בג"צ 6840/01 - פלצמן בל (יפה) נגד ראש המטה הכללי - צה"ל ואח'
*נטל ההוכחה כי פיטורי עובד או שחרור חייל מצה"ל אין להם קשר לתלונה שהגיש העובד או החייל נגד המעביד או המפקד. *הוראה לצבא לבטל פיטורי קצינה בקבע שהגישה תלונה נגד מפקדה ולהעניק לה דרגת רס"ן(העתירה נתקבלה).
א. העותרת התגייסה לצה"ל בשנת 1984 וסיימה את שירותה הצבאי בשנת 1987 בדרגת סגן. בשנת 1995 חזרה לשירות כקצינה בדרגת סרן. מאז פברואר 1999 נתקיימו לגביה דרישות פרק הזמן המינימלי לקבלת דרגת רס"ן, ומפקדיה המליצו על קידומה לדרגת רס"ן ועל הארכת שירותה ללא תנאים. ביום 31.3.01 שיגרה העותרת מכתב תלונה שהופנה אל המשיב 3, ראש אגף הטכנולוגיה, האלוף פרקש, בו התלוננה על התנהגות בלתי הולמת של המשיב 2, בעת היותו מפקדה הישיר. לאחר בדיקת הנושא הודיע לה האלוף פרקש כי הוא רואה את הפרשה כסגורה, באשר "לא ניתן היה להכריע לכל אורך הדרך באשר לצדקתו המוחלטת של צד זה או אחר בארוע". אותה עת, התראיינה העותרת לתפקידים שונים בתקן רס"ן, אך לא נמצא לה תפקיד. העותרת פנתה לרמטכ"ל ופירטה בפניו את עובדות הארוע נשוא תלונתה, וכן פנתה לפרקליטות הצבאית ולנציב קבילות חיילים, בפניו טענה כי קידומה מתעכב בשל התלונה שהגישה. לאחר בדיקה המליץ הנציב, בין היתר, לרשום מינוי לעותרת לפי תקן רס"ן ולבחון אפשרויות שיבוצה לתפקיד רס"ן. חרף המלצה זו, הוחלט לשחררה מצה"ל. העותרת טוענת כי שחרורה מצה"ל נבע מהחלטה פסולה של הצבא. העתירה נתקבלה.
ב. החלטת הצבא למנוע קידום של חייל ולשחררו מהשירות, המושפעת, ולו לכאורה, מתלונה שהגיש כנגד מפקדו, עלולה במצבים מסויימים להכתים את החלטת הרשות בכתם של פסול. אכן, קיים קושי לא מבוטל בהוכחת קשר סיבתי בין הרעת תנאי העסקה של מועסק או פיטוריו לבין תלונה שהוגשה על ידו כנגד מעסיקו. אך די ביצירת ספק ממשי ביחס לכשרות שיקולי המעביד או הרשות הציבורית המוסמכת, כדי שנטל ההוכחה יעבור לפיתחם להוכיח כי שיקוליהם היו ענייניים. מנגד, יש להיזהר ממתן "חסינות" מפיטורין למועסק שהתלונן על הממונה עליו, מקום שקיימים שיקולים אובייקטיביים מוצדקים להפסקת עבודתו, או מקום שתלונתו הוגשה בחוסר תום לב, או לא היתה תלונת אמת.
ג. מסקירת השתלשלות הארועים במקרה שלפנינו קשה להשתחרר מהרושם, ולו לכאורה, כי לתלונתה של העותרת ונחישותה הבלתי מתפשרת לבררה בפני גורמים שונים בצמרת הפיקוד הצבאי, היתה תרומה משמעותית לקבלת החלטה שלא לקדמה בדרגה ובתפקיד, ולשחררה מצה"ל. בכגון דא, די בהטלת ספק מהותי בדבר כשרות שיקוליה של הרשות, שזו לא הצליחה להפריכן, כדי להצדיק התערבות שיפוטית בהחלטתה. על כן על רשויות הצבא לפעול ככל הנדרש לצורך שילוב העותרת במערך הקבע של צה"ל בתנאים הולמים ולפרק זמן מקובל כנהוג על פי המדיניות החלה לענין תנאי השירות בצה"ל, ובמסגרת זו תוענק לה דרגת רס"ן, ויימצא לה תפקיד מתאים ההולם את כישוריה ואת דרגתה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרת, עו"ד דינה זילבר למשיבים. 10.10.05).
ע.א. 6486/02 - רחל להב נגד מנהל מס שבח מקרקעין, איזור מרכז
*מכירת "כל הזכויות במקרקעין" כדי ליהנות מפטור ממס שבח במכירת "דירת מגורים מזכה". *סימון משבצת "הצהרה רגילה" בטופס הצהרה של מס שבח ולא במשבצת של "שומה עצמית", די בה כדי לשלול הפיכת השומה לסופית בחלוף ששה חדשים מהגשתה(ועדת ערר, מחוזי ת"א - עמ"ש 202/99 - הערעור נדחה).
א. ביום 8.1.96 רכשה המערערת זכות חכירה במגרש בבני ברק ששטחו 319 מ"ר (להלן: המקרקעין) שעליו ניצבה דירת מגורים (להלן - הדירה). לאחר הרכישה קיבלה המערערת היתר בניה, לפיו תיהרס הדירה וייבנו על המקרקעין שלוש יחידות דיור
בשלוש קומות. היתר הבניה ניתן ביום 18.12.97. בד בבד, ביום 27.10.97, נכרת הסכם שלפיו מכרה המערערת 159.5 מ"ר מתוך שטח המקרקעין הכוללים את הדירה. כארבעה חודשים לאחר המכירה לקונים, הרסה המערערת את הדירה ובנתה על החלקה בניין בן שלוש קומות. הקונים קיבלו את קומת הקרקע, והמערערת שתי דירות עליונות. ביום 8.12.97 הגישה המערערת למשיב טופס הצהרה על מכירת זכות במקרקעין, וביקשה פטור מתשלום מס שבח בגין מכירת "דירת מגורים מזכה". בטופס ההצהרה ציינה המערערת כי ההצהרה מוגשת לפי סעיף "73(א)(1) לצורך מס שבח (הצהרה רגילה על מכירת זכות במקרקעין)". זאת, להבדיל מהצהרה על "שומה עצמית", שלה מיועדת משבצת אחרת בטופס. ביום 1.10.98 הוציא המשיב שומה בה חוייבה המערערת בתשלום מס שבח. נימוקי המשיב היו, בין היתר, כי המערערת לא מכרה את כל הזכויות שיש לה במקרקעין. המערערת השיגה על השומה בפני המשיב, והשגתה נדחתה. היא הגישה ערר לועדת הערר, כאשר השאלה המרכזית היתה, אם המערערת מכרה לקונים את כל זכויותיה ב"דירת מגורים מזכה", כדרישת סעיף 49א(א) לחוק מיסוי מקרקעין. ועדת הערר קבעה כי מכירת הדירה אינה יכולה להיחשב כמכירת "כל הזכויות במקרקעין", והמערערת אינה זכאית לפטור המבוקש. אשר לטענת המערערת כי מכיוון שההצהרה שהגישה למשיב היתה שומה עצמית, הרי משהמשיב לא הוציא שומה בחלוף שישה חודשים מיום הגשת השומה, הפכה השומה העצמית לשומה סופית - טענה זו נדחתה הואיל והמערערת סימנה בטופס ההצהרה כי מדובר בשומה שאינה שומה עצמית. נדחתה גם טענת המערערת כי אין לקבל את סיכומי המשיב אשר הוגשו באיחור. הערעור נדחה.
ב. ועדת הערר בחנה את הראיות שהוגשו לה, והגיעה למסקנה, שבהתחשב בגודל השטח ובמיקום הדירה בעיר בני ברק, אין מקום לפצל את שטח המגרש לשני חלקים, כך שלא נמכרו כל זכויות המוכרת במקרקעין. בכך אין להתערב. דינו של הערעור להידחות, גם לאור קביעתה של ועדת הערר, לפיה, מבחינת המהות הכלכלית של העיסקה, אין מדובר במכר של דירת המגורים המזכה של המערערת, אלא במכר של דירה אחרת, היא אחת משלוש הדירות שבנתה בבניין שהוקם על החלקה. הסכם המכר אמנם התייחס לדירת המגורים המזכה. אולם, בפועל, הדירה שנמסרה לקונים, היא הדירה שנבנתה בבניין החדש.
