תקציר סביר כרך ס"ו חוברת 2

ע.א. 10907/03 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד משרד הבריאות ואח'

*ביטול העברת נכסים בניגוד לתנאי שיעבוד צף, לטובת בנק, שנרשם כדין ברשם החברות(מחוזי חיפה - ת.א. 1368/03 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש קמא להמשך הדיון).

א. המשיבה 2, (להלן: יונית), הפעילה בית אבות פרטי בנתניה. משרד הבריאות נהג להפנות אל בית האבות קשישים סיעודיים, ושילם ליונית תשלום חודשי לפי מספר המאושפזים ששהו בבית האבות לפי הפניותיו. בתחילת שנת 1998 ביקשה יונית לבנות אגף סיעודי נוסף, והמערער (להלן: הבנק) העמיד לרשותה אשראי של מליוני שקלים. החזר הסכומים הובטח, בין היתר, באיגרת חוב, לפיה שיעבדה יונית בשעבוד צף לטובת הבנק את מכלול נכסיה וזכויותיה. איגרת החוב כללה הגבלה על יכולתה של יונית לערוך עסקאות ברכוש המשועבד, שלא במהלך העסקים הרגיל, ללא הסכמתו של הבנק. השעבוד וכן ההגבלה הקבועה בו נרשמו כדין אצל רשם החברות. משביקשה יונית להגדיל את סכום האשראי, דרש הבנק לקבל גם המחאה, על דרך שעבוד, של הזכויות בכספים המגיעים או שיגיעו ליונית ממשרד הבריאות. לשם כך חתמה יונית על טופס המחאה סטנדרטי של הבנק (להלן: כתב ההמחאה). כתב ההמחאה הועבר אל משרד הבריאות, אך המשרד לא חתם עליו. יונית פנתה בכתב אל משרד הבריאות עוד בטרם חתמה על כתב ההמחאה, וביקשה להעביר את התשלומים החודשיים אל חשבונה המתנהל בבנק (להלן: החשבון), וכך אכן נהג משרד הבריאות עד חודש יולי 2000. מאז הופסקה העברת הכספים של משרד הבריאות אל החשבון, בשל כך שיונית העבירה את כל הזכויות להפעלת בית האבות אל המשיבה 3, (להלן: יונית 2000). בעלי המניות ביונית 2000 היו בתו של בעל השליטה ביונית, וכן מי שהשקיע ביונית סכומים ניכרים, (להלן: פינקל).
ב. הבנק הגיש תביעה נגד משרד הבריאות נגד יונית ונגד יונית 2000. בכתב התביעה טען הבנק כי זכותה של יונית לקבלת הכספים ממשרד הבריאות הומחתה לו על פי כתב ההמחאה ולפיכך, אין תוקף להעברת הזכויות בכספים אלה ליונית 2000. בפסק-דינו דחה בית-המשפט המחוזי את תביעת הבנק בקבעו שהסכם ההמחאה בין יונית לבין הבנק לא נשתכלל. בית-המשפט ציין כי הבנק לא הקפיד שכתב ההמחאה יועבר למשרד הבריאות וייחתם על ידו. אשר לטענת הבנק כי העברת זכויותיה של יונית ליונית 2000, נוגדת את תנאי איגרת החוב וכפופה לשעבוד הצף שהוטל מכוחה על נכסי יונית, קבע ביהמ"ש כי גם אם לכאורה נוגדת ההעברה את תנאי איגרת החוב, הרי שהשעבוד הצף לא נתגבש. בהקשר זה הפנה בית-המשפט להלכה שנקבעה בע"א 353/62, פ"ד יז(1) 496, 501 (להלן: עניין הארט), לפיה מתגבש שעבוד צף באחד משלושה מקרים: כאשר נוצרו נסיבות שעל-פי הקבוע בהסכם השעבוד הביאו לגיבושו של שעבוד זה; כאשר נתמנה לחברה כונס נכסים מכוח תנאי באיגרת החוב; או כאשר פירוקה החל. במקרה דנן, כך קבע בית-המשפט, לא התקיימה אף לא אחת משלוש חלופות. תביעת הבנק ככל שהופנתה נגד משרד הבריאות בעילת רשלנות נדחתה אף היא. לאחר הגשת הערעור הוסדרה המחלוקת בין הבנק לבין משרד הבריאות ונותר לדון במחלוקת בין הבנק ליונית. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ג. סעיף 1 לפקודת החברות מגדיר "שעבוד צף" כך: "שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה... כפי מצבם מזמן לזמן, אך בכפוף לסמכותה של החברה ליצור שעבודים מיוחדים על נכסיה או על מקצתם". ייחודו של השעבוד הצף הוא בכך שהתהוותו נעשית בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב עריכת השעבוד בו נוצרת בטוחה "המרחפת" על הנכסים ששועבדו, אך היא אינה מגבילה את כוחה של החברה לסחור בהם כרצונה; השלב השני הוא שלב גיבוש השעבוד. בשלב זה לוכד השעבוד ברשתו את אותם נכסים
מבין הנכסים ששועבדו, המצויים באותה שעה בידי החברה. השעבוד הצף נחשב כבטוחה נחותה בעוצמתה לעומת שעבודים אחרים המוכרים בדין. על מנת להגביר את האפקטיביות של השעבוד הצף, נוהגים בעלי איגרת חוב מסוג זה לכלול בה תנייה האוסרת על החברה להתקשר ללא הסכמתם בעסקאות הנוגעות לרכוש המשועבד, שאינן עסקאות במהלך העסקים הרגיל (להלן: התנייה המגבילה). תניות מגבילות אלה אין בהן כדי לספק לבעל השעבוד הגנה אפקטיבית מפני זכויות נוגדות שרכשו צדדים שלישיים בנכסים המשועבדים. עם זאת, על פי הדין הישראלי, צד שלישי המתקשר עם חברה שנכסיה משועבדים בשעבוד צף הכולל הגבלה שנרשמה כדין, מוחזק כמי שידע על ההגבלה, והזכויות שרכש או קיבל מן החברה, כפופות לשעבוד ואינן גוברות עליו. יוצאים מכלל זה המקרים שבהם בוצעה הרכישה בתנאי תקנת השוק.
ד. בענייננו, השעבוד הצף והתניה המגבילה את מכירת הנכסים שלא במהלך העסקים הרגיל, נרשמו כדין אצל רשם החברות. די בכך על מנת לקבוע כי זכותה של יונית 2000 בנכסים שהעבירה אליה יונית, כפופה לשעבוד הצף הרשום לטובת הבנק מכוח איגרת החוב. יתירה מכך, במקרה דנן נראה שהיתה ליונית 2000 גם ידיעה של ממש ולא ידיעה קונסטרוקטיבית בלבד על דבר קיומה של התניה המגבילה, ועל כך שהעברת הזכויות בנכסי יונית לידיה מהווה הפרה של תניה זו, שכן בעלי המניות ביונית 2000 הם בתו של בעל השליטה ביונית ופינקל. מכאן כי זכותו של הבנק בנכסיה של יונית גוברת על זכותה של יונית 2000 בנכסים אלה. דא עקא, לצורך הסעד של קבלת הכספים המגיעים ממשרד הבריאות, אין די בהצהרה גרידא על דבר זכותו העדיפה של הבנק בנכסי יונית ויש צורך בגיבושו של השעבוד הצף. העובדה שיונית הפרה את התנייה המגבילה, יכולה להוות עילה לגיבוש השעבוד, אך היא כלשעצמה אינה מגבשת אותו. השאלה היא האם במצב דברים מיוחד וחריג זה, אין מקום לקבוע כי השעבוד הצף נתגבש. על שאלות אלה לא נתן בימ"ש קמא את דעתו, ויש להחזיר את הדיון אל בית-המשפט קמא, על מנת שישמע טענות ויחליט בשאלות הנוגעות לגיבושו של השעבוד הצף בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יעקב רבינוביץ ועמית גור למערער, עוה"ד ישראל בלום ויצחק קריטנשטיין למשיבים. 22.6.05).

