תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 14

ע.א. 7225/03 - עלי דואד אלפתיאני נגד מדינת ישראל

השיטה ההשוואתית" לצורך קביעת הפיצוי בהפקעת מקרקעין. היתרונות שיש לקחת בחשבון בשומת מקרקעין לצורך פיצויים בהפקעה(מחוזי י-ם - ה.פ. 624/01 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 20.3.80 פרסם שר האוצר הודעת הפקעה של מקרקעין בצפון ירושלים לצורך הקמת שכונת פסגת זאב. המערער הינו הבעלים של 15,248 מ"ר בחלקת קרקע מסויימת (להלן: החלקה), הנמצאת בשטח שהופקע. בתביעת פיצויים שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי, הוגשו חוות דעת של שני הצדדים לעניין שווי החלקה במועד ההכרזה. השמאי מטעם המערער העריך את השווי לפי 72 ש"י למ"ר והשמאי מטעם המדינה לפי 15 ש"י למ"ר. השמאי מטעם המערער ביסס את הערכתו על שלוש הכרעות בפסיקה בעניין פיצויים באותו איזור, בסכומים שבין 38 ש"י למ"ר לבין 130 ש"י למ"ר (להלן: הפסיקה המאוחרת). השמאי מטעם המדינה ביסס את הערכתו על מספר רב של עסקאות מהעבר, ובעיקר על 24 עסקאות שנערכו במקרקעין סמוכים לחלקה בין השנים 1978 ל-1980, השנתיים שלפני ההפקעה הנדונה. בפסק דינו קבע בית המשפט כי קיומן של עסקאות השוואה רבות מהתקופה הסמוכה להפקעה, מצמצמת את השלכת הפסיקה המאוחרת על קביעת שווי המקרקעין. בית המשפט דחה את הטענה של השתק פלוגתא על יסוד הפסיקה המאוחרת. ביהמ"ש העדיף את חוות דעתו של השמאי מטעם המדינה, ויחד עם זאת, לא אימץ את מסקנתו הסופית, וקבע כי הפיצוי ייעשה על פי שווי של 18 ש"י למ"ר וכי הסכום ישא ריבית והצמדה בהתאם לסעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערער טען כי קביעותיו של ביהמ"ש העליון באשר לשווי מקרקעין באותו איזור בפסיקה המאוחרת מקימות השתק פלוגתא, המונע מן המדינה לטעון כנגדן. טענה זו אין לקבל. ממצאי הפסיקה המאוחרת הינם תוצאה של עובדות ונתונים שהתבססו על ראיות שהובאו בכל אחת מהפרשיות. הפלוגתא בהליך המאוחר אינה אותה פלוגתא שעלתה בהתדיינות הקודמת. על כן, שווי מקרקעין שנקבע בהתדיינויות משפטיות, אינו מקים את מחסום השתק הפלוגתא, הגם שיש לו משקל, בין יתר נתוני ההשוואה, לצורך קביעת השווי במקרה הנדון.
ג. סעיף 12 לפקודה, קובע כי שווי הפיצוי בגין הפקעה ייקבע על פי הסכום שהיה מתקבל ממכירת המקרקעין במועד ההפקעה "אילו נמכרה בשוק ע"י המוכר מרצונו הטוב". בחוות הדעת השונות פירט כל שמאי מהו, לדעתו, המחיר שהיה משתלם ובית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של השמאי מטעם המדינה. "השיטה ההשוואתית" הוכרה בפסיקה כשיטה המדוייקת יותר מכלל השיטות האפשריות להערכת שוויים של מקרקעין. אין להתערב בקביעתו של בית המשפט כי יש להעדיף את חוות דעתו של השמאי מטעם המדינה. יחד עם זאת, יש לקבל את טענת המערער כי העובדה שהחלקה נשוא הערעור הינה בעלת יתרונות רבים, המצדיקים לקבוע שווי גבוה יותר. בית המשפט קמא חרג משומתו של השמאי מטעם המדינה, בקבעו כי סביר להניח שאילו ביצע המערער עסקה במקרקעין במועד ההכרזה, היה מקבל את המחיר הגבוה שבין העסקאות, בשל העובדה שהוא בעל חלק משמעותי בבעלות על החלקה ואפשרויות הניצול של שטח גדול גדולות יותר מאלו של שטח קטן. ליתרון זה משקל רב יותר מזה שנתן לו ביהמ"ש המחוזי. לבעלות על שטח גדול בחלקה קיים יתרון משמעותי הן בשל אפשרויות הניצול הגדולות יותר והן בשל החיסכון בהוצאות התכנון, הפיתוח והבנייה. עוד יש להביא בחשבון את העובדה שהחלקה הינה בבעלות פרטית וכן את מיקומה, לרבות קרבתה לבתי מגורים ולדרכי גישה. בהתחשב בכל האמור, יעלה הפיצוי שיקבל המערער מ-18 ש"י ל-25 ש"י למ"ר.
ד. אשר לטענת המערער כי על כל הסכום לשאת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, הרי שכבר נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין כי מנגנון הצמדת הפיצוי בחוק לתיקון דיני הרכישה הינו הסדר מיוחד הגובר על ההסדר הכללי שבחוק פסיקת ריבית והצמדה. יחד עם זאת, אם המדינה טרם שילמה למערער את סכום הפיצוי שנפסק לו בביהמ"ש המחוזי, על-פי שווי של 18 ש"י למ"ר, ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד פסק הדין בביהמ"ש קמא.

(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד סמי דקה למערער, עו"ד תהל ברנדס למשיבה. 21.8.05).

בג"צ 542/05 + 306/05 - סיעת המפד"ל בכנסת ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

היקף ומהות הביקורת של בג"צ בהסכמים קואליציוניים. דחיית עתירה לפסול הסכם קואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה בעניין הפעלת המלצות "ועדת דברת" בענייני החינוך(העתירות נדחו).

א. בחודש ספטמבר 2003 מינתה הממשלה את "ועדת דוברת". הועדה המליצה על עיצוב "מערכת חינוך 'מכילה', הכוללת בתוכה חלקים גדולים ככל האפשר ממערכת החינוך בישראל...". חרף ההכרה בזכות קיומן של מסגרות חינוך נפרדות, סברה ועדת דוברת כי יש לפעול ככל הניתן להרחבתו של החינוך הציבורי, ולהעדיפו על פני זרמי חינוך אחרים. ביום 6.1.05 נחתם בין סיעת "הליכוד" בכנסת לבין סיעת "יהדות התורה" הסכם קואליציוני. סעיף 6.11 להסכם קבע: "עצמאותו ומעמדו הייחודי של החינוך החרדי... יישמרו. הואיל ועומדות להתפרסם ההמלצות של [ועדת דברת]... מוסכם כי יוקם צוות... למנוע פגיעה בעצמאות הארגונית והחינוכית... ובתקצוב של החינוך החרדי". המפד"ל טוענת כי משמעותו האמיתית של סעיף 6.11 היא התחייבות להימנע מיישום מסקנות דו"ח דוברת על מערכת החינוך החרדי ועל כן התחייבות זו הינה פסולה ודינו של סעיף 6.11 להתבטל. העותרת השניה, סיעת "שינוי", טוענת כי סעיף זה הינו בלתי חוקי משום שמוענקת בו טובת הנאה בתמורה לתמיכה בשלטון. כמו כן, גם לשיטתה, מדובר במדיניות מפלה אשר פוגעת בעקרון השיוויון. העתירה נדחתה.
ב. הסכמים פוליטיים, והסכמים קואליציוניים בפרט, הם תוצר לוואי טבעי, ואף חיוני, של צורתו של המשטר הנהוג אצלנו - המשטר הרב-מפלגתי. אכן, גם הסכמים אלה אינם חסינים מפני ביקורת שיפוטית. השאלה בדבר היקף ומהות הביקורת היא שאלה שהדעות בה חלוקות, אולם בענייננו אין צורך להכריע בין הגישות השונות, משום שהשאלה היחידה שהועמדה להכרעה היא שאלת חוקיותו של סעיף 6.11 להסכם ועמידתו בתקנת הציבור. לגישת העותרים, תכליתו של סעיף 6.11 להסכם הקואליציוני היא למנוע את החלת מסקנות דו"ח דוברת על מערכת החינוך החרדי. אולם, בסעיף כלולה הצהרת כוונות בלבד, שאינה מבטאת התחייבות לבצע צעדים אופרטיביים כלשהם, מלבד הקמת צוות שמטרתו תהיה בהתאם לאמור בסעיף הנ"ל. המעשה שאמור להיעשות אינו סותר הוראת חוק כלשהי והוא אינו בלתי חוקי. הוא נוגע להיערכות לקראת יישום דו"ח דוברת, יישום הנמצא רק בראשית הדרך ואין לדעת כיצד יתפתח יישום הרפורמה בכלל, ובאיזה אופן יוחל על החינוך החרדי בפרט. אשר לטענת "שינוי" כי סעיף 6.11 הינו בלתי חוקי משום שמוענקת בו טובת הנאה כספית בתמורה להבטחת השלטון - הסעיף אינו עוסק באופן ישיר בעניינים כספיים. אף כי נזכרת בו מניעת פגיעה בתקצוב החינוך החרדי, הרי עיקר עניינו של הסעיף הוא בתכנון ההיערכות של מערכת החינוך החרדית לרפורמה המוצעת בדו"ח דוברת.
ג. אשר לטענה כי סעיף 6.11 מגלם בתוכו מדיניות של הפליה ופגיעה בשיוויון - טענה זו מוקדמת מדי ובשלב זה תיאורטית בלבד. סעיף 6.11 הוא כאמור בגדר
הצהרת כוונות ביחס לחינוך החרדי, אולם, בשלב זה, ההסכם קובע באופן אופרטיבי רק הקמת וועדה לבדיקת הנושא. יש איפוא להמתין ולראות כיצד ייושם ההסכם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד פנחס מעוז, גדעון קורן ויסמין לוי לעותרים, עוה"ד דינה זילבר, איתן הברמן ומיכל שור למשיבים. 21.8.05).

