תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 16

ע.א. 11227/03 - עמי - אגודה לשיפור ולפיתוח... מוגבלים נגד ציפורה גל

חיוב בנזיקין עקב אי הנהגת שיטת עבודה בטוחה. שיעור הפיצוי בפריט של עזרת הזולת(מחוזי ב"ש - ת.א. 3322/97 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת מפעילה מעון לאנשים מוגבלים. המשיבה, ילידת שנת 1945, עבדה במעון כעובדת ניקיון וכן סייעה למטפלות שבמעון. המשיבה השתתפה בטיול שערכה המערערת למטופלים, ובמהלך הטיול הרימה יחד עם מטפלת את אחת המטופלות, ונפגעה בגבה. נקבע כי שיעור נכותה הרפואית של המשיבה הוא %44 וכי נכותה התפקודית מגיעה כדי %100. המשיבה הגישה תביעה בה טענה כי המערערת אחראית לנזקיה, וביהמ"ש קיבל את התביעה ופסק למשיבה סכום של למעלה משני מיליון ?, בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בשל נכות מעבודה וקצבה מיוחדת. בערעור מלינה המערערת על כך שנקבע כי היא אחראית בנזיקין ועל כך שביהמ"ש נמנע מלייחס למשיבה אשם תורם. כמו-כן מועלות טענות כנגד ראשי הנזק השונים. הערעור נתקבל ביחס למספר פריטי נזק.
ב. המערערת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה לעניין הרמתם ונשיאתם של המטופלים ואף לא הדריכה את המשיבה כיצד לנהוג שעה שמרימים את אחד המטופלים. מדובר בעובדת שהועסקה בעיקר בעבודות ניקיון ונתבקשה לסייע למטפלות בעבודתן, כל זאת בלא שקיבלה הדרכה והנחייה. על כן, גם לא היה מקום לקבוע כי קיים אשם תורם.
ג. בפסה"ד נקבע, כי המשיבה תזדקק להחליף את דירתה וביהמ"ש חייב את המערערת בפיצוי בעילה זו. מסתבר, כי בכתב התביעה לא נכלל ראש נזק זה. די בכך על מנת שהערעור על כך יתקבל. בכל הנוגע לעזרת הזולת חילק ביהמ"ש את תקופת החיוב לשתי תקופות משנה. לתקופה הראשונה פסק בגין עזרת הזולת סכום של 1,000 ש"ח לחודש. לגבי תקופת המשנה הנוספת, עד שהמשיבה תגיע לגיל 80 נקבע סכום של 2,000 ש"ח לחודש. אין ספק, כי תפקודה של המשיבה נפגע בצורה קשה ואין היא מסוגלת לעבוד לפרנסתה. עם זאת, היא מסוגלת לתפקד בתוך ביתה שלה, אף שבצורה מוגבלת. בימ"ש קמא גם לא הסביר מדוע הוגדל הסכום שנפסק לגבי התקופה השניה. ראוי להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 1,000 ש"ח לכל התקופה.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד י. מנדה למערערת, עו"ד מ. אלטרמן למשיבה. 7.9.05).

דנ"א 7957/05 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה לדיון נוסף על הכרזת קטין כבר-אימוץ(עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בבע"מ 9229/04 - העתירה נדחתה).

א. בפסה"ד נשוא העתירה הוכרז קטין להיותו בר אימוץ. העותרת היא אימו של הקטין, ובקשתה היא לבטל את ההכרזה. הקטין הוא ילד כבן שבע וחצי הסובל מקשיים אורגניים כתוצאה מפגמים מולדים או מנזק מוחי. ביום 28.8.2003 הכריז ביהמ"ש לענייני משפחה על הקטין בר אימוץ והורה להעבירו באופן מיידי מהמוסד בו נמצא, למשפחה בעלת כוונה לאמצו, והוא נמצא בבית משפחה כזאת מיום 25.3.04. העותרת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערעור וביטל את הכרזת ביהמ"ש לענייני משפחה. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין, לאחר קבלת רשות, ביום 10.8.2005 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בו נקבע כי יש להכריז על הקטין בר אימוץ כלפי אימו בעילה של חוסר מסוגלות הורית. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. הליך הדיון הנוסף הוא הליך חריג שבחריגים, ונועד למקרים נדירים, מעטים שבמעטים. המקרה דנא, אינו בגדר אותם מקרים. בפסק-הדין לא נקבעה כל הלכה אשר
"עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" מצדיקה קיומו של דיון נוסף, כדרישת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.

(בפני: המשנה לנשיא חשין. עו"ד מיכל אופיר לעותרת. 6.9.05).

בש"פ 8514/05 - איוב אבו צעלוק נגד מדינת ישראל

*בפסילה מנהיגה יש לקבוע זמן קצוב ולא פסילה עד תום ההליכים המשפטיים(מחוזי ת"א - ב.ש. 92660/05 - ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נתקבל בחלקו).

א. העורר הואשם כי ביום 31.3.2005 נהג ברכב טרנזיט ועימו נסעו אחיו, אשת האח וששת ילדיהם. בכביש בין עירוני שבו מעקה הפרדה, בלם העורר כדי לבצע פניית פרסה אסורה במקום המיועד למעבר של רכב ביטחון. בעקבות הבלימה אירעה התנגשות בין הטרנזיט ובין הרכב שנסע מאחוריו (להלן: הרכב הנוסף), וכתוצאה מכך נגרם מותם של האח, של אשת האח ושל ששת ילדיהם. העורר נפסל בתאריך 17.4.2005 על ידי קצין משטרה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מביהמ"ש לתעבורה להאריך את משך פסילת הרישיון עד תום ההליכים, אף לתקופה העולה על שישה חודשים, כסמכותו על פי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה. בהחלטתו נעתר ביהמ"ש לתעבורה לבקשת המדינה והורה על פסילת הרישיון עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית את עררו של העורר וקבע כי הפסילה לא תחול על נהיגת מלגזה שהיא פרנסתו של העורר. הערר נתקבל בחלקו.
ב. אכן, עברו התעבורתי של העורר אינו מכביד, אך נסיבות התרחשותה של התאונה, יש בהם כדי ללמד על סכנה ממשית הנשקפת מן העורר כנהג. העורר טוען שהופלה לרעה לעומת נהג הרכב הנוסף, שרישיונו הושב לו תוך כדי ניהול המשפט, על פי החלטת ביהמ"ש לתעבורה. אף טענה זו דינה להידחות. ראשית, אין מקום להשוואה בין המעשים המיוחסים לעורר כנהג הטרנזיט ובין העבירה של אי שמירת מרחק המיוחסת לנהג הרכב הנוסף. שנית, השיקול של שוויון בין נאשמים אינו שיקול בלעדי, ולצידו יש להביא בחשבון מכלול של שיקולים נוספים. לאור מסוכנותו של העורר כנהג, ראוי היה להעדיף במקרה זה את האינטרס של שלום הציבור על פני עקרון השוויון.
ג. מאידך, יש ממש בטענת העורר לפיה ראוי לקצוב את משך תקופת הפסילה ואין להותירה ללא מועד נקוב לסיום. סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה קובע: "עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רשיון... ולא ניתן פסק דין... בטלה הפסילה, אם לא הורה ביהמ"ש הוראה אחרת". ה"הוראה האחרת" שהורה בימ"ש לתעבורה במקרה דנן, היא כי העורר יפסל עד תום ההליכים, היינו, אף מעבר לשישה חודשים. הפסילה יכול, איפוא, כי תתמשך ותלך כל עוד ההליכים מתנהלים והזמן אינו ידוע מראש. פסילה כזו יש בה מימד של ענישה טרם הרשעה וראוי כי השימוש שיעשה בה יהיה מדוד וקצוב בזמן. לפיכך, הפסילה שהוטלה על העורר תעמוד בתוקפה עד יום. היה וההליכים לא יסתיימו עד אותו מועד, יושב רישיונו של העורר לידיו, אלא אם תעתור המשיבה להמשך הפסילה לתקופה קצובה נוספת ובקשה זו תיענה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד דוד גולן לעורר, עו"ד עמית אופק למשיבה. 18.9.05).

