תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 18

ע.א. 10064/02 - מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד רים אבו חנא ואח'

*שיעור הפיצויים לקטין, מכל מגזר שהוא ומכל איזור מגורים בפריט של הפסד השתכרות, יש לבסס, ככלל, על שיעור השכר הממוצע במשק(מחוזי חיפה - ת.א. 621/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל).

א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים בהיותה תינוקת בת חמישה חודשים. בית המשפט המחוזי העמיד את נכותה הרפואית המשוקללת על %44 לצמיתות. בראש הנזק של הפסד כושר השתכרות פסק בית המשפט למשיבה סכום גלובלי, בציינו כי אין להגזים בהפחתת הפיצוי המגיע לתובעת בגין היותה בת כפר ריינה, או מחמת שרבות מנשות הכפר אינן משתכרות מחוץ לעבודות הבית. בכל זאת, כך פסק, מאחר ואין כמעט כל נתון שעל פיו ניתן להעריך את סיכויי ההשתכרות של התובעת, עדיף לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובלי. את הפיצוי הגלובלי העמיד ביהמ"ש על סך של 500,000 ש"ח. המערערות מלינות על גובה הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות. לטענתן, הסכום שנפסק משקף, בפועל, אף כי לא במפורש, חישוב אקטוארי על יסוד השכר הממוצע במשק. המשיבה סבורה כי סכום הפיצוי נמוך משיעור המבוסס על השכר הממוצע במשק. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. ניזוק שנפגע בתאונה בעודו קטין, או קודם שהחל את דרכו בשוק העבודה, זכאי לפיצוי בגין הגריעה הצפויה בעתיד מיכולת ההשתכרות שלו. בהיעדר ראיה מספקת אחרת, ראוי להניח במידת ההסתברות, כי הקטין היה משתכר בגובה השכר הממוצע במשק. אין לדון את הקטין לגורל מסויים אך בשל הסביבה בה גדל, השכלתם ופרנסתם של הוריו, מינו, או המוצא הגזעי או האתני אליו הוא משתייך. ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסויים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). עובדת היותה תינוקת ולא תינוק, שייכותה למגזר הערבי, העובדה שבמשפחתה נוטות הנשים שלא לעבוד לאחר נישואיהן, כמו גם הולדתה באיזור מגורים המאופיין בממוצע השתכרות נמוך - אינם רלוונטיים לעניין זה. על-כן, יש לתקן את בסיס החישוב ולזכות את התובעת בפיצוי המבוסס על השכר הממוצע במשק.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שגיא בצלאל למערערות, עו"ד מטאנס שאער למשיבים. 27.9.05).

בג"צ 7957/04 - זהראן יונס מראעבה ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'

*התערבות בג"צ בתוואי גדר ההפרדה בשל פגיעה בתושבי כפרים ערביים שאינה מידתית(העתירה נתקבלה).

א. בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. מרבית פיגועי הטרור הופנו כלפי אזרחים. על רקע זה התגבש הרעיון להקים גדר הפרדה באזור יהודה והשומרון. הגדר מוקמת בחלקה על קרקע פרטית. במצב דברים זה מתקיים הליך מינהלי של הוצאת צו תפיסה ותשלום פיצויים בגין השימוש במקרקעין. כל השטחים שהוכנסו לצד ה"ישראלי" (המערבי) של הגדר, היינו המרחב המצוי בין הגדר לבין הקו הירוק (להלן: מרחב התפר) - הוכרזו כשטח צבאי סגור. (להלן: ההכרזה). שטח מרחב התפר באזור שלב א' הוא כ-87 קמ"ר, ומתגוררים בו כ-5,600 פלסטינים וכ-21,000 תושבים ישראלים. מובלעת אלפי מנשה, ישוב ישראלי באזור השומרון, במרחק של כארבעה קילומטרים מהקו הירוק, נשוא העתירה שלפנינו - מהווה חלק משלב א' של הגדר. העותרים טוענים כי גדר ההפרדה אינה חוקית, ויש לפרקה. טענה זו סומכת עצמה על חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי בהאג. כן טוענים העותרים כי הגדר אינה מידתית ומפלה. המשיבים מבקשים לדחות את העתירה בשל מספר טענות סף. לגוף העניין טוענים המשיבים כי המפקד הצבאי מוסמך להקים גדר הפרדה. העתירה נתקבלה.
ב. אזורי יהודה והשומרון מוחזקים על ידי מדינת ישראל בתפיסה לוחמתית. זרועה הארוכה של המדינה באזור הוא המפקד הצבאי. כוחו בא לו מהמשפט הבינלאומי הפומבי הנוגע לתפיסה לוחמתית. על פי דיני התפיסה הלוחמתית, אין המפקד הצבאי מוסמך להורות על הקמת גדר ההפרדה אם הטעם המונח ביסוד הקמת הגדר הוא טעם מדיני, שעניינו "סיפוח" שטחים מהאזור למדינת ישראל וקביעת גבולה המדיני של ישראל. הוא מוסמך להורות על הקמת הגדר אם הטעם להקמתה הוא ביטחוני וצבאי.
ג. מהם השיקולים שעל המפקד הצבאי לשקול בקובעו את תוואי הגדר- השיקול הראשון בו מכיר המשפט הבינלאומי הוא השיקול הביטחוני-צבאי. השיקול השני עניינו, במסגרת העתירה שלפנינו, טובתה של האוכלוסיה הערבית המקומית. שיקולים אלה - מתנגשים זה בזה, ויש לאזן בין השיקולים המתנגשים. אחד מעקרונות היסוד המאזנים בין המטרה הראויה לבין האמצעי להגשמתה הוא העקרון של מידתיות. האם הפגיעה בתושבים של כפרי המובלעת היא מידתית- השאלה היא, מדוע אין להשיג את המטרות הביטחוניות המונחות ביסוד גדר ההפרדה על ידי שינוי בתוואי הגדר, באופן שהתוואי החדש יקיף את אלפי מנשה, אך ישאיר את חמשת הכפרים הערביים של המובלעת מחוץ לגדר. נראה כי לא הושקע המאמץ הנדרש ולא נבחן לפרטיו תוואי חילופי, שיוכל להבטיח את הביטחון ושפגיעתו בתושבי הכפרים קטנה יותר. אשר על כן, על המשיבים לשקול מחדש, את החלופות השונות של תוואי גדר ההפרדה באלפי מנשה, תוך שעליהם לבחון חלופות ביטחוניות הפוגעות פחות בחיי התושבים של כפרי המובלעת.
ד. במסגרת העתירה דחה בג"צ את חוות הדעת המייעצת של ביה"ד הבינלאומי בהאג.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, גובראן, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מיכאל ספרד לעותרים, עוה"ד ענר הלמן ואבי ליכט למשיבים, עו"ד ברוך חייקין למועצה המקומית אלפי מנשה. 15.9.05).