ע.א. 6720/99 - מתן פרפרה ואח' נגד ארתור גולדו ואח'

*שיעור הפיצוי בפריט של סיעוד לנפגע בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 77/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המערער נפגע ביום 22.11.1989 בתאונת דרכים והוא אז כבן שבע שנים. המשיבה 3 (להלן: קרנית) נושאת בחבות לפיצוי המערער. כתוצאה מן התאונה יזדקק המערער לסיעוד במשך כל ימי חייו. יש צורך באדם שישהה בסביבתו במשך כל שעות היממה. המערערים 2 ו-3, הוריו של המערער, הצטרפו לתביעה כמיטיבים. האב תבע גם פיצוי בגין נזקים עצמאיים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מפגיעתו של המערער. בסיומם של הדיונים ניתן פסק דין המתייחס רק לפיצוי שזכאי לו המערער עד הגיעו לגיל 21, לאחר הסדר דיוני שלפיו בגין התקופה שתחילתה עם הגיע המערער לגיל 21, תוגש תביעה חדשה. בימ"ש קמא פסק כי התשלום העיתי שישולם למערער עד הגיעו לגיל 21 יעמוד על 9,250 - לחודש. סכום זה כולל 6,000 - עבור סיעוד. עוד פסק כי המערער זכאי לקבלת סכום חודשי השווה ל-%30 מן השכר הממוצע במשק, לתקופה שמיום הגיעו לגיל 18 ועד גיל 21, בגין הפסד דמי מחיה במהלך השירות הצבאי. אשר לתביעתו העצמאית של האב, פסק ביהמ"ש כי האב לא הוכיח את זכותו לפיצוי מחמת נכות נפשית. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. יש לקבל את הערעור במספר ראשי נזק. בפריט סיעוד פסק ביהמ"ש 5,000 - לחודש ועוד 1,000 - לחודש עבור עזרה מוגברת הנדרשת מצד המשפחה. הסך של 5,000 - מבוסס בעיקרו על חוות דעתה של העובדת הסוציאלית, שהוגשה מטעם המשיבים, ועל עלויות העסקתו של עובד זר. סכום זה מקפח את המערער. בע"א 3375/99 פ"ד נד(4) 450 (להלן: עניין אקסלרד), אשר ניתן לאחר פסק-הדין נשוא הערעור, נקבעו קריטריונים מנחים לקביעת עלותו של הסיעוד במקרים של נכות קשה. נקבע כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, מהווה הסך של 12,000 - לחודש, סכום הולם במקרים שבהם נדרשת לנכה עזרה פעילה במשך כארבע שעות ביום, בצירוף נוכחות או השגחה למשך שאר שעות היממה. קיים דמיון לא מבוטל בין שני המקרים. מאידך, בני המשפחה בחרו כאן שלא להעסיק עובד חיצוני, ולקחו על עצמם את נטל סיעודו של המערער והטיפול בו. בנסיבות אלה, אין להביא בחשבון את עלות צרכיו היומיומיים של העובד כגון: מזון, לינה, כביסה וכיוצא באלה. כמו כן, המערער זכאי על פי חוק חינוך מיוחד ללימודים ולטיפולים פרא-רפואיים במוסד לחינוך מיוחד, עד הגיעו לגיל 21. זכות זו ניתן היה לממשה בפועל במסגרת בית ספר "מגן" בבאר שבע. אולם, האב סבר כי מסגרת זו אינה מותאמת דיה לצרכיו של המערער ועל כן לא הגיע המערער לבית הספר. במסגרת קביעת ההוצאות הסבירות המגיעות לנפגע יש להביא בחשבון גם את העקרון לפיו על הניזוק להקטין את נזקו. בהתחשב במכלול הנסיבות מן הראוי להעמיד את סכום הפיצוי החודשי המגיע למערער בגין סיעוד על סך של 9,000 -, בערכי יום מתן פסק הדין בבימ"ש קמא, עד הגיעו לגיל 21.
ג. אשר לפיצוי אבדן שכר לשנות השירות הצבאי - כבר נפסק כי נפגע שנכותו מלאה ונמנע ממנו לשרת בשל כך שירות צבאי סדיר, זכאי לפיצוי בשיעור של %70 מן השכר
הממוצע במשק בגין צרכים שהיו מסופקים לו בעת השירות הצבאי. שגה, איפוא, ביהמ"ש בקובעו פיצוי בשיעור %30 בלבד. על מנת לשמור על ערכו הריאלי של התשלום העתי שנפסק, מן הראוי כי יתווספו אליו הפרשי הצמדה למדד המחירים עד יום פרעונו של כל תשלום בפועל. אל התשלומים החד-פעמיים שנפסקו מן הראוי כי יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש לפיה אין האב בבחינת "נפגע" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אברהם בית הלוי למערער, עוה"ד אילן ירון ודניאלה בן אשר למשיבים. 28.8.05).

בג"צ 7710/05 - הרב ישי בר חן ונח ניל פולברג נגד מר אריאל שרון ראש ממשלת ישראל ואח'

*דחיית עתירה נגד הריסת בתי הכנסת ברצועת עזה עם נסיגת ישראל מהרצועה במסגרת תכנית ההתנתקות(העתירה נדחתה בעיקרה ברוב דעות).

