רע"א 3055/05 + בש"א 5373/05 - רון פרומר ואח' נגד ג'קי סבג ואח'
* רע"א 3055/05 + בש"א 5373/05 - נטל ההוכחה בבקשה לפסילת בחירות עירוניות בטענה שהיו נגועות בשחיתות. *הסכמי בחירות להסרת מועמדות של מתחרים לראשות עיריה תמורת הבטחות למשרות ציבוריות וטובות הנאה אחרות מהווים "ליקוי" שיש בו כדי לפסול את הבחירות. *אימתי "ליקוי"(מחוזי חיפה - ה.פ. 183/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המערער נבחר לראשות עיריית נהריה, בבחירות שנערכו ביום 28.10.03. ראש העירייה היוצא, המשיב, עתר לבית המשפט בבקשה לבטל את הבחירות ולהורות על עריכת בחירות חוזרות. לטענתו, הבחירות היו נגועות בשחיתות. הוא הסתמך על הסכמים שעשה המערער עם מתמודדים אחרים בבחירות, שמשמעותם קניית שלטון בכסף ובטובות הנאה. בית המשפט המחוזי בחן שלושה הסכמים בין המערער לבין מועמדים אחרים לראשות עיריית נהריה, שעל יסודם הסירו המתמודדים האחרים את מועמדותם והעבירו את תמיכתם למערער, והגיע למסקנה שיש לפסול את הבחירות. המערער טוען כי בית המשפט טעה בהטילו עליו את נטל השכנוע בדבר כשרותן של הבחירות; כי בית המשפט טעה בקבעו שהמדובר בהסכמים פסולים; כי על בית המשפט להשתכנע שהיה בליקויים בהליך הבחירות כדי לשנות את תוצאותיהן, ובית המשפט לא בחן כלל את שאלת ההשפעה של ההסכמים הפסולים על תוצאות הבחירות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. באשר לנטל ההוכחה - הנטל המוטל על המבקש את ביטולן של תוצאות בחירות, מצוי בטווח שבין הכלל בדבר מאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי לבין דרישת ההוכחה מעבר לכל ספק סביר הנהוגה במשפט הפלילי. בית המשפט המחוזי אימץ ויישם אמת מידה זו בפסק דינו, ואין להתערב בהחלטתו. אכן, בית המשפט קבע, ביחס לטענת המערער כי אין מדובר בהסכמים תקפים, כי המבקש לטעון נגד תוקפם של ההסכמים עליו הראיה, אך אין כל פגם בקביעה נקודתית זו.
ג. המערער טוען כי בית המשפט התעלם מהמטרות הפוליטיות הלגיטימיות שעמדו בבסיס ההסכמים, והתמקד בסעיפים הפסולים בלבד. טענה זו, אפילו אם תתקבל, אין בה כדי לסייע למערער. כל "ליקוי" בהליך הבחירות עשוי להביא לבטלותן, ובלבד שבית המשפט השתכנע כי היה בליקוי זה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות. הפסול שבסעיפים הבלתי-חוקיים עשוי לשמש "ליקוי" בהליך הבחירות, המביא לבטלותן. בענייננו, מדובר בסעיפים פסולים משום שמבטיחים הם משרות ציבוריות וטובות הנאה פסולות אחרות תמורת הסרת מועמדות ותמיכה פוליטית. כמו כן, סעיפים אלה, וההסכמים כולם, לא פורסמו, בניגוד לדרישות הדין.
ד. אשר לטענת המערער, כי בית המשפט לא בחן כלל את שאלת ההשפעה של ההסכמים הפסולים על תוצאות הבחירות - סעיף 73(ב)(1) לחוק הבחירות קובע כי בערעור בחירות רשאי בית המשפט לבטל את הבחירות "אם נראה לו שהליקוי המשמש עילה לערעור עלול היה להשפיע על התוצאות". הביטוי "עלול היה להשפיע על התוצאות", מתייחס להסתברות כלשהי שהליקוי בהליך הבחירות השפיע על תוצאותיהן. אולם מהו המבחן ההסתברותי אותו יש להחיל- שאלה זו התעוררה בעבר ונבחנו שלושה מובנים שניתן לתת לביטוי "עלול". שאלה זו אינה צריכה הכרעה בנסיבות שלפנינו, שכן דינן של הבחירות שהתקיימו בנהריה להתבטל לפי כל אחד מהמבחנים השונים. הבחירות היו מתוחות וצמודות. המערער ניצח בהן בהפרש קטן יחסית. נצחונו בא רק לאחר ששלושה מועמדים אחרים פרשו מההתמודדות תמורת טובות הנאה פסולות. המערער לא היה מבטיח מספר גדול כל-כך של משרות לולא סבר שהסרת מועמדותם של המועמדים האחרים תתרום תרומה מכרעת להבטחת נצחונו בבחירות. הכמות מעידה על האיכות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד יעקב וינרוט וגרשון גונטובניק למבקשים, עוה"ד אברהם גולדהמר ודנה בריסקמן למשיבים. 21.8.05).
בג"צ 6437/05 - סאלח ג'בארה, ראש עיריית טייבה ואח' נגד שר הפנים
*שיהוי בעתירה נגד עריכת בחירות לעיריה. *החלטת שר הפנים לקיים בחירות בעיריה, כאשר במועד הבחירות לכל הרשויות המקומיות לא נערכו באותה עיריה בחירות כדי לאפשר הליכי הבראה שננקטו עקב משבר כלכלי חמור ברשות המקומית(העתירה נדחתה).
א. בשנת 1999 פקד את עיריית טייבה משבר כלכלי חמור, ומנכ"ל משרד הפנים מינה ועדת חקירה לבחון את הצורך בפיזור מועצת העירייה. בסמוך לאחר מינויה של הוועדה התפטר ראש העירייה שכיהן אותה עת. בעקבות ההתפטרות, בחרה מועצת העירייה ביום 13.1.02 את העותר לתפקיד ראש העירייה. בדו"ח התקופתי, אשר הגישה ביום 1.7.03, חזרה הוועדה והמליצה לדחות את מועד הבחירות על מנת לאפשר את המשכם של הליכי ההבראה. בניגוד להמלצה זו החליט שר הפנים דאז כי הבחירות יתקיימו ביום 22.10.03, הוא מועד הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות. נגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"צ שקבע כי החלטת השר אינה מאזנת כראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין. לפיכך בוטלה ההחלטה. ביום 1.12.04 הגישה הוועדה דו"ח תקופתי נוסף, בה חזרה והמליצה להימנע מקביעת מועד בחירות "לפחות עד סוף שנת 2005". ביום 6.2.05 קיים שר הפנים דיון בעניין עיריית טייבה. במהלך הדיון התברר כי קיימים כשלים בתפקודו של העותר בכל הנוגע לתחום דיני התכנון והבניה, וכי גורמי הפיקוח המחוזיים אף הגישו נגדו תלונה במשטרה בחשד להוצאת היתרי בניה שלא כדין. בתום הדיון החליט השר כי הבחירות ייערכו במהלך שנת 2005. המשיב ביקש לדחות את העתירה על הסף, בין היתר בשל היותה נגועה בשיהוי. אף לגוף העניין סבר הוא כי דין העתירה להידחות. העתירה נדחתה.
ב. באשר לשיהוי - ביום 18.5.05 משנקבע תאריך הבחירות המדויק, נפתח הפתח לתקיפתה של החלטת השר. פנייתם הראשונה של העותרים לשר נעשתה ביום 5.6.05, פנייה נוספת לשר בוצעה ביום 28.6.05. בהיעדר תגובה מצידו של השר, הוגשה העתירה ביום 4.7.05. זאת, שעה שהבחירות נקבעו ליום 13.9.05. בג"צ חזר ושנה, כי בכל הנוגע להליכים שעניינם בחירות, אף שיהוי קצר די בו כדי להוביל לדחייתה של העתירה. על רקע סד הזמנים הקיים לא הצדיקו פניותיהם של העותרים לשר עיכוב של כחודש וחצי מרגע מתן ההחלטה ועד להגשתה של העתירה. כך שדין טענת השיהוי להתקבל.