ע.א. 8331/03 - פהד בשארה ואח' נגד טנוס טנוס ואח'

*ביטול החלטה שנכרת הסכם בין כל הצדדים לבעלות על מקרקעין כאשר לא הוכחה חתימת אחד הבעלים ולא הוכח כי יורשות של בעל המקרקעין הסתלקו מהירושה לטובת האחים שחתמו על ההסכם. *פיצויים עקב ביטול רשות מכללא לשימוש במקרקעין(הערעור נתקבל).
א. בשנת 1988 נכרת הסכם למתן זכות מעבר למשיבים 1-2 (להלן: טנוס), על-ידי המשיבים 4-8 (להלן: האחים), בקרקע שהיתה נכס עזבון. האחים היו יורשים וכן
המערערים, (להלן: פהד והאחיות). צו ירושה ניתן ב-1993, ולפיו יורשים האחים והאחיות בחלקים שווים. בהסכם שנכרת, כאמור, בין האחים (פהד נמנה בתוכם בהסכם, אך אין מחלוקת כי לא נכח במעמד החתימה), ובין טנוס, הצהירו האחים על עצמם כבעלי החלקה. עו"ד מהא חורי חזאן, שערכה את ההסכם, אישרה את חתימות הצדדים. בשם האח פהד - כביכול - חתם האח דרויש. טנוס מישכנו את זכויותיהם לפי ההסכם לבנק לפיתוח ולמשכנתאות, שהמחה את הזכויות למשיבה 3 (להלן: בולוס) וזו השקיעה בבניית חצרי חתונות וחניון בחלקה שאליה הוצמדו זכויות המעבר. בולוס עתרה לביהמ"ש המחוזי לפסק דין הצהרתי כי היא בעלת זכות המעבר בדרך ולסעדים חילופיים, ולאחר הליכים שונים הועבר התיק לבימ"ש השלום בעכו שם התנהל תיק אחר בין הצדדים. האחים טענו כי האחיות הסתלקו מן הירושה, אך ביהמ"ש קבע כי עובדה זו לא הוכחה; הראיות על הסתלקות האחיות מן העזבון, ואף אם נתכוונו להסתלק, לא ניתן היה להסתמך על כך, נקבע גם כי לא הוכח שפהד ייפה את כוחו של אחיו דרויש לחתום בשמו. ביהמ"ש דחה גם טענה של רישיון מכוח השתק וטענת תרמית, וסוף דבר שקבע כי ההסכם אינו תקף ואינו חוקי, תביעת האחיות ופהד התקבלה וניתן צו סילוק ידם של טנוס ובולוס מן החלקה. בולוס וטנוס ערערו לביהמ"ש המחוזי, וכאן נקבע כי הוכח כי האחיות העניקו רישיון בתמורה שאינו ניתן לביטול בשלב הנוכחי, והוא הדין לאח פהד. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. משלא חתמו האחיות ופהד על ההסכם, אי אפשר לאששו כלפיהם. אין כל ראיה, ואף לא טענה של ממש, שהאחיות ידעו על ההסכם בשעת מעשה. עם זאת, האחיות ופהד ידעו בדיעבד על ההסכם, ובכך הסכימו מכללא למתן רשות שימוש בדרך. הרשות בלא תמורה ניתנת לביטול בכל עת, אולם יש מקום לכאורה לפיצוי במקרים המתאימים. לפיכך אין מקום לסילוק ידם של טנוס ובולוס בלא פיצוי, אף שאין טענה שהאחיות קיבלו תמורה, וגם זאת יש להביא בחשבון. התיק יוחזר לבימ"ש השלום לנושא הפיצוי בין הצדדים השונים.

(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד סבית חוסאם למערערים, עוה"ד מויס מרואן, חורי ג'האד וג'רייס חנא למשיבים. 12.9.05).

בג"צ 12002/04 - ח"כ עיסאם מח'ול נגד הכנסת

* בג"צ 12002/04 - החלטת בג"צ שלא להתערב בהחלטת ועדת האתיקה של הכנסת לשלול את זכות הדיבור של חבר כנסת למשך 10 ישיבות הכנסת, בשל התבטאויות החורגות מכללי האתיקה. *החלטות ועדת האתיקה של הכנסת הן "החלטות מעין שיפוטיות" הנתונות לביקורת של בג"צ, אך מידת ההתערבות(העתירה נדחתה).
א. העותר, חבר כנסת, נשא ביום 21.6.2004 דברים בפני מליאת הכנסת, הנוגעים לשביתת המצילים שהתקיימה אותה עת. במסגרת נאומו אמר את הדברים הבאים: "ממשלת ים-המוות היא ממשלת דמים... אותם אנשים שטבעו השבוע למוות דמם בראשה של הממשלה הזאת... אני חושב שזה הזמן להגיד שאת הממשלה החזירית הזאת צריך להפיל". בעקבות דברים אלה הוגשה קובלנה לוועדת האתיקה. ובהחלטתה קבעה הוועדה כי בהתנהגותו הפר העותר את כללי האתיקה של חברי הכנסת, שעניינם שמירה על כבוד הכנסת ונהיגה בדרך ההולמת חבר כנסת. נוכח התבטאויות אלה, החליטה הוועדה לשלול את זכותו של העותר לקבל רשות דיבור במליאת הכנסת ובוועדותיה למשך עשרה ימי ישיבות. ערעורו של העותר נשמע בפני מליאת הכנסת ונדחה ברוב דעות. העותר עתר לבג"צ נגד ההחלטה. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 1(א) לחוק החסינות קובע: "חבר הכנסת לא ישא באחריות... ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל... הבעת דעה... במילוי תפקידו... כחבר הכנסת". סעיף 13ד לחוק החסינות, בחלקים הרלבנטיים, קובע: "...חבר הכנסת שעשה אחת מאלה יהיה נתון לשיפוטה של ועדת האתיקה... רשאית [ועדת האתיקה] להטיל עליו אחת מאלה:... שלילת זכותו לקבל רשות דיבור במליאה... שלא תעלה על עשרה ימי
ישיבות...". עניין לנו, בשאלה, האם פעולת הוועדה עולה כדי "פעולה משפטית", שאם כן, הוועדה לא היתה רשאית להטיל סנקציה של שלילת זכות הדיבור. החלטת ועדת האתיקה הנה "פעולה משפטית" במובן זה שהיא משנה את מערך זכויותיו של חבר הכנסת. יחד עם זאת, אין מדובר בפעולה משפטית הנכללת בגדרו של סעיף 1(א) לחוק החסינות לאור תכליותיו. מטרת חוק החסינות לא היתה למנוע מן הרשות המחוקקת ביקורת על פעולת חבריה ולסכל את סמכותה החוקתית לקבוע את סדרי פעולתה. חוק החסינות לא נועד למנוע טיפול של הכנסת בהתנהגויות המתרחשות בדל"ת אמותיה, המפרות את כללי האתיקה שלה-עצמה.
ג. העותר הלין גם על החלטת הוועדה לגופה, על-פיה היה בהתבטאויותיו משום הפרתם של כללי האתיקה המחייבים את חברי הכנסת. כאשר ועדת האתיקה דנה בקובלנות כנגד חברי-כנסת, היא ממלאת תפקיד מעין-שיפוטי. הביקורת השיפוטית על סמכות מעין-שיפוטית היא ביקורת "רגילה", שכן במקרים אלה הכנסת אינה שונה במעמדה מרשות מעין-שיפוטית אחרת. יחד עם זאת, ראוי שמידת התערבותו של בג"צ תהא פחותה בהשוואה לזו המופעלת על החלטות מעין שיפוטיות אחרות שבמסגרת סמכותה של הכנסת. מהות פעולתה של ועדת האתיקה, בשונה למשל מנטילת חסינות המתבצעת בוועדת הכנסת, היא כלפי הבית פנימה, ולמעשה אין לפעולתה, בדרך כלל, השלכות מחוץ לבית המחוקקים. אף סמכותה לאסור על חבר כנסת לנאום במליאה ובוועדות הכנסת, איננה שוללת ממנו את זכותו להצביע. על כן, בלי להביע עמדה אודות התבטאות העותר, אין מקום להתערב במסקנות הוועדה לפיה דברי העותר מהווים הפרתם של כללי האתיקה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד חסן ג'בארין, עביר בכר ודב חנין לעותר, עו"ד סיגל קוגוט למשיבה. 13.9.05).

