תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 15

רע"א 4716/04 - moc.sletoh נגד זוז תיירות בע"מ ואח'

*ביטול החלטה שלא לעכב הליכים למרות קיומו של הסכם בוררות בארה"ב, בנימוק שאחד הנתבעים אינו צד להסכם הבוררות(מחוזי י-ם - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת (להלן - הוטלס) חברה הרשומה בארצות הברית, עוסקת בתחום שיווק שירותי תיירות, באמצעות האינטרנט. משיבה 1 (להלן - זוז) ומשיבה 2 (להלן - אונליין) עוסקות בתחום התיירות בישראל. ביום 29.2.00 התקשרו הוטלס וזוז בהסכם לפיו זוז תשווק בישראל, באופן בלעדי, את שירותי התיירות המוצעים על ידי הוטלס. ההסכם כולל תניית בוררות, אשר תתקיים בבארצות הברית (להלן: תניית הבוררות). לטענת זוז, התברר לה כי שירותיה של הוטלס משווקים באמצעות אתר האינטרנט של אונליין. משכך, הגישה זוז תובענה נגד הוטלס ואונליין. הוטלס הגישה בקשה לעיכוב ההליכים בשל קיומה של תניית הבוררות בהסכם. ביהמ"שי דחה את הבקשה, בציינו כי עיכוב הליכים נגד הוטלס תגרום לפיצול דיוני בלתי רצוי, שכן אונליין איננה צד לתניית הבוררות וממילא לא ניתן להורות על עיכוב הליכים ביחס אליה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כאשר קיימים נתבעים אשר אינם צד להסכם הבוררות, היענות לבקשת עיכוב ההליכים תוביל לפיצולם של ההליכים, ועלולה להוביל למסקנות ולקביעות סותרות. מאידך, דחיית בקשה לעיכוב הליכים תכשיר את הפרתה של ההסכמה החוזית להסכם הבוררות. אכן, אילו הוראת החוק היחידה הרלוונטית לענייננו היתה זו שבסעיף 5 לחוק הבוררות, היתה מתחייבת המסקנה לפיה אין מקום לעכב את ההליכים. אולם, במקרה שלפנינו חלות ההוראות הכלולות בסעיף 6 לחוק ובסעיף 2(3) לאמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות, והשאלה היא אם במקרים בהם יש תחולה לסעיף 6 ולסעיף 2(3) מוסמך בית המשפט להימנע מעיכוב הליכים בשל צירופו של נתבע אשר אינו צד להסכם הבוררות. סעיף 2(3) לאמנה קובע בלשון מנדטורית, כי בית המשפט יפנה את בעלי הדין לבוררות, זולת אם מתקיים אחד משלושת החריגים המנויים בסעיף. כאשר אף אחד משלושת החריגים, אינו מתקיים, הרי שככלל מחוייב בית המשפט להורות על עיכוב ההליכים. שגה איפוא ביהמ"ש בהחליטו להימנע מעיכוב ההליכים מן הטעם שאונליין, שהינה אחת הנתבעות בתובענה, אינה צד לתנית הבוררות.
ג. סוגיה נוספת אשר מעלה זוז נוגעת לעמדתה של הוטלס ביחס לתוקפו של ההסכם. לטענתה של זוז, במסגרת ההליך בערכאה דלמטה, ביקשה הוטלס לאחוז את החבל בשני קצותיו: מחד טענה כי יש לכבד את תניית הבוררות אשר בהסכם, ומאידך נמנעה מלהודות בעצם כריתתו של ההסכם. בנסיבות אלו, כך לשיטתה של זוז, יש להימנע מעיכובם של ההליכים. אף דינה של טענה זו להידחות. עיון במסמכים מעלה, כי הוטלס לא התכחשה לקיומו של ההסכם, בוודאי לא באופן מפורש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א.א. נשיץ למבקשת, עוה"ד ד. אדלמן ור. פרייס למשיבה. 7.9.05).

על"ע 2293/04 - רפאל שטוב, עו"ד נגד ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין(הערעור נדחה).

*הרשעה בעבירות אתיקה בשל התבטאות מעליבה נגד דיין בביה"ד הרבני בערעור שהוגש על החלטתו ומידת העונשא. המערער ייצג תובעים בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים (להלן - בית הדין הרבני), כאשר בראש ההרכב ישב הדיין אברהם שיינפלד. המשיב הגיש קובלנה נגד המערער בגין דברים שכתב על הדיין שיינפלד, במסגרת ערעור שהגיש לבית הדין הרבני הגדול על החלטת ההרכב, ובתלונה שהגיש לשר הדתות על הדיין. במרכז הדיון עומדות שלוש אמירות: כי הדיין שיינפלד "מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור";
כי הדיין "החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול"; כי "הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות". נטען בקובלנה, כי התבטאויות אלה חורגות מחובתו של עורך הדין לנקוט לשון מנומסת ומאופקת. בהכרעת הדין, הבחין בית הדין בין הדברים שכתב המערער במסגרת ההליכים המשפטיים לבין האמור במכתביו לרשויות, ביניהן שר הדתות. לעניין המכתבים לרשויות, נקבע, שכדי לאפשר לשר לבחון את התלונה, יש לאפשר למתלונן לפרט את המעשים וההתנהגות המיוחסת לנילון. באשר לדברים שנאמרו בערעור, הורשע המערער בעבירות שעניינן חובת עורך הדין לשמור על כבוד המקצוע ולהימנע ממעשים אשר אינם הולמים מקצוע זה. בגזירת העונש, קיבל בית הדין את טענת המערער, כי נענש כבר בכך שנאסר עליו ע"י ביה"ד הרבני להופיע בהרכבים בהם יושב הדיין שיינפלד. משום כך החליט שלא להחמיר בעונש, וגזר למערער עונש של אזהרה ותשלום הוצאות בסך 1,500 ש"ח. בית הדין הארצי דחה את הערעור. הערעור נדחה.
ב. על עורך הדין חלה החובה להתבטא באורח מכובד ומרוסן בפנייתו לבית המשפט כמו גם לחבריו למקצוע. יש והתבטאות חריפה מסויימת מצד עורך הדין תידרש לטובת העניין ולטובת הלקוח. ואולם, "כשרותה" של התבטאות כזו מותנית, בין היתר, ברלבנטיות של הדברים ובניסוחם באופן הולם. בחינת עניינו של המערער מלמדת כי האימרות בגינן הורשע אינן ממלאות אחר תנאים אלה. טענה נוספת שנשמעה מפי המערער היא כי הדברים שאמר הם דברי אמת, ומשום כך לא היה מקום להרשיעו. טענה זו איננה יכולה להתקבל. נפסק כי "השאלה איננה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בה נכתבו ונסיבות כתיבתם".
ג. המערער הורשע גם בהתבטאות הכלולה בתלונה שהגיש המערער לשר הדתות. שני בתי הדין החליטו, כאמור, שאין מקום להרשיע את המערער בשל התבטאויותיו בתלונתו לשר הדתות וחרף האמור, בסופו של דיון, הורשע המערער גם בגין אמירה זו. בנסיבות אלו, , דין ההרשעה, ככל שהיא מבוססת על התבטאות זו, להתבטל.
ד. אשר לערעור על העונש - נראה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש מינימאלי, כמעט סמלי. בנסיבות אלו, וחרף הזיכוי החלקי מההרשעה בגין ההתבטאות השלישית, אין מקום להתערב גם בעונש שהוטל על המערער.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. המערער לעצמו, עו"ד רוני דובר למשיב. 8.9.05).

ע.א. 3387/03 - איזה אלמקייס נגד ציון בן דוד ואח'

*דחיית טענה של תרמית והטעייה בכריתת הסכם מכר בין אם לבין בתה וחתנה(מחוזי י-ם - ה.פ. 1027/02 - הערעור נדחה).

