תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 19

ע.א. 6500/04 - נעמי שוחט נגד אסף חירותי

*פרטים שנמסרו בהצהרת הון למס הכנסה, כראיות לכך שמוסר ההצהרה מחזיק בכספים בנאמנות עבור התובע(מחוזי ת"א - ת.א. 2219/99 - הערעור נדחה).

א. ביום 14.8.1988 נחתם בין המערערת ובין בעל דירה (להלן: המנוח) הסכם נאמנות, לפיו הועברה למערערת מחצית מן הזכויות בדירה ברחוב הגר"א בתל-אביב (להלן: נכס הנאמנות או הנכס). בשלב מסויים, במהלך שנת 1990, נמכר הנכס. כתשע שנים לאחר מכן פנה המנוח, להמערערת ודרש ממנה "לגרום לביטול הנאמנות" וכן כי תעביר לידיו חנות בתל אביב (להלן: החנות), אותה, לדבריו, רכשה באמצעות הכספים שקיבלה תמורת הנכס. פנייה זו לא נענתה על ידי המערערת, והמנוח הגיש תביעה נגדה. תוך כדי ניהול הליכים מקדמיים בתיק, נפטר המנוח, והמשיב, יורשו, המשיך בתביעה כחליפו. המשיב הגיש כתב תביעה מתוקן, בו נתווסף סעד חלופי, כספי, לחיוב המערערת בתשלום סכום התמורה אותו קיבלה ממכירת הנכס. בעניין זה הציג המשיב הצהרת הון של המשיבה בה צויין, בין היתר, כי בבעלותה חנות שנרכשה על ידה תמורת 45,435 - וכן כי היא מחזיקה בנאמנות עבור המנוח 38,358 -. המערערת טענה כי מכירת הנכס נעשתה על ידי המנוח והתמורה שנתקבלה הועברה למנוח. אשר לחנות - טענה המערערת, כי זו נרכשה מכספיה. בית-המשפט קבע כי המערערת רכשה את החנות בטרם נחתם הסכם הנאמנות. לעומת זאת, נעתר בית-המשפט לעתירתו החלופית של המשיב, והורה למערערת לשלם לו את התמורה שקיבלה ממכירת הנכס. באשר לשיעור התמורה הסתמך ביהמ"ש על הסכום הנקוב בהצהרת ההון והורה להמערערת לשלם למשיב 38,358 -, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. הערעור נדחה.
ב. הממצא לפיו קיבלה המערערת את כספי הנאמנות לידיה מעוגן, בחומר שהיה בפני בית משפט קמא ויש לאמצו. עיון בהצהרת ההון מלמד לכאורה על כך שהמערערת מחזיקה בידיה סך של 38,358 - לזכותו של המנוח וכי סכום זה מקורו מנאמנות. ההצהרה נחזית להיות חתומה על ידי המערערת. במהלך חקירתה הנגדית העלתה אמנם המערערת במפתיע טענת זיוף לגבי מסמך זה, אך בהתחשב בכך שמדובר במסמך שהוגש מטעם המערערת לשלטונות המס, בהתחשב בכך שההצהרה חתומה על ידי מנהל חשבונות כמי שסייע במילוי הדו"ח, ובייחוד בהתחשב בכך שטענת הזיוף, שהינה טענה חמורה, "נכבשה" על ידי המערערת עד שלב החקירה הנגדית, אין לקבל טענה זו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד נפתלי ורצברגר למערערת, עו"ד יקותיאל בר אשר למשיב. 2.10.05).

ע.א. 11123/03 - ט.ש.ת. חברה קבלנית לבנין בע"מ נגד מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון

*דחיית טענות נגד מימוש ערבות בנקאית עצמאית (אוטונומית), כשאלה מבוססות על דרכי ביצוע עיסקת היסוד(מחוזי י-ם - ת.א. 1559/97 - ערעור וערעור נגדי הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערערת זכתה במכרז "מחיר למשתכן" שהוצא על-ידי המדינה, לבניית 99 יחידות דיור ומכירתן במחיר מוזל. בהסכם בין הצדדים נקבע כי המחיר המירבי במכירת הדירות יעמוד על 4,265 ש"ח למ"ר וכי המערערת רשאית, לבקשת המשתכן, להוסיף למחיר הדירה תוספות שיפורי סטנדרט, עד %5 מהמחיר המרבי, באישור מראש על-ידי המשיבה. לקיום התחייבויותיה, המציאה המערערת למשיבה ערבות בנקאית על סך 1,170,000 שקל. המערערת פנתה למשיבה בבקשה לאשר לה התקנת מעליות בבניינים ולגבות מרוכשי הדירות תוספת תשלום. בתשובה אישר משרד הבינוי והשיכון את הבקשה "אך זאת רק בהסכמת רוכשי הדירות", לפי טופס שצורף לאישור. המערערת התקינה את המעליות ללא החתמת המשתכנים על הטופס הרלבנטי, וחייבה אותם בתשלום מעבר למחיר המירבי
שנקבע בחוזה. עקב חריגה זו מתנאי החוזה ביקשה המשיבה לחלט מתוך הערבות הבנקאית 353,000 ש"ח. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו מניעה נגד חילוט הערבות. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע שהמשיבה היתה זכאית לחלט את סכומי היתר אשר גבתה המערערת. עם זאת, ציין בית המשפט כי יש לאפשר למערערת להשיג את הסכמת הדיירים כי התשלום שנגבה יישאר בידי המערערת ואם לא ייאותו הדיירים לפנייה כזו, תוכל המערערת להפקיע את זכותם של הדיירים מעשיית שימוש במעלית. המערערת חזרה בערעור על טענותיה. בערעור שכנגד טוענת המדינה, כי יש לבטל שתיים מקביעותיו של בית המשפט: האחת - כי אם לא ישלמו הדיירים את תוספת התשלום, תהא המערערת זכאית למנוע בעדם מלעשות שימוש במעליות; האחרת - שדי לה למערערת שתשיב לרוכשי הדירות את הכספים ששולמו על ידם ביתר בערכם הנומינלי. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. יש לדחות את ערעורה של המערערת, כבר בשל כך שמדובר בערבות עצמאית, שחילוטה אינו קשור לעיסקת היסוד. גם טענה כי המדינה עושה "עושר ולא במשפט", דינה להידחות. הכלל הוא, אכן, ש"אם ניצל הנושה את 'עצמאותה של הזכות וגבה מן ה'ערב', אף שלא היה זכאי לעשות כן... התשלום שגבה הוא בגדר זכייה 'שלא על פי זכות שבדין'...", אולם, גבייה בניגוד לעיסקת היסוד, הגם שהיא בגדר "עשיית עושר" ומצמיחה זכות השבה, אין בה כדי למנוע את חילוט הערבות. מכל מקום, המערערת הפרה את החוזה, מה שהצדיק את חילוט הערבות הבנקאית גם על-פי עיסקת היסוד.
ג. מאידך, יש לקבל את ערעורה של המדינה בשני הנושאים בהם ערערה. אכן, התוצאה לפיה המערערת לא תקבל כל תמורה עבור התקנת המעליות, בעוד שרוכשי הדירות ייהנו מהשימוש במעליות ללא תמורה, אינה תוצאה נוחה. זכותה של המערערת להעלות טענה זו כלפי רוכשי הדירות בהליכים משפטיים אחרים. לא היה מקום לקבוע בעניינים אלה ממצאים ומסקנות שלא במעמד הרוכשים אשר לא היו צד לתביעה זו. מה גם שנושאים אלה לא עלו כפלוגתא גם ביחסים שבין המערערת לבין המשיבה.

(בפני השופטים: ריבלין, פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד פז רימר למערערת, עו"ד ישראל בלום למשיבה. 2.10.05).