ע.א. 1528/05 - רשות הנמלים והרכבות - רכבת ישראל נגד גב' הדסה אביגדורוב ואח'

*הפקעת מקרקעין מכח פקודת הדרכים לצורך סלילת מסילת הדרכים של "רכבת הפרברים"(מחוזי ת"א - ה.פ. 245/04 - הערעור נתקבל).

א. המערערת הכינה תוכנית לתוואי מסילת הדרכים של "רכבת הפרברים", כאשר חלק מהתוואי עובר במקרקעין נשוא הליך זה, (להלן: המקרקעין). המקרקעין הופקעו על ידי המערערת, עפ"י שני צווים שהוצאו מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל, (להלן: פקודת הדרכים). המשיבה, ילידת שנת 1926, הנה החוכרת והמחזיקה בשטח 4,440 מ"ר במקרקעין, ועליהם נמצא ביתה בו היא מתגוררת מזה שנים רבות. המערערת הגישה בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו מותר לה לתפוס חזקה מיידית במקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו שצווי התפיסה הוצאו שלא כדין היות ולא קדם להוצאתם אישורן של תוכניות מתאר כדין, כאמור בסעיף 277ז לחוק התכנון והבניה, (להלן: החוק). הערעור נתקבל.
ב. השופטת ארבל: ככלל, על הרשות המפקיעה מקרקעין מכוח פקודת הדרכים לסיים את הליכי התכנון טרם ביצוע ההפקעה. יחד עם זאת, אין הוצאת צווי ההפקעה ותפיסת החזקה כפופה לאישורה של תוכנית מתאר מתאימה. זהו המצב המשפטי שעמד בתוקף עובר לחקיקתו של חוק התכנון והבניה. עם חקיקת חוק התכנון והבנייה המחייב קיומה של תכנית מתאר בטרם הפקעה, חלה חובה זו גם על הפקעה מכח הפקודה. אעפ"כ, בכך שבמועד הוצאת צווי ההפקעה לא אושרו תוכניות המתאר הרלוונטיות, אלא במועד מאוחר יותר, אין כדי להביא, בהכרח, לבטלותם. הקמתה של רכבת הפרברים הנה פרוייקט
לאומי בעל חשיבות רבה. חשיבותה של התכלית לשמה הופקעו המקרקעין, בשים לב להיקף הפרוייקט המחייב הפקעת שטחים רבים בהם עתיד לעבור תוואי הרכבת, עשוייה להצדיק קיומם של הליכי התכנון במקביל להליך ההפקעה. בכל מקרה, תוכניות המתאר הרלוונטיות אושרו כבר לפני שנים והפגם שהתבטא בכך שבמועד הוצאת צווי הפקעה טרם אושרו התוכניות, תוקן עם אישור התוכניות.
ג. הנשיא ברק: עקרונית, מוסמך שר האוצר להפקיע קרקע לפי פקודת הקרקעות קודם שנסתיימו הליכי התכנון, כאשר הפעלת שיקול דעתו כפופה לכללי המשפט המינהלי. הלכה זו חלה גם בכל הנוגע להפקעת מקרקעין לפי פקודת הדרכים. חוק התכנון והבניה יצר הסדר עצמאי של הפקעה בידי גורמי התכנון של מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור. יחד עם זאת, סמכות ההפקעה לפי פקודת הדרכים נותרה על כנה. אך גם אם רשאים גורמי השלטון להפקיע מקרקעין לפני השלמת הליכי התכנון, אין זאת אומרת כי תמיד ראוי לפעול כך. הפעלת שיקול הדעת המינהלי בהקשר זה מחייבת עריכתו של איזון ראוי בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. בענייננו מתקיימות נסיבות המצדיקות את אישורה של ההפקעה, על אף שבוצעה לפני השלמת הליכי התכנון. זאת בעיקר נוכח גודלו של הפרויקט לטובתו בוצעה ההפקעה וחשיבותו הלאומית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. עו"ד טלי ענבר למערערת, עוה"ד משה וינברג, בן שלו, אייל בליזובסקי וניר אדרי למשיבים. 14.9.05).

ע.א. 10083/04 - חגי גודר נגד המועצה האזורית מודיעים ואח'

*חובת הזהירות של מורים לתלמידים, וצעדי הזהירות שיש לנקוט כאשר מוציאים ילדי גן ל"סיור לימוד" בשדה טרשים בו ישנם נחשים ועקרבים(מחוזי חיפה - ת.א. 460/99 - הערעור נתקבל).

א. ביום 2.5.1985 יצאו המערער, אז כבן ארבע שנים, וחבריו לגן הילדים במושב כפר רות, בהשגחת הגננת והסייעת, לסיור לימודי בשדה טרשים. המערער נעקץ בידו על-ידי עקרב צהוב, נלקח לבית-החולים, עבר טיפולים, ונותר עם נכות קשה. הוא הגיש תביעה נגד המועצה האזורית מודיעים (להלן: המועצה), שבתחומה מצוי גן הילדים והיא מעסיקתה של הסייעת לגננת; ונגד מדינת ישראל, מעסיקתה של הגננת. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי מטרת הסיור היתה המחשת חילופי העונות. לא היה זה הסיור הראשון. ילדי הגן הגיעו לשדה מדי פעם בפעם, "מרחק של כמה דקות הליכה" מגן הילדים. הסייעת, מצדה, התיישבה על סלע גדול וחשוף, מוקף צמחייה. המערער ביקש להסב את תשומת ליבה לדבר-מה, והושיט ידו לעבר רגלה. או אז נגע בעקרב צהוב שהיה על הסלע, ונעקץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חובת הזהירות לא הופרה, שכן הגננת והסייעת נקטו באמצעים סבירים על-מנת למנוע עקיצה על-ידי מזיקים שונים. הערעור נתקבל.
ב. ההלכה הכירה לאורך השנים בחובת הזהירות הקיימת בין מורה לתלמידו. מקובל לבחון את חובת הזהירות על-פי מבחן של צפיות. כאשר יוצאים מורים ותלמידים (קל וחומר כשהמדובר בצוות הגן וילדי הגן), לטיול במסגרת בית-ספרית, ניתן וצריך לצפות כי עלול להיגרם נזק כזה או אחר. על המורים והגננות מוטלת החובה לפעול מתוך שיקול דעת סביר והקפדה על כללי הזהירות. יציאה עם פעוטות לטיול, סיור או "גיחה לימודית", מחייבת, תכופות, שמירה על כללי זהירות מיוחדים. יחד עם זאת, ועל אף הסיכון המסויים הכרוך בכך, מערכת החינוך מעודדת, ובצדק, הוצאת ילדים בגילאים שונים לטיולים וסיורים. אולם זאת, בלא להתיר את הרסן ובלא להעמיד את הצעירים בפני סיכונים בלתי-סבירים. נראה כי עצם הבחירה להוציא את הילדים לטיול או לסיור טעונה הסכמה של ההורים. כמו כן, יש להפעיל שיקול דעת סביר בקביעת מקום הטיול או הסיור. לא כל אתר מתאים לכל גיל; לא כל אזור הולם בכל עונה ומזג-אויר; לא כל ילד ניתן לקחת לכל כברת ארץ.
ג. הפגם הראשוני, העיקרי, בהתנהגות צוות הגן, טמון היה בהחלטה המוטעית לקחת את הילדים לטיול בשדה-הבר. היה זה בעונה החמה, ביישוב שבו ידוע היה כי ישנם נחשים, עקרבים ושאר זוחלים. סכנת העקיצה היתה בגדר ידיעתם בפועל, ולמצער בכוח, של הנפשות הפועלות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם בחצרות הבתים נמצאו מדי פעם מזיקים, אך לא הרי חצר בית או שביל, כהרי שדה זרוע סלעים ועשבי-בר. קרבתו של השדה לגן הילדים אינה, כשלעצמה, הופכת אותו למקום ראוי לטיול לקבוצה המונה כשלושים ילדים בני שלוש וארבע. לא נטען, ולא היה מקום לטעון, כי אי אפשר היה לאתר מקום בטוח יותר, שבו יכולים היו הילדים להתרשם מן הפריחה עם בוא הקיץ.
ד. לפני היציאה לשדה, הונחו הילדים שלא להרים אבנים ושלא לגעת בחפץ חשוד או בלתי-מוכר. זוהי הנחיה ראויה וחשובה, כמובן, אך ניתן לתהות עד כמה ניתן לסמוך על ילדים בני שלוש וארבע, כי יקיימו אותה בדווקנות. אילו סברנו כי ראוי היה לצאת למקום הסכנה בכל מחיר, חובה היתה, למצער, לפעול בדרך כזו או אחרת שתיצור שטח מסודר ומבוקר ? גם אם לא "סטרילי" ? אשר בו יוכלו הילדים לשהות ולהשתובב ללא חשש ממשי מפני הכשה או עקיצה. אמצעי הזהירות האמורים, או אמצעים אחרים, לא ננקטו בענייננו. המסקנה היא כי בנסיבות המקרה עצם היציאה לשדה הטרשים היוותה התרשלות. ברי גם כי מתקיימת זיקה סיבתית בין ההתרשלות לנזק.