א. אחד העותרים הוא רב אזורי והיה גר ביישוב אלי סיני, שברצועת עזה, והאחר - צלם אמן המתמחה בבתי כנסיות. העותרים מבקשים ביטול ההנחיה שבהחלטת הממשלה בעניין תכנית ההתנתקות, האומרת "ככלל, לא יושארו בתי המגורים של המתיישבים ומבנים רגישים, לרבות בתי כנסת" ובלשון פשוטה, ייהרסו. לחלופין נתבקש שימור מספר מצומצם של בתי כנסת או העתקת מקצתם לשטח מדינת ישראל. העתירה נדחתה בעיקרה ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: בג"צ לא יכול לעסוק בפתרונות הקשורים בהותרת בתי הכנסת על מכונם בנסיבות הקיימות. הנושא מחייב בכל מקרה מו"מ עם גורמים פלסטינאים ובינלאומיים, וככלל נוהג בג"צ ריסון בהידרשות לעניינים בעלי אופי מדיני. הניסיון המצטבר בכגון ענייננו ובשמירת הסכמים, אינו מעודד, ולא רק בסערת מלחמה על מוראותיה ותוצאותיה. הפתרון המתקבל על הדעת הוא סמלי; מתן שם וזכר, לבתי הכנסת החרבים, במקומות שונים בישראל, ובמיוחד ביישובים חדשים שייבנו על-ידי מי שנאלצו לעזוב את חבל עזה, אם על-ידי העתקתם של בתי כנסת או חלקם הניתנים להעתקה, או על-ידי העברת כל פריט אפשרי בעל ייחוד או המשמר זיכרון.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): כפי שלא עולה על דעתה של הממשלה להרוס מבנים המשמשים כנסייה או מסגד, אפילו עומדים הם שוממים מאחר וננטשו זה מכבר, כך רשאים בני העם היהודי לדרוש כי ינהגו באותה דרך בבתי הכנסת שנותרו בגוש קטיף, ולא רק משום קדושתם, אלא גם כדי להזכיר עד דור אחרון את הקרבן שהקריבה מדינת ישראל רק משנדמה היה כי מבליח זיק של תקווה להסדר מדיני באזורנו. דרישה זו לא זו בלבד שאינה מופרזת, אלא שהיא המעט הנדרש מכל מדינה או ישות המבקשת להימנות או להצטרף למשפחת העמים. ממשלת ישראל לא בדקה כלל את האפשרות לפנות לרשות הפלסטינית, בדרך ישירה או באמצעות גורמים בינלאומיים, במטרה למצוא פתרון אשר ימנע את הריסתם של בתי הכנסת. משפניה כזו לא נעשתה, יש להורות למשיבים, לבחון עם הרשות הפלסטינית ועם גורמים בינלאומיים, להם יש עניין בקידומו של תהליך שלום באזורנו, את האפשרות לשמר את בתי הכנסת. בלבד, וזו תוצאה שאינני סבור כי בימ"ש זה רשאי לתת לה את ידו.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, רובינשטיין. עו"ד גלעד קורינאלדי לעותרים, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 23.8.05).

בד"ם 2461/05 - שרת המשפטים נגד השופטת הילה כהן

*הרשעת שופטת בזיוף פרוטוקולים והחלטה שלא להעבירה מכהונתה(קובלנה משמעתית נגד שופטת - הקובלנה נתקבלה).

א. נגד המשיבה הוגשה קובלנה שלפיה, בשיבתה לדין - בשני ימי דיונים - הוציאה מתחת ידיה ארבעה-עשר פרוטוקולים והחלטות שלא שיקפו כהילכתם אירועים שהתרחשו באולם ביהמ"ש בדיונים שנערכו לפניה. היא קרעה והשליכה לפח האשפה בקשות לדחיית דיון שהותירו אחריהם בעלי-דין שעזבו את ביהמ"ש, באשר השופטת איחרה לבוא לדיונים, ועל דרך זה מנעה תיעוד הבקשות בתיקי ביהמ"ש כנדרש. הרשעתה של השופטת היתה אמנם על דעת כל חברי המותב, ואולם השופטים נחלקו בדעותיהם באשר למניעיה של השופטת. האם עשתה מעשים שעשתה וחדלה מחדלים שחדלה בכדי להסתיר את איחוריה לביהמ"ש באותם ימים, אם לאו. בדעת הרוב של המשנה לנשיא חשין והשופט ריבלין נקבע כי לא הוכח למעלה מספק סביר שהשופטת פעלה בכוונת-מכוון להסתיר את איחוריה לביהמ"ש, ואילו השופטת ארד בדעת יחיד סברה כי הוכח מעבר לספק סביר שהשופטת ערכה את הפרוטוקולים המטעים והשמידה את הבקשות, כדי למנוע את תיעוד איחוריה לביהמ"ש בארבעה-עשר פרוטוקולים של תיקי בימ"ש. באשר לעונש הוחלט בדעת הרוב כי ניתן להסתפק בכך שהמשיבה תועבר מביהמ"ש בו היא מכהנת, בחיפה, לעיר אחרת, ואילו דעת המיעוט של השופטת ארד היתה שיש להעביר את המשיבה מכהונתה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, ריבלין, ארד. עו"ד (שופט בדימ') סטרשנוב לקובלת, עו"ד י. רובין למשיבה. 14.8.05).

עע"ם 4781/05 - אגד תשתית בע"מ ואח' נגד מרגלית ש.א. רכב בע"מ ואח'

*פסילת "מציע" במכרז, לנוכח "שינוי זהות" בין המציע שעבר את השלב הראשוני של המכרז והמציע שניגש לשלב הסופי(מחוזי לעניינים מינהליים י-ם - עת"מ 288/05 - הערעור נדחה).

א. משרד התחבורה פרסם מכרז ארצי להפעלת קווי שירות בתחבורה הציבורית באיזורים שונים בארץ. המכרז נערך בשני שלבים. בשלב הראשון, נערך מיון מוקדם, ובשלב השני הוזמנו המועמדים שעברו את השלב הראשון להתמודד במכרזים ספציפיים לקבלת רשיונות ולהפעלת קווי שירות אזוריים. למכרז באיזור מודיעין הגישו הצעות המערערת, המשיבה ואחרים. בסיבוב הראשון זכתה קבוצת אלגבי והמשיבה דורגה כשניה. ההחלטה בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי נפל פגם בערבות של הקבוצה הזוכה והענין הוחזר לוועדת המכרזים, אך זו בחרה במערערת למרות שהמשיבה סווגה תחילה כשניה בדירוג. על כך הגישה המשיבה עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים, שפסק כי יש לפסול את הצעת המערערת. שני נימוקים עמדו ביסוד מסקנתו, ועיקר לענייננו, נימוק של "שינוי זהות המציע במכרז מודיעין". הערעור נדחה.
ב. בפרשה שלפנינו ישנם שלושה תאגידים שבשמם כלולה התיבה "אגד": אגד תחבורה ציבורית בע"מ (להלן: את"צ), אגד היסעים, (המערערת 2), אגד תשתית בע"מ, המערערת 1. החברה שניגשה למכרז המוקדם היא את"צ והיא שזכתה במכרז המוקדם, ואילו למכרז בשלב השני הוחלפה את"צ בחברת אגד תשתית. סעיף 4.7 למכרז למיון מוקדם קובע: "המציע, בין שהוא תאגיד רשום או שעדיין לא התאגד... לא יהיה רשאי לערוך שינוי כלשהו בהרכב הבעלות והשליטה שלו... החל ממועד הגשת הצעתו למכרז ועד למועד חתימת ההסכם עם הממשלה... אלא אם קיבל הסכמה בכתב ומראש של הועדה". (ועדת המכרזים). ביום 31.7.2003 פנה מנכ"ל את"צ ליו"ר ועדת המכרזים בבקשה ש"המציע", כהגדרתו במסמכי המכרז, לא יהיה את"צ אלא "אגד תשתית בע"מ". לאחר קבלת ייעוץ משפטי הודיעה ועדת המכרזים לאת"צ על סירוב להצעתה, והוסיפה כי "תהיה מוכנה לבחון שינוי מבנה הבעלות במציע". בתגובה לסירוב זה פנתה את"צ לוועדה וביקשה אישור שהגשת ההצעות תהיה ע"י חברה בת מלאה לאת"צ שהבעלות בה תתחלק בין את"צ
לבין חברת תשתית. ועדת המכרזים נענתה בחיוב לבקשה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החלטתה של ועדת המכרזים היא החלטה פסולה, שכן לפי סעיף 4.7 הנ"ל ניתן לערוך שינוי בהרכב הבעלות והשליטה בחברה המציעה, ואילו שינוי בזהות המציע אסור ואינו ניתן להיתר על ידי ועדת המכרזים. בענייננו, מה שהתירה ועדת המכרזים בהחלטתה הוא שינוי בזהות המשפטית של המציע, וכזאת לא היתה הועדה מוסמכת לעשות.