א. המערערת הינה בעלת זכויות חכירה מהוונות בדירה צמודת קרקע בבית שמש. שטח הדירה כ-50 מ"ר ולה חצר (להלן: הדירה). ביום 9.6.1995 נחתם במשרדו של עורך-דין שלום פדידה חוזה מכר לפיו מכרה המערערת לחתנה ולבת הזקונים שלה, (להלן: המשיבים), את מלוא זכויותיה בדירה תמורת 120,000 -. לעורך-דין פדידה ניתן יפוי-כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות על שם הקונים. במעמד החתימה על החוזה, חתמו המשיבים על תצהיר, בו התחייבו כי למערערת תהא זכות לגור בדירה עד יום מותה. זכויות החכירה בדירה הועברו על שם המשיבים ביום 3.1.1996. המשיבים בנו יחידת דיור (להלן: דירת המשיבים), בצמוד לדירת המערערת. כארבע שנים לאחר שנסתיימה הבנייה, הגישה המערערת תובענה, בה טענה כי רומתה ונעשקה על ידי המשיבים, אשר החתימו אותה בלא ידיעתה ובלא הסכמתה על חוזה המכר. לטענתה, חוזה המכר כולו אינו אלא פרי מזימה שרקמו המשיבים נגדה יחד עם עורך-דין פדידה, על מנת לנשלה מרכושה. לפיכך, עתרה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול החוזה. ביהמ"ש המחוזי מיקד את הכרעתו
בטענת העושק ובדחותו אותה קבע כי יסודותיה של עילה זו לא נתקיימו. בית-המשפט ציין כי שוכנע שהמערערת חתמה על חוזה המכר כאשר ידעה והבינה על מה היא חותמת. על כן נדחתה התביעה. הערעור נדחה.
ב. הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות אליהם הגיע בית משפט קמא, מעוגנים כדבעי בחומר הראיות ובהוראות הדין וההלכה הפסוקה ואין כל עילה להתערב בהם. המערערת ביקשה בשלב הערעור לשנות את טעמה, והעלתה, בעיקר במהלך הטיעון על פה, את הטענה לפיה חוזה המכר שנקשר בינה ובין המשיבים אינו אלא חוזה שנכרת למראית-עין, ועל כן יש להורות על בטלותו מכוח סעיף 13 לחוק החוזים. טענה זו לא הועלתה וממילא לא נדונה בפני בית משפט קמא. יתירה מכך, טענה בדבר מראית עין בכריתת החוזה עומדת בסתירה מובהקת לגירסה העובדתית שהציגה המערערת לעניין נסיבות כריתתו של חוזה המכר והיא בבחינת היפוך גמור לעילת העושק עליה ביססה את תביעתה בבית משפט קמא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אריאל שריג למערערת, עו"ד גיא אשכנזי למשיבים, עו"ד נפתלי רובין לבנק. 8.9.05).

ע.א. 4087/04 + 3603/03 - מוטי גורה נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

דחיית תביעה בנימוק של קיום "מעשה בית דין". דחיית תביעה למתן חשבונות ע"י בנק, כאשר התביעה נגד הבנק נדחתה על הסף(מחוזי ת"א - ת.א. 1149/00 - הערעורים נדחו).

א. המערער היה בין המייסדים ויו"ר מועצת המנהלים של חברה שנקלעה לקשיים כלכליים. המשיב הקצה לבקשת החברה אשראי, כנגד ערבותו האישית של המערער, עד לסך של 750,000 דולר. החברה לא עמדה בחיוביה, והמשיב תבע את המערער לתשלום סכום של 2,3 מליון -, (להלן: ההליך הראשון), ותביעתו נתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי. ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון נדחה ביום 19.3.02. עובר למתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיב, כונסי הנכסים של החברה והמפרק שמונה לה, בתביעה למתן "פסק דין הצהרתי ומתן חשבונות" (להלן: ההליך השני). בתגובה הגיש המשיב בקשה לסילוק התובענה על הסף בנימוק שהפלוגתאות בתביעה השניה נדונו על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הראשון, וקם לגביהן השתק פלוגתא, ובקשתו נתקבלה. הערעור נדחה.
ב. בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון. המערער טוען שהטענה המועלית על ידו במסגרת ההליך הנוכחי לעניין שיעור הריבית בו חוייב, נדחתה במסגרת ההליך הראשון מטעמים פרוצדוראליים ולא נדונה לגופו של עניין. לדעתו, מקום בו נדרש בית המשפט לבירור פלוגתא כזו או אחרת ודחה אותה מטעמים דיוניים, לא קם השתק פלוגתא. אין לקבל טענה זו. מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת אותו הליך. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא איפשר את הדיון בטענה לגופו של עניין בשל אי צירופה לבקשה למתן רשות להתגונן שהגיש המערער. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק.
ג. לטענת המערער, אשר הועלתה לראשונה לאחר מתן פסק הדין הראשון, על המשיב להעביר לידיו תדפיסים ובהם פירוט גביית חובה של החברה כלפי הבנק. לטענתו, מעמדו כערב שקול למעמד לקוחו של בנק (סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח)), ולכן על הבנק מוטלת חובת גילוי מוגברת כלפיו מכוח דיני החוזים הכלליים, דיני הנזיקין ודיני הערבות. גם בהקשר זה דין הערעור להידחות. על מנת שתצלח דרכו של בעל דין בתביעתו למתן חשבונות, עליו להצביע על שניים: על קיומה של מערכת
יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות, ועל כך שלכאורה בידו זכות לתבוע את הכספים לגביהם הוא תובע את מתן החשבונות. במקרה דנן דחה בית המשפט על הסף את תובענתו של המערער. אשר על כן, הבסיס לתביעתו נשמט וממילא אין בידו להצביע על זכות לכאורית בכספים לגביהם נתבע מתן החשבונות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד אופיר נאור ויואב נרי למערער, עו"ד בנימין לוינבוק למשיב. 8.9.05).

ע.א. 467/04 - חיים יתח נגד מפעל הפיס

חיובו של מפעל הפיס לשלם זכייה לרוכש כרטיס הגרלה שכרטיסו אבד, אך הוכח שהוא רכש את הכרטיס. חובת "תום לב" ב"הסכם" שבין מפעל הפיס לבין רוכש כרטיס הגרלה(מחוזי ת"א - ה.פ. 177/02 - הערעור נתקבל).