בע"מ 4282/03 - אולגה לרנר נגד יעקב פייר (פליקס)

*פרשנותה של צוואה משותפת - הדדית(מחוזי ת"א - ע"מ 1030/01 - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).

א. ביום 14.1.90 ערכו בני הזוג מיכאל פייר (להלן - "הבעל") ואשתו רעיה (להלן - "האשה") שתי צוואות בעדים. האשה ציוותה בצוואתה את רכושה "לבעלי פייר מיכאל... [ו]במקרה של מותי יחד עם בעלי באותו זמן, הנני מצווה להוריש את כל רכושי... לבני פייר יעקב (פליקס)... הנני מחייבת את בני... למסור ללרנר שמעון... 10,000 $... לתת לבתי אולגה לרנר... $5,000. הבעל ציווה בצוואתו את רכושו "לאשתי פייר בלנק רעיה... [ו]במקרה של מותי יחד עם אשתי באותו זמן, הנני מצווה להוריש את כל רכושי... לבני פייר יעקב (פליקס)... הנני מחייב את בני... למסור ללרנר שמעון... 10,000 $... לתת לגב' לרנר אולגה... 5,000 $". פייר יעקב הוא בנם המשותף של המצווים, אולגה לרנר היא בתה של המצווה מנישואין קודמים ושמעון לרנר הוא נכדה מנישואיה הקודמים. הבעל הלך לעולמו ביום 17.4.97, ולפי האמור בצוואתו ירשה האישה את רכושו. האישה נפטרה ביום 7.10.98. במחלוקת בין הצדדים עמדה פרשנותו של סעיף 1 בצוואתה של האשה - שלפיו יורש אותה הבעל - הוא שאם
נפטר הבעל בפטירתה. בית המשפט לענייני משפחה קבע שמשמעות צוואתה של האשה היא שכאשר מת הבעל לפניה אין מי שזוכה על פי הצוואה ולפיכך יורשים את האשה יורשיה על פי דין, שהם המשיב והמבקשת. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי וביהמ"ש פסק כי פירושו של סעיף 1 הוא שאם נפטר הבעל לפני האשה בא במקומו כחליפו צאצאו של הבעל, המשיב, לבדו מכוח סעיף 49 ("יורש שמת לפני מוריש") לחוק הירושה, בלי שיוטל עליו החיוב לשלם למשיבה ולבנה את הסכומים הנקובים בצוואה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): המדובר בצוואה משותפת, הדדית, היינו, ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני. פרשנותה של צוואה - שאיננה צוואה משותפת והדדית - מפרשים על פי אומד דעתו של המצווה לבדו ועל אומד דעת זה ניתן ללמוד מתוך לשונו של המצווה ומתוך נסיבות עריכתה של הצוואה. בפרשנותה של צוואה משותפת והדדית, באים לאמוד את דעתם המשותפת של שני המצווים כאילו הם אחד. כאן באים לשחזר, על דרך של פירוש, את התכנית המשותפת שעמדה ביסוד הצוואה המשותפת וההדדית, את מטרותיהם המשותפות של המצווים ואת הרצונות של כל אחד ואחד מהם כפי שהתמזגו לרצון אחד.
ג. בפרשנות הצוואות בענייננו ניתן לקבוע כי מדובר כאן באמירה משותפת ברורה של שני בני הזוג, המבטאת את רצונם המשותף, כי דווקא בנם המשותף - להבדיל מבתה של האשה מנישואיה הקודמים - יירש אותם. תוך הענקת "פיצוי" לבת ולבנה. רצון זה הוא כה ברור עד שאין לייחס לאחד מהם כוונה להשתחרר מהוראה זאת רק משום שבן זוגו נפטר לפניו ולא באותו רגע ממש. אכן, פרשנות זאת אינה צמודה למילות הצוואה מילה במילה, אך, כידוע, ישנם מצבים שבהם יש להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית. מותר גם לקבוע שאילו היו שואלים אחד מבני הזוג אם מבוקשו הוא שהמשיב - בנם המשותף - יירש אותו רק במקרה שהוא ובן זוגו ימותו בעת ובעונה אחת, באותו רגע ממש, ולא במקרה שימותו זה אחר זה, בהבדל זמנים, לא היה מניח לניסוח זה להכשיל את כוונתו. הפרשנות של הביטוי "יחד - - - באותו זמן" שיש לנקוט בה כאן היא "ששניהם יחד במצב של מיתה באותו זמן". משנפטרו שניהם נתמצתה, הוראת סעיף 1 בכל אחת מן הצוואות ואין לה תוקף עוד ובמקומה חלה על רכושה של האשה - שלה ומה שירשה מן הבעל - הוראת סעיף 2 לצוואתה, שלפיה יורש אותה הבן המשותף, המשיב, כפוף לחיוב שהוטל עליו.
ד. הנשיא ברק: עיון בצוואות מלמד כי המצווים ביקשו להבטיח כי בפטירת אחד מהם, בן הזוג שיוותר בחיים יירש את כל רכושו של בן הזוג שנפטר. בני הזוג ביקשו להסדיר את חלוקת עזבונם במקרה שימותו באותו בזמן. אין בצוואות התייחסות לשאלה מה ייעשה בעזבון במקרה של פטירת המצווה בעת שבן זוגו כבר אינו בחיים. הדין הדיספוזיטיבי בדבר "יורש שמת לפני מוריש", אין לו תחולה בענייננו. עריכת הצוואות ההדדיות מלמדת על כוונה נוגדת של בני הזוג. מן ההסדר המשותף וההדדי משתמעת כוונתם של בני הזוג להטיב איש עם רעהו אישית, ולא עם יורשיו של בן הזוג כחליפיו. לכן, כפי שפסק השופט טירקל, משנפטרו שניהם, נתמצתה הוראת סעיף 1 בכל אחת מן הצוואות ואין לה כל משמעות עוד.
ה. על פי לשונה, הצוואה אינה מסדירה את חלוקת העזבון של המצווה אם נפטר בעת שבן זוגו אינו בחיים. בצוואת המנוחה - כמו גם בצוואת בעלה - לא נקבע דבר באשר למה שייעשה ברכושה לאחר מותה, היה ובעלה לא יזכה על פי הצוואה (משום שימות לפניה) ובני הזוג לא ימותו יחד באותו זמן. לשון הצוואה היא מרכיב מרכזי בקיומה. היא גם מרכיב מרכזי בפרשנותה. לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש של הצוואה. אמת הדבר, יתכן שאילו נשאלו בני הזוג מה ייעשה ברכושם לאחר מותם
במקרה שלא ימותו באותו זמן, היו משיבים כי ברצונם להורישו לפלוני או אלמוני. אך לרצון זה לא ניתן ביטוי כלשהו בצוואות. בית המשפט עשוי לייתן לצוואה משמעות החורגת מלשון הצוואה רק בהתקיים התנאים הבאים: ראשית, על בית המשפט להשתכנע כי אומד הדעת של המצווה אינו ניתן להגשמה מלשונה של הצוואה; התנאי השני הוא כי המקרה נופל לאחד המצבים המיוחדים המכוסים על ידי אחת מן הדוקטרינות הלבר-פרשניות. אין זה המצב בענייננו. בעלי הדין לא הציגו כל תשתית עובדתית העשויה ללמד על אומד דעתם של בני הזוג. לא נטען, וממילא לא הוכח, דבר לגבי הנסיבות החיצוניות לצוואות, שעשויות היו ללמד על אומד הדעת של המצווה בעניין זה. לפיכך, יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי עזבונה של המנוחה לא יחולק מכוח צוואתה, אלא ליורשיה על פי דין, היינו המשיב והמערער.
ו. השופט גרוניס: בפס"ד נפרד הצטרף לדעתו של הנשיא ברק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גרוניס. עו"ד יצחק ששון למבקשת, עוה"ד תמיר גליק ורוברט גליק למשיב. 21.6.05).