ע.פ. 4870/05 + 4119/05 - סרגיי ומיכאל ארונבייב נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירות תעבורה חמורות במיניבוס גנוב. ה"תנאי" שעקב הפרתו הופעל מאסר על תנאי ומועד התחלת תקופת התנאי(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

א. המערערים, יחד עם אחר, (להלן: אנדריי), נדברו לגנוב מיניבוס על-מנת להעבירו לשטחי הרשות הפלסטינית תמורת סכום כסף. אנדריי פרץ למיניבוס, אסף את המערערים והשלושה החלו בנסיעה מהירה, כאשר אנדריי הוא הנהג. הם מיאנו להיעתר לקריאת המשטרה לעצור, והתנהל אחריהם מרדף, אשר במסגרתו הסיט אנדריי, את המיניבוס לכיוון רכב משטרה, על-מנת למנוע עקיפה. המיניבוס חלף בצומת ברמזור אדום. בשלב מסויים ירדו שני המערערים מהמיניבוס וניסו להימלט. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים, וגזר על סרגיי 14 חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי וכן הפעיל נגדו מאסר על תנאי של 12 חדשים - 4 מתוכם במצטבר. על מיכאל נגזרו 8 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
ב. העונשים שהוטלו על המערערים הם על הרף הנמוך, לאור החומרה הרבה הטמונה בעבירות שבהן הורשעו, ובמיוחד לאור הנסיבות הקשות, מהן עולה תמונה של מרדף "מן הסרטים" על-מנת למלט את עצמם ואת הרכב שגנבו בכדי להעבירו לשטחי הרשות.
ג. סרגיי טוען, כי המאסר שהיה תלוי ועומד נגדו לא היה בר הפעלה. טענה זו אין בה ממש. בתיק הקודם הורשע ב"4 אישומים [ה]נוגעים לענין ביום גניבת כלי
רכב ואילו אישום חמישי מדבר על גניבת רכב", והוטל עליו, בין היתר, עונש של: "מאסר לתקופה של 12 חודשים וזאת על תנאי שתוך 3 שנים... לא יעבור... עבירה דומה לעבירות שהורשע בהם". המבחן להפעלת מאסר על-תנאי אינו פורמאלי כי אם מהותי. אמנם, את התיבות "עבירה דומה" שנקט בהן בית המשפט בהטילו את המאסר המותנה יש לפרש כמתייחסות לאותה עבירה, אולם די בכך שהתקיימו, בהרשעה המאוחרת, יסודות עבירת התנאי, אף אם אין המדובר באותה עבירה ממש. העבירה של גניבת רכב, שסרגיי הורשע בה בתיק הנוכחי, כוללת, מבחינה מהותית, את יסודות עבירות התנאי.
ד. גם הטענה בדבר חלוף הזמן שנקבע להפעלת המאסר המותנה דינה להידחות. בית המשפט הטיל את המאסר המותנה בתיק הקודם ביום 21.3.2001, וקבע כי תקופת התנאי היא "תוך 3 שנים בהתאם להוראת ס' 52(ג') לחוק העונשין". סעיף זה מורה כי "תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר - ביום שחרורו מן המאסר". בגזר הדין הוטל עליו, לצד המאסר המותנה, גם עונש של מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 24 חודשים. ההלכה היא, כי גם אם נאשם לא שהה במאסר בעת מתן גזר הדין, אולם גזר דינו כלל עונש מאסר על-תנאי לצד עונש של מאסר בפועל, הרי שעניינו ייכלל בגדר החריג, ותקופת התנאי תחל רק עם שחרורו ממאסרו.

(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אלי כץ ומיכל בכר למערערים, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 6.10.05).

ע.א. 4080/04 - אורנה גילת נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח'

*ממשכן נכס כערובה לחיובו של אדם אחר לבנק, דינו כ"ערב" לחיוב ובא בגדר הדינים של "ערב יחיד" לפי חוק הערבות. *ויתור על ההגנות לפי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצל"פ נגד פינוי במימוש משכנתא(מחוזי ת"א - ה.פ. 809/01 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב 3 (להלן - המשיב) הם בני זוג, אשר רכשו מחברה משכנת דירה, וחתמו על ייפוי כוח לטובת החברה המשכנת, לעשות בשמם פעולות שונות במקרקעין. מספר שנים לאחר רכישת הדירה, ובטרם נרשמו בני הזוג כבעליה, נקלעה חברה בבעלותו של המשיב (להלן - החברה) - לקשיים כלכליים. המשיב ביקש להגדיל בבנק המשיב את מסגרת האשראי לחברה, ונתן לבנק בטחונות שונים, ובכללם שיעבוד הדירה במשכנתא. היות שזכויות בני הזוג בדירה טרם נרשמו במרשם המקרקעין, מושכנה הדירה באמצעות שטר משכון זכויות. עם רישום בני הזוג כבעלים של הדירה, ביקש הבנק להמיר את משכון הזכויות במשכנתא. בשלב זה חדלו בני הזוג לשתף פעולה עם הבנק, והמשכנתא נרשמה לטובת הבנק באמצעות ייפוי הכוח שהפקידו בני הזוג בידי החברה המשכנת. משלא פרעה החברה את חובותיה ביקש הבנק לממש את המשכנתא. בני הזוג פנו לבית המשפט בבקשה שיצהיר כי המשיב אינו רשאי לממש את המשכנתא, והעלו טענות שונות שנדחו ע"י ביהמ"ש. בערעור נותרו לדיון טענות המערערת כי היא נהנית מההגנות הניתנות לערב יחיד לפי חוק הערבות והבנק הפר חובותיו כלפיה כשלא גילה לה פרטים מהותיים אודות החשבון הנערב; כי היא זכאית להגנות שונות מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. הערעור נדחה.
ב. סעיף 12 לחוק המשכון קובע, כי דינו של הממשכן נכס כערובה לחיובו של אדם אחר, יהיה כדין מי שערב לחיוב. בעבר התעוררה השאלה האם ההגנות המיוחדות החלות על ערב יחיד מכח חוק הערבות, חלות גם על מישכון נכס על ידי צד שלישי שנועד להבטיח חיוב עיקרי, שלגביו הממשכן הוא בגדר "ערב יחיד". לענייננו, גם בהנחה שהמערערת עונה על הגדרת "ערב יחיד" הקבועה בסעיף 19 לחוק הערבות, הרי חובת הגילוי לא הופרה במקרה דנן. המערערת קיבלה פרטים מדוייקים על מצב החובות הנערבים. טענתה של המערערת היא כי לא גילו לה שמצב החשבון "בדרך לקריסה", אולם, החובות היו של חברה בבעלות בן זוגה והנכס הממושכן היה דירת מגוריה.
אין זה סביר שהמערערת לא היתה מודעת למצב החשבון ה"מהותי". זאת ועוד, שטר המשכון נחתם בשנת 1999, בעוד שהחברה חדלה מפעילותה רק בראשית שנת 2001. הדעת נותנת כי בשנת 1999 לא יכול היה הבנק למסור למערערת שהחשבון בדרך לקריסה, קריסה שהתרחשה רק שנה וחצי מאוחר יותר.
ג. אשר לטענת המערערת כי קמות לה הגנות מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל - הגנות סעיפים אלה המעניקים זכויות מגורים לאדם שזכותו בנכס פקעה מחמת מכירת הנכס בהוצאה לפועל של משכנתא, הם בני-ויתור. בנספח לשטר משכון הזכויות עליו חתמה המערערת בחתימת ידה ויתרה היא במפורש על ההגנות המוענקות לה לפי החוקים האמורים. ויתור זה תופס לגבי המשכנתא, שנרשמה על הדירה לאחר שנה. זאת, מהטעם שמדובר בחילופי משכון לפי סעיף 9(ב) לחוק המשכון. רישום המשכנתא לטובת הבנק נעשה באמצעות ייפוי כוח שהפקידו בני הזוג בחברה המשכנת, במטרה לטפל ברישום הדירה, והמערערת הסמיכה את החברה המשכנת גם בייפוי הכח לוותר מטעמה על הגנות בית המגורים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ליאור חברון למערערת, עו"ד אופיר יוסף לבנק, המשיב לעצמו. 9.10.05).