(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד ארנה קידר וירון קוכמן למערערות, עוה"ד רות ברק, רונית גרבר ואבי ליכט למשיבים. 21.8.05).

רע"א 1550/05 - בונה הצפון... בע"מ ואח' נגד א.ב.ג.ל... בע"מ והנהלת בתי המשפט

*לבעל דין בהליך אזרחי מעמד בבקשת הצד שכנגד לפטור מאגרה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבה פעלה כקבלן עבור המבקשת באתר בנייה. היא קרסה, ולאחר מכן הגישה תובענה לבימ"ש השלום נגד המבקשים על סך 2,500,000 -. בהגישה את התביעה ביקשה המשיבה פטור מאגרת הליך או דחיית תשלומה של האגרה עד לתום ההליכים. בימ"ש השלום בנהריה (השופט שחורי) החליט "בשלב זה וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת אין המבקשת/התובעת חייבת בתשלום אגרה". ההחלטה ניתנה בלא שביהמ"ש נתן לנתבעים (המבקשים) אפשרות להגיב לבקשה. גם לא נתבקשה עמדת המדינה. המבקשים הגישו, בין היתר, ערעור לביהמ"ש המחוזי שקבע כי "בשים לב כי למבקשת (הנתבעת) אין מעמד בבקשה לפטור מאגרה, והצד הנכון הוא אכן המשיבה 2 [המדינה] שלא השיגה על ההחלטה [של השופט שחורי] דין הבקשה להידחות...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בשכבר הימים נפסק כי בכל הנוגע לאגרת בתי משפט המחלוקת היא בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה, ו"לבעל הדין שכנגד בהליך שבו גובים את האגרה אין שום עניין משלו בגובה האגרה ... לכל היותר יש לו עניין עקיף... אם בסוף ההתדיינות הוא יחוייב לשפות את יריבו על האגרה". אך היו גם מקרים, לא רבים, בפסיקה שבהם ניתן לנתבע מעמד לעניין האגרה. נראית כנכונה הגישה כי הנתבע הוא "בעל אינטרס מצומצם בנושא האגרה, שהוא בלימת תביעה מופרזת נגדו או גרימת הקטנתה" ויש מקום ככלל, לקבלת תגובתו של הנתבע בבקשה לפטור מאגרה, בטרם יחליט ביהמ"ש. ובאשר למדינה - אכן, אין ביהמ"ש חייב להזמין את המדינה להופיע לכל תיק בו מתבקש פטור מאגרה. ואולם, במקרה של ספק, וכיוון שהיא היא בעל הדין הבסיסי לעניני אגרות, ישקול ביהמ"ש היש מקום להזמינה. שעה שהמדינה מביעה דעתה כפי שהתבקשה בענייננו על-ידי ביהמ"ש המחוזי, ומקום שבו לא הוזמנה מלכתחילה ולא ידעה כלל על ההליך בפני השופט שחורי, טעה ביהמ"ש המחוזי, בקבעו כי כיוון שהמדינה לא השיגה על ההחלטה יש לדחות את הבקשה כולה.
ג. באשר לבקשת הפטור לגופה - הצדדים נדרשו בהרחבה לשאלה אם עמדה המשיבה בגדרי תקנה 13(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות) אם לאו, אך אין צורך שביהמ"ש בגלגול שלישי יידרש לכך פרטנית. החלטת השופט שחורי שעליה הושג בפני ביהמ"ש המחוזי בנידון דידן, מנוסחת בלשון "בשלב זה וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת, אין המבקשת - התובעת חייבת בתשלום אגרה". בימ"ש השלום לא סיים איפוא מלאכתו בהקשר זה.
לפיכך, מוחזר התיק לבימ"ש השלום, על מנת שישלים את טיפולו, יידרש פרטנית לבקשה לפטור מאגרה ולעמדות המשיבים, ויחליט באשר לבקשת הפטור לגופה, קרי, האם נתקיימו התנאים שבדין.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד י. מלאך וא. פלביאן למבקשים, עוה"ד ש. עמרן וש. פרץ למשיבה. עו"ד ר. גורדין למדינה. 30.8.05).

דנ"א 5161/03 - א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח אדם בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*קיום דיון נוסף למרות שפסה"ד בערעור ניתן בהרכב של 5 שופטים. *דחיית אפשרות להגיש תביעה ייצוגית בהסתמך על סעיף 29 לתקנות סדר הדין האזרחי(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 31260/00 - פסה"ד הקודם אושר).
א. העותרים הם חברות כוח-אדם וחברות וכן אנשים פרטיים הנזקקים לסיעוד. כתנאי לקבלת אשרות הכניסה נדרשו העותרים להפקיד כתב התחייבות להעסיק את העובדים רק בעבודה שעבורה התקבל הרישיון ולדווח למשרד הפנים על כל עובד שיעזוב את מקום עבודתו. כן נדרשו לצרף ערבות בנקאית לקיום ההתחייבות. נגד דרישת הערבות הגישו העותרים לבית המשפט המחוזי תובענה ובד בבד ביקשו לאשר את תביעתם כתובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין. העותרים ביקשו כי לצד הסעד ההצהרתי על בטלות הדרישה לערבויות, יורה בית המשפט גם על מתן פיצוי כספי בגין הנזקים העקיפים שנגרמו לעותרים ולקבוצה אותה הם מייצגים. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת העותרים ואישר את תביעתם כתובענה ייצוגית. בערעור, לאחר מתן רשות, טענה המשיבה הן ביחס לאפשרות העקרונית לאשר תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין והן ביחס להתאמת המקרה הקונקרטי לדיון במסגרת תובענה ייצוגית. פסק הדין בערעור, שעליו סב דיון נוסף זה, ניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים. בפסק הדין נחלקו הדעות והובעו בו שתי גישות מרכזיות. דעת המיעוט גרסה כי ראוי שבית המשפט יאשר, בתנאים מסויימים, הגשת תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 29. לעומת זאת, דעת הרוב קבעה, כי אין מקום לאשר הגשת תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 29. דעת הרוב לא היתה עשויה מקשה אחת. בעוד השופט אנגלרד והמשנה לנשיא (בדימ') לוין היו חד-משמעיים בהשקפתם כי אין אפשרות לפי תקנה 29 להגיש תובענה הייצוגית, הרי דעת השופטת בייניש היתה כי במישור העקרוני יתכן שניתן להשתמש בתקנה 29 כתשתית למוסד התובענה הייצוגית, אולם, ממספר טעמים, קבעה, אין זה רצוי ואין זה ראוי לעשות כן, בנסיבות הקיימות. פסה"ד הקודם אושר פה אחד בהתחשב בהתפתחויות שחלו מאז מתן פסה"ד.
ב. השופטת בייניש: פסק הדין בערעור ניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים, והדבר היה לפני זמן קצר יחסית. ביהמ"ש, כענין שבמדיניות משפטית, לא ימהר לשנות פסק דין שניתן לאחר דיון בהרכב מורחב - גם אם פסק הדין ניתן בדעת רוב. עצם קיומו של דיון נוסף במקרה כזה הוא ענין נדיר. שינוי שחל בהרכב בית המשפט אין בו כדי לשנות לענין זה.
ג. בעקבות פסק הדין הונחו על שולחן הכנסת ונדונו שתי הצעות חוק פרטיות שעניינן הסדרת נושא התובענות הייצוגיות. ביום 26.7.05 התפרסמה הצעת חוק תובענות ייצוגיות. כל שופטי ההרכב בדיון הקודם הכירו בעדיפותה של חקיקה כוללת. לכן, משגילו חברי הכנסת והממשלה נכונות להיעתר לקריאת ביהמ"ש, ומשהחלו הליכי חקיקה, יהא זה בלתי הולם בשלב הנוכחי, ובנסיבות שנוצרו, לשנות מתוצאת פסק הדין בערעור.
ד. הנשיא ברק: תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, אוצרת כוח לעגן את שלד ההסדרים הכלליים באשר לתובענה ייצוגית. פעילות שיפוטית אקטיבית בתחום זה ראויה היא. יחד עם זאת, השיקול של המתנה למחוקק הוא שיקול ראוי. פורסמה הצעת חוק תובענות
ייצוגיות, וחקיקה זו, אם תתקבל, תחליף את תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. נוכח קיומם של מהלכי חקיקה מתקדמים - מבלי להביע כל עמדה באשר לתוכנם - אין מקום להידרש מחדש, במסגרת הדיון הנוסף, לשאלת היקף פרישתה של תקנה 29. אי לכך, יש לדחות את העתירה לדיון נוסף.
ה. השופטת נאור: למעשה ניתן לבקש היתר להגשת תובענות יצוגיות מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובתי המשפט יוכלו, על ידי הפעלת שיקול דעתם, לקבוע תנאים למתן ההיתר. על דרך העקרון מצטרפת לדעה שהובעה בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף על ידי שופטי המיעוט. עם זאת מסכימה להנמקותיו של הנשיא ברק כי יש לדחות את העתירה לדיון נוסף.
ו. השופטת חיות: מסכימה למסקנותיהם של הנשיא ברק והשופטת נאור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור וחיות. עוה"ד אורי מקובסקי, דרור הרפז וטל תורג'מן למבקשים, עו"ד יעל מימון למשיבה. 1.9.05).