ג. אשר לטענת המערערת שהדיווח לרשויות המס היה דיווח כ"שומה עצמית" ומשעברו כעשרה חודשים מהדיווח, עד להוצאת השומה, היא הפכה לשומה סופית - טענה זו יש לדחות בשל כך שהמערערת עצמה סימנה בטופס ההצהרה שהגישה כי מדובר בהצהרה רגילה, ולא בשומה עצמית. אין להתערב גם בשיקול דעתה של ועדת הערר בנושא קבלת סיכומי המשיב, חרף האיחור הנטען של 7 ימים בהגשתם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד עינת נוימרק למערערת, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 9.10.05).
ע.פ. 8210/03 - עלא פארס נגד מדינת ישראל
*דיות הראיות להרשעה בעבירות שוד וסמים. *הקלה בעונש בעבירות שוד וסמים מכח כלל אחידות הענישה(מחוזי נצרת - ת.פ. 1244/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער ואחיו, ג'לאל פארס, היו ידידיו של אחד כפיר לוי (להלן: "כפיר"), תושב הישוב נאות גולן. המערער הואשם בארבעה אישומים: שניים בעבירות סמים ושניים בעבירות שוד של שני בנקים שביצע יחד עם אחיו ועם כפיר. להוכחת עבירות השוד התבססה המשיבה בעיקר על הודעות שמסר כפיר במהלך חקירתו. כפיר עצמו הובא
לדין בהליך אחר, הודה בשני מעשי השוד ובשימוש בסם מסוכן, ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על-תנאי. עונשו הומתק בשלב הערעור, והועמד על 4 שנות מאסר. משנקרא כפיר להעיד במשפטו של המערער, הוא התכחש לאמרותיו, הוכרז כעד-עויין, ואמרותיו הוגשו לביהמ"ש לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. הסניגור טוען כי לא היה מקום לבסס ממצא מפליל בהסתמך על אמרותיו של כפיר, הן משום ריבוי הגרסאות שנרשמו מפיו של עד זה, והן לנוכח הכחשתו המפורשת בביהמ"ש כי המערער היה שותפו. משהורשע המערער נגזר לו עונש של 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אין ספק כי עדותו של כפיר מעוררת קשיים לא מעטים. בהערכת משקלה של עדות כפיר, חייב היה ביהמ"ש המחוזי לנקוט בזהירות מיוחדת, ואכן נהג בזהירות המתחייבת. אם החליט ביהמ"ש בסופו של יום להכריע את הכף לחובת המערער, הוא עשה זאת מאחר ובפניו הונחו ראיות נוספות, שיש בהן לסלק כל חשש שהרשעת המערער לקתה בפגם כזה או אחר. הרשעתו של המערער מתבססת כל כולה על הכרעה בשאלות של עובדה, והתערבותה של ערכאת הערעור בהרשעות מסוג זה מצומצמת ביותר.
ג. באשר למידת העונש - העונש שנגזר למערער אינו חמור לנוכח העבירות בהן הורשע. בניגוד לכפיר, בחר המערער לכפור בעובדות שיוחסו לו, ואף שעניין זה אינו צריך להיזקף לחובתו, הוא אינו יכול לזכות בהקלה בעונש בה זוכים נאשמים שהודו וחסכו בזמן שיפוטי. חרף זאת, יש להקל מעט בעונשו של המערער, בעיקר משום שבשלב הערעור הועמד עונשו של כפיר על 4 שנות מאסר. גם אם חלקו של המערער בפרשות בהן עוסק ערעור זה גדול מזה של כפיר, נכון לשמר את הפער בעונשים עליו החליט ביהמ"ש המחוזי. על כן תועמד תקופת המאסר בה יהיה על המערער לשאת על 6 שנים.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אהוד בן יהודה למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 31.10.05).
דנ"א 11202/03 + 11196/03 - יוסף גרנות ו-4 אח' נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הפיכת פס"ד שלפיו תושבי בולגריה לשעבר שגורשו מבתיהם אינם זכאים לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון - פסה"ד הקודם בוטל ברוב דעות).
א. בהסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה בספטמבר 52 הסכימה גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצויים בעד הוצאות קליטתם של הפליטים היהודיים, כנגד ויתורה של מדינת ישראל - בכפיפות לחריגים מסויימים - על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה. בה-בעת קיבלה על עצמה מדינת ישראל לפצות ולשקם את הניצולים תושבי ישראל על-פי מתכונת החוק הגרמני שהעניק זכויות לאותם ניצולים. הזכאות לקבלת תגמולים מאוצר המדינה נקבעת בהתאם לדין הגרמני ושמורה לנכים שהיו זכאים לפיצוי לפי הדין הגרמני לולא ויתרה מדינת ישראל על זכותם לתבוע פיצויים מגרמניה. העותרים הם תושבי בולגריה לשעבר, ניצולי שואה, אשר נרדפו בידי רשויות בולגריה וגורשו מבתיהם בידי הממשלה הבולגרית לאחר יום 6.4.1941. בהתעלם מהסכם השילומים ובתיקון שהיה בחוק הגרמני בעקבותיו, זכאים היו העותרים על-פי הוראות הדין הגרמני לקבל פיצויים אם "נשללה חירותם". השאלה השנויה במחלוקת הינה אם אכן סבלו העותרים מ"שלילת חירות" כמשמעותה בחוק הגרמני, כאשר הגירוש בוצע ללא ליווי חמוש. ביהמ"ש העליון פסק בפסק דינו הקודם כי בנסיבות האירועים בבולגריה לא סבלו העותרים משלילת חרות. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות להפוך את ההחלטה בפסה"ד הקודם.
ב. המשנה לנשיא חשין: מסקנתו של ביהמ"ש בערעור כי המונח "שלילת חירות" מחייב - כתנאי-בלעדיו-אין - גירוש תוך ליווי שוטף וצמוד של משמר חמוש, אינה מסקנה המתחייבת - לא מן המשפט הגרמני אף לא מפסיקתם של בתי-המשפט בישראל. אין מסקנה זו מתחייבת גם לגופם של דברים. גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהתבצע - כולו או חלקו - ללא ליווי חמוש, יכול שיהיה "שלילת חירות" מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. יחד-עם-זאת, מיקצת מן הנתונים החיוניים להכרעה חסרים. כך, אין יודעים האם היה פיקוח על הגעתם של היהודים למקומות היעד. שכן אם יכולים היו להימנע מהגיע ליעד הגירוש, אפשר היה בכך כדי להשפיע על המסקנה אם חירותם נשללה מהם, אם לאו. כן גם פרטים אחרים. בנסיבות אלו, יוחזר הדיון לרשות המוסמכת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו.
ג. טוענת המדינה כי היעתרות לעותרים משמעה הטלת נטל כבד ביותר על אוצר המדינה, וכי שיקול זה חייב שישפיע על פירושו של החוק. גם טענה זו אין לקבל. ראשית, טענה זו לא נתמכה בחישובים או במסמכים. שנית, אם החוק מחייב את המדינה לשלם לעותרים ולשכמותם תגמולים, נדרשת המדינה לשלם תגמולים אלה.
ד. השופט לוי (דעת מיעוט): "בשעתו הצטרפתי, בהסכמה, לחוות דעתו של המישנה לנשיא (בדימ') ת' אור בסוגיה העומדת להכרעה בדיון הנוסף, ומדעתי לא שיניתי".
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס חיות. עוה"ד אילן יעקובוביץ, שלמה בן פורת, ר. פרנקו ואיתי כרמון לעותרים, עו"ד לימור פלד למשיבה. 9.10.05).