א. במלאת 50 שנה למפעל הפיס ערך המשיב הגרלה הידועה בכינוי "הגרלת היובל". כל משתתף בהגרלה נתבקש לנחש חמישה מספרים באמצעות שני מסמכים, שהראשון מביניהם הוא "טופס המשחק", עליו סומנו מראש חמישה מספרים נבחרים. טופס זה מועבר במסוף והנתונים המופיעים בכרטיס המשחק מועברים למחשב המרכזי המפיק את המסמך השני, הוא "כרטיס השתתפות". על גבי שני המסמכים מוטבע מספר סידורי זהה. תוכנית ההגרלה, מהווה את המסגרת החוזית לה כפופים המשתתפים בהגרלה. המערער, טוען כי רכש כרטיס הגרלה, נטל את שני הכרטיסים כאמור, ולטענתו השמיד בשגגה את כרטיס ההשתתפות. כרטיס זה זכה והמערער ביקש לקבל את חלקו בזכייה כשבידו "טופס משחק" בלבד. בקשתו נדחתה, היות ועל פי סעיפי תוכנית ההגרלה ישולם הפרס רק למי שמחזיק בידיו כרטיס השתתפות. המערער הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי, וזו נדחתה. ביהמ"ש ציין כי הוא מוכן להניח שהמערער רכש את הכרטיס הזוכה, וכי לא הציג את כרטיס ההשתתפות משום שהשמידו בטעות. כך שבין המערער למשיב נכרת חוזה השתתפות בהגרלה. אולם, לדעת ביהמ"ש החזקת כרטיס השתתפות הנה תנאי הכרחי לקבלת הפרס. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה, סעיף 31 לתוכנית ההגרלה שכותרתו "דין כרטיס שאבד, הושחת וכו''", מקנה למפעל הפיס שיקול דעת אם לשלם כספי זכייה במקרה בו כרטיס ההשתתפות אבד. הערעור נתקבל.
ב. השופטת ארבל: המערער משליך את יהבו על הוראת סעיף 31 לתוכנית ההגרלה הקובעת כך: "המפעל... לא יהיה חייב לשלם פרס כלשהו... אם הכרטיס שבגינו נדרש התשלום לא ימסר בפועל לידי המשלם המורשה או אם אותו כרטיס אבד, הושמד, הושחת...". על פי הנטען, סעיף 31 הותיר למשיב שיקול דעת במקרה שהמשתתף אין בידו כרטיס השתתפות, ועל כן היה על המשיב לפעול על פי שיקול דעת זה. דינה של טענה זו להידחות. הותרת שיקול דעת ברשות המשיב עניינה במקרים בהם הוצג כרטיס השתתפות אך בכרטיס נפל פגם כלשהו, ולא כאשר הכרטיס לא הוצג כלל.
ג. המקור הנורמטיבי על בסיסו עשויה לצלוח דרכו של המשיב, טמון בחובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים. סירובו של המשיב להעביר את מנת הפרס לידי המערער, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שבפנינו, מהווה הפרה של החיוב לנהוג בתום לב. אין בדברים אלו כדי להביא לכלל מסקנה שזו התוצאה הצפויה כל אימת שפלוני יטען לזכייה בפרס ולא יחזיק בידיו כרטיס השתתפות. ההתערבות בהחלטת המשיב נגזרת מהתשתית הראייתית המצביעה בבירור על כך שהמערער הוא אחד הזוכים בהגרלת היובל, ועל כן התנהלות המשיב והסתמכותו על ההוראות הרלוונטיות של תוכנית ההגרלה, , אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב.
ד. השופטת נאור: יש להשתית את ההכרעה על סעיף 31 לתכנית ההגרלה, שהיא החוזה שבין הצדדים, ולא על הפרת חובת תום הלב. סעיף 31 מחייב את מפעל הפיס להפעיל שיקול דעת בשאלה אם לשלם או לא. בענייננו סירב מפעל הפיס מלכתחילה להפעיל
שיקול דעת. המשיב טוען כי אף אם היה מקום לפרש את סעיף 31 לתוכנית כסעיף המקנה לו שיקול דעת, אין לומר כי שיקול הדעת מחייב אותו לנהוג כך או אחרת. קשה לקבל גם טיעון חלופי זה. אכן, מפעל הפיס אינו חייב לשלם, כשלא ניתן לקבוע בוודאות מי הזוכה; אין פירוש הדברים - כאמור - שאסור לו לשלם, באותם מקרים, שאולי אינם רבים, בהם הוא יכול לדעת מי הכרטיס הזוכה.
ה. השופטת פרוקצ'יה: מסכימה עם מסקנתה של השופטת ארבל, כי דין הערעור להתקבל מהטעמים המעוגנים בחובת תום הלב החלה בהפעלת זכויות חוזיות מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כן מסכימה עם הערותיה של השופטת נאור, כי מכח סעיף 31 לחוזה בענייננו, מוטלת על מפעל הפיס חובה להפעיל שיקול דעת אם לשלם לטוען לזכות בגין כרטיס השתתפות אף שאיננו מחזיק בכרטיס בפועל; אלא שבגדר הפעלת שיקול דעת זה, חלה על מפעל הפיס חובת תום לב מכח עקרונות כלליים שבדין החוזים, הפרושים כמניפה על הוראות החוזה כולן.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, ארבל. עוה"ד מיכאל שפיגלמן וגלי היכל למערער, עו"ד אמנון זכרוני למשיב. 1.9.05).

ע.פ. 6858/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין במשפחה על יסוד עדות המתלוננת, וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 343/99 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם כי משך מספר חודשים, כאשר היה לו קשר רומנטי עם המתלוננת, נהג להכותה ואיים עליה כי אם תתלונן נגדו למשטרה - יהרוג אותה. כן הואשם כי בליל העצמאות של שנת 1999 הגיע לביתה של המתלוננת בשעה 30:1 בלילה, או בסמוך לכך, וביצע בה מעשה סדום בכוח ולאחר המעשה ובטרם צאתו את הבית, חבט בה. כן הואשם כי חיבל ברכבה. המערער טען כי מדובר בעלילה אשר טפלה עליו המתלוננת, משום שנפרד ממנה והחל מקיים קשר רומנטי עם אישה אחרת. המערער העלה גם טענת אליבי, לפיה בליל יום העצמאות, הוא עבד במלון "הייאט" בירושלים, ;ם מחצות הלילה עד השעה 00:5 לפנות בוקר. מעסיקו של המערער העיד כי ראה את המערער במועדון בשעה 30:03 לפנות בוקר. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשני האישומים. בהכרעת הדין קבע בית המשפט, כי יש להעדיף את גירסת המתלוננת אותה הוא מצא משכנעת ומהימנה, על פני גירסתו של המערער. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות נוספות לעדות המתלוננת המחזקות עדות זו. אשר לטענת האליבי, נקבע כי אין מדובר בפער מהותי של שעות היורד לשורשו של ענין וניתן להסבירו בטעות של המתלוננת בציון שעת האירוע. לאחר מתן הכרעת הדין ובטרם נשמעו הטיעונים לעונש, נעתר ביהמ"ש לבקשת המערער להצגת ראיות נוספות. במסגרת זו נשמעה עדותו של י', גרושה של המתלוננת, לו היתה נשואה משך מספר חודשים לאחר האירועים נשוא כתב האישום. על-פי עדותו של י', המתלוננת הודתה בפניו כי העלילה על המערער עלילת שווא, וטרם הגירושין, המתלוננת אף איימה עליו, שאם לא ייענה לדרישותיה היא תעליל גם עליו עלילת שווא. גיסו של י' העיד כי שמע את המתלוננת מאיימת על י', כי תעליל עליו שאנס אותה. לאחר שמיעת הראיות הנוספות,סברו שופטי הרוב, כי אין בכוחן להקים ספק סביר באשמתו של המערער. שופטת המיעוט סברה שיש לזכות את המערער מעבירת מעשה הסדום. עם הרשעתו נגזרו למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות. כלל זה חל ביתר שאת כאשר מדובר בקביעות מהימנות לגבי קרבן עבירת מין. אל מול האמון שנתן בית המשפט קמא בעדות המתלוננת, נקבע כי עדותו של המערער אינה מהימנה. המערער טוען,
כי לאור טענת האליבי שהעלה, היה על בית המשפט קמא לזכותו. ברם, אין בית המשפט מנוע, בהינתן עדות אליבי מהימנה, לקבוע שהמתלוננת לא דייקה במועד האירוע בו נקבה, וכי האירוע התרחש בשעה מאוחרת יותר, באופן שעדות האליבי אינה שוללת את ביצוע העבירה. המערער מלין על מחדלי חקירה בשל כך שהמשטרה לא בדקה את טענת האליבי שהעלה. אכן, הימנעות מנקיטת צעדי חקירה המתחייבים לאימותה של טענת האליבי, מקימה בסיס לטענות בדבר קיפוח הגנת הנאשם.אולם, מקום בו הגנתו של הנאשם לא קופחה, לא די במחדל החקירה לכשעצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם. אשר לערעור על חומרת העונש - העונש שנגזר על המערער אינו חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יואב ספיר למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 8.9.05).