ע.פ. 5403/05 - מדינת ישראל נגד אריק אבישר

יסודות העבירה של "קבלת דבר במרמה", והעבירה של סחיטה באיומים. פסיקת פיצויים לקרבנות בעבירות מרמה וסחיטה. *החמרה בעונש בעבירות מרמה וסחיטה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40044/04 - הערעור נתקבל).

א. בסוף שנת 2002 ובמהלך שנת 2003 עסק המשיב במתן הלוואות בריבית. הוא הואשם כי במסגרת אותו עיסוק ביצע כלפי הלווים שורה של עבירות: סחיטה, תקיפה, קבלת דבר במרמה, עושק, איומים והדחה בחקירה. המשיב הועמד לדין ביחד עם שניים נוספים - לירון הלל ואלון זקס, כאשר ביחס לראשון נטען כי היה שותפו של המשיב לעסקי ההלוואות וגביית חובות, ואילו האחרון הוגדר כמי שעבד אצלו. שני אלה הודו במסגרת הסדר טיעון. בסופו של יום זוכה המשיב מחלק מהאישומים שיוחסו לו ונדון ל-4 שנות מאסר, מתוכן 30 חודשים בפועל וקנס בסך 25,000 ש"ח. בית המשפט לא נעתר לבקשת המערערת לפסוק פיצויים לקרבנות העבירות. הערעור נגד זיכוי המשיב בחלק מהאישומים, נגד קולת העונש ונגד אי פסיקת פיצויים לקרבנות העבירות נתקבל.
ב. בשנת 2003 פנתה אשה למשיב, לוותה ממנו 3,500 ש"ח, והפקידה בידיו 5 שיקים בסכום כולל של 4,900 ש"ח. כחודש לאחר מכן לוותה סכום נוסף של 2,000 ש"ח, וכנגדם מסרה 5 שיקים נוספים בסכום כולל של 4,300 ש"ח. בשלב כלשהו החליפה את חשבונה בבנק, וביקשה מהמשיב להחליף את השיקים הישנים שטרם הגיע מועד פירעונם בשיקים חדשים. המשיב נטל את השיקים החדשים תוך הבטחה כי ישיב את הישנים, וכחלוף זמן התברר שהשיקים הישנים הופקדו בחשבונה של המתלוננת. בהמשך, ומשנותרו 3 שיקים אשר טרם נפרעו, ביקשה המתלוננת לשלמם כשיגיע מועדם במזומן. לטענת המערערת, גבה המשיב בגין שני השיקים הראשונים (ע"ס 860 ש"ח כל אחד), סכומים של 1,000 ש"ח ו-1,300 ש"ח, והוא דרש לפרוע גם את השיק השלישי, אף שמועד פירעונו טרם הגיע. כאשר המתלוננת לא מיהרה למלא אחר דרישתו, היא חוייבה לשלם סכום של 2,000 ש"ח, וכך עשתה בעקבות איומים שהופנו כלפיה. באישום זה יוחסו למשיב עבירות של קבלת דבר במרמה, עושק וסחיטה באיומים לפי חוק העונשין, ומכל אלו הוא זוכה. מאידך, החליט בית המשפט להרשיעו בעבירת איומים. השופט סבר כי אף שהמשיב קיבל את השיקים החדשים מבלי שהחזיר את הישנים, מדובר במחדל בלבד שלא העניק למשיב דבר. מסקנה זו אין לקבל.
ג. סעיף 415 לחוק, מדבר בעבירה של קבלת "דבר במרמה". שני היסודות: קבלת "דבר" ו"מרמה", מוגדרים בסעיף 414 לחוק: "דבר - מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה. "מרמה" - טענת עובדה... ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין
שהיא אמת; "לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". בקבוצת השיקים החדשים שמסרה המתלוננת למשיב הוענקה לו זכות להיפרע על פי השיקים החדשים. די בכך כדי לקבוע שלמשיב הועברה "זכות" שעל פי מהותה נכנסת לגדרו של "דבר". העובדה שהמתלוננת לא נאלצה לפרוע את שתי קבוצות השיקים, הישנים והחדשים, אינה גורעת מאחריותו הפלילית של המשיב, באשר זו נקבעת על פי הלך נפשו במועד קבלתם של השיקים החדשים לידיו. באותו מועד לא התכוון להשיב את השיקים הישנים. כלל הנסיבות חייבו את המסקנה כי במשיב התקיים גם יסוד ה"מרמה". מכאן כי הדין עם המערערת הסבורה כי העבירה לפי סעיף 415 לחוק הוכחה כדבעי.
ד. למשיב יוחסה באישום זה גם עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק. ה"איום" צריך להיות איום ממשי, ומבחנו בכך שהוא היה מטיל מורא בלבו של אדם מן הישוב, וכן, שהאיום נועד להשיג גם תוצאה. בשיחת טלפון שקיים המשיב עם המתלוננת הוא אמר לה שאנשיו ממתינים ליד המשרד בו עבדה, וכי הם עומדים לעלות אליה כדי "לסגור עמה את החשבון", ועליה למסור להם שיק על סך 2000 -. בית משפט קמא ראה באמירה זו "איום". מדובר באיום אשר נועד לגרום למתלוננת לעשות מעשה שהיתה רשאית מכוח הדין להימנע מעשייתו, ובכך די כדי לבסס את הרשעת המשיב גם בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין. כך גם, אם כי בנסיבות שונות במקצת, באשר לסעיפי האישום האחרים שמהם זוכה המשיב והנוגעים למתלוננים אחרים. על כן יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בסעיפי האישום האחרים מהם זוכה.
ה. אשר למידת העונש - המשיב התגונן במהלך משפטו בטענה כי עסקיו התנהלו על מי-מנוחות, עד שנקרא באחד הימים לרוני הררי, לו יש מוניטין כאחד מראשיו של עולם הפשע, והלה דרש ממנו דרישות כספיות ומעורבות בעסקו של המשיב, שנקלע למערבולת ממנה לא יכול היה להיחלץ, וזו הסיבה לכך שהתקשה למלא את התחייבותו כלפי לקוחותיו. בבואו לגזור את העונש, הניח ביהמ"ש כי המשיב פעל כפי שפעל "במידה רבה בשל אילוץ", ואולם, גם אם משקיפים על הפרשה מאותה נקודת מוצא, הרי שבמדרון בו החליק המשיב, הוא גרר עמו גם את לקוחותיו - ברובם אנשים תמימים, קשי-יום. זאת ועוד, המשיב הלך בדרכם של רבים מאלה העוסקים בגביה בשוק האפור, כאשר לא הסתפק בקרן, רבית ודמי-טיפול, אלא הוסיף וגבה מהמפגרים בתשלום, קנסות דרקוניים, ומי שהעז להמרות את פיו מצא את עצמו מאוים או קרבן לתקיפה אלימה. עתה, משהורשע המשיב גם בעבירות הנוספות שיוחסו לו בשישה מהאישומים, יועמד ענשו על 42 חדשי מאסר בפועל שנה על תנאי וכן יפצה חלק מקרבנותיו בסכומים עד 11000 ש"ח.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד תמר פרוש וזוהר דולב למערערת, עו"ד עטרה שינברגר למשיב. 1.9.05).