בש"פ 2130/05 + 2043/05 - מדינת ישראל נגד גד זאבי ואח'

*חומר ראיות המוגדר "חומר חקירה" לצורך הצגתו בפני הנאשם וחומר ש"נאסף ונרשם" שאינו בגדר "חומר חקירה" אך יש להביא את דבר קיומו לידיעת הנאשם(מחוזי ב"ש - החלטות בבקשות שונות - ערר וערר נגדי - העררים נתקבלו בחלקם).
א. נגד המשיבים הוגש כתב אישום, על פיו, בתחילת אוקטובר 1999, קשרו קשר שלפיו משיבים 1 ו-2 ירכשו במשותף כ-%20 ממניות בזק. כיוון שצפו כי משיב 2, מיכאל צ'רנוי, לא יזכה בהיתר לרכישת מניות "בזק", וכי הבנקים לא יאשרו לו הלוואה למימון רכישת המניות, סיכמו כי יסתירו מהרשויות את חלקו ברכישת המניות. בעניינם של חלק מהמשיבים בוצעו האזנות סתר. בחלקן נערכו עקב חשדות שונים לפני שעיסקת "בזק" באה לעולם. לחשדות אלה אין קשר לנושא כתב האישום. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום בוצעו האזנות סתר למשיבים 1, 2 ו-3. האזנות אלה בוצעו לאורך תקופה ארוכה והניבו כ-27,000 שיחות טלפוניות וכ-600 "האזנות נפח". המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לפתוח בפניהם את מלוא החומר שהוקלט בהאזנות הסתר. בית המשפט דחה את הבקשה ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה לתקופת האישום. באשר לחומר האזנת הסתר מתקופת האישום, חילק ביהמ"ש את החומר לסוגים שונים שבחלקם יועברו לנאשמים ובחלקם לא יועברו. המדינה ערערה על ההחלטה כי חומר שנאסף ומצוי בתיק חקירה הוא בגדר "חומר חקירה" גם אם אין בו רלבנטיות כלשהי לענין. העוררים משיגים על ההחלטה שלא להעמיד את כל חומר האזנות הסתר לעיונם ככל שהוא מתייחס לתקופת האישום. העררים נתקבלו בחלקם.
ב. סעיף 74 לחסד"פ מדבר בשתי קטיגוריות של חומר הנוגע לאישום: האחת - חומר המוגדר כ"חומר חקירה"; והשניה - חומר הנכנס לגדרה של "רשימת כל החומר שנאסף
או שנרשם בידי הרשות החוקרת". "חומר חקירה" הוא חומר המצוי בגרעין הקשה של תשתית ראיות התביעה, ונכללו בגדרו גם ראיות השייכות "לפריפריה" של האישום. אין לכלול בגדרו ראיות שהרלבנטיות שלהן לאישום הפלילי רחוקה ושולית. לא כל חומר המצוי פיסית בידי התביעה עונה להגדרת "חומר חקירה" הנוגע לאישום, או לפריפריה של האישום, ומקום שמדובר בחומר הנוגע בצנעת הפרט, ינתן משקל לערך ההגנה על הפרטיות, ובלבד שלא יהא בו כדי לגבור על זכות הנאשם למשפט הוגן.
ג. אשר ל"רשימת כל חומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת" - כדי שחומר יהווה חומר ש"נאסף ונרשם" עליו להיות קשור ונוגע לאישום בדרך זו או אחרת, גם אם אינו רלבנטי באופן שיש בו כדי להופכו ל"חומר חקירה". חומר שהמשטרה "נתקלה" בו באקראי אגב ביצוע החקירה והוא אינו נוגע לאישום כלל ועיקר לא ייחשב "חומר שנאסף או נרשם", כאמור, ויש להתעלם ממנו לחלוטין. חומר "שנאסף ונרשם" ויש לו נגיעה לאישום אם כי אינו בגדר "חומר חקירה", יש להביא את דבר קיומו לידיעת הנאשם, לא בדרך הצגתו, גופו, לעיון הנאשם, אלא בדרך של הצגת רשימה המפרטת את פרטי החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת.
ד. הגישה להאזנות הסתר מחייבת הקפדה יתירה, כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכויות אחרים. בנסיבות שלפנינו, לחלק מחומר אין כלל קשר לנושא החקירה והאישום, ולנאשם אין כל זכות עיון לגביהן; כ-2000 שיחות שנמצאה בהן זיקה כלשהי לנושא החקירה והאישום שתוקצרו בידי הרשות החוקרת, נבדקו ע"י הפרקליטות, ופרט לכ-180 שיחות, המהוות "חומר חקירה" שנמסר לסניגוריה לא נמצא בשיחות חומר רלבנטי לאישומים. את כלל השיחות האלה יש לראות כ"חומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת", ועל התביעה להעביר לנאשמים רשימה של השיחות המתוקצרות ולא את תקצירי השיחות עצמם. משהתביעה הודיעה כי בדקה, היא, עצמה, את כל השיחות שתוקצרו כאמור, נעשתה בקרה מניחה את הדעת, בכפוף להודעת הפרקליטות כי תבצע בדיקה חוזרת של כל השיחות שנקלטו בתקופת ההאזנה הנוגעת לאישום.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אפרת ברזילי, תמר גרוסמן, מיכל סיבל-דראל ומיכל כהן לעוררת, עוה"ד דן שינמן, נוית נגב, אשר זליגר, יעקב ווינרוט, ז'ק חן, ירון פירדי, ירון קוסטליץ ויואב סגל למשיבים. 15.9.05).

ע.פ. 6158/03 + 6157/03 - אסף הוך ואלעד קשאני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של רצח תוך דחיית טענה של הגנה עצמית. זיכוי מהרשעה בעבירה של רצח "כ"מבצע בצוותא" והרשעה בעבירה של הריגה ומידת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1177/01 - הערעור של אסף נדחה ושל אלעד נתקבל בחלקו).

א. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערערים, (להלן: "אסף" ו-"אלעד"), ברצח בכוונה תחילה של קובי לנקרי, (להלן: קובי). כמו כן הורשעו בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות, לאחר שנמצא כי הגיעו לזירת הרצח ברכב שנגנב מבעליו. בעקבות ההרשעה, גזר בית משפט קמא לאסף מאסר עולם, בעוד שעל אלעד, שהיה קטין בעת ביצוען של העבירות, הושת מאסר למשך 17 שנים. ערעורו של אסף נדחה וערעורו של אלעד נתקבל בחלקו.
ב. מסכת האירועים החלה שלושה ימים לפני הרצח, כאשר אלעד פנה לקובי וביקשו שיסייע לו לרכוש סם בו התכוון לסחור. קובי הפגיש את אלעד עם סוחר סמים, ואלעד רכש ממנו סמים, אולם עוד באותו יום גילה אלעד כי החומר שנמכר לו לא היה כלל סם. אלעד דרש מקובי להשיב לו את כספו, ומשנענה בסירוב, פנה לאסף וביקש את עזרתו. השניים הציבו לקובי מועד סופי להשבת הכסף. בסמוך ל"שעת האפס" הגיעו אסף ואלעד לביתו של קובי ברכב, נהוג בידי אסף. במהלך תגרה שפרצה בין אסף לקובי, דקר אסף את קובי מספר דקירות וגרם למותו. בית משפט קמא קבע כי באסף
התקיימו כל יסודותיה של עבירת הרצח, ודחה את טענתו לפיה מעשיו היוו "הגנה עצמית". באשר לאלעד - הדיון התמקד בשאלה אם ניתן לראות בו "מבצע-בצוותא" של עבירת הרצח. על שאלה זו השיב ביהמ"ש בחיוב. בא כוחו של אסף, טען כי יסוד ה"כוונה תחילה" לא הוכח בעניין שולחו, וכי מעשיו היו תוצאה של הגנה עצמית. בא כוחו של אלעד טען כי לאור הממצאים לפיהם אלעד לא אחז בסכי ואף עמד במרחק מטרים ספורים מקובי ואסף, נשמט הבסיס מתחת להרשעתו.
ג. גם אם היתה מתקבלת טענתו של אסף לפיה קובי הקדים ותקף אותו כשהוא אוחז בסכין, ספק אם היה בה כדי לאפשר לו לחסות בצילה של טענת "הגנה עצמית". באשר לטענה כי אסף לא התכוון לגרום למותו של קובי, וכי לא היה מקום להפעיל בעניינו את החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו - משהוכח כי אסף כיוון את הלהב בו אחז לעבר קובי ודקרו מספר פעמים, בין היתר בחזהו, קמה מניה וביה ההנחה לפיה הוא ביקש להביא לתוצאה הטבעית הצומחת ממעשה כזה - לגרום למותו של הקרבן. על כן יש לדחות את ערעורו של אסף.
ד. באשר לערעורו של אלעד - סניגורו התבסס על מה שהוגדר כחלקו הפסיבי של אלעד בנסיבות בהן לא ניתן לייחס לו ביצוע בצוותא של הרצח. דינה של טענה זו להידחות. ביצוע פיסי של יסוד מיסודות העבירה וכך גם נוכחות בזירת העבירה, אינם תנאים הכרחיים לביצוע בצוותא. מעורבותו של נאשם בתכנונו של הפשע, היוזמה לביצועו, גיוסם של יתר המבצעים וכד', עשויים לטמון בחובם תרומה כה רבה לביצוע, עד כי יהיה די בהם לשם סיווגו של הנאשם כמבצע-בצוותא של העבירה. אולם, התביעה נדרשת להוכיח כי הנאשמים פעלו במטרה לבצע בצוותא חדא, את העבירה המסויימת המיוחסת לכל אחד מהם. אלעד לא נשא עמו סכין, והשאלה היא אם ידע ששותפו הולך לקראת האירוע האלים כשהוא מצוייד בסכין. אין לשלול את האפשרות שכוונתו של אסף להשתמש בסכין לא היתה ידועה לאלעד, וממילא גם לא היוותה חלק מאופייה של האלימות שתכננו השניים להפעיל כנגד המנוח. מכאן שהגדרתו של אלעד כ"מבצע-בצוותא" של עבירת הרצח, היא הגדרה שאינה יכולה לעמוד.
ה. מאידך, אין לשלול את אחריותו של אלעד למותו של קובי, מכח דיני הקשר. האירועים שקדמו למותו של קובי יש בהם כדי להקנות לו מעמד של "מבצע בצוותא" לקשר לפגוע בקרבן, אם כי לא לדקור אותו מתוך כוונה להמיתו. מכאן המסקנה שבעבירת הרצח אותה ביצע אסף יש לראות סטייה מהתכנון המקורי, ועל כן היא בבחינת "עבירה שונה", כלשונו של סעיף 34א לחוק. בנסיבות המקרה היה יכול אדם מן היישוב לצפות תרחיש זה, כך שאלעד חב בפלילים לעניין מותו של קובי, מכוח הוראתו של סעיף 34א לחוק העונשין. לכך יש להוסיף, כי מאחר והרשעתו של אסף מבוססת על הקביעה כי התקיימה אצלו כוונה להמית את קובי, יש לייחס לאלעד אחריות על דרך של אדישות בלבד, ומכאן שתחת הרשעתו בעבירה של רצח בכוונה תחילה, תבוא הרשעה בעבירת הריגה, ודינו ייגזר ל-12 שנות מאסר.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבו נסאר מארון לאסף, עוה"ד ששי גז ומירב עמר לאלעד, עוה"ד מיכאל קרשן ושלווה לוין למשיבה. 28.9.05).