בג"צ 4389/04 - ד"ר בנימין ארד נגד שר התחבורה ואח'
*קביעה כי הוראות מינהל הספנות כי פיקוח בכלי שיט על תקינות ציוד רפואי בכלי שיט זרים ייעשה בידי רוקחים בלבד ולא בידי רופאים, לא יחולו על העותר שהוא רופא העוסק בפיקוח כזה כבר 23 שנים(העתירה נתקבלה).
א. העותר, רופא במקצועו, עוסק מזה כעשרים-ושלוש שנים בבדיקתו ובאישורו של ציוד רפואי וארון תרופות המותקנים על כלי-שיט זרים העוגנים בנמל אשדוד. בראשית שנת 2004, הודיע מינהל הספנות והנמלים במשרד התעבורה, כי מעתה ואילך תיעשה בדיקת ציוד רפואי וארון תרופות שעל כלי-שיט זרים בידי רוקח בלבד ולא בידי רופא. הודעה זו מונעת מהעותר מלהמשיך בעבודתו ונגדה עתר לבג"צ. העתירה נתקבלה.
ב. המדינה מפקחת על כלי-שיט זרים ומפקח מטעמה בודק אם מותקן בכלי השיט הציוד הרפואי הבסיסי, וכן תקינותם של הציוד הרפואי והתרופות. נגד העותר לא הועלתה אי-פעם טענה או תלונה על טיב עבודתו. המדינה טוענת כי על דרך הכלל, כולל הציוד הרפואי המותקן בכלי שיט זרים גם ארון תרופות שהוא "כמעין בית-מרקחת צף", ולפי פקודת הרוקחים בית-מרקחת חייב שינוהל בידי רוקח. ברם, השוואת-זהות - בין בית מרקחת מן-המניין לבין ארון תרופות על כלי-השיט, הינה השוואה בלתי תקינה. סמכויותיו של רוקח נועדו בעיקרן לניהולו התקין של בית-מרקחת שהפעילות בו פעילות מגוונת ורחבת-היקף, נמכרים בו סמי מרפא ורעלים רפואיים, בהן רעלים מסוכנים - שתחלופתם מהירה. מאידך, ארון תרופות שעל כלי שיט, משמש מחסן תרופות נייד בלב-ים, שניהולו והנפקת התרופות ממנו אינם נעשים בידי רוקח. פעילות הבדיקה בארון התרופות בכלי-שיט זר מתמצית בהשוואת מלאי התרופות למלאי הנדרש, בסידור ובקיטלוג התרופות לצורך חלוקתן בלב ים, ובבדיקת תקינות האריזות ומועדי פקיעת תוקפן של התרופות. על כן אין להשלים עם הפגיעה שהמשיבים אמרו לפגוע בעותר ולגביו יש לבטל את ההוראות האמורות. שונה הוא הדין באשר לכוחה הנורמטיווי של ההודעה לימאים בעניינם של אחרים. ההכרעה בעניינו של העותר סבה את נסיבותיו
האישיות. בנסיבות אלו, ובשים לב לטיעוני המדינה, לא יהיה זה ראוי, להורות על ביטולה של ההודעה מכל-וכל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא חשין, נאור, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיא חשין. עוה"ד דפנה זאק רוזנפלד ופתחי שחאדה לעותר, עו"ד הרן רייכמן למשיבים. 31.10.05).
רע"א 9333/05 - היולט פקרד (ישראל) בע"מ נגד מפעל הפיס ואח'
*דחיית בקשה לסעד ביניים, עד לבירור הערעור, נגד חתימת הסכם ע"י מפעל הפיס עם מי שזכה במכרז להקמת מערכת מסויימת עבור מפעל הפיס(הבקשה נדחתה).
א. בחודש פברואר 2005 פרסם המשיב (להלן - מפעל הפיס), מכרז להקמת מערכת המיועדת לאפשר גישה להגרלות מפעל הפיס באמצעים אינטראקטיביים. למכרז ניגשו, בין היתר, המבקשת והמשיבה 2 (להלן: המשיבה). משזכתה המשיבה במכרז, הגישה המבקשת תובענה לביטול זכייתה בטענה שנפלו במכרז פגמים שונים. יחד עם הגשת התובענה ביקשה המבקשת צו מניעה זמני האוסר על מפעל הפיס להתקשר בחוזה עם המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו. ביהמ"ש ציין כי הבקשה לצו מניעה לקתה בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים, הואיל והמבקשת לא ציינה בבקשתה כי במסמכי המכרז, עליהם חתמה, קיים סעיף שלפיו בהתדיינות כלשהי בקשר למכרז תהא רשאית המבקשת לבקש סעדים כספיים, אך לא צו מניעה או צו עשה. עם זאת, בחן ביהמ"ש גם את הבקשה לגופה וקבע כי סיכוייה של המבקשת לזכות בתביעתה מוטלים בספק וכי היא לא הראתה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור ונתבקש סעד ביניים עד ההכרעה בבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
ב. שאלת תוקפו של הסעיף האוסר על המבקשת לעתור לקבלת סעדים זמניים הינה שאלה מורכבת. מחד, צודקת המבקשת בטענתה כי ביהמ"ש קובע את בטלותן של תניות בחוזה החוסמות את הגישה לערכאות של צד לחוזה. מאידך, זכותה של המבקשת לפנות לביהמ"ש לא נשללה לחלוטין אלא הוגבלה לסעד כספי בלבד. הפסיקה הכירה, בנסיבות מסוימות, בתוקפן של תניות חוזיות השוללות מן הצדדים לחוזה תרופות המוקנות להם על פי דין ואף מכירה על דרך השגרה בתוקפן של תניות המגבילות את זכות הגישה לערכאות, כגון תניות בוררות. מכל מקום, בימ"ש קמא לא סמך החלטתו על הוראת הסעיף האמור ובחן את טענותיה של המבקשת לגופן, כך שאין צורך להידרש לשאלת תוקפו של הסעיף.
ג. לשם הכרעה בטענותיה של המבקשת, יש לברר, לכאורה, אם מפעל הפיס הינו גוף "דו-מהותי", אשר יש להחיל עליו את דיני המינהל הציבורי. מפעל הפיס לא חלק על כך שהוא מהווה גוף "דו-מהותי". אך לטענתו, כגוף "דו-מהותי", אין להחיל עליו את כללי המכרזים הציבוריים במלואם. המקרה דנא אינו מחייב הכרעה בנושא זה, שכן אף אם נניח כי חלים בענייננו דיני המכרזים הציבוריים במלואם, דין בקשת רשות הערעור להידחות. על פני הדברים נראה כי אין בטענותיה של המבקשת לעניין התקיימות תנאי הסף המקצועיים במשיבה כדי להצדיק התערבות שיפוטית בהחלטת ועדת המכרזים.
ד. אשר לטענה כי מפעל הפיס לא ציין במכרז את אמות המידה והמשקלות, לרכיבים השונים שבמכרז - אכן עובדה זו עשויה להוות פגם במכרז. עם זאת, אין אדם רשאי, מצד אחד, להשתתף במכרז מבלי שימחה על תנאיו, ומצד שני, להעלות טענות נגדו משנתברר שלא זכה בו. בתנאי המכרז נקבע כי משקל רכיבי המכרז ייקבע עובר לפתיחת המעטפות. המבקשת לא הלינה על אי-הפרסום והשתתפה בהליכי המכרז ללא מחאה. משכך אין מקום ליתן את הסעד המבוקש.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ט. מנור וא. וינדר למבקשת. 30.10.05).
רע"א 6715/05 - מחסני ערובה נעמן בע"מ נגד זאב איזנברג
*אין להורות על "גילוי מסמכים" שאינם נמצאים בידי אחד מבעלי הדין ושהוא צריך להשקיע מאמצים כדי להציגם. *בשלב המקדמי של גילוי מסמכים אין לדון, ככלל, בשאלה אם נכונה טענת בעל דין שאין בידיו המסמכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת מספקת ללשכות ההוצאה לפועל השונות שירותי אחסנת מיטלטלין ומכירתם. המשיב הגיש תובענה לבימ"ש קמא, בגידרה עתר למתן סעדים הצהרתיים וכספיים נגד המבקשת, בטענה כי היא דרשה ממנו מע"מ שלא כדין בעת שביצע עימה עסקאות קנייה של מיטלטלין מעוקלים. המשיב סמך תביעתו על סעיף 18(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, בו נקבע כי מי שמונה על ידי ביהמ"ש לתפקיד של מוציא לפועל למכירת נכס, "חייב בתשלום המס כפי שחייב בו העוסק, במקומו של העוסק". לדעתו, רשאית המבקשת רשאית לדרוש מן הקונה שיישא במע"מ רק בעת מכירת נכסי מיטלטלין אשר עוקלו מעוסק, ואילו במכירת מיטלטלין מעוקלים אשר היו במקור של חייבים פרטיים, אין המבקשת רשאית לדרוש בשעת מכירתם מע"מ. עם הגשת התביעה, ביקש המשיב לאשרה כתובענה ייצוגית, ובמסגרת הדיון אם לאשר את התובענה כייצוגית, עתר להורות על גילוי מסמכים. ביהמ"ש הורה על גילויים של מסמכים "המפרטים את כלל מכירת פריטי המטלטלין, שעוקלו... מחייבים פרטיים... ואשר עבורם שילמו הרוכשים... מע"מ". המבקשת הלינה על כך שבכדי לעמוד בדרישות של צו הגילוי, תיאלץ לבצע בירורים עובדתיים ביחס לכל חייב וחייב ממנו נלקחו המיטלטלין, משום שהנתונים באשר להיותם של החייבים בגדר עוסקים אינם נמצאים ברשותה. בקשה לרשות נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לעיתים תכופות המידע הנדרש לשם הוכחת חלק מתנאי הסף לאישור התובענה כייצוגית נמצא בידיו של הנתבע, ואין למנוע מן התובע את הזכות לגילוי ולעיון במסמכים עוד בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית. אך הצו הנדון חורג מן הגבולות המקובלים של חובת הגילוי. אין בידי המבקשת, לטענתה, מסמכים אשר בהם מצויינים פרטים אודות החייבים מהם עוקלו המיטלטלין ואודות השימוש שנעשה במיטלטלין עובר לעיקולם. חובת גילוי המסמכים חלה אך ורק על מסמכים שנמצאים בידיו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו, הא ותו לא. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם הנתונים הנדרשים בצו הגילוי נמצאים ברשותו של בעל הדין ובאפשרותו לייצר את המסמך המבוקש בלא להידרש לפעולות הכרוכות במאמץ מיוחד, כגון, כאשר הנתונים הדרושים שמורים במחשב של אחד מן הצדדים, באופן שניתן להפיק את המסמך המבוקש בלחיצת מקש. אך אין זה המקרה דנא.
ג. ביהמ"ש דלמטה, החליט לדחות את טענת המבקשת, כי אין ברשותה מסמכים רלוונטיים באשר למקור המיטלטלין ובאשר לזהות החייבים שהחזיקו בו, בסברו כי אין זה מתקבל על הדעת שמסמכים, אשר על בסיסם נקבע חיוב המבקשת במע"מ, אינם נמצאים בחזקתה. נימוק זה, אין לקבל. השלב המקדמי של גילוי מסמכים אינו יכול להוות תחליף לשלב ההוכחות. הגם שלעיתים טענת בעל דין כי אין בידיו מסמך מסויים עשויה לעורר פליאה, הרי בשלב הגילוי אין מקום לדון, דרך כלל, בשאלה בדבר עצם קיומם של המסמכים. יש לזכור כי חיוב בעל דין במשפט אזרחי לגלות מסמכים, חרף הכחשותיו השונות כי הם לא קיימים בידיו, עלול להעמידו בפני הסיכון כי תביעתו תימחק (אם הוא התובע) או יימחק כתב הגנתו.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד י. אוסישקין למבקשת, עו"ד א. מלך למשיב. 1.11.05).
בע"מ 8737/04 - פאיז פהמי אבו נאב נגד ח'מיס פהמי אבו נאב ואח'
*סמכות עניינית לביהמ"ש לענייני משפחה, כאשר סיבת הסכסוך בין הצדדים היא מערכת היחסים שבתוך המשפחה. *החזרת תיק לדיון בבימ"ש קמא, כאשר חלה שגיאה בפסה"ד באשר לזהות הצדדים, ואפשר שלטעות זו היה משקל בפסה"ד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המשיבים עתרו לביהמ"ש לענייני משפחה למתן צו המורה למבקש, אחיהם, לפנות מערה שהיתה בחזקתו מאז 1992. לטענתם רכשו מאביהם את הבעלות בנכס בו נמצאת המערה, והיא שימשה אותם בשנות השישים עד 1992, כאשר פנה אליהם המבקש וביקש כי יסכימו לאפשר לו חזקה זמנית במערה כדי להשיג אישור מגורים בירושלים. מנגד טען המבקש כי הנכס אינו שייך למשיבים, וכי בשנת 1994 רכש מאביו את המערה. בפסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה נדחתה גירסת המבקש, ומנגד, נתקבלה גירסת המשיבים. עוד קבע ביהמ"ש כי אבי המבקש (שאותו ראה ביהמ"ש כצד לתביעה), והמשיב 2 היו בעלי החזקה במערה שנים רבות בטרם השתמש המבקש במערה. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי בירושלים נדחה. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הן בפסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה והן בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוכתר המשיב 1 בתואר "אבי המבקש", בעוד שהמשיב 1 הוא למעשה אחיו של המבקש. בהקשר זה נטען כי הטעות הוליכה את ביהמ"ש לקביעות עובדתיות שאינן נכונות. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, הערעור נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש קמא להמשך הדיון.
אין לקבל את טענת המבקש לגבי חוסר סמכות עניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה. סעיף 3(א) לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, קובע, כי "עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בביהמ"ש לעניני משפחה". סעיף 1(2) לחוק מונה בכלל "ענייני משפחה" אף "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה". כל עוד סיבת הסכסוך היא מערכת היחסים שבתוך המשפחה, קנה ביהמ"ש לענייני משפחה את הסמכות העניינית לדון בתובענה. ואולם, אין חולק כי נפלה שגגה באשר לזיהוי הצדדים, כטענת המבקש. ספק אם נודעה לטעות זו משמעות בגיבוש דעתו של ביהמ"ש, בקביעת ממצא עובדתי או בהסקת מסקנה משפטית. ביהמ"ש לענייני משפחה הוא זה שיוכל לקבוע אל נכון ולהכריע אם היה לטעות משקל אם לאו, וזאת לאחר שישמע טיעוני הצדדים. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש לענייני משפחה להמשך הדיון.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אסעד מזאוי למבקש, עוה"ד מונעם תאבת ודאוד עזי למשיבים. 31.10.05).
בע"מ 6013/05 - פלונית נגד פלוני
*החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל הסכם ממון שאושר ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה וניתן לו תוקף של פסה"ד, כאשר תנאי ההסכם חריגים לטובת אחד הצדדים באופן קיצוני. *אימתי יש לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון, בדן יחיד, בערעור על החלטות ביהמ"ש לענייני משפחה (הבקשה נדחתה). המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1999, ונולדו להם שני ילדים. לאחר שהנישואים נקלעו למשבר הגיעו הצדדים להסכם אשר נועד להסדיר את יחסי הממון ביניהם, "לרבות ניסיון לשלום בית ולחילופין הסכם בעת פירוד ו/או גירושין". ביהמ"ש לענייני משפחה אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין. ביהמ"ש המחוזי ביטל, לבקשת המשיב, את האישור ומתן תוקף פסק-דין להסכם. ביהמ"ש המחוזי התייחס לסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע: "הסכם ממון טעון אישור ביהמ"ש לענייני משפחה... האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח ביהמ"ש... שבני הזוג עשו את ההסכם... בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו...". לדעתו, ההסכם מכיל תנאים חריגים הנוטים באופן קיצוני לטובת המבקשת, ועל כן יש לבחון אם ביהמ"ש לענייני משפחה בחן כדבעי שהמשיב הבין באילו מקרים יחולו תנאי ההסכם. לצורך מתן מענה לשאלה זו בחן ביהמ"ש המחוזי את פרוטוקול הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה, הגיע למסקנה כי ההליך המשפטי לא מילא אחר הנדרש בסעיף 2 לחוק יחסי ממון, ולכן קבע כי דין ההחלטה להתבטל. המבקשת מעלה שני ראשים של טענות: כי
לביהמ"ש המחוזי אין סמכות עניינית לדון בנושא; כי טעה ביהמ"ש בקובעו כי ביהמ"ש לענייני משפחה לא פעל כנדרש בחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מרבית טענותיה של המבקשת אינן מצדיקות מתן רשות לערער, שכן הן אינן חורגות מהמחלוקת הצרה שבין הצדדים. אך, גם לגופו של עניין, דין הערעור להידחות. באשר לטענת היעדר סמכות עניינית - סעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי בימ"ש מחוזי ידון בשופט אחד ב"ערעורים" על פסקי דין של בימ"ש לענייני משפחה, "למעט ערעורים על פסק דין שכולו או חלקו בענייני ירושה... זכויות משמורת או החזרתו של קטין חטוף". טוענת המבקשת כי מאחר שההסכם כלל הוראות לעניין הסדרי המשמורת של ילדי בני הזוג, וכן הוראות בדבר ענייני ירושה של המשיב בעתיד, היה על ביהמ"ש המחוזי לדון בהרכב של שלושה. דין טענה זו להידחות. ביהמ"ש לענייני משפחה באשרו הסכם ממון בין בני זוג אינו דן בתוכנן של ההוראות, אלא עליו לוודא כי הצדדים הבינו הוראות אלו, משמעותן ותוצאותיהן, וכי הן נחתמו מתוך רצונם החופשי. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי אף בהנחה שצדק ביהמ"ש המחוזי בבטלו את האישור שניתן להסכם על-פי חוק יחסי ממון, לא היה רשאי להסיק מכך גם את ביטול מתן תוקף של פסק-דין שניתן לאותן הוראות. ברם, במקרה בו ניטל האישור שניתן להוראות הסכם הממון מכוח סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון, ודאי הוא שניטל אף מתן תוקף של פסק-דין שניתן לאותן הוראות.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד משה שפירא למבקשת. 31.10.05).
בג"צ 6971/05 + 6769/05 + 6250/05 - עזר זיסמן ואח' נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*דחיית עתירה לפסול מספר שאלות בבחינות ההתמחות של לשכת עוה"ד (העתירות נדחו).
העותרים, חמישה במספר, העלו בעתירתם השגות על בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין שנערכה באפריל 2005, הן ביחס לשאלות ספציפיות שלדעתם יש לפסול, והן ביחס לדרכי עבודתה של המשיבה 2 (ועדת הבחינות של לשכת עוה"ד) בהכנת המבחן ובהליכי ההשגה והערעור שבאו בעקבותיו. בדיון הראשון בעתירות הסכימו המשיבים להצעת ההרכב לחזור ולכנס את הועדה הבוחנת על מנת לבדוק מחדש שתי שאלות ולאחר בחינתן הודיעו המשיבים כי הוועדה הבוחנת של הלשכה החליטה שלא לפסול את שתי השאלות. העתירות נדחו.
יש לראות את תכליתן הבסיסית של הבחינות כבדיקת ידע בסיסי של הנבחן בתחומים השונים של המקצוע. שאלות איזוטריות שלעתים אין התשובה עליהן ברורה דיה, או קשות באופן בולט, כך שמתי מעט יוכלו להשיב עליהן, עלולות להחטיא את המטרה גם אם מצויות הן בגדר הסמכות; ואולם, אין פירוש הדבר שביהמ"ש יתערב בהן ככלל, לאחר שנבחנו בפורומים מקצועיים של הלשכה. למשיבים שיקול דעת לקבוע את תמהיל השאלות בבחינה, כל עוד לא הצביעו העותרים על פגם מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת מינהלי. באשר לשאלות הספציפיות לגביהן נדרש בג"צ להכריע - אין עילה משפטית, על פי המדיניות השיפוטית הנוהגת, להתערבות בשאלות הבחינה. לפיכך יש לדחות את העתירות. יצויין כי בחוק בימ"ש לענינים מינהליים, תוקנה התוספת הראשונה לחוק, ונקבע כי הסמכות לדון בעתירות נגד לשכת עורכי הדין בהקשר של הסדרת עיסוק מסורה לביהמ"ש לענינים מינהליים, והסמכות לדון בעתירות מהסוג דנא תעבור מעתה לביהמ"ש אליו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד בעז ארזי, מוטי בניאן ודניאל גרטנר לעותרים, עוה"ד רנאטו יאראק ואוהד יאראק למשיבות. 20.10.05).
בה"ן 3940/00 + 1348/00 + 5325/99 + 1619/97 - אסמרו איילא ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הסמכות לדון בבקשות לקביעת שיפוט להתרת נישואין, כאשר בעת הגשת הבקשות היו כל אחד מבני הזוג בני עדה אחרת ועד למתן ההחלטה הפכו שניהם לבני עדה אחת ע"י המרת דת (הבקשות נדחו בחלקן).
בארבע בקשות לקביעת שיפוט לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), הגישה באת כוח היועץ המשפטי בקשות לדחייתן מחמת חוסר סמכות. עיקר העובדות המשותף לשלוש בקשות, כי בעת הגשת הבקשה לקביעת שיפוט, היה אחד מבני הזוג יהודי ואילו האחר היה חסר דת או בן דת אחרת. לאחר הגשת הבקשה, אך בטרם ניתנה החלטה בדבר קביעת שיפוט על פי החוק, השלים בן הזוג הלא יהודי הליך גיור, ונרשם כיהודי. במקרה הרביעי עבר הצד הלא יהודי הליכי גיור לפני הגשת הבקשה לקביעת מקום השיפוט. עמדת המשיב היא כי נוכח העובדה שהליך הגיור הסתיים עוד בטרם ניתנה החלטתו של ביהמ"ש ומאחר שכיום שני בני הזוג בכל הבקשות הנם יהודים, הסמכות הייחודית בעניינם נתונה לבית הדין הרבני. עמדת היועהמ"ש נתקבלה במקרה בו בוצע הגיור לפני הגשת הבקשה ונדחתה בשלושת המקרים האחרים.
סמכותו של נשיא ביהמ"ש העליון לקבוע שיפוט מתגבשת בהתקיימם של שני תנאים: האחד, עניין התרת נישואיהם של בני הזוג אינו מצוי בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי; השני, אין מדובר בבני זוג ששניהם "יהודים, מוסלמים, דרוזים או בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי". כאשר תנאים אלה מתקיימים בעת שהוגשו הבקשות לקביעת השיפוט, נכנסות הבקשות לגדר סמכותו של ביהמ"ש על פי חוק השיפוט. הכלל המקובל הוא, כי סמכותו של ביהמ"ש נרכשת בעת הגשת ההליך. אשר על כן, אין בהמרת הדת שעבר אחד מבני הזוג בעת שהבקשה לקביעת שיפוט היתה תלויה ועומדת, כדי להשמיט את הסמכות לדון בבקשה. מאידך בבקשה הרביעית, בה נסתיים הליך הגיור לפני הגשת הבקשה לקביעת מקום שיפוט אכן אין סמכות לביהמ"ש לקבוע מקום שיפוט.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ענאן נאסר, יהושע קדוש, צבי נויהאוס ונילי גרינברג למבקשים, עו"ד נילי גרינברג למבקשת, עוה"ד אטל חייט שטיין וזיוה שמחה למשיב. 18.4.2002).
ע.א. 621/04 - עלי אסעד נגד אמל קבלאן
*קיום סולחה אינו מונע ממי שנפגע באירוע נשוא הסולחה, להגיש תביעת פיצויים לפי דיני הנזיקין (הערעור נדחה).