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מירון קין למערער, עוה"ד מנחם אלעזר טננבוים ודפנה רוזן-זינגר למשיבים. 15.9.05).

ע.פ. 11786/04 - חוסאם אבו טריף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה, ולא בגרימת מוות ברשלנות, בתאונת דרכים בתוך מעבר חצייה, וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 311/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בשעת אחר-צהרים, נהג המערער ברכב מסחרי, בנתיב השמאלי, בשדרות ירושלים בקרית-ים. בדרך נסיעתו היה מצוי מעבר חציה המסומן בכביש ומתומרר עם שני תמרורים. באותה שעה החלו בני-זוג מבוגרים לחצות את הכביש, מימין לשמאל בכיוון נסיעת המערער. הם הספיקו לחצות כ-6.6 מטרים מרוחב הכביש, כשלפתע הגיח לעברם רכבו של המערער ופגע בהם. כתוצאה מהתאונה, נגרם מותה של הולכת הרגל ובעלה נפצע. המערער הואשם בהריגה בשל נהיגה ללא תשומת לב לדרך שבפניו; נהיגה במהירות מופרזת באזור עירוני; בהתקרבו למעבר חציה לא נתן זכות קדימה להולכי הרגל; לא בלם את רכבו בעת שהיה יכול לעשות זאת ולא צפר כדי להתריע מפני הסכנה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו 36 חודשי מאסר, מתוכם 14 בפועל, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ב"כ המערער טוען כי יש לייחס למערער גרם מוות ברשלנות, ולא הריגה. אחת הטענות הינה כי המערער פגע בהולך הרגל בלבד, ולא נתבררו עד תום הנסיבות שבהן הושלכה המנוחה על פני הכביש ומצאה את מותה. גם אם גירסת המערער כי פגע בהולך הרגל בלבד, העולה מכך הוא שאפשר שהאישה נהדפה על ידי בעלה מתוך כוונה של האחרון להגן עליה, ואפשר שהיא נהדפה כתוצאה מכך שבעלה הושלך לעברה בעקבות פגיעת הרכב בו. בשתי אפשרויות אלו עוסק סעיף 309(5) לחוק העונשין, לאמור: "יראו אדם כאילו גרם למותו של אחר גם אם מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר".
ג. מתוך הראיות עולות שתי מסקנות: האחת שכאשר החל המערער בבלימה, המרחק שנותר לו עד להולכי הרגל, לא היה בו די למניעת התאונה; האחרת שתאונה זו היתה נמנעת אם היה המערער מבחין בעוד מועד בהולכי הרגל, כאשר לרשותו עמד שדה ראיה לפנים
של 100 מ' לפחות. אם נכונה טענת המערער כי רכב שנסע מימינו הסתיר לו את מעבר החצייה בחלקו, יכול היה המערער למנוע את התאונה אם היה מאט את מהירות נסיעתו, עד כדי יכולת לבלום בלימה מוחלטת עוד לפני שהגיע למעבר החצייה. נהג המתקרב למעבר חצייה שחלקו הימני (בכיוון נסיעתו) מוסתר על ידי רכב אחר, מצווה לוודא שעל המעבר אין הולכי רגל שהחלו בחציית הכביש, ולצורך כך עליו להאט את מהירות נסיעתו עד כדי יכולת לעצור על אתר. נהג שהחליט בנסיבות מסוג זה לחצות את המעבר במהירות שאינה מאפשרת לו עצירה, מותר להניח לחובתו את כל אלה: הוא צפה שהולכי רגל ימצאו על פני מעבר חצייה; הוא היה מודע שפגיעה בהולכי הרגל עלולה להיות קטלנית; כי נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה הקטלנית, אף שקיווה כי תוצאה זו לא תתרחש. כל אלה התקיימו במערער שבפנינו, ועל כן נכון להותיר על כנה את הרשעתו בעבירה של הריגה.
ד. אשר לחומרת העונש - המערער חטא בהתנהגות קשה, שכמעט אין חמורה ממנה. בדרך נהיגתו הוא קיפד את פתיל חייה של אישה, במקום שנחשב כמקום הבטוח ביותר עבור הולכי רגל על פני הכביש. בתקופה בה התאונות הקטלניות הפכו לתופעה המתרחשת כמעט בכל יום, מצווה בית המשפט לומר את דברו בדרך הענישה, כדי לטעת בתודעתם של נהגים את החובה לנהוג בזהירות, תוך הקפדה על הכללים המתחייבים מהדין. אם היה המערער נוהג במהירות המותרת באותו מקום, ואם היה בולם כפי שחייב היה לעשות לקראת מעבר החצייה, תאונה זו היתה נמנעת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ניקולא בולוס וסאהר פאר למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.9.05).

