הסכום שקבע בית המשפט כבסיס שכרה של המערערת יש לנכות את מס ההכנסה. לפיכך, יש להעמיד את הסכום, לצורך חישוב הפסדי השתכרות בעבר, על סך של 4,900 ש"ח לחודש, במקום 5,500 -, ואת הסכום שנקבע לצורך חישוב הפסדי השתכרות בעתיד יש להעמיד על סך של 6,309 ש"ח במקום 7,500 ש"ח.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד משה גוטסמן למערערים, עו"ד יעקב הרט למשיבה. 10.8.05).
ע.א. 6216/03 - ויסאם נסאר ואח' נגד מ.ח.מ. בע"מ ואח'
*דחיית תביעת פיצויים של ילד שנפל מחלון דירתו בקומה שניה, נגד מפעילי מחפרון שעסק בהריסת בית באותו איזור, כשנטען שהריסת הבית גרמה לזעזוע שהביא לנפילת הילד(מחוזי חיפה - ת.א. 10048/97 - הערעור נדחה).
א. ביום 19.9.94 נפל המערער, יליד 1989, אז ילד בן 5, מחלון הקומה השניה של ביתו, נחבט בקרקע ונותר משותק בפלג גופו השמאלי. בזמן התאונה, או בסמוך לה, עסק מחפרון בבעלות המשיבה שנשכרה על ידי הרשות המקומית, המשיבה 3, בהריסת מבנה סמוך. לטענת המערערים, עובר לנפילתו ישב המערער על אדן חלון ברוחב 20-30 ס"מ בקומה השניה של ביתו. לטענתם, עסק באותה עת מחפרון בהריסת מבנה דו-קומתי שעמד במרחק של שמונה מטרים מבית המערערים (להלן: "הדיואן"). המחפרון הובא מלכתחילה על מנת להרוס מבנה אחר לצורך הרחבת כביש. הריסת הדיואן איפשרה גישה למבנה השני, ולפיכך הוחלט על ידי המועצה המקומית על אתר, להרוס גם את הדיואן. לטענת המערערים, קרס הדיואן בבת אחת, תוך גרימת "זעזועים גדולים בבית המערערים... ואלה גרמו לנפילת המערער ממקום מושבו". לשיטת המערערים יש לראות בתאונה, שנגרמה עקב פעילות המחפרון שהיה מבוטח ככלי רכב בביטוח חובה, תאונת דרכים. לחלופין, טוענים המערערים כי המשיבים התרשלו בביצוע החפוז של הריסת הדיוואן, שבוצעה ללא קבלת היתר, ללא הכנה מראש וללא נקיטת כל אמצעי זהירות. המשיבים טענו להיעדר קשר סיבתי עובדתי בין פעולת המחפרון לתאונה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ראיה הקושרת בין נפילת המערער ופעולות ההריסה. מעבר לצורך קבע בית המשפט, כי גם אילו הוכח קשר סיבתי עובדתי, אין קשר סיבתי משפטי, וכן שלל את סיווג התאונה כתאונת דרכים. הערעור נדחה.
ב. נטלי הראיה מחייבים את המערערים להוכיח את הקשר הסיבתי בראיה פוזיטיבית, ולפיכך אף אילו התקבלו השגותיהם על חוות דעתו של המומחה, לא היה בכך בכדי לקדם את תביעתם. נוכח האמור, אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט, לפיה לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין קריסת הדיוואן לבין נפילת המערער. על פני הדברים נראה כי יש מן האמת בטענת המערערים שהריסת הדיואן נעשתה בחפזון, ללא אישור ותכנון מוקדם. לאשמה של מעוול יכולה להיות השפעה על הנטלים בהוכחת הקשר הסיבתי, עד כדי הפיכתו. אך אין עיקרון פסיקתי זה יכול ליצור קשר סיבתי יש מאין, ועיקר שימושו במקרים בהם הוכח קשר סיבתי לפחות ביחס לחלק מהנזק. למעלה מן הצורך יאמר גם, כי אפילו הוכח הקשר הסיבתי, ספק אם היה ניתן להביא את המקרה בגדרי תאונת דרכים. במבחני הסיכון והשכל הישר, אין לראות מקרה כזה כאחד מסיכוני הדרך.
(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ע. בדארנה למערערים, עוה"ד יוסף נחשון, יצחק שפרבר וחיים הבר למשיבים. 1.8.05).