ג. את העתירה יש לדחות לא רק מחמת השיהוי. סעיף 5(א) לחוק הבחירות מסמיך את שר הפנים לדחות את מועד הבחירות ברשות מקומית בנסיבות מסויימות. הסעיף ממשיך וקובע, כי מועד הבחירות החדש ייקבע ככל האפשר בסמוך לאחר חלוף הסיבה לאי קיומן של הבחירות במועדן המקורי. שני נימוקים עיקריים עמדו בבסיס החלטתו של השר בדבר קיומן של בחירות לעירייה ביום 13.9.05: האחד, כשלים מהותיים בתחום התכנון והבניה; השני, חלוף הזמן מאז קיומן של הבחירות האחרונות ומאז מתן פסק הדין הקודם. אכן, השר צריך היה לערוך לעותר שימוע כטענתו, על מנת לאפשר לו לשטוח את טענותיו ביחס לליקויים הנטענים בתחום התכנון והבניה. אך אין בפגם זה כדי להביא לביטולה של ההחלטה, שכן הטעם של חלוף הזמן, מהווה טעם מספיק להחלטתו של השר. המשך ביצועם של הליכי ההבראה בעירייה הצדיק, בשעתו, את דחייתן של הבחירות לתקופה מסוימת ביחס למועד הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות שחל ביום 28.10.03. אך מאז אותו מועד ועד למועד הבחירות שנקבע על ידי השר תחלוף תקופה של קרוב לשנתיים ובמועד הבחירות שנקבע יכהנו חברי המועצה בתפקידם משך תקופה של כשבע שנים. כיום בוודאי שאין לקבוע כי החלטתו של השר חורגת ממתחם הסבירות.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ג. נשיץ, ש.לכנר וע. מור לעותרים, עוה"ד ע. הלמן, ו. מסארווה, ו. ראבי, ש. מנצור וה. סמורצוק למשיבים. 23.8.05).
רע"א 8501/04 - ישדר המרהט חיפה בע"מ נגד כרטיסי אשראי לישראל בע"מ
*הצעדים שעל בעל עסק לנקוט כדי לוודא את זכותו של המשתמש בכרטיס אשראי כאשר העיסקה נעשית טלפונית, והטלת האחריות על בעל העסק כאשר העיסקה לא נעשתה ע"י בעל כרטיס האשראי(מחוזי ת"א - ע.א. 2325/01 - הבקשה נדחתה).
א. ביום 20.2.96 הגיעו לחנות המבקשת בני זוג, התעניינו ברכישת סלון וחדר שינה, ועזבו את המקום. זמן קצר לאחר מכן התקשר אדם שהציג את עצמו כאחד מבני הזוג, מסר את פרטיו ואת מספר כרטיס האשראי שברשותו, וביקש שהסחורה תסופק לו בדחיפות באותו יום. הסחורה סופקה לקונה לאחר שנתקבל אישור טלפוני לעסקה מהמשיבה. מהלך דברים דומה אירע עם אדם אחר ביום 25.2.96. המבקשת הפקידה את שוברי העסקאות אצל המשיבה, וחשבונה זוכה על ידי המשיבה. במקביל חוייב חשבונם של שני בעלי כרטיסי האשראי. משקיבלו את הודעות החיוב, הודיעו בעלי כרטיסי האשראי למשיבה כי לא ביצעו אותן עסקאות, ובהיותן עסקאות במסמך חסר, כמוגדר בסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, זוכה חשבונם, והמשיבה חזרה וחייבה את חשבון המבקשת בסכומי העסקאות, בהתאם לסעיף 10 לנספח העסקאות הטלפוניות עליו חתמה המבקשת, הקובע כי דמי העסקה לא ישולמו לבעל העסק בין השאר "בכל מקרה שמחזיק בכרטיס יודיע לכ.א.ל כי הוא לא... הזמין את השירות או המצרך אשר בגינו נעשה השובר". טענתה המרכזית של המבקשת היא כי סעיף 10 הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד, כהגדרתו בחוק החוזים האחידים. בבית משפט השלום נתקבלה טענתה של המבקשת. ביהמ"ש המחוזי קבע בערעור של המשיבה כי הימנעות המבקשת מנקיטת בדיקות פשוטות, כגון הצגת תעודת זהות או כרטיס אשראי וכד', מטילה את מלוא האחריות לנזק על כתפי המבקשת. ביהמ"ש קבע כי אין לומר שסעיף 10 הנ"ל הוא סעיף מקפח, שכן למשיבה "עומדים אמצעים מינימליים בלבד להבטחת אמינותה של העסקה", בעוד שלמבקשת "היכולת לוודא את זהותו של המזמין באמצעים שלא יכבידו על התנהלותה הכלכלית". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ההיגיון הכלכלי מחייב, לכאורה, הטלת האחריות וחובת הבדיקה על בעל העסק, שכן בידו, כעושה העיסקה, לוודא את תוכנה האמיתי של ההזמנה ואת זהות המתקשר, ולהפחית את הסיכונים, במידה טובה בהרבה מאשר חברת האשראי. הטענה העיקרית בגדרי הנטען שמדובר בסעיף מקפח, נוגעת לשאלה מה היה אופי הבדיקה שהיה על המשיבה לערוך בשעה שפנתה אליה טלפונית המבקשת, בטרם אישרה את העסקה. השכל הישר ונסיון החיים מלמדים, שקשה לצפות כי חברת אשראי המקבלת שיחת טלפון, אחת מני רבות, תבדוק ברגיל בתוך דקה או רגעים ספורים באופן מוסמך כל אותן נקודות שלטענת המבקשת היה עליה לבדוק. זהו מן הסיכונים שנוטל עליו הספק בהיכנסו למעגל העסקאות הטלפוניות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד גיל עד חריש למבקשת, עו"ד אלון לוי למשיבה. 11.8.05).
רע"א 5222/05 - ההסתדרות הרפואית בישראל נגד הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של עמותת ביקור חולים ואח'
* רע"א 5222/05 - הערכאה המתאימה לברר סכסוך בין עובדים לבין עסק שנכנס לפירוק, (ביה"ח ביקור חולים בירושלים), היא ביהמ"ש של הפירוק ולא ביה"ד לעבודה. *טענת השתק נגד עובדים שלא התנגדו לתכנית הבראה שנקבעה ע"י ביהמ"ש של הפירוק, שכללה תנאים שעליהם חולקים עתה העוב(הבקשה נדחתה).
א. עמותת בית החולים "ביקור חולים" נקלעה בשנים האחרונות לחובות של למעלה מ-150 מיליון -. עקב כך מונה לעמותה ביום 11.11.03 מפרק זמני. תוכנית הבראה אושרה על ידי בית המשפט ביום 11.3.04. צו פירוק ניתן ביום 22.8.04. המשיב מונה כמפרק הקבוע של העמותה, לצורך הבראת בית החולים ולא לשם פירוק וחיסול העמותה. לטענת המבקשת, מבצע המשיב 2, שמונה כמנהל ביה"ח, שינויים ארגוניים
הפוגעים בתנאי עבודתם של הרופאים, תוך התעלמות מהוראות ההסכמים הקיבוציים החלים עליהם. טענה נוספת של המבקשת הינה כי השאלות של מעמד הארגון היציג ותחולת ההסכמים הקיבוציים במקרה דנא צריכות להתברר בפני בית הדין לעבודה ולא בפני בית המשפט של הפירוק. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת להעביר את הדיון לבית הדין לעבודה. עוד קבע כי כאשר מתנהל מו"מ למכירת בית החולים לרוכשים פוטנציאליים, אין להכפיף את המשיבים להוראות ההסכמים הקיבוציים או להורות על קיומו של משא ומתן בינם לבין העובדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין מקום להעביר את הדיון לבית הדין לעבודה. סעיף 267 לפקודת החברות קובע כי: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע". משמעות ההוראה היא כי פתיחת הליכים נגד המשיבים בבית הדין לעבודה כפופה לאישורו של בית המשפט, שבו מתנהלים הליכי הפירוק. מהותם של הליכי הפירוק מחייבת, למעט מקרים חריגים, את ריכוז כל ההליכים בעניינו של הגוף לגביו נפתחו הליכי הפירוק בפני בית משפט אחד, הוא בית המשפט של הפירוק שהוא בעל מומחיות ייחודית בתחום דיני חדלות הפירעון. אף היעילות הדיונית מחייבת את ריכוז ההליכים בפני ערכאה אחת.