ע.פ. 8013/04 + 6890/04 - מקסים בלאוסוב נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירת אינוס, באשר לא הוכח מעבר לספק סביר, כי המתלוננת לא הסכימה ליחסי המין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 958/03 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. חיילת בשרות סדיר בצה"ל, שעלתה בגפה לישראל,(להלן: המתלוננת), התיידדה עם עדת ההגנה אירנה, ואת חופשותיה בילתה בביתה. בתאריך 3.7.03 הגיעה המתלוננת לחופשה, ובשלב כלשהו, בשעה 00:06 בבוקר פגשה את אירנה ושניים מחבריה, דני ודוד, והחבורה באה לביתה של אירנה. גם המערער הגיע לדירה, ולטענת המתלוננת הוא נכנס לחדר בו ישנה והעיר אותה, ובמהלך שהותו בחדר כפה עליה יחסי מין. המערער התגונן בטענה כי יחסי המין קויימו בהסכמה. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותה של המתלוננת. עדותה של אירנה, אינה תומכת בגירסת האינוס. על רקע זה נחלקו השופטים ביהמ"ש קמא בדעותיהם, ודעת הרוב היתה כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המתלוננת לא הסכימה לקיום יחסי המין, ועל כן הרשיעו את המערערו. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוי, וג'ובראן נגד דעתו החולקת של השופט ריבלין.
ב. השופט לוי: על מסכת האירועים בדירתה של אירנה העידו אירנה וחבריה וכן נהג מונית, שהסיע את המתלוננת מהמקום. הכרעת הדין היא הכרעה עובדתית בעיקרה, וכידוע, בימ"ש שלערעור ממעט להתערב בממצאים עובדתיים. חרף זאת, המקרה הנוכחי שונה הוא, באשר בין שופטי המותב של ביהמ"ש קמא נתגלעה מחלוקת, בשאלות של עובדה, ומכאן הצורך להידרש למחלוקת זו. לאחר ניתוח הראיות כולן המסקנה היא כי לא היה זה בטוח להרשיע את המערער. באשר לטיבו של הספק הסביר המצדיק את זיכויו של נאשם מעבירות המיוחסות לו, נקבע לא אחת, כי מדובר בספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. בענייננו, האפשרות כי המתלוננת הביעה את הסכמתה לקיומם של היחסים עם המערער, כגירסת המערער, אפשרות הנתמכת בעדויות שנפרסו בפני בימ"ש קמא, יוצרת ספק, אשר ההסתברות להתממשותו היא סבירה, במערכת העובדתית
עליה ביקשה התביעה להסתמך. המסקנה היא, כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה הרובץ על שכמיה, ולפיכך, יש לקבל את הערעור.
ג. השופט ריבלין (דעת מיעוט): פסק דינו של ביהמ"ש קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים שבעובדה, שנסמכו על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו בפניה. כידוע, הכלל הוא כי ערכאת הערעור, אשר לא שמעה את העדים ולא התרשמה מהם באופן ישיר, תיטה שלא להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. גרעין האמת בגירסתה של המתלוננת והראיות הנוספות שנתלוו לעדותה ותמכו בה שכנעו את דעת הרוב בביהמ"ש קמא להרשיע את המערער. אין להתערב במסקנות אלה.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. עוה"ד רוברט בראל ועמי קובו למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 13.9.05).

ע.פ. 11209/04 + 11178/04 - פלונים נגד מדינת ישראל

*הרשעת קטינים באינוס קטינה על יסוד עדות המתלוננת וחיזוק לעדותה, ומידת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 6/97 - הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פה אחד וערעור המדינה על קולת העונש נדחה ברוב דעות).

א. המערערים הואשמו בעבירות אינוס נערה שהיתה כבת 12 שנים ועשרה חודשים בזמן תחילת ביצוע המעשים, עת היו גם הם קטינים, בני 16.5-17.5 שנים. כתב האישום כולל שישה אישומים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתה של המתלוננת, דחה את גירסת המערערים, וקבע כי המערערים ביצעו את כל המיוחס להם בכתב האישום. עוד נקבע, כי "עדותה של המתלוננת ביחס לקיום יחסי המין איתה נראתה מהימנה בעיני חוקרת הילדים, וגם לי היא נראית סבירה ומהימנה". גירסתה של המתלוננת כי המערערים קיימו עמה יחסי מין נתמכת בעדויותיהן של שתי חברותיה. ביהמ"ש דחה את טענת המערערים כי מקורה של התלונה בעלילה שרקחה משפחת המתלוננת, וכן דחה את טענת האליבי שהציג המערער 2 והרשיע את המערערים. אשר לעונש ציין ביהמ"ש את השיקולים לקולא אשר עומדים לזכות המערערים: חלוף הזמן בין האירועים ועד למתן גזר הדין (כשמונה שנים), והעובדה כי בעת ביצוע העבירות היו המערערים קטינים. מאידך, ציין לחומרה כי המעשים נעשו בחבורה של מספר אנשים שהטילו חיתתם על המתלוננת. ביהמ"ש גזר למערערים עונש של שנת מאסר אחת לריצוי בפועל ומאסר על תנאי למשך שנתיים. לאור עמדת המתלוננת בנוגע לתשלום פיצויים, נמנע ביהמ"ש מחיוב המערערים בתשלום פיצוי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פה אחד וערעור המדינה על קולת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט עדיאל: קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, כי המערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם והחלטתו להרשיעם בדין, מבוססת בעיקר על התרשמותה של חוקרת הילדים מן המתלוננת ועל התרשמותו של ביהמ"ש המחוזי מעדות המתלוננת לפניו. ביהמ"ש אף מצא חיזוק וסיוע לגירסת המתלוננת בעדויותיהן של שתי חברותיה. חוסר האמון של ביהמ"ש קמא בגירסאות המערערים מהווה חיזוק נוסף לגירסת המתלוננת: החל בדחיית הטענה כי כלל לא הכירו את המתלוננת וכי לא קיימו עמה יחסי מין; וכלה בדחיית טענת האליבי של המערער 2. לעניין זה, ההלכה היא כי "ככל שיריעת ההגנה מתרחבת וההכחשה היא כללית וטוטאלית יותר, גם אופייה של ראית הסיוע הנדרשת יכול להיות מוגבל יותר". במקרה שלפנינו, רשאי היה ביהמ"ש לראות בעדותן של החברות, אף שהן תמכו רק בחלק מגירסתה של המתלוננת, כמסייעת, במובן הראייתי, לגירסת המתלוננת. חשיפתו של ביהמ"ש המחוזי למשא ומתן שהתנהל בין הצדדים בעניין גיבוש הסדר טיעון, אינה מצדיקה ביטול הכרעת הדין. המערערים היו מיוצגים על
ידי סניגורים, ואם אלה סברו שאין מקום לחשוף בפני ביהמ"ש את המגעים שנוהלו עם התביעה בעניין גיבושו של הסדר טיעון, יכולים היו להימנע מכך.
ג. (דעת מיעוט): אשר לעונשים שהוטלו על המערערים - עונשים אלה סוטים במידה ניכרת מרמת הענישה המקובלת לביצוע עבירות מין בחבורה נודעת חומרה מיוחדת, בשל הפער הגדול ביחסי הכוחות בין הקורבן לבין התוקפים. לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה ולגזור על כל אחד מהמערערים, 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ולהותיר על כנו את המאסר המותנה.
ד. השופט רובינשטיין: אילו נדונו המערערים במועד קרוב להגשת התלונה ב-1997, היה ראוי להם עונש חמור משמעותית מזה שהוטל בביהמ"ש המחוזי. ואולם, חלפו 9 שנים מאז המעשים, ועושיהם בעת המעשים היו קטינים. מנגד ישנם שיקולי ההרתעה והגמול. בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור על קולת העונש, אך יש מקום, חרף גישתה של המתלוננת, להטלת פיצוי לטובתה לפי סעיף 77 לחוק העונשין. סעיף 213 לחסד"פ מקנה לביהמ"ש שלערעור סמכות רחבה, בדיונו בערעור, מה גם שבפנינו גם ערעור המדינה על קולת העונש. לפיכך יש להטיל על כל אחד מהמערערים פיצוי בסך 15,000 ש"ח לטובת המתלוננת. פיצוי זה הוא אקט סמלי-חינוכי-ערכי ואינו מהווה פיצוי ממשי או "תחליף מאסר".

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, עדיאל. עו"ד אברהם יהב למערערים, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 1.9.05).