בג"צ 4868/03 - מור מזל חג'בי נגד בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ואח'

דחיית עתירה נגד פס"ד בי"ד רבני שהחיל על סכסוך בין בני זוג את סעיף 15 לחוק יחסי ממון. אין להחיל את חזקת השיתוף בין בני זוג במקביל להסדר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון(העתירה נדחתה).

א. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו במועד שלאחר 1.1.74 ולהם שלושה ילדים בגירים. כיום בני-הזוג גרושים. טרם גירושיהם, הסכימו כי בית-הדין הרבני יכריע במחלוקות שביניהם בעניין הזכויות בדירת המגורים הרשומה על-שם המשיב בלבד. בית-הדין פסק כי דירת בני הזוג תיוותר בידי המשיב, ובית הדין הרבני הגדול אישר את פסה"ד, שקבעו שדירת המריבה נמסרה במתנה למשיב מאת אביו. בהתחשב בממצאים אלה, ונוכח הוראת-סעיף 5(1) לחוק יחסי ממון, קבע, הדירה תיוותר בבעלותו הבלעדית של המשיב. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי-הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים בהם מתגלה בהחלטתם פגם ממשי, כגון: חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המחייבות את בית-הדין הדתי וכד'. עילות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן. בית-הדין ביסס, כאמור, את הכרעתו על ממצאים עובדתיים, שלפיהם ניתנה הדירה במתנה למשיב מאת אביו בשנת 1976, ועל הוראת סעיף 5(1) לחוק יחסי ממון החל על הצדדים.
ג. אשר לשאלת תחולתה של חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון - שאלה זו נדונה בע"א 1915/91 (פ"ד מט(3) 529 להלן: הלכת קנובלר). באותה פרשה, נדחתה ברוב דעות האפשרות להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים. בפרשת קנובלר הובעה הדעה לפיה יש להחיל את הדין הכללי לצד הוראותיו של חוק יחסי ממון. בנסיבות העניין שלפנינו אף בגישה זו אין כדי להועיל לעותרת, מאחר ולא הובאו הוכחות מספיקות - מעבר לחיי הנישואין עצמם וגידול הילדים המשותפים - מהן ניתן להסיק הקניית זכויות לעותרת בדירת המגורים מכוח הדין הכללי, שכן חייהם של בני-הזוג היו מלווים מתחילתם בסכסוכים ובמריבות, והצדדים חיו בנפרד באותה דירה כבר משנת 1993.

(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אלי ביטון לעותרת, עוה"ד שמעון יעקובי לביה"ד, עו"ד רפאל שיוביץ למשיב. 6.10.05).

ע.פ. 6084/05 + 5167/05 - עלי מג'דוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים, של נהג משאית שביצע "זיגזגים" בכביש כדי למנוע עקיפתו. *החמרה בענשו של נהג שהורשע בהריגה בתאונת דרכים והצורך להלחם בנגע תאונות הדרכים ע"י החמרה בעונשים(מחוזי חיפה - ת.פ. 148/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. בחודש אוגוסט 2002, בשעת בוקר מוקדמת, נהג המערער משאית קשורה לגרר, מצומת העמקים לכיוון יוקנעם. אותה עת, רכבו בשולי הכביש, מימין לקו הצהוב, שלוש רוכבות אופניים, בזו אחר זו. הכביש במקום הוא דו מסלולי, ובכל מסלול שני נתיבים. המערער נסע בנתיב הימני וכאשר אוטובוס זעיר ניסה לעקוף אותו בנתיב השמאלי, סטתה המשאית לנתיב השמאלי ולאחר מכן שבה לנתיב הימני. שוב ניסה האוטובוס לעקוף את המשאית, ושוב סטתה המשאית לנתיב השמאלי. נהג האוטובוס צפר למערער ואז הוא סטה באופן חד לצד ימין של הכביש, עבר את הקו הצהוב, פגע בשתיים מרוכבות האופניים, האחת נהרגה והשנייה נחבלה. בית המשפט המחוזי, קבע כי מתקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הריגה. בגזר הדין, עמד על חומרתן הגדולה של העבירות אותן עבר המערער, ומנגד על כך שלמערער אין עבר פלילי קודם, אף שיש לו עבר תעבורתי רציני, ורשיונו אף נפסל מספר פעמים. בית המשפט העיר כי מקום רכיבתן של הנערות בשולי כביש סואן לא היה מקום מתאים. לאחר שיקלול שיקולי הענישה, נגזר על המערער עונש של 18 חדשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופסילה לנהיגה למשך 18 שנה. ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. בלא סיבה ניכרת לעין, נהג המערער את המשאית ב"זיג זג" וחזר על כך יותר מפעם אחת. באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת "הריגה" - סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין מגדיר פזיזות, בין היתר, בתורת "קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקוה להצליח למונען". היסוד הנפשי מוסק מכלל הנסיבות, ובענייננו, הנסיבות העובדתיות, מביאות למסקנה כי נתקיים במערער מצב נפשי של פזיזות במובן של נטילת סיכון בלתי סביר מבחינת האפשרות לגרימת התוצאות הקטלניות, מתוך תקוה להצליח למונען. בתאונת דרכים קטלנית, בה מוכחת סטיה חמורה מרמת ההתנהגות הסבירה, עשויה לקום חזקת מודעות לסיכון ולתוצאה הקטלנית האפשרית מעצם הנסיבות המדברות בעד עצמן. כזה הוא המקרה שלפנינו.
ג. אשר לעונש - תופעת הפגיעות בנפש ובגוף עקב תאונות דרכים המשתוללות בכבישי הארץ מחייבת את מערכת המשפט לגייס את כוחותיה למלחמה יעילה, בכלים הקיימים, כדי לסייע במיגור מכת התאונות וקטילת חיי אדם תמימים עקב התנהגות עבריינית על הכביש. אכן, אין להתעלם מנסיבותיו האישיות של עבריין תעבורה, אולם, ככל שתוצאות עבריינותו חמורות יותר, כך ההתחשבות בשיקולים אינדיבידואליים בענישה תלך ותיפחת. בענייננו, בהתחשב בחומרתן המופלגת של העבירות, ונוכח תוצאותיהן הקשות, אין נסיבותיו האישיות בעלות משקל מיוחד המצדיק הימנעות מהטלת עונש מחמיר. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 30 חודשים.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ג'ואד בולוס למערער, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 10.10.05).