רע"א 8059/03 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד דיור לעולה בע"מ

*ביטול החלטת בורר בעילה שלא ניתנה לבעל דין לטעון טענותיו בפני הבורר. *העלאת טענת קיזוז נגד חיוב בתביעה שכנגד, כאשר התביעה הראשית נדחתה מחמת התיישנות(מחוזי ת"א - ה.פ. 321/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין המערערת (להלן: שו"פ) לבין המשיבה (להלן: דיור לעולה) נערך בשנת 1974 הסכם, שלפיו נטלה עליה שו"פ התחייבויות של דיור לעולה כלפי מינהל מקרקעי ישראל, לפתח שטח של כ-110 דונם בקרית מוצקין. החל ב-1978 נתעוררו חילוקי דעות בין הצדדים, ובשנת 1991, הגיעו הצדדים לערכאות, לאחר בקשת שו"פ לפתוח בהליכי בוררות בהתאם להסכם. הנושא הועבר לבוררות בפני יחיד, ותנאי הבוררות הוסכמו וניתן להם תוקף של פסק דין. בפני הבורר הוגשו תביעת שו"פ ותביעה שכנגד של דיור לעולה. הבורר קבע כי תביעת שו"פ התיישנה ודחה אותה, ואילו התביעה שכנגד נותרה בעינה. שו"פ הגישה בקשה לבורר לאפשר לה להגיש תביעה שכנגד לתביעה שכנגד של דיור לעולה, והבורר דחה בקשה זו. כן דחה טענת קיזוז של שו"פ - שכן סבר שוב כי המדובר בפרטי הנזק שבכתב התביעה המקורי שהתיישנו, והחלטת ההתיישנות היא בחינת מעשה בית דין. בפסק הבוררות חייב הבורר את שו"פ לשלם לדיור לעולה 13,410,000 ש"ח. דיור לעולה ביקשה בבית המשפט המחוזי את אישור פסק הבוררות, ואילו שו"פ ביקשה את ביטולו או תיקונו.
ב. שו"פ נסמכה על שלוש מעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות. מנגד טענה דיור לעולה, בין השאר, כי יש להחיל את הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, שלפיה אף אם מתקיימת עילת ביטול, אפשר לדחות בקשה לביטול פסק בורר כל עוד לא נגרם עיוות דין. שו"פ טענה כי לא ניתנה לה הזדמנות לטעון בנושא הקיזוז, נוכח החלטת הבורר על התיישנות תביעתה. לטענת שו"פ, משלא נטענה טענת התיישנות כלפי תביעתה שכנגד של דיור לעולה יש להחיל את סעיף 4 לחוק ההתיישנות שלפיו לא תישמע טענת התיישנות כנגד קיזוז באותה תובענה. בית המשפט המחוזי נדרש להלכת בר שירה (ע"א 654/99 פ"ד נז(5)1), וסבר כי החלטת הבורר בקשר לחסימת טענת הקיזוז של שו"פ אינה מתיישבת עם הלכת בר שירה, ואולם, בהסתמכו על סעיף 26(א) לחוק הבוררות, סבר שלא נגרם עיוות דין במישור הדיוני, או במישור המהותי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. על טענת הקיזוז שביקשה המבקשת לטעון לפני הבורר חלה הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כפי שנתפרשה בפס"ד בר שירה ולפיכך היתה המבקשת רשאית לטעון אותה לפני הבורר. ממילא לא היה מקום לדחות את בקשת שו"פ בפני הבורר לדון בטענת הקיזוז. הסירוב של הבורר לדון בטענת הקיזוז מהווה עילה לביטול הפסק על יסוד (סעיף 24 (4)) שלפיו אם: "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו
או להביא ראיותיו", הקימה עילת ביטול. אמירתו של הבורר כי מחמת מעשה בית דין אין לקבל את טענת הקיזוז, קשה להלמה, כיוון שהקיזוז עומד כטענת הגנה לעצמו. בסופו של דבר, נראה כי התקיימה עילת סעיף 24(4), ובית המשפט קמא לא יכול היה לדחות את הטענה בעניין הקיזוז בנימוק שלא נגרם עיוות דין. התיק יוחזר לבורר, שיידרש לטענת הקיזוז, ויכריע בעקבות בדיקתה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד יוסף גרנות ואיילת הר נוף למבקשת, עוה"ד רון ברקמן וארי ישראל וקסלר למשיבה. 1.9.05).

ע.פ. 3648/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין במשפחה על יסוד עדות המתלוננת, למרות "כבישת עדותה". *קבילותה של עדות לצורך הוכחת "מעשים דומים" למרות שעדות זו מתייחסת לעבירה שהתיישנה. *חומרת העונש בעבירות מין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 925/99 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בביצוע מעשים מגונים בבתו נ' ובחברתה ה'. בכתב האישום נטען כי בין השנים 1980-1992 נהג לבצע בבנותיו, ש', ילידת 1969, ונ' , ילידת 1980, מעשים מגונים, וכי בין השנים 1990-1991, נהג להעיר לחברתה של נ' - ה' - הערות מיניות, לחבקה ולגעת באצבעותיו באיבר מינה. משהתברר כי חלה התיישנות על המעשים הקשורים בבת ש', תוקן כתב האישום ואישום זה הוסר. נ' העידה בשנת 2000 בהיותה חיילת, על מעשים מגונים שנעשו בה על ידי אביה מגיל צעיר ביותר, ושעליהם סיפרה, לדבריה, בהיותה בכיתה ז' לאחותה ש', לאחיה, ולאחר מכן לאמה. מאז כתה ז' חדל האב, על פי העדות, ממעשיו בה. בהמשך סיפרה על כך, לפי גירסתה, לשני אחים נוספים, ובכיתה י"ב לחברתה ה'; זו אישרה שגם בה עשה האב מעשים מגונים. בית המשפט ראה בעדויותיהן המהימנות של ש' ושל ה' סיוע לעדותה של נ'. עוד קבע כי אף אילולא ראיות הסיוע, היה מקבל את גירסתה כמהימנה. המערער הורשע ונדון למאסר של שלוש שנים וחצי בפועל ומאסר על תנאי למשך שנתיים; כן הושת עליו קנס בסך 10,000 ש"ח ופיצוי בסך 10,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות. הערעור נדחה.
ב. השופט רובינשטיין: כבישתה של עדות הקרבן נתפסת כגורם הפוגם במהימנותה, אלא אם ניתן לו הסבר המתקבל על ידי בית המשפט. עם זאת, ככל שהמדובר בגילוי עריות, שכיחה תופעת העדות הכבושה, ושיהוי לבדו בהגשתה של התלונה אינו מעיד בהכרח על חוסר מהימנות. בית המשפט קמא שמע את העדים, בחן את הראיות והחליט ליתן אמון מלא בגרסותיהן של הבת נ' וחברתה ה'. לפי המצב המשפטי כיום רשאי ביהמ"ש לבסס הרשעה על עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד ש"יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". מתן אמון מלא ומפורש בגירסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת "מתן הטעם". קל וחומר, כאשר התרשמותו של בית המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות. לאמון המלא אשר נתן בית המשפט בעדותה של ה' מצטרפים אף התיאורים ביומנה האישי. יומן הנרשם בזמן אמיתי הוא מטבע הדברים, ראיה בעלת משמעות.
ג. לטענת המערער עדותה של ש' האחות הבכירה אינה רלבנטית ועל כן אין היא קבילה. אכן, שמיעת עדותה של ש' באשר למעשים שבוצעו על ידי המערער בה עצמה, שהתיישנו כשלעצמם, מהווה חריגה מן הכלל לפיו אין מציגים בפני בית המשפט את עברו הפלילי של נאשם. אולם, המעשים שבוצעו בש' הם בעלי קווי דמיון בולטים למעשים הנדונים, ומשכך יש רלבנטיות בעדות בהתאם לדוקטרינת "המעשים הדומים". אף אם לא ניתן לעשות שימוש בדוקטרינת המעשים הדומים כראיה עצמאית, ניתן לעשות שימוש בעדות בדבר מעשים מיניים דומים שבוצעו בקטין, כראיה מסייעת או מחזקת לראיה עיקרית מהימנה.
ד. אשר לעונש - התופעה הקשה והעצובה של עבירות מין במשפחה טעונה ענישה חמורה הולמת. אכן, נסיבותיו האישיות של המערער קשות, והזמן שחלף הוא רב, חלקו העיקרי בשל התלונות המאוחרות, וחלק אחר בשל התמשכותו היתרה של ההליך. חלוף הזמן כבר הובא בחשבון על-ידי בית המשפט קמא, והוא לא החמיר עם המערער, שבלעדי נסיבות אלה דומה היה נענש יותר.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. עו"ד מיכאל ספרד למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 15.9.05).