ע.א. 1164/02 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד בן חיון לידור-קטין ואח'
*נכות רפואית ונכות תפקודית של ילד שנפצע בתאונת דרכים. *שיעורי הפיצויים בפריט של סיעוד ועזרת הזולת. *ניכוי קיצבת ניידות של המל"ל מפיצויים שנפסקו לנפגע בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 1332/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבלו בחלקו).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 9.3.93, בהיותו כבן 3 שנים. המערערת אחראית לפצותו. בית המשפט המחוזי העמיד את נכותו הרפואית של המשיב על 100 אחוזים. נקבע כי מצבו מתקרב לזה של קוואדרופלג, אף שיש לו יכולות מסויימות של תנועה בידיים. באשר לנכות התפקודית, צויין, כי גם אם באופן תיאורטי יוכל המשיב לעבוד, הרי שתנאי השוק והמצב הכלכלי לא יאפשרו זאת מבחינה מעשית. לפיכך נפסק, כי שיעור הנכות התפקודית הוא 100 אחוזים. לאור זאת נקבע, כי המשיב זכאי לפיצוי מלא בגין הפסד השתכרות בעתיד, בגובה השכר החודשי הממוצע במשק, עד הגיעו לגיל 65. בגין עזרת הזולת עד למתן פסק הדין, נפסק למשיב ולהוריו פיצוי של כ-837 אלף -. בגין עזרת הזולת בעתיד קבע בית משפט קמא לגבי התקופה שמיום פסק הדין ועד שהמשיב יגיע לגיל 15 סכום של 8,000 ש"ח לחודש. הסכום הועלה בהדרגה והחל מעת שיגיע המשיב לגיל 25 נעשה החישוב לפי 12,750 ש"ח לחודש. כן נקבעו סכומי פיצויים בגין הוצאות ניידות בעבר ובהווה, טיפולים רפואיים, נזק לא ממוני וכיו"ב. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה נכותו הרפואית של המשיב עומדת על 100 אחוזים, התבססה על חוות דעתם של שני מומחים שמינה ביהמ"ש. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת נכותו התפקודית של המשיב ובהשלכותיה על כושר השתכרותו. המערערת משיגה על החלטת הערכאה דלמטה לפיה איבד המשיב לחלוטין את כושר ההשתכרות. ברם, לפי חוות דעת המומחים. לנוכח המגבלות הרבות מהן סובל המשיב, אין לקבל שיוכל להשתלב במקום עבודה, אף אם קיים סיכוי מסוים לשיפור כלשהו בתפקודו. בשל העובדה כי מדובר בקטין, יש לערוך את החישוב באשר לאובדן כושר ההשתכרות על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היה משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק, וכך אכן נהג בית משפט קמא.
ג. ראש הנזק העיקרי הנתון במחלוקת הינו סיעוד ועזרת הזולת בעתיד. ביהמ"ש קבע כי המשיב יהיה זכאי משעה שיגיע לגיל 25, לפיצוי בסך 12,750 ש"ח לחודש בגין ראש נזק זה. המערערת מלינה על הסתמכותו של בית משפט קמא על המדדים שנקבעו בפרשת אקסלרד (פד"י נד(4) 450) לשם קביעת גובה הפיצויים בגין עזרת הזולת. אמת, אין לראות בקווים המנחים שהותוו בפרשת אקסלרד אמת מידה החותכת את עניינם של כל הניזוקים ששיעור נכותם התפקודית מגיע כדי 100 אחוזים. יתכנו מקרים של נפגעים, אשר יצדיקו התייחסות שונה בכל הנוגע לעזרת הזולת. במקרה שלפנינו צרכיו הסיעודיים של המשיב, כפי שנקבעו על ידי המומחים, מתקרבים לצרכיו של אדם המשותק בארבע גפיו. אין לקבל את טענת המשיב כי לנוכח העובדה שהוא נפגע בגיל מאד צעיר, מחייבים צרכיו החברתיים העסקת מטפל ישראלי המדבר את שפתו ומכיר את עולמו. מן ההיבט העקרוני, אין מקום לפעול בדרך שונה מזו שנקבעה בפרשת אקסלרד, כי חובת הקטנת הנזק מחייבת להעסיק בסיעוד הנפגע, בדרך כלל, עובד זר, שעלותו נמוכה יותר מזו של עובד ישראלי.