בג"צ 3315/04 - טל שיטרית נגד בית המשפט המחוזי בירושלים ואח'

עבירה תואמת" לעניין העונש המירבי של מי שהורשע במדינת חוץ ונגזר דינו והועבר לישראל לריצוי העונש. הגדרת "עיסקה אחרת בסמים"(העתירה נדחתה).

א. ביום 17.4.02 הרשיע בית-משפט בפלורידה, ארצות-הברית, את טל שטרית, (להלן: העותר) ואת מיכאל שלוש בעבירה של קשירת קשר להחזקת סמים מסוג אקסטזי בכוונה להפיצם ושל החזקת סמים בכוונה להפיצם, וגזר על העותר מאסר לתקופה של 121
חודשים ועל שלוש מאסר לתקופה של 87 חודשים. ההרשעה התייחסה לכך שהשניים סיפקו לסוכן סמוי של מחלק הסמים האמריקאי, על-פי הזמנה שסוכמה מראש ביניהם, כמות של 50,000 כדורי אקסטזי. בהסדר טיעון הודו העותר וש-לו-ש במעשים שיוחסו להם והורשעו בעבירה של קשירת קשר בלבד. בהיותם אזרחי ישראל ביקשו השניים לרצות את עונשם בישראל ובקשתם נענתה. היועהמ"ש לממשלה פנה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בבקשה להורות שהשניים ישאו ביתרתה של כל תקופת המאסר שנגזרה עליהם בארה"ב, ואילו העותרים ביקשו כי ביהמ"ש יורה על קיצור תקופת המאסר שלא תעלה על העונש המרבי שנקבע בישראל לעבירה "שבשלה-" הוטל העונש (עבירה "תואמת"). לטענתם, הרשעתם היתה - בהתאמה לחוק בישראל - בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, שהעונש המרבי עליה הוא שבע שנות מאסר. בהחלטתו קבע בית-המשפט כי העבירה התואמת היא העבירה של "עיסקה אחרת" כהוראת סעיף 13 לפקודת הסמים, עבירה שהעונש המרבי עליה הוא 20 שנות מאסר, והחליט שלא לקצר את העונש. העתירה נדחתה.
ב. החוק לנשיאת עונש מאסר קובע, בסעיף 10(א), כי האסיר ישא בישראל את עונש המאסר (או את יתרת עונש המאסר) שהוטל עליו במדינה האחרת, ולביהמ"ש בישראל שיקול דעת לקצר את תקופת המאסר, במקרה שמתגלה בו פער בין העונש שנגזר לבין העונש המרבי שניתן לגזור בישראל על מי שהורשע בדינו בעבירה התואמת. מהי אותה "עבירה שבשלה הוטל העונש" כהוראת סעיף 10(א1) לחוק- המיבחן לזיהוי העבירה חייב שיהיה מיבחן ענייני-מהותי ולא מיבחן לשוני-צורני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר כאן ב"עיסקה אחרת" בסם ואילו העותר טוען לעבירת הקשר. העותר הורשע בארה"ב בעבירה של קשירת קשר שעניינה סמים. ניתן לומר, כי לעניינו של משפט ישראל עבר העותר עבירה של ניסיון לקשור קשר לעיסקת סמים; והואיל וקשר פלילי לעיסקת סמים הוא "עיסקה אחרת" כהוראת סעיף 13 לפקודת הסמים, מסקנה נדרשת היא כי נעשה ניסיון לעשות "עיסקה אחרת" בסמים. בעבירה זו, העונש המירבי הוא 20 שנות מאסר וממילא אין מקום לקצר את תקופת המאסר שנגזרה על העותר. אך גם לו נקבע כי העבירה שבשלה הוטל עונש המאסר היא עבירה שעונשה שבע שנות מאסר - קרוב להניח כי לא היה מקום להשתמש בשיקול הדעת לקצר את העונש שנגזר על העותר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד דוד ליבאי, דפנה ליבאי ואלעד רט לעותרים, עו"ד יוכי גנסין ויובל ששון למשיבים. 15.9.05).

ע.א. 7954/03 - אמדאוס דוולופמנט אינק נגד הבנק למסחר בפירוק ואח'