עע"ם 980/04 - המועצה האזורית חבל יבנה נגד אשדוד בונדד בע"מ

*שינוי סיווג נכס לצורך העלאת שיעור הארנונה(מחוזי ת"א - עת"מ 1542/02 - הערעור נדחה).

א. המשיבה מפעילה בתחום שיפוטה של המערערת, (להלן: המועצה), מחסני ערובה כנאמן של שלטונות המכס (להלן - הנכס). בין השנים 2001-1994 סיווגה המועצה את נכסה של המשיבה לצרכי ארנונה כ"תעשיה". בהמשך שינתה את סיווג הנכס לסיווג של "משרדים שירותים ומסחר", והעלתה משמעותית את שיעור הארנונה. בבית המשפט המחוזי טענה המשיבה כי פעילותה בנכס כוללת פעילות תעשייתית וכי אין היא עוסקת רק באחסנה. עוד טענה, כי יש לפסול את שינוי סיווגה, בין היתר מאחר שחוק ההסדרים אוסר שינוי סיווג או תת סיווג של נכס באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל, אלא אם כן קיבלה המועצה אישור לשינוי משר האוצר ומשר הפנים, תנאי אשר לא התקיים במקרה דנן. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבה כי אינה עוסקת עיסוק ייחודי באחסנה אלא גם בפעילות תעשייתית בתחום המשלים ייצור תעשייתי. הערעור נדחה.
ב. השופטת ארבל: קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשות המקומית מוגבלת על ידי "דיני ההקפאה", שבאו להגביל את סמכויותיהן של הרשויות המקומיות. תקנה 4 לתקנות משנת 2000, במסגרת חוק ההסדרים, קובעת כי "מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג... אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש ב... "מועצה רשאית, באישור שר הפנים ושר האוצר... לשנות סוג סיווג או תת סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 4". קיימות דעות שונות באשר לאפשריות של הרשות לשנות סיווג, לצורך שומת הארנונה, לשימוש שנעשה בו בפועל. במקרה דנן אין צורך להכריע בשאלה זו שכן צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי מדובר בפעילות תעשייתית במתחם. השימוש שעושה המשיבה בנכס הוא כזה שניתן לראות בו כמשלים פעילות תעשייתית.
ג. הנשיא ברק: לאור קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר אופי נכס המשיבה והשימושים הנעשים בו, אכן, יש לסווגו בסיווג "תעשיה". ניתן להשאיר בצריך עיון את פרשנות תקנה 4 לתקנות ההסדרים במשק המדינה. אין זה ברור, כי התקנה מתייחסת לשינוי סיווג נכס ספציפי, והובעה בפסיקה ובספרות עמדה כי התקנה מתייחסת לשינוי סיווג כללי בצו הארנונה עצמו, ולא לשינוי סיווג נכס ספציפי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, עדיאל. עו"ד שמואל לנקרי למערערת, עו"ד יצחק סימון למשיבה. 1.9.05).

בג"צ 554/05 - רס"ר שרה אשכנזי נגד מפכ"ל המשטרה ואח'

פיטורי שוטרת בשל אי התאמה לתפקידה. פירוש סעיף בחוק עבודת נשים המתייחס לפיטורי עובדת בתקופה בה היא מקבלת "טיפולי פוריות"(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. העותרת הצטרפה לשורות המשטרה בשנת 1993. במהלך שירותה צברה שתי הרשעות בעבירות משמעת וראיונות אזהרה, ובשלב מסוים, ביום 27.3.2001, אף הומלץ על גריעתה מן החייל נוכח היעדרויות ודיווחים לא מהימנים. ביני לביני הרתה העותרת
ועם חזרתה מחופשת הלידה (ביום 20.4.2003), שירתה כשוטרת סיור ביחידת נתיבי תחבורה ציבוריים. ביום 14.10.2004 הומלץ על ידי אגף התנועה הארצי לפטרה בשל חוסר-התאמה. העותרת טוענת כי ההחלטה לפטרה, נעוצה, בין היתר, בטיפולי פוריות שהיא עוברת. לגישת העותרת, פיטוריה במהלך טיפולי הפוריות, מהווים הפליה מחמת מין האסורה על פי סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ונוגדות את הוראות סעיף 9(ה) לחוק עבודת נשים לעניין פיטורי עובדת או עובד העוברים טיפולי פוריות. העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. השופטת חיות: אין להוציא מכלל אפשרות כי פיטורי עובדת מחמת טיפולי פוריות שהיא עוברת, עשויים לבוא בגדר האיסור על הפליה הקבוע בסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. אולם, בהבדל מן האיסור הקטגורי לפיטורין הקבוע בסעיף 9(ה) לחוק עבודת נשים, נדרשת עובדת הטוענת להפליה בגין טיפולי פוריות לפי סעיף 2(א) הנ"ל, להרים את נטל השכנוע כי המעביד אכן מפלה אותה לעניין הפיטורין בגין טיפולים אלה. קשר כזה לא הוכח במקרה שלפנינו, אף לא לכאורה.
ג. אשר להוראת סעיף 9(ה) לחוק עבודת נשים, האוסר על פיטורי "עובדת העוברת טיפולי הפריה... בימי היעדרם מעבודה... או במשך תקופה של 150 ימים לאחר תום ימי ההיעדרות כאמור, אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה" - להבדיל מן האיסור על הפליה הקבוע בסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אין מוטלת על העובד או העובדת החובה להוכיח קשר בין טיפולי הפוריות ובין הפיטורין, על מנת לזכות בהגנה זו. עניין לנו באיסור המקנה "חסינות" כמעט מוחלטת בהתקיים תנאי הסעיף. לעומת זאת, נדרשת זיקה מובהקת בין איסור הפיטורין ובין תקופת ההיעדרות. אין ההגנה משתרעת על פיטורין במהלך טיפולי פוריות ככל שאלה אינם כרוכים בהיעדרות מן העבודה. העותרת נוטלת כדורים להגברת הביוץ, אך אינה נדרשת להיעדר מעבודתה לצורך כך.
ד. השופט לוי: הוראת סעיף 9(ה) הנ"ל מגבילה את כוחו של מעסיק לפטר עובד (או עובדת) הנזקקים לטיפולי פוריות. נראה כי אין הכרח בהיעדרות של ממש ממקום העבודה, ודי כי יוכח שטיפולי הפוריות גרמו לפגיעה בכושרו המקצועי של העובד, עד כי מעבידו לא יכול עוד להפיק ממנו את התועלת אותה הפיק קודם למתן הטיפולים, כדי להביא את העובד למסגרת איסור הפיטורין לפי סעיף זה. על רקע זה מתעוררת השאלה מה דינם של פיטורים שנעשו לאחר שהודיעו למעביד על דבר הטיפולים המתוכננים, אך בטרם גרר הדבר היעדרות ממקום העבודה- אין ספק כי פרק זמן זה מצוי אף הוא בגדרי התקופה בה נהנה העובד מן ההגנה שבחוק. באישור הרפואי שהגישה העותרת נאמר, כי אף שמדובר בטיפול תרופתי בלבד, הרי מומלץ לשחררה ממשמרות לילה בתקופת הטיפול. שחרור מעין זה כמוהו כהיעדרות, ואשר-על-כן, קמה לה הגנתו של סעיף 9(ה) לחוק עבודת נשים. אך המשיבים הוכיחו כי אין קשר בין הפיטורים לבין הטיפול המתוכנן. אכן, מקום שעובדת נכנסת לגדרה של ההגנה הקבועה בסעיף 9(ה), מסורה ההחלטה אם להתיר את פיטוריה בידי שר העבודה והרווחה, והחלטה כזו לא נתקבלה. אולם, סמכותו של השר מוגבלת לבחינת השאלה אם טיפולי הפוריות היוו את הסיבה לפיטורים. שאלה זו נבחנה בעתירה זו והוכרעה לחובת העותרת. לפיכך, נרפא פגם זה בהליכים שהתקיימו בבג"צ.
ה. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): הן השופטת חיות והן השופט לוי בדעה, כי במקרה דנן עמדו המשיבים בנטל ההוכחה כי פיטורי העותרת לא באו בשל טיפול הפוריות, אלא בשל תפקודה הלקוי בשירות. ההבדל ביניהם הוא, שלשיטת השופטת חיות לא קמה לעותרת הגנת סעיף 9(ה) שכן לא נעדרה מן השירות, ולשיטת השופט לוי קמה ההגנה
אך הנטל הורם על-ידי המעביד. בנידון דידן, החומר שהוגש לבג"צ על פניו שיכנע כי לא היה לפיטורי העותרת כל קשר לטיפולי הפוריות. אך מכל מקום, בשל הגנת סעיף 9(ה), יש לתת צו מוחלט בהקשר דנא, ועל המשטרה יהא לפנות לשר שיתן החלטה בעניינה של העותרת. אין לראות בהחלטת בג"צ תיקון הפגם ויש לשמר את סמכות הגורם שקבע המחוקק, היינו, השר, לקבוע את אישור הפיטורין.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. עוה"ד ליאור טומשין ודנה נתנאל לעותרת, עו"ד אופירה דגן למשיבים. 8.9.05).