ד. כאמור, בראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת, העניק ביהמ"ש למשיב סכומי פיצוי המשתנים מעת לעת עד הגיעו לגיל 25. בחישוב הסכומים עד גיל 25 נלקח בחשבון הסיוע שתעניק לו אימו, שעה שתישאר עימו בשעות הלילה. לטענת המשיב, הפיצוי
עד הגיעו לגיל 25 צריך להיות זהה לפיצוי שיינתן לו בשנים שלאחר מכן, הואיל ובני משפחתו אינם חייבים לטפל בו ללא קבלת תמורה זהה לזו שמקבל מטפל חיצוני. אכן, אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה. הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה. הואיל ולתקופה שעד גיל 25 נפסקו סכומים נמוכים מאלה התואמים את שנקבע בפרשת אקסלרד, נראה שהיה מקום לפסוק בגין עזרת הזולת, סכום נוסף. אותו סכום נוסף מתקזז כנגד הסכום שראוי היה להפחיתו מן הפיצוי שבית המשפט קמא קבע לתקופה שמגיל 25 ואילך, לפי הלכת אקסלרד, שכן כאן מדובר במצב המתקרב לקוודרופלג ואינו קוואדורופלג. אשר לניכוי קצבת הניידות: אין מחלוקת בין בעלי הדין באשר לסכום שיש לנכותו לגבי התקופה מעת שיגיע המשיב לגיל 18. הויכוח מתמקד בניכוי לתקופה שעד לגיל זה. צודק המשיב בטענתו, כי לא היה מקום לנכות מסכום הפיצויים את ההלוואה העומדת שניתנה לשם רכישת כלי רכב. טובת הנאה זו כבר נלקחה בחשבון בעת שחושבו הוצאות הניידות.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מ. זוכוביצקי למערערת, עו"ד ר. נבות-גלוסקה למשיב. 4.8.05).
על"ע 11744/04 - עו"ד מאיר זיו נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב
*עבירה משמעתית של עו"ד שהורשע בפלילים בתקיפת שכנתו על רקע ויכוח על מקום חנייה וחומרת עונש ההשעייה(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב בתקיפת שכנתו (להלן-המתלוננת), על רקע ויכוח שנתגלע ביניהם לאחר שהמערער חסם את חנייתה ברכבו. בעקבות ההרשעה הגיש המשיב לבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין קובלנה נגד המערער לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, (להלן-החוק). בית הדין המחוזי קבע כי דבק קלון בעבירות בהן הורשע המערער בבימ"ש השלום. בשים לב לעבירות המשמעת הרבות בהן הורשע בעבר, השית ביה"ד המחוזי על המערער עונש של 3 חודשי השעיה בפועל ו-6 חודשי השעיה על תנאי. שני הצדדים ערערו לבית הדין המשמעתי הארצי. ביה"ד הארצי דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעור המשיב על קולת העונש, והעמידו על 6 חודשי השעיה בפועל ו-6 חודשי השעיה על-תנאי. הערעור נדחה.
ב. סעיף 75 לחוק קובע: "עורך דין שהורשע... בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי... להטיל עליו אחד העונשים... אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון". החוק אינו מפרש "קלון" מהו או באילו נסיבות דבק הוא בעבירה. הקלון שדבק בביצוע העבירה נלמד בעיקרו של דבר מחוסר המוסריות האופף את ביצוע העבירה במקרה הנדון. כאשר בעורך דין עסקינן, במי שמהווה איבר מאבריה של מערכת המשפט, הרי ש"כעבירה שיש עמה קלון" צריכה להיחשב עבירה המעידה על כך שעורך הדין אינו מכבד את החוק ואין מרותו של החוק עליו. השאלה האם נעברה העבירה תוך שעורך הדין ממלא תפקידו או במנותק מעיסוקו זה, אינה מעלה ואינה מורידה לעצם ההכרעה בשאלת הקלון, כל עוד נמצא כי התנהגותו אינה עולה בהתאמה עם ההתנהגות המצופה והנדרשת מעורך דין.
ג. בענייננו מדובר בביצוע עבירות אלימות על רקע ויכוח סתמי שהתגלע בנוגע למקום חנייה. הציפיה מכל אדם הנקלע למצב מעין זה הוא שפתרונה של המחלוקת יימצא בדיבור והבנה, שלא על דרך חבטות ומהלומות. ביתר שאת מצופים הדברים ממי שהינו חלק ממערכת המשפט. גם אם יש ממש בטענת המערער כי המתלוננת אף היא חמת מזג, ומעשיו באו בעקבות פרוביקציות, אין בכך ולו דבר. האלימות הופעלה על ידי המערער.