רע"א 751/05 - החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נגד "צים"... בע"מ

*תביעה על יסוד עילת פסק בוררות היא הדרך היחידה להביא לביצוע של פסק בוררות ובדין נדחתה בקשה למחיקת התביעה על הסף(מחוזי חיפה - בש"א 5036/04 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. ביום 2.9.80 נחתם הסכם בין צים לבין חברת החשמל לפיו החכירה צים לחברת החשמל את האנייה "חדרה" למשך 20 שנה. מאוחר יותר הוקמה המערערת (להלן: חברת הפחם) שבאה בנעליה של חברת החשמל. במסגרת תחזוקה שוטפת של האונייה, נדרש לבצע באנייה מבדוק מדי שלוש שנים. בחישוב דמי החכירה נכללו גם ההוצאות עבור עלויות ביצוע המבדוקים. בין בעלי הדין התגלעו מחלוקות, בין היתר, בנוגע להוצאות המבדוק. מחלוקות אלו הועברו להכרעת שלושה בוררים, ואלה פסקו כי על חברת הפחם לשלם את הוצאות המבדק. תקופת החכירה הסתיימה בשנת 2003 והמבדוק האחרון בוצע
סמוך לאחר מכן. צים טוענת כי על פי פסק הבוררות, על חב' הפחם היה לשלם את הוצאות המבדוק למפרע גם אם בוצע בפועל לאחר תום תקופת החכירה. את תביעתה ביססה צים על יסוד עילת הפסק בהתאם לסעיף 39 לחוק הבוררות. חברת הפחם הגישה בקשה למחוק את התביעה על הסף וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל. כלל זה חל, מטבע הדברים, גם בבקשה לסלק על הסף תביעה המוגשת על יסוד עילת פסק בוררות. ענין לנו כאן בתביעה ליישומו של פסק בוררות על דרך פרשנות הוראותיו והיקף תחולתו. יישום זה איננו אפשרי בלא תביעה משפטית עצמאית ונפרדת, שכן הפסק כפי ניסוחו אינו ניתן ליישום ולביצוע כמות שהוא. לסוג זה של עניינים נועדה התביעה על יסוד עילת הפסק. לעיתים, אי קיום הפסק נובע ממצב שבו לא ניתן לקיים את הפסק כמות שהוא. במקרים כאלה, התביעה על יסוד עילת הפסק הינה הדרך היחידה להביא לביצועו של פסק הבוררות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מאיר הלר למבקשת, עו"ד אייל דורון למשיבה. 1.9.05).

ע.א. 7746/02 - מנהל מע"מ - חברה נגד חשמל המשולש... בע"מ

פסילת חשבוניות מע"מ שמנהל מע"מ ראה אותן כפיקטיביות. ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים, אך היא אינה מנועה מלבחון את סבירות המסקנות של בימ"ש קמא(מחוזי חיפה - ע.ש. 114/00 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה, רשומה כ"עוסק" בישראל, ומשרדה הרשום הוא באום-אל-פחם. מניותיה מחולקות בין בני משפחת אגברייה. חברת "אלקטרו-חיפה" רשומה בשטחים ומשרדה מצוי בשכם. גם מניותיה מוחזקות בידי בני משפחת אגברייה, המנהלים את שתי החברות. עד לאמצע שנת 1998 שיווקה המשיבה חלק ממוצרי החשמל בשטחי הרשות הפלסטינאית (להלן: "הרש"פ"), ומשנת 1998 החלה לעסוק בכך אלקטרו-חיפה. בין חודש יוני 1998 ועד לפברואר 1999, ייבאה אלקטרו-חיפה מוצרי חשמל מספקים שהיו בקשרים עם המשיבה, והם שוחררו מנמל אשדוד על פי מה שמוגדר כ"רשומון - אוטונומיה". בפועל נפרקו הטובין במחסניה של המשיבה באום-אל-פחם, ונמכרו לצרכנים בישראל. במקביל, הוציאה אלקטרו-חיפה למשיבה 28 חשבוניות של הרש"פ, ובעקבות כך, ניכתה המשיבה סכום של כ-800 אלף ש"ח כמס-תשומות. המערער סבר כי למעשה יובאו הטובין על ידי המשיבה, ומטרת הקמתה של אלקטרו חיפה היתה אחת - להקטין את חבות המס של המשיבה. בעקבות כך החליטו שלטונות מע"מ לראות בחשבוניות מסמכים פיקטיביים. המחלוקת הגיעה להכרעתו של ביהמ"ש המחוזי שקיבל את עמדת המשיבה. הערעור נתקבל.
ב. ככלל, אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בערכאה הדיונית, ברם, ערכאת הערעור אינה מנועה מלבחון את סבירות המסקנות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית ואת הגיונן. בענייננו, שתי החברות נשלטו על ידי בני אותה משפחה, ולא הכל הקפידו על הפרדה בניהולן העסקי של החברות; בתקופה בה נטען כי המשיבה רכשה טובין מאלקטרו-חיפה, היא עצמה עסקה בייבוא, ועל כן השאלה היא מה טעם ראתה לרכוש טובין מייבואן אחר, ולהתחייב בגינם במחיר גבוה יותר מאשר המחיר בו היתה מתחייבת לו ייבאה את הטובין בעצמה; ברשמוני היבוא של הטובין נרשם שם היבואן כאלקטרו-חיפה, בעוד שבשטרי המטען הופיע שמה של המשיבה. לפחות חלק מהטובין המיובאים נפרקו במחסניה של המשיבה באום-אל-פחם; בדיקת דו"חות המלאי של אלקטרו-חיפה והשוואתן לחשבוניות שהנפיקה למשיבה, מובילה
למסקנה כי אלקטרו-חיפה מכרה למשיבה טובין שלא ייבאה כלל ולא היו מצויים במלאי שלה.
ג. המחלוקת בשאלה על מי נטל השכנוע שהחשבוניות הן פיקטיביות - מחלוקת זו אינה מחייבת הכרעה, שכן גם אם היה מוטל על המערער נטל ההוכחה, הוא עמד בו, לפחות ברמה של מאזן הסתברויות ונטל ההוכחה עבר למשיבה, בידיה (ובידי אלקטרו חיפה) היה אמור להימצא התיעוד להפרכתן של הראיות מטעם המערער. אולם היא התחמקה מקיום חובתה זו במלואה, ולמעשה עשתה הכל כדי לערפל את התמונה. במצב זה שוב לא היה מנוס מהכרעת הכף לחובתה.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד קמיל עטילה למערער, עוה"ד אביגדור דורות ואסתר ליבא למשיבה. 1.9.05).

ע.פ. 4463/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות מין כלפי קטין בשירותים בקניון. דחיית טענה של "טעות במצב דברים". *חומרת העונש בעבירות מין בקטין(מחוזי ת"א - ת.פ. 1037/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, כבן שישים, הועסק כעובד בחנות בקניון נס ציונה. ביום 10.2.02, בשעת ערב כאשר שהה המערער בשירותי הגברים בקניון, נכנס ג, יליד 27.7.89 (להלן: הקטין) לשירותים, והמערער פנה אליו וביקש לראות את איבר מינו. הקטין הגיב בבוז ויצא. בשלב זה, משך אותו המערער לשירותי הנכים, וביצע בו מעשה סדום בנסיבות של אינוס. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, כאשר ההרשעה התבססה בעיקרה על עדות הקטין, ומצא תימוכין לעדותו במצבו הנפשי הקשה לאחר האירוע לפי עדויות שבאו בפני ביהמ"ש. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ופיצוי של 50 אלף - לקטין. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - בחקירת קטין על-ידי חוקר ילדים, נפגעת יכולתו של בית-המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדות הקטין. אולם, בענייננו, העיד הקטין בביהמ"ש והשופט יכול היה להתרשם ממנו. בית-המשפט קבע, כי עדות הקטין הוכחה כאמינה. אולם, בכל זאת, יש לנקוט במשנה זהירות, לאור היות עדות זו עדות יחידה של קרבן עבירת מין, ובמיוחד כאשר קרבן זה הינו קטין. אך ישנן ראיות תומכות רבות לעדותו של הקטין, והעיקרית שבהן היא עדות חוקרת הילדים והתרשמותה מן הקטין. כבר נקבע בפסיקה, כי התרשמותה של חוקרת ילדים הינה ראיה בעלת משקל. כמו-כן היו ראיות תומכות נוספות ועיקרן מצבו הנפשי של הקטין לאחר האירוע.
ג. בא-כוח המערער טוען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בדחותו את טענת ההגנה של המערער "לטעות במצב דברים" בנוגע לגילו של הקטין, בהתאם לסעיף 34יח לחוק העונשין. המערער טוען כי הופתע לשמוע בחקירותיו במשטרה, כי הקטין הינו בן 12.5 שנים, ובנסיבות אלו, יש להחיל את הסייג לגבי העבירה בה הורשע. אולם, במסגרת תיקון 39 לחוק, נקבע כי "עצימת עיניים" הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו. במקרה דנן, אין חולק על כך, שהמערער היה מודע לכך שהקטין עודנו נער, ולפיכך אף אם המערער לא ידע את גילו האמיתי של הקטין (12.5), עדיין ידע הוא כי גילו צעיר מאד, אך בחר להתעלם מחשדו זה בלא לבררו. בכך למעשה עצם המערער את עיניו וכמוהו כמי שהיה מודע לגילו האמיתי של הקטין.
ד. באשר לעונש - גזר הדין הינו מידתי והולם את נסיבות העבירה שביצע המשיב, כמו גם את אופייה וחומרתה. הביזוי וההשפלה הנגזרים מן המעשה מחייבים התייחסות
מחמירה. השיקול המרכזי הראוי בעבירות מין, ובפרט בכאלו המתבצעות כלפי קטינים, הוא האינטרס הציבורי וניתן לראות לכך אסמכתאות רבות בפסיקה.

(בפני השופטים: בייניש, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד אורלי מור-אל למשיבה. 7.9.05).

ע.א. 9312/03 - כבישי כרמל - ישובי חוף הכרמל בע"מ נגד מנהל המכס ומע"מ

*פסילת "חשבוניות מע"מ שליליות" שהוצאו בסוף שנת הכספים ללקוחות כ"הנחת מחזור", כאשר מנהל מע"מ ראה בהם "הקטנת עיסקה" כדי להימנע מתשלום מע"מ(מחוזי חיפה - ע"ש 544/01 - הערעור נדחה).

א. המערערת, שותפות רשומה בין אגודת ישובי חוף הכרמל ובין החברה הכלכלית לפיתוח חוף הכרמל, עוסקת בביצוע עבודות תשתית ופיתוח מקרקעין. עם לקוחותיה נמנים, בין היתר, המועצה האזורית חוף הכרמל והישובים הנמצאים בתחום שיפוטה. עם לקוחות אלה חתמה המערערת הסכמים בהם נקבעו תעריפי העבודה. בין השנים 1996 - 1999, בתחילת שנת הכספים העוקבת, העניקה המערערת ללקוחותיה אלה "הנחת מחזור", כלשונה, באמצעות הנפקת חשבונית שלילית. המשיב פסל את החשבוניות השליליות, ראה בהן "הקטנת מחיר עסקה" לשם הפחתת מס, והוציא למערערת שומת עסקאות על פי המחיר שבהסכמים. השגתה של המערערת בפני המשיב נדחתה, והיא ערערה לבית המשפט המחוזי. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היתה אם החשבוניות השליליות, מהוות "הנחה מסחרית", כטענתה של המערערת, או "הקטנת עיסקה" כטענת המשיב. בית המשפט קיבל את עמדת המשיב. הערעור נדחה.
ב. סעיף 2 לחוק מע"מ קובע כי המע"מ יהיה באחוזים " ממחיר העיסקה". מחירה של עיסקה כאמור בסעיף 7 לחוק: "התמורה שהוסכם עליה, לרבות -". לטענת המערערת פעל המשיב בחוסר סמכות כאשר לא התחשב בחשבוניות השליליות, שהרי סעיף 7 לחוק אינו מעניק לו סמכות להתערב במחיר העיסקה. המשיב טוען כי סמכותו באה לו מסעיף 77 לחוק, המקנה לו סמכות לשום לפי מיטב שפיטתו אם לדעתו "הדו"ח איננו מלא או איננו נכון". ואכן, בשומה שהוציא המשיב למערערת ציין המשיב כי הוא פועל " על פי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף". על כן דין טענת חוסר הסמכות, להדחות. נותר לבחון אם המשיב הפעיל את הסמכות הנתונה לו בסעיף 77 לחוק כדין. לפי סעיף זה: "הגיש חייב במס דו"ח תקופתי ולדעת המנהל הדו"ח איננו מלא או איננו נכון... רשאי המנהל לשום לפי מיטב שפיטתו את המס המגיע...". אכן, צדדים לעיסקה מסחרית עשויים להסכים במהלך חיי העיסקה ומטעמים מסחריים על הנחות. ואולם, העובדות והנסיבות, מבססות את המסקנה שאין ענייננו ב"הנחה מסחרית". כך, למשל, הוכח כי החשבוניות השליליות, במשך כל אותן שנים בהן הונפקו, העבירו את המערערת מרווח להפסד. קשה לקבל טענה לפיה החשבוניות השליליות, "המעבירות" את המערערת שנה אחר שנה מרווח להפסד הנן בעלות הגיון כלכלי - עסקי ומהוות "הנחה מסחרית". שלל אינדיקציות מבססות את המסקנה כי החשבוניות השליליות, שהנפיקה המערערת, לא נבעו מטעמים עסקיים-כלכליים ואין לראות בהן, כטענתה, "הנחה מסחרית".

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יעקב קורין, משה שקל וגב' טלי יהושע למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 8.9.05).

בש"א 4747/05 - ראובן פלד... בע"מ נגד בית הארחה - מעלה החמישה

*דחיית בקשה לפטור מהפקדת ערבון או להפחיתו (הבקשה נדחתה).

המערערת היא חברה קבלנית, אשר מנהלה ובעל המניות שלה הוא ראובן פלד, (להלן: פלד). המערערת ביצעה עבור המשיבה עבודות בניה ובין הצדדים נתגלע סכסוך. בתום דיון משפטי שארך כשבע שנים, קבע ביהמ"ש המחוזי בת"א בנושא
אחד מיני רבים שהיו שנויים במחלוקת, כי המערערת לא עמדה במועדים הקבועים בהסכם. המערערת הגישה ערעור ובקשה לפטור מהפקדת עירבון. הרשם החליט להעמיד את גובה העירבון על סך 20,000 -. המערערת טוענת, כי לא עלה בידה לגייס את הסכום שנקבע, וכי גם לפלד עצמו אין אפשרות לגייס את סכום הערבון. על כן היא מבקשת לפטור אותה מהפקדת הערבון, או להפחיתו. הבקשה נדחתה.
השיקולים המתחרים בשאלת מתן פטור מהפקדת עירבון הם שניים: האחד, כי אין לחסום בפני תובע או מערער את שערי ביהמ"ש, אך משום שהוא דל באמצעים ואינו יכול לעמוד בהוצאות הכספיות הכרוכות בהליך; השני, כי יש להתחשב בהפסד שעשוי להיגרם לנתבע או למשיב, אם התביעה תידחה או ידחה הערעור ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו. במסגרת שיקול סיכויי ההצלחה בערעור, אין די בכך שמכתבי הטענות עולה עילה לערעור. עיון בהודעת הערעור מעלה, כי סיכויי הערעור אינם טובים. הערעור הוגש באשר לסוגיה של מועד סיום עבודות הבניה. קביעה זו היא קביעה עובדתית בפסה"ד, ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. בהתחשב בשיקולים המתחרים בעניין מתן הפטור, גובר עניינה של המשיבה כי הוצאותיה בערעור יובטחו על ידי הפקדת עירבון סביר, על פני עניינה של המערערת נוכח מצוקתה הכלכלית.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד יהונתן משולם למבקש. 29.8.05).

בש"פ 6239/05 + 6206/05 - מרואן נאצר ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מס, אלימות וסחיטה במסגרת ארגון פשיעה (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).

העוררים הואשמו כי פעלו במסגרת ארגון פשיעה (להלן: הארגון) באופן מאורגן, היררכי ושיטתי במשך כארבע שנים. הארגון פעל, בין השאר, להנפקת חשבוניות מס כוזבות, מתן הלוואות בשוק האפור ופריטת שיקים בנכיון עמלה לגופים ואנשים שונים. סך חשבוניות המס הכוזבות, כך נטען, מגיע לכדי 84 מליון ש"ח לפחות; מתוכו, המס שלא דווח מגיע לכדי 12 מליון שקלים לפחות. עוד נטען כי הנאשמים נהגו להפעיל סנקציות אלימות נגד בעלי חוב שלא עמדו בהתחייבויותיהם לנאשמים, וזאת "כחלק מפעילות הארגון ולשם קידום מטרותיו". כתב האישום מתבסס על עדויותיהם של שני עדי מדינה, (להלן: עבד וטישלר). בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. נאשמים אחרים שוחררו, בהסכמת המדינה, לחלופת מעצר. העררים נדחו.
הראיות המרכזיות, אם כי לא היחידות, הן עדויותיהם של טישלר ועבד. פקודת הראיות קובעת, כי הרשעת נאשם על סמך עדות יחידה של עד מדינה טעונה סיוע. השאלה היא אם נדרשת תוספת ראייתית בעת בחינת הראיות לכאורה בשלב המעצר, ואם כן, מהי התוספת הראייתית הנדרשת. נציגי המדינה הסכימו כי על המדינה להציג סיוע לכאורי ברמה הנדרשת בשלב זה של ההליכים, אם כי לא ברמה של סיוע הנדרש לצורך הרשעה. סיוע כזה נמצא כאן. ישנן עדויות של שני עדי מדינה. העדות של כל אחד מהם מהווה סיוע לעדותו של השני. כיוון שעבירות האלימות המיוחסות לעוררים הן "מסכת אחת הכוללת שורה של פרשיות", די בסיוע ההדדי של עדויות עדי המדינה ביחס לחלק מהאישומים ולחלק ממעשי העבירה כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה גם בקשר לחוליות האחרות המרכיבות את המסכת הכוללת. גם שתיקת הנאשמים בחקירה מהווה, למיצער, חיזוק לראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד אביגדור פלדמן, מירי הרט וירון ברזילי לעוררים, עוה"ד מעיין בן ארי, אורית גולדמן, רם נאור ואביב שרון למשיבה. 21.8.05).

בש"פ 7955/05 - מדינת ישראל נגד אבי עמיר

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס ומעשים מגונים של אב בבתו הקטינה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשתי עבירות של אינוס ועבירות רבות של מעשים מגונים בבתו הקטינה ובקטינה שהתגוררה בשכנות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. עם חלוף 9 חדשי מעצר מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
משפטו של המשיב אכן התעכב בשל בעיות בהסדרת הייצוג ובשל סיבות אחרות, אשר מקצתן נעוצות בפרקליטות וחלקן באילוצים אובייקטיביים. התמשכותו של משפט אינה בהכרח ב"אשמתו" של צד. המבחן להארכת המעצר הוא בראש ובראשונה מידת המסוכנות הנשקפת מן השחרור, הגם שלעיתים יש בחלוף הזמן כדי לשנות את האיזון שבין האינטרסים המצדיקים את המשך המעצר לבין שלילת חירותו של הנאשם. במקרה שלפנינו, מסוכנותו של המשיב, בשל אופיה, לא התמעטה עם חלוף הזמן. כן יש להתחשב בעובדה שקיים צפי סביר להחשת התנהלות המשפט. בנסיבות אלה, יש להאריך את מעצרו של המשיב כמבוקש. באשר לטענות לענין הכרסום בחומר הראיות, מקומן של טענות אלו אינו בהליך הנוכחי אלא בהליך של בקשה לעיון חוזר.

(בפני: השופטת בייניש. 30.8.05).

ע.א. 6842/05 - מנד בע"מ נגד בנק לאומי ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד למימוש שעבודים שניתן תוך דחיית בקשה לאשר "הגנה נגזרת" בשם החברה הנתבעת נגד תביעת בנק
(בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי בירושלים החליט לקבל את תובענת בנק כנגד משיבה 3 (להלן: החברה) ולמנות כונס נכסים לצורך מימוש שעבודים שמחזיק הבנק בנכסי החברה. בקבלת החלטה זו, דחה, למעשה, את בקשת המבקשת לאשר הגנה נגזרת באמצעותה נגד תובענת בנק לאומי. המבקשת, מחזיקה ב-%50 ממניות החברה והמשיב 2 (להלן: סגל) מחזיק ב-%50 מהמניות. החברה הינה בעלים של %47 משטח מתחם קולנוע עדן בירושלים, ויתרת הבעלות מצויה, למעשה, בשליטתו של סגל. לחברה חוב בסכום של כ-6 מליון דולר לבנק. ביום 24.10.04 הגיש הבנק תובענה למימוש שעבודים במתחם. המבקשת הגישה בקשה לאשר הגנה נגזרת מטעמה, וזאת מכח סעיף 203 לחוק החברות. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטה קצרה, דחה את הבקשה וקיבל את תובענת הבנק למימוש השעבודים. המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה ובקשה לעיכוב ביצועה עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
אכן, כלל הוא כי מי שזכה בדין זכאי גם לקבל את פירות זכייתו מיד. עם זאת, מקום שמימוש מיידי של החלטת ביהמ"ש יביא להתייתרות ערעור בר-סיכוי, ראוי לשקול את עיכוב ביצוע ההחלטה. לשם כך צריכים להתקיים שלושה תנאים: קיים סיכוי לערעור; קיימת תשתית משכנעת לנזקים העלולים להיגרם לו, באם ימומשו הנכסים; אין בעיכוב מימוש הבטוחות משום פגיעה של ממש בזוכה. כאשר מדובר במימוש בטוחה על נכס מקרקעין, קיים חשש שלא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. סיכויי הערעור במקרה דנא אינם זניחים. המבקשת הגישה, אף כי באיחור, בקשה להגנה נגזרת. בקשה זו מעלה טענות מטענות שונות נגד הבנק, ותוקפת את המניע של הגשת תובענת הבנק נגד החברה. בביהמ"ש המחוזי לא נתקיים בירור ממשי לגופה של הבקשה להגנה הנגזרת, והנמקת ביהמ"ש לדחייתה נעשתה לאחר "עיון חטוף" בלבד, כלשון ביהמ"ש. לאור היעדר הכרעה מלאה וישירה בסוגיית הבקשה להגנה נגזרת בידי ביהמ"ש קמא, נראה, לכאורה, כי קיימים טעמים רציניים לבירורו של הערעור. אשר למאזן הנוחות בין הנזק הצפוי למבקשת, לבין נזקו הצפוי של בנק לאומי, משקל עניינה של המבקשת גובר.