ע.פ. 11372/03 + 11371/03 + 11340/03 + 11329/03 + 11328/03 - מדינת ישראל נגד עותמאן כיאניה מוסה נאצר ועבאדו סופיאן

התנאים להרשעה בעבירה של "סיוע לאוייב" במלחמה, עקב סיוע לפעולות טרור. החמרה בעונש בעבירות בטחוניות(מחוזי י-ם - ת.פ. 5067/02 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו והערעורים הנגדיים נדחו).

א. בראשית שנת 2002, יצר המערער סופיאן קשר באמצעות דואר אלקטרוני עם פעילי חמאס והביע נכונות לסייע להם. לפעילות זו רתם סופיאן את המערער מוסא, אשר קיבל, בין היתר,הוראה לאתר מומחה להנדסה, אשר יוכל לסייע בייצור של טילי קסאם, ויצר קשר עם מהנדס מצרי וקישר בינו לבין החמאס. סופיאן הגה באפשרות לבצע פיגוע התאבדות בעצמו, ופנה לפעיל חמאס בבקשה שיסייע לו בכך. בתגובה, הציע לו אותו פעיל לבצע פיגוע-הרעלה במסעדה בירושלים. סופיאן פנה למערער עותמאן, שעבד אותה עת במסעדת "קפה רימון" בירושלים, והציע לו להחדיר רעל למשקאות המוגשים לאורחים. מעשה זה לא יצא לפועל. בחודש יולי 2002, חזר סופיאן לתוכנית המקורית לבצע פיגוע התאבדות, ולצורך כך ביקש לספק לו חגורת נפץ. סופיאן ומוסא הודו במסגרת הסכם טיעון, בעובדות שיוחסו להם. סופיאן הורשע בחברות בארגון טרור, סיוע לאויב במלחמה, קשירת קשר לבצע פשע, וקשירת קשר לסייע לאויב במלחמה. מוסא הורשע בעבירות של תמיכה בארגון טרור, סיוע לאויב במלחמה, וקשירת קשר לסייע לאויב במלחמה. גם עותמאן הודה במרביתן של העובדות שיוחסו לו, אך טען כי לא ידע על קשריו של סופיאן עם פעילי החמאס, על כוונתו לבצע פיגוע התאבדות, ועל כך שאת תכנית ההרעלה הגה בעצה אחת עם פעיל חמאס, ועל כן אין להרשיעו בביצועה של עבירת סיוע לאויב במלחמה, לפי סעיף 99 לחוק העונשין, (להלן: "החוק"). בתיק זה לא נשמעו עדים, המדינה הגישה בהסכמה, את ראיותיה בכתב, ועותמאן לא להעיד להגנתו. ביהמ"ש הרשיע את עותמאן בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, וזיכה אותו מעבירה של קשר לסייע לאויב במלחמה. ביהמ"ש גזר לסופיאן 10 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי, למוסה 7 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה על תנאי, לעותמאן 5 שנות מאסר בפועל ו-10 חדשים על תנאי. ערעור המשיבים על חומרת הענשים נדחה, וערעור המדינה על זיכוי עותמאן מעבירה של סיוע לאויב נתקבל, וכן נתקבל ערעור המדינה על קולת הענשים של סופיאן ועותמאן.
ב. השופט לוי: סעיף 99(א) לחוק העונשין, קובע: "מי שעושה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם". סעיף 91 המגדיר מיהו "אויב", כולל גם "ארגון מחבלים". אין מקום לסטות מקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה עותמאן לא ידע על השתייכותו של סופיאן לארגון מחבלים, והוא גם לא עצם את עיניו לנוכח אפשרות כזו. אך בכך לא היה די להוביל לזיכויו מעבירה לפי סעיף 99 לחוק. סעיף זה עוסק בעבירה התנהגותית, המציבה את מטרת מבצעה כיסוד מרכזי בין יסודותיה. כדי לעמוד על כוונתו של המבצע והמטרה שהציב
לנגד עיניו, ניתן להסתייע בהלכת הצפיות. ניתן ליישם הלכה זו גם בעבירות כנגד ביטחון המדינה, ובכללן סיוע לאויב במלחמה. המכנה המשותף של המעשים שייכנסו לגדרו של סעיף 99, יהיו, לרוב, מעשים שחומרתם מופלגת, ואשר נועדו להביא לערעור עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית. כפי שנקבע, עותמאן לא ידע כי סופיאן השתייך לארגון מחבלים, ובמצב זה נשאלת השאלה מה גרם לו לרתום את עצמו לביצועו של פיגוע הרעלה המוני. על רקע המצב הביטחוני השורר בישראל, ובמיוחד בשנים האחרונות, ניתן להניח לחובתו כי היה ברור לו, כי במעשיו הוא מסייע בידי באויביה של המדינה. ומשלא משך מכך את ידיו במועד, הוא גם מלמד על עצמו כמי שהיתה לו כוונה "לסייע לאויב". לפיכך יש להרשיע את עותמאן גם בעבירה לפי סעיף 99(א) לחוק העונשין.
ג. אשר למידת העונש - סופיאן יצר קשר עם ארגון טרור, והעמיד את עצמו לרשותו כדי לבצע פיגועים נגד ישראלים. חומרה מיוחדת נובעת מכך שסופיאן הנו תושב ירושלים, וככזה הוא נהנה מחופש תנועה אותו ביקש לנצל כדי לזרוע הרס ומוות. לפיכך נכון יהיה להחמיר בעונשו, ולהעמידו על 14 שנה מאסר בפועל. באשר למוסא גם מערער זה הינו תושב מזרח ירושלים, שבענישתו צריך לכלול מסר מרתיע, ועל כן העונש שהושת עליו, לא זו בלבד שאין בו פן של חומרה, אלא שאף נכון להגדירו כמתון, ויש לדחות את ערעורו. באשר לעותמאן - קבלת ערעורה של המדינה לעניין הכרעת הדין שתוצאתה היא הרשעתו גם בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, מחייבת החמרה בעונשו, שיועמד על שבע שנים וחצי מאסר בפועל. עונשי המאסר על-תנאי שנגזרו בבימ"ש קמא, ישארו על כנם.
ד. הנשיא ברק: כפי שציין השופט לוי לעותמאן "היה ברור, כי במעשיו הוא מסייע בידי הגרועים שבאויביה של המדינה". על רקע זה, ניתן לקבוע כי הכוונה הנדרשת בעבירה לפי סעיף 99 לחוק העונשין, כלומר, המטרה או המניע התקיימה במערער. ממילא אין צורך להיזקק להלכת הציפיות, אשר עקרונית חלה בעבירות על בטחון המדינה. הקושי שנוצר בערעור זה אינו באשר למצבו הנפשי של עותמאן, אלא באשר לרכיב העובדתי של "לסייע לאויב". אין צורך להצביע על אויב ספציפי לו מבקש הנאשם לסייע, אך מהי אותה פעילות שיש לראות בה סיוע- זו אותה התנהגות המשתלבת באופן מוחשי וקונקרטי בפעילותו של האויב, באופן שמבצעה מהווה, מבחינת סוג הפעילות ותוצאותיה, ידו הארוכה של האויב. מעשיו של עותמאן יש בהם כדי לסייע לאויב, שכן הם משתלבים בפיגועי הטרור שארגוני המחבלים מבצעים בישראל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. עוה"ד אורלי מור אל למערערת, עוה"ד אוסמה חלבי, מחמוד רבאח, מוחמד עוויסאת ופארס גאנם למשיבים. 8.9.05).