ד. אשר למידת העונש - בין הטעמים שמעלה המערער לקולא: העובדה שהוא הינו עורך דין ותיק, הנזק הכלכלי הכבד שייגרם לו כאדם מבוגר אם יושעה, והעובדה שמאז בוצעו העבירות חלף למעלה מעשור. ברם, מעשה אלימות מעין זה שבוצע על ידי המערער מחייב ענישה הולמת. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בעורך דין ותיק שלחובתו הרשעות רבות בעבירות משמעת. ריבוי הרשעות הינו שיקול כבד משקל אותו לא ניתן שלא להביא בחשבון בבחינת עונשו של המערער.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד נחמן גולדברג למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 8.8.05).
עע"ם 8989/04 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה ואח' נגד מ. זיטמן ובניו בע"מ
*החזרת קרקע מופקעת לבעליה, כאשר לאחר ההפקעה הסכימה הרשות המקומית למכור את הקרקע לבעלים (הערעור נדחה).
המשיבה היא בעלת הזכויות בחלקת מקרקעין בפתח-תקווה. תכנית בנין עיר מסויימת (להלן: התכנית) מייעדת שטח של 1,575 מ"ר מתוך החלקה להפקעה לצרכי ציבור. בתכנית נקבע כי היא תבוצע בתוך עשר שנים, וכי ההפקעה תיעשה בתוך חמש שנים. בשנת 1993 ניתן תוקף לתכנית על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה. עוד באותה שנה פנתה המשיבה לעיריית פתח-תקווה וביקשה "לרכוש השטח בחזרה". העירייה הביעה נכונות למכור את השטח למשיבה בתמורה לסכום של $1,260,000. המכירה לא בוצעה. בשנת 2002 שוב פנתה המשיבה לעירייה, ונתקיים משא-ומתן שבמסגרתו הציעה המשיבה סכום של $75,000 לדונם. הצעה זו נדחתה על-ידי העירייה. בהמשך פנתה המשיבה לעירייה בדרישה לביטול שינוי ייעוד החלקה ללא כל תשלום. העירייה מיאנה להיענות לדרישה זו והודיעה על כוונתה להפקיע את הקרקע, לצרכי חנייה. המשיבה פנתה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובית המשפט פסק כי בהחלטת העירייה למכור חזרה את השטח לבעליו, יש משום הצהרה ברורה חדשה ומפורשת לפיה אין לעירייה צורך בשטח המופקע. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, יש להחזיר את השטח למשיבה. הערעור נדחה.
פסק-הדין של בית המשפט קמא הוא מפורט ביותר, קביעותיו נחרצות והוא הולך בתלם שסללה הפסיקה.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד יחזקאל ריינהרץ ורונית אלפר למערערים, עוה"ד דב פישלר וימית סרור למשיבה. 2.8.05).
רע"ב 8044/05 - מדינת ישראל נגד אפרים בן שוחט
*החלטה להורות למדינה לאפשר לעציר ממתנגדי ההתנתקות מחבל עזה, לצאת לברית מילה של בנו (הערר נדחה).
המשיב הואשם בביצוע עבירות של קשירת קשר לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וייצור סכין, במסגרת הפעילות נגד ההתנתקות מרצועת עזה. הוא פנה לביהמ"ש בבקשה להתיר לו לצאת לחופשה קצרה כדי להשתתף בברית-המילה של בנו. המדינה התנגדה והודיעה כי תבדוק, לפנים משורת הדין, את הנסיבות של מקרה זה עם הגורמים המתאימים. ביהמ"ש סבר כי מחמת לוח הזמנים הצפוף, לא יוכל להיערך כיאות לדיון, ועל כן הורה למדינה לפעול להוצאת המשיב לחופשה כשהוא מאובטח. הערר נדחה.