ג. הסוגיה המרכזית המועלית על ידי המבקשת לגופו של עניין הינה האם יש לתת תוקף להסכמים הקיבוציים החלים על הרופאים, אף לאחר שמונה מפרק קבוע לעמותה. התפיסה המקובלת בדין הישראלי, הינה כי מתן צו פירוק לחברה נחשב כהודעת פיטורין לעובדיה. המבקשת טוענת כי כלל זה חל אך ביחס למפרק "רגיל" ואין להחילו לגבי מפרק "מפעיל" שתפקידו הוא לשקם את החברה. אין צורך להידרש לשאלה האמורה, שכן המבקשת מושתקת מלהעלות את טענותיה. ביהמ"ש המחוזי אישר את תכנית ההבראה של בית החולים ביום 11.3.04. הצעדים שהמבקשת מלינה עליהם, ובהם פיטורי רופאים ושינוי תנאי עבודתם, נעשו במסגרת תכנית ההבראה. למבקשת ניתנה הזדמנות להציג את עמדתה בנוגע לתכנית ההבראה במסגרת ההליכים בביהמ"ש המחוזי. היא בחרה שלא להשיג על החלטת בימ"ש המחוזי, שאישרה את תכנית ההבראה. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענות המבקשת בדבר תחולת ההסכמים הקיבוציים, שמשמעותן בפועל היא התנערות מתכנית ההבראה.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד א. לין וא. אבן זהב למבקשת, עוה"ד י. שפיגלמן, ב. קמפנר ומ. רוסמן למשיבים. 25.8.05).
בג"צ 10478/03 - התאחדות הקבלנים והבונים בישראל ואח' נגד עיריית מודיעין ואח'
*כאשר קיימים חילוקי דעות בדבר פירוש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, אין מקום לאכוף את ההסכם בהליכי בזיון ביהמ"ש (העתירה נדחתה).
בין המשיבה לשורה של חברות בנייה שפעלו בתחומה התנהלו הליכים משפטיים מתמשכים בשאלת סמכותה של המשיבה לחייב את חברות הבניה באגרות חיבור מים, מקום שלא ביצעה את עבודות החיבור ולא נשאה בעלותן. ביהמ"ש העליון קבע כי הן פטורות מלשלם את התשלומים הנדונים, (להלן: פסק הדין). לאחר שהמשיבה המשיכה בגביית אגרות חיבור מים, הגישו המבקשות עתירה בה ביקשו לחייב את המשיבה לקיים את פסק הדין ולהשיב להן את הכספים שגבתה. במהלך הדיון בעתירה גיבשו הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. לטענת העותרים אין המשיבה מקיימת את הסכם הפשרה והיא מבקשת לאכוף עליה את קיום הסכם הפשרה על פי פקודת בזיון ביהמ"ש. העתירה נדחתה.
אכן, הסכם שקיבל תוקף של פס"ד דינו לעניין הליכי בזיון ככל פס"ד אחר, אך במה דברים אמורים, בפס"ד ברור וניתן לביצוע. בנסיבות בהן קיימים חילוקי דעות
באשר לפרשנות הסכם שקיבל תוקף של פס"ד, וההסכם אכן ניתן ליותר מפירוש אחד, אין פסה"ד ניתן לאכיפה בהליכי בזיון בימ"ש. בהסכם הפשרה הנתון במחלוקת קבעו הצדדים עצמם מסלול לבירור שאלת פרשנות ההסכם והפרתו הנטענת, הוא המסלול של פנייה להליכי בוררות. בנסיבות אלה, דין טענות המבקשת להתברר במסגרת זו.
(בפני השופטות: בייניש, ארבל וחיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מלכה אנגלסמן למבקשות, עו"ד מרדכי גלוסקה למשיבים. 31.7.05).
רע"א 3670/05 - אלי איתן נגד מנו ספנות בע"מ
*העובדה שפס"ד של ערכאת ערעור שינה את פסה"ד של הערכאה הראשונה, אין בה כדי להוציא את המקרה מגדר "גלגול שלישי" לצורך קבלת רשות ערעור. *אימתי יש צורך ב"כתב תשובה" לכתב הגנה (הערר נדחה).
המבקש עבד בחברה פרטית שעיסוקה בסוכנות נסיעות. (להלן: המשיבה הפורמלית). המשיבה עוסקת, בין השאר, במכירת כרטיסי הפלגה לנופש. המבקש ערב באופן אישי לחובות המשיבה הפורמלית כלפי המשיבה בסכום של עד 15,000 דולר. המשיבה הגישה נגד המבקש ונגד המשיבה הפורמלית תביעה בסדר-דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 13,037 דולר בגין הזמנת כרטיסים לחודשים מאי, יולי, אוגוסט ואוקטובר 1998 (להלן: החוב). המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן המלווה בתצהיר - שהפך לכתב-הגנה - ובו טען כי החוב נפרע בשני תשלומים ששולמו למשיבה על-ידי המשיבה הפורמלית. המשיבה אישרה בתצהיר עדות ראשית את קבלת שני התשלומים, אך ייחסה אותם לתשלום חוב אחר של המשיבה מחודש ספטמבר 1998. בית-משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי הוכחה טענת המשיבה הפורמלית שביצעה את שני התשלומים ולא הוכחה טענת המשיבה על חוב בגין חודש ספטמבר 1998. כן נקבע כי היה על המשיבה להעלות את טענתה במסגרת כתב-תשובה. ערעור שהגישה המשיבה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מדובר בנושא החורג מן הסכסוך שבין הצדדים ואין הצדקה להרשות ערעור בגלגול שלישי. העובדה כי בפסק-דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה כדי להוציא את המקרה מגדר "גלגול שלישי" ולהקנות זכות ערעור. גם לגופם של דברים - כתב תשובה לפי תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינו הכרח אלא אם יש בו צורך במובן של עובדות חדשות שנטענו בתצהיר הנתבע אשר הפך כתב הגנה. בענייננו, ראיותיה של המשיבה צורפו לתצהיר העדות הראשית של העדה מטעמה; ובסופו של יום, לא קופחו זכויות המבקש. לאחר שניתנה רשות להגן, משהביאה המשיבה את ראיותיה והטענה השנויה במחלוקת נכללה בתוכן, , ובאורח שלכאורה הורם בו הנטל על-ידי המשיבה - עבר הנטל אל המבקש להפריך את הנטען, והוא לא הרים נטל זה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רמי בביאן למבקש. 23.8.05).
ע.א. 8154/03 - מהג'ד אלטורי נגד אריה חברה... לביטוחי רכב בע"מ
*מחיקת ערעור על הסף בשל הגשתו ללא קבלת רשות, כאשר ביהמ"ש שלערעור קיבל ערעור על החלטת בימ"ש קמא שאירוע מסויים נחשב כ"תאונת דרכים" (הערעור נמחק).
המערער, נהג משאית, הוביל מטען במשאיתו, לשם פריקתו ניתק את עגלת המטען מהמשאית, וכאשר רצה לחבר את העגלה חזרה למשאית. הוא הגיש לבית משפט השלום בפתח-תקווה תביעת פיצויים והמשיבה טענה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט קבע כי האירוע נכנס לגדר פעולה הקשורה לשימוש ברכב מנועי למטרה תחבורתית, ומשכך, מדובר בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, לאחר מתן רשות, וקבע, כי אין לראות באירוע "תאונת דרכים", ודחה את התביעה. הערעור נמחק על הסף, מן הטעם שהיה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור.
החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בשבתו כערכאת ערעור על בית משפט השלום. הן החלטת בית משפט השלום, והן החלטת בית המשפט המחוזי עסקו בנושא אחד: האם האירוע נשוא התובענה עונה להגדרה של "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. הערעור שהוגש לבית המשפט העליון הוקדש אף הוא לשאלה זו בלבד. מכאן שהיה צורך בקבלת רשות ערעור. המערער טוען כי רשם בית המשפט העליון קבע, במסגרת הליך של בקשת פטור מעירבון, כי הכף נוטה לטובת הכרה בקיומו של ערעור בזכות. ברם, אין החלטה זו מחייבת את ההרכב הדן בערעור. החלטת הרשם ניתנה במסגרת בקשת המערער לפטור מעירבון. הוא נדרש לשאלת ההליך הראוי משום שהוזכרה בתשובת המשיבה לבקשה לפטור מערבון, אך מבלי שהוגשה מטעמה בקשה עצמאית למחיקת ההליך. מדובר איפוא, בקביעה אינצידנטלית, שהכרעה בה לא נדרשה באותו הליך.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אורית דוידוביץ-מזרחי למערער, עו"ד אבי אלבינצר למשיבה. 15.8.05).
רע"א 1818/05 - ניהול גן העיר בע"מ נגד פיק נכסים בע"מ וניצן פיק
*ביטול ערבות, כאשר היו אמורים לחתום עליה שני ערבים וחתם רק ערב אחד, הנתבע עתה ע"י הנושה (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא חברה העוסקת, בין היתר, בניהול ואחזקה של מרכז הקניות "גן העיר" בתל אביב. בין המבקשת לבין המשיבה, המחזיקה חנות בגן העיר נחתם הסכם לניהול ואחזקה של החנות. בתביעה שהגישה המבקשת בבית משפט השלום, נטען כי המשיבה לא העבירה למבקשת את הכספים המגיעים לה על פי הוראות ההסכם. בתביעתה ביקשה המבקשת, בין השאר, לחייב את המשיב במלוא סכום החוב של המשיבה, בטענה שהמשיב חתם על ערבות אישית לכל חובותיה. המשיב טען כי על כתב הערבות אמורים היו לחתום שני ערבים, וכיוון שכתב הערבות נחתם רק על ידיו בטלה ערבותו. בהסתמכו על ע"א 610/68 פ"ד כג(1) 410 (להלן: "הלכת הראסטל"), קבע בית משפט השלום, כי מאחר שהמשיב הסכים לחתום על כתב הערבות מתוך מחשבה שלא ייוותר כערב יחידי, ערבותו בטלה. ביהמ"ש דחה את ערעורה של המבקשת בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת, לחלופין, כי אף אילו חתם הערב השני על כתב הערבות, היה המשיב נושא במחציתה, ועל כן, יש לפטור את המשיב ממחצית החוב בלבד. בהקשר זה טוענת המבקשת כי יש מקום לשנות את "הלכת הראסטל" ולכן מן הדין לתת רשות לערעור בגלגול שלישי. הבקשה נדחתה.
במישור המשפטי מדובר בנושא שיש מקום כי בתיק מתאים יידרש אליו ביהמ"ש העליון ויעמיד הלכה על מכונה. אך כדי להגיע לדיון בסוגיה זו, היה צורך בתשתית עובדתית הפורשת את מערכת היחסים בין מי שחתם כערב לבין מי שהיה נכון לערוב ולא עשה כן. הדבר היה נחוץ כדי לעמוד על השאלה האם עלול המשיב להיפגע כתוצאה מאי החתמתו של הערב השני, למשל - אפשרות ביחסים ביניהם לחזור על השני גם בקשר למחצית שהוא חייב בה. אין תשתית ראויה לאישושו של הדיון בהקשר דנא. על כן יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט רובינשטיין. 4.8.05).
ע.פ. 7196/05 - אריה סילברמן נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור, כאשר למערער אין עבר פלילי והוא התייצב לכל הדיונים שהיו עד עתה (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הואשם בדצמבר 2000, בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט, ולאחר הליכים שונים זוכה מעבירת השוחד, הורשע בעבירה של מרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה, ונדון ל-18 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 50,000
ש"ח. בית-משפט השלום דחה את בקשת המערער לעכב את ביצוע גזר-דינו עד לשמיעת הערעור בבית-המשפט המחוזי. ביום 12.7.05 הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר-הדין, וביקש לעכב את ביצוע גזר-הדין, עד למתן פסק-הדין בערעור ובקשתו נדחתה. הערר נתקבל.
הכלל הוא, כי יש להתחיל בריצוי העונש מיד לאחר מתן גזר-הדין, אלא אם כנגד הכלל עומדים שיקולים המצדיקים חריגה ממנו. בענייננו, למערער אין עבר פלילי. ההליכים המשפטיים בעניינו מתנהלים כבר מספר שנים והמערער התייצב לכל הדיונים אשר התקיימו מאז הוגש כנגדו כתב האישום לפני כשש שנים. מאז לא ביצע המערער שום עבירה פלילית. בנסיבות אלה יש מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין.
(בפני: השופט ג'ובראן. 10.8.05).
בש"פ 6589/05 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הארכה רביעית של מאסר עד תום ההליכים, בעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות לזנות ואינוס (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62(ב) לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב מואשם בעשרות עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשה זנות, החזקת מקום לשם זנות, סחיטה באיומים, כליאת שוא, נסיון לאינוס, אינוס, ניצול קטינות לזנות, חטיפה, תקיפה ועבירת איומים. שותפיו של המשיב הורשעו בהסדרי טיעון. ביום 6.6.04 נעצר המשיב עד תום ההליכים. בתשעת החודשים הראשונים לא נשמעו ראיות בתיק. חלק מהדחיות נזקף לבקשות דחייה מטעם ההגנה, חלק מהישיבות שנקבעו בוטלו על ידי בית המשפט. חרף זאת, המעצר הוארך בהתחשב במסוכנותו הגבוהה של המשיב. גם בפעם השניה הוארך מעצרו של המשיב חרף העובדה כי משפטו לא התנהל בקצב משביע רצון, וגם בשלישית הוארך המעצר. במהלך המעצר האחרון התקיימו מספר ישיבות. המדינה טוענת כי מסוכנותו של המשיב רבה עד מאד ולא קהתה עם הזמן. הבקשה נתקבלה.
אין חולק כי העבירות המיוחסות למשיב בטיבן, מספרן והיקפן הן מן הקשות והמחרידות בקשת העבריינות הקשורה ברשתות הסחר בנשים, ניצולן המיני, והשפלתן האנושית. המשיב הגדיל לעשות לא רק בניהול אקטיבי של סחר בנשים והפעלת מערכת העסקתן, אלא גם בביצוע עבירות מיניות חמורות בחלק מהן, אשר חומרתן המצטברת קשה עד מאד. קיים סיכון של ממש כי שחרורו של המשיב יהיה כרוך בחזרה למעשי עבירה דומים, דבר הנלמד בין היתר, מעברו הפלילי המכביד, הכולל גם הפרת הוראות חוקיות וכן שיבוש הליכי משפט ובידוי ראיות. חומרתן המופלגת של העבירות המיוחסות לעורר, מסוכנותו הגדולה והחשש כי ישבש את תקינות מהלכי המשפט, מטים את כפות המאזניים אל עבר השארתו של העורר במעצר מטעמים של אינטרס הציבור הנושא עמו משקל מכריע במקרה זה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אוהד גורדון למבקשת, עוה"ד עמית בר וקטי ציוטקוב למשיב. 10.8.05).
בש"פ 8028/05 - נתנאל הורוביץ ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר לצורך חקירה של מתנגדי ההתנתקות שהתבצרו על גג בית הכנסת בכפר דרום (ערר על מעצר לצורך חקירה - הערר נדחה).