בש"פ 7995/05 - מרדכי להב נגד מדינת ישראל

*הגדרת "חומר חקירה" שיש להציגו בפני הנאשם. *ביהמ"ש רשאי לעיין ב"חומר חקירה", לפי סעיף 74 לחסד"פ, במעמד צד אחד (התביעה), כפי שהוא רשאי לעשות זאת לפי סעיף 46 לפקודת הראיות(מחוזי נצרת - ב.ש. 1745/05 - הערר נדחה).
א. העורר, יליד 1965, הואשם, בין היתר, בכך כי לאחר שבינו לבין המתלוננת, קטינה ילידת 1990, נוצרה היכרות דרך האינטרנט, ולאחר מכן גם באמצעות הטלפון,
נפגשו השניים ועל פי הנטען ביצע בה העורר מעשים מגונים ובהמשך כפה עליה לקיים עימו יחסי מין אנאליים וכן מין אוראלי. שיחותיהם דרך האינטרנטנערכו באמצעות תוכנת ה- .ICQהמחשב שהיה מצוי בביתה של המתלוננת נתפס לצורך הוצאת כל החומר הרלוונטי לחקירה. גם מחשבו של העורר נתפס ונבדק. לאחר שהסתיימה החקירה הועבר כל החומר לפרקליטות, וזו העבירה את החומר אשר סברה כי הוא רלוונטי למשפט לידי סניגוריו של העורר. הסניגורים ביקשו שיועבר לידיהם הדיסק השלם אליו העתיק חוקר המשטרה את כל שיחותיה של המתלוננת בתוכנת ה- ,ICQבטענה שכל השיחות שערכה המתלוננת הן בגדר "חומר חקירה". בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, ולאחר מכן במעמד באת-כוח התביעה בלבד ובדיון זה הוצג בפני השופט החומר שלא נמסר לסניגוריה. לבסוף הורה ביהמ"ש על מסירת תיעוד של מספר שיחות נוספות לידי הסניגורים. השיחות שלא נמסרו לסניגורים בתום ההליך היו משני סוגים: שיחות אותן ערכה המתלוננת עם אנשים אחרים בתקופה שלפני היכרותה עם העורר; שיחות שערכה עם אחרים לאחר ההיכרות ואשר בהן לא הוזכר העורר. בערר ביקשו באי-כוח העורר כי יועבר לידיהם התיעוד המלא של כל שיחות המתלוננת. בין היתר טענו כי שגה בית המשפט בכך שערך דיון במעמד התביעה בלבד שכן דיון במעמד צד אחד ניתן לערוך רק בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 46 לפקודת הראיות, ולא לפי סעיף 74 לחסד"פ, כבמקרה דנן. הערר נדחה.
ב. באשר לטענה האחרונה - הרציונל המונח ביסוד כללי הדיון הקבועים בסעיף 46 לפקודת הראיות מתקיים גם כאשר נערך דיון לפי סעיף 74 לחסד"פ. בשני המקרים מדובר, בדרך כלל, במידע שהמדינה מבקשת שלא לחשוף אותו בשל אינטרס ציבורי מוגן. אכן, בסעיף 46 נאמר במפורש כי בית המשפט רשאי לעיין בראייה החסויה "אף בהיעדר יתר בעלי הדין", בעוד שבסעיף 74 לחסד"פ לא נקבעו סדרי דין ברורים, אך, עם זאת, בסעיף 74(ד) נקבעה הוראה שמשמעותה דומה ולפיה, "בעת הדיון בבקשה לעיון בחומר חקירה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד". מניסוח זה עולה בבירור סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר במעמד צד אחד.
ג. בעקבות ההבהרות שנמסרו במסגרת הערר, המחלוקת היחידה שנותרה נוגעת לשיחות שערכה המתלוננת עם אחרים עד כעשרה חודשים לפני הארוע הנטען. זכותו של הנאשם למשפט הוגן היא שיקול מכריע כאשר נבחנת בקשתו לחשיפת חומר חקירה. בפני זכות זו נסוגים, בדרך כלל, השיקולים הנוגדים שעניינם ההגנה על פרטיותם של הנוגעים בדבר. על בית המשפט לבחון אם אמנם קיימת פגיעה בזכותו של הנאשם למשפט הוגן, ומנגד, מה מידת הפגיעה באינטרסים ובזכויות של צדדים אחרים הראויים להגנה. בענייננו, החומר שחשיפתו התבקשה הינו שיחות פרטיות שניהלה המתלוננת עם אנשים אחרים בתקופה שהסתיימה כ-10 חודשים לפני שנוצר הקשר בין המתלוננת לבין העורר. ברור, איפוא, כי בשיחות אלה לא תימצא התייחסות כלשהי לעורר. מנגד, אין ספק, כי שיחות פרטיות כגון אלה שחשיפתן מתבקשת הינן מעצם טבען אישיות ואינטימיות.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד משה מרוז ושירה מרוז לעורר, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 10.10.05).

בש"פ 8698/05 - דוד אזולאי נגד מדינת ישראל

*לאחר מתן פסה"ד במשפט שהתנהל בדלתיים סגורות על עבירות מין ועוד בטרם התברר ערעורו של הנאשם, רשאי ביהמ"ש להתיר, לבקשת המתלוננת, לפרסם את שמו ותמונתו של הנאשם(מחוזי חיפה - ת.פ. 1042/04 - הערר נדחה).

א. בית-המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את העורר, ביום 14.7.2005, באינוס בתה של בת-זוגו לחיים דאז (להלן: המתלוננת) ובביצוע מעשים מגונים בה במשך שבע שנים, מאז שהיתה בת עשר ועד שמלאו לה שבע-עשרה שנים. בהכרעת הדין צויין כי העורר
ביצע מעשים דומים גם באחותה של המתלוננת, במשך כעשר שנים מאז שהיתה בת שמונה, אך על מעשים אלה חלה התיישנות. הדיון בפני בית-המשפט המחוזי התנהל בדלתיים סגורות. סמוך לאחר מתן גזר הדין הגישו המתלוננת ואחותה בקשה להתיר את פרסום פרטי פסק הדין וכן את שמו של העורר ותמונתו, "בעיתון מקומי ב[אזור מגוריהן]". המשיבה תמכה בבקשה זו. העורר התנגד לפרסום שמו ותמונתו, בטענה כי פרסום כזה עלול לפגוע קשות בבתו הביולוגית, ו"להמיט חורבן על חייה". עוד נטען, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי טרם הפך חלוט שכן העורר מתעתד לערער על הרשעתו וראוי להמתין עם הפרסום עד להכרעה בערעור. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת המתלוננת והתיר את הפרסום המבוקש. הערר נדחה.
ב. עיקרון פומביות הדיון הוא אחד מאבני היסוד של ההליך השיפוטי והוא מעוגן כנורמה חוקתית בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה וכן בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט. לצידו של עיקרון פומביות הדיון, מתקיימים ערכים, זכויות ואינטרסים מתחרים, אשר לצורך ההגנה עליהם נקבעו בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט חריגים לעיקרון הפומביות. לפי סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט, רשאי בית-המשפט להורות על סגירת הדלתיים "לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית". חריג זה נועד להגן על עניינו של המתלונן וכן על עניינו של הנאשם בעבירת מין מפני פגיעה קשה בצנעת הפרט העלולה להיגרם להם בחשיפת פרטים אינטימיים ביותר של חייהם.
ג. ככל שהדברים נוגעים למתלוננת, התכלית אשר לשמה נסגרו הדלתיים ונאסר הפרסום ממשיכה להתקיים גם לאחר הרשעתו של הנאשם. לא כן הדבר בכל הנוגע לנאשם. השיקולים העומדים ביסוד ההגנה על עניינו של נאשם מפני חשיפה ופרסום קשורים קשר בל-יינתק בחזקת החפות. משהורשע הנאשם בדינו גובר האינטרס הציבורי הקיים בפירסום פרטי המקרה ופרטיו המזהים של העבריין, אף אם הגיש ערעור על פסק-הדין, אלא אם כן יש בפרסום פרטיו המזהים כדי לחשוף את זהותה של המתלוננת וככל שהמתלוננת מעוניינת להמשיך ולשמור על איסור הפרסום.
ד. הסוגייה של עיכוב פרסום שם הנאשם עד לערעור, נבדלת מסוגיית עיכוב ביצוע העונש בשלב הערעור. עיכוב ביצועו של עונש מאסר, בא על-מנת שלא ימצא מי שערעורו נתקבל מרצה בינתיים את העונש שהושת עליו. פרסום תוכנו של הליך משפטי ובכלל זה פרטיו המזהים של בעל דין הנוטל בו חלק, איננו בגדר עונש. זהו הכלל שמכוחו ניתן לפרסם פרטים בדבר הליכים פליליים כבר בשלב החקירה. סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום הם החריג לכלל. לפיכך, משהורשע הנאשם ומשאין בחוק הוראה לפיה עומדת למורשע בשלב הערעור הזכות לאסור את פרסום פסק-הדין שבו הורשע, חוזר על כנו הכלל וחוזר לחול במלואו עיקרון פומביות הדיון. אשר לטענה שהעלה העורר בדבר הנזק העלול להיגרם לבתו הביולוגית - הסבל והנזק הנגרמים לבני משפחה בעקבות הליכים פליליים הננקטים נגד נאשמים, ועל אחת כמה וכמה עם הרשעתם בדין, הם תוצאת לוואי מצערת בכל הליך פלילי וכך הוא הדבר גם במקרה שלפנינו.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד אילנית אימבר לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 19.10.05).