ע.א. 2859/03 + 2005/03 - כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד גילה ברנר

* ע.א. 2859/03 + 2005/03 - דחיית בקשה להגשת ראיות נוספות לאחר שימוע פסה"ד בערעור, במטרה להראות כי נפגע שזכה לפיצויים נפטר כחודש לאחר שימוע פסה"ד. *הגשת בקשה ל"תיקון טעות" בפס"ד של ערכאת הערעור, אינה פותחת אפשרות לבקש הגשת ראיות נוספות כאילו פסה"ד עדיין אי(בקשה למתן הוראות ובקשה להגשת ראיות נוספות - הבקשות נדחו).
א. ביום 16.5.2005 שומע ע"י ביהמ"ש העליון פסק דין. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה לתיקון טעות סופר (להלן: הבקשה הראשונה). בטרם ניתנה החלטה בבקשה, הגישו בקשה להבאת ראיה נוספת, (להלן: הבקשה השנייה), היינו, כי המשיבה הלכה לעולמה. בבקשתם הראשונה טוענים המבקשים, כי היה על בית המשפט להחיל את קביעתו בדבר הפחתת דמי המחיה הנחסכים מן המשיבה בעתיד - גם לגבי העבר. אשר לבקשה להגיש ראיה נוספת בדבר מותה של המשיבה כחודש ימים לאחר מתן פסק הדין, טוענים המבקשים כי העובדה שבמועד הגשת הבקשה השנייה טרם הוכרעה הבקשה הראשונה לתיקון טעות סופר - מלמדת, כי אין מדובר בפסק דין חלוט וניתן להתערב בו ולתקנו לנוכח המצב העובדתי החדש שנוצר. הבקשות נדחו.
ב. סעיף 81 לחוק בתי המשפט מסמיך את ביהמ"ש לתקן "טעות סופר" אשר נפלה בפס"ד. הטעות לה טוענת העותרת, אינה טעות ומכל מקום אינה טעות סופר כמשמעותה בסעיף 81 לחוק. על כן יש לדחות את הבקשה הראשונה. גם הבקשה השנייה, דינה להדחות. סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט קובע, כי במקרה בו "תוקנו פס"ד או החלטה אחרת... יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסה"ד או ההחלטה האחרת". הוראה זו עניינה בקשה לתיקון טעות סופר בערכאה הראשונה. כאשר מוגשת בקשה לתיקון טעות סופר לאחר שנסתיים הדיון בערעור, אין נפקות לשאלה אם התקבלה בקשת התיקון ואם לאו,לעניין בקשה להביא ראיות נוספות לאחר שניתן פסה"ד בערכאה המסיימת.
ג. לנוכח תנאי אי-הוודאות המאפיינים תביעות בגין נזקי גוף, נתגבש הכלל לפיו הפיצויים נקבעים על פי המצב הקיים וכפי שניתן לצפותו ביום פסק הדין בערכאה הראשונה. לכלל זה נקבע חריג, ולפיו "בית המשפט שלערעור יטה להתיר הבאת ראיות
נוספות בערעור במשפטי נזיקין, מקום שמתברר כי כל הבסיס שעל יסודו נערך חשבון הפיצויים בערכאה הראשונה התערער". כך, ככל שמדובר במותו של ניזוק. ברם, שונה דינה של הבאת ראיה בדבר מותו של הניזוק לאחר מתן פסה"ד בערכאת הערעור האחרונה. יש להגביל את סמכותו של ביהמ"ש שלערעור להידרש לעובדה חדשה, המשמיטה את בסיס החישוב של פיצויים, אך למקרים שבהם הערעור עודנו תלוי ועומד בפני ביהמ"ש. במקרה שבפנינו הסתיים ההליך לפני הגשת הבקשה לראיות נוספות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שלמה ברקוביץ למערערים, עו"ד אילן קנר למשיב. 13.9.05).

רע"א 8873/05 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד דני אלחדף

*פסילתו מכח "חוק הגנת הפרטיות" של חומר ראיות שהוגשו ע"י בנק, כאשר את החומר נטל הבנק מתיק של לקוח אחר ולא הוכיח שניתנה לו רשות להשתמש בחומר(הבקשה נדחתה).

א. בין הצדדים מתנהל הליך בבית המשפט המחוזי שעניינו חיובו של המשיב כערב לטובת הבנק בסך של למעלה מארבעה מיליון ש"ח. להבטחת אפשרות ביצוע פסק הדין, עתר הבנק לבית המשפט לקבלת צו "להגבלת שימוש בנכס", לפי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי. בבקשתו טען המבקש כי על פי מידע שבידו עומד המשיב לקבל כשלושה מיליון דולר ואי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. בפני הרשם התעוררה שאלה אם מותר היה לבנק לעשות שימוש במידע שקיבל מלקוח אחר, כדי להוכיח, במסגרת בקשתו לקבלת הצו, כי המשיב עומד לקבל את הכסף. לטענת המשיב, הלקוח שמסר את המידע לא מסר אותו לצורך השימוש שעשה בו הבנק בתביעה נגדו, ובכך הפר הבנק את חובת הסודיות וחובותיו לפי חוק הגנת הפרטיות, (להלן: החוק). משכך, חלה הוראת סעיף 32 לחוק, הקובעת: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט". מנגד טען הבנק כי המידע ניתן לו בהסכמה מכללא של הלקוח אשר מסר אותו. רשם בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיב וקיבל את בקשתו של הבנק למתן הצו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי משנמנע המבקש להביא ראיות על הסכמת הלקוח, דין טענתו של המשיב כנגד קבילות הראיה להתקבל, ודין הבקשה לפי סעיף 383 להדחות. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור, ובקשה למתן סעד זמני בערעור. הבקשות נדחו.
ב. התנהגותו של הבנק מעוררת תמיהות. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהוגש אליו וביטל את החלטת הרשם. יחד עם זאת, בפסה"ד שניתן ביום 26.7.05 שהצו יעמוד בתוקפו, עד ליום 15.9.05. ביום 15.9.05, חזר הבנק ופנה לבית המשפט המחוזי להארכת מועד הצו, וביהמ"ש נעתר לבקשה - לפנים משורת הדין - והאריך את הצו עד ליום 20.9.05. רק ביום 19.9.05 (אתמול) פנה הבנק בבקשתו למתן רשות ערעור. הבנק לא נתן כל הסבר לשיהוי המשמעותי בהגשת בקשתו. תנאי מוקדם למתן סעד זמני הוא תום לבו של מבקש הסעד. מסיבה זו בלבד מן הראוי לדחות את הבקשה. גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. הראיות הנוגעות לנסיבות בהן המידע הגיע לידי הבנק מצויות בידי הבנק. משכך, גם אם נטל השכנוע הסופי להראות כי הראיה שהוצגה ראיה פסולה היא מוטלת על מי שטוען זאת, הרי נטל הבאת הראיות לעניין זה מוטל היה על הבנק.
ג. מבלי שיהיה צורך במסגרת בקשה זו לקבוע מסמרות בדבר, יש קושי בטענתו של הבנק לפיה רשאי הוא לעשות כל שימוש שירצה במידע המגיע לידיו מלקוח, פרט לשימוש במסגרת הליכים המתנהלים בינו לבין אותו לקוח. בידי הבנקים מאגר מידע עצום. פתיחת אפשרות בפני הבנק לנצל מאגר מידע זה בתביעותיו נגד לקוחותיו, היתה מקנה יתרון בלתי הוגן לבנק, ומעוררת שאלות קשות בסוגית הזכות לפרטיות ולצנעת
הפרט, זכות שהיא זכות יסוד בשיטתנו, המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אפשר להתיר את השימוש במידע הנוגע לעניינו של אדם שאינו צד להליך רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ביותר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ערן רייף לבנק. 20.9.05).