מדובר באדם ללא עבר פלילי, שככל הנראה נקלע לביצוען של העבירות עקב הטלטלה העוברת על החברה בישראל ב"ימי התנתקות" אלה. אכן, אין להקל ראש במעשים המיוחסים למשיב ואם יורשע ישא בעונש לא מבוטל. עם זאת, מדובר באירוע בעל משמעות רבה בחייו של המשיב, רעייתו ובנו, וגם אם עלה חשד כי המשיב חטא בפלילים, אין
הוא נמנה על אלה הנשקפת מהם סכנה אם יינתן להם לצאת לחופשה שתימשך שעות ספורות. לנוכח העובדה שהאירועים הקשים שליוו את ההתנתקות, ככל הנראה, כבר מאחורינו, אין נשקפת מהמשיב סכנה שאין בידי המדינה להציע לה פתרון, עד כדי מניעתו מליטול חלק בברית המילה של בנו.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד רננה קידר ויוכי גנסין למבקשת, עו"ד אורי קינן למשיב. 24.8.05).
בש"פ 7875/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין חמורות בקטינה שהיא בתו החורגת של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי במספר רב של הזדמנויות, החל בשנת 1997, ביצע בבתו החורגת, קטינה ילידת 1990 (להלן: המתלוננת), עבירות מין שכללו אונס, מעשי סדום וכן שורה של מעשים מגונים. כן הואשם כי תקף את המתלוננת, הכה אותה ואיים לדקור אותה בסכין. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. הערר נדחה.
בשלב זה קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו. באשר לעילת המעצר - לעורר מיוחסות עבירות מין חמורות שבוצעו בקטינה שהוא היה אב לה, והתמשכו על פני שנים מאז היותה בגיל רך, כך שנשקפת ממנו מסוכנות. לכך יש להוסיף כי גם הארוע האלים של תקיפת המתלוננת הינו חמור דיו כדי להקים עילת מעצר מסוג מסוכנות. כמו כן, כשמדובר בעבירות מין במשפחה, ובמיוחד בעבירות שמבצע הורה בילדו, החשש מפני שיבוש ההליכים טבוע בעבירות עצמן, לנוכח התלות שיש לילד בהורה והלחץ הנפשי המופעל על הילד בנסיבות כאלה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דוד ונטורה לעורר, עו"ד עמית אופק למשיבה. 25.8.05).
ע.א. 9272/02 - המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נגד יוסף שלי
*פיצויים בתאונת דרכים - הפסד חישובי השתכרות עד גיל 70 והפחתת הפיצוי בפריט של סיעוד ועזרת צד ג' (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
המשיב, יליד 1969, נפגע בתאונת דרכים בעת שרכב על אופנועו. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע, בהסתמך על חוות דעתה של מומחית רפואית שמינה, כי יש להעמיד את נכותו הרפואית והתפקודית של המשיב על %100. על יסוד זה קבע ביהמ"ש את סכומי הפיצויים שעל המערערת לשלם למשיב, ובכלל זה 14 אלף - לחודש עבור עזרת צד ג'. את חישוב הפסד ההשתכרות קבע ביהמ"ש עד הגיעו של המשיב לגיל 65. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו בעיקרם.
יש לדחות את הערעורים בכל פריטי הנזק פרט לשני פריטים. יש לקבל את טענת המשיב כי מן הראוי לחשב את הפסדי השתכרותו עד הגיעו לגיל 70, בהתחשב בעיסוקו כמתכנת מחשבים ובכישוריו. מנגד יש לקבל את ערעור המערערת בעניין הסכום שנפסק בגין הוצאות עזרת צד ג'. סכום זה, בסך 14,000 ש"ח לחודש, חורג באופן משמעותי מאמות המידה שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש העליון. בראש נזק זה יש לפסוק סכום של 12,500 ש"ח לחודש בלבד, נכון ליום פסק הדין בבית המשפט קמא.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד משה ורבה למערער, עו"ד פנחס זלצר למשיב. 10.8.05).
בש"פ 6347/05 - מדינת ישראל נגד פלוני
*דחיית בקשה להארכה שלישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים של נאשם בביצוע עבירות מין בבתו המאומצת, לאחר שהמתלוננת ושאר עדי התביעה כבר העידו וכן המתלוננת בגרה וכבר נישאה (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נדחתה). המשיב הואשם בביצוען של עבירות מין בבתו המאומצת מאז היתה כבת 6 שנים ועד היותה
בת 18 שנים. מיוחסות לו עבירות אינוס במשפחה במקרים רבים, מעשי סדום במקרים רבים, מעשים מגונים במשפחה, הדחה בחקירה ואיומים. המשיב נעצר עד תום ההליכים, ומאז מעצרו, הוארך המעצר פעמיים וזו בקשת הארכה שלישית. הבקשה נדחתה.
המתלוננת ושאר עדי התביעה העידו כולם. המתלוננת נישאה והיא כיום אם לתינוקת. מאחר שכל עדי התביעה העידו, החשש לשיבוש ההליכים פחת אם לא נעלם כליל. צפויים עוד להעיד 16 עדי הגנה וכן שני מומחים. שתי עילות המעצר, של מסוכנות המשיב והחשש כי ישבש את הליכי המשפט באם ישוחרר ממעצרו, שהיו תקפות במלוא עוצמתן בתחילת המשפט נשחקו עם חלוף הזמן. כמו כן, חלופת המעצר המוצעת הינה חלופה רצינית וראויה מכל בחינה. בשיקלול הכולל של נתוני הענין, הכף נוטה לשחרורו של המשיב בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גלי פילובסקי למבקשת, עו"ד מרסל בוטבול למשיב. 10.8.05).
רע"א 6227/05 - י.ח.י חב' לבנין בע"מ נגד ירון וינקלר
*ביטול חוזה מכר דירה תוך זמן סביר. *תנייה מקפחת בחוזה אחיד (הבקשה נדחתה).
בהסכם מיום 13.8.97 רכש המשיב מהמבקשת דירה. המשיב עמד בכל התשלומים במועדם, ועד לחודש מאי 1998 סיים המשיב לשלם את תמורת הדירה. מועד מסירת הדירה נקבע ליום 13.8.99. בתביעה שהגיש המשיב בסוף שנת 2001 נטען כי הדירה לא נמסרה עד יום הגשת התביעה, וכי ביום 25.10.01 נשלחה על ידו הודעה על ביטול ההסכם, ודרישה להשיב לו את מלוא תמורת הדירה ולפצותו על נזקיו. סעיף בהסכם קובע, כי המבקשת רשאית לדחות את מועד מסירת הדירה בשלושה חודשים מכל סיבה שהיא, ואם תאחר יותר משלושת החודשים, יהא המשיב זכאי רק לדמי שכירות במשך תשעת החודשים שמעבר לשלושת החודשים. סעיף 12(ה) להסכם קובע כי "בגין איחור כאמור של עד 21 חודש, לא יהיה הרוכש זכאי לסעד של ביטול החוזה או אכיפה כלפי החברה, למעט פיצוי כספי". גובה הפיצוי, על פי הסעיף, לא יעלה על דמי שכירות של דירה דומה. המשיב טען, כי סעיף זה מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד, ועל כן יש לבטלו. המבקשת טענה להגנתה כי בניית הדירה הושלמה כבר בחודש נובמבר 1998. בימ"ש השלום לא קיבל טענה זו וקבע כי המשיבה איחרה במסירת הדירה ב- 25 חודשים, למעלה מן הקבוע בסעיף 12(ה) להסכם, ובנוסף נקבע כי סעיף 12(ה) הוא בגדר תניה מקפחת בחוזה אחיד. בהמשך לכך, נקבע, כי מדובר בהפרה יסודית, והמשיב זכאי היה לבטל את ההסכם, והוא זכאי להשבת מלוא הכספים ששולמו על ידו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת המבקשת כי ההסכם אינו יכול להיחשב כ"חוזה אחיד" כהגדרתו בחוק החוזים האחידים אינה יכולה להושיעה. אכן, נראה כי הסיטואציה עונה על הגדרת "חוזה אחיד" בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים וכי מדובר בתניה מקפחת, כפסיקת בימ"ש קמא. ואולם, אין צורך להכריע בכך, שכן שעה ששלח המשיב את הודעת הביטול תמו 21 חודשי האיחור הקצובים בסעיף 12(ה) בהם היה המשיב מנוע מלבטל את החוזה. לעניין טענת המבקשת כי החוזה לא בוטל בתוך זמן סביר - טענה זו לא נטענה כלל בפני בית משפט השלום, ואף בבית המשפט המחוזי נטענה בחצי פה. אף לגופה של הטענה, לאחר משלוח מכתב התראה המשיך המבקש לדרוש מהמשיבה למסור לו את הדירה. בנסיבות אלו אין לזקוף לחובת המשיב את חלוף הזמן. זאת ועוד, משביטל המשיב את ההסכם מייד לאחר שחלפה מגבלת סעיף 12(ה) להסכם, אין המבקשת יכולה לטעון כי הביטול נעשה בזמן בלתי סביר.
(בפני: השופט רובינשטיין. 8.8.05).