בג"צ 2520/05 - ח'אלד בשארה נגד אורי לופליאנסקי ראש עירית ירושלים

*ביצוע צו הריסה מינהלי (העתירה נדחתה).

העותר בנה בשכונת שועפט בירושלים בית בן שלוש קומות בשטח של כ-500 מ"ר, ללא היתר בניה (להלן: המבנה). המשיב הוציא צו הריסה מינהלי נגד המבנה. העותר פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בעתירה לביטול הצו, ובמסגרת הליך זה הגיע להסדר עם המשיב לפיו חזר בו מן הבקשה לביטול הצו,
אך הוסכם כי מועד ביצועו של הצו יידחה לחודש אוקטובר 2004. כן הוסכם כי במהלך תקופת העיכוב יהיה העותר רשאי לשוב ולעתור לבית המשפט לדחייה נוספת. עתירה לדחייה נוספת הוגשה ביום 9.9.2004 ובה טען העותר כי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, גיבשה הצעה לתוכנית מתאר, שתחול, בין היתר, על האזור שבו הוקם המבנה וכי במסגרתה ניתן יהיה להכשיר בדיעבד בניה בלתי חוקית למגורים ובכללה המבנה שבנדון. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את בקשת הדחייה בציינו כי התוכנית המוצעת הינה בשלבים ראשוניים של גיבוש ואינה יכולה להוות עילה לדחייה נוספת בביצועו של צו ההריסה. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, והוסכם לדחות את ביצוע צו ההריסה למשך שלושה חודשים. בעתירתו חוזר העותר על טענתו כי נוכח התוכנית המוצעת והסיכוי כי הבניה הבלתי חוקית שביצע תוכשר בדיעבד, יש מקום להורות על ביטול צו ההריסה. העתירה נדחתה.
סעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה קובע את ההליכים המשפטיים נגד צו הריסה מינהלי, והם פנייה לבית המשפט לעניינים מקומיים וערעור לבית המשפט המחוזי. סמכויות אלה המוקנות לבתי המשפט ה"רגילים" מעמידות לעותר סעד חלופי המצדיק דחייה על הסף של העתירה, מה גם, שהעותר אף מיצה בפועל את כל ההליכים העומדים לרשותו. למעלה מן הדרוש יצויין, כי התוכנית המוצעת טרם קרמה עור וגידים ועוד ארוכה מאוד הדרך לאישורה, ככל שתאושר. ממילא, לא ניתן לקבוע כבר היום כי לכשתאושר התוכנית, אם תאושר, ניתן יהיה להכשיר במסגרתה את המבנה שהקים העותר שלא כדין. זאת ועוד, נגע הבניה הבלתי חוקית שפשה במקומותינו דורש פעולות אכיפה נמרצות ויעילות. אחד האמצעים למימוש מטרה זו הוא צו הריסה מינהלי.

(בפני השופטות: בייניש, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מוסטפא יחיא לעותר, עו"ד עינת איילון למשיב. 10.10.05).

בש"פ 8765/05 - מדינת ישראל נגד סינה מוגרבי ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים של עשרות נאשמים בפעילות עבריינית במסגרת שני ארגוני פשיעה ביפו וברמלה, למרות ששמיעת המשפט טרם החלה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בעיקרה). 28 נאשמים עומדים לדין בשלושה כתבי אישום הנוגעים לפעילות עבריינית של שני ארגוני פשיעה מאזור יפו ומאזור לוד בתחום הסמים. המשיבים 23-2 עומדים לדין ב"תיק מרכזי", שבעה נאשמים נוספים עומדים לדין בנפרד ב"תיק נוסף" והמשיבה 1, משפטה כבר הסתיים. אף שחלפו תשעה חודשים מיום הגשת כתבי האישום, הרי "בתיק המרכזי" טרם נקבע כלל מותב לשמיעת המשפט, ואילו "התיק הנוסף" צפוי להישמע במחצית השנייה של חודש פברואר, דהיינו בחלוף 13 חודשים מיום הגשת כתב האישום. כפי שמסר ביהמ"ש המחוזי, לבקשת ביהמ"ש העליון, הבעייה המרכזית היא בתיק המרכזי, הכולל 25 נאשמים ומאות עדים, ונשלמת בימים אלה הרכבתו של מותב מיוחד, שידון אך ורק בתיק זה ויוכל לשמוע אותו מיום ליום. המותב המיוחד אמור להתחיל לשבת בחודש דצמבר. הבקשה נתקבלה בעיקרה.
עניין לנו בפשיעה מאורגנת אשר הסיכון הנובע ממנה לשלום הציבור, מועצם עד מאוד ומכאן מסוכנותם הרבה של המשיבים. יש להניח כי המותב המיוחד, יוקם ללא דיחוי. יחד עם זאת, שמיעתו של "התיק הנוסף" תחל רק בחודש פברואר 2006, ויהיה צורך להמתין לסיום משפטם של הנאשמים בתיק הנוסף על מנת להעידם בתיק המרכזי. השאלה הנשאלת היא האם נסיבות אלה יש בהן, כטענת המשיבים, כדי להצדיק את שחרורם לחלופת מעצר באופן גורף. התשובה היא שלילית. נקודת המוצא לגבי הרוב המכריע של המשיבים היא כי יש הצדקה להמשך מעצרם בשל המסוכנות הרבה הנשקפת מהם. עם זאת, ובמיוחד בהתחשב בלוח הזמנים הארוך הצפוי לשמיעת התיקים, אין להתייחס
לכל המשיבים כמקשה אחת. מכלל המשיבים ניתן להבדיל את המשיב 23, המואשם בביצוע עסקה אחת בלבד, וכן את המשיב 25, יליד 1986, אשר גוייס לארגון בעודו קטין ופעל בו תמורת משכורת שבועית במשך כחודש ימים. משיב זה אין לו הרשעות קודמות והוא פעל ככל הנראה מתוך מצוקה כספית קשה. עניינם של המשיבים 23 ו-25 יובא בפני בית המשפט המחוזי על מנת שיבחן אפשרות של חלופת מעצר לגביהם. מעצרם של כל יתר המשיבים יוארך בתשעים ימים.

(בפני: השופטת חיות. 19.10.05).

ע.פ. 6658/05 - רונן פרידמן ואח' נגד קבוצת לב אופיר בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור של פס"ד לתשלום מאות אלפי שקלים קנס בגין בזיון ביהמ"ש בהליך אזרחי (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

ביום 15.11.04 ניתן פסק-דין האוסר על המבקשים לעסוק בשיווק "מוצרי לגרנד" עד 29.7.05 (להלן: הצו). המשיבים הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה על-פי פקודת בזיון בית המשפט כנגד המבקשים 4-1. בית-המשפט קבע כי המבקשים אכן הפרו את הצו וגזר על כל אחד מהמבקשים קנס בסכום של 10,000 ש"ח לכל מקרה של הפרה עתידית של צווי המניעה. כעבור למעלה מחודש הוגשה לבית-המשפט בקשה לאכוף על המבקשים ציות לצו ולהטיל עליהם קנס, כמכפלת העסקות שהוכחו, בסכום הקנס של 10,000 -, היינו 180,000 ש"ח על כל אחד מהמבקשים. בית-המשפט נעתר לבקשה. הוגש ערעור על פסק-הדין וכן בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. לטענת המבקשים, הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט הינו הליך מעין פלילי ולפיכך יש לבית המשפט סמכות לעכב את ביצוע פסק-הדין לפי דיני העונשין בכלל ולפי סעיף 87 לחוק העונשין. הבקשה נדחתה.
כלל ידוע הוא, שאין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק-הדין. אין לומר כי המקרה נמנה עם אותם מקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצוע פסק-הדין בשל ערעור תלוי ועומד. מעשיהם של המבקשים הינם חמורים. הם הפרו את פסק-הדין מיום הינתנו ולא שעו להחלטות ולאזהרות בית-המשפט בעניין. בנסיבות העניין נראה, כי יש ליתן משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי. כמו-כן, כלל הוא, כי פסק-דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית-המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אליעד שרגא, רועי שחר וערן שפינדל למבקשים, עו"ד רון ברקמן ונחום קובובסקי למשיבים. 2.10.05).