בג"צ 1661/05 ואח' - המועצה האזורית חוף עזה ואח' נגד כנסת ישראל ואח'

*חוקתיות החוקים הנוגעים לתכנית ההתנתקות מחבל עזה(העתירות נדחו).

א. העתירות דנות בחקיקה של הכנסת ליישום תכנית ההתנתקות מאיזור חבל עזה וצפון השומרון. האם החקיקה היא חוקתית ובאיזו מידה התנאים של הענקת הפיצויים הם חוקתיים. הועלו בדיון נושאי חוקתיות הפינוי, שפיטות הנושא, הפינוי ופגיעתו בזכויות האדם, פיסקת ההגבלה בחוק היסוד, זכויות והליכי תביעות הפיצויים וכיוצ"ב.
ב. הוחלט ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, השופטת בייניש, השופט ריבלין, השופטת פרוקצ'יה, השופט גרוניס, השופטת נאור, השופטת ארבל, השופטת חיות והשופט עדיאל, נגד דעתו החולקת של השופט לוי, לדחות את העתירות בכל הנוגע לחוקתיות הפינוי; את העתירות בעניין חוקיות החלטת הממשלה והצווים שהוצאו מכח חוק יישום ההתנתקות; ואת העתירה נגד תחולת החוק על הישובים אלי סיני וניסנית. הוחלט על דעת כל השופטים, למעט השופט לוי, שלא נדרש לעניין, לדחות את העתירות בעניין חוקתיות הפיצוי, למעט בארבעה עניינים בהם הוחלט לעשות את הצו על תנאי לצו מוחלט בעניינים הנוגעים להסדרי הפיצויים למפונים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, גב' נאור, גב' ארבל, גב' חיות ועדיאל. 9.6.05).

ע.א. 1190/05 - שלמה גבאי ואח' נגד אומצה מפעלי בשר בע"מ ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהיכרות ויחסי חברות בין השופטת לבין ב"כ אחד הצדדים להתדיינות(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום באשדוד נגד המערער 1. בקשת רשות להתגונן שהגיש נדונה בפני הרשמת (דאז) וולפסון. הבקשה התקבלה, והתיק הועבר להליכי קדם משפט בפני השופט חמדני. בשלב זה צורף המערער 2 כנתבע נוסף. לאחר מכן, הועבר התיק לשופטת וולפסון, שבינתיים מונתה כשופטת, לשמיעת הוכחות. עם פתיחת הדיון נתנה השופטת החלטה בעניין הוצאות לחובת המערערים בעקבות דחיית בקשתם למחיקת סעיפים מתצהיר המשיבה. המערער ביקש בשלב זה את פסילת בית המשפט. לטענתו, ככל הנראה, קיימים יחסים חבריים כלשהם, בין השופטת לבין בא-כוח המשיבה, עו"ד בלק. לפיכך, ביקשו המערערים מהשופטת לפרט את הקשרים בינה לבין עו"ד בלק. השופטת נעתרה לבקשת המערערים והבהירה כי מדובר בהיכרות
בת תשע שנים בתקופה בה כיהנה כרשמת בית המשפט, יחסים שכללו השתתפות בשתי חתונות של משפחת בלק, ביקור אחד בביתו וביקור אחד במשרדו, וכן נסיעה משותפת לירושלים כדי לבקר עו"ד שהיתה מאושפזת בבית חולים. עוד נאמר, שמאז שמונתה לשופטת, פסקו קשרים אלה. בעקבות דברים אלה ביקשו המערערים לפסול את השופטת ובקשתם נדחתה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע, כי שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. סעיף זה מוסיף וקובע כי שופט לא יישב בדין ביודעו שצד להליך, בא כוחו או עד מרכזי הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קירבה ממשית אחרת. אין די בעצם ההיכרות או הקירבה של שופט לבעל דין או עורך דינו כדי להביא לפסילתו. נדרשת קרבה ממשית המבססת חשש ממשי למשוא פנים. קיומה של היכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטיה לחומרה או לקולא, ואין בה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. מדובר בחמישה מפגשים שנערכו מחוץ לכתלי ביהמ"ש, על פני תקופה שהתפרשה על כ-9 שנים, כאשר שלושה מתוך חמשת המפגשים היו בנסיבות חברתיות רגילות. מאז מונתה השופטת לכס המשפט, לפני כשנתיים, לא היה בינה ולבין עו"ד בלק כל קשר. אין בקרבת העבר כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף גבאי למערערים. 5.6.05).

רע"א 2075/05 - שחר יוסף נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'

*אין פגם בהתערבות ביהמ"ש במסקנות משפטיות של הרשם בעניין מתן רשות להתגונן. *גובה סכום הערבות לצורך מתן רשות להתגונן. *ביהמ"ש יכול להתנות מתן רשות להתגונן בהפקדת ערבות, גם אם התובע לא ביקש זאת (הבקשה נדחתה). המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה 2 (להלן: החברה), ונגד המבקש והמשיבים 4 (להלן: הערבים). בכתב התביעה נטען, כי בחשבונה העסקי של החברה אצל הבנק, נוצרה יתרת חוב בסכום של כ-4 מליון ש"ח, וכי יש לחייב את החברה, ואת הערבים, לשלם את יתרת החוב. בבקשת הרשות להתגונן שהגיש המבקש, נטען, כי חתימתו על כתב הערבות היתה על יסוד הבטחת הבנק כי לחובות החברה יערבו שישה ערבים, ולא ארבעה כפי שערבו בפועל, ועל כן, כך נטען, דין הערבות להתבטל. בהחלטתו קבע הרשם, כי גירסת המבקש די בה כדי להעניק לו רשות להתגונן. בערעור הבנק על החלטת הרשם, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי "גם בהנחה שכל טענותיו של המשיב תתקבלנה, נזקו המוכח, בשלב זה, הוא שליש מסכום החוב והוא זכאי, לכל היותר, להיפטר מהחלק היחסי של הערבות שהיה נופל על שכמם של שני הערבים הנוספים". משכך, החליט לקבל את הערעור באופן חלקי, ולהתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת סכום של 2,000,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש, ואם לא יופקד הסכום האמור, ינתן נגד המבקש פס"ד לתשלום שני שלישים מסכום התביעה. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי בהחלטת הרשם, שכן הרשם הוא אשר שמע את העדים ובחן את הראיות, והחליט בהתאם להן. עוד נטען, כי הפקדת הערבות לצורך הבטחת קיומו של פסה"ד לא נתבקשה ע"י הבנק, לא ניתנה למבקש האפשרות לטעון לעניין זה, ולמבקש ייגרם נזק כבד בהפקדת הערבות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי התערב במסקנתו המשפטית של הרשם, ולא בקביעותיו העובדתיות. בהתאם למסקנתו, לפיה למבקש עומדת טענת הגנה, לכל היותר, לשליש מסכום התביעה, קבע ביהמ"ש המחוזי את סכום הערבות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למבקש עומדת, לכל היותר, טענת הגנה לעניין שליש מסכום התביעה, ועם זאת, החליט להתנות את הרשות בהפקדת ערבות הנמוכה מן הסכום שלגביו קבע שלמבקש אין הגנה, אין להתערב בקביעה
זו. אמנם, כאמור, על ביהמ"ש שלא להתנות את הגנתו של הנתבע בערבויות שאין ביכולתו לעמוד בהן, אך נטל השכנוע לעניין היכולת לעמוד בתנאי הערבות רובץ על המבקש את הרשות להתגונן, ולא נטען ע"י המערער שלא יוכל לעמוד בתנאי הערבות שהוטלו עליו. אף את הטענה כי הבנק לא ביקש את הטלת הערבות אין לקבל. ביהמ"ש פעל לפי סמכותו בתקנה 210 הנזכרת לאמור: "רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים... בדבר מתן ערובה... ככל אשר ייראה לביהמ"ש או לרשם". מלשון התקנה עולה כי הסמכות להורות על מתן ערובה אינה תלוייה בבקשתו של אחד הצדדים לדיון.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד ברץ, בר נתן, הורן ושות' למבקש, עו"ד חב' י' בית און למשיב. 5.6.05).