עע"ם 9018/04 - סאלם מונא וסמיר נגד משרד הפנים

*דחיית בקשה לאיחוד משפחות, באשר לא הוכח כי מקום מגוריהם ומרכז חייהם של המבקשים היה בישראל. *רשות מינהלית רשאית לבסס החלטתה על קביעות עובדתיות של רשויות אחרות, ואינה חייבת לבצע חקירה עצמית(מחוזי י-ם - לעניינים מינהליים - עת"מ 668/04 - הערעור נדחה).
א. המערערים נישאו בשנת 1995 ונולדו להם ארבעה ילדים. המערערת היא תושבת קבע בישראל, והמערער הוא אזרח ירדני. ביום 4.12.95 הגישו המערערים בקשה לאיחוד משפחות ובקשתם סורבה מן הטעם שלא הוכח כי מרכז חייהם בישראל. המערערים הגישו ערר על החלטה זו, והמשיב החליט להמשיך ולדון בבקשתם. בחודש פברואר 2000 התקבלו אצל המשיב מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי הסותרים את גירסת המערערים באשר למקום מגוריהם ומרכז חייהם בשנים 1999-1995. ביום 6.1.99 הגישה המערערת תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי בבית הדין האזורי לעבודה, בה עתרה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי, לפיה היא אינה תושבת ישראל מיום נישואיה. ביום 7.5.01 ניתן פסק דין בהסכמה, המכיר במערערת כתושבת ישראל החל בחודש מרץ 1999. ביום 20.10.03 דחה
המשיב את בקשת המערערים לאיחוד משפחות, מהטעם שלא הוכח מרכז חיים בתחומי ישראל, והיעדר חיים משותפים של המערערים. ביהמ"ש קמא קבע, כי אין עילה להתערב בהחלטה זו. הערעור נדחה.
ב. נישואין עם תושב ישראלי אינם מקנים לבן הזוג הזר זכות לישיבת קבע לאלתר. למשיב סמכות לבחון האם בני הזוג קבעו את מרכז חייהם בישראל. רשות מינהלית איננה כפופה לדיני הראיות הרגילים. על הרשות המינהלית אמנם מוטלת חובה לאסוף ראיות הרלבנטיות להחלטתה, אך היא אינה חייבת לעסוק במלאכה זו בעצמה. רשות מינהלית רשאית לבסס החלטתה על קביעות עובדתיות של אחרים, ובכללם רשויות מינהליות אחרות. במקרה שלפנינו, המשיב ביסס החלטתו, על חקירות שבוצעו על-ידי המוסד לביטוח לאומי ועל עדויות שנגבו במסגרת אותן חקירות. מסקנתו של המשיב, על יסוד הראיות האמורות, כי לא הוכח שמרכז חייהם של המערערים בשנים האמורות היה בישראל, היא מסקנה סבירה שאין עילה להתערב בה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד ג'וני שחאדה למערערים, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 12.9.05).

ע.פ. 5928/99 - לרי גלדסון נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח שבוצע בגרמניה למרות שעד היום לא נמצאה גופת הנרצחת (הערעור נדחה).

המערער הורשע ברצח אשתו, (להלן: "טטיאנה"), אותה נשא בשנת 1989. בשנת 1992 נפרדו בני הזוג, ועל פי טענת המשיבה הוסיף המערער להטריד את טטיאנה ולאיים עליה. בעקבות כך היא התלוננה בפני רשויות החוק בגרמניה שם התגוררו. לבית המשפט בברלין הוגש כתב אישום נגד המערער, בו היתה אמורה טטיאנה להעיד ביום 9.5.96. באותה תקופה היה המערער מיודד עם סוכן ביטוח בשם מיכאל מרקולוביץ שפעל ממשרד שהיה מצוי בברלין. המערער פנה למרקולוביץ בתאריך 2.5.96 וביקש כי יתיר לו ללון באותו סוף שבוע במשרדו, ומרקולוביץ מסר לידיו את מפתחות המשרד. באמתלות שונות הוזמנה טטיאנה למשרדו של מרקולוביץ ושם פגשה את המערער, ולפי טענת התביעה רצח אותה והעלים את גופתה שלא נמצאה עד היום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברציחתה של טטיאנה והערעור נדחה.
ראיות המשיבה ראיות נסיבתיות הן, ורק כאשר משקלן המצטבר מצביע על מסקנה הגיונית אחת, ומאידך, הן מאיינות את הסבריו של הנאשם, ניתן לבסס עליהן הרשעה בפלילים. בפנינו הונח מקבץ נדיר של ראיות נסיבתיות שכל אחת מהן בפני עצמה, ומקל וחומר בהצטרפן זו לזו, מצביעות על המערער כמי שבידו המפתח לתעלומת העלמה של טטיאנה. אכן, גופתה של טטיאנה לא התגלתה עד היום, אולם כבר נקבע לא אחת כי "ניתן להרשיע נאשם ברצח אף ללא מציאת גופת הנרצח, ובלבד שעובדת מותו של הקורבן הוכחה כדבעי באמצעות ראיות אחרות". על פי הראיות שהובאו לבית המשפט המחוזי, לטטיאנה לא היו סיבה או מניע להיעלם מבלי להותיר עקבות. באשר לרכיביה האחרים של עבירת הרצח - בהיעדר גרסה מפיו של המערער לאשר התרחש באותו מפגש בינו לטטיאנה, ולנוכח העובדה כי זו האחרונה לא הגיעה לאותו מפגש מתוך כוונה ליטול חלק בעימות פיסי או מילולי, הוכח בכך היעדרו של קינטור בתכוף למעשה ההמתה. כך גם ביחס ליסוד "ההכנה", באשר התמונה העולה מהראיות היא שהמערער הקדיש מחשבה רבה ותכנון מדוקדק לקראת פגישתו עם טטיאנה, אשר כלל ככל הנראה גם את האמצעים שאפשרו לו להמית את קורבנו.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד סיגל עפרוני ודן גלעד למערער, עוה"ד רחל שיבר ושאול אבינור למשיבה. 1.9.05).

ע.א. 203/04 + 7750/03 + 4605/03 + רע"א 6289/03 - אילן בן עמי ואח' נגד עו"ד מיכאל קידר ואח'

*רע"א 6289/03 - המועד שממנו ואילך יש להוסיף ריבית והצמדה על חוב בגין הון מניות שלא נפרע (הערעורים נדחו בעיקרם).