המערער והמשיב הם תושבי הכפר בית ג'ן. ביום 1.3.89 היתה קטטה בכפר והמשיב נורה בראשו ונפצע. המערער הועמד לדין ובמסגרת הסדר טיעון הודה בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות למשיב. בשנת 1996 הגיש המשיב נגד המערער תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו על ידי המערער. הלה טען טענה מקדמית לפיה הסכם סולחה על-ידי ועדת סולחה של נכבדי העדה הדרוזית יש בו כדי לחסום את כל טענותיו של המשיב. ביהמ"ש קמא דחה טענה זו וחייב את המערער בתשלום פיצויים בניכוי הסכום ששולם לפי הסכם הסולחה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הסולחה איננה פסק בוררות לפי חוק הבוררות, ובחן את השאלה אם במסגרת הסולחה נעשה הסכם בעל פה, וקבע כי הסכום שאליו הגיעה ועדת הסולחה, לא היה סכום שהצדדים הגיעו אליו עקב פשרה ביניהם אלא סכום אותו מצאה הוועדה כסכום צודק והגון. עוד ציין ביהמ"ש כי נטל השכנוע שמסמך הסולחה חוסם את דרכו של התובע לביהמ"ש הוא על הנתבע (המערער) הטוען טענה זאת. הערעור נדחה.
פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ואישורו בערעור אין בהם כדי להביא, כנטען, להרס של מוסד הסולחה. על פי קביעתו של ביהמ"ש הוא לא השתכנע כי היתה גמירות דעת של המערער לוותר על זכות התביעה או כי הסמיך את ועדת הסולחה או את משפחתו לוותר בשמו. זהו מימצא שבעובדה שנקבע על פי מכלול הראיות שהובאו בערכאה הראשונה.
לרבות עדויות שהביא המערער. אין מקום להתערב בעובדות שנקבעו, וממילא דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אסעד איהאב למערער, עו"ד הרייש עותמאן למשיב. 31.10.05).
ע.פ. 11546/04 + 8050/04 - אחמד ג'מיל ושירלי גניש נגד מדינת ישראל
*חומרת הענשים בעבירות שוד ודחיית טענה להקלה בעונש מכח כלל אחידות הענישה (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערערים שדדו נהג רכב לאחר חצות לילה בצומת גלילות לאחר שביקשו ממנו להסיעם. הם תקפו אותו ופצעו אותו, והוא נזקק לאשפוז. המערערים הודו והורשעו. ביהמ"ש ביקש להזמין תסקיר מבחן והמערער עמד על סיום התיק מיידית בלא תסקיר. דינו של המערער נגזר ל-4 שנים מאסר בפועל, ושנה וחצי על תנאי. באשר למערערת - הוגש תסקיר שירות המבחן בו תיארה פרשת חיים אומללה, של צעירה כבת 19.5 בעת ביצוע העבירות. על יסוד התסקיר וכן מצוקתה הכספית של המערערת, הקל ביהמ"ש בעונשה לעומת המערער וגזר עליה 4.5 שנות מאסר, מהן 3 שנים בפועל. לימים הובאו המערער והמערערת שוב לדין, כל אחד בפני שופט אחר. כמסתבר, שבוע בטרם העבירות נשוא ענייננו עשו מעשה דומה כלפי מתלונן אחר. על המערער נגזרו חמש שנות מאסר, מתוכן ארבע לריצוי בפועל, חציין בחופף, ועל המערערת נגזרו, ע"י שופט אחר, שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים בפועל, שמתוכן 20 חודש במצטבר לעונש המאסר בתיק דנא, ושנתיים על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
המערערים גמלו רעה תחת טובה למי שנעתר להסיעם כמעשה חסד. עבירתם היא בשפל המדרגה האנושית, וכל אדם הגון מתקומם כלפיה. באשר למערער - אכן אחידות הענישה היא עיקרון שיש בו הוגנות ויש בו חשיבות ליצירת אמון כלפי בתי המשפט. ואולם, אין הענישה "פעולת מחשב", ולנסיבותיו של נאשם משקל גם כשהמדובר בכתב אישום אחד ובשותפות. בתיק דנא הפער שקבע ביהמ"ש (שנה בפועל פחות למערערת), ואף אם נביא בחשבון את התיק האחר שבעקבותיו הפער במקובץ הוא 16 חודש, מוסבר כראוי בנסיבותיה האישיות המאוד מיוחדות ומאוד קשות של המערערת. ובאשר למערערת - היא זכתה כאמור בהקלה בעונשה בשל רקעה הקשה, אך חומרת העבירות אינה עושה אותה ראויה להקלה נוספת.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אהוד בן יהודה ויובל נחמני למערערת, עו"ד דניאלה בייניש למשיבה. 27.10.05).
רע"א 785/05 - בנק הפועלים בע"מ נגד חזן מומי ואח'
*דחיית בקשה לרשות להתגונן ומתן פס"ד בעקבותיה אינה יוצרת השתק פלוגתא ומעשה בי"ד. *השתק עילה אינו יכול להיווצר כאשר התובע בתביעה השניה היה הנתבע בתביעה הראשונה (הבקשה נדחתה).
המבקש, הגיש תביעה נגד המשיב בסדר דין מקוצר, בשל יתרת חוב בחשבונו (להלן: ההליך הראשון). בקשת רשות להתגונן שהגיש המשיב נדחתה ע"י הרשמת, וניתן פסק דין ע"י ביהמ"ש ביום 13.3.00. ביום 6.5.04 הוגשה תביעה על-ידי המשיב נגד המבקש בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו ע"י המבקש עקב מעשי תרמית, מצגי שווא, רשלנות והפרת חובות אחרות (להלן: ההליך השני). המבקש הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין שנוצר בהליך הראשון ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השתק עילה לא יכול היה להיווצר בענייננו, מאחר והתובע בהליך זה היה בהליך הראשון הנתבע. השתק עילה נוצר רק ביחס לתובע בהליך בו ניתן פסק הדין, ומונע ממנו לתבוע שוב בגין אותה עילה. השתק פלוגתא לא נוצר בענייננו, מכיוון שהמשיב
אינו תוקף את הפלוגתאות שהוכרעו בפסק הדין בהליך הראשון, העוסקות בעצם חבותו למבקש, בהתאם ליתרת החוב בחשבונו, אלא הוא תובע בעילות שונות (מצג שווא, רשלנות ועוד), ותביעתו אף מבוססת על עצם קיומו של החוב, שנוצר לדבריו בשל מעשיו של המבקש. בעצם העובדה שבקשת הרשות להתגונן שהגיש המשיב נדחתה, אין כדי ליצור השתק פלוגתא.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אברהם וקסלר למבקש, עו"ד אפרים גלסברג למשיב. 31.10.05).
רע"א 5333/05 - חיים ואהובה גבריאלי נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פינוי ממקרקעין שאינם משמשים למגורים וסיכויי הערעור אינם גבוהים (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש לבית-משפט השלום ב-1998 תביעה נגד המבקשים לסילוק ידם ממקרקעין בשכונת נווה צדק בת"א. בית-משפט השלום דחה טענת התיישנות של המבקשים וקיבל את התביעה בקבעו כי למשיב הבעלות במקרקעין. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, שכן לא מדובר בדירת מגורים, אלא בקרקע פנויה אשר אינה משמשת למגורים ואף לא לצרכי פרנסה, קרקע אשר המבקשים פלשו אליה. עוד נקבע, כי במאזן האינטרסים גובר במקרה זה אינטרס הציבור למניעת פלישות בלתי חוקיות ולפיתוח הקרקע על פני אינטרס המבקשים. בנוסף נקבע, כי אין בבחינת סיכויי הערעור כדי לתמוך בעיכוב ביצוע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי ההלכה הנוהגת יש לבחון בקשה לעיכוב ביצוע בשתי אמות-מידה: במידת סיכויי הערעור ובמידת היכולת להשיב את המצב לקדמותו אם יתהפך המצב בערעור. מבחינת סיכויי הערעור, אין מדובר בסיכויים גבוהים. המדובר בכניסה למקרקעין שלא כדין, קרי פלישה, בלא תשלום כלשהו. ביהמ"ש לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות. אשר ליכולת להשיב מצב לקדמותו, נקבע בפסיקה כי כשהמדובר בפינוי יש לנקוט זהירות, אך נערכת הבחנה לעניין זה בין פינוי מדירת מגורים לעומת מקום מסחרי. בענייננו אין מדובר בפועל בדירת מגורים. ככל שיהא מדובר בתביעה כספית אין חשש שהמשיב לא יוכל לעמוד בה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אמיר פישביין למבקשים. 31.10.05).