רע"א 4093/05 - אמילי אסכנדר מטר נגד אמיל אסכנדר מטר ואח'

דיירות מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. "החלטת ביניים" שניתן לערער עליה בזכות בערעור על פסה"ד (הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה לבימ"ש השלום בנצרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין (להלן: "הנכס") בו מצוי בית מגורים ובו שתי יחידות דיור. ביום 27.5.99 קבע בית משפט השלום (השופט ג'רג'ורה) כי יש לפרק את השיתוף בנכס, בדרך של מכירתו ושלל את פירוק השיתוף בנכס על ידי רישומו כבית משותף. הצעת המבקשת לרכישת הנכס, התקבלה ואושרה על ידי רשות ההוצאה לפועל. לאחר חתימת החוזה לרכישת הנכס על ידי המבקשת, הגיש המשיב בקשה לבית משפט השלום שדן בפירוק השיתוף וביקש את עיכוב הליכי המכירה ומתן החלטה על פירוק השיתוף בדרך של רישום הנכס כבית משותף. לחילופין, טען המשיב לזכות דיירות מוגנת על פי הוראת סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר. בקשתו נדחתה בנימוק כי אין לסווג את החלטתו של השופט ג'רג'ורה כ"החלטת ביניים", אלא כפסק דין והדרך לשנות את פסק הדין היא על ידי הגשת ערעור. המשיב עירער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וכן חזר על טענתו כי לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, טעה בית משפט השלום בכך שקבע כי הנכס יימכר כפנוי. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו הראשונה של השופט ג'רג'ורה היתה החלטת ביניים אשר ניתן לערער עליה בסופו של ההליך לפירוק השיתוף, וקיבל את טענת המשיב, כי מעמדו בנכס הוא של דייר מוגן ויש להחיל את סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר על המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה באה בגדר עניינים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן גדורה היא ביחסים שבין הצדדים. עם זאת, יצויין כי החלטת השופט ג'רג'ורה מיום 27.5.99 היתה, לעניין ערעור, החלטת ביניים, כיוון שבית המשפט לא סיים מלאכתו לעת ההיא, ונותרו משימות לביצוע. אשר לנושא הדיירות המוגנת - צדק ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות המקרה אכן יש למשיב זכות דיירות המוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ח'אלד חוסני זועבי למבקשת, עו"ד רן פינגרר למשיב. 12.9.05).

בש"פ 8026/05 - מדינת ישראל נגד רפי אוחנה ואח'

*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח, הריגה ופציעה (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בעבירות של רצח בכוונה תחילה, הריגה, ניסיון לרצח, פציעה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. ביום 20.3.05 האריך ביהמ"ש לראשונה את מעצרם של המשיבים, ובהחלטתו התייחס לכך שלפי מועדי ההוכחות שנקבעו יחלפו כ- 16 חודשים בין הגשת כתב האישום לשמיעת ראשון העדים. על כן הורה על הארכת מעצרם של המשיבים ב- 45 יום בלבד. ביום 16.5.05 הוארך בשנית מעצרם של המשיבים ב- 30 יום, וביום 21.6.05 הוארך מעצרם של המשיבים בשלישית, הפעם ב- 90 ימים. עתה מתבקשת הארכה נוספת ב- 90 ימים. הבקשה נתקבלה.
עד כה התקיימו 5 דיוני הוכחות בתיק ונשמעו 16 עדים מתוך 258 עדי התביעה. בבואו להכריע בבקשת הארכת מעצר נדרש בית המשפט לאזן בין ערך ההגנה על חירותו האישית של הנאשם, אשר נפגע קשות כאשר שמיעת משפטו מתעכבת זמן כה ניכר, לבין
האינטרס להבטיח את ביטחון הציבור ואת ניהולם התקין של הליכי משפט. במסגרת הפעלת נוסחת איזון זו ישנן עבירות אשר טיבן ונסיבות ביצוען מלמדות על מסוכנות כה רבה עד כי יש בה כדי לחייב את המשך שמיעת המשפט כאשר הנאשמים נתונים במעצר. זהו המצב במקרה שלפנינו, בו מיוחסים למשיבים מעשי רצח וניסיונות לרצח בנשק חם במסגרת חיסול חשבונות בעולם התחתון. חומרה יתירה נודעת לכך שעל פי הנטען השתמשו המשיבים באמצעים שהיה בהם כדי לפגוע בחפים מפשע ובין קורבנותיהם נמנו גם מי שנקלעו במקרה לזירת האירוע.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד גלי פילובסקי ויניב ואקי למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, זאב וישניא, אסתר בר ציון ובני ברקי למשיבים. 6.9.05).

רע"א 4723/05 - עו"ד שלמה לוי נגד יהונתן ברוש

*שכ"ט עו"ד בתביעת פיצויים עקב תאונת עבודה (הבקשה נדחתה).

המשיב נפצע בתאונת עבודה והמבקש ייצג אותו בתביעת נזיקין בבית משפט השלום. ביהמ"ש פסק למשיב כ-408 אלף ש"ח פיצויים. ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי נדחה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והנתבעים הגישו ערעור שכנגד. ביהמ"ש העליון הפחית במידת אשמו התורם של המשיב, וקבע כי על הנתבעים לפצותו פיצוי נוסף העולה לסך של 970 אלף ש"ח. בין המבקש למשיב לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב. המשיב טען, כי סוכם שהמבקש יהיה זכאי לשכר טרחה בשיעור של %20 כולל מע"מ מסכום הפיצוי הסופי שייפסק. המבקש טען כי סוכם על שכר טרחה כמקובל בענף, ושיעור שכר הטרחה המקובל הוא %20 בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי אשר פסקה הערכאה הראשונה, ועוד 10 אחוז בהליך ערעור. כמו כן טען המבקש כי סיכם על שכר טרחה נוסף בשיעור של %10 בגין הליך הערעור שכנגד. כיוון שכך קיזז המבקש מסכום הפיצויים %40 בתוספת מע"מ עבור שכר טרחתו. המשיב תבע מהמבקש, בבימ"ש השלום בת"א, את השבת הסכומים אשר גבה לטענתו ביתר. בימ"ש השלום נתן את פסק דינו על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. באשר למע"מ קבע כי יש לשלמו בנוסף לאחוזי שכר הטרחה. באשר לשכר הטרחה קבע תשלום של %30 בתוספת מע"מ מהסכום הגלובלי שנפסק. בערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי, ציין ביהמ"ש כי התערבות ערכאה של ערעור בפס"ד אשר ניתן על דרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט הינה במקרים מצומצמים, וזה המצב בענייננו בו החלטת בימ"ש השלום "חורגת מהמסגרת שהותוותה ע"י הצדדים", שכן אף המבקש לא דרש %30 אלא %20 בלבד. לדעתו, זכאי המבקש לשכר טרחה בשיעור של %20 בתוספת מע"מ מסך כל הפיצוי שנפסק למשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מדובר בנושא שבו יש לתת רשות ערעור בגלגול שלישי. ולגופו של עניין: אכן, התערבות בימ"ש שלערעור בפסיקה שניתנה לפי סעיף 79א' באה במשורה. הטעם להתערבותו של ביהמ"ש המחוזי במקרה דנן היה קביעתו, כי בימ"ש השלום חרג מן המסגרת שהותוותה ע"י הצדדים. אין לבוא בטרוניה עם ביהמ"ש המחוזי שסבר כי מה שלא נתבע אינו צריך ככלל להיות חלק מהחלטה שיפוטית.

(בפני: השופט רובינשטיין. המבקש לעצמו. 12.9.05).

רע"א 8327/05 - דוד צדיק נגד ציון פנימי ואח'

*דחיית ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לדחות דיון לבקשת הנתבע למרות הסכמת הצד השני לדחייה, כאשר הבקשה לדחייה הוגשה באיחור (הבקשה נדחתה).

המבקש והמשיב 2, המתגוררים בארה"ב, הם הנתבעים בתביעה אזרחית שהגיש המשיב 1 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בישיבת קדם משפט, ניתן צו בנוגע
לסדר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. כמו-כן נקבע יום 19.9.05 כמועד לשמיעת ההוכחות בתיק. המבקש התעתד להגיע לדיון מארצות הברית יחד עם בנו, אשר נכלל אף הוא בין העדים מטעם המבקש. ביום 24.7.05 נפגע המבקש בתאונת דרכים, ומחמת גילו המתקדם, כבן 83, נאלץ לעבור סידרה של טיפולים וצפויה לו תקופת התאוששות בת מספר חודשים. נוכח האמור, הוגשה בקשה של המבקש, לה הסכימו בעלי הדין האחרים, לדחיית מועד הדיון לתחילת חודש דצמבר לכל הפחות. הבקשה שוגרה לבית המשפט ביום 23.8.05. היא הגיעה לבית המשפט ביום 28.8.05 ונדחתה בו ביום מן הטעם שאין מניעה לשמוע במהלך הדיון הקבוע ליום 19.9.05 את כל העדים, למעט המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
דחיות של דיונים מונעות ניצול מיטבי של הזמן השיפוטי, שהינו המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת. הואיל ולהחלטות בבקשות דחייה יש השלכה מעבר לעניינם הפרטני של בעלי הדין בתיק המסויים, אין ליתן משקל מכריע להסכמת הצדדים, שעה שעל בית המשפט להחליט האם להיעתר לבקשת הדחייה או לדחותה. שיקול מרכזי שעל בית המשפט להביאו בחשבון הינו המועד בו הוגשה בקשת הדחייה. בענייננו, המבקש נפגע בתאונת דרכים ביום 24.7.05. מועד ההוכחות הוא יום 19.9.05. בקשת הדחייה המוסכמת הגיעה לבית המשפט ביום 28.8.05. אין הסבר בבקשה מדוע חלפו מספר שבועות מיום האירוע ועד ליום הגשת הבקשה. ניתן לנצל את הישיבה הקבועה ליום 19.9.05 לשמיעת כל הראיות, פרט לעדותו של המבקש (ופרט, אולי, לעדות בנו שאף הוא אמור להגיע מארצות הברית). על כן נדחתה הבקשה.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ד. דמביץ למבקש. 14.9.05).

ע.פ. 7335/05 - הסנגוריה הציבורית נגד מדינת ישראל ואפי תקומי

*החלטה לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו של נאשם בהריגה בתאונת דרכים, כאשר הנאשם מסרב לשתף פעולה עם הסניגורים (הערעור נתקבל).

המשיב 2 (להלן: המשיב) הואשם כי בשעה שנהג באוטובוס אשר הוביל קבוצת מטיילים לטיול בצפון הארץ, גרם לתאונה בה נהרגו 17 מנוסעי האוטובוס, 37 נוסעים אחרים נפצעו, ובהם המשיב. לטענת התביעה, נגרמה התאונה עקב מחדלים באופן נהיגת האוטובוס על-ידי המשיב, בשילוב עם ליקויים בטיחותיים חמורים באחזקת האוטובוס. בהתאם לכך, הועמד המשיב לדין יחד עם ארבעה נאשמים נוספים, בעבירות שונות ובכללן עבירות של הריגה. בראשית ההליכים יוצג המשיב על-ידי סניגור פרטי. בהמשך ההליכים, שוחרר הסניגור הפרטי, וביהמ"ש מינה את המערערת לייצגו. בשיחות שקיים המשיב עם הסניגורים שמונו לו, הבהיר כי הוא אינו מעוניין בייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית וכי הוא יסרב לשתף פעולה עם הסניגורים. ביהמ"ש הורה לסניגוריה הציבורית להגן על המשיב למרות רצונו. ואכן, מונו לו סניגורים והוא סירב לשתף אתם פעולה. כיוון שכך ביקשה הסניגוריה הציבורית לשחרר אותה מייצוגו של המשיב. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נתקבל.
לצד החובה המוטלת על בית-המשפט למנות לנאשם סניגור בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 15(א) לחסד"פ, הכיר המחוקק בכך שבנסיבות מתאימות ראוי להתיר לבית-המשפט לחרוג מן הכלל האמור, כאמור בסעיף 17(ב) לחסד"פ, כאשר הנאשם לא שיתף פעולה עם הסניגור ובית-המשפט סבור כי לא יועיל למנות סניגור אחר. בענייננו, הסניגור המחוזי מינה צוות סנגורים לייצוג המשיב. במהלך ההליכים אף הוחלף אחד הסניגורים, אולם המשיב סירב להיות מיוצג על-ידי המערערת. בנסיבות אלה, אין טעם בהמשך ייצוגו של המשיב על-ידי הסניגוריה הציבורית.

(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד עוזי בכר למערערת, עוה"ד יאיר חמודות למשיבה, המשיב לעצמו. 15.9.05).

ע.פ. 2285/02 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירות מין בקטינה במשפחה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב היה חברה לחיים של אם לקטינה ילידת 1996. בחודש אוקטובר 2000 החדיר המשיב את איבר מינו ואצבעותיו לפי הטבעת של הקטינה, בת פחות מחמש שנים באותה עת, תוך שהוא מעירה משנתה וגורם לה לכאבים, וכן ביצע בה עבירות מין נוספות. בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיו של המשיב וכיעורם, ולתסקיר הקרבן ממנו עולים הקשיים הצפויים לקטינה בהתמודדות עם שחוותה והבלבול בו היא שרויה ביחס למערכת המשפחתית ותפקיד האב בתוכה. אל מול אלה, ייחס בית המשפט משקל לקולא לכך שהמעשים לא נעשו תוך אלימות פיזית קשה ולא נמשכו תקופה ארוכה. כן ייחס בית המשפט משקל לחרטה שהביע המשיב ולבדידותו כעולה חדש, וגזר את דינו לחמש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
תסקירים מטעם שירות המבחן שהוגשו בערעור מצביעים על כך כי המשיב עשה התקדמות חיובית בטיפול לעברייני מין בתקופת מאסרו. כיום המשיב נוטל אחריות מלאה על מעשיו, מביע חרטה בגינם ומבקש להשתקם. אעפ"כ דין הערעור להתקבל. המעשים בגינם הורשע המשיב קשים וחמורים. הוא רמס את גופה, נפשה וכבודה של קטינה שראתה בו אביה, והפכה לאמצעי לסיפוק צרכיו המיניים. יחד עם זאת, לא ימוצה הדין עם המשיב, וזאת לאור נסיבותיו האישיות והחברתיות, ניסיונותיו להשתקם והמדיניות הכללית שלא למצות את הדין בערעור המדינה. לפיכך יועמד עונשו של המשיב על 7 שנות מאסר בפועל, בנוסף למאסר על תנאי כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, רובינשטיין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד גיא עין צבי למשיב. 15.9.05).

ע.פ. 6658/05 - רונן פרידמן ואח' נגד קבוצת לב אופיר בע"מ ואח'

*הצד לדיון בהליך אזרחי לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, הוא מי שלטובתו ניתן פסה"ד ולא המדינה שלטובתה נפסקים הקנסות בהליך
(בקשה להחלפת משיבים - הבקשה נדחתה).

בין המבקשים לבין המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) מתנהלים הליכים דיוניים שונים. ביום 15.11.04 ניתן פסק-דין לפיו נאסר על המבקש 1 להתחרות במשיבים בקשר עם מוצרי "לגרנד" בישראל. כמו-כן, נאסר על המבקשת מס' 2 להעסיק את המבקש 1 או להשתמש בשירותיו בכל הנוגע לשיווק המוצרים בישראל. משהפרו המבקשים את פסה"ד גזר ביהמ"ש על כל אחד מהמבקשים 4-1 קנס בסך 180,000 ש"ח, לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. המבקשים ערערו הן על עצם מתן פסק-הדין והן על גובה הקנס שנפסק, ובקשתם היא כי המשיבה 3, מדינת ישראל, "תיכנס בנעליהם" של יתר המשיבים, שהם בעלי הדין בהליכים בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, הערעור דן במישור היחסים שבין המבקשים לבין המדינה בלבד, והינו חסר כל משמעות לגבי המשיבים, שכן הקנס הוא לטובת אוצר המדינה. הבקשה נדחתה.
אחד מהמאפיינים היחודיים של הליך בזיון בית משפט הוא, כי על אף שמדובר באמצעי אכיפה פלילי כגון: קנס או מאסר, הצדדים להליך הם בעלי דין במשפט האזרחי. בהליך של בזיון בית משפט לפי הפקודה מושם הדגש על הפגיעה באינטרס של הצד המתדיין ולא על אינטרס המדינה וזו גם הסיבה, לפיה המדינה אינה מצטרפת כצד בהליך בזיון בית משפט.