במהלך פינוי כפר דרום ביום 18.8.05 התבצרו על גג בית הכנסת שבמקום מאות צעירים ונקטו פעולות אלימות נגד כוחות הביטחון. 251 איש נעצרו. למחרת הובאו 120 מבין העצורים בפני בימ"ש השלום בבאר-שבע לצורך הארכת מעצרם ב- 15 יום. ביהמ"ש לא קיבל את בקשת המדינה במלואה והורה על הארכת מעצרם של החשודים עד ליום 25.8.05 בלבד. בערר לביהמ"ש המחוזי
נטען כי מעשי האלימות בוצעו רק על ידי מספר מתבצרים וכי לא הובאו ראיות פרטניות לגבי מי מן המעורבים כי ביצע מעשי אלימות. בהחלטתו קיבל אמנם השופט את הטענה שלא כל העוררים לקחו חלק פעיל או מעודד באירועים, אך בהיעדר שיתוף פעולה מצד החשודים בחקירה, הדרך לאיתורם של אלה אשר נקטו אלימות, היא בסינון ובמיון קלטות הוידאו והצילומים שבידי המשטרה. לפיכך דחה את הערר. הערר נדחה.
בנסיבות רגילות יש ממש בטענת העוררים כי גם כאשר מדובר בעבירות המבוצעות על ידי מספר משתתפים נדרש דיון פרטני בחומר הראיות הלכאורי שיש נגד כל אחד מהם גם לשם מעצר ראשוני לצורך חקירה. אלא שהנסיבות שבפנינו הן יוצאות דופן. המדובר בעימות חזיתי קשה בין המוני אדם לבין כוחות הביטחון. בשלב הראשוני היו ראיות רק בדבר עצם נוכחות העוררים על הגג. בשלב זה טרם פוענחו סרטי הצילום כך שלא התאפשר לעמוד על חלקו של כל אחד מן המעורבים. בנסיבות אלה לא היו בפני ביהמ"ש קמא נתונים המאבחנים בין העצורים המאפשרים בדיקה פרטנית באשר למידת המעורבות המיוחסת לכל אחד מן הנוכחים במקום. לאחר שהמדינה הרימה את הנטל הראשוני בדבר קיומו של חשד סביר למעורבות העוררים בעבירות המיוחסות להם, לא הצביעו העוררים על נתונים פרטניים כלשהם שיהיה בהם כדי לאבחן בין העצורים בטענה כי מי מהם לא שהה במקום או לא היה מעורב במעשים.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד נפתלי ורצברגר ועדי קידר לעוררים, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 24.8.05).
רע"א 4234/05 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד רונית פלץ ואח'
*צו גילוי מסמכים והסנקציה על אי גילוי מסמכים מסויימים (הבקשה נתקבלה).
המבקש נקט הליך למימוש משכנתה הרשומה על ביתם של המשיבים. אלה הגישו מצידם תובענה על דרך המרצת פתיחה בה עתרו להצהיר כי הופטרו מחובם שהשעבוד על הבית נועד להבטיח תשלומו. במסגרת תובענה זו, המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הגיעו הצדדים להסדר דיוני הקובע כי "המשיב [המבקש בהליך דנא] ימציא למבקשים [המשיבים בהליך דנא]... את המסמכים המבוקשים על ידיהם... לרבות דפי החשבון, ככל שמסמכים אלו נמצאים בידי המשיב". בין המסמכים המבקשים צויינו גם "דפי חשבון הפיגורים שניהל הבנק...". לטענת המבקש, אין ברשותו דפי חשבון אלו במתכונת המבוקשת על-ידי המשיבים ואילו המשיבים טוענים כי דפי חשבון אלו קיימים, וכי המבקש נמנע במכוון מלמוסרם. על כן עתרו לבית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 122 ולמחוק את תשובת המבקש להמרצת הפתיחה. הבקשה לא נתמכה בתצהיר. המבקש הגיש תשובה, שאף היא לא נתמכה בתצהיר. בתשובתו טען המבקש כי דפים כאמור אינם קיימים. בהחלטתו של בית משפט קמא צויין כי טענת המשיבים שקיימים דפי חשבון פיגורים לא הופרכה, ועל כן נתן למבקש ארכה של 10 ימים להמציא את דפי חשבון הפיגורים, ואם לא יומצאו תמחק תשובתו של הבנק להמרצת הפתיחה. הערעור נתקבל.
בדרך כלל אין ולא כלום אחרי תצהיר גילוי המסמכים. ייתכן, שבמקרה קיצוני כאשר לא יכול להיות כלל ספק שבעל דין אינו דובר אמת באומרו כי מסמך כלשהו אינו בידיו, יעשה ביהמ"ש שימוש בסנקציה שבתקנה 122. המקרה הנוכחי איננו נימנה על מקרים אלה. ניתן לומר שגירסתו של המבקש, לפיה אין בידיו דפי חשבון פיגורים, מעוררת תמיהה, אך לא מעבר לכך. אפשר, שלאחר שלב ההוכחות יקבע בימ"ש כי המבקש מסתיר את המסמך המבוקש ונמנע במכוון מלהציגו. ממצא כאמור יכול שישליך באופן שלילי מבחינה ראייתית על עניינו של המבקש.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ר. ברכה למבקש. 14.8.05).
רע"ב 5607/05 - שרון חתואל נגד שרות בתי הסוהר
*החלטת רשויות בית הסהר למנוע חופשות מאסיר בשל התנהגותו בכלא והחשש של אלימות במשפחה אם יצא לחופשה (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר בן 3 שנים וארבעה חודשים, החל ביום 12.3.04, לאחר שהורשע בעבירות סמים. ביום 13.3.05 החליטה הרשות המוסמכת בשירות בתי הסוהר שלא להתיר את יציאתו של המבקש לחופשה, באשר במהלך שהייתו בכלא, לא יצר קשר טיפולי כלשהו. כן הוא מהווה גורם שלילי ומתסיס את האסירים נגד ההנהלה. בדיקת שתן לגילוי סמים שנערכה למבקש ביום 27.1.05 נמצאה מזוייפת. הוגשה חוות דעת מודיעינית על מעורבות המבקש בסמים והתנהגות שלילית בבית הסוהר. על החלטת הרשות המוסמכת עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ובקשתו לצאת לחופשות נדחתה. ביום 2.8.05 נדון שוב עניין יציאותיו של המבקש לחופשה, והוחלט שאין מקום להתיר זאת, נוכח העדר שיפור בהתנהגות המבקש. כן נתקבל מידע חדש שהביא לכינוס הועדה הבין-משרדית בתחום אלימות במשפחה, וזו החליטה שלא לאשר למבקש יציאה לחופשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מתן רשות ערעור על החלטות הרשות המוסמכת בעתירות אסיר, מותנית בקיומה של שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית, החורגת מנסיבותיו של המקרה הספציפי. המקרה שלפנינו אינו מעלה שאלה עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה. חופשת אסיר אינה זכות מוקנית אלא טובת הנאה הניתנת לאסיר, לפי שיקול דעתן של רשויות בית הסוהר. החלטה בעניין יציאת אסיר לחופשה היא פרי איזון בין שתי מערכות אינטרסים: מן העבר האחד - צרכי בטחון הציבור וצרכי ההגנה על הסדר והמשמעת בכלא; מן העבר השני - צרכיו האנושיים של האסיר ביציאה ממסגרת המשמורת, ולו לתקופה קצרה, כדי לחזק את רוחו וכדי לעודד את שיקומו. במקרה של ניגוד בין שיקולי אינטרס שלום הציבור לבין עניינו של האסיר שאינם ניתנים לגישור, ראוי להעדיף את אינטרס השמירה על בטחון הציבור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המבקש לעצמו, עו"ד אביל סומפולינסקי למשיב. 21.8.05).
רע"א 15/05 - עו"ד ב. בלטר נגד אמיתי יגאלי ואח'
*החלטה לאפשר לעו"ד להשתחרר מייצוג לקוח שאינו משלם לו את שכר טרחתו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש ייצג בעבר את המשיב בהליכים משפטיים שונים וכיום הוא מייצג אותו בשני תיקים בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בהתדיינות בין המשיב לקיבוץ עברון. ביום 16.8.04 הודיע המבקש למשיב על הפסקת הטיפול בשני התיקים בשל אי תשלום שכר טרחה, ומסר למשיב את כל המסמכים הנוגעים להליכים אלו. הודעת המבקש על התפטרותו נמסרה לביהמ"ש המחוזי ביום 6.9.04, כאשר מועדי הוכחות בתביעות המאוחדות היו קבועים לחודשים דצמבר 2004 וינואר 2005. ביום 2.12.04 החליט ביהמ"ש שלא להתיר למבקש להתפטר מייצוג המשיב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
סעיף 13(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), קובע באילו מצבים יהיה עורך דין רשאי להשתחרר מייצוגו של לקוח, ובין היתר, כאשר הלקוח לא שילם שכר טירחה והוצאות. סעיף 13(ב) קובע כי: "החליט עורך דין להפסיק טיפול... יתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו". המבקש עמד בתנאי זה. תקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי: "...אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות ביהמ"ש...". השאלה היא אם היה על ביהמ"ש במקרה דנא ליתן רשות למבקש להשתחרר מייצוגו של המשיב. התשובה היא חיובית. אין לכפות על פרקליט להמשיך לייצג את לקוחו בעוד הלה אינו משלם לו את שכר הטרחה לו הוא זכאי. שיקול אחד שעומד כנגד שחרור עורך הדין מייצוגו של הלקוח הוא הדחייה בהמשך ההליך המשפטי.
בענייננו, אין ההליך נמצא לקראת סיום והדרך עוד ארוכה. במצב מעין זה אין כל הצדקה לאפשר למשיב ליהנות משירותיו של המבקש ללא תשלום שכר טרחה.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד צ. לוי למבקש, המשיב לעצמו. 23.8.05).
רע"א 7893/05 - בן ציון מור ואח' נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת הערכאות הקודמות למכור דירה במסגרת מימוש משכנתא (הבקשה נדחתה).
ביום 27.1.1999 חתמו המבקשים 1-2 (להלן: "המבקשים") על חוזה למכירת זכויותיהם בדירת מגוריהם לבנם, המבקש 3 (להלן: "הבן"), תמורת 300,000 $. לצורך תשלום התמורה נטל הבן הלוואה מהמשיב ע"ס 800,000 -. לאחר שהבן שילם למבקשים את יתרת הסכום עד לסך של 800,000 -, נרשם משכון על זכויותיו של הבן. זכויות החכירה בנכס נותרו רשומות על שם המבקשים. משלא עמד הבן בתשלום המשכנתא, נפתח תיק הוצאה לפועל על ידי הבנק, המשיב 2 מונה ככונס הנכסים על הדירה, לצורך מכירתה, והוא חתם על חוזה מכר עם המשיבים 3 ו-4 ביום 26.12.04. כעבור זמן קצר, בינואר 2005, הגיעו הכונס והחייב-הבן להסדר דיוני, אשר גם המבקשים הם צד לו, לפיו "לחייב מוקנית זכות להציע קונה חלופי שירכוש את הדירה... עד ליום 20.4.05 בלבד...", ואם לא יציע קונה "ראש ההוצל"פ יתן צו פינוי נגד החייב ו/או מי מטעמו המחזיק בדירה". על האמור חתמו בא כוח הבן, כונס הנכסים, וכן המבקשים, הבן ורעייתו. ההסדר קיבל תוקף של החלטה על-ידי ראש ההוצאה לפועל להלן "הסכם הפשרה". משלא נמצא קונה לדירה על פי ההסדר, אישר ראש ההוצאה לפועל, ביום 26.4.2005, את מכירת הדירה לידי משיבים מס' 3 ו- 4. בקשת רשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נדונה כערעור והערעור נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה באה בגדרי בקשות בגלגול שלישי שלגביהן ניתנת ככלל רשות ערעור. גם לעיצומם של דברים אין להיעתר לבקשת רשות הערעור. ראשית, התנערותם של המבקשים מחתימתם על הסכם הפשרה הברור, שנעשה במעמד עורך דין מטעם הבן, מעוררת שאלה של תום לב. טענות שהועלו, כגון הטעיה וניצול, אינן מתקבלות על הדעת שהרי נערך תוך ייעוץ משפטי; שנית, בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי כאשר מושכנה דירת המגורים של המבקשים כערובה לחיובו של הבן דינם כדין ערב לחיוב אשר ניתן להיפרע ממנו באמצעות מימוש המשכון, ומשלא פרע הבן את חובו לבנק, רשאי הבנק להיפרע מהמבקשים באמצעות מימוש המשכון.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד גדעון חיים ודורון צברי למבקשים. 24.8.05).
בש"א 7364/05 - אהרון כהן ואח' נגד מאיר דגן
*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על פס"ד של פינוי במסגרת פירוק שיתוף במקרקעין, כאשר הבקשה הוגשה 6 חדשים לאחר מתן פסה"ד ונטען בה כי הושג במרמה. *הדרך לביטול פס"ד שהושג במרמה היא ע"י הליך של תקיפה ישירה של פסה"ד ע"י בקשה לביטולו (הבקשה נדחתה). המשיב תבע בבית-משפט השלום, במסגרת בקשה לפירוק שיתוף, את פינויים וסילוק ידם של המערערים מדירה בה הם מתגוררים בבת ים. תביעתו נתקבלה, וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המערערים. כעבור יותר מחצי שנה, כשבוע לפני מועד הפינוי הצפוי, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. הטעם העיקרי לבקשה היה, שכמה ימים עובר להגשת הבקשה מצאו מסמכים המוכיחים, לטענתם, כי זכיית המשיב בתביעתו נבעה מזיוף חוזה מכר, וכי מסמכים אלה לא היו ברשותם קודם לכן. הרשם דחה את הבקשה להארכת המועד והערעור על כך נדחה.
הטענה המהותית העולה מהערעור היא, כי יש לבטל את פסק הדין שהושג במירמה. הדרך לביטולו של פסק דין כזה היא על ידי הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין,
על ידי בקשה לביטולו בביהמ"ש אשר נתן אותו. מכאן, שבענייננו ה"כתובת" הנכונה היא בימ"ש השלום. כמו כן, הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור טעונה טעם מיוחד. המערערים מסבירים את האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור בכך שעורך הדין שייצגם בהליך אחר "התרשל והניח צרור מסמכים קריטי בקרן זווית במשרדו" ונמצאו רק עכשיו. ברם, כאשר מדובר ב"תקלה משרדית בדל"ת אמותיו של בעל הדין או של בא כוח" אין הדבר מהווה טעם מיוחד להארכת מועד.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד נ. אלעזר למערערים. 25.8.05).
בש"פ 7216/05 - ויסאם אגבריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נסיון לרצח והצתה, כאשר העורר שתק במהלך חקירתו במשטרה וכך לא יכלה המשטרה לבדוק את גירסתו לחפותו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעבירות ניסיון לרצח, נשיאת נשק, והצתה. על- פי עובדות כתב האישום, קיים סכסוך בין משפחתו של העורר למשפחת עבד אל קאדר. ביום 11.4.05, נהג "המתלונן" ברכב כשלצידו אדם בשם שהאב, בעיר טייבה. מולם חלפה מכונית גנובה נהוגה בידי אדם שזהותו לא ידועה ולצידו ישב העורר. לפי הנטען ירה העורר, פעמיים, יריות לעבר המתלונן. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ב"כ העורר טוען, כי שגה ביהמ"ש בקבעו, שקיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר. הערר נדחה.
העורר שתק במהלך חקירתו במשטרה, ואם כי זכות השתיקה הינה זכות המוקנית לנאשם על-פי דין, הרי העורר יכול היה בנקל להפריך את החשדות המיוחסים לו על ידי מסירת גירסה מפורטת מטעמו. אם העורר היה מוסר את גירסתו למהלך האירועים, המשטרה יכולה היתה לבדוק גירסה זו ולנסות לאמתה. השתיקה מחזקת את הראיות האחרות המסבכות את העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו. אשר לעילת המעצר ולחלופות המעצר - העורר ירה לכיוונו של המתלונן ורק במזל לא פגע בו, ומכאן קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית. כמו-כן, קיים חשש למסוכנות הנשקפת מן העורר באם ישוחרר לחלופת מעצר ועל כן אין כל מקום לשקול את שחרורו לחלופת מעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד משה שרמן לעורר, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 23.8.05).
בג"צ 7772/05 - ירון ומרים אדלר נגד אלוף יאיר נווה ואח'
*חוקיותו של צו מפקד צבאי המורה לעותרים להישאר בדירה בקריית ארבע ולא לשהות ביישוב שא-נור בשומרון (העתירה נדחתה).
העותרים, בעל ואשה, הם הורים לשישה ילדים, המתגוררים מזה קרוב לשלוש שנים ביישוב שא-נור בשומרון. ביום 8.8.2005 הוציא מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש צו פיקוח מיוחד, המורה לעותרים להישאר בדירתם בקריית ארבע במשך 24 שעות ביממה. הצו הוצא בהתאם להוראות הצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון). העותרים טוענים כי הצווים הוצאו בחוסר סמכות, בשל שהצו בדבר הוראות ביטחון אינו מסמיך את המשיב לשלב הוראה בדבר תיחום של מגורים להוראה בדבר פיקוח מיוחד בבית שאיננו ביתם. עוד טוענים העותרים, כי אפילו פעל המשיב בגדר סמכותו, הרי שהחלטתו אינה סבירה ואינה מידתית והיא מפלה אותם לרעה בהשוואה לאחרים. העתירה נדחתה.
הצו בדבר הוראות ביטחון נחקק מכוח הסמכות הנתונה למפקד הצבאי להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים בשטחים הנתונים לתפיסה לוחמתית, ומכוח שאר סמכויותיו של המפקד הצבאי על פי המשפט הבינלאומי של התפיסה הלוחמתית. דיני התפיסה הלוחמתית חלים גם על ההתיישבות הישראלית באזורים, וסמכותו של המפקד הצבאי מכוונת כלפי כל מי שנמצא באזור הנתון לתפיסה לוחמתית. אשר לשאלת הסבירות והמידתיות שבהוצאת הצווים - חוקי היסוד מעניקים זכויות לכל מתיישב ישראלי בשטח המפונה. אך לא
נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב. הפגיעה היא מידתית, אין היא עולה על הנדרש והיא באה למנוע קיומה של סכנה ממשית לשלום הציבור ולביטחון המדינה והאזור.
(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 23.8.05).
בש"פ 7927/05 - מדינת ישראל נגד אליהו משה אמסלם
*ביטול שחרור בערובה של נאשם בהחזקת נשק וסמים, כאשר בימ"ש קמא סבר שאין "ראיות לכאורה" לצורך המעצר, ונקבע כי העובדה שהפריטים נמצאו בחדרו של המשיב מתחת למיטתו מהווה ראיה לכאורה מספקת למעצר (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל). ביום 24.3.05 נערך חיפוש בביתו של המשיב בלוד, ומתחת למיטה שבחדרו נתפסו שלושה רימוני הלם, אקדח ומחסנית טעונה בחמישה כדורים, ארבע שקיות המכילות קרוב ל- 20,000 כדורי סמים מסוג MDMA,משקל אלקטרוני ושקיות המכילות חומר המשמש לערבוב סמים. מעבר למציאת הפריטים האמורים מתחת למיטתו של המשיב, התבסס חומר הראיות נגד המשיב על הודאתו במשטרה לפיה האמל"ח והסמים שנתפסו שייכים לו. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי כי חומר הראיות אמנם די בו כדי לעמוד בדרישה של "ראיות לכאורה", אך מדובר בראיות שעצמתן פחותה, וקיימות מספר בעיות משמעותיות לגביהן. לפיכך הורה על שחרור המשיב בערובה. הערר נתקבל.
כאשר בחדרו של המשיב, מתחת למיטתו, נמצאו הפריטים הנ"ל, קמה חזקה לכאורית רבת עוצמה, אשר לא נסתרה על ידי המשיב, בדבר מודעותו להימצאותם של פריטים אלה ברשותו. מדובר בחדר שהיה נתון לשליטתו, סגור בדרך כלל על מפתח. זאת ועוד, הסמים שנתפסו, שהינם בגדר "סחורה" יקרת ערך, וכן הנשק שנמצא, אינם ממין הפריטים שנהוג להפקירם בידי אדם שאינו יודע על דבר הימצאם. לכך יש להוסיף כי המשיב מעולם לא טען כי הפריטים הוטמנו בחדרו שלא בידיעתו. בנסיבות אלה אין לקבוע כי עוצמתן של הראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב אינה משמעותית. בהתקיים ראיות לכאורה, קמה חזקת מסוכנות על פי חוק ועילת מעצר. על רקע עברו הפלילי המכביד של המשיב, ובהתחשב בהיותו אסיר ברישיון אשר מאסר על תנאי של שנתיים תלוי ועומד נגדו, אין בחלופת מעצר כדי להשיג את תכלית המעצר. על כן יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד תמר פרוש לעוררת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 24.8.05).
בש"פ 8020/05 + 8019/05 - תומר סינהרשקו ואח' נגד משטרת ישראל
*מעצר לצורך חקירה של מתנגדי ההתנתקות שהתבצרו על גג בית הכנסת בכפר דרום (עררים על מעצר לצורך חקירה - ערר המדינה נתקבל).
במהלך פינוי כפר דרום ביום 18.8.05 התבצרו על גג בית הכנסת שבמקום מאות צעירים ונקטו פעולות אלימות נגד כוחות הביטחון. 251 איש נעצרו. למחרת הובאו 120 מבין העצורים בפני בימ"ש השלום בבאר-שבע לצורך הארכת מעצרם ב- 15 יום. ביהמ"ש לא קיבל את בקשת המדינה במלואה והורה על הארכת מעצרם של החשודים עד ליום 25.8.05 בלבד. בעררם של המשיבים קבע ביהמ"ש המחוזי, כי בימ"ש השלום שגה בהנחתו כי אין מחלוקת בדבר שהותם של העוררים על גג בית הכנסת. לפיכך החליטה לבדוק אם יש ראיות המקימות חשד סביר להימצאם על גג בית הכנסת בעת האירוע. לשיטתה של השופטת, ניתן להסיק את עובדת שהייתם של העצורים על הגג אם נמצאו על גופם או על בגדיהם סימני צבע כתוצאה מהמים הצבועים שהותזו לעבר המתבצרים על הגג על ידי כוחות המשטרה. לגבי המשיבים דנא מצאה השופטת כי לא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי לבסס חשד סביר
שאכן שהו על הגג. על כן החליטה על שחרורם לחלופת מעצר. על החלטה זו עררו, שני הצדדים. עררה של המדינה נתקבל.
לכאורה, שימש גג בית הכנסת את כל אלה ששהו עליו בשלב ההתבצרות כזירה לביצוע עבירות. ייתכן, כי בסופה של החקירה יתברר, כי עצם הנוכחות במקום - אין די בה כדי לבסס ראיות כנגד כל הנוכחים. עם זאת, כאשר מדובר בשלב ראשוני של חקירה, די ברמה ראייתית המקימה "חשד סביר" על מנת לעצור חשוד. בנסיבות העבירות הנדונות, די בשלב זה בזיקה ראייתית הבאה לידי ביטוי בנוכחות במקום העבירה כדי לבסס חשד סביר כנגד המשיבים ולקשור אותם באופן ראשוני לעבירות שלכאורה בוצעו. אשר לעילת המעצר, המעשים המיוחסים למשיבים על פי טיבם מלמדים על מסוכנות. אין מדובר בחששות ובמסוכנות הנבחנים בשלב של מעצר עד תום ההליכים, אלא בשלב המעצר לצורכי החקירה. הבחינה הנערכת בעניינים אלה מותאמת, איפוא, לשלב האמור ולמידת הפגיעה בחירות הנגרמת בו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר לעוררים, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 24.8.05).
רע"א 5114/05 - מינהל מקרקעי ישראל ועמידר... בע"מ נגד חאן מנולי בע"מ
*עיכוב הליכי בוררות בין מינהל מקרקעי ישראל לרוכש נכס מהמינהל, מאחר שסעיף הבוררות לא קיבל את הסכמת היועהמ"ש לממשלה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה רכשה מן המבקש, באמצעות המבקשת, לפי הסכם שנכרת ביניהם (להלן - "ההסכם"), נכס הנמצא בתל אביב (להלן - "הנכס"). בהסכם קיים סעיף בוררות. על יסוד האמור בהסכם מינתה המפקחת לפי חוק המקרקעין שופט בדימוס לבורר. הלה הודיע לבעלי הדין על תנאי הבוררות ושכר טרחתו וביקש את הסכמתם לתחילת הבוררות בפניו. המבקשת לא נתנה את הסכמתה. ביום 14.10.04 הודיע הבורר על מועדי דיון אפשריים. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לאשר את הליך הבוררות והמבקשת ביקשה מהבורר שלא ימשיך את הבוררות. הבורר מצידו החליט "להמשיך ולנהל את הבוררות". המבקשים הגישו המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בבקשה להצהיר כי אין תוקף להליכי הבוררות, וביקשו צו מניעה זמני שיורה על עיכוב הליכי הבוררות עד להכרעה בהמרצת הפתיחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
יעילותה של הבוררות כמוסד ליישוב סכסוכים עלולה להיפגם באם ינתן על נקלה סעד זמני המעכב את התנהלותה, אך בענייננו, מתקיימים התנאים למתן סעד זמני במשקל ובעוצמה ניכרים. על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אין המדינה מיישבת את סכסוכיה בבוררות. בהיעדר אישור היועץ המשפטי להליכי בוררות, אין המדינה או זרוע מזרועותיה רשאים להשתתף בהליכי בוררות, והסכמה של נציג המדינה לבוררות שלא קבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה אינה תקפה. זה המצב בענייננו. גם מאזן הנוחות מכריע לטובת המבקשים. ניהולו של הליך הבוררות ומתן פסק בוררות - במצב בו קיימת אפשרות כי ביהמ"ש יקבע כי בהיעדר אישור היועץ המשפטי לממשלה הבוררות אינה תקפה - יביא לבזבוז ניכר ומיותר של כספי ציבור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מרים רובינשטיין ועופר נתנאל למבקשים, עו"ד אייל סודאי למשיבה. 23.8.05).
רע"פ 9321/03 ואח' - אדרת אהרון ואח' נגד מדינת ישראל
*הסמכות להגיש תביעות פליליות בעבירות על חוקי התכנון והבניה נתונה הן לתביעה הכללית והן לוועדה המקומית לתכנון ובניה (הבקשות נמחקו בהסכמת המבקשים).
בחמש בקשות לרשות ערעור הועלתה השאלה, מיהו הגורם המוסמך להגיש אישומים פליליים בענייני תכנון ובנייה על פי חוק התכנון
והבנייה. זאת על רקע הוראות החוק הבאות: מחד - הוראות החוק הכלליות בחסד"פ הקובעות כי המאשימה במשפט פלילי היא המדינה, המיוצגת ע"י היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, ומנגד - סמכותה של ועדה מקומית לתכנון ובנייה מכח סעיף 258 לחוק התכנון והבנייה לפתוח בהליכים ולהתייצב לפני בימ"ש בכל הליך הנוגע לענייני תכנון ובנייה בתחומה, ובכלל זה בהליך פלילי. בעניינים שבפנינו הוגשו כתבי אישום נגד המבקשים מטעם תובעים שהם נציגי היועץ המשפטי לממשלה. בתי משפט השלום קבעו כי התביעות הוגשו בלא סמכות. בתי המשפט המחוזיים קיבלו את ערעורי המדינה. על פסקי הדין ביקשו המבקשים רשות ערעור. במהלך הדיון הסכימו באי כח המבקשים לחזור בהם מבקשותיהם. הבקשות נמחקו בהסכמה.
כדי למנוע בעתיד אי בהירות, הוחלט להבהיר את כללי הסמכות בנדון. נקבע כי סמכותה של הועדה המקומית ונציגיה לנהל תביעות פליליות בענייני תכנון ובנייה הינה סמכות מקבילה לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו לנהל הליכים פליליים בעניינים אלה במסגרת סמכות התביעה הכללית הנתונה לו, ואין היא באה במקומה. הנחיות היועהמ"ש מסדירות את מערכת היחסים בין תובעים מטעם הועדות המקומיות לבין תובעים מטעם היועץ המשפטי לממשלה הפועלים בועדות המחוזיות כאמור, ואת התיאומים הנדרשים ביניהם. ב"כ המבקשים העלו בקשה כי המדינה תבחן האם כתבי האישום שהוגשו עומדים במבחן הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מבחינת הנוהל הקבוע בהם. נציג המדינה נתן את הסכמתו לבחינה כאמור ולפיכך היא תיערך.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יובל שטנדל, אסף רון, אלון צדוק ושרית הדסון למבקשים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 18.8.05).
רע"א 6520/05 - detimiL sgnidloH mahkriK נגד detimiL kraP ynablA
*כדי לערער על החלטת בימ"ש שניתנה בערעור על החלטת רשם באותה ערכאה, יש לבקש רשות ערעור. *כאשר לא הוגשה במועד בקשה לביטול צו עיקול, אין הרחבת צו העיקול פותחת מחדש את נושא העיקול הראשון (הבקשה נדחתה).
בין בעלי הדין קיים סכסוך ביחס להסכם השקעה אשר נחתם ביום 20.9.00 בין המבקשת למשיבה בעניינו של פרוייקט מקרקעין, אשר למבקשת זכויות בו. במסגרת סכסוך זה הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשים בביהמ"ש המחוזי, וביקשה להטיל עיקול זמני על נכסים שונים של המבקשים. ביום 4.5.04 נעתר ביהמ"ש לבקשה. המבקשים לא עתרו לביטולו של צו העיקול הזמני. ביום 3.11.04 הגישה המשיבה בקשה להרחבת צו העיקול המקורי, וביהמ"ש נעתר גם לבקשה זו. ביום 9.11.04 הגישו המבקשים בקשה לביטולו של צו העיקול הזמני וצמצומו או ייחודו למקרקעין ממושכנים. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו נקבע כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר אשר די בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
יש להתייחס לבקשה כאל בקשה בגלגול שלישי, שהרי כזאת היא מהותית - שני שופטים דנו בתיק, זה בערעור על זה; ואם כך, אף אם לא היתה כאן "ערכאה" אחרת בהיבט ה"מוסדי", שכן שניהם דרים תחת קורת גגו של ביהמ"ש המחוזי, הנה במובן המהותי, והוא עיקר, היתה גם היתה ערכאת ערעור. מכל מקום, אין ענייננו בהחלטות ש"סיימו" את התיק אלא בהחלטות ביניים, והריהו בוודאי גלגול שלישי הטעון רשות. נוכח האמור, אין להיעתר לבקשה לדיון בגלגול שלישי. גם לעיצומה יש לדחות את הבקשה. העיקול הזמני המקורי הוטל ב-4.5.04. המבקשים לא ביקשו ביטולו של הצו. הבקשה נשוא ההליך דנא עניינה הרחבת העיקול. אין לקבל את טענת המבקשים, כי בקשת "הרחבה" פותחת מחדש את העיקול כולו; משלא הוגשה במועדה בקשה לביטול צו העיקול, אין בקשה ל"הרחבה" פותחת את נושא העיקול מחדש.
(בפני השופט רובינשטיין. 18.8.05).