*הגדרת "עסקים הדדיים" לצורך זכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. *המועד הקובע לקיומם של "עסקים הדדיים" לצורך זכות הקיזוז בפשיטת רגל הוא מועד מתן צו הפירוק(מחוזי ת"א - פש"ר 1398/02 - הערעור נתקבל).
א. המערערת הנה לקוח של המשיב (להלן: הבנק), אשר נכנס להליכי פירוק בעקבות גילוי מעילת ענק בבנק. החל בשנת 993, ניהלה המערערת חשבון ניירות ערך בבנק, בהיקף העולה על 4 מיליון דולר (להלן - תיק ניירות הערך או התיק), שבמסגרתו קיימה פעילות אינטנסיבית. בעקבות בקשה לפירוק הבנק שהוגשה ימים מספר לאחר גילוי המעילה, מונה כונס הנכסים הרשמי כמפרק הזמני של הבנק והוא מינה מנהלים מיוחדים (להלן: המנהלים). בשל הדרך בה נוהל הבנק על-ידי המנהלים, המערערת לא יכולה היתה, לטענתה, להמשיך בפעילותה היומיומית, והבהירה למנהלים כי נזקיה עקב "שיתוק" פעילותה, הולכים וגדלים. על כן ביקשה מהם לשחרר את התיק, לשם העברתו לברוקר אחר. בקשתה נדחתה כל עוד לא תסדיר את חובה לבנק. בסופו של דבר הסכימה המערערת, בלית ברירה, להפקיד בידי המנהלים ערבות בנקאית של 350,000 דולר, ולשלם בנוסף סכום של 152,000 דולר, כדי לשחרר את התיק. המערערת הגישה
תביעת נזיקין נגד הבנק בטענה כי נגרם לה נזק בסכום של למעלה ממליון דולר. לטענת המערערת, היא זכאית לקזז סכום זה מול יתרת החובה הרשומה בחשבונה לפי ספרי הבנק (350,000 דולר ו-152,000 דולר). בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת, בנימוק שהמועד הקובע להיווצרותם של חיובים הדדיים לצורך התגבשותה של זכות הקיזוז הקבועה בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הוא יום מינוי המפרק הזמני, ולא יום מתן צו הפירוק. כיוון שהחוב של הבנק כלפי המערערת, אם היה כזה, נוצר לאחר מועד מינויו של המפרק הזמני, אינו ניתן לקיזוז. הערעור נתקבל.
ב. בהוראת הקיזוז שבסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הציב המחוקק מספר תנאים מוקדמים להפעלת זכות הקיזוז, ובכללם קיומם של "עסקים הדדיים אחרים" בין הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע שאין מדובר ב"עסקים הדדיים", באשר מקור החוב לו טוענת המערערת אינו בעסקים אלא בקריסת הבנק. ברם, המערערת חייבת לבנק חוב שמקורו בפעילותה העסקית בתיק ניירות הערך המוחזק על-ידי הבנק, והבנק חב למערערת כנטען חוב שצמח אף הוא מפעילות, או היעדר פעילות, בתיק ניירות הערך, ואשר בעקבותיו נגרמו לאחרונה נזקים. כך שמדובר ב"עסקים הדדיים".
ג. השאלה שעמדה במוקד החלטתו של בית המשפט המחוזי היתה מהו המועד הקובע לקיומם של עסקים הדדיים לעניין זכות הקיזוז: מועד מינויו של המפרק הזמני, או מועד מתן צו הפירוק. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי בנסיבות בהן חברה קרסה וחדלה לפעול כבר בעת מינוי המפרק הזמני, המועד הקובע לקיומם של החיובים ההדדיים הנו מועד מינוי המפרק הזמני. אולם, בהתאם להלכה שנקבעה בעבר, המועד הקובע הוא מועד צו הפירוק. אשר לעקרון השוויון בין הנושים - זכות הקיזוז אכן פוגעת בעקרון זה, אולם, מדובר בהוראת חוק, ונקודת המוצא של המחוקק הנה כי שיקולי הצדק גוברים על שיקול זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גרוניס, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד ש. קוטלר למערערת, עוה"ד ע. פינס וט. פריש למשיבים. 22.9.05).

רע"א 10629/04 - עמיקם אזולאי נגד קצין התגמולים

*כאשר ועדה רפואית קובעת דרגת נכות, עליה לנמק - ולו בקצרה - את קביעתה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הוכר כנכה צה"ל, בגין חבלה בברכו. ועדה רפואית קבעה ביום 21.12.98, כי דרגת נכותו הינה %10 נכות לצמיתות, בגין מצב אחרי חבלה בברך שמאל עם שינויים ניווניים, והגבלה קלה בתנועה. המבקש ערער לוועדה הרפואית העליונה ולאחר מכן לביהמ"ש המחוזי, ולאחר הליכים שונים, מצאה הוועדה הרפואית, שבדקה מחדש את הממצאים הרפואיים, הגבלה מיזערית בכיפוף בהנעת הברך, והוסיפה נכות לפי פריט של פגיעה המוגדרת כ"הפרעה בצורה קלה בלי ממצא אובייקטיבי". המבקש שב וערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מוקד השאלה בבקשת רשות הערעור הוא האם כדין קבעה הוועדה את נכותו של המבקש על פי הפריט הדן ב"הפרעה קלה בלי ממצא אובייקטיבי", או שמא היה עליה לקבוע נכות על פי הפריט המתייחס ל"הפרעה קלה עם ממצא אובייקטיבי". אין זו, בדרך כלל, סוגיה שבמשפט אשר בגינה נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. עם זאת, כאשר ועדה רפואית קובעת דרגת נכות המתבססת על "היעדר ממצא אובייקטיבי", עליה לנמק - ולו בקצרה - את הטעם שבגללו קבעה שנעדר ממצא אובייקטיבי בין ממצאיה. החלטת הוועדה צריכה לשקף את המודעות לאפשרויות השונות ואת הליך הבחירה ביניהן. אי קיום חובת הנמקה כאמור, מעלה שאלה בעלת גוון משפטי, המכשירה הבאתו של
הענין בפני ערכאה נוספת. תיקונו של ענין זה הוא בדרך החזרת הסוגייה לוועדה על מנת שתיתן החלטה חדשה מנומקת לאחר שתשמע את טענות הצדדים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שרון מאירי למבקש, עו"ד תמיר אפורי למשיב. 27.9.05).

בש"פ 8008/05 - איימן אבו בלאל נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה חמורות והשתוללות בכבישים, בהתחשב בנסיבות אישיות של הנאשם(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של נהיגה ללא רישיון, הפרעה לשוטר וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. על פי כתב האישום נהג העורר, אשר מעולם לא החזיק ברישיון נהיגה, כשעמו ברכב יושבים גם אחיו ומשפחתו. שוטרים הורו לעורר לעצור, אך הוא ביצע פניית פרסה ונסע במהירות לכיוון ההפוך. כשהגיע לצומת הסמוך פנה בפראות, ואך בנס נמנעה התנגשות עם רכב אחר. רק לאחר שאירעו שני תקרים בגלגלי רכבו עצר העורר את הרכב, ונמלט יחד עם יתר נוסעי הרכב. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי על אף היעדר הרשעות קודמות וגילו הצעיר, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי התנהגותו של העורר אף מעלה יסוד סביר לחשש כי יימלט מאימת הדין באם ישוחרר. בדיון בערר הוחלט לבקש הגשת תסקיר מעצר של שירות המבחן ולאחר הגשת התסקיר הוחלט לקבל את הערר.
העבירות המיוחסות לעורר חמורות הן. העורר סיכן חיי אדם בנהיגתו הפרועה והפגין זלזול בוטה כלפי השוטרים. מעשים חמורים אלה מקימים עילת מעצר. אף על פי כן, בהתחשב בעברו הנקי של העורר, בגילו הצעיר, בכך שעל פי תסקיר שירות המבחן הפיק העורר לקח ממעצרו ואין נשקפת ממנו כיום מסוכנות של ממש, המסקנה היא כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ערן אביטל לעורר, עו"ד עמית אופק למשיבה. 27.9.05).

בג"צ 8609/05 - איאד ווליד מהלווס נגד התביעה הצבאית ביהודה ואח'

*כאשר נאשם מואשם בעבירות שניתן להעמידו בגינן לדין בשטחי יו"ש, ניתן לשפטו ביו"ש גם בעבירות שנעברו בישראל (העתירה נדחתה).