ע.א. 2239/05 - נציגי מובילי החלב העצמאיים נגד תנובה והממונה על ההגבלים העיסקיים

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שדחה התנגדות לאישור "הסדר כובל" בתחום הובלת החלב (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביה"ד להגבלים עסקיים - הבקשה נדחתה).

ביה"ד להגבלים עסקיים קיבל בקשה לאישור הסדרים כובלים להובלת החלב (להלן: ההסדרים) שהגישו תנובה ושישה קואופרטיבים (להלן: הקואופרטיבים). הינם על בסיס אזורי וכוללים סעיף כבילה המקנה בלעדיות במתן שירותי הובלת חלב עבור תנובה לכל קואופרטיב, באזור הגיאוגרפי הרלבנטי. תקופת הבלעדיות שנקבעה בהסכמים הינה חמש שנים מיום כניסתו לתוקף של כל הסדר. מובילי חלב עצמאיים, ובהם המערערים, התנגדו לאישור ההסדרים, אך התנגדותם נדחתה ע"י ביה"ד להגבלים עסקיים שאישר את ההסדרים. מכאן הערעור, אשר במסגרתו מתבקש עיכוב הביצוע. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
בהפעילו את שיקול דעתו אם להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד, שוקל ביהמ"ש שניים אלה: את סיכויי הערעור, ואת האפשרות כי אי היענות לבקשה תביא למצב דברים בלתי הפיך. בבקשות לעיכוב ביצוע החלטות של ביה"ד להגבלים עסקיים, על בימ"ש שלערעור לשקול במסגרת שיקוליו אלה גם את טובת הציבור, לאור תכליתו של חוק ההגבלים העסקיים. במקרה שלפנינו, לא שכנעו המבקשים כי עלול להיגרם נזק בלתי הפיך לשוק הובלת החלב אם לא יעוכב ביצועו של פסה"ד המאשר את ההסדרים. בפני המערערים פתוחה הדרך להשתלב בשוק הובלת החלב בין כקבלני משנה של הקואופרטיבים ובין כמובילים עבור מתחרות של תנובה. יתירה מכך, הם לא שכנעו כי בתקופת הביניים עד להכרעה בערעור, יחול שינוי כה מהותי בשוק הובלת החלב עקב יישום ההסדרים, עד כי חזרתם של המערערים לשוק זה לא תהא אפשרית עוד. אשר לסיכויי הערעור -ראה לכאורה כי אלה אינם גבוהים אך די בשיקולי מאזן הנוחות ובעובדה שאין מדובר בנזק בלתי הפיך לתחרות בשוק הובלת החלב, על מנת לדחות את הבקשה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד עופר סטרטינר למערערים, עוה"ד יוסי לוי, עופר קורלנדר, אשר גושן וגולן קנטי למשיבים. 5.6.05).

רע"א 2602/04 - שמעון ברהום נגד משרד הבטחון קצין התגמולים

*סדרי דין וחובת השמיעה של ועדת הערעורים העליונה לפי חוק הנכים שדנה בבקשת נכה צה"ל להכיר בהחמרת נכותו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביולי 1962 נפגע המבקש בקרסולו השמאלי בתאונת דרכים שאירעה בעת שירותו הצבאי, ובעקבותיה הוכר כנכה צה"ל בדרגת נכות של %1. ביום 7.1.02 פנה המבקש בתביעה להכרה בהחמרת נכותו
וכן להכרה בנכות נוספת, שנגרמה, לטענתו, כתוצאה מן הנכות המוכרת. וועדה רפואית, שבדקה את המבקש, קבעה כי לא חלה החמרה בנכותו. באשר לנכות המוסבת, קבעה כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בקרסול לנכות הנוספת. המבקש ערער לוועדה העליונה וזו התייחסה בפירוט לכל תלונותיו, ובסוף הדיון החליטה כי יש צורך בצילומים שונים, ואלה הומצאו לה ע"י המבקש. לאחר מכן התכנסה הוועדה העליונה וקיימה דיון מקצועי בלא נוכחות המבקש ובא כוחו, והחליטה להשאיר בעינה את החלטת הוועדה הרפואית. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביקש להחזיר את הדיון להרכב אחר של הוועדה העליונה כדי שתדון שנית בעניינו ובנוכחותו. ביהמ"ש דחה את ערעורו. אשר לניהול חלקו השני של הדיון שלא בפני המבקש, קבע ביהמ"ש כי לאחר עריכת השלב הראשון של הדיון בו התקיימה בדיקה ונשמעו טענות, רשאית הועדה בשלב שני להתכנס לדיון מקצועי ללא זימון נוסף של בעל הדין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
למערער בפני ועדה רפואית עליונה זכות להופיע ולטעון את טענותיו. הוועדה רשאית לקיים התייעצות מקצועית בין חבריה לאחר ששמעה את טענות המערער ובלא נוכחותו באותו שלב. נוהל זה מקובל בגופים שיפוטיים, מעין שיפוטיים וגופים מקצועיים אחרים. אולם כל זאת בתנאי ששלב הטיעון והעלאת ההשגות מטעמו של הגורם המעוניין הושלם. בענייננו, בעצם התכנסותה של הוועדה העליונה לדיון פנימי בנוכחות חבריה בלבד, לאחר ששמעה את טיעוני המבקש בשלב הראשון של הדיון, לא היה, כשלעצמו, משום פסול. אולם לאחר שהוועדה ביקשה כי יוגשו לה צילומים נוספים שהיו חסרים לה לצורך קבלת החלטתה, היה מקום שהוועדה תאפשר למבקש להופיע בפניה על מנת להשלים את טיעוניו ביחס לחומר זה והשלכתו על מכלול נתוניו של הענין. משלא מוצתה זכותו הדיונית של המערער באורח מלא, יש לתקן את הדבר בדרך החזרת הדיון לוועדה, להשלמת טיעון.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, גרוניס, גב' ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבינו ביבר למבקש, עו"ד גב' רות גורדין למשיב. 9.6.05).

בש"פ 4984/05 - מדינת ישראל נגד חי יוסף טובול

*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 בעבירות של תקיפות וגרימת חבלות של אנשים על רקע מוצאם הערבי (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

נגד המשיב ושני נאשמים אחרים, הוגש כתב אישום המונה שבעה אישומים, לפיהם, המשיב בצוותא עם הנאשמים האחרים, תקפו באכזריות אדם על רקע מוצאו הערבי, עד שאיבד את הכרתו, נגרמו לו חבלות וחתכים בפניו ובשאר חלקי גופו וכן שבר באף. בנוסף, היכו הנאשמים אדם אשר ביקשם לחדול ממעשיהם וכן שדדו את ארנקו של המתלונן וחפצים נוספים. במקרה נוסף, תקפו הנאשמים באכזריות נהג מונית על רקע מוצא הערבי, וגם עובר אורח אשר ניסה לעזור לנהג וכן עובר אורח נוסף אשר ניסה לצלמם. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלונן חבלות ואחד מעוברי האורח איבד את הכרתו. במקרה שלישי תקף המשיב אדם נוסף על רקע מוצאו הערבי. באישומים נוספים מואשם המשיב בכך שהפר את תנאי שחרורו, נמלט משוטרים, התחזה לאחר ונמלט מתחנת משטרה וכן התנגד למעצר, תקף שוטרים וגרם להם חבלות בגופם. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים התקיימו חמש ישיבות ובהן שלוש ישיבות הוכחות. לאחר תום תשעת חודשי המעצר הראשונים הוארך המעצר בשישים ימים נוספים, והתביעה נדרשה להגיש בקשה לביהמ"ש קמא להוספת מועדים, תוך הערה כי ככל שלא יוספו מועדים יהיה מקום לשקול הזמנת תסקיר מעצר. המבקשת הגישה בקשה דחופה לקביעת
מועדים נוספים ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והוסיף מועד הוכחות נוסף. עתה מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
המעשים המיוחסים למשיב הנם חמורים ביותר. מעבר למסוכנותו הרבה של המשיב, קיים חשש כבד להימלטותו מן הדין. חלק מן המעשים המיוחסים למשיב בוצעו תוך כדי הפרת תנאי שחרורו בתיק אחר. בנוסף, המשיב נמלט שלוש פעמים משוטרים, כאשר באחת הפעמים התחזה לאחר ונמלט מתוך תחנת המשטרה, ובפעם נוספת ניסה להימלט וכשנתפס תקף את השוטר אשר עצר אותו וגרם לו לחבלות שהצריכו טיפול רפואי. אין מתקיים במשיב התנאי הבסיסי הנדרש לשחרור לחלופת מעצר, יהא טיבה אשר יהא, והוא היכולת ליתן במשיב אימון שלא יפר את תנאי שחרורו.

(בפני: השופט עדיאל. עו"ד גב' דניאלה בייניש למבקשת, עו"ד ברוך בן יוסף למשיב. 6.6.05).

בג"צ 10929/04 - מועצה אזורית חוף עזה נגד שר הפנים ואח'

*החלטה שלא להעניק לישובים ברצועת עזה הנועדים לפינוי, את המענקים שהממשלה מעניקה לישובי יו"ש ודחיית טענת הפלייה (העתירה נדחתה).

העותרת עתרה לבג"צ ביום 3.11.04 בבקשה להורות למשיבים להעביר אליה את חלקה במענקים המיוחדים לרשויות יש"ע עבור שנת 2004. היא טוענת כי תקציב זה שניתן לה בשנים עברו בסופה של כל שנה, לא הועבר לידיה עבור שנת 2004 תוך התעלמות מצרכיה. העתירה הוגשה לאחר החלטת הממשלה בדבר "תכנית ההתנתקות", אך בטרם נתקבל בכנסת החוק ליישום תוכנית ההתנתקות. ניתן צו על תנאי ובעת שנשמעו טיעוני הצדדים עמד חוק ההתנתקות בתוקפו ואף נחתמו צווי הפינוי. אף שהעתירה נדונה לאחר שהתקבל חוק ההתנתקות, נבחנה חוקיות ההחלטה שלא להעביר את המענק המיוחד לעותרת, בהתחשב בעובדה שאותה עת טרם הוחק החוק הנ"ל. העתירה נדחתה.
אין מדובר כאן בהפליה בין שווים אלא בהבחנה מותרת בין שונים. השוני הרלוונטי לעניין זה נעוץ במדיניותה של הממשלה בנוגע לתכנית ההתנתקות במסגרתה עומדים ישובי העותרת לפני פינוי והעותרת עצמה עומדת לפני פירוק. הבחנה זו הינה מותרת. אף בטענת ההסתמכות שהעלתה העותרת אין ממש. ההחלטה על מתן המענק לישובי יו"ש עבור שנת 2004 נקבעה ביום 25.11.04, קרי - לקראת סוף השנה הנדונה. החלטה זו אושרה כמדי שנה "כמענק חד-פעמי" המתווסף לתקציב הרגיל. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה כי העותרת הוציאה את הוצאותיה לשנת 2004 בהסתמך על המענק הצפוי.

(בפני השופטות: בייניש, ארבל, חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרת, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 6.6.05).

בש"פ 5322/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של קטין בעבירות התפרצות וגניבה בהתחשב בנסיבות האישיות של העצור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

נגד העורר, קטין כבן 17.5, הוגש לביהמ"ש המחוזי לנוער כתב אישום בו מיוחס לו ביצוען של עבירות התפרצות וגניבה, החזקת נכס החשוד כגנוב והחזקת מכשירי פריצה. עם הגשת כתב האישום, ולאחר שנתקבל תסקיר מעצר בעניינו, הורה בית משפט לנוער על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט נימק את החלטתו באמור בתסקיר המבחן, לפיו, נוכח הפרות חוזרות ונשנות של המשיב את תנאי השחרור שהוטלו עליו בגין ביצוע עבירות
קודמות, קשה להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי לנוער נדחה. הערר נתקבל.
נגד העורר תלויים ועומדים 12 תיקים בחשד לביצוע עבירות דומות ועבירות אחרות. אמנם, עבירות רכוש אינן מקימות חזקת מסוכנות, עם זאת, אין מבצעי עבירות אלו חסינים מפני מעצרם עד תום ההליכים, ובמיוחד מקום בו ביצוע עבירות בתחום הרכוש על ידי הנאשם הפך למעשה החוזר על עצמו. השאלה היא אם קיימת אפשרות לאיין את מסוכנותו של הנאשם בחלופת מעצר. לעורר ניתנו הזדמנויות רבות על ידי בתי המשפט, אשר נהגו בו במידת הרחמים, והוא עצמו לא השכיל לנצל זאת וחזר לסורו. יחד עם זאת, הפרת התנאים המגבילים אינה מביאה, בהכרח, להחזרתו של המפר אל מאחורי סורג ובריח. העורר הנו קטין בעל מערכת נסיבות אישית קשה ומורכבת. הפרות המגבלות שהוטלו עליו לא נוצלו על ידו לביצוע עבירות אחרות, למעט הפעם האחרונה בה נעצר. שירות המבחן התרשם לחיוב מחלופת המעצר המוצעות. בכל הנסיבות יש לשחרר את העורר ל"מעצר בית" מלא כפי שהוצע.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד שאול צור לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 8.6.05).