בש"פ 9033/05 - מדינת ישראל נגד שלום (צ'רלי) שטרית ואח'
*הארכה רביעית של מעצר עד תום ההליכים מעבר ל-9 חדשים, בעבירות של קשר לרצח באמצעות שכירי חרב שהובאו מחו"ל (בקשה רביעית להארכת מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים - לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים 2-1, קשרו קשר לרצוח את יעקב אלפרון, אחיו ניסים אלפרון ואת עזרא גבריאלי. הרקע לקשירת הקשר הינו סכסוך שפרץ בין יעקב אלפרון לאחים אוחנה, מפעיליהם של המשיבים 1 ו-2. לשם קידום תוכניתם דאגו הקושרים להבאתם לארץ של משיבים 3 - 6 (להלן - שכירי החרב), תושבי בלארוס, במטרה שהם יבצעו את מלאכת החיסול. שכירי החרב נכנסו ארצה ממצרים שלא כדין. עם הגשת כתב האישום נגד המשיבים, הם נעצרו עד תום ההליכים. בחלוף 9 חדשים הוארך המעצר שלוש פעמים ועתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית. הבקשה נתקבלה.
ההליך הפלילי המתנהל בביהמ"ש המחוזי הינו רחב יריעה וחריג מבחינת היקפו. עד עתה נתקיימו 39 ישיבות לשמיעת הוכחות ונשמעו 160 עדים. אחת הבעיות המטרידות בשנים האחרונות הינה הגידול במספרם של התיקים הבלתי שגרתיים, אשר דורשים זמן שיפוטי רב מאד והקדשת משאבים נוספים בהיקף ניכר. אחד הביטויים לכך נמצא
בבקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, בהתאם לסעיף 62 לחסד"פ. אין סיכוי שמשפטם של המשיבים יסתיים בשלושת החודשים של הארכת המעצר ואין ספק שתידרשנה הארכות מעצר נוספות. אך במקרה זה גובר האינטרס הציבורי הקיים בהשארת הנאשמים במעצר, על הקושי שבהמשך המעצר כבר בפעם הרביעית. לפיכך יוארך המעצר בשלושה חודשים.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ע. אברמוב ור. הרמן למבקשת, עוה"ד ר. סוויג וא. חימי למשיבים. 31.10.05).
ע.א. 1383/05 - הארי (פולברג) הר טוב נגד אהרון בוגומילסקי
*סילוק תובענה על הסף כאשר קיים סעיף שיפוט בחו"ל ומירב הזיקות לביהמ"ש בחו"ל. *הרשם רשאי לסלק תביעה על הסף בשל כך שמירב הזיקות לבימ"ש בחו"ל, בהסתמך על המסמכים שהגיש התובע לתיק, גם ללא קיום דיון בע"פ (הערעור נדחה). המערער הגיש תובענה נגד המשיב בה נטען כי בעלי הדין שותפים בשותפות שעסקיה התנהלו במשך כ-25 שנה, בקליפורניה שבארה"ב, וכי המשיב הפר את ההסכם ועליו להשיב למערער חלק בנכס - שליש - שניתן לו על ידי המערער בארה"ב או את שוויו של אותו שליש. עוד נטען בכתב התביעה, כי המשיב הגיש בארצות הברית תביעה נגד המערער בחוסר תום לב ומתוך ניצול העובדה שהמערער, הנמצא בארץ מזה שנים, לא יכול היה להתגונן כהלכה, וזכה בתביעתו. המשיב הגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף, בהסתמכו על סעיף שיפוט בהסכם שלפיו במקרה של סכסוך נתונה סמכות השיפוט לביהמ"ש שבמחוז סנטה קלרה. כמו-כן נטען, כי הפורום הישראלי איננו פורום נאות וכי קיים מעשה בית דין, לאור העובדה שבימ"ש בקליפורניה הכריע בטענות שהעלה המערער בתביעתו המאוחרת שהוגשה בישראל. רשם ביהמ"ש המחוזי לא קיים דיון בבקשתו של המשיב לסילוק התובענה על הסף ונתן החלטתו, לסילוק התובענה, על סמך החומר שבכתב. הערעור נדחה.
אכן, הרשם הסתמך על נתונים מסויימים שעלו בבקשתו של המשיב לסילוק התובענה על הסף, ומן הראוי היה לקיים דיון וחקירה של המצהירים טרם שניתן היה להסתמך על נתונים שאינם כלולים בכתב התביעה. עם זאת, רשאי היה הרשם ליתן הכרעתו בעניין הזיקות בלא דיון, על סמך הנתונים שהציג המערער בכתב תביעתו. משמעמתים אלה מול אלה את הזיקות לישראל ולקליפורניה, כאמור בגירסת המערער, מתחייבת מסקנה אחת ויחידה והיא - מירב הזיקות נוגעות לקליפורניה והמקום הטבעי והמתבקש לניהול הליכים בין בעלי הדין איננו בישראל, אלא במדינה הזרה. ראשית, השותפות בין בעלי הדין עסקה בנכסי מקרקעין בקליפורניה; שנית, הליכים כאמור אמנם נוהלו בין בעלי הדין בקליפורניה; שלישית, ההסכם בין בעלי הדין קבע כי בתי המשפט בסנטה קלרה שבקליפורניה הם שידונו בהליכים משפטיים שאחד הצדדים יגיש נגד משנהו. על כן יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ה. ויצמן למערער, עו"ד א. רז למשיב. 3.11.05).
רע"א 4929/04 - אלי פינס נגד חומרי בנין יוסי בע"מ
*משנתן ביהמ"ש את פסקו שוב לא תוכל להישמע טענה שלא היתה לו סמכות עניינית לדון בנושא (הבקשה נדחתה).
המשיבה פתחה בשנת 1998 תיק הוצאה לפועל בחדרה כנגד חברת א.ד.נ... בע"מ (להלן: החברה) ונגד המבקש, בעל מניות בחברה, בגין שיק שמשכה החברה. (להלן: השטר). המבקש צורף כחייב לתיק ההוצאה לפועל בהסתמך על כתב ערבות אישית עליו חתם בשעתו. בדיון שהתקיים בפני הרשם טען המבקש, כי כתב הערבות שונה באופן כזה, שהגבלת סכום הערבות עד לסך של 30,000 ש"ח בלבד נמחקה. הרשם נתן לו רשות להתגונן על כל סכום שמעל 30,000 ש"ח. על החלטתו של הרשם
ערער המבקש לבימ"ש המחוזי בחיפה, שנתן, בהסכמת הצדדים, למבקש ולחברה רשות להתגונן על מלוא החוב, ובתנאי, שתוך 7 ימים ימציאו ערבות בנקאית בסך של 10,000 ש"ח וערבות צד ג' להבטחת יתרת סכום התביעה. המבקש לא הפקיד את הערבויות ולפיכך ערעורו נדחה והחלטת הרשם נותרה על כנה. ביום 30.12.03 העלה המבקש בפני ראש ההוצאה לפועל טענה לפיה תיק ההוצאה לפועל נפתח נגדו שלא כדין, משום שהוא חתם על כתב ערבות אישית שאיננה ערבות שטרית ולא ניתן לפעול כנגדו אלא באמצעות תביעה רגילה. ראש ההוצאה לפועל דחה את הטענה, על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי בחיפה, וביהמ"ש קבע, כי אמנם נראה, שבתחילת ההליכים נפל פגם בכך שהמבקש צורף כצד לבקשה, אך היה מוטל עליו לטעון טענה זו בפני ראש ההוצאה לפועל בתחילת הדרך. על כן דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". יתירה מזאת, לאחר שבימ"ש דן בעניין ונתן את פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון. גם אם נראה שבתחילת ההליכים נפל פגם בכך שהמבקש צורף כצד לבקשה לביצוע שטר כאמור, היה מוטל עליו לטעון טענה זו בפני הרשם. נסיבותיו של המקרה דנן הן כאלה שגם אם נפל פגם בהחלטתו של הרשם, הרי שהוא נרפא בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ג'ובראן. 8.11.05).
ע.פ. 10722/04 - מדינת ישראל נגד מנג'ד בשיתי
*חומרה בעונש בעבירה של אינוס זקנה בת 80 ותקיפת אישה אחרת תוך ביצוע עבירות מין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע על פי הודאתו בשני אישומים של עבירות מין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ונסיון לבריחה ממשמורת חוקית. ההודאה ניתנה לאחר שנשמעו עדויותיהן של המתלוננות. על פי עובדות האישום הראשון נכנס המשיב למעלית ב"בית גיל הזהב" בעקבותיה של המתלוננת, אשה בת 80, וביצע בה מעשה מגונה במעלית ולאחר שיצאה ממנה גרר אותה לחדר המדרגות הסמוך, הפילה על הרצפה והמשיך לבצע בה מעשים מיניים קשים. על פי עובדות האישום השני, המשיב הועסק בעבודות גינון בביתה של המתלוננת, ובאחד הימים, בעת שנתנה לו המתלוננת מתנה להולדת בנו, ניגש אליה, חיבק אותה, ואמר לה שהוא "חם" עליה ו"רוצה לשכב איתה". הוא סולק לאלתר מביתה של המתלוננת, וחודש ימים לאחר מכן, באישון לילה, עת ישנה המתלוננת במיטתה, נכנס לביתה דרך חלון בקומה השניה, החל ללטף את גבה וכשהתעוררה והחלה לצעוק תקף אותה, גרם לה חבלות ונמלט מהמקום. ביהמ"ש המחוזי שקל לחומרה את הסבל הרב שגרם המשיב לקרבנותיו ומנגד הביא בחשבון לקולא את הודאת המשיב, את עברו הנקי, ואת נסיבותיו האישיות, וגזר לו 9 שנים מאסר בפועל, ושנתיים על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מעשיו של המשיב מזעזעים בחומרתם ובאכזריותם. התגובה העונשית למעשיו מחייבת ענישה חמורה ביותר, בשל מסוכנותו ובשל פגיעתו בקרבנות פגיעים במיוחד הנמנים עם אוכלוסיה חלשה הראויה להגנה. בהתחשב בכלל שאין ביהמ"ש כערכאת ערעור ממצה את הדין, יועמד עונש המאסר בפועל על 12 שנים. עונש המאסר על תנאי יעמוד בתוקפו.
(בפני השופטים: בייניש, א.לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אוהד גורדון למערערת, עו"ד שלומציון גבאי למשיב. 7.11.05).
בג"צ 11898/04 - מוקד סיוע לעובדים זרים נגד שר הפנים
*דרכי שחרור בערובה של שוהים בלתי חוקיים המוחזקים במשמורת לצורך גירושם מהארץ (העתירה נתקבלה בחלקה).
העותר מלין על נוהלי השחרור ממשמורת על פי חוק הכניסה לישראל הנהוגים במשרד הפנים. על-פי הטענה, הדרושה כי הערב לשחרור יהיה אדם ששוהה כדין בישראל, אינה דרישה סבירה. כן טוען העותר, כי יש לאפשר שחרור מוחזקים ממשמורת 24 שעות ביממה, והאפשרות הניתנת כיום לשחרר את הנתונים במשמורת רק בלשכת משרד הפנים בנתב"ג היא הכבדה בלתי ראויה הפוגעת בזכותם לשחרור. העתירה נתקבלה בחלקה.
אין לומר כי התנאי המחייב שהייה חוקית בארץ של הערב, הינו תנאי בלתי סביר, בשים לב לכך שהערב הוא בגדר איש אמון המתחייב לדאוג ליציאתו מן הארץ של אותו אדם שהוא ערב לו. אשר לטענת העותר בדבר האפשרות לשחרר בערובה רק במשרדי משרד הפנים בנתב"ג - הודיע המשיב כי תתאפשר מעתה הפקדת ערבות בשתי לשכות מינהל אוכלוסין נוספות. אשר לשעות בהן יש אפשרות לשחרר את השוהים, הודיע המשיב כי שונו שעות הקבלה מעבר לאלה שהיו עד כה, כדי להתאימן לפעילותם של סניפי הבנקים האחראים על הנפקת הערבויות הבנקאיות הנדרשות. ברם, שינוי השעות אין בו מענה הולם. לשכת משרד הפנים בנתב"ג פועלת ככלל משך 24 שעות, ובנסיבות אלה מן הראוי כי תינתן אפשרות להשתחרר בלשכה זו בכל עת. אין גם לקבל את הנוהל שלפיו אין המשיב מאפשר הפקדת ערבות כספית במזומנים, אלא מתן ערבות בנקאית בלבד. מן הראוי כי יאופשר להפקיד ערבויות במזומנים. ככלל אין הצדקה לסירוב לקבל כסף מזומן, במיוחד כאשר מדובר באוכלוסיה קשת יום, אשר בוודאי נתקלת בקשיים, כאשר עליה להשיג ערבויות בנקאיות ולשלם תמורתן.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת בינייש. עוה"ד גב' נעמי לבנקרון ויונתן ברמן לעותר, עו"ד גב' רננה קידר למשיב. 7.11.05).
רע"א 1403/05 - פלוני נגד קצין התגמולים
*פרשנות סעיף בתקנות הנכים, בנכות מחמת שירות צבאי, לעניין הכרה בנכות נפשית מוסבת ממנה סובל הנכה בנוסף לנכותו הכללית (הבקשה נדחתה).
למבקש הוכרה נכות של %52 בשל פגימות גופניות מחמת שירותו הצבאי. הוועדה הרפואית נתבקשה להכיר בנוסף בנכות נפשית מוסבת, וזו החליטה כי הנכות הנפשית, ממנה סובל המבקש אינה חורגת מנכותו הכללית. הוועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעורו של המבקש, וקבעה כי ההפרעה הנפשית אינה קשורה לפגימות הגופניות אלא לפיטורי המבקש מעבודתו, וכי התופעה הנפשית המלווה את הסבל הגופני אינה חורגת מן המקובל. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש ופסק כי מסקנות הוועדה סבירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה מיוסדת בעיקרה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"ש (חיפה) 787/03 (להלן: פס"ד נעמה עובד), שפירש את תקנה 4 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) ואת סעיף 34 לתוספת, כמזכים בתוספת מלאה של אחוזי המצב הנפשי ה"חדש", בלא ניכוי אחוזי הנכות המתאימים לתגובה הנפשית הרגילה. אין צורך להכריע כאן בפרשנות זו, באשר המקרה דנן אינו דומה לאותו מקרה, שבו נקבעה דרגת נכות נוספת בעבור התגובה הנפשית, והמחלוקת היתה באשר לשיעורה. מעבר לצורך יצויין, כי נראה שיש לשוב ולהרהר בפירוש שניתן בפסק הדין נעמה עובד, ודומה כי את לשון תקנה 4 וסעיף 34 לתוספת יש לפרש כפשוטה כ"דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית", קרי, המצב הנפשי הנתון החדש מצדיק תוספת, אך לא התעלמות מן המצב הנפשי הבסיסי. נוכח כל אלה, אין המקרה הנוכחי מעורר לעיצומו שאלה משפטית אשר בשכמותה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מיכאל פסקל למבקש, עו"ד תהל ברנדס למשיב. 7.11.05).