נגד העותר הוגש כתב אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה, בעבירות של אימונים צבאיים, גרימת מוות בכוונה ונסיון לגרימת מוות בכוונה. האישומים בעניין גרימת מוות ונסיון לגרימת מוות, נוגעים לפיגוע טרור שאירע ביפו. לטענת העותר, המעורבות המיוחסת לו בפיגוע, היא כי הוא, ביחד עם שני שותפים, הסיעו את המפגע, לאזור יפו, שם רצח המפגע אדם אחד ופצע אדם נוסף, והיה על רשויות התביעה להגיש את כתב האישום נגדו בפרשה זו בבית משפט אזרחי בישראל. לדעתו, בית המשפט הצבאי נעדר סמכות לדון בעבירות אלה. העתירה נדחתה.
העבירה של אימונים צבאיים בה מואשם העותר נתונה לסמכותו הייחודית של בית המשפט הצבאי, ואילו לגבי העבירות האחרות נתונה לבית המשפט הצבאי ולבית המשפט האזרחי סמכות מקבילה, בהתאם לסעיף 2 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה, הקובע כי די שמקצתו של מעשה עבירה בוצע בתחומי האזור, על מנת שניתן יהיה לשפוט ולהעניש את מבצע העבירה כאילו נעשה המעשה כולו בתחומי האזור. ההחלטה באיזה בית משפט להעמיד לדין נאשמים, מקום שבוקיימת סמכות מקבילה כאמור, נתונה לשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה ובכללן רשויות התביעה הצבאית. בג"צ אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה המקצועי של התביעה הצבאית להוציא בנסיבות קיצוניות, אשר אינן מתקיימות בענייננו.

(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מנחם בלום לעותר. 22.9.05).

בש"א 7973/05 + 7972/05 - משה דהן ואח' נגד שמעון לפידות ואח'

*איחוד דיון כאשר קיימת חפיפה מסויימת בין ההליכים המשפטיים וקביעת מקום דיון (בקשות לאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה בחלקה).

נגד המבקשים הוגשו בקשות רבות לביצוע שטר. חלקן בלשכות ההוצל"פ וחלקן בבתי משפט השלום. בכולן הוגשו התנגדויות לביצוע שטר. הדיון בחלק מההתנגדויות הועבר לבתי משפט השלום בנתניה, בכפר-סבא, בהרצליה ובתל-אביב. הבקשה היא לאחד את הדיון בכל ההליכים. בבקשה נטען כי כל טענות המבקשים בהתנגדויותיהם לביצוע השטרות הן זהות והעדים הינם זהים, וכולן עוסקות במסכת עובדתית אחת הקשורה להלוואות שנטלו המבקשים מהמשיבים. המשיבים מתנגדים לאיחוד הדיון. נטען כי אין חפיפה מוחלטת בין ההליכים כך שדיון בנפרד בתיקים לא יביא להכרעות סותרות. הבקשה נתקבלה בחלקה.
יש להורות על איחוד הדיון בתובענות, בהתאם לתקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. קיימת חפיפה מסויימת בין ההליכים המשפטיים. ניהול ההליכים במקביל יביא לבזבוז זמן שיפוטי יקר. בנסיבות אלה, אין זה רצוי כי התביעות תידונה בפני ערכאות שונות. יחד עם זאת, דין הבקשה להדחות ככל שהיא נוגעת להליכים המתנהלים בלשכות הוצאה לפועל. על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, וסעיף 78 לחוק בתי המשפט, נתונה סמכות העברת התיקים ואיחודם באופן עקרוני רק לתובענות הנדונות בפני בית משפט. תיקי הוצאה לפועל מועברים על פי האמור בחוק ההוצאה לפועל. על כן בשלב זה לא ניתן להיעתר לבקשה לגבי תיקים אלה. אם וככל שיועברו תיקי ההוצאה לפועל לבית משפט השלום, ניתן יהיה להגיש בקשה מתאימה. באשר למקום הדיון, נוכח העובדה שהמשיבים מתגוררים בנתניה ושם גם נעשו העסקאות נשוא ההליכים, מן הראוי לקיים את הדין המאוחד בבית משפט השלום בנתניה.

(בפני: הנשיא ברק. המבקשים לעצמם, עו"ד הראל לפידות למשיבים. 30.9.05).

רע"א 4735/04 - בנק המזרחי נגד משקי עמק הירדן אגודה...שיתופית בע"מ

*משקם לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי מוסמך לדון בשאלה אם חוק ההסדרים חל על חוב מסויים לבנק (הבקשה נדחתה).

המשיבה עוסקת, בין היתר, במתן אשראי לחבריה, קיבוצים ומושבים בעמק הירדן וברמת הגולן. במסגרת עיסוקיה נטלה הלוואות מהבנק המבקש. ביום 3.4.00 הגישה המשיבה למשקם בקשה להסדר חובה למבקש. בא-כוחו של המבקש טען בפני המשקם, כי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, (להלן: חוק ההסדרים), אינו חל על החוב משום שלא מדובר בחוב כהגדרתו בחוק ההסדרים. המבקש התנגד לכך שהמשקם יהיה זה אשר יקבע באם הוא מוסמך לדון בנושא. המשקם קבע מועד לדיון בשאלת הסמכות, ובטרם נקבע מועד לדיון, הגיש המבקש המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב למתן פסק דין הצהרתי, כי חוק ההסדרים אינו חל על החוב הנדון, וכי המשקם אינו מוסמך לדון בבקשות המשיבה. בית-המשפט המחוזי פסק, כי בהליך שנפתח לפני המשקם הוא מוסמך לדון בשאלת סמכותו, אך הכרעתו תהא נתונה לביקורתו של בית-המשפט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההלכה היא, כי מכוח סעיף 28 לחוק ההסדרים, אין אפשרות להשיג על החלטות ביניים של המשקם ואם בכלל ניתן לעקוף את האמור בסעיף 28 לחוק באמצעות הליכי השגה אחרים, הרי שניתן לבצע זאת רק במקרים נדירים ביותר. יש לדחות את בקשת רשות הערעור גם לגופו של עניין. תכלית חוק ההסדרים ונוסח החוק, מביאים למסקנה לפיה המשקם רשאי לקבוע כי הוא מוסמך לדון בשאלה אם חוק ההסדרים חל על חוב מסויים לבנק, ואילו בית-המשפט הוא שיכריע בסופו של דבר בסוגיה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יפתח עניא למבקש, עו"ד זאב סלילת למשיבה. 22.9.05).

ע.פ. 2949/05 - מדינת ישראל נגד עאדל אבו רמדאן

*החמרה בעונש בעבירה של סחר בסמים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של סחר בסמים, ועבירות נלוות. על פי עובדות כתב האישום יצא המשיב במשאיתו ביום 5.12.03 בדרכו לקבל לחזקתו סמים בצפון הארץ. הוא הגיע למקום בו נטמנו הסמים, שכללו כ-3 ק"ג נטו הרואין וכ-25 ק"ג חשיש, נעצר בידי המשטרה. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לענין הענישה. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינו של המשיב לארבע שנים וחצי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי מקבלת רשיון נהיגה, וחילוט המשאית. המדינה ערערה על קולת העונש, בטענה כי ביהמ"ש חרג באופן ניכר מהענישה המקובלת והראויה בעבירות סמים מן הסוג וההיקף בהם מדובר. עוד נטען, כי יש להטיל על המשיב גם עונש קנס ופסילה בפועל של רשיון נהיגה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב ביצע עבירות סמים חמורות, אלא שגם בסוג זה של עבירות, מצווה ביהמ"ש להעריך, בצד מדיניות הענישה המחמירה הכוללת, את נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם העומד לפניו. במקרה דנא התחשב ביהמ"ש במחלתה הקשה של אשת המשיב, בהודאתו במשפט ובחרטה הכנה שהביע. אכן, יש מקום להתחשב בנסיבות האישיות האמורות, אך ביהמ"ש ייחס לנסיבות אלה משקל רב מדי ביחס להיבטי החומרה שבפרשה, ויש להחמיר בעונש המאסר בפועל שנגזר. מאידך אין לקבל את ערעור המדינה ככל שהוא נוגע להיבטי הקנס ופסילה בפועל של רשיון הנהיגה. ביהמ"ש קמא התחשב בחילוט המשאית בגדר שיקולו לענין הענישה הכספית, ואין עילה להתערב בשיקול זה. אשר לפסילת רשיון הנהיגה - במהלך תקופת המאסר הארוכה שנגזרה על המשיב, ממילא הוא מנוע מכל שימוש ברכב, וחומרתן של העבירות אינו בשימוש ברכב אלא בעיסוק בסמים בכמויות גדולות ביותר. לפיכך במקום ארבע שנים וחצי מאסר בפועל שנגזרו על המשיב, הוא ירצה שש שנים וחצי מאסר בפועל.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד זיו אריאלי למערערת, עו"ד אורי רון למשיב. 22.9.05).