רע"א 9394/05 - נחום ונילי פבר נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*טענות נגד גובה חוב, בניגוד לטענת "פרעתי מבוררת", אין להעלות בפני ראש ההוצל"פ אלא בבית המשפט (הבקשה נדחתה).

נגד המבקשים הוגשה בקשה למימוש משכנתא. אזהרה על פתיחת הליכים נמסרה לידם ביום 7.7.05, ובהחלטת ראש ההוצאה לפועל נקבע כי עליהם לפנות את דירתם עד ליום 27.9.05. ביום 18.9.05 הגישו המבקשים "הודעה על טענת פרעתי", בה הודו בקיומו של חוב למשיב, אך נטען כי מדובר בחוב קטן מהחוב הנטען. ראש ההוצאה לפועל התבקשה לקיים דיון בטענת "פרעתי", ולעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בטענה. ביום 20.9.05 קבעה ראש ההוצאה לפועל כי על החייבים להפקיד 50,000 ש"ח בקופת בית המשפט בתוך חמישה ימים כתנאי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. לאחר הארכות מועד ואי הפקדת הסכום, תפס כונס הנכסים חזקה בנכס והמבקשים פונו מדירתם. בקשת רשות ערעור של המבקשים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, בעיקר מן הטעם
שטענת "פרעתי" בפני ראש ההוצאה לפועל אינה המסגרת המתאימה לבירור טענת המבקשים בדבר גובה החוב. הבקשה לרשות ערעור ולעיכוב ביצוע נדחתה.
אין מדובר בנושא החורג ממחלוקת הצדדים, והמעורר שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עם זאת, כיוון שמדובר בפינוי מדירת מגורים, נדונה הבקשה לגופה ויש לדחותה. אין לשכת ההוצאה לפועל כתובת לטענות החורגות מטענת "פרעתי" מבוררת (לרבות קיזוז חובות מבוררים), אל עבר מחוזות נוספים. ההליך שיזמו המבקשים, לעניין גובה החוב, מקומו בבית המשפט המוסמך. אין גם חשש באשר ליכולת להשיב מצב לקדמותו. אמנם משפונתה הדירה מיושביה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נעשה צעד קשה ומשמעותי, אך טרם נעשו צעדים בלתי הפיכים נוספים, באשר לפינוי החפצים ובודאי באשר למכירה. מכל מקום, הואיל והמשיב הוא בנק, אם יתהפך הגלגל יהא ממי לגבות כל סכום שייקבע כלפי הבנק לטובת המבקשים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד איתן לפידות למבקשים. 10.10.05).

רע"פ 5218/05 + 5217/05 + 4446/04 - ניסים ביטון ואח' נגד מדינת ישראל ואח'*פירוש תקנה 557 לתקנות התעבורה בדבר המועד בו מתחיל ביצוע עונש של פסילה מנהיגה - הפקדת רשיון הנהיגה או תצהיר על אבדן הרשיון (הבקשות נדחו). בשלוש בקשות לרשות ערעור, עלתה שאלת פרשנותה של תקנה 557 לתקנות התעבורה, הקובעת כיצד נוהגים במי שנפסל על ידי בית המשפט מהחזיק ברישיון הנהיגה, כאשר תוקף רישיונו פקע (הפקדתו בבית המשפט) או שאבד (הפקדת תצהיר על האובדן). המייחד את שלושת המבקשים הוא שתוקף רישיונם פקע זמן ניכר לפני ביצוען של העבירות עליהן נתנו את הדין, ועתירתם היא כי מניינה של תקופת הפסילה יתחיל בימים בהם ניתנו גזרי הדין, גם אם לא הפקידו את הרישיון בבית המשפט ולא הגישו תצהיר על אובדנו. הבקשות נדחו.
לפי פקודת התעבורה פסילה שהטיל בית משפט תחל ביום מתן גזר הדין ובחישוב הפסילה לא תבוא במניין התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה. תקנות התעבורה קובעות כי נאשם שרישיונו נפסל, ימציא את רישיון הנהיגה לבית המשפט מיד לאחר שהודע לו על הפסילה, ומי שרישיון הנהיגה אינו בידו, ימסור תצהיר כי רישיונו אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון, ואז יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה. אשר למבקש חיים דהן, שהפקיד תצהיר בתיק אחר בו נשפט - נכון הוא לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש. משלא עשה כן תיחשב תקופת הפסילה בתיק הנדון מיום הפקדת תצהיר נוסף.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד דוד גולן למבקשים, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 6.10.05).

בע"מ 2433/04 - גרמן צינובוי נגד דורית צינובוי ואח'

*הקטנת סכום המזונות שפסק ביהמ"ש המחוזי לילדים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

המערער עובד כרופא פסיכיאטר בבית-חולים ועוסק מעט גם בפרקטיקה פרטית. המשיבה מורה בבית ספר. השניים נישאו בשנת 1994, ונולדו להם בת ובן בשנים 1996 ו-1999. המערער עזב את בית המשפחה בחודש אוקטובר 2000. עם עזיבתו, הגישה המשיבה תביעה בבית-הדין הרבני לשלום בית ולמדור ספציפי בדירה. במקביל, הגישה תביעה למשמורת הקטינים ולמזונות לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. בית המשפט קבע, בין היתר, שמשמורת הקטינים תהיה אצל האם ופסק לחובת האב תשלומי מזונות בסך 1,250 - לכל ילד. בערעור שהגישה המשיבה העלה בית המשפט המחוזי את סכום המזונות לכדי 3000 -
עבור כל ילד. מעבר לבחינת הכנסותיהם של בני הזוג, פירט בית המשפט מספר שיקולים נוספים המשפיעים על גובה המזונות. בין יתר השיקולים, ציין כי אין להתחשב בהוצאות המערער למדור, שכן עזיבתו את דירת המשפחה נבעה מקשריו עם אשה אחרת. הערעור נתקבל בחלקו.
פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים. על בסיס שיקולים אלה נראה כי בית המשפט המחוזי הפריז בהגדלת סכום המזונות שפסק. מזונות לילדים בני 6 ו-9 בשיעור 6,000 - לחודש, כאשר האם שבמשמורתה הילדים משתכרת אף היא, הם על הצד הגבוה. הערת בית המשפט המחוזי לפיה אין זה ראוי להתחשב בהוצאות המדור של המערער בהערכת שיעור המזונות שעליו לשלם, בשל כך שעזב את בית המשפחה מרצונו בשל קשריו עם אישה אחרת, נראית מוקשה ביותר. התנהגות בן זוג, ככל שהיא עומדת לביקורת כזו או אחרת במישור המוסרי, אינה מצדיקה את "הענשתו" על דרך התעלמות מצרכיו הוא למדור ולמשק בית עצמאי משלו, אם כך בחר לחיות. בהתחשב בכל הנסיבות יש להפחית את גובה המזונות ולהעמידם על 2000 - עבור כל ילד. הפחתה זו תחול ממועד מתן פסה"ד בערעור. סכומי המזונות שהמערער חוייב בהם עד היום ישארו בידי ילדיו, שכן יש להניח כי שימשו לסיפוק צרכיהם בעבר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שיראל בר למבקש, עו"ד שלי אייזנברג למשיבים. 2.10.05).

בג"צ 6021/02 - שרה גוברין נגד משרד הבריאות ואח'

*דחיית עתירה לקבל "תעודת הכרה" להנחיית קבוצות פסיכודרמה, משבטל הנוהל להעניק "תעודות הכרה" לעוסקים במקצועות פרא-רפואיים, ופתיחת המקצועות גם למי שאין לו תעודת הכרה (העתירה נתקבלה חלקית).