הערעורים ובקשת רשות הערעור עניינם מספר החלטות של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, שניתנו במסגרת הליך פירוקה של חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (להלן: החברה). בערעור הועלתה השאלה, בין היתר, מהו המועד שממנו ואילך יש להוסיף ריבית והצמדה על חוב בגין הון מניות בלתי-נפרע; האם מועד הקצאת המניות- האם מועד משלוח הודעות התשלום- או שמא - מועד פסק-הדין- ביהמ"ש המחוזי פסק כי מועד משלוח הודעות התשלום הוא המועד הקובע, ועל כך משיג המפרק. הערעור בנושא זה נתקבל ויתר הערעורים נדחו.
לא אחת, בעלי מניות בחברה אינם פורעים במזומן את מלוא תמורתן של המניות שהוקצו להם. מועד הפירעון נגזר מן ההסכם בין הרוכש לחברה, ובהיעדר הסכמה מיוחדת בעניין זה, רשאית החברה להוציא דרישות תשלום בנוגע להון הבלתי-נפרע. בענייננו, שוגרו אמנם לבעלי המניות, דרישות תשלום מטעם המפרק, ואולם מתברר כי בפועל הקצאת המניות, היתה הקצאה במזומנים. ככלל, מועד דרישת התשלום הוא המועד שלאחריו יש להוסיף על החוב הצמדה וריבית. זאת כאשר המניות הוקצו שלא במזומן. בענייננו, בדיווח לרשם החברות נכתב כי המניות הוקצו במזומן. במקרה כזה קמה החובה בתשלום ריבית ממועד ההקצאה ולא ממועד הדרישה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ארבל. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד מאיר אלזם וחייא גרינבוים למערערים, עוה"ד מיכאל קידר לעצמו, עו"ד הדס ברון לבנק הפועלים, עו"ד יעקב פרסקי לכונס הנכסים הרשמי. 13.9.05).

בג"צ 6976/04 - עמותת תנו לחיות לחיות ואח' נגד שר החקלאות ופיתוח הכפר ואח'

דחיית עתירה נגד חוק המסדיר פיקוח על כלבים והגדרת "כלב מסוכן". גדר ההתערבות של בג"צ בחוקיות חוקים כאשר נטען כי החוק פוגע בזכות חוקתית (העתירה נדחתה).

החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, מגדיר "כלב מסוכן", בין היתר, ככלב השייך לגזע מסוכן, וכן, בתנאים מסויימים, כלב שהוא הכלאה של גזע מסוכן. הסמכות לקבוע מהם גזעים מסוכנים של כלבים הוקנתה בחוק לשר החקלאות באישור ועדת הכלכלה של הכנסת. ביום 28.6.2004 קבע השר בצו, באישור ועדת הכלכלה, שמונה גזעים מסוכנים של כלבים. כמו כן התקין השר תקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (להלן: התקנות), ובהן שורה של הגבלות ואיסורים החלים על כלבים מתוקף השתייכותם לגזע מסוכן או היותם הכלאה של גזע כזה. טענת העותרים היא כי סיווג כלבים כמסוכנים על פי השתייכותם לגזע מסויים, אין לו ביסוס מקצועי או מדעי וכי המהלך שנקטו המשיבים בהתקינם את הצו ואת התקנות, היה מהלך נמהר בלא שנשקלו כל השיקולים הרלבנטיים ובלא שנבדקו באופן ראוי כל הנתונים הצריכים לעניין. העתירה נדחתה.
על אף האופן שבו נוסחה העתירה, מדובר, למעשה, בטענות המכוונות כנגד החוק ובכגון דא יש לנהוג זהירות מירבית בהפעלת הביקורת השיפוטית. העיקרון לפיו כלב מסוכן הוא, בין היתר, כלב השייך לגזע מסוכן נקבע בחוק העיקרי ואילו ההוראות שבתוספת אינן אלא הוראות המיישמות עיקרון זה. לפיכך, ככל שהעתירה תוקפת את העיקרון בדבר מסוכנות תלויית-גזע של כלבים, עניין לנו בעתירה התוקפת דבר חקיקה ראשי. נטל ההוכחה על הטוען לפסילתו של חוק, להראות שהחוק אכן פוגע פגיעה ממשית בזכות חוקתית, ובהיעדר תשתית משפטית ועובדתית מספקת לעניין הפגיעה בזכויות חוקתיות הנגרמת כתוצאה מהוראת החוק, אין העתירה יכולה לעמוד ודינה להידחות מטעם זה בלבד. הערך העומד ביסוד ההסדר הסטטוטורי להסדרת הפיקוח על
כלבים הוא ערך חשוב ועניינו בהגנה על חיי אדם ועל שלום הציבור ובריאותו. הגישה לפיה נקבעת מסוכנותו של כלב על פי הגזע שאליו הוא משתייך, היא גישה מקובלת ורווחת בהסדרים סטטוטוריים בעולם. רשימת הגזעים שקבע מחוקק המשנה בצו כמו גם האיסורים וההגבלות שנקבעו על ידו בתקנות אף הם סבירים ואינם חורגים ממתחם המידתיות המסור לשיקול דעתו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד קובי סודרי לעותרים, עו"ד דינה זילבר למשיבים. 1.9.05).

בש"פ 8106/05 - מדינת ישראל נגד רועי ארקא ויהונתן ממו

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חודשים בעבירה של אינוס קטינה בצוותא ע"י קטינים (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים ושני קטינים אחרים הואשמו בביצוע בצוותא של אינוס בנסיבות מחמירות. על פי הנטען, בעת שחזרה המתלוננת, קטינה כבת 13.5, מביקור אצל חברותיה, התנפלו עליה הנאשמים. הקטינים והמשיב 2 תפסו את המתלוננת, הפשיטוה והחזיקוה והמשיב 1 אנס אותה. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משפטם של המשיבים לא הסתיים בתוך תשעה חודשים והמעצר הוארך פעמיים בתשעים ימים. עתה מבקשת המדינה להאריך בשלישית את המעצר. הבקשה נתקבלה.
באשר לטענה בדבר כרסום בראיות - הרי שטענות אלה אין מקומן בהליך זה אלא בהליך של בקשה לעיון חוזר. באשר לטענה כי לנוכח שחרורם של הנאשמים הקטינים יש להורות גם על שחרורם של המשיבים - לטענה זו כבר התייחס בית המשפט המחוזי ועמד בפירוט על ההבחנה בין המשיבים לבין הנאשמים הקטינים. לגופה של הבקשה - קצב התנהלות המשפט בתחילה לא היה משביע רצון, ונראה כי עתה הוסרו המכשולים והמשפט מתנהל באופן סדיר. רוב עדי התביעה ומספר עדי הגנה כבר העידו במסגרת משפט הזוטא וכנראה לא יהיה צורך להעידם בשנית. בנסיבות אלה, יש סיכוי ששמיעת ההוכחות במשפט תתקדם. באשר למסוכנות הנשקפת מהמשיבים - ילדה תמימה הותקפה על ידם בעת שהלכה ברחוב. המסוכנות הנשקפת ממעשים חמורים אלה היא ברורה ולנוכח מכלול הנסיבות אין לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד זיו אריאלי למבקשת, עו"ד גילי יאסו למשיבים. 1.9.05).

רע"א 6590/05 - עיריית אשדוד נגד שמעון צרפתי בע"מ

*תובענה נגד עיריה להשבת כספים ששולמו בגין היטלי סלילת רחובות ואספקת מים ותיעול, מקומה בביהמ"ש הרגיל ולא בביהמ"ש לעניינים מינהליים (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, להשבה של כספים שהמשיבה שילמה למבקשת בגין היטלי סלילת רחובות, אספקת מים ותיעול. המבקשת עתרה לסילוק התובענה על הסף מן הטעם שהסמכות לדון בתובענה נתונה בידי בית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשתה נסמכת המבקשת בעיקר על רע"א 11224/04 [סביר ס"ה 133]. דא עקא, אותו מקרה שונה לחלוטין מן המקרה דנא. שם נתבקש סעד של הצהרה, כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות המינהלית. לעומת זאת, בענייננו נתבע סעד כספי. כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי.