ע.פ. 10189/02 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין במשפחה. *זיכוי בחלק מעבירות מין שנעברו בקטין באשר לא הוגש אישור של היועהמ"ש לממשלה למרות שעברו 10 שנים מאותן עבירות. *הקלה בעונש בעבירות מין לאחר זיכוי בחלק מן העבירות(מחוזי חיפה - ת.פ. 201/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המתלוננת הינה ילידת 1974. המערער, יליד שנת 1952, נישא לאימה של המתלוננת בשנת 1980. העבירות בהן הורשע המערער בוצעו במתלוננת בין שנת 1986 לשנת 1990. במועד המקורי להשמעת הכרעת הדין ביקשה המדינה להגיש, בדיעבד, אישור של היועץ המשפטי לממשלה (להלן - היועץ), להגשת כתב האישום בכל הנוגע לעבירות שבוצעו בשנים 1986-1988, כאמור בסעיף 354(א) לחוק העונשין, שכן מדובר בעבירות שנעברו בקטין, ובעת הגשת כתב האישום כבר חלפו 10 שנים מיום ביצוע העבירות. בית המשפט המחוזי נענה לבקשת המשיבה והתיר לה להגיש באיחור את אישור היועץ. תלונתה של המערערת למשטרה בנוגע למעשיו של המערער הוגשה ביום 15.11.98, שלושה ימים לאחר שאימה הגישה תביעה נגד המערער בבית המשפט לענייני משפחה. בנסיבות אלה היה מבוסס קו ההגנה של המערער על הטענה, כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע כי המתלוננת חשפה את מעשי המערער למעלה משנתיים לפני הגשת תלונתה במשטרה. בסופו של דבר הרשיע ביהמ"ש את המערער פה אחד בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו עונש של עשר שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. בערעורו טען המערער נגד החלטת בימ"ש קמא שלא לקבל כראיה קלטות שמקורן בהאזנת סתר שביצע בביתו לשיחות בין המתלוננת לאימה. ביהמ"ש העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, ובעקבות קבלת הקלטות כראיה הוחלט ברוב דעות להשאיר את ההרשעה ואת מידת העונש על כנם. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לשם הגשת כתב אישום בנוגע לעבירות המיוחסות למערער בשנים 1986-1988 נדרש אישורו של היועץ, לפי סעיף 354(א) לחוק העונשין. אישור זה ניתן, כאמור, רק לקראת סיום המשפט, והשאלה היא מה נפקותו של האיחור בהגשת אישור היועץ. בע.פ. 6/80 (פד"י ל"ד(4) 725 - להלן: פרשת חסבלה) קבע ביהמ"ש העליון כי כאשר נדרש אישורו של היועץ להגשת כתב אישום ואישור כזה ניתן רק בדיעבד - שם במהלך הדיון בערעור - הרי כתב האישום וההליכים שהתנהלו על פיו בטלים מעיקרם. בית המשפט המחוזי סבר כי יש לסטות מהלכה זו לאור אימוץ העיקרון של בטלות יחסית. אולם, המקרה שלפנינו אינו המקרה המתאים להחלתו של אותו עיקרון. אישורו של היועץ ניתן באיחור של כשנתיים, ולאחר שההליכים בבית משפט קמא הגיעו לשעת מתן הכרעת הדין. במצב שכזה לא מדובר בפגם "טכני", אלא בפגם מהותי בהתנהלותן של רשויות התביעה. על כן, מקרה זה אינו מתאים לשימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית. נימוק נוסף לאי עשיית שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית בענייננו הוא כי ביטול האישום בכל הנוגע למעשים שנעשו בשנים 1986-1988, לא יביא לבטלותו של כל כתב האישום, שכן ישאר האישום ביחס לעבירות שביצע המערער בין שנת 1988 לשנת 1990.
ג. באשר לעבירות בהן הורשע המערער ביחס לשנים 1988-1990 - בית המשפט המחוזי קיבל את גירסתה של המתלוננת כמהימנה ואילו גירסתו של המערער, לפיה לא היו דברים מעולם, לא זכתה לאמונו. אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. טענת ההגנה המרכזית של המערער, כי הגשת התלונה לאחר שאשתו הגישה נגדו תביעה בבית המשפט לענייני משפחה מצביעה על כך שמדובר בתלונת שווא, בדין נדחתה, לאחר שהתברר שהמתלוננת סיפרה על מעשיו של המערער כשנתיים לפני תחילת הליכי הגירושין. המערער טוען עוד כי בכבישת התלונה במשך שנים כה רבות יש כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת. אולם, כבישת עדויותיהם של קורבנות עבירות מין הינה
תופעה מוכרת והינה אופיינית במיוחד כאשר עסקינן בעבירות מין בקטינים, המתבצעות בתוך המשפחה.
ד. טענה נוספת של המערער, נוגעת למשמעותן הראייתית של הקלטות שהקליט בביתו. לטענתו, אמור היה נושא המעשים שיוחסו לו בכתב האישום לעלות באותן שיחות ומשהנושא לא עלה, פוגם הדבר קשות במהימנות תלונתה של המתלוננת ויוצר לפחות ספק סביר בנוגע לאשמתו. ברם, הקלטות בהן מדובר מכילות בסך הכול כ-20 שעות של הקלטה, שאינן מכסות את כל השיחות שנערכו בין בני הבית בחודשים פברואר-אוגוסט 1998. לכך מתווספת העובדה כי בני המשפחה כולם המשיכו להתגורר יחדיו באותו בית, ואין פלא כי הנושא לא עלה בשיחות טלפון בין בני המשפחה.
ה. אשר לעונש - בעבירות הנדונות העונש שהוטל הינו עונש ראוי, אך משנקבע כי יש לזכות את המערער מהעבירות המיוחסות לו בין שנת 1986 לשנת 1988, מן הראוי כי זיכוי זה יבוא לידי ביטוי בעונש שנגזר. לפיכך, המערער יישא בעונש של 6 שנות מאסר לריצוי בפועל. עונש המאסר על תנאי יוותר על כנו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - גרוניס. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד נ. גרנות למשיבה. 19.9.05).
ע.א. 4497/04 + ע.פ. 4496/04 - מוחמד עלי מחג'נה וסבאח עלי מחג'נה נגד מדינת ישראל
*ע.פ. 4496/04 - חילוט כספי סוחר סמים, כאשר הכספים נמצאו בכספת שבחדר אחותו של הנאשם, הגר באותו בית בקומה אחרת. *מידת ההוכחה המוטלת על התביעה המבקשת לחלט כספים של סוחר סמים הנמצאים בידי אדם אחר(מחוזי חיפה - ת.פ. 376/03 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא אחיה של המערערת, והשניים מתגוררים יחדיו עם אימם בבית המשפחה באום אל פאחם. המערער מתגורר בקומה השלישית, והמערערת והאם מתגוררות בקומה השנייה. המערער ושניים אחרים הואשמו והורשעו בעבירות של החזקת קוקאין במשקל של כ- 380 גרם, כ-1400 כדורי ,MDMAוחשיש במשקל של כ-400 גרם. כן נמצא משקל אלקטרוני במטבח הדירה. המערער הוכרז כסוחר סמים, ונדון למאסר. התביעה ביקשה לחלט כ-300 אלף - שנמצאו בכספת בארון הבגדים בקומה בה מתגוררות אחות המערער ואימם. בית המשפט המחוזי קבע כי הכסף הוא של המערער והוא בר-חילוט. הערעור נדחה.
ב. בבוא התביעה לבקש את חילוטו של רכוש נאשם, יכולה היא להסתמך על החזקה שבסעיף 31(6)(א) לפקודת הסמים. אולם בטרם תוחל החזקה, על התביעה להוכיח כי מדובר ברכוש של הנידון, או רכוש של בן זוגו ושל ילדיו שטרם מלאו להם 21 שנים, או כי מדובר ברכוש של אדם אחר שהנידון מימן את רכישתו, או שהעבירו לאותו אדם ללא תמורה. אשר לטיב נטל ההוכחה - התפיסה המקובלת בהלכה היא כי מדובר ברמת הוכחה כנדרש במשפט פלילי, קרי: מעבר לספק סביר. לאחרונה, מסתמנת גישה שונה, המטילה ספק בטיבו העונשי, של החילוט, ונוטה לראות בו אמצעי שעיקר עניינו בשלילת רכוש שאינו מוחזק כדין בידי העבריין. עשוי להיות, כי במגמה זו יש כדי להשפיע על מידת ההוכחה המוטלת על התביעה. אולם אין הכרח להידרש להכרעה בשאלה זו, מן הטעם שבנסיבות שלפנינו עמדה התביעה בנטל להוכיח את התנאי המקים את החזקה, כי מדובר ברכושו של הנידון עצמו, וקיימה את דרישת ההוכחה המחמירה לענין זה.
ג. המערער הוכרז במשפט כ"סוחר סמים" והוכח כי הפיק רווח מעיסוקו או היה אמור להפיק רווח. הכסף נמצא בכספת בארון של המערערת. הכספת הינה כספת ניידת ובנקל ניתנה להעברה על ידי המערער מקומת מגוריו הוא לקומה בה התגוררו אחותו ואמו.
לאור פיזור הסמים השונים במקומות שונים בדירה, סביר להניח כי מיקומה של הכספת בקומה השניה נועד אף הוא להקשות על איתורה ועל ייחוס תחולתה למערער. מעבר לכך, הראיות הנסיבתיות שהובאו, בהצטברותן, מצביעות על עובדת היות הכסף רכושו של המערער על דרך הסקת מסקנות שבהגיון, פרי נסיון החיים, והן גוברות על כל תיזה עובדתית חלופית ברמת הוכחה של מעבר לספק סביר.
(בפני השופטים: בייניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד צבי אבנון למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.9.05).
על"ע 3658/05 - ברי בל נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*ביטול החלטת לשכת עוה"ד לעכב תחילת התמחות, כאשר ההחלטה התבססה על חומר שהוגש ע"י המתמחה ללשכה ואשר לא ניתן להסתמך עליו לפי חוק המרשם הפלילי(הערעור נתקבל).
א. ביום 7.3.04 נתקבלה בלשכת עורכי הדין בקשתה של המערערת לרושמה כמתמחה. לבקשה צורף מסמך שלפיו תלוי ועומד נגד המערערת כתב אישום פלילי, שייחס לה ולאימה- עבירות של הסגת גבול ותקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות. ביום 12.11.03 הגישה המערערת ליועץ המשפטי לממשלה בקשה לעיכוב ההליכים נגדה. ביום 20.6.04 המליצה ועדת ההתמחות הארצית של הלשכה (להלן - הוועדה) להתלות את הטיפול בבקשת ההתמחות עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ההליכים. בקשתה של המערערת לעיכוב הליכים נדחתה. בהמשך הושג הסדר טיעון לפיו יוחסה לנאשמות אך עבירה של תגרה, ובהתאם להסדר הטיעון נמנע ביהמ"ש מהרשעתן וחייב אותן ליתן התחייבות על סך 5,000 ש"ח שלא לעבור עבירת אלימות למשך שנה אחת. המערערת המציאה ללשכה עותק מפסק הדין האמור. בדיון נוסף בלשכה הוחלט שלא לאשר את רישום ההתמחות עד לתום תקופת ההתחייבות (14.9.05). המערערת טוענת, בין היתר, כי מאחר שההליך הפלילי הסתיים ללא הרשעה, לא היתה הלשכה רשאית להביא בחשבון את ההתחייבות להימנע מעבירה אשר הוטלה עליה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 2 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, (להלן - חוק המרשם), מונה את פרטי הרישום הכלולים במסגרת המרשם, ובין היתר גם "...צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה... אף אם ניתנו ללא הרשעה". על פי הקבוע בסעיף 13 לחוק המרשם אין למסור סוגי מידע מסויימים - ובכלל זה צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה - אלא לגורמים הנזכרים בסעיף. לשכת עורכי הדין אינה נמנית על הגורמים האמורים. סעיף 21 לחוק מורה כי "בעל סמכות על פי דין... לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו". מכאן, כי אין הלשכה רשאית להביא בחשבון, במסגרת החלטתה בבקשה לרישום מתמחה, מידע שעניינו צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה, אשר ניתנו ללא הרשעה. כל עוד היה כתב האישום נגד המערערת תלוי ועומד, רשאית היתה הלשכה לסרב באופן זמני לרשום את המערערת כמתמחה, אולם, משהסתיים ההליך הפלילי
ללא הרשעה, הוחלה מאליה המגבלה הקבועה בחוק המרשם.
ג. המערערת היא שצירפה לבקשת ההתמחות מסמכים אשר העידו על קיומם של הליכים פליליים, והיא שהמציאה ללשכה עותק מפסק הדין שהטיל עליה התחייבות ללא הרשעה. סעיף 20(ב) סיפא לחוק המרשם קובע חריג, המכשיר ראיה שיש בה משום גילוי הרשעה שנמחקה, אם המידע עליה נמסר "ביודעין" על ידי מי שהרשעתו נמחקה. על מנת שיתמלאו תנאיו של החריג אין די כי מוסר הראיה יהיה מודע לטיב פעולתו ולנסיבותיה. עליו להיות מודע, בנוסף לכך, לזכותו החוקית שלא לגלות את הרשעתו שנמחקה, ולכך שמסירת המידע תכשיר ראיה שאלמלא כן היתה פסולה, ולוותר במודע על זכותו שלא לגלות את המידע. בנסיבות המקרה שלפנינו, במסגרת בקשת ההתמחות נדרשה המערערת לחתום על תצהיר המתייחס לסוגיית הגשתו של כתב אישום נגדה. משכך, ועל רקע
החלטת הלשכה בדבר התליית בקשת ההתמחות, אין לראות במסירת פסה"ד ללשכה משום ויתור מודע מצד המערערת על זכותה שלא לגלות את המידע.
ד. המערערת טוענת כי עבדה במשרד עורכי דין בפועל כבר מאז חודש פברואר 2004 וכי יש להכיר בתקופה שמיום 7.3.04, כאשר הגישה את בקשת ההתמחות, כתקופת התמחות. אין לקבל טענה זו. הוועדה המליצה לסרב לרשום את המערערת כמתמחה, שעה שמעל ראשה היה תלוי כתב אישום. בהחלטה האמורה לא נפל פגם. על כן התאריך האפשרי המוקדם ביותר לחישוב תקופת ההתמחות יכול להיות יום 15.9.04, דהיינו היום שלאחר סיומו של ההליך הפלילי.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד י. ריבלס למבקשת, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 15.9.05).
ע.פ. 7580/02 - אחמד ג'אבר נגד מדינת ישראל
*היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של סיוע לרצח וחבלה והיסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של הריגה. *מידת העונש בעבירה של הריגה הנובעת מהסעת מחבל שביצע פיגוע בה נרצחו 5 אנשים(מחוזי ת"א - ת.פ. 1083/01 - הערעור נתקבל לעניין סעיף ההרשעה).
א. המערער, שהיה בן 22, החל להסיע פועלים פלסטינים מהשטחים לתחומי ישראל. הוא ביצע את ההסעות ממחסום שנמצא בין הערים טייבה וטול כרם ונהג לגבות כשישה ש"ח עבור הנסיעה. ביום 18.5.01 הגיע מחבל למחסום עם מלווה בסביבות השעה 30:10 בבוקר והיה לבוש בז'קט גדול על מידותיו, על אף שמזג האוויר באותו יום היה חם. המלווה לבש בגדי פועל. אותה שעה היו במחסום מספר נהגים והם סירבו להסיע את המחבל, שנראה חשוד בעיניהם. המערער, שהחל בעבודה זו שבועיים לפני כן, הסכים, בתמורה לתשלום בסך 100 -, להסיע את המחבל לנתניה ושם פיצץ עצמו המחבל וגרם למותם של 5 בני אדם ולפציעתם של 86. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. בפני בית המשפט באו ראיות לפיהן נהגים אחרים חשדו בנוסע שהוא מחבל עוד לפני שזה עלה לרכבו של המערער. גירסתו של המערער היתה כי הוא לא חשד כלל במחבל, לפני שזה עלה לרכבו או במהלך הנסיעה. בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של המערער, וקבע, כי המערער חשד בכך שהנוסע אותו הוא העלה לרכבו הינו מחבל, ובחר להתעלם מחשד זה ו"לעצום את עיניו". עוד קבע, כי התקיים במערער היסוד העובדתי של עבירת הסיוע וגם היסוד הנפשי. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אף אם לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, ניתן היה להרשיעו בעבירת הריגה, שכן מתקיים בו היסוד הנפשי המתאים לעבירה זו. משהורשע בדין נגזרו על המערער 10 שנים מאסר בפועל, 4 שנים על תנאי ופסילה מנהיגה ל-5 שנים. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המחשבה הפלילית בעבירת הסיוע מבוססת על שלושה מרכיבים: מודעות לכך שההתנהגות תורמת לביצוע העבירה העיקרית; מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה העיקרית; ביצוע פעולת הסיוע מתוך מטרה לסייע למבצע העיקרי. בענייננו, לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש. המערער לא היה מודע בפועל לכך שהמחבל עומד לבצע פיגוע או כי הסעתו לנתניה תסייע לו בכך. בנוסף לכך, המערער לא פעל מתוך מטרה לסייע למחבל. אף אם נצא מנקודת הנחה, שהמערער אמנם חשד בכוונת המחבל לבצע פיגוע וחשד כי הסעת המחבל לנתניה תסייע לו בכך, הרי על סמך הממצאים העובדתיים שנקבעו, לא ניתן לומר כי המערער פעל מתוך מודעות לכך שהתנהגותו תסייע, קרוב לוודאי, למחבל בביצוע הפיגוע.
ג. לטענת המשיבה, אף אם אין מקום להרשיע את המערער בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, מן הראוי להרשיעו בעבירת הריגה. למערער ניתנה
בבית משפט קמא הזדמנות להתגונן מפני הרשעתו בעבירות של הריגה או גרימת מוות ברשלנות. היסוד העובדתי של שתי עבירות אלה הוא זהה. ההבחנה בין שתי העבירות נוגעת ליסוד הנפשי הנדרש בכל אחת מהן. בעבירת ההריגה מדובר במצב בו הנאשם היה מודע לרכיבים העובדתיים של העבירה (כאשר "עצימת עיניים" עשויה, לשמש תחליף למודעות) והתקיים בו יחס נפשי של פזיזות, היינו אדישות או קלות דעת, בנוגע לתוצאה הקטלנית. לעומת זאת, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות עסקינן במצב בו הנאשם לא צפה כלל את אפשרות גרימת המוות, כאשר אדם סביר היה צופה אפשרות זו. בנסיבות המקרה דנא לא זו בלבד שהיה על המערער, מבחינה אובייקטיבית, לצפות את ביצוע הפיגוע על ידי המחבל, אלא הוכח ברמה הנדרשת בדין הפלילי כי המערער אמנם צפה באופן אישי - סובייקטיבי - אפשרות זו.
ד. אשר למידת העונש - המערער הורשע בערעור בעבירת הריגה שהעונש המירבי בגינה (20 שנות מאסר) זהה לעונש המירבי בגין עבירת הסיוע לרצח. נסיבותיו האישיות של המערער אינן פשוטות: מדובר באדם צעיר ללא עבר פלילי, שהינו נשוי ואב לילדה. אולם, יש לזכור כי מעשי המערער הובילו למותם של חמישה בני אדם, וזאת לא מחמת רשלנות גרידא אלא תוך חשד ממשי של המערער בדבר זהותו של המחבל. בנסיבות אלה העונש שנגזר על המערער הינו הולם ולא נמצא יסוד להתערב בו.
(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ר. רובינסון וה. אבו שחאדה למערער, עו"ד ת. פרוש למשיבה. 22.9.05).
ע.פ. 9187/03 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין ב"בן משפחה". *דחיית טענה של "טעות בעובדה" לגבי גילה של המתלוננת בעבירות מין במשפחה. *כבישת עדות" ע"י מתלוננת בעבירות מין במשפחה. *הקלה בעונש בעבירות מין בקטינה במשפחה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1134/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער, יליד שנת 1961, עבר להתגורר בשנת 1998 בדירה שמעל לדירתה של אם המתלוננת. הוא הואשם כי החל ביוני 1999 ביצע במתלוננת, ילידת 1985, מעשים מגונים בהזדמנויות שונות ורבות במהלך מספר חודשים. אישום נוסף מתמקד במעשים שעשה המערער במהלך שנת 1999, לאחר שעבר להתגורר בדירתה של אם המתלוננת כבן זוגה. בתקופה זו ביצע במתלוננת מעשי אינוס ומעשים מגונים, בתדירות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע, כשבחלקם הביעה המתלוננת את אי-הסכמתה ובחלקם החרישה. המעשים כולם תועדו בהרחבה ובזמן אמת ביומניה של המתלוננת. בית המשפט לא הטיל ספק במהימנות היומנים, האמין לעדות המתלוננת, וקבע כי עובדות האישומים הוכחו מעל לכל ספק סביר. המערער טען כי לא היה בן-זוגה של אם המתלוננת כל עוד לא חלק עמה קורת גג אחת והתגורר בדירה שמעל דירתה, כך שלא נחשב ל"בן-משפחה" של המתלוננת לצורך העבירה על סעיף 351(ה) לחוק העונשין. בית המשפט קבע כי לעניין התיבה "בן משפחה", אין דרישה למגורים משותפים על מנת להחיל את הסעיף על חבר או מאהב של האם שפוגע בבתה הקטינה. בית המשפט דחה גם את טענתו של המערער בדבר טעותו בעובדה לגבי גילה של המתלוננת. המערער הורשע ונדון לשמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. אשר לאירועים בתקופה בה גר המערער מעל דירת האם - בעדותה, מתארת המתלוננת את המעשים שביצע בה המערער באופן מהימן ואמין. בחקירתו במשטרה הודה המערער בנכונות דבריה באשר למעשים המגונים שביצע בה. נותרה השאלה האם המערער ביצע מעשים אלה בהיותו "בן זוגה" של אם המתלוננת, והאם שגה לגבי גילה של המתלוננת בעת המעשה. מיומניה של המתלוננת עולה כי עוד בטרם עבר המערער להתגורר בדירתם,
הוא התחבר עם אמה, השניים לנו ביחד. אמה של המתלוננת העידה שכבר באותה תקופה נתקיימו בין השניים יחסים רומנטיים. ברור הדבר כי מגורים תחת קורת גג אחת - אף שהם עשויים להוות אינדיקציה חשובה לקיומה של זוגיות, אינם בבחינת תנאי הכרחי. סעיף 351(ה) נועד להגן על קטינים מפני פגיעתם של מאהביהן וחבריהן של האמהות, גם אם אלו אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת. באשר לטענת המערער לפיה טעה בעובדה לגבי גילה של המתלוננת וסבר כי המתלוננת היתה אז בת 14.5 שנים - המערער לא הניח תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענתו, ולכל הפחות עצם את עיניו ולא טרח לברר את גילה האמיתי של המתלוננת.
ג. אשר לתקופה בה גר המערער יחד עם האם - הן בחקירתו במשטרה, והן בדיונים בפני בית המשפט קמא, הודה כי קיים עם המתלוננת יחסי מין. את עדות המתלוננת ואת הרישומים שביומנה חיזקו אמרותיו של המערער. אכן, למתלוננת היו הזדמנויות קודמות להגיש את תלונתה, אך כבישת העדות הוסברה על-ידה בכך שבתחילה הדרך היתה מאוהבת במערער, ואילו לאחר מכן פחדה כי לה ולאמה יבולע מן המערער אם תתלונן נגדו. בנסיבות אלו אין בכבישת העדות משום פגם במהימנותה.
ד. אשר למידת העונש - המערער ניצל קטינה שבבית אמה התגורר. עם זאת, משביקשה המתלוננת להפסיק את הקשר עם המערער, הוא נענה לה. בחלק מן התקופה שבמהלכה בוצעו המעשים, התגורר המערער בדירה נפרדת ולא נוצרו הלכה למעשה יחסי מרות בינו לבין המתלוננת. המערער טוען כי אין בהיסחפותו של אדם ללא עבר פלילי ואב לשלושה ילדים לרומן אסור עם המתלוננת, כדי לגרור תקופת מאסר כה ארוכה. בהתחשב בכל האמור הוחלט להקל במידת מה בעונשו של המערער, שיועמד על תשע שנות מאסר מתוכן שש וחצי לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אבי חימי ונס בן נתן למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיב. 26.9.05).
בג"צ 3294/05 - עמותת בצדק... נגד ראש הממשלה ואח'
*שפיטותו של "הסכם פוליטי" בין הממשלה לבין סיעה בכנסת, שזו תתמוך בתקציב המדינה, תמורת הקצבות למטרות מסויימות. *אין להתערב בהסכם פוליטי שעל פי רקעו ותכליתו אינו עומד בסתירה לעקרונות חוקתיים וכללי יסוד של תקנת הציבור(העתירה נדחתה).
א. ערב דיוני הכנסת בחוק תקציב המדינה לשנת 2005, נחתם בין ראש הממשלה ושר האוצר לבין סיעת שינוי בכנסת, הסכם לתמיכת הסיעה בחוק המדיניות הכלכלית ותקציב המדינה לשנת 2005, תמורת התחייבות הממשלה להקצות סכום כסף מוגדר למטרות מסויימות, על פי החלטת סיעת שינוי. העותרת טוענת כי מדובר בהקצאה שלא כדין של כספים מחוץ לחוק התקציב, אשר נועדה לאפשר את הישרדותה של הממשלה, אשר לא היתה מתאפשרת אלמלא אושר חוק התקציב בכנסת. לדעתה, "קניית" המשך תיפקודה של הממשלה, באמצעות הסכם לרכישת תמיכה בחוק התקציב היא פעולה הנוגדת את החוק, את תקנת הציבור, ואת דרכי הממשל התקינות. עוד טוענת העותרת כי הסכם פוליטי מן הסוג הנדון אינו יכול להיערך בין הממשלה לבין סיעה בכנסת, אלא בין חברי כנסת או סיעות בכנסת בלבד. העתירה נדחתה.
ב. ההסכם בין סיעת שינוי לראש הממשלה ושר האוצר הוא הסכם פוליטי. מבחינת המשפט הציבורי-חוקתי אין מניעה כי הסכם פוליטי ייערך בין ראש ממשלה ושרים לבין סיעה פרלמנטרית בענין הקשור בהפעלת סמכויות שלטוניות. בזמנים עברו ננקטה עמדה שיפוטית המסתייגת מהכרה במעמדו המשפטי של ההסכם הפוליטי. עם השנים חל שינוי בגישה זו וגברה הנכונות להכיר בו כיציר העשוי להימצא בתוך גדרי המשפט. משנקבע להסכם הפוליטי מעמד משפטי, עולה שאלת שפיטותו. הנטייה הגוברת בהלכה
מצדדת בשפיטותו של ההסכם הפוליטי, כדרך להבטיח את מחוייבות רשויות השלטון לנהוג בהגינות וסבירות, וכדי להגן על תקינות המשטר והשמירה על ערכי היסוד.
ג. ההסכם נשוא עתירה זו, על פי רקעו ותכליתו, ועל פי תוכנו אינו עומד בסתירה לעקרונות חוקתיים וכללי יסוד של תקנת הציבור. אין עילה להתערבות שיפוטית בהסכמים פוליטיים הנכרתים בשיטה קואליציונית שנועדו לשמר יציבות שלטונית, תוך הסכמה לפעול להקצאת כספים למטרות מסויימות ובלבד שמדובר במטרות ציבוריות ראויות, ובהיקף משאבים מידתי. בהוראות ההסכם בענייננו מובנית ההנחה כי הקצאת הכספים המפורטת בו טעונה, לשם יישומה החוקי, נקיטה בכל המהלכים הנדרשים על פי הדין לצורך אישורה והכללתה במסגרת התקציב. משמעות זו של ההסכם מתיישבת, איפוא, ואינה סותרת את דיני התקציב; היא עולה בקנה אחד עם כללי הפעלת שיקול הדעת המינהלי על פי המשפט הציבורי; היא אינה עומדת בסתירה לעקרונות תקנת הציבור.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מרדכי גרין לעותרת, עו"ד דנה בריקסמן למשיב, עו"ד חגי נצר לסיעת שינוי. 28.9.05).
בג"צ 2531/05 - "החלמה ונופש"... נתניה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח'
*אין פגם בהחלטת משרד הבריאות לשנות את מדיניות האישפוז בבריאות הנפש ושלא להאריך הסכמים עם מוסדות אישפוז פרטיים(העתירה נדחתה).
א. בשנת 2000 מינה משרד הבריאות "וועדה לתכנון פריסת שירותים אישפוזיים ואמבולטוריים בבריאות הנפש" (להלן: הוועדה). זו המליצה לערוך רפורמה במסגרתה יצומצם מספר המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים ואלה מביניהם שאינם זקוקים לאשפוז יועברו לטיפול במסגרת הקהילה. העותרות הינן תאגידים שבבעלותם בתי חולים פסיכיאטריים פרטיים. מזה כארבעים שנה מעניקות העותרות שירותי אשפוז פסיכיאטריים למשרד הבריאות. העתירה הוגשה לאחר שמשרד הבריאות החליט להפסיק את ההתקשרות עימן. לטענתן, משרד הבריאות מוציא לפועל את הרפורמה, כשהוא מצמצם במספר המאושפזים בבתי החולים של העותרות בהשוואה למספר המאושפזים בבתי החולים הממשלתיים, לאחר שהעותרות סירבו לחתום על נוסח הסכם שגיבשו המשיבים לרכישת שירותי אשפוז מהעותרות. טענה שניה הינה כי מהלכיו של משרד הבריאות נגועים בניגוד עניינים הנובע מכך שמשרד הבריאות הוא האמון על מדיניות, פיקוח ובקרה על מערכת הבריאות ובה בעת מפעיל בתי חולים ממשלתיים. העותרות טוענות גם לניגוד עניינים של חברי הוועדה אשר כולם נשאו בתפקידים שונים במשרד הבריאות ובבתי חולים ממשלתיים. העתירה נדחתה.
ב. מספרם של בתי החולים הפסיכיאטריים מצוי זה שנים במגמת צמצום נוכח שינויים במדיניות הטיפול, ובפרט השמת הדגש על טיפול בקהילה ופיתוח מערך השיקום, ונוכח פיתוחן של תרופות חדשות ויעילות יותר. ההסכמים בין משרד הבריאות לעותרות נקבו מפורשות תקופה מוגבלת להסכם שהסתיימה זה מכבר וכחלוף התקופה הנקובה התנהל משא ומתן על חידוש החוזים, ובסופו של דבר הודיע משרד הבריאות לעותרות על החלטתו לסיים ההתקשרות עימן. אין זה מתפקידו של בג"צ לקבוע איזו מדיניות שומה על משרד הבריאות לאמץ. משרד הבריאות הוא הגורם המקצועי לעניין זה. מדובר בנושא רגיש המחייב מומחיות מקצועית, היכרות עם מערך שירותי בריאות הנפש וניסיון בתחום הטיפול בחולי נפש. טענותיהן של העותרות בדבר פגמים שנפלו בהחלטה על צמצום מספר המיטות אצלן אין בהן ממש.
ג. טענת ניגוד העניינים שהעלו העותרות דינה להידחות. משרד הבריאות משמש כמעצב מדיניות בתחום בריאות הנפש, כבעלים של בתי חולים המעניקים טיפול בתחום זה והוא גם האחראי לאספקת שירותי בריאות הנפש. כל אלה מכוח חוק. טענה בדבר ניגוד עניינים, אינה מצטמצמת לאופן ביצוע הרפורמה אלא היא נוגעת לעצם פעילות משרד הבריאות בתחום. ברם, משרד הבריאות פועל בעניין זה בהתאם לתפקידים שהוטלו עליו. משכך, דינה של הטענה להידחות.
(בפני השופטים: בייניש, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ליפא מאיר וחנן פרידמן לעותרים, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 29.9.05).
עש"ם 8273/05 - בנימין שרעבי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד משמעתי של פיטורין עד לשמיעת הערעור(בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד משמעתי של פיטורין - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הועסק מאז 1982 במשרד התמ"ת בתפקיד נהג. הוגשה נגדו תובענה בדין משמעתי, בעקבות הליך פלילי שבו הואשם והורשע בכך שהסיע באמצעות רכב ממשלתי שהיה בחזקתו, ארבעה תושבי הרשות הפלשתינאית שלא היה בידיהם אישור שהייה כדין. בגזרו את הדין, ציין בית הדין המשמעתי כי מעשיו של המבקש גילמו סיכון ממשי לביטחון המדינה, בין היתר בשל העובדה כי בעבירות היה מעורב רכב ממשלתי, אשר בשימוש בו קיים פוטנציאל סיכון מיוחד ביחס לגורמי טרור. בית הדין התייחס גם לעברו הבעייתי של המבקש שכלל עבירות על הדין הפלילי והמשמעתי, וגזר את דינו לפיטורין, פסילה מלשמש בתפקיד נהג בשירות הציבורי ל-5 שנים ונזיפה. הבקשה היא לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור, ככל שהוא נוגע לעונש הפיטורין והפסילה מתפקיד. הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 40(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), קובע כי אמצעי המשמעת שהחליט עליהם בית הדין לא יבוצעו אלא לאחר שעברה תקופת הערעור ואם הוגש ערעור - לאחר שנמסר לעובד העתק מאושר של פסק הדין בערעור. סעיף 40(ב) לחוק קובע: "החליט בית הדין לפטר עובד מהשירות... רשאי הוא להורות בהחלטתו על ביצוע מיידי..." של הפיטורין. סעיף 43 לחוק קובע כי מקום בו החליט בית הדין על ביצוע לאלתר של גזר דין הפיטורים, "רשאי שופט בית המשפט העליון... לעכב את הביצוע עד להחלטה בערעור...". ההתייחסות המיוחדת של המחוקק לאמצעי הפיטורין כאמצעי ענישה שעשוי לחייב ביצוע מיידי, נגזרת מתכליתו של הדין המשמעתי, שעיקרה הגנה על תיפקודו של השירות הציבורי ושמירה על תדמיתו בעיני הציבור. בית הדין למשמעת הינו בעל סמכות שיקול הדעת להחליט אימתי מדובר בעבירה חמורה המצדיקה ביצוע מיידי של הפיטורין. כדרכה של ערכאת ערעור, לא בנקל תתערב זו בשיקוליה של הערכאה הדיונית, במיוחד כאשר מדובר בערכאת משמעת אשר שיקוליה מונחים מהתכליות והצרכים המיוחדים של המערכת המקצועית אותה היא משרתת. במקרה שלפנינו מדובר בהרשעה משמעתית המבוססת על הרשעה פלילית בעבירות שיש בהן היבט של חומרה. בימים של פיגועי טרור, הסעת תושבים פלשתינאים השוהים שלא כדין בישראל נחזית כעבירה חמורה שפוטנציאל סיכון רב בצידה. חומרה יתירה יש בעובדה שהמבקש ביצע את העבירה בעודו עובד מדינה ואף השתמש לביצועה ברכב ממשלתי - נתון התורם לחומרת הסיכון. בנסיבות אלה אין עילה להתערב בקביעותיו של בית הדין למשמעת בענין מועד תחילתם של הפיטורין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קובי סודרי למבקש, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 27.9.05).
ע.א. 7716/00 - נעמי קיסרי נגד רשות הפיתוח ואח'
*דחיית טענות בעלות בתביעה בהסדר מקרקעין בהיעדר ראיות מספיקות פרט להחזקה במקרקעין במשך תקופה ממושכת(מחוזי ת"א - ת.א. 315/95 - הערעור נדחה).
א. בתאריך 8.4.80, הופקעה חלקת מקרקעין בכרם התימנים בת"א (להלן: הנכס), על-פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). במסגרת הליכי הסדר מקרקעין הגישה המערערת, ביום 4.6.86, תזכיר תביעה, בו טענה לבעלות על הנכס ערב הפקעתו מכח "קנייה לפי חוזה". רשות הפיתוח הגישה אף היא תזכיר תביעה ל"בעלות ערב הפקעה" מכוח רכישה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים. באותו תזכיר טענה המדינה לזכות בעלות בנכס גם מכוח ההפקעה. פקיד ההסדר העביר את ההכרעה בעניין לבית המשפט. תביעת המערערת נדחתה כאשר הנימוק העיקרי הוא שהמערערת לא הוכיחה כי רכשה את הנכס. נדחתה גם טענת המערערת לקיומה של חזקת שנים בהיעדר רישום, לפי סעיף 52 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין מכוח מגוריה בנכס החל בשנת 1938. הואיל ואין מדובר בעיבוד קרקע, אלא בשימוש למגורים, נדחתה גם הטענה לרכישת זכות במקרקעין מכוח החזקה לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני. כמו-כן, נקבע, כי רכישה מכוח החזקת שנים, בהיותה מבוססת על קיומה של חזקה נוגדת, אינה חלה על נפקדים ואינה פועלת נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים. הערעור נדחה.
ב. סעיף 166(א) לחוק המקרקעין קובע כי "עסקה במקרקעין... שנעשו לפני תחילת חוק זה... יוסיף לחול עליהן הדין הקודם". לפיכך, תביעת המערערת אינה כפופה להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין. גם מבחינת דרישת הכתב לפי סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה העותומאנית, אין הכרח כי המסמך בכתב יכיל הוכחה מלאה על עשיית ההסכם. אולם, אין המערערת פטורה מלעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה באמצעות הצגת ראיות מהימנות אחרות, גם אם אין מדובר, בהכרח, בראיות בכתב. בנטל זה, המערערת לא עמדה. הראיה המרכזית שהציגה המערערת, היא חוזה מכר משנת 1936. בחוזה זה חסרים פרטים בדבר שטח החלקה וגבולותיה, שבלעדיהם לא ניתן לזהות את הנכס נשוא החוזה עם הנכס נשוא התביעה.
ג. גם בקבלות המס, אשר צורפו בערעור, אין כדי להוכיח את זכותה של המערערת בנכס. זאת, לאור סעיף 69 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, הקובע כי "תשלום המס החל על קרקע... ששולם על-ידי אדם, לא... ישמשו ראיה לזכויות אותו אדם כלפי המדינה בקרקע האמורה". החזקה בנכס מקרקעין משך תקופה ממושכת, יכולה להוות ראיה להוכחת בעלותו של המחזיק בנכס בלתי רשום. עם זאת, הלכה היא שבהחזקה בלבד אין כדי להוכיח בעלות בהיעדר "שטר קניין או ראייה ממשית נוספת להוכחת בעלותו". אין לקבל גם את טענת המערערת כי רשות הפיתוח לא הוכיחה את רכישת הנכס מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים. זאת, לאור התעודה שהוציא האפוטרופוס לנכסי נפקדים, לפיה הוא מאשר את מכירת החלקות לרשות הפיתוח, אך גם אם היה מקום לקבל את הטענה שזכותה של רשות הפיתוח בנכס לא הוכחה, הרי משלא הוכחה זכותו של אחר בנכס, תירשם הזכות במקרקעין, על-פי סעיף 22 לפקודה, על שם המדינה.
(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד יורם חגבי-חגי למערערת, עו"ד משה גולן למשיבים. 29.9.05).
בש"פ 8620/05 - עזרא היזמי נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס. *העובדה שמשפט אינוס יחל רק כעבור 9 חדשים מהמעצר, אינה יכולה, כשלעצמה, להכריע את הכף נגד מעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).
א. העורר עומד לדין בגין עבירות של אינוס, מעשה סדום ואיומים. לפי עובדות כתב האישום, נפגש העורר עם המתלוננת בפאב והוביל אותה לדירתו, ושם היכה אותה,
איים עליה ואנס אותה באכזריות מספר פעמים. העורר הסכים למעצרו עד תום ההליכים בכפוף לכך שתיוותר בידו הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר. בבקשתו לעיון חוזר טען העורר כי יש בידיו חומר חקירה חדש, המכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית לחובתו. הוא סירב להביא חומר זה לידיעת המשיבה בטענה כי יהא בכך כדי לפגוע בהגנתו. ביהמ"ש דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בקבעו כי לא ניתן להתייחס לחומר החדש משזה לא הוצג, והוסיף וקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר וגם עילת מעצר. הערר נדחה.
ב. העורר טוען לחולשתן של הראיות לכאורה נגדו, וכן שמועדי ההוכחות בתיק העיקרי נקבעו למועד רחוק, לאחר שכבר יחלפו תשעה חודשים מיום מעצרו ועל כן יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר. באשר לחומר הראיות - קיימת תשתית ראייתית לכאורית מעוגנת היטב בחומר הראיות שבתיק. אשר לכך שהמשפט צפוי להתחיל רק בחלוף תשעה חודשים מיום המעצר - אכן, העובדה שההליך יתמשך אל מעבר לתשעה החודשים יש לה משקל, גם בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אך עובדה זו לבדה אינה יכולה להכריע את הכף והיא מצטרפת אל מכלול השיקולים אותם שוקל ביהמ"ש לעניין המעצר. במקרה שלפנינו, מסוכנותו של העורר ועברו הפלילי המכביד, מטים את הכף אל עבר דחיית הערר, אף שידוע כבר עתה כי משפטו אינו צפוי להתחיל ובוודאי שלא יסתיים בחלוף תשעה חודשי מעצר.
ג. עניין נוסף שהעלה העורר נוגע לסירוב המשיבה למסור לו פירוט של תלונות שהגישה המתלוננת בעבר ולאפשר עיון בתיקים אלה. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי לאחר שבחן את התיקים הרלוונטיים שהוגשו לעיונו, מצא כי אין בהם כל תלונה הקשורה לעבירת מין או לאירוע דומה, כי אין למתלוננת עבר פלילי, וכי משכך אין מדובר בחומר חקירה שיש לגלותו. סעיף 74 לחסד"פ בדבר "חומר חקירה" אינו מיועד ל"מסע דיג" מתוך תקווה ספקולטיבית כי יועיל למבקש. החומר שלגביו עתר העורר לעיון ולקבלת פירוט, אין לו נגיעה לענייננו ואין בו כל תועלת להגנת העורר.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד מנחם רובינשטיין לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 28.9.05).
בג"צ 8299/01 - ועד העובדים של ההנדסאים... ברשות שדות התעופה ואח' נגד רשות שדות התעופה בישראל ואח'
*דרכי הביצוע של חובת המכרז בקבלת עובדים ברשות שדות התעופה ושחרור מחובת המכרז במשרות מסויימות. *החובה לשתף נציג עובדים בוועדות הבוחנים לקבלת עובדים במסגרת רשות שדות התעופה(העתירה נתקבלה).
א. המשיבה הינה תאגיד סטטוטורי, אשר הוקם מכוח חוק רשות שדות התעופה. דרכי מינויים של עובדי הרשות מוסדרים בפרק ג' לחוק הרשות. סעיף 25(א) לחוק קובע כי "סדרי קבלת העובדים לשירות הרשות ומינוייהם יהיו מותאמים לאלה של עובדי המדינה, בשינויים שתקבע הרשות באישור הממשלה". סעיף 19 לחוק שירות המדינה (מינויים) קובע כי "לא יתמנה אדם עובד המדינה" אלא במכרז. סעיף 21 קובע כי הממשלה רשאית לפטור מחובת המכרז משרות או סוגי משרות מסויימים. ביום 1.7.03, קיבלה הממשלה החלטה בדבר "נוהל איוש משרות בכירות ברשות שדות התעופה". ההחלטה קובעת כי הרכב ועדת המכרזים שתדון באיוש המשרות, יהיה: מנהל הרשות - יו"ר, סמנכ"ל למינהל וארגון ונציג ציבור - חברים. כן נקבע כי משרות במעמד משנה או סגן למנהל הכללי, בהיקף שלא יעלה על 15 משרות, תאויישנה בדרך של מעין מכרז, באמצעות ועדת איתור, שתמנה חמישה חברים, מהם שני חברי הנהלה בכירים מקרב עובדיהרשות, כשאחד מהם ישמש כיו"ר הועדה, ושלושה חברים נוספים אשר אינם עובדי הרשות. העותרים תוקפים את החלטתה של הממשלה. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 25(א) הנ"ל מבקש, להבטיח כי המתכונת לקבלת עובדי הרשות תישאר המתכונת המקובלת בשירות המדינה. אכן, לא כל משרה בשירות הציבורי צריכה להתקבל באמצעות מכרז. קיימות בשירות המדינה משרות שעל-פי טיבן ומהותן אינן מתאימות לשיטת מינוי זו, ולשם כך ניתן למנות למשרות אלו גם תוך פטור ממכרז. אולם, יש להקפיד כי פטור ממכרז ייקבע בהליך הולם ורק כאשר קיימת הצדקה עניינית לכך. הקושי המתעורר בהחלתו של סעיף 21 לחוק המינויים על רשות שדות התעופה הינו בשאלה מיהו הגוף המוסמך להציע לרשות ולממשלה לקבוע משרות פטורות ממכרז ברשות. לא הוקם גוף מייעץ בלתי-תלוי אשר יציע לממשלה משרות פטורות ממכרז, כפי שעושה ועדת השירות בשירות המדינה. הפתרון המתאים לתקופת הביניים עד להקמתו של גוף חיצוני מקביל לועדת השירות, הינה הקמתה של ועדת שירות פנימית בתוך רשות שדות התעופה,ב הרכב מקצועי ובלתי תלוי ככל הניתן.
ג. סעיף 25(א) הנ"ל מעניק לרשות ולממשלה סמכות מוגבלת לקבוע שינויים הנוגעים לאופן ביצועו של המכרז ברשות שדות התעופה. שינויים אלה מוגבלים רק לשינויים בלתי מהותיים אשר לא יפגעו בתכליותיו של המכרז כאמצעי למינוי עובדים. שיתופו של נציג העובדים מקובל בוועדות הבוחנים במסגרת המכרז הפנימי בשירות המדינה. תופעה זו מקובלת גם בחלק מוועדות הבוחנים של גופים אחרים. אם כי שיתופו של נציג העובדים אינו מהווה כלל נוקשה בכל ועדות הבוחנים בשירות המדינה, ועל כל פנים, אינו מעוגן בחוק המנויים או בכללי המינויים, מן הדין לשתף נציגי העובדים בוועדות הרשות.
ד. על יסוד כל האמור, על המשיבים יהיה לגבש כללים חדשים לעניין מינוי העובדים ברשות שדות התעופה מכאן ולהבא. הרשות והממשלה רשאיות לקבוע פטור ממכרז למשרות מסויימות ברשות מכוח סעיף 25(א) לחוק הרשות, אך עליהן לעשות זאת על-פי תנאי סעיף 21 לחוק המנויים, לרבות התנאי הדורש את מעורבותה של ועדת השירות בהליך הפטור. כל העובדים שמונו עד היום ללא מכרז על פי הפטורים שניתנו בעבר יישארו בתפקידם. אולם, מכאן ולהבא איושן של המשרות שסעיף 25(א) לחוק הרשות חל עליהן יהא באמצעות מכרז, וזאת עד שייקבעו פטורים חדשים בהתאם לסעיף 21 לחוק המינויים. יש לשמר את העיקרון הקיים בהרכבן של כל ועדות הבוחנים בשירות המדינה, מבלי להעניק רוב מובטח לאף אחד מהגורמים המיוצגים בהן.
(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד רענן הר זהב ויחיאל שמיר לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 15.9.05).
ע.א. 7168/03 - שלמה חבר ואח' נגד עו"ד צוריאל לביא בתוקף תפקידו כנאמן של נגה... בע"מ (בהקפאת הליכים) ואח'
* ע.א. 7168/03 - דחיית בקשה למימוש ערבויות בנקאיות אוטונומיות כאשר אין התאמה בין המוטב לפי הערבות לבין התובע את מימוש הערבות. *שחרור בנק מחובת תשלום לפי ערבות בנקאית כאשר הבנק הוטעה ע"י מבקש הערבות באשר למטרת הערבות, ובאשר לזהות המוטב, וידיעת המוטב על ההט(מחוזי ת"א - בש"א 17225/02 - הערעור נדחה).
א. המערערים, שלמה חבר תושב מקסיקו (להלן - חבר), וחברה זרה בבעלותו (להלן - ג'י.אי.אל), הלוו לחברות שונות מקבוצת נגה (להלן - נגה) כ-3 מיליון דולר, להקמת מרכז מסחרי בדימונה ומבנים מסחריים בבאר-שבע. להבטחת החזר ההלוואה המציאה נגה למערערים חמש ערבויות בנקאיות אוטונומיות בסכום כולל של 11,500,000 -. חברות מקבוצת נגה הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו הקפאת הליכים נגדן לפי סעיף 350 לחוק החברות, לתקופה של ששים ימים. ביהמ"ש נעתר לבקשה, ומינה את המשיב כנאמן בתקופת ההקפאה. המערערים פנו לבנקים בדרישה לפרעון הערבויות הבנקאיות והנאמן ביקש מביהמ"ש להורות לבנקים להימנע מלפרוע את הערבויות, בטענה כי קיימות אי התאמות מהותיות בין כתבי הערבות לבין הבקשות לפרוע את
הערבויות. כך, בכתבי הערבות נרשם המוטב כחברה בשם "שלמה חבר בע"מ", בעוד שבפועל חברה כזאת אינה קיימת, ומי שטוען לפירעון הערבויות הוא אדם פרטי. מעבר לכך, וזה העיקר, נטען כי הערבויות הוצאו מהבנקים על-ידי נגה במרמה ובטענה כוזבת, לפיה מדובר בערבויות ביצוע של הפרוייקטים נשוא עיסקת היסוד, בעוד שבפועל היה מדובר בערבויות פיננסיות להבטיח את החזר ההלוואה. ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על עיכוב ביצוע הערבויות. הערעור נדחה.
ב. שניים הם העקרונות עליהם מושתתת ערבות בנקאית אוטונומית: "עיקרון העצמאות", אשר נועד להגן על מוטב הערבות, ו"עיקרון ההתאמה", שייעודו להגן, ככלל, על מזמין הערבות. תחילה היה מקובל כי עיקרון ההתאמה "מחייב קיומם הדווקני של תנאי הערבות האוטונומית, כתנאי מוקדם למימושה". ברבות השנים התפתחה גישה לפיה ההתאמה הנדרשת הנה "התאמה מהותית". מכל מקום, בענייננו, אין גם התאמה מהותית בין כתב הערבות ובין הפרטים שנמסרו לבנקים לצורך מימוש הערבות. מדובר באי התאמה מהותית, שדי בה כדי למנוע את חילוטן של הערבויות.
ג. טעם נוסף העומד בבסיס פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, נעוץ בזכותם של הבנקים לבטל את הערבויות בשל טעות. טענתם המרכזית של המערערים הנה שאין להחיל את דיני החוזים על ערבויות בנקאיות אוטונומיות. אין לקבל טענה זו. היחסים הנוצרים בין הבנק לבין המוטב בערבות הבנקאית, הנם יחסים בעלי אופי חוזי, וחלים עליהם דיני החוזים. עקרון העצמאות של הערבויות אין בו כדי למנוע העלאת טענות הנוגעות לחוזה שבין הבנק לבין המוטב. עולה על כן השאלה האם קמה עילת ביטול של הערבויות הבנקאיות מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים. נוסחי כתבי הערבות, מלמדים בבירור שהבנקים טעו באשר לזהות המוטבים, וביהמ"ש קמא קבע כי טעות זו הנה יסודית, שכן אילו הבנקים היו יודעים כי המוטבים הנם תושב חוץ או חברה זרה, הם היו נמנעים מלהוציא את הערבויות. הבנקים טעו גם בכל הנוגע למטרת הערבויות, בסברן שמדובר בערבות ביצוע, ולא בערבות פיננסית.
ד. עילת הביטול מחייבת להוכיח שהצד השני ידע או היה עליו לדעת על הטעות ועל יסודיותה. כדי להקים עילת ביטול חוזה לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים, ידיעתו של הצד השני, במקרה שלפנינו חבר, צריך שתשתרע, לא רק על עצם הטעות, אלא גם על כך, שמבחינתו של הצד האחר, מדובר בטעות יסודית. בעניין זה, עולה מהחלטת ביהמ"ש המחוזי, כי לגבי מיהותם של המוטבים, חבר היה מודע, או צריך היה להיות מודע לכך שמבחינת הבנקים מדובר בטעות יסודית. לא כך לגבי הטעות בעניין טיבה של הערבות, כערבות ביצוע או ערבות פיננסית. מכאן, שלפחות לגבי טעותם של הבנקים בעניין מיהותם של מוטבי הערבות, התקיימו כל דרישותיו של סעיף 14(א) לחוק החוזים.
ה. המערערים טוענים, שגם לבנקים אחריות לטעות שנפלה בכתבי הערבות, וכי הם התרשלו בכך שלא ביצעו את הבדיקות הפשוטות הנדרשות בעת הוצאת כתבי הערבות. ככל שמדובר במיהות המוטבים (שרק לגביהם נקבע שחבר ידע או היה צריך לדעת, הן על הטעות והן על יסודיותה), אין לומר שהבנקים התרשלו. משקיבלו הבנקים בקשה מ"נגה" להוציא ערבות לטובתה של שלמה חבר בע"מ מתל אביב, אין כל סיבה בשלה היה על הבנקים לחשוד כי המוטב אינו שלמה חבר בע"מ, ולוודא עניין זה. מכל מקום, אף אם הבנקים התרשלו בהוצאת הערבויות, אין בהתרשלות הצד הטועה כדי לשלול את זכותו לביטול החוזה לפי סעיפים 14(א) ו 15 לחוק החוזים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד שלמה כרוב למערערים, עוה"ד ארז דר-לולו, מרים זפט, אורי גאון, שרון לובצקי, ענת לנדור ויואב לוינסון למשיבים. 26.9.05).
בש"פ 8660/05 - עטיה אבו גאנם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בהשתוללות על הכבישים ועבירות נהיגה חמורות ותנאי שחרור בערובה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, צעיר כבן 20, הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע כי ביצע עקיפה מסוכנת עת נהג ברכבו בעיר באר שבע, וכאשר מתנדב משטרה הורה לו לעצור, החל להימלט תוך שהוא נוסע בצורה מהירה ופרועה, חלף פעמיים באור אדום, נסע בניגוד לכיוון התנועה ועקף כלי רכב בצורה מסוכנת. לבסוף התנגש העורר ברכב אחר ובעקבות התאונה כמעט שהתהפך, אך הוא המשיך בנסיעתו ונמלט. כשעה לאחר האירועים הגיע העורר למשטרה והגיש תלונה כוזבת בדבר גניבת הרכב. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. העורר הסכים כי קיימות ראיות לכאורה וכי קיימת עילה למעצרו, אך ביקש כי יוגש תסקיר מבחן אשר יגבש חלופה למעצר. לאחר קבלת התסקיר דחה ביהמ"ש את המלצת שירות המבחן לחלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר טען לחולשה מסויימת הקיימת בראיות. אולם, בדונו בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים אין ביהמ"ש נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות, אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות. אין זה המצב בענייננו. לגופו של עניין - אכן מדובר בצעיר, שעברו הפלילי אינו משמעותי. יחד עם זאת, מדובר בנהיגה פרועה שיצרה סיכון ממשי לחיי הנהגים ולחיי העוברים והשבים בנתיב התחבורה. התנהגות מסוכנת זו הפכה תופעה נפוצה בקרב צעירים בדרום הארץ. על כן, אין לקבל חלופת המעצר המוצעת בתל שבע בהיותה מצויה בזירה הפוטנציאלית להישנות מעשים מעין אלה. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות אישור של חלופת מעצר במרכז הארץ או בצפונה אם תוצע, ובלבד שתימצא ראויה על ידי בימ"ש קמא.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד עידו פורת לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 26.9.05).
רע"פ 5343/05 - מכלוף רווח נגד מדינת ישראל
*פסילת משתמש בסמים מנהיגה היא לא רק מניעתית אלא גם עונשית (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בהחזקת סם לצריכה עצמית, וגזר עליו מאסר על תנאי לתקופה של שישה חודשים; קנס של 1,000 ש"ח; ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה חודשים. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי נגד עונש הפסילה. הוא טען, כי תכלית הפסילה מנהיגה היא למנוע מאדם המשתמש בסמים לנהוג ברכב, ובכך לסכן את שלום הציבור - ובעניינו, כך טען, קבע בימ"ש השלום שאין חשש שהוא עודו משתמש בסם. ביהמ"ש המחוזי הקל בעונש הפסילה אך לא ביטל אותו. על פסק הדין הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בה טען שוב כי תכלית סעיף 37א היא מניעתית וכאשר אין חשש שהנידון משתמש בסמים, אל לו לביהמ"ש לפסול את רישיונו. הבקשה נדחתה.
ראשית, בימ"ש השלום לא קבע כי המבקש הפסיק להשתמש בסמים. שנית, אין לומר כי מטרת עונש הפסילה מצומצמת רק להיבט המניעתי. עונש הפסילה, בדומה ליתר דרכי הענישה, בא להשיג מספר מטרות, ביניהן גמול, הרתעה, שיקום ומניעה. גם בהנחה כי השיקול המניעתי בא לידי ביטוי בולט בשיקולי ביהמ"ש בבואו להטיל עונש זה, אין משמעות הדבר כי השיקול המניעתי הוא השיקול היחיד וההכרחי ששוקל ביהמ"ש, או אפילו השיקול הדומיננטי.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אריה פטר למשיבה. 27.9.05).
ע.פ. 8573/05 - איגור בליק ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, שנומקה בהתבטאויות ביהמ"ש והטלת הוצאות עקב גרימת בזבוז זמנו של ביהמ"ש (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הואשמו בעבירות שונות ושמיעת ההוכחות נקבעה ליום 5.9.2005. ביום 28.8.2005 קיבל על עצמו בא כוחם הנוכחי של המערערים את ייצוגם. בו ביום ביקשו המערערים לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, עקב הזמן הקצר בין קבלת הייצוג למועד הדיון שנקבע. בקשתם נדחתה ועם פתיחת הדיון ביקשו המערערים לדחות את החקירה הנגדית של העדים למועד אחר, מכיוון שבשל קוצר הזמן לא הספיקו באי כוחם לקבל את מלוא חומר הראיות ולהתכונן כיאות לחקירה הנגדית. ביהמ"ש קיבל את הבקשה. בהחלטתו צויין כי "[המערערים] מעמידים את ביהמ"ש בפני עובדה מוגמרת וגורמים בכך לבזבוז זמן שיפוטי יקר". על כן חוייב כל אחד מהמערערים בתשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח. לאחר החלטה זו ביקשו המערערים לפסול את ביהמ"ש ובקשתם נדחתה. הערעור נדחה.
החלטת ביהמ"ש לדחות את קיום החקירה הנגדית תוך הטלת הוצאות על המערערים היא החלטה דיונית. החלטות דיוניות אינן מהוות, כשהן לעצמן, עילה לפסילת ביהמ"ש. יש להשיג עליהן לפי סדרי הערעור הרגילים. גם התבטאויות ביהמ"ש בדבר התנהלותם של המערערים אינן מקימות עילה לפסילתו. התבטאויות אלו נאמרו טרם שמיעת ההוכחות, במסגרת החלטת ביהמ"ש לדחות את הדיון. יש להתייחס אליהן בהקשר זה. מטענות המערערים לא עולה כי "המשחק מכור" עבורם, ולא מתקיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים בענייננו.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ניר רוטנברג ושגיב רוטנברג למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 18.9.05).
בש"פ 8807/05 - שלמה פיליפוביץ נגד מדינת ישראל
*מתן אישור יציאה לחו"ל של משוחרר בערבות בעבירות מרמה (הערר נתקבל בחלקו).
העורר עומד לדין יחד עם אחר בעבירות מרמה רבות וחמורות. כן מיוחסות לו עבירות של שיבוש הליכי משפט. בהסכמת המשיבה, שוחרר העורר בתנאים שכללו "מעצר בית" מלא בבית חברתו לחיים, וכן ערבויות כספיות שונות. בהמשך הורה ביהמ"ש על הקלה בתנאי השחרור ואיפשר לו לצאת במהלך היום לעבודה וכן לסידורים נוספים באזור מגוריו. עתה הגיש העורר בקשה להקלה נוספת בתנאי שחרורו, ובין היתר ביקש כי תתאפשר לו יציאה לארצות הברית לצורך השתתפות ב"שני כנסי מכירות" של פסלים ועבודות אומנות שאותם הוא יוצר. המשיבה עתרה לעיון חוזר ולהחמרה בתנאי השחרור, בשל חשדות שעלו נגד העורר כי ביצע במהלך אוגוסט 2004 עבירת מרמה נוספת, וכן בשל כך שהפר את תנאי השחרור. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הבקשות. הערר נתקבל בחלקו.
בערר צמצם העורר את עתירתו לכך שתינתן לו אפשרות לצאת לארצות הברית. לטענת העורר, מדובר בשתי הזדמנויות נדירות שניתנו לו כפסל לזכות בהכרה ולקדם את מכירת פסליו בקהילה היהודית בארצות הברית. העורר מציין כי הוא מגדל חמישה ילדים, רובם קטינים, ארבעה מנישואין קודמים אותם הוא מגדל בעצמו ופעוטה בת שלוש שנולדה לו מקשריו עם בת זוגו הנוכחית. לדבריו אין כל חשש כי לא ישוב ארצה, שכן ילדיו נמצאים כאן. העורר הוסיף וציין כי הוא מתעתד לשוב לארץ עד ערב ראש השנה, דהיינו לא יאוחר מיום 3.10.2005, וכי הוא נכון להפקיד ערבויות מתאימות שיבטיחו את שובו. האיזון הראוי בין השיקולים הצריכים לעניין מחייב כי תינתן לעורר האפשרות לצאת את הארץ, ובלבד שיפקיד ערובה כספית הולמת וערובת צד ג' נוספת, להבטחת שובו ארצה עד יום 3.10.2005.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד מוטי אדטו לעורר, עו"ד ירון מינטקביץ למשיבה. 20.9.05).