העותרת, המחזיקה בתואר שני בחינוך מיוחד, החלה בלימודי פסיכודרמה בשנת 1993. בשנת 2000 קיבלה תעודת מטפלת מוסמכת לפסיכודרמה מן האיגוד הישראלי לפסיכודרמה. העותרת מועסקת על ידי משרד החינוך משנת 1984, כאשר בפועל הנחתה קבוצות פסיכודרמה במשך שנים מספר, על דעת הממונים עליה. בשנת 2000 פנתה העותרת למשיב 3, מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות (להלן: מנהל האגף), בבקשה לקבל תעודת הכרה במעמד כמטפלת ביצירה ובהבעה. בקשתה נדחתה בנימוק שמשרד הבריאות מכיר רק בבוגרים שהשלימו לימודיהם במוסד מוכר. מדיניות המשיבים אותה עת היתה כי תעודת הכרה במעמד הינה תנאי להעסקת מטפלים פרא-רפואיים במסגרת החינוך המיוחד, ולפיכך לשיטתם לא התאפשר שיבוצה של העותרת כמטפלת בשנת הלימודים תשס"ג, והיא שובצה כמורה. העתירה נתקבלה חלקית.
שאלת תוקפם של נהלי משרד הבריאות לעניין הכרה במעמדם של מטפלים ביצירה ובהבעה היוותה נושא לעתירה שהוכרעה בבג"צ לאחר הגשת העתירה דנא, ונקבע בה, בהסכמת המדינה, כי נהלים אלה בטלים בשל היעדר הסמכה בחוק להגביל את העיסוק במקצוע. על כן חדל משרד הבריאות להנפיק תעודות הכרה במעמד למטפלים ביצירה ובהבעה. בעתירה נוספת נקבע כי משבוטל הנוהל למתן תעודות הכרה במעמד אין בידי המשיבים לדרוש תעודת הכרה במעמד ממטפלות מקצועיות בתחום היצירה וההבעה שהוכשרו כמקובל בשנים עברו. משבוטלו נהלי משרד הבריאות כאמור, אין המשרד מוסמך להנפיק תעודות הכרה במעמד לאיש, ואין להיענות לבקשת העותרת כי תינתן לה תעודת הכרה במעמד.

(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד יוסי צור לעותרת, עו"ד דינה זילבר למשיבים. 2.10.05).

בג"צ 3799/02 - עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נגד אלוף פיקוד מרכז בצה"ל ואח'

*ביטול נוהל "אזהרה מוקדמת" ע"י תושבים מקומיים ביו"ש במעצר חשודים בפעילות חבלנית (העתירה נתקבלה).

נוהל "אזהרה מוקדמת" קובע כי חיילי צה"ל המבקשים לעצור פלסטיני החשוד בפעילות חבלנית עויינת רשאים להסתייע בתושב פלסטיני מקומי, כדי לתת באמצעותו אזהרה מוקדמת לעצור מפני פגיעה אפשרית בו ובמי שמצוי עימו תוך ביצוע המעצר. העותרים, שבעה ארגוני זכויות אדם, טוענים כי צה"ל עושה שימוש באוכלוסיה האזרחית באופן המפר את המשפט החוקתי הישראלי ואת נורמות-היסוד של המשפט הבינלאומי הפומבי. העתירה נתקבלה.
צבא בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית רשאי לעצור תושבים מקומיים המבוקשים על ידו, והמסכנים את ביטחונו. אין הצבא רשאי לחייב תושב מקומי, בניגוד לרצונו, להעביר "אזהרה מוקדמת" למבוקש. אך מה דין ההסתייעות בתושב מקומי לשם מסירת "אזהרה מוקדמת", שעה שאותו תושב מסכים לכך ולא ייגרם לו נזק ממסירת האזהרה- מחד גיסא, מצוי הערך של חיי אדם. השימוש בנוהל "אזהרה מוקדמת" נועד למנוע את הצורך לעצור בכוח מבוקש. מאידך גיסא, עומדת חובתו של הצבא התופס להגן על חייו וכבודו של התושב המקומי אשר נשלח למסור את האזהרה. כך גם במקום שהוא מסכים לכך וביצוע התפקיד לא יסב לו כל נזק. הלכה למעשה קשה לאמוד מתי הסכמתו ניתנת מתוך רצון חופשי ומתי היא פרי לחץ גלוי או סמוי. באיזון בין שיקולים נוגדים אלה, ידם של השיקולים האוסרים על הצבא לעשות שימוש בתושב מקומי על העליונה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מרואן דלאל לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 6.10.05).

בש"פ 7480/05 - טלי פחימה נגד מדינת ישראל

*דחיית עתירה לגילוי ראיות חסויות הנוגעות לשיטות חקירה של השב"כ (בקשה לגילוי ראיות חסויות - הבקשה נדחתה).

נגד העותרת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות בטחוניות שונות. כתב האישום הוגש לאחר שהמערערת ועדים נוספים נחקרו על ידי שירותי הביטחון. ביום 18.1.05 חתם שר הבטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות בעניינה של העותרת, וזו הגישה עתירה לבג"צ בה תקפה את תעודת החיסיון ועתירתה נדחתה. עתה היא טוענת כי הנסיבות נשתנו בעקבות הדיונים בבית המשפט המחוזי, בהם העיד עד התביעה מוחמד אל-רול. הלה מסר דברים מפלילים נגד המבקשת למדובב המכונה "אבו-נידאל". אל-רול הוכרז עד עויין ובעקבות זאת העידו המדובב וחוקר שב"כ שהיה הממונה על חקירתו של אל-רול. השניים תארו את חקירתו של אל-רול והשיבו לשאלותיה של התביעה בנושאים אלה כמעט ללא הפרעה, ומאידך חלק מהשאלות שהפנתה אליהם ההגנה נחסמו בנימוק שהן חסויות. העותרת טוענת כי תעודת החיסיון הפכה, הלכה למעשה, לבטלה. הבקשה נדחתה.
טרם הגשת כתב האישום, על התביעה להחליט האם עדיפה הרשעתו של הנאשם על פני חשיפת כל החומרים המצויים בידיה. לאחר הגשת כתב האישום נותרים בידי התביעה חומרים חסויים הקשורים בתיק ולעיתים, תוך כדי המשפט, מסתבר לתביעה שלא די בחומר שנחשף כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. בשלב זה, יכולה התביעה לחשוף חומר נוסף או לחזור בה מהאישום. מרגע שמחליטה התביעה לחשוף את חומר הראיות, עליה לפנות למוציא תעודת החיסיון, להוציא את אותו החומר מגדר התעודה באופן פורמאלי, ולהעביר את החומר לידי הנאשם. בענייננו, לאחר שהעיד אל-רול, החליטה התביעה לחשוף פרטים נוספים. אכן, לא נעשתה פניה לשר הביטחון, מוציא תעודת החיסיון, ולא הועברה לעותרת הודעה על הוצאת חומרים
מתוך תעודת החיסיון. אלא שההסרה החלקית של החסיון לא באה ביוזמת התביעה, היא נוצרה כהתפתחות דינמית של המשפט. בנסיבות אלה אין להיעתר לבקשה.

(בפני: השופט ריבלין. 2.10.05).

רע"א 4189/05 - אילן בן עמי נגד בנק הפועלים בע"מ

*ביטול פס"ד לתשלום 5,743 מליון - שניתן בהיעדר התייצבות כאשר המבקש הגיש בקשה לדחיית משפטו ובשל העיצומים בבתי המשפט לא הצליח לברר אם הבקשה נענתה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

נגד המבקש ניתן ביום 22.10.03 בביהמ"ש המחוזי בת"א פס"ד בהיעדר התייצבות. לטענת המבקש רק יומיים לפני הדיון הודיע לו פרקליטו על מועד הדיון, וכן כי הוא שוחרר מייצוגו. המבקש מוסיף כי היה קבוע לו דיון הוכחות אחר בבימ"ש השלום בירושלים, ועל כן פנה בפקס לביהמ"ש בת"א וביקש את דחיית מועד הדיון. בשל עיצומים בביהמ"ש, לא יכול היה לברר טלפונית עם המזכירות את תוצאות ההחלטה לגבי בקשתו לדחות את מועד הדיון ולא הגיע לדיון. ביום 29.10.03 נמסר לידיו פרוטוקול הדיון שנתקיים בהיעדרו, בו ניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה - 5,743 מליון ש"ח. המבקש הגיש בקשה לבטל את פסה"ד וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו. המבקש עותר למתן רשות ערעור על החלטה זו. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
"לפנים משורת הדין, ולא בלי התלבטות", הוחלט להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. אין להתעלם מכך שבתקופת עיצומים עסקינן, תקופה בה התקשורת בין ביהמ"ש למתדיין אינה ברורה לעתים. טעם זה עצמו אינו מצביע על כך שעל המתדיין ליטול לידיו את הזכות שלא להתייצב לדיון שנקבע לו בהיעדר החלטה אחרת של ביהמ"ש. אולם, בנסיבות המיוחדות של המקרה, במסגרתן בא כוחו של המבקש שוחרר מייצוגו עת שהוגשה הבקשה לדחיית מועד הדיון, הוא לא הצליח לברר את ההחלטה באמצעות המזכירות שהייתה שרויה בעיצומים, וחוייב בתשלום סכום כספי גבוה בלא בירור טענותיו, יהא זה מן הצדק להיעתר לבקשתו, וליתן לו את יומו בביהמ"ש. הדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי, לבירור טענותיו של המבקש. הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש יוקפאו עד להחלטתו של ביהמ"ש המחוזי בערעורו.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אלכסנדר בראייב למבקש, עו"ד אביחי דרזנר למשיב. 2.10.05).

ע.פ. 3765/03 + 3660/03 - שייח עבד עבייד, ומוסטפא דיראני ופאוזי איוב נגד מדינת ישראל

*ביטול ערעורים לאחר שהפכו לתיאורטיים (הערעורים נמחקו).

עניינם של הערעורים בבקשת המערערים לפסול את חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, בשל היותו, כך לטענתם, מנוגד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ולמשפט הבינלאומי ההומניטרי. לטענתם, נעצרו מלכתחילה כקלף מיקוח לשחרורם של הנווט רון ארד ושבויים או נעדרים אחרים. הם פנו לבית המשפט המחוזי ובית המשפט פסק, כי החוק אינו עומד בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי. כן נקבע, כי החוק עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, על אף היותו פוגע בזכות לחירות ובכבודו של הכלוא. בעוד הערעורים תלויים ועומדים, שוחררו המערערים מכליאה והוחזרו ללבנון. כעת, אין בישראל אנשים הכלואים מכוחו של החוק. המדינה ביקשה למחוק על כן את הערעורים שכן השאלות העולות מהערעורים הפכו לאקדמיות גרידא. המערערים מבקשים כי יינתן פסק-דין לגופם של הערעורים, באשר קיימת סכנה ממשית לביצוע מעצרו של אדם לפי החוק אותו מבוקש לבטל. הערעורים נמחקו.
הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש העליון אינו נוהג לדון בתיקים, אפילו היו חשובים ועקרוניים, משעה שאלה נעשו תיאורטיים ואקדמיים. אכן, יש מספר חריגים לצד הלכה זו. אלה יחולו כאשר סירוב לדון בשאלות חשובות עקב הפיכתן תיאורטיות יוביל לכך שבית המשפט לא יוכל לדון בהן לעולם, או כאשר מבחינה מעשית אין בית-המשפט יכול לפסוק הלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסויים. טענתו של המערער איוב, לפיה יש להכריע בערעור כדי לאפשר לו בעתיד להגיש תביעת פיצויים, אינה מצדיקה אף היא דיון לגופו של עניין. ממילא אין במחיקת ערעורו כדי למנוע ממנו להגיש תביעה עתידית, אם יחפוץ בכך.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד צבי ריש והיאשם אבו שחאדה למערערים, עו"ד שי ניצן למשיבה. 8.9.05).

בש"פ 8331/05 - אברהם גבאי נגד מדינת ישראל

*הארכת מעצר עד לדיון במעצר עד תום ההליכים כאשר ישנם 28 נאשמים החשודים כחברים בארגון פשיעה ויש חומר רב לבדיקה בטרם דיון במעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).

העורר ועימו עשרים ושבעה נאשמים נוספים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת הונאה מסועפת של מהילת דלקים ושיווקם. על פי הנטען עמדו העורר ושני נאשמים נוספים בראש ארגון פשיעה אליו חברו גם הנאשמים האחרים. עניין אחר שאליו מתייחס כתב האישום נוגע לקשר שקשר הארגון, על פי הנטען, עם חברות אשר החזיקו בפטור מבלו על נפטא, על מנת לקבל באמצעותן במרמה נפטא פטורה מבלו ואף זאת בסכומים המגיעים כדי מליוני שקלים. צפויים להעיד מטעם התביעה 292 עדים. כתב האישום הוגש ביום 1.8.2005 ובד בבד הוגשה בקשה למעצרם של שבעה מבין הנאשמים, ובהם העורר, עד תום ההליכים. נוכח ההיקף הרב של חומר החקירה, הורה בית משפט קמא למדינה לרכז בשלב ראשון את הראיות העיקריות ולמוסרן לסניגורים ולבית המשפט. בדיון נוסף שהתקיים ביום 3.8.2005 הודיעו הסניגורים כי נוכח היקפו של כתב האישום ושל חומר הראיות, אין ביכולתם לטעון לעניין הראיות לכאורה. אי לכך החליט בית המשפט לבדוק בדיקה ראשונית את חומר הראיות ואת עילת המעצר לגבי כל אחד מן המשיבים, ולתת החלטת ביניים בעניין המעצר. בית המשפט דחה את הטענה המרכזית שהעלה הסניגור לפיה אין מקום להורות על המעצר מקום שברור וגלוי לכתחילה כי לימוד החומר וניהול המשפט יעבור את התקופה של 9 חדשים הקבועה בסעיף 61 לחסד"פ. הערר נדחה.
סוג העבירות המיוחסות לעורר כמי שעומד בראש ארגון הפשיעה נשוא כתב האישום, בוודאי מקים עילת מעצר בשל החשש לשלום הציבור אם ישוחרר. עניין לנו בנאשם שעברו הפלילי מכביד ביותר והוא כולל 25 הרשעות בעבירות חמורות מסוגים שונים ובהן עבירות סמים, אלימות ורכוש. למרות כל אלה, סבור העורר שדי בעובדה כי משפטו צפוי להתמשך מעבר לתקופת המעצר הקבועה בסעיף 61 לחסד"פ כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר כבר עתה. לצורך כך מפנה הוא אל החלטותיו של ביהמ"ש העליון בבקשות להארכת תקופת מעצר מעבר לתשעה חודשים, והשיקולים שביהמ"ש שקל באותן החלטות. ברם, מערך האיזונים שעל בית המשפט להפעיל לעניין המעצר בתום תשעה חודשי מעצר אינו דומה למערך האיזונים שעליו להפעיל עם הגשת כתב האישום. השיקולים שעל ביהמ"ש להיזקק להם לעניין בקשה למעצר עד תום ההליכים נקבעו בסעיף 21 לחוק המעצרים ואלה הם השיקולים הצריכים להנחותו ואין בלתם. התמשכות המשפט אינה בין השיקולים המנויים בהוראה זו. אכן, יתכן כי במקרים מתאימים יובא השיקול הנטען כאן במניין השיקולים בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אך לא יהא בכך כדי להועיל לעורר במקרה הנדון, בשלב הביניים שבו מצוי הדיון.