רע"פ 6096/05 - שלמה ונטורה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות זיוף, מרמה וגניבה (הבקשה נדחתה).

המבקש שימש כגזבר בהתנדבות וכמנהל חשבונות בשכר של עמותת סל"ע, בין השנים 1991 - 2002. במסגרת תפקידו, היה אחראי לניהול ענייניה הכספיים של העמותה, החזיק בפנקסי השיקים שלה, והיה מורשה חתימה, בבאר-שבע, יחד עם שני אנשים נוספים, בחשבון הבנק של העמותה, כאשר בכל הוראת תשלום נדרשה חתימתם של שניים מתוך שלושת המורשים לחתימה. לפי כתב האישום, בין השנים 1996 - 2001, גנב המבקש מהעמותה סכום של 932,000 ש"ח, תוך זיוף חתימת מורשה נוסף. בית-משפט השלום התייחס לחומרת העבירות וכן לעובדה שביצוען של עבירות אלו נפרש על-פני חמש שנים, וכי המבקש טרם החזיר לקופת העמותה ולו אגורה אחת. לפיכך, גזר על המבקש מאסר בפועל של שנה וחצי, מאסר על תנאי של שנה וקנס בסך 30,000 ש"ח ופיצוי לעמותה בסך 120,000 ש"ח. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וכאן הועמד העונש על 42 חודשי מאסר, קנס של 40,000 ש"ח ופיצוי לעמותה בסך 200,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הרשות לערעור שני מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. אין זה המקרה דנא. בנוסף, אין נוהגים לתת רשות לערער ב"גלגול שלישי" בנושא של חומרת העונש בלבד. אך דין הבקשה
להידחות גם לעצם העניין, שכן אין העונש חמור מדי. לטענת המבקש נוצרה אצלו ציפיה בעקבות הליך בוועדת השחרורים, כי משך זמן מאסרו יקוצר. אולם, אין די בטיעון זה, שכן בענייננו, לא רק שהמבקש לא שוחרר ממאסרו בפועל, אלא שידע כי המדינה עומדת על מיצוי העונש עימו וכי הערעור על העונש תלוי ועומד.

(בפני: השופט ג'ובראן. 22.9.05).

בג"צ 7760/05 - ברוך אלמקייס - ראש המועצה המקומית ירוחם ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*דרכי דיון והצבעה על תקציב בישיבת מועצת רשות מקומית (העתירה נדחתה).

ביום 28.7.05 נערכה ישיבה של המועצה המקומית ירוחם כשעל סדר יומה תקציב המועצה לשנת 2005. בתום הישיבה העמיד העותר להצבעה שתי הצעות תקציב - הצעה אחת מטעמו והצעה שניה שהוצעה על ידי שני חברי מועצה הנמנים על תומכי העותר. ארבעה מתוך תשעת חברי המועצה הצביעו בעד ההצעה השניה ואילו המשיבים 9-5 - שהם חמשת חברי המועצה האחרים - לא הצביעו בעד אף אחת מן ההצעות. העותר לא שאל בישיבה מי מבקש להצביע נגד ההצעות. העותר דיווח למשרד הפנים על הישיבה שנערכה והודיע כי לשיטתו, אושרה ההצעה השניה כתקציב המועצה לשנת 2005. תשובת משרד הפנים היתה כי תקציב המועצה לא אושר כדין. העותר טוען בעתירתו כי מכוח סעיף 186ג(ב) לצו המועצות המקומיות (א), עומדות בפני המועצה שתי חלופות אפשריות בלבד: אישור הצעת התקציב המקורית שהכין ראש המועצה ללא שינוי כלשהו, או אישור הצעת התקציב תוך הכנסת שינויים בפרטי ההצעה, ואין המועצה רשאית להחליט על התנגדות לתקציב מבלי שהיא מחליטה לאשר הצעת תקציב ולו בשינויים. העתירה נדחתה.
טענת העותר, כי חברי מועצה אינם רשאים להתנגד לתקציב מבלי שהם מציעים תקציב אחר ובו שינויים, אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ואין היא מתיישבת גם עם העקרונות הבסיסיים הנוגעים לעבודת המועצה ואישור התקציבים. גם טענת העותר כי לא נפל פגם בהליך ההצבעה מכיוון שעל פי לשון החוק, משעומדות להצבעה שתי הצעות בלבד, רשאי יושב הראש להעמידן להצבעה זו מול זו, דינה להידחות. סעיף 46(ב) לתוספת השלישית לצו המועצות המקומיות, קובע במפורש כי כאשר יש יותר מהצעה אחת מצביעים עליהן "אחת אחת בעד ונגד". הסעיף אינו בא למעט מזכותם של חברי המועצה להצביע נגד שתי ההצעות גם יחד.

(בפני השופטות: בייניש, ארבל, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד דני אליגון ודובי ליבנה לעותרים, עוה"ד רננה קידר, ורד נעים לוי וגדעון פנר למשיבים. 25.9.05).

בג"צ 6102/04 - שייח' עלי מועדי ו-245 ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית עתירה למתן היתרי יציאה לסוריה ולבנון על הסף מחמת חוסר נקיון כפיים (העתירה נדחתה).

העותרים, 246 אזרחי ישראל, שלדבריהם הם כוהני דת דרוזים, ביקשו היתרי יציאה מן הארץ, כדי להיכנס ללבנון ולסוריה, על מנת לעלות לרגל לקברי נביאים ולאתרים קדושים לעדה הדרוזית בסוריה ובלבנון. בקשת העותרים נדחתה בשל הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בכניסה למדינות אוייב. לטענת העותרים, החלטת הסירוב פוגעת בזכותם החוקתית של בני העדה הדרוזית לצאת מן הארץ, בזכותם לחירות אישית ובזכות היסוד שלהם לחופש דת ולשוויון. המשיבים מציינים, כי לפי הערכת גורמי הביטחון, משלחת רבת משתתפים מישראל, היוצאת לסוריה, עלולה, בסבירות גבוהה, להוות כר נוח לפעילות המודיעין הסורי. אשר ליציאה ללבנון טוענים המשיבים, שבחלקים נרחבים של מדינה זו שולט ארגון החיזבאללה, אשר שם
לו למטרה, בין השאר, לגייס אזרחים ישראלים לשירותיו. במהלך הדיון הוצאו היתרי יציאה לחלק מן העותרים, אולם, המדינה התנתה את יציאתם לסוריה דרך מעבר קונייטרה בחסות הצלב האדום, ולא דרך ירדן. מנגד, הסכימה סוריה להתיר את כניסתם של העותרים לתחומה רק דרך קונייטרה. בינתיים יצאו מאה מבין העותרים לסוריה ללא היתר. בא-כוח העותרים ציין, כי הוא מצמצם את עתירתו לאותם עותרים שלא יצאו לסוריה, אך לא ידע לומר מי מהעותרים הוא בין היוצאים. העתירה נדחתה על הסף.
יש לדחות את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותרים, אף בלא לדון בה לגופה. יציאת חלק מן העותרים לסוריה תוך עשיית דין לעצמם, אינה עולה בקנה אחד עם ההתנהגות המצופה ממי שפונה לבג"צ, ומשהדבר נעשה, היה בכך כדי להכתים את העתירה בחותם כבד של חוסר ניקיון כפיים. בנסיבות אלו, חוסר ניקיון הכפיים דבק בעתירה כולה ואין מנוס מדחייתה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ג'ובראן, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד וליד שנאן וסעיד נפאע לעותרים, עו"ד יוכי גנסין למשיבים. 26.9.05).

בג"צ 3569/05 - פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'

*דחיית עתירה לפסילת פסקי דין של בי"ד רבני איזורי, כאשר ביה"ד האזורי הגיש לתיק הערעור לביה"ד הרבני הגדול תגובה לכתב הערעור (העתירה נדחתה).

העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה), שניהם אזרחי ישראל, היגרו לארה"ב ורכשו את אזרחותה של ארה"ב. בשנת 1991 נישאו בארה"ב כדמו"י, ובמהלך נישואיהם נולדו להם שתי בנות המתגוררות בארה"ב והן אזרחיות ארה"ב. חיי הנישואין לא עלו יפה ומאז דצמבר 2000 מנהלים הצדדים הליכי משפט בניו יורק. מזה כארבע שנים חיים הם בנפרד. בדצמבר 2003 הגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב תביעת גירושין נגד העותר, ובחודש נובמבר 2004, פסק בית הדין לחייב את העותר לגרש את המשיבה לאלתר. העותר הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול וערעורו נדחה. עתירתו של העותר היא להכריז על פסקי-הדין כבטלים. העתירה נדחתה.
העותר טוען כי לאחר שהגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול על פסק-דינו של ביה"ד הרבני האזורי, הגיש ביה"ד הרבני האזורי לתיק הערעור הודעה משלו המוכתרת בכותרת "תגובת ביה"ד לכתב הערעור". לגירסת העותר, היה במעשהו זה של בית הדין האזורי כדי להביא לפסילתו מלדון בעניינו של העותר. אכן, ביה"ד הרבני האזורי חרג מן הנוהל הרגיל והמקובל. השאלה היא, אם המעשה שעשה גורר אחריו את פסילתו מלדון בעניינו של העותר ופסילת החלטותיו. התשובה היא בשלילה. לא נמצא כי יש באותו כתב שהוגש כדי להוכיח על משוא פנים מצידו של בית הדין כדי פסלותו ופסלות החלטותיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד אורי לומברוזו וחגי זפרני לעותר, עוה"ד שמעון יעקבי ואברהם אינדורסקי למשיבים. 28.9.05).

בג"צ 7098/05 - פלונית ופלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ואח'

*ביטול קביעת בי"ד רבני מהו המוסד החינוכי שבו ילמד ילד שהוריו נתגרשו, באשר לא ביקש ולא קיבל חוות דעת מקצועיות על טובת הילד (העתירה נתקבלה בחלקה).

העותרת 1 והמשיב 3 נישאו בשנת 1995 וניהלו אורח חיים חרדי-דתי כחוזרים בתשובה. מנישואין אלה נולד ביום 27.10.2001 בנם, העותר 2. החיים המשותפים של בני הזוג לא עלו יפה. במהלך הדיונים בפני ביה"ד הרבני, הושג בין הצדדים הסכם גירושין, שאושר על ידי בית הדין ובני הזוג התגרשו. בין היתר הוסכם כי הילד יוותר במשמורת האם ויקבל חינוך חרדי-דתי. המחלוקת בין בני הזוג הינה באשר למוסד החינוכי שבו יבקר הקטין. האם, שבינתיים חזרה בשאלה ומנהלת אורח חיים חילוני, מבקשת כי המסגרת החינוכית של הילד תותאם לאורח חייה ותהיה אף היא חילונית. בית הדין הרבני האזורי קבע כי בהתאם להסכם
הגירושין צריך שהילד יקבל חינוך "חרדי-דתי". האם ערערה לבית הדין הרבני הגדול וזה קבע כי טובת הילד גוברת אמנם על האמור בהסכם, אלא שמדובר במצב מורכב המחייב הליכה "בשביל הזהב". על כן קבע כי יש לקבל את הצעת הפשרה של האב ולרשום את הילד לאחד משלושה המוסדות שאותם הציע: גן עירוני חב"ד גן לבונה, גן מעון חוה או מרכז חינוכי תורני חורב. בית הדין הוסיף וציין כי אף שלא הוגשו חוות דעת מקצועיות בעניין מוסד החינוך התואם את טובת הילד, יש לו בכגון דא ניסיון מצטבר המבוסס על חוות דעת מקצועיות שנתקבלו במקרים דומים,ו די בכך שתתבקש חוות דעת מקצועית כעבור שני חודשי ניסיון. העתירה נתקבלה בחלקה.
היחסים בין קטינים לבין הוריהם שנפרדו מתאפיינים בדרך כלל במרקם עדין, ויש לנהוג במקרים אלה בזהירות רבה ובאחריות, ויש לקבל כעניין שבשגרה חוו"ד מקצועית מתאימה, טרם שיוכרע עניין הכרוך באופן מובהק בטובתו של הקטין. לפיכך, החליט ביהמ"ש העליון לקבל חוו"ד מקצועיות ולפיהן קבע כי שילובו של הקטין לעת עתה במסגרת של חינוך ממלכתי-דתי, תואמת את טובתו של הילד והיא מהווה מעבר נכון ונטול זעזועים מן המסגרת החינוכית שבה שהה עד כה. במסגרת זו הקטין ישולב לשנת הלימודים הקרובה בגן "דולב" ובצהרון "אורנים" הסמוך אליו, כהמלצת פקידת-הסעד.

(בפני השופטים: בייניש, לוי, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יגאל וייס לעותרים, עו"ד שמעון יעקבי לביה"ד. המשיב לעצמו. 30.8.05).

ע.א. 9792/02 - פואז מוחמד נגד מס הכנסה - טבריה

*אימתי מדובר ב"פנקסים קבילים" לצורך העברת נטל ההוכחה על פקיד השומה שהוציא שומה לפי מיטב השפיטה (הערעור נדחה).

למערער, סוחר בתערובות מזון לבעלי חיים (והחל משנת 1996 גם סוחר בבהמות), נקבעו שומות על-פי מיטב השפיטה לשנים 1993-1996 (להלן: השומה המקורית). השומה המקורית נערכה מבלי לעיין בספרי המערער, לנוכח היעדר שיתוף פעולה מצידו בהמצאת הספרים. על קביעות פקיד השומה ערער המערער לבית המשפט המחוזי בנצרת, וערעורו נתקבל באופן חלקי, כך שהשומה המקורית הופחתה. המערער טוען כי שגה בית המשפט קמא בכך שהורה לו, ולא למשיב, לפתוח בהבאת הראיות. הערעור נדחה.
לפי סעיף 155 לפקודת מס הכנסה "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים... חייבים פקיד השומה או הנציב, לפי הענין, להצדיק את החלטתם". הדרישה לקבילות פנקסים שבסעיף 155 אינה מסתפקת בקבילות פורמלית, כי אם בקבילות מהותית, הכוללת את הדרישה כי בפני פקיד השומה עמדה האפשרות לנקוט עמדה כלפי הספרים. כאשר הנישום נמנע מלהציג את ספריו בפני פקיד השומה ומסרב לשתף עמו פעולה, אין לומר כי ספריו קבילים. לפיכך, טענתו של המערער כי שגה בית המשפט בהטילו את נטל הבאת הראיות עליו, אין בה ממש. לגופם של דברים, מלין המערער כנגד "השרירות" בהחלטת בית המשפט קמא, הגם שהלה הפחית מהשומה המקורית סכום ניכר. אם יש ממש בטרוניה זו, ספק אם היא פועלת לטובתו של המערער. התערבותו של בית המשפט קמא לטובת המערער, היתה רחבה ושומתו של המערער שונתה לאורכה ולרוחבה. בית המשפט היטיב עם המערער גם משסירב להתיר לפקיד השומה לתקן טעות אריתמטית שנפלה בשומתו לטובת המערער.

(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד חוסאם סבית למערער, עו"ד גיא מיכלין למשיב. 13.9.05).