ע.פ. 8314/03 - רג'אח שיהד בן עווד נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירת הריגה. כאשר הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, אין מקום להעלות בטיעון לגזה"ד טענות שלא בא זכרן בכתב האישום או בראיות אחרות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

באחד הימים של חודש ינואר 2002, התפתח ויכוח בין המערער לבין המנוח בעקבות סיכסוך על גניבת אופניים. במהלך הוויכוח נעץ המערער סכין בצווארו של המנוח וגרם למותו. המערער הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של רצח, ולאחר שמיעת מקצת הראיות הושג הסדר טיעון לפיו אשמת הרצח הומרה באשמה של הריגה. המערער הודה והורשע בעבירת הריגה. בית-המשפט גזר על המערער עונש של 18 שנות מאסר, מתוכן 16 שנים מאסר בפועל. בא-כוח המערער טוען כי הסכין הובאה לזירת העבירה בידי המנוח, וכי רק לאחר שעלה בידי המערער לחלץ את הסכין מידי המנוח, עשה מעשה שעשה. על כן טען יש להקל בעונש. המדינה טוענת כי משלא נקבע בבית-משפט קמא מימצא כזה, אין זה נכון ואין זה ראוי להסתמך על עובדות שלא הוסכם עליהן בהסדר הטיעון. לא כל שכן שבית-משפט קמא סירב מפורשות לקבוע מימצא בנושא הבאתה של הסכין לזירת העבירה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מינהג חדש בא למדינה, שנאשמים מודים בכתב-אישום המוגש נגדם, ובטיעון לגזר-הדין מבקשים הם להסתמך על ראיות שלא הובאו כלל לבית-המשפט בעת הכרעת-הדין ואשר עניינן באירוע העבירה. מינהג זה ראוי לשרשו מהליכי בית-משפט. הודאה בעובדות המתוארות בכתב-אישום פירושה הוא שאותן עובדות הן המהוות תשתית לגזר-הדין שייגזר על הנאשם. אם מבקש נאשם להוסיף ולהסתמך, בטיעון לגזר-הדין, על עובדות נוספות מן האירוע שלעניין, שומה עליו להסכים על-כך מראש עם התביעה. לגוף העניין טען הסניגור כי העונש שנגזר על המערער עונש חמור הוא יתר על המידה, ולעניין זה הביא מקרים אחרים שבהם נגזר על מי שהורשעו בעבירת הריגה עונשים קלים יותר. צודקת ב"כ התביעה כי בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת, וזאת ע"י גזירת עונשים חמורים. יש להבהיר כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו, וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד אלי כהן למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 7.6.05).

בש"פ 5393/05 - דני סבג נגד מדינת ישראל

*סמכויות ביהמ"ש בהוראה על מעצר לצורך חקירה (הערר נדחה).

בדצמבר 2004 נרצח אלי לוי, איש עסקים, באמצעות מטען רב עוצמה אשר הוצמד לרכב בו נהג. העורר זומן לחקירה ונחקר ביום 31.5.05 בחשד לבצוע הרצח. הוא נעצר ע"י בימ"ש השלום ברמלה ל-9 ימים לצרכי חקירה. באת כוחו של העורר טוענת כי החקירה מתנהלת למעשה מזה שישה חודשים ובחומר החקירה המוכר להגנה (מיצוג אחד הנאשמים בפרשה) לא ניתן למצוא ראיות כנגד העורר. כמו כן נטען כי לא ניתן להורות על מעצר לתקופה העולה על 5 ימי מעצר, אלא אם שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתקופה האמורה. בית המשפט לא אמר דבר בהקשר זה ולא היה בסיס למעצר של תשעה ימים. הערר נדחה.
סמכותו של ביהמ"ש ליתן צו מעצר ראשוני לפני הגשת כתב אישום מורכבת משני נדבכים - האחד - חשד סביר נגד החשוד, והשני קיומה של אחת משלוש העילות המפורטות בסעיף 13(א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים): יסוד סביר לחשש להתחמקות מחקירה או לשבוש הליכי חקירה או משפט; יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנותו של החשוד; בית המשפט שוכנע מנימוקים מיוחדים שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר. בהקשר לחלופה אחרונה זו ואליה בלבד קובע הסעיף: "...בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים", ככתוב "לפי עילה זו" ולא לגבי החלופות האחרות שאז לא חלה הגבלה כאמור. בעניננו, בתי המשפט בשתי הערכאות הקודמות הבהירו שלא ניתן יהיה לקיים את החקירה כאשר העורר משוחרר ובכך יש לקיים לכאורה את דרישת סעיף 13(א)(1) לחוק, מדובר בחשד למעורבות ברצח ובכך יש חשש למסוכנות כדרישת סעיף 13(א)(2) לחוק. המשטרה מתכוונת לבצע פעולות חקירה שעשויות לקדם את החקירה ושחרורו של העורר עשוי לפגוע ביכולתה לבצע את הפעולות שהיא מבקשת לבצע. בנסיבות אלה מתקיים גם התנאי השלישי כאמור. נימוקי בית המשפט נרשמו, ורשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר עליה הורה - לתקופה של 9 ימים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד קרן נהרי לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 6.6.05).

רע"א 6039/04 - אורי פלזשטיין ואח' נגד דוד ושושנה עובדיה

*הרמת מסך ההתאגדות וחיוב בעלי המניות בחובות החברה (הבקשה נדחתה).

שלשת המבקשים היו בעלי מניות יחידים בחברת בנייה ומנהלים בה. לחברה לא היו נכסים, ציוד או עובדים וכל עבודותיה בוצעו באמצעות קבלני משנה. בשנים 1994-1991 ביצעה החברה פרוייקטים שונים של בניה. במהלך 1994 פרעה החברה את מלוא חובותיה לבנקים ולאחר מכן לא ביצעה עוד עבודות בניה. בשנת 1995 חילקה החברה דיבידנד לבעלי מניותיה וכן החזירה להם הלוואות בעלים. משנת 1996 נרשמו לחברה הפסדים בגין הליכים משפטיים שננקטו נגדה. המשיבים רכשו דירה מהחברה בשנת 1992. במהלך 1994 הגישו תביעה נגד החברה לפיצויים בגין ליקויי בניה בדירתם. בית משפט השלום חייב את החברה בתשלום פיצויים למשיבים. משנתברר כי לא ניתן לגבות את הפיצויים בשל הפסקת פעילותה של החברה, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים. לפי הטענה, חבים הם באחריות אישית לנזקי המשיבים, ולחילופין מכוח הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה. בית המשפט קבע כי הסתתרותם של המבקשים מאחורי מסך ההתאגדות, מהווה ניצול לרעה של אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, בגינו יש להרים את מסך ההתאגדות, וחייבם בתשלום פיצויים בסך 50,000 ש"ח למשיבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם על המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור. במקרה דנן, חלוקת דיבידנד לבעלי המניות לאחר הפסקת פעילותה העסקית, בשעה שעומדות נגד החברה תביעות על ליקויי בניה, וכאשר ידוע הצורך הקרוב לפרוע הלוואות בעלים, מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות. מסקנה זו מקבלת חיזוק במצב בו קיימת מידה רבה של זהות בין אישיותה הנפרדת של החברה לבין אישיותם של בעלי מניותיה, והיא מתנהלת כעסק פרטי כפי שארע כאן.

בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מ. טמבור וד. גרינבוים למבקשים, עו"ד ש. רז למשיבים. 6.6.05).

ע.פ. 1650/05 - מדינת ישראל נגד אמלקה איינהו

*החמרה בעונש בעבירות של גרימת חבלה חמורה בדקירות סכין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בין המשיב למתלונן התנהל ויכוח במהלכו השליך זה האחרון אבנים לעבר המשיב. בתגובה שלף המשיב סכין, רדף אחרי המתלונן וניסה לדקור אותו. המתלונן ברח מהמקום ומשהגיע אחיו, הוא המתלונן השני, תפס אותו המשיב בצווארו והצמיד אליו סכין. לאחר מכן הכה בראשו באבן עד שנפל והתמוטט. המשיב פנה שוב אל המתלונן הראשון, שיסף את צווארו, חתך את בטנו והותירו מדמם על הקרקע. המשיב הורשע בביצוע עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה ונדון ל-18 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נסיבות המקרה יוצאות דופן בחומרתן. תוצאת המעשים האכזריים של המשיב קשה ביותר. היה זה רק כפסע בין המעשים לבין תוצאות חמורות בהרבה, ומבחינת המתלונן הראשון, כפסע בינו ובין המוות. בתקופה בה האלימות הפכה לתושב קבע במחוזותינו ותת-תרבות הסכינים הפכה מעשה שבשיגרה, חייב לצאת מביהמ"ש מסר חד וברור לפיו, מעשה אלימות, ובוודאי מעשה שנעשה תוך כדי שימוש בסכין, יביא לתגובה חריפה מצד בית המשפט. בנסיבות האירוע שבפנינו, המשיב הוא מסוכן והחזרתו לחברה בתום תקופת מאסר קצרה, יש בה כדי להוות סיכון לסביבתו הקרובה. עם זאת, בהתחשב במחלתו של המשיב שהוא נשא של מחלקה מדבקת ומצבו מתדרדר והקשיים עימם הוא מתמודד בכלא כתוצאה ממצבו הרפואי, לא יושת עליו מלוא העונש שראוי היה לגזור עליו. לפיכך יועמד העונש על 4 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: א. לוי, גב' ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד ליאור בר זוהר למשיב. 2.6.05).

ע.א. 7717/04 - הייב רביע נגד מדינת ישראל

*החזרת תיק לביהמ"ש קמא לחקירת עד ע"י התובע, כאשר התובע הגיש חוות דעת של אותו עד והלה לא נחקר בחקירה נגדית ע"י הנתבעים (התיק הוחזר לביהמ"ש לצורך חקירת עד).

המערער, יליד 1980, תושב הכפר טובא-זנגריה, נפצע ביום 26.12.1996, כתוצאה מהתפוצצות של מה שנחזה להיות רימון יד בשטח המרעה של הכפר, המצוי כמה מאות מטרים מהמחנה הצבאי "פילון" שבצפון הארץ (להלן: האירוע). בעקבות האירוע, פתחה המשטרה בחקירה ובמסגרתה, נבדקו שרידי החפץ שהתפוצץ, על ידי המפקח המשטרתי (להלן: שגיא). בחוות דעתו קבע שגיא כי החפץ הוא "ככל הנראה רימון יד... מתוצרת צ'כיה [המצוי] בשימוש הגוש המזרחי ומדינות ערב". נוכח ממצאים אלה נסגר תיק החקירה ובסמוך לאחר מכן הושמדו שרידיו של החפץ שהתפוצץ. כשלוש שנים לאחר האירוע, הגיש המערער נגד המשיבה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו. בתביעתו הסתמך המערער על חוות דעתו של שגיא. ביהמ"ש קיבל כראיה את מלוא תיק החקירה המשטרתית, לרבות חוות דעתו של שגיא וכן שמע
עדויות וקיבל ראיות מטעם שני הצדדים. ביהמ"ש לא איפשר למערער לחקור את שגיא על חוות דעתו, בקבעו כי חוות דעתו הוגשה על ידי התובע, ועל כן, אין מקום לחקירתו מטעמה. בפסק דינו הדוחה את התביעה, קבע ביהמ"ש כי המערער נפגע מרימון מתוצרת צ'כיה וכי הוכח כי רימוני יד כאלה לא היו מעולם בשימוש צה"ל. בקביעתו זו נסמך ביהמ"ש, בעיקרו של דבר, על חוות דעתו של שגיא. הערעור נתקבל והוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש קמא לצורך חקירת המפקח שגיא.
אכן, חוות דעתו של שגיא צורפה לכתב התביעה. דא עקא, כבר בשנת 1997, הושמדו שרידי החפץ אשר התפוצצותו בשדה המרעה גרמה למערער את נזקיו. בנסיבות אלה, המערער לא יכול היה להציג חוו"ד של מומחה מטעמו באשר לזיהוי החפץ שהתפוצץ והאפשרות היחידה שעמדה לרשותו, היתה הסתמכות על המומחה האחרון שראה את שרידי החפץ וחיווה את דעתו לגביו. בנסיבות אלה, לא היה מקום לעמוד עם המערער על קוצו של יוד לעניין חקירת המומחה בנימוק שזו הוגשה "מטעמו". זאת בייחוד נוכח העובדה כי גם בחוות הדעת עצמה הסתייג המומחה מזיהוי וודאי של החפץ כרימון יד מתוצרת צ'כיה. על כן התיק יוחזר לבימ"ש קמא על מנת שתישמע חקירתו של שגיא בפניו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' נאור, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד צבי רגב למערער, עוה"ד גב' מיכל שרביט וגב' אירית קלמן-ברום למשיבה. 9.6.05).

רע"א 6267/04 - מאיר כסיף עו"ד נגד ירון קוק עו"ד מנהל עזבון יוסף לוי ז"ל ואח'

*חיוב עו"ד להחזיר סכומים שהותיר בידיו מכספי לקוחו מעבר למה שהוסכם, כאשר הלקוח נפטר ועוה"ד המשיך לטפל בנושא מבלי ליידע את היורשים (הבקשה נדחתה).

המבקש היה עורך דינו של יוסף לוי המנוח וטיפל עבורו בעיסקה דו-שלבית, במסגרתה הועברה לידי לוי הבעלות בדירה בה התגורר בשכירות מוגנת, ולוי מכר דירה זו לשכניו (להלן: "הקונים"). הוסכם, כי לוי ישלם למבקש שכר טרחה בשיעור %1 מהסכום הכולל של שתי העסקאות. לפני השלמת העיסקאות נפטר לוי ובעל הבית תפס חזקה בדירה. המבקש פעל להוצאת העיסקה אל הפועל, על פי יפו"כ נוטריוני בלתי חוזר שהפקיד בידיו המנוח וסיים את העיסקה. מן התמורה שנתקבלה, ניכה לעצמו המבקש שכר טרחה מוסכם בשיעור %1 כאמור, ועוד "שכר ראוי", כהגדרתו, בשיעור 20 אחוזים. המבקש לא פנה ליורשים לאחר פטירת המנוח, ולא דיווח להם על קבלת כספי התמורה. היורשים הגישו תביעה נגד המבקש לבימ"ש השלום בת"א, וטענו כי שכה"ט הנוסף נגבה על ידי המבקש שלא בזכות ולא ברשות, תוך מעילה באמון המנוח. ביהמ"ש קבע כי מכוח חובת נאמנותו של המבקש כלפי שולחו חובה היה עליו להמשיך ולטפל בענייניו עד שיעלה ביד יורשיו לעשות כן. כן נקבע, כי פעילותו של המבקש לא חרגה ממה שהוסכם כי יעשה במסגרת שירותו למנוח, ועל כן לא היתה הצדקה לגביית שכר טרחה החורג מהסכם שכר הטרחה המקורי. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש חייב היה ליידע את יורשי המנוח בדבר העיסקה שנתגבשה טרם מותו וייפוי הכוח הבלתי חוזר שבידיו. בכך, היה מאפשר להם להחליט אם ימשיך לטפל בסוגיה, על אופן המשך טיפולו בה, תוך העמדתם על הטרחה יוצאת הדופן, על פי דבריו, אשר תידרש ממנו למימוש העיסקה, ועל המשמעויות הכספיות הכרוכות בה. למבקש היה אינטרס מובהק בהוצאת העיסקה אל הפועל על מנת לזכות בשכר טרחה הכרוך בכך. החיפזון בו נקט להוציא אל הפועל את עיסקת המכר על אף המאמצים הניכרים הכרוכים בכך, לדבריו, ומבלי ליידע את המשיבים, מעמיד את התנהלותו באור מוקשה. מכל
אלה נגזרת חובת המבקש להחזיר למשיבים את הסכומים שגבה ביתר כשכר טרחה, כדי למנוע את התעשרותו שלא כדין על חשבונם.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המבקש לעצמו, עו"ד ירון קוק למשיבים. 5.6.05).

בש"פ 5277/05 - מדינת ישראל נגד חאתם (עומר) ומוחמד דחלה

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גרימת חבלה חמורה, כאשר השחרור נומק בחוסר ראיות לכאורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

על-פי עובדות כתב אישום שהוגש נגדם ניסו המשיבים להרוס פס האטה שהוקם על-ידי שכנם, המתלונן. משביקש המתלונן מהמשיב 1 (להלן: המשיב), שהיה מצוייד בפטיש, להפסיק את הריסת פס ההאטה, תפס המשיב 2 את המתלונן, ובתוך כך, היכה המשיב את המתלונן בראשו באמצעות הפטיש, ואחיו של המשיב - שגם נגדו הוגש כתב אישום, היכה את המתלונן באמצעות אלה. המתלונן התמוטט במקום ואיבד את הכרתו, והמשיבים המשיכו להכותו. המתלונן נפצע קשה מאד, אושפז בבית חולים ועבר מספר ניתוחים בראשו. כאשר הגיעו שוטרים וביקשו לעצור את המשיב, הוא הוציא מכיסו סכין והשליך אותה מעבר לחומה סמוכה, מתוך מטרה להעלימה מהשוטרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת המשיבים. ברם, לאור העובדה כי עדות אשת המתלונן היתה באותה עת העדות היחידה נגד המשיבים, ולמולה עמדו מספר הודעות המאשרות את גירסת ההגנה, קבע כי עוצמת הראיות הינה חלשה, ומשכך, יש לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר. בין הדיון בו ניתנה החלטה זו לבין הדיון שנקבע לבדיקת חלופות המעצר, השתפר מצבו של המתלונן, והוא מסר גירסה קצרה של האירועים, התומכת בעדות האשה. בעקבות קבלת הודעה זו, פנתה המדינה אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
אין ספק, כי אם יתן ביהמ"ש הדן בתיק העיקרי אמון בעדותה של אשת המתלונן, כי אז יש בה כדי להביא להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם. מכאן כי גם על-פי הראיות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי במועד ההחלטה הראשונה היה מקום לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים. לפני מתן ההחלטה השנייה, התווספה הודעתו של המתלונן עצמו, וחיזקה את הראיות לכאורה. ב"כ המשיבים לא הצביע על סיבה המניחה את הדעת מדוע המתלונן ואשתו יבקשו להפליל אותם כטענת המשיבים. המתלונן והמשיבים הם שכנים, קרובי משפחה, ולטענת המשיבים לא קדמה לאירועים כל מריבה או סכסוך ביניהם.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד גב' גלי פילובסקי למבקשת, עו"ד ויסאם לידאווי למשיבים. 3.6.05).

בג"צ 5272/05 - משל"ט מכון משפטי לחקר טרור... ואח' נגד אריאל שרון, ראש הממשלה ואח'

*שחרור אסירים פלסטיניים במסגרת הסכמים מדיניים (העתירה נדחתה).

במהלך חודש פברואר 2005 הסכימה ישראל לשחרר 900 אסירים ועצירים פלסטינים "ללא דם על הידיים". בסמוך לאותה הסכמה החליטה הממשלה להמליץ לפני הגורמים שהסמכות בידיהם להורות על שחרור מוקדם של אסירים ועצירים - נשיא המדינה והמפקדים הצבאיים באיזור (להלן: הגורמים המוסמכים) - לשחרר, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטה, חמש-מאות אסירים ועצירים פלסטינים. הגורמים המוסמכים החליטו על קיצור תקופת העונש של אסירים ועצירים פלונים. העותרים שלפנינו, או מיקצתם, הגישו עתירה למניעת שחרורם של אותם 500 אסירים (בג"ץ 1539/05 [סביר ס"ה 166]), אך עתירתם נדחתה. ביום 29.5.2005, ובהמשך לאותה החלטה מחודש פברואר, החליטה הממשלה להמליץ בפני הגורמים המוסמכים לשחרר 400
אסירים ועצירים פלסטינים. באותו יום, החליטה ועדת השרים להמליץ בפני הגורמים המוסמכים על שחרורם של 400 אסירים פלסטינים. כיומיים לאחר החלטת השחרור, ופחות מיממה לפני מועד השחרור המיועד, הגישו העותרים את עתירתם להורות למשיבים שלא לבצע את שחרור האסירים. העתירה נדחתה.
בג"צ אישר, וחזר ואישר, את הנוהג של שחרור מספר רב של אסירים ועצירים ביטחוניים במיסגרות שונות, כגון בעיסקות חילופי שבויים, כמחוות דיפלומטיות ובהסכמים מדיניים או ביטחוניים. בהתאם לכך יש לדחות גם עתירה זו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עו"ד זאב דסברג לעותרת,עו"ד דני חורין למשיבים. 9.6.05).

רע"א 1686/05 - בלקור... בע"מ נגד עו"ד ברוך חכים מנהל מיוחד לחברה אי.סי.אם. ואח'

*התנאים הנדרשים להוצאת צו עיקול זמני לפני הגשת התביעה העיקרית (הבקשה נדחתה).

החברה אי.סי.אמ (להלן: החברה) מצויה בהליכי פירוק וכינוס נכסים. במסגרת הליכים אלו הגישו המנהל המיוחד של החברה וכונס הנכסים, בקשה לבית המשפט למתן הוראות, ובכללן, להטיל עיקול זמני על כספים עד לסכום של 2,927 מליון ש"ח המגיעים מהמבקשת, בתורת מחזיקה, לשלוש חברות, (להלן - "החברות החייבות"), אשר על פי הטענה לא שילמו תמורה של חוזה מכר לחברה שבפירוק. רשם ביהמ"ש המחוזי בת"א נעתר לבקשה והורה על מתן צו עיקול זמני. בהמשך לכך, הגישו המשיבים בקשה לאישור העיקול ואילו החברות החייבות הגישו בקשה לביטולו. המבקשת טענה כי יש לסלק את הבקשה לאישור העיקול על הסף מאחר שהיא הוגשה ללא תובענה עיקרית נגד החברות החייבות כנדרש. הרשם דחה את הבקשה וקבע כי הליכי עיקול במסגרת פירוק אינם כפופים למגבלות תקנות סדר הדין האזרחי במקום שדרישות ההליך המיוחד מצדיקות את הסטייה מהן, ובמקרה זה כך הוא המצב. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה שבמחלוקת היא האם דרישת תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה רשאי בית המשפט ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, ובלבד שהתובענה תוגש תוך 7 ימים ממועד מתן הצו, חלה גם בהטלת עיקול זמני בהליכי פירוק. בית המשפט המחוזי הפנה לתקנה 2 לתקנות החברות (פירוק), הקובעת באופן מפורש כי על "הוראות תקנות סדר הדין יחולו הליכי פירוק במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה, ובשינויים המחוייבים לפי הענין". גם בהלכה הפסוקה היתה התייחסות לסמכות הרחבה והגמישה הנתונה לבית משפט של פירוק בעניינים שבסדר דין בהליכי פירוק, ובכלל זה בענייני עיקולים זמניים, צווי עיכוב יציאה מן הארץ, וכיוצא באלה. המסגרת העקרונית להסדרת הסוגיה, קיימת, איפוא, בדין ובהלכה הפסוקה, ואין כאן שאלה בעלת אופי עקרוני כללי המחייבת מענה בערכאה שלישית. די בכך כדי לדחות את הבקשה. גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. המשיבים הוכיחו את עמידתם במגבלות תקנה 363(א) גופה. אמנם, בין הגשת הבקשה לעיקול זמני לבין הגשת התובענה העיקרית חלף פרק זמן רב, אולם הדבר נעשה באישור בית המשפט, ולכן מתקיים התנאי בסיפא לתקנה 363 כי התובענה הוגשה "במועד אחר שקבע בית המשפט".