ע.פ. 9733/04 - מחמד זיאד דאוד נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות תעבורה חמורות והתנגדות לשוטרים, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער נהג ללא רישיון נהיגה ברכב שנגנב שעות ספורות קודם לכן. משהבחין במחסום משטרתי, החל המערער בנסיעה פראית על השוליים ועל דרך עפר, לא נענה לדרישת השוטרים שסימנו לו לעצור. משהתנגש במעקה הבטיחות ונעצר, סרב לדרישת השוטרים לדומם את המנוע ולצאת מן הרכב, לחץ על דוושת ההאצה ובעוד אחד השוטרים תלוי על הרכב, כשפלג גופו התחתון מחוץ לרכב ופלג גופו העליון בתוך הרכב, החל המערער בנסיעה מהירה באופן שעלול היה לגרום לפציעת השוטר. לבסוף הצליח השוטר להשתלט על הרכב, ודומם אותו, ואז החל המערער להשתולל ולהכות את השוטרים שביקשו לעוצרו. בשל מעשיו אלה, גזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע על המערער 38 חודשי מאסר בפועל, וכן תקופות שונות של מאסרים על-תנאי בהתאם לעבירות שבהן הורשע. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשים שבהם הורשע המערער מעשים חמורים הם ויש להחמיר עם נאשמים המורשעים בעבירות ממין זה, בעיקר ככל שהדבר נוגע לתופעת המרדפים היזומים אשר התפתחה במחוז הדרום. המערער אינו נמנה עם פורעי החוק היוזמים מרדפים מסוג זה, אך הסיכונים שיצר בהתנהגותו אינם נופלים בחומרתם מאלה שיוצרים אותם פורעי חוק. בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא בסברו כי יש מקום להחמיר עם המערער. יחד עם זאת, החמיר עמו יתר על המידה משמצא שלא להביא בחשבון באופן כלשהו את נסיבותיו האישיות של המערער, את גילו הצעיר ואת העובדה שזו לו ההרשעה הראשונה בפלילים. מטעם זה בלבד, ראוי להפחית במידת מה מן העונש ולהעמידו על 32 חודשי מאסר בפועל.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מיכל עורקבי למערער, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 8.9.05).

ע.פ. 6334/05 + 2680/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירות של אלימות במשפחה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המשיב נשוי למתלוננת מזה 20 שנה ובמהלך כל שנות נישואיהם הפליא בה מכותיו, כמו גם בילדים, תוך שימוש בחפצים שונים כגון כבל חשמלי, מחבט שטיחים ומקל. הוא הותיר בעשרות מקרים סימני אלימות אדומים בחלקי גופם השונים ובהם שטפי דם, שריטות, הצלפות ונפיחות. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 28 חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי, הוגשו ערעור וערעור נגדי על מידת העונש. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר במעשים קשים וחמורים שבוצעו על ידי אבי המשפחה כלפי אשתו וחמשת ילדיו במשך שנים רבות. משהסתבר שלא נמצאה כל מסגרת טיפולית הולמת למשיב וכי יש לו קושי לגלות אמפתיה לקרבנותיו, אינו רואה עצמו כאדם אלים ואף הביע התנגדות לקבל טיפול בבעיית האלימות ממנה הוא סובל, אין מנוס אלא להרחיקו מהמשפחה לתקופה ארוכה שתבטיח את ההגנה על המשפחה מזה ותביא להרתעתו של המשיב מלעשות שימוש באלימות בעתיד, מזה. אין לקבל את הטענה לפיה מדובר בתרבות של התנהגות הרואה בהכאת ילדים דרך של חינוך שהיתה מקובלת על המשיב כמו גם על סביבתו הקרובה. בית המשפט הביע לא אחת את מורת רוחו מטיעון מסוג זה. כערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין הוחלט להעמיד את עונשו של המשיב על תקופת מאסר בפועל של 40 חודש. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מאיה חדד למערערת, עו"ד ויסאם לידאוי למשיב. 15.9.05).

רע"פ 11632/04 - רפי טאעון נגד מדינת ישראל

סיכומים בכתב במשפט פלילי. זכות הטיעון האחרונה במשפט פלילי היא לנאשם, אך אין לבטל פס"ד כאשר לא ניתנה לו זכות הטיעון האחרונה אם לא נגרם לו עוות דין וטיעוניו נפרשו בהרחבה בסיכומים (הבקשה נדחתה).

המבקש הועמד לדין בבימ"ש השלום קריות, באשמת תקיפתן של שתי נשים שבשנת 2002 היה בן-זוגן. בית משפט השלום חייב את המבקש להימצא במבחן-סמים, וכן חוייב המבקש לשלם לאחת המתלוננות פיצוי בסך 5,000 ש"ח. ערעור שהגישה המשיבה כנגד קולת העונש התקבל על ידי בית המשפט המחוזי, אשר גזר למבקש 12 חודשי מאסר, וכן הורה על הפעלתו של מאסר על תנאי. המבקש עותר ליתן לו רשות ערעור, וטוען, בין היתר, שביהמ"ש מנע ממנו את זכותו לטעון אחרונה בפניו, כמצוותו של סעיף 210(ד) לחסד"פ. טענה זו מבוססת על כך שב"כ המשיבה טענה את טיעוניה, והוסיפה: "אבקש לסכם בכתב ולאפשר לי גם לטעון בעל-פה". בתגובה הודיע בא-כוח המבקש שהוא מבקש להגיש את סיכומיו בכתב. ואכן, ראשונה סיכמה באת-כוח המשיבה בכתב, בעקבותיה הגיש את סיכומיו הסניגור, וביקש להשלים טיעוניו בע"פ. אז הגישה המשיבה את תגובתה בכתב לסיכומי המבקש. בית המשפט התעלם מבקשת שני הצדדים להשלים סיכומים בע"פ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הוראתו של סעיף 210(ד) לחוק ברורה ולפיה: "נתבקש בית המשפט להחליט בעניין עונשו של נאשם, רשאים לעולם סניגורו ואחריו הנאשם לטעון אחרונה לפני סיום הדיון". זכות זו של המבקש נשללה ממנו. עם זאת, אין מקום לבטל את פסק הדין, מאחר ובסופו של יום נפרסה על ידי הצדדים, בסיכומיהם, שהשתרעו על פני עמודים רבים, תמונה כוללת ובהירה גם בסוגיית נסיבותיו האישיות של המבקש. לכל אלה נתן ביהמ"ש את דעתו, וחרף הפגם שנפל בהליך, לא נגרם בעטיו עיוות דין.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד משה גלעד למבקש, עו"ד דניאלה ביניש למשיבה. 8.9.05).

רע"א 6753/05 + 6231/05 - דב קנמוני ואח' נגד בנק פועלי ישראל ואח'

*טענת פסלות של שופט בימ"ש השלום יש להעלות בערעור לביהמ"ש העליון ולא לביהמ"ש המחוזי (הבקשות נדחו).

בהתדיינות בין המבקשים לבין המשיבים הציע בימ"ש השלום הצעת פשרה והמבקשים הגישו בקשת פסלות ולא נענו על-ידי בית המשפט. על כן הודיעו באי כוח המבקשים כי לא ימשיכו בהבאת ראיותיהם. בית המשפט דחה על כן על אתר את התביעה. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו נטען נגד דחייתה של בקשת הפסלות ונגד הסירוב לדחות את דיון ההוכחות. בית המשפט המחוזי הורה על תיקון כתב הערעור וקבע דיון מוקדם נוסף. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, ולמחרת הגשתה הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בקשה לדחות את הדיון בפניו עד להחלטה בבקשת רשות הערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון. הדיון נדחה ליום אחר תוך הטלת הוצאות. הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת בה נטען בין השאר כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
באשר לפסלות - תקנה 471ג לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת, כי בעל דין שבדעתו לערער על החלטת שופט בעניין טענת פסלות, יודיע על כך לבית המשפט, ומשהודיע על כך, יופסק הדיון עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט השופט כי יש להמשיך במשפט. בענייננו התבקשה דחייה, ובית המשפט דחה את הבקשה. אין מקום לטענה כי ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי על החלטת שופט בית משפט השלום שלא לפסול עצמו, שכן המחוקק קבע מסלול ספציפי לערעור בענייני פסלות. באשר להחלטות ביניים אחרות של ביהמ"ש - אין לתת